<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושא</h1>
<h2>דף ב.</h2>
השותפין שרצו לעשות וכו'. שותפין שיש להן חצר בשותפות ובתי שניהם פתוחים לתוכה. וכל חצרות ששנו חכמים לפני הבתים הם ורוב תשמישם בחצר. ואיידי דסליק מהבית והעליה דאיירי במילי דשותפין נקיט ליה השותפין. ומסקי' בגמ' מאי מחיצה פלוגתא, וכיון דרצו לחלוק בונין את הכותל בעל כרחן, דהזק ראיה שמיה היזק. ומדקאמרי' לקמן [ג' ע"א] וכן בגנה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי ולא קאמר הכי בחצר, משמע דוקא גנה סתם מחייבין אותו, הא נהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. מה שאין כן בחצר דאע"ג דנהוג שלא לגדור כלל מחייבין אותו, דמנהג בטעות הוא, דהא מקרא חזינן לקמן [ג' ע"א] כעין אסמכתא. אבל בגנה אינו אלא משום עין הרע הלכך מבטל לה מנהג אפילו כי סבירא לן היזק ראיה שמיה היזק, ולהכי אי נהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. זה נותן שלשה טפחים וכו'. שעובי כותל גויל ששה טפחים ושל גזית חמשה ושל כפיסים ארבעה ושל לבנים שלשה לפיכך. הואיל ובתחלת הבנין חייבוהו חכמים לבנות בין שניהם. אם נפל הכותל. לאחר שנים מרובות אין אחד יכול לומר הכותל נבנה בחלקו כולו ומשלו היו האבנים.
<h2>דף ב:</h2>
גמ'. פלגותא. חלוקת החצר שהשוו דעתם לחלוקה, וכגון שלא היה שמנה אמות כדי לזה וכדי לזה, שאין האחד יכול לכוף את חבירו לחלקה. להכי תנא שרצו, וכיון שרצו לחלקה בונין כותל אבנים בעל כרחם. ואם בא האחד לומר אי אפשי ביציאה זו [אלא] מסיפס בעלמא אין שומעין לו, משום היזק ראיה.
<h2>דף ג.</h2>
קנין דברים בעלמא הוא. [ד]קאמר ליה אני מקנה לך בקנין שנחלוק, במאי יחול הקנין דהא דברים בעלמא נינהו. ואין חליפין קונין אלא במכר או מתנה או שעבוד דקרקע, שהקנין חל עליו או מטלטלין או בחיוב הנכסים, כגון שמחייב עצמו בקנין מ[נה] או מאתים. אבל אם קנו ממנו ללכת למקום פלוני או לעשות כל דבר קנין ד[ברים] הוא. וא"ת הא דאמרינן בשלהי השוכר את הפועלין [ב"מ צ"ד ע"א] מתנה שומר חינם להיות כש[וכר], דמ[וקים] לה בשקנו מידו, אמאי לא פריך קנין דברים בעלמא הוא. וי"ל דפשיטא דה[וא] יכול בטוב יותר להיות בקנין גמור, כגון שיקנה לו מנכסיו להיות לו כדין שואל בכל ענין שיפסיד. אבל גבי פלוגתא לא משמע ליה אלא קנין דברים בעלמא. וההיא דהשוכר את הפועלים בשקנו מידו כההיא דלעיל דמחיצה גודא דמוקמינן לה בשקנו מידו לפי שהוא קנין גמור שהקנה לו מנכסיו לעשות גודא. בשקנו מידו ברוחות. להיות חצי חצר גמורה לפלוני וחציה האחר לפלוני.
ורב אשי אמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו. רפק ביה פורתא וקרקע נקנה בחזקה. וכי תימא מאי קמ"ל רב אשי, פשיטא דחזקה קונה. איכא למימר דהא קמ"ל דאע"ג דבעלמא שלא בפניו צריך לומר לו לך חזק וקני הכא לא צריך [אפי'] דלא בפניו. וטעמא מאי, משום דבעלמא אדם מחזיק בשל חבירו צריך חזק וקני. אבל הכא דכל חד וחד מחזיק בשלו לא צריך. וכיון שהחזיק ראובן בדרום קנה שמעון בצפון ואינו צריך להחזיק. וכדרך ששנינו [קדושין כ"ח ע"א] לענין מטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, כך הדין לענין חליפי קרקע או חלוקת קרקע. וכן שנינו בתוספתא [קדושין פ"א ה"ג], המחליף קרקע בקרקע או קרקע במטלטלין או מטלטלין במטלטלין או מטלטלין בקרקע או קרקע במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. ושותפין שחלקו את החצר ולא הקפידו לבנות כותל באמצע והחזיקו כך שלש שנים, אומר הראב"ד ז"ל שיכולין לכוף זה את זה לבנות כותל באמצע. ואין חזקה זו ראיה, שכל אחד מהם יכול לומר זה שלא הקפדתי [עד] עתה למחות ולהכריח את חברי לחלוק בכותל לפי שגם אני הייתי מזיקו בהיזק ראיה, על כן אמרתי כי בכל עת שארצה לבנות באמצע לא יסרב חבירי בדבר. אבל אם יזיק את חבירו בהיזק ראיה ואין חבירו מזיק לו, כגון מי שפתח חלון בחצר חבירו, צריך הניזק למחות, ואם לא מיחה והחזיק זה בחלון שלש שנים הרי זו חזקה. וכדתנן [נ"ח ע"ב] חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה. ותניא מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין בא לפני ר' ישמעאל בר' יוסי אמר לו החזקת בני החזקת. ואע"ג שאין הלכה כמותו לענין חזקה לאלתר, אבל אם החזיק שלש שנים הרי זו חזקה. ואם יש עדים שמחלו השותפין זה לזה על היזק ראיה שוב אין יכולין לחזור בהם. ואע"פ שהאומר לחבירו שבר את כדי קרע את כסותי יכול לחזור בו ויתחייב חבירו בהזקו אחר שחזר בו, הרי חיוב הבנין שמחייב בו כל אחד מהם לחבירו מן הדין כמי שנתחייב לחבירו במנה או במאתים ו[מח]ל לו חבירו, שזכה במחילתו בלא קנין. הרב אלפסי ז"ל הביא בהלכות [הא] דר' [יוח]נן ודרב אשי, אלמא סבירא ליה דלא פליגי, ומר אמר חדא ומר אמר חדא. והכי הלכתא. [דהיזק ראיה שמיה היזק] ואפילו לר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו מודה הוא בגירי [דיליה] דעל המזיק להרחיק את עצמו. וכן פירש הרב אבן מגש ז"ל גבי מילתא דאביי דשני גגין וכו'. עוד [כתב] הרב אלפסי ז"ל בתשובותיו דחזקה דשלש שנים לא מהני להיזק ראיה [דהא] הוה כקוטרא ובית הכסא. וכי אמרינן לקמן [נ"ח ע"ב] חלון הצורי יש לו חזקה, הני מילי מניעת אורה שלא יוכל חבירו לבנות כנגדה ולהאפיל וצריך להרחיק ד' אמות, אבל למיקם ה[דבר המזיקו] ברשותא דחבריה להכי לא מהניא חזקה. וכן כתב הרב אבן מגש ז"ל [בח]דושיו.
גויל. אבנים שאינן מגוררות שיש בהן כמו קרנות בולטות. לפיכך [צרי]כות טפח יתירא משום מורשא דקרנתא. כפיס. אריח שהוא חצי לבנה של שלשה טפחים, שהלבנה יש בה שלשה טפחים, כדתנן והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים, והאריח טפח ומחצה. ועובי הכותל אריח מכאן ואריח מכאן ומניחין [חלל חצי] טפח וממלאין אותו חלל בטינא לחברן. לבני. לבנים שלימות לבנה לעובי הכותל, וליכא ביני ירכי כלל.
<h2>דף ג:</h2>
הן וסידן או הן בלא סידן. הני שיעורי דמתניתין בין הכותל ובין הסיד, או צריכין להוסיף על המדה לסוד הסיד. ומלבנים קא מבעיא לה, דאילו גויל וגזית סיד למעט ריוח ולרבות ריוח למה. אלא לבנים שהם עפר והגשמים ממחין אותן, ומשום הכי מחפין אותן בסיד. ואסיקנא הן וסידן דמתניתין מיירי בלבני זוטרי, דעם סידן לא הוו אלא שלשה טפחים.
<h2>דף ד.</h2>
פיסקא. הכל כמנהג המדינה. לאיתויי הוצא ודפנא. ותמה ר"ת ז"ל למה ליה לאיתויי הוצא ודפנא, לימא דאפילו מחיצה גרועה כגון מחצלת מועיל כיון שהוא כמנהג המדינה. על כן נראה לומר דדוקא הוצא ודפנא הוי מנהג חשוב, אבל מחיצה גרועה יותר מזה לא הוי חשוב מנהג. בהוצא, לולבי דקלים. דפני, ענפי עץ שקורין לאווד.
לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. הא דקתני לפיכך פירש רש"י ז"ל דאדינא דרישא קאי, דקתני בונין את הכותל בעל כרחן, משום דהיזק ראיה שמיה היזק. והכי קאמר אע"פ דאין שם עדים שבנו הכותל בין שניהם, כיון דהכי דינא דכייפי אהדדי לבנות כותל, חזקה בין שניהם עשאוהו ולא ויתר אחד מהם את דינו לכנוס בתוך שלו. לפיכך כשנפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ואינו יכול לטעון כנסתי בתוך שלי. ולמאן דסבירא ליה היזק ראיה לא שמיה היזק ומאי מחיצה גודא, מפרשינן לה בשיש עדים שרצו לעשות מחיצה בחצר. פירוש שקנו מידו. הילכך אע"פ שאין שם עדים על בנין הכותל, חזקה ששניהם עשאוהו ולא ויתר האחד את דינו אחר קנינו לבנות משלו. גם נראה לי דלפום מאי דקיימא לן נמי היזק ראיה שמיה היזק, בשיש שם עדים שרצו לעשות פלוגתא עסקינן, דכיון דאוקימנא ליה בחצר שאין בה דין חלוקה, שמא לא נתרצה אחד מהם לחלוק אלא בתנאי שיבנה חבירו את כל הכותל משלו מתוך שהיה יודע שאחר חלוקה יכוף אותו לבנות עמו כותל.
פשיטא לא צריכה דנפל לרשותא דחד מינייהו. פירוש אחר שאין ראיה לא לזה ולא לזה על הכותל, פשיטא שהוא של שניהם, ויד איזה מהם תגבר עליו, ומאי לפיכך דקתני, הלא כן היה הדין אפילו אם לא היה היזק ראיה נקרא היזק. ופרקינן לא צריכה דנפל לרשותא דחד מיניהו מהו דתימא המוציא מחבירו עליו הראיה. ויהא נאמן לטעון אני בניתיו משלי אע"פ שהייתי יכול לכוף את חבירי בדין לבנות עמי, דלא מפקינן להנך אבנים מרשותו מספק דדילמא קושטא קא טעין. קמ"ל דכיון שהיה יכול לכוף את חבירו בדין לבנות עמו, חזקה בין שניהם עשו את הכותל, הילכך מפקינן להנך אבנים מרשותו ופלגי להו. ואין לפרש מהו דתימא המוציא מחבירו עליו הראיה, ויהא נאמן לטעון לקוחין הן בידי, אע"ג דפשיטא לן דחזקה הוא שניהם עשו את הכותל, מאחר דמצו כייפי אהדדי מדינא לבנותו בין שניהם, ואפילו הכי הוה אמינא כיון שנפלו האבנים לרשותו יכול לטעון לקוחות הן בידי. אין לפרש כן, דהיכי תיסוק אדעתין להוציא האבנים מחזקת השיתוף בשביל שנפלו האבנים לרשות אחד מן השותפין. אטו מי שנפל טליתו בחצר חבירו בפנינו, כלום יכול בעל החצר לטעון לקוחה היא בידי. והא נמי להא דמיא, שהרי ידענו שאלו האבנים על ידי מפולת הם ברשותא דחד ולא מחמת מכירה ומתנה. וקשיא לן הא דתלי ליה תנא לדין חלוקת האבנים בדין חיוב הבנין מדקתני לפיכך, והלא אף בבקעה שאין מחייבין אותו לגדור אם נפל הכותל לרשותא דחד מינייהו האבנים של שניהם אפילו אין שם עדים שרצו שניהם לגדור, דכיון שהיה הדין קודם נפילת הכותל שיחלוקו בתשמיש הכותל, אחר שאין ראיה לא לזה ולא לזה, אין האבנים יוצאין מדין חלוקה מחמת שנפלו לרשות אחד מהם. אלא יחלוקו כמשפט הראשון, כדקיימא לן בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ ו' ע"א], שאם תקפה אחד בפנינו שמוציאין אותה מידו כיון שהיה הדין שיחלוקו קודם שתקף. ותדע, דכיון דקיימא לן [ל"ה ע"ב] דלא אמרינן כל דאלים גבר, כל היכא דאיכא דררא דממונא לתרוייהו, כגון בענין המחליף פרה בחמור וילדה, משמע דהיכא דעבר ואלים נמי מפקינן מיניה. והוא הדין אם נפל הדבר מאליו ברשותו. ולקמן [ד' ע"ב] נמי מקשינן גבי הא דתנן ועושה חזית מכאן ומכאן, ולא יעשה לא זה ולא זה. אלמא בלא חזית נמי האבנים של שניהם אע"פ שנפל לרשות אחד מהם. דאי הוי מהני חזית להיכא דנפל הכותל לרשותא דחד מינייהו לא הוה מקשינן לא יעשה לא זה ולא זה. זה הקשה רבינו יצחק ז"ל. ויש לומר דודאי במחיצת בקעה נמי אילו רבו עליה קודם נפילתה כיון שהיה הדין קודם נפילה שיחלוקו, גם לאחר נפילתה לרשותא דחד מינייהו חולקין באבנים כדין טלית, ולא נפקא על ידי שתקפה מן המשפט הראשון. אבל אם לא רבו על הכותל קודם נפילה הרי לא הוחזק הדין שעה אחת שיהא של שניהם, כי שמא אחד מהם כנס לתוך שלו וחבירו היה מודה לו קודם נפילה. הילכך כיון דראשית מדון שלהם אחר שנפל לרשותא דחד מינייהו, מספיקא לא מפקינן מיניה, דברשותו של זה נולד הספק ויכול לטעון לתוך שלי כנסתי. וכדאמרינן [ב"מ קט"ז ע"ב] גבי הבית ועליה של שנים שנפלה לחזי ברשותא דמאן קיימי וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, לפי שברשותו של זה נולד הספק בענין האבנים השלימות למי הם, ולא מפקינן מיניה מספק. ולא דמיא לדין שנים אוחזין בטלית, דהתם יצא לאור משפט חלוקה קודם שתקפה זה וכבר הוחזק הדין שיחלוקו קודם שבאה לידו. והיינו דקתני לפיכך, דכיון דהוו מצו כייפי אהדדי בבנין הכותל, אע"פ שלא רבו עליו עד שנפל לרשותא דחד מינייהו, חזקה בין שניהם עשאוהו ולא ויתר אחד מהם את דינו לכנוס לתוך שלו. והיינו דמקשינן לקמן, ולא יעשה לא זה ולא זה, משום דלית לן לתקוני חזית בעשיית הכותל מחשש נפילה, דלאלתר קודם שישתמשו בו שניהם הוא מוחזק לשניהם קודם שיחזיקו להשתמש בו שני חזקה. כך נראה לי. ה"ר יונה ש"צ.
אי נמי דפנינהו חד לרשותא דיליה. פירוש דפנינהו בעדים. ואין תירוץ זה מחדש דבר על מה שתירץ תחילה דנפל לרשותא דחד מינייהו. אלא בתרי גווני מוקים לה לארווחא לאוקימתא. ועוד יש לפרש דפנינהו חד לרשותיה שלא בפנינו, ואילו איניש אחרינא אי שקלינהו שלא בפני עדים, אע"ג דהשתא חזו להו עדים בידו ומכירין שהיו של חבירו, יכול לטעון לקוחות הן בידי כיון שאין זה דבר העשוי להשאיל ולהשכיר, ואפילו הכי שותפין לא מחזקי אהדדי, שדרך השותפין לקחת את הדבר המשותף ולהניחו כל אחד ברשותו ואינו מקפיד על השאלת מקום בביתו לדברים המשותפים. וה"נ הרי הוא כמו שנודע לנו שהיו שותפים באבנים הללו. דכיון דהוו מצו כייפי אהדדי בבנין הכותל ודאי בין שניהם בנאוהו. ועוד יש לפרש דפנינהו חד לרשותיה בפני חבירו. ואילו איניש אחרינא דלא שותפא שקלינהו לאבנים בפני הבעלים ופנינהו לרשותיה ושתקו הבעלים ולא מיחו בו נאמן לומר בתורת מקח לקחתים שמקודם מכרן לי ולכך שתק. אבל שותף אינו יכול לטעון, לפי שדרכו להצניע בביתו את הענינים המשותפים. לכך שתק לו חבירו. מיהו אם אין אנו מכירין את האבנים נאמן שותף לטעון לקוחות הן בידי מתוך שיכול לומר להד"ם ואינם מאבני כותל חבירי. ברם צריך תלמוד, אם טען השותף ואמר לתוך שלי כנסתי, אם הוא נאמן בטענה זו מתוך שיכול לטעון להד"ם, או שהוא אינו נאמן בטענה זו בסברת מיגו, לפי שיש לומר כיון שהיו יכולין לכוף זה את זה בבנין חזקה בין שניהם [בשיתוף]. ונראין הדברים שהוא נאמן לטעון לתוך שלי כנסתי להעמיד הנך אבנים בחזקתן. דבפרק זה [ה' ע"ב] איבעיא לן אם אנו אומרים מיגו במקום חזקה או לא ולא איפשיט. הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה. שמעינן מהא מילתא, דמילתא דידיעא לתרי שותפי וכו', כמ"ש הרב אלפסי ז"ל. ואע"ג דאמרינן לקמן בפרק ח"ה [מ"ב ע"ב] דהלכתא כשמואל דאמר השותפין מחזיקין זה על זה, ואמרינן נמי שותף יש לו חזקה. לא דמי, דהתם מיירי בחזקת שלש שנים, וכה"ג קפדי ואית להו חזקה בשלש שנים, אבל גבי מטלטלין דלגבי אינשי אחריני הויא חזקה לאלתר, שותפין לא קפדי באותה חזקה ואין חזקתו חזקה.
מתניתין וכן בגינה וכו'. שקלינן וטרינן בגמרא בפירושא דמתניתין ואמר אביי וכן בגינה במקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו. פירוש, וכן בגינה, כדין חצר לכל דבר אם היזק ראיה בזה גם יש בזה ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו. ואקשי ליה רבא א"כ מאי אבל לא בבקעה. ופירשה רבא סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי, וסתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור דמי. ואליבא דרבא כל מקום שנהגו לגדור בין בבקעה בין בגינה חייב לגדור, ואפילו בהוצא ודפנא. אבל בסתם גינה, כגון שאין להם מנהג ידוע בין השכינים או שהם התחלת שכונה ששכנו באותו מקום לעשות גנות עכשיו, ודאי כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין לגדור. אבל סתם בקעה, כגון שעכשיו נעשית יישוב לזריעה, ואין להם מנהג ידוע, כמקום שנהגו שלא לגדור ואין מחייבין אותו. ובין אביי ורבא איכא למימר דאיכא בינייהו מקום שנהגו שלא לגדור (בבקעה) [בגינה], דלאביי קאמר וכן בגינה כדין חצר לגמרי, ובחצר פירשו מקצת מפרשים דאע"ג דנהוג שלא לגדור לא מהני מנהגא בכי הא מילתא כיון דהיזק ראיה שמיה היזק, ומנהג בטעות הוא. ולרבא דאמר וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי, דוקא סתם, הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, משא"כ בחצר. כך אמרו בשם הגאונים זצק"ל. ואיכא למימר נמי שאין ביניהם אלא פירוש המשנה ומשמעות דורשין איכא בינייהו, ובין בחצר ובין בגינה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, כדפרישנא במתניתין [ב' ע"א]. כתב הרב ר' משה [שכנים פ"ב הי"ז], וכן בגינה כופהו להבדיל גינתו מגינת חבירו במחיצה גבוהה עשרה טפחים. והגיה הראב"ד ז"ל, א"א זה שבוש, דבגינה כותל ארבע אמות בעינן, וכ"כ הרב אבן מגש ז"ל מחייבין אותו מחיצת ארבע אמות. ועוד כתב הרב ר' משה בר' מיימון ז"ל [שם] המוכר גינה סתם, פירוש שלא התנה, והיתה מעורבת עם גינות אחרות כופין את הלוקח לבנות כותל ביניהם ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור בגנות. אבל אם מכר בקעה סתם אין מחייבין אותו לגדור אלא במקום שנהגו ע"כ. והגיה עליו הראב"ד ז"ל גבי ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור בגינות, א"א שבוש. ולא כתב יותר. ונראה דמשום הכי כתב הרב ז"ל כן, משום דנראה מדבריו שפסק כאביי דשני למתניתין דה"ק וכן בגנה דדינה כחצר שאפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו כמו שפי' במתניתין, ודוק. אבל רבא תירץ וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל מקום שנהגו שלא לגדור משמע שאין מחייבין אותו. כ"כ הרב אבן מגש ז"ל. והלכתא כרבא. והרי"ף ז"ל לא הביא מילתא דאביי ורבא, וצריך עיון.
ואם רצה לכנוס בתוך שלו ולעשות את המחיצה בתוך שלו אין חבירו יכול לעכב עליו, ורשאי לעשות חזית כדי לברר את המחיצה שהיא בתוך שלו דרשאי ...ה שלו. ואמרינן בגמרא מאי חזית אמר רב הונא [אכפיה ליה לקרנא לבר. ראשי] הכותל יכוף לצד חבירו. איכא דאמרי אמר רב הונא מיכפא לקרנא מלגיו. [ושתי] הלשונות אלו של רב הונא דחויות הן דהא לישנא בתרא דסמכא עליה עלתה בקושיא. וכר' יוחנן קיימא לן דאוקמה כי זה החזית טח הכותל כשיעור אמה בסיד מבחוץ. וזו העדות שהכותל ומקום הכותל לזה שאין אצלו טיחת סיד בקיר. [וניעבד] לגאו. ומשני דילמא אתי חבריה ועביד ליה מלבר. השתא נמי אתי חבריה ומקפל ליה לסיד ואמר דידי ודידיה הוא. [ומשני קילופא מידע] ידיע, כלומר ניכר הוא מקום הקילוף בכותל. בחצר וגינה שיכולין לכוף זה את זה מן הדין לבנות באמצע, אם כנס אחד מהם לתוך שלו [ועשה שם חזית]. כתב הרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל שאין החזית ראיה, דכיון שיכולין לכוף זה את זה חזקה בין שניהם בנאוהו. אבל אם הכותל למעלה מד"א, החזית ראיה לגובה הכותל מד"א ולמעלה. ואם נעץ קורות בכותל וחברו לא נעץ שם קורות, אפילו בבקעה אין הניעוצין ראיה על הכותל שלו, שהרי יתכן שהכותל משותף, וזה הוצרך לנעוץ שם, וזה לא הוצרך. אבל אם נהגו שתהא נתינת תקרה ומעזיבה לראיה שהכותל שלו, הכל לפי המנהג. ובלבד שחברו בעיר בשעת הבנין, שאי אפשר שלא ידע בדבר. ובמקום שנהגו עושה בעל הכותל חלונות מבפנים לראיה שהכותל שלו, אם יש עדים שעשה כן בשעת הבנין, הרי זו ראיה. ואם לאו יכול הוא לטעון אחר הבנין עשאן בשעה שלא הייתי בבית ולא הרגשתי בדבר. וכגון שאין להבחין שנעשו בשעת הבנין, וכדקיימא לן בענין חזית דליפופא לאחר הבנין לא ידיע אם לאחר הבנין נעשה או בשעת הבנין. אם עשו מדעת שניהם בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן. ואוקימנא כה"ג אין אחד מהם צריך חזית. אבל אם קדם אחד מהם ועשה חזית, אומר לשני "עשה גם אתה כדי שלא אומר לך למחר הכותל והמקום שלי". ותו אמרינן בגמרא הוצא, אם עשה מחיצת נצרים, כיצד יעשו חזית, סניף ליה ריבי לבר. ופרש"י ז"ל ראשי ההוצין יסוב לצד שדה חבירו, וכשהוא סונף ההוצין כשיכלה האחד ויתן את חבירו יסנפהו מבחוץ. והראב"ד ז"ל פירש ריבי מלשון נדכאים, קנים חלוקים אחד לשנים או לשלשה, מעורבין בין [הגזיזים], ובולטים לחוץ. וטחין אותו בטיט [ולא חיישינן לקילופא] דקילופא מידע ידיע.
<h2>דף ד:</h2>
מתניתין המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו. פירוש כגון שגדר בינו ובין חבירו. כעין מה ששנינו למעלה מזה מקום שנהגו לגדור ושלא לגדור. [ואבקעה קאי דתנן אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור] אין מחייבין אותו. דאילו בגינה כיון שמחייבין אותו לגדור, אם עמד האחד וגדר מקצת, ודאי מחייבין את חבירו ליתן לו חצי ההוצאה ולגמור עמו הגדרים. ובפרק כיצד הרגל [ב"ק כ' ע"ב] מדקדק ממשנה זו, הא רביעית מחייבין אותו שמעת מינה זה נהנה וזה אינו חסר חייב. פירוש הא הקיפו מד' רוחותיו בשדות וגדר את הרביעית. ואין לפרש הא גדר את הרביעית ולא הקיפו אלא משלש רוחותיו, שאם כן לא הוה דייק מינה תלמודא זה נהנה וזה אינו חסר חייב, שהרי חסר הוא בגדר רוח רביעית. דלא מהניא ליה להאי מקיף ולא מידי. אלא לניקף הוא דמהניא לשמרו מבני ר"ה. וכיון שהיה מקיף חסר במה שגדר מחיצה רביעית מגלגלין על הניקף את הכל. דהכי מוכחת סוגיא דהתם [שם] דאפילו למ"ד זה נהנה וזה לא חסר פטור, היכא דחסר מקצת מרוחות חבירו חייב חבירו על הכל, כך פירש רבינו שלמה ז"ל. ולי נראה שא"צ לכל זה. אלא אע"פ שלא הקיפו אלא משלש רוחותיו וגדר גם את הרביעית אין לנו לחייבו למ"ד זה נהנה וזה לא חסר פטור. דכי אמרינן דהיכא דחסר מקצת חבירו חייב על הכל, הני מילי היכא דחסר בגרמת חבירו, כי ההיא דאמרינן [בהאי סוגיא שאני התם דאיכא שחרורא דאשיתא, דאמרינן] מעיקרא לא איתיהיבא אותה הנאה למחילה כיון דאית בה חסרון. אבל זה שלא היה זקוק לגדור את הרביעית, ולא גרם לו חבירו לגדרה, אלא שגדרה כדי לחייב את חבירו בהוצאות, ודאי זה נהנה וזה לא חסר הוא בראשונה שניה ושלישית. ועוד כיון דבשלש מחיצות ראשונות אינו חסר, כבר נתנו למחילה ורביעית לא גדרה בשעה שגדר את הראשונות. אלא לאחר זמן נמלך וגדרה כדי לחייב הניקף. והכי דייק לישנא דאם עמד. וכ"פ רש"י ז"ל בגמרא שכבר עמד בדין ויצא זכאי על הראשונות. וההיא דיוקא דדייקינן התם שמעת מינה זה נהנה וזה לא חסר חייב, דחי ליה תלמודא, וקאמר שאני התם דאמר ליה אתה גרמת לי [הקיפא יתירא, ולא קאמר אתה גרמת לי] היקף זה לפי שסתמו של דבר כבר גדר המקיף בינו ובין ר"ה קודם שגדר בינו ובין חבירו. שאם על חבירו הקיף כל שכן על הרבים. והיינו דקאמר את גרמת לי כל ההיקף הזה שביני לבינך מלבד ההקף הראשון. ונראה שזה שלא תבעו בגדרים חיצונים, לפי שהיה יכול לטעון לא אסייעך בהם כי חפץ אני לגדור ביני ובינך ולא יועילו לי הגדרים החיצונים. והא דמחייבינן ליה כשגדר את הרביעית אע"פ שאין מחייבין אותו בבקעה, הני מילי לכתחלה שאין מחייבין אותו לגדור עמו, אי נמי היכא דגדר ואינו שמור בכך מבני ר"ה. אבל כשגדר חבירו וזה שמור בכך מבני ר"ה, הואיל ונהנה חייב ליתן לו חלק.
איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר. ושמין ומוסיפין על הוצאת הבנין מה שנהנה הניקף במה שאין המחיצות ממעטות בקרקע שלו והם בחלקו של מקיף. ואפשר לפרש לה, הכל לפי שגדר כפשטו, כגון שבנה הגדרים באמצע ולא מיחה הניקף בידו, והרי הניקף יכול להשתמש בכותל. חייא בר רב אמר דמי קנים בזול. כדאמרי' בעלמא [ה' ע"א] כל זוזא בארבעה דנקי. ואמרינן בגמרא, בשלמא לרב הונא היינו דאיכא בין ת"ק לר' יוסי דת"ק סבר דמי קנים בזול אין הכל לפי מה שגדר לא, אלא לחייא בר רב מאי איכא בין ת"ק לר' יוסי. אי בעית אימא ראשונה ושלישית איכא בינייהו ת"ק סבר רביעית אין ראשונה ושלישית לא. פירוש רביעית אין, לפי שהוא חסר בה שהרי אינו צריך לה, אלא בשביל חבירו עשאה, כדי שיהיה גדור מארבע רוחותיו, ויתחייב לשלם. אבל דמי הראשונה שניה ושלישית לא, לפי שאינו חסר בהם, דלצורך עצמו עשאן לגדור בינו ובין חבירו, וקסבר זה נהנה וזה לא חסר פטור. ורבי יוסי סבר אפילו א' ב' וג', דקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב. כן נראה בעיני. ורש"י פירש טעמא דת"ק הואיל ויצא מב"ד זכאי על השלש, לפי שלא היה נהנה הניקף בהן בשעה שעמד בדין עליהם כיון שהיה פרוץ מרוח רביעית. הילכך שוב אין מחייבין אותו אע"פ שעמד וגדר את הרביעית לבסוף, ונמצא עכשיו שהניקף נהנה בארבעתן. ור' יוסי סבר הדר דינא, כי מתחילה פטרוהו לפי שלא היה נהנה במחיצתו, ועכשיו שנהנה בהם על ידי גדר רביעית מיחייב בכולן. ולשון המשנה משמע שלא נתחייב ברביעית בעת שגדר השלש דקתני אם עמד וקתני נמי מגלגלין עליו. ואזדא רש"י ז"ל לטעמיה, שפירש בפרק כיצד [ב"ק כ' ע"ב], הא רביעית מחייבין אותו, הא הקיפו מארבע רוחותיו וגדר את הרביעית. ולפי פירושו עכשיו הוה ליה המקיף בארבע רוחות המחיצות זה נהנה וזה לא חסר. ואין הפרש בין הרביעית ובין הראשונות. הילכך הא דמחייב ליה ת"ק על הרביעית יותר מהראשונות, היינו משום שיצא מבית דין זכאי, ואמרינן קם דינא.
ואי בעית אימא ניקף ומקיף איכא בינייהו. והכי גירסת הגאונים ז"ל, ת"ק סבר טעמא דעמד ניקף הוא דמגלגלין עליו את הכל הא מקיף פטור ורבי יוסי סבר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף. והיינו טעמא דמוקמינן רבי יוסי לחומרא, דתנא בתרא לטפויי קא אתי. ועוד מדקאמר מגלגלין עליו את הכל, ולא קאמר מחייבין אותו, משמע דמאי דקא פטר ת"ק קאתי לחיובי. ולפיכך הוצרך לומר כי גם את הכל מגלגלין עליו, אע"ג דת"ק פטר ליה לגמרי אפי' מן הרביעית. והאי דנקיט ת"ק וגדר את הראשונה וכו' ה"ה אפי' גדר את הרביעית דפטר. אלא להכי הוא דשבקיה לרביעית, לומר דזמנין דאתי ניקף בגדר הרביעית לידי חיוב של השלש האלה, אם עמד הוא וגדרה, דגלי אדעתיה דניחא ליה. ואי קשיא לך סוגיין בפרק כיצד, דדייקינן מדברי ר' יוסי, טעמא דעמד ניקף הא מקיף פטור, ומאי שנא דהכא דמוקמינן איפכא. יש להשיב, כיון דהשתא בסוגיא זו אליבא דחייא בר רב מתרצה, על כרחין חייא בר רב סבר דר' יוסי במקיף קא מחייב, שהרי פירש בדברי ר' יוסי הכל דמי קנים בזול, ואמקיף קא מהדר. דאילו גדר ניקף ודאי מחייבינן ליה לפי מה שגדר, כיון דמשום גלוי דעתא מחייבינן ליה, והכל לפי מה שגלה דעתו. הילכך כי מוקים לחייא בר רב דבניקף ומקיף פליגי, ודאי ר' יוסי לחומרא, וקדייק לישנא דמגלגלין עליו את הכל, דלטפויי קא אתי. ובסוגיא דפרק כיצד סבירא ליה לתלמודא דבניקף ומקיף פליגי, ר' יוסי בניקף קא מחייבו, והכל לפי מה שגדר הניקף, כלומר לפי מה שגלה בדעתו והכי מכרע ליה לתלמודא טפי, משום דלישנא דאם עמד משמע דאם עמד ניקף שלא גדר עד עכשיו. ומילתיה דת"ק במקיף, דהכי דייקינן [מילתא, הא רביעית מחייבין אותו] משמע הא אם גדר המקיף את הרביעית דבמקיף קיימינן, כנ"ל. ולפום סוגיא דהתם הלכה כת"ק דמחייב במקיף, ולעולם הכל לפי מה שגדר המקיף. ועולה למשפט אחד עם מסקנא דשמעתין דפסק כרבי יוסי. וקיי"ל כר' יוסי ואליבא דרב הונא. וטעם [דר' יוסי משום דקיי"ל] זה נהנה וזה לא חסר חייב. דגרסינן בפרק כיצד הרגל [ב"ק כ"א ע"א] [הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין] צריך להעלות שכר משום שנאמר שאיה יוכת שער. ובלא טעם זה היה חייב להעלות לו שכר, דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מיירי, כמו שמוכחת השמועה, דזה נהנה וזה לא חסר הוא. וכשאנו מחייבין את הניקף, דוקא בששתק בשעה שגדר חבירו. אבל אם ימחה בשעה שגדר ויאמר ליה לדידי סגי לי בנטורא בר זוזא, טענתו טענה. וכמו שאין מחייבין אותו לגדור עמו בתחלה, כך אין מחייבין אותו לשלם לאחר שגדר חבירו, כיון שמיחה בידו בשעה שגדר והודיעו שאין בדעתו לשלם לו דמי גדרים אלו. ואע"ג שזה נהנה וזה לא חסר חייב, הרי זה טוען טענה נכונה שאינו צריך להוצאת בנין זה. ואע"ג שאין השותפין כופין זה לזה לגדור בבקעה, לא בין זה לזה ולא בינם לבין ר"ה, אבל כופין זה את זה לעשות חריץ ובן חריץ סביבות הבקעה לשמור את הבקעה מן החיות. דתניא בתוספתא [ב"מ פי"א ה"י], כופין בני בקעה זה את זה לעשות להם ביניהם חריץ ובן חריץ. פירוש ביניהם, בשותפות. ולעשות חריץ כופין זה את זה, ולא לעשות גדר. וענין חריץ ובן חריץ מפורש בפרק בית כור [ק"ז ע"ב] בענין האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך. כתב הרב משה ז"ל [הלכ' שכנים פ"ג ה"ג], מגלגלין עליו את הכל ונותן חצי ההוצאה שהוציא זה בארבע רוחות עד ארבע אמות. ובלבד שיהא מקום הכותל של שניהם. אבל אם היה מקום הכותל של זה שבנה וסלקו, בזה נראה לי שאין מגלגלין עליו אלא דבר מועט, כמו שיראו הדיינין, שהרי אינו יכול להשתמש בכותלים ע"כ. הגיה עליו הראב"ד ז"ל, א"א זה המפרש מעוקל, ואם הרויח את המקום וגדר אותו יפחות לו את ההוצאה. ומה שאמר ואינו יכול להשתמש בו כן ישתמש אלא המקום יהיה שלו, ויהיה לו שטר עליו שאם יפול הכותל האבנים והעפר לשניהם והמקום שלו ע"כ.
<h2>דף ה.</h2>
רוניא אקפיה לרבינא וכו' אגר נטורא, דבר מועט שאתה צריך ליתן לשומר בכל שנה כשהיא בקמותיה. זיל פייסיה, כלומר טוב לך שתפייסהו מהר באגר נטורא כמו שנתרצה. ואי לא דאיננא לך דהלכתא כותיה דרבי יוסי ואפילו אליבא דרב הונא.
מתניתין, מחייבין אותו לבנותו עד ד"א. בהכי סגי להיזק ראיה. וה"ה דבלא נפל מחייבין אותו דהא קיי"ל היזק ראיה שמיה היזק. ומשום סיפא נקט נפל, דאשמועינן שאם בנאו אחד מהם לא אמרינן כיון דמתחלה נתרצה לבנות למעלה מארבע אמות השתא שליחותיה עביד וחייב במחצית ההוצאה. אלא עד שיגלה דעתו דניחא ליה בהגבהתו לא מחייבינן ליה. בחזקת שנתן. אם אמר האחד אני עשיתיו משלי, שלא רצה לסייעני, ואפילו יטעון שהוא בנאו כולו משלו ומעיקרא תבע חבירו לתת דמי ההוצאה והוא (חייב) [סירב, ואח"כ אמר] פרעתי מהימן, דכיון שיש להם לכוף [זה את זה לבנות כותל] אמרינן דכייפיה, אי נמי איהו כיון דפרע [מנפשיה], ונאמן שפרע בין שטען שפרע לאחר [גמר הבנין בין שטען שפרע באמצע בנין] קודם שנגמר הבנין, שכל שפה ושפה זמנו הוא. אבל אם קודם שנגמרה השפה טוען שפרע אותה שפה כולה או מקצתה הבנויה אינו נאמן. הואיל והתחיל הלה לבנותה משלו הרי הוא כמי שהאריך לו זמן חיוב אותה שפה עד אם כלה לבנותה, ואין אדם עשוי לפרוע בתוך זמנו. וזו ששנויה עד שיביא ראיה שלא נתן, היכי דמי שיביא ראיה שלא נתן, כגון שיביא עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהתחיל ראובן בנין הכותל הזה ויודעים אנו שלא נתן. א"נ כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו לבנותו עם ראובן עד ארבע אמות וסירב על ציווי ב"ד, הרי הוא בחזקת שלא נתן, כדין גזלן. אבל אם סירב בפני עדים ולא עמד בדין יכול לומר נמלכתי ופרעתי. מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו. ואע"פ שהראשון היה גבוה יותר. כתב רבינו תם בספרו [סימן תרי"ח], ומארבע אמות ולמעלה יעשה חזית סימן שלא נתן שם. והיינו דקאמר בחזקת שלא נתן, אותו שלא עשה חזית, עד שיביא ראיה שנתן. דחזית מסייע ליה להיאך וצריך אידך עדים או נתינת תקרה. וא"ת כי יתן מה יעשה, והלא כשיפול יפסיד אותו שלא עשה חזית. י"ל דלאחר שיתן אומרין לו שיעשה חזית, ולית לן לישנא דליפופא מידע ידיע, דההוא לישנא איתותב.
סמך לו כותל אחר. לאחר שבנאו האחד למעלה מארבע אמות הרבה, ולא רצה חבירו לסייעו בהגבהתו, (ו)סמך השני כותל אחר כנגד כותל זה כדי לסכך ולתת תקרת הבית מכותל לכותל, אע"פ שלא נתן עליה [עדיין] את התקרה, מגלגלין עליו את הכל, דגלי אדעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך, ומיד קנה חצי הכותל לפי שזכתה לו חצירו. שהרי חצי הכותל בנוי על חצי חלקו בקרקע [שלו]. ואע"פ שלא אמר לו זה "תקנה לך חצרך", שהרי על כרחו של זה שבנאו, יכול זה לזכות בחצי הכותל ולהשתמש בו, כיון שבנה בחלקו, אלא שיתחייב בכך ליתן חלקו בחצי ההוצאה. ונמצא זה שלא בנאו ידו על העליונה, אם יחפוץ לא יתן בהוצאה ולא ישתמש בכותל. וכל זמן שיחפוץ להשתמש בו יזכה בחציו, ומיד שישתמש בו או שיגלה דעתו שהוא חפץ בו יתחייב בחצי הוצאת ההגבהה, דקניא ליה חצירו.
בחזקת שלא נתן. אם בא הראשון ותבעו לדין אחר שסמך את כותלו לכותל ראשון כיון דאמר לו תן לי חלקך במה שהגבהתי אני, וזה אומר נתתי חלקי, אינו נאמן אלא בעדים, שאין משפט זה גלוי לכל. דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן ועד שיחייבוהו אינו עשוי ליתן. וכי אמרינן אינו נאמן, דוקא בפעם ראשונה שמעמידו בדין ולא אמרו בית דין צא ותן לו. אבל אחר שיצא מבית דין ואמרו לו צא תן לו יכול לומר פרעתיך כדאמרינן בפ"ק דבבא מציעא [י"ז ע"א] דהיכא דאמרו לו בית דין צא תן לו ואמר פרעתיך נאמן, [דלא] קאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן אלא אם כן עדיין לא בא לבית דין. והא דאמרינן [הקובע זמן לחבירו] וא"ל בשעת הלואה או אחר הלואה פרעתיך אינו נאמן, פירושו כגון שקבע לו זמן בפני עדים, שכל זמן שאין שם עדים על ההלואה או על קביעת הזמן, הרי יש כאן מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם א"נ לא קבעתי זמן. ולקמן מיבעיא לן בשמעתין אי אמרינן מיגו במקום חזקה, ולא פשטינן לה מדריש לקיש. ומדקאמר ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, ולא קאמר ואמר לו בתוך זמני פרעתיך, משמע דמיירי שתבעו אחר זמנו והוא טוען פרעתיך בתוך זמני. וקשיא לי, אם כן בעיין דאיבעיא לן בשמעתין תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו, מי אמרינן מה לו לשקר במקום חזקה או לא. ומאי טעמא לא פשטינן ליה מדריש לקיש. ויש לומר משום דאיכא לאוקומי להא דריש לקיש בדליכא מיגו, כגון שיש עדים שהיו עם המלוה משהגיע זמנו לפרעו עד שתבעו זה, ויודעין שלא פרע אחר שהגיע זמנו. וכי תימא א"כ מאי שנא דנקט ריש לקיש מילתיה בתבעו לאחר זמנו וצריכין להעמיד דבריו בשיש עדים שלא פרעו משהגיע זמנו, ולא נקט ליה למילתיה בשבא בתוך זמנו ואמר לו פרעתיך. לא היא, דלאו אורחא לתבוע תוך זמנו, וכיון דחבריה לא תבע ליה איהו נמי לא עביד דאתי קמיה ולימא ליה פרעתיך. להכי נקט מילתיה בשתבעו לאחר זמן. ויש מפרש דהא דריש לקיש כגון שתבע ליה ביומא דמשלם זמניה ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני ואפילו אי אמרינן מיגו בתבעו לאחר זמנו, שאני הכא כיון דפרע ביומא דמשלם זמניה לא שכיח וריע טענתיה, לא מהימנינן ליה במיגו דאי בעי טעין הך טענה. אע"ג דאי טעין בהדיא שפרעו ביומא דמשלם זמניה מהימן, כדאסיקנא בפרק השואל [ב"מ ק"ב ע"ב] ודייקינן דמדקתני הקובע זמן, דוקא קובע, אבל מאי דאמרינן סתם הלואה שלשים יום, מלוה הוא דאינו יכול לכופו ללוה לפרוע, אבל אי טעין לוה ואמר פרעתיך תוך שלשים יום מהימן, דבכי האי גוונא לא אמרינן לא עביד איניש דפרע גו זימניה, ולא אמרו שלשים יום אלא לאשמועינן שאין המלוה יכול לכופו דליזיל וליפרעיה. והלכתא [עביד איניש דפרע] ביומא דמשלם זימניה. אסיקנא בפרק שואל דעביד איניש דפרע [ביומא דמשלם זמניה].
<h2>דף ה:</h2>
ואע"ג דאמור רבנן וכו'. פירוש ואפילו מיתמי. ולאו משום (מחמת) טענת פרעון, דהא קיימא לן דלא טענינן ליתמי מאי דלא טעין אבוהון, ואבוהון לא הוה יכיל לטעון טענת פרעון בתוך זמן ואי הוה טעין לא הוה מהימן. אלא היינו ריבותא [אע"ג דאמור] רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הכא נאמן... אפילו בלא שבועה, ואע"פ שהיא מלוה על פה. כתב הרב ר' יהודה [אל ברגלוני] דהוא הדין לענין יתומים קטנים. ואע"ג דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים והטעם דחיישינן לצררי, היכא דטען [פרעתי] בתוך זמנו נזקקין, דלא עביד איניש דפרע גו זימניה. והוה ליה כחייב מודה [דגבי מקטנים]. חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. [וא"ת א"כ אמאי אמרינן דאלמנה לא תגבה מיתומים אלא בשבועה משום] תפיסת צררי לאשתו בעוד שהוא חי ולא תוציא מן היתומים אלא בשבועה והא חזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה אפילו גבי יתמי. והא לא קשיא, דגבי אשתו איכא למיחש שמא בשעה שהוא חולה ונטה למות אתפסה צררי משום דסבר תיכף [לאחר] מיתתי הוי זמניה, אבל גבי בעל חוב לא עביד דפרע משום דלאו זמניה תיכף שימות עד לאחר זמן, ולא עביד דפרע גו זמניה. ואין להביא ראיה דחזקה דריש לקיש אינה מועלת ביתומים קטנים מהא דאמרינן בפרק בתרא דמכלתין [קע"ד ע"ב] גבי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן וכו', ופליגי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע התם דחד אמר משום התפסת צררי וחד אמר משום פריעת בע"ח מצוה, וקאמר מאי בינייהו כשחייב מודה וכו', ולא קאמר איכא ביניהו שטר שלא הגיע זמנו דלמר ליכא למיחש לתפיסת צררי ולמר הני לאו בני מעבד מצוה נינהו. ומדלא קאמר הכי ש"מ דחיישינן לצררי בקטנים. דהא לאו ראיה היא, דבכמה מקומות יכול להאריך בטעמים ואינו מאריך. ועוד בלאו הכי לא מצי למימר הכי, דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דהתם לא סבירא להו כריש לקיש כדאמרינן הכא בשמעתין, אלא כאביי ורבא סבירא להו.
תבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני [וכו'] מה לי לשקר. אי בעי אמר פרעתיך בזמני. הילכך כי אמר ליה פרעתיך בתוך זמני נאמן ובשבועה. או דילמא כיון דמוחזק לן דאין אדם פורע תוך זמנו לא אמרינן במקום דאיכא חזקה דמרעה ליה לדיבוריה מה לי לשקר ולהימניה ולא איפשיט.
<h2>דף ו.</h2>
ואמרינן בגמרא מנה לי בידך ואמר לו הן למחר א"ל תנהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב. ומסיק בגמרא נתתיו לך דא"ל פרעתיך (בתוך) [בזמני], אין לך בידי להד"ם, דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. פירוש לא מיבעיא אם אינו טוען פרעתי שהוא חייב כיון שהוכחש בעדים שהודה לו במנה והוא אומר להד"ם, דהא ודאי לא טענינן ליה שפרעו כיון דאיהו לא טעין. אלא אע"פ שטוען אחר כך פרעתי, כיון שאמר מתחלה להד"ם חייב, דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והרי הודה תחלה שלא פרע. [וא"ת] למה ליה למינקט טעמא משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, תיפוק לי דכיון דאמר להד"ם והוכחש בעדים שמעינן שהודה לו הרי הוחזק כפרן על ממון זה ושוב אינו נאמן לומר פרעתי. י"ל דאי לאו האי טעמא דאמרינן דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, אם פגעו חוץ לב"ד וא"ל בפני עדים להד"ם לא היו ב"ד מחייבין אותו על כך, אלא היה נאמן לטעון בב"ד פרעתי. והאי דא"ל להד"ם [חוץ] לבית דין, דעביד איניש דלא מגלי טענתא אלא בבי דינא [דמוקמינן] על חזקת כשרות. אבל ודאי כיון דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הרי זה כמי שהודה חוץ לבית דין שלא פרעו ששוב אינו נאמן לטעון בבית דין שפרע, שהרי חייב עצמו ואפילו חוץ לב"ד בין בלשון חיוב בין בחיוב הבא מכלל פטור כגון זה שמתכוין לפטור עצמו ולומר להד"ם חייב. פסקא דשמעתא, הלכתא לא עביד איניש דפרע גו זמניה, וחייב לפרעו, ואפילו מיתמי, וא"צ שבועה. מיהו שבועת היסת י"ל שיש עליו אחר שפרעו, דבכל טענה ודאי איכא שבועת היסת. ואי טעין ליה בבריא שפרעו משבע ליה היסת ומיפטר. ותבעו לאחר זמנו וא"ל שפרעו בתוך זמנו בעיא ולא אפשיטא אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא. ובכי הא מילתא חומרא לתובע וקולא לנתבע, הילכך משתבע ליה היסת דפרעיה ואפטר. ותבעו ביומא דמשלם זמניה ואמר ליה דפרעיה בו ביום נאמן, דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה בשכירות דאינו חייב אלא בסוף וכל שכן בהלואה. ומתוך הפסק הזה שפסקנו בתבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך, דאמרינן מה לי לשקר, כמו שכתבנו, נשמע דמילתא דפשיטא לריש לקיש ליתיה למילתיה אלא בדליכא מה לי לשקר, כגון מלוה בשטר אי נמי מלוה על פה בעדים. אבל היכא דאיכא מיגו, כגון מלוה על פה, דיכול למימר להד"ם, מספקא לן אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה אי לאו, ומספק מהימן דכל תיקו חומרא לתובע וקולא לנתבע. וראיה לדבר מילתיה דריש לקיש בשטר, מדמדמינן ליה להבא ליפרע מנכסי יתומים [שאינו נפרע אלא] בשבועה, דהאי מיירי בשטר, דאילו על פה אפילו בשבועה לית ליה [לאחר זמן דהא] אמרינן מלוה על פה גובה מן היורשין, אלא בשמת הלוה תוך זמן דליכא למיחש לפירעון אבל בשמת לאחר זמן לא אמרינן, כמו שהסכימו הגאונים ז"ל.
פיסקא. סמך לו כותל אחר. סמך לפלגא. שלא היה הכותל החדש ארכו לכותל הראשון אלא בחציו, או בגובהו שלא הגיע לגובהו של ראשון. סמך לכולה. חייב ליתן את חלקו בכותל הראשון כאילו סמך כותל שני כנגד כל הראשון, דכיון דהתחיל סופו לגמור ויתן תקרה. ותנן אע"פ שלא נתן עליו את התקרה. ורב נחמן אמר למאי דסמך סמך למאי דלא סמך לא סמך. בין בגובה בין באורך אינו נותן [אלא] מה שהגביה ומה שהאריך. ומודה רב נחמן. לענין הגובה דקאמר רב נחמן למאי דלא סמך לא סמך, מודה הוא שאם עשה בכותל שסמך מקום הנחת התקרה להניח עליו על פני כולו, סופו להגביהו עוד כשיעור גובה עלייה, וניחא ליה בהגבהה דכותל [ראשון] ונותן לו חלקו בכל גבהו. אפריזא. עץ ארוך ועב שנותן על פני כל אורך הכותל להניח עליו ראשי קורות עלייה שנותן עליהם שלא ירקבו מחמת ליחלוח הכותל. ומי שאין לו אי... עושה חורים בכותל [נותן נסרים קטנים למעלה ולמטה ולצדדין ומניח בתוכו], ראשי קורות והיינו אקבעתא דכשורי. הר"ם ז"ל פירש לא בנה עכשיו כותל אחר כנגדו, אלא היה לו כותל ישן בחצירו כנגד זה הכותל של חבירו ועשה בו עכשיו אפריזא או קבעתא דכשורי. ויש מי שפירש אפריזא באורך הכותל בסוף (שעושין) שיוצאין מקצת אבנים כעין שינים, זה נכנס וזה יוצא, כדי שיתקשה הבנין בהאריכו אותו. וכיון שהניח אותן אבנים גילה דעתו שעדיין יאריכנו. בי קורי לא הויא חזקה. שמעון הגביה כותל החולק בחצר למעלה מארבע אמות ועשה בו חלונות לצד חצר ראובן להנחת ראשי קורות, כמו שפירשתי, לא הוי חזקה לגבי ראובן. דכיון שהיה מסרב מלבנות וראינו זה שבנה לבדו, אין ראובן יכול לומר אני פרעתיך להגביהו, שאילו לא סייעתיך לא היית עושה לי הנחת ראשי קורות, שאם אבא לסמוך לו כותל אחר אחר זמן שאתן עליו תקרה. ואע"ג דמנח ביה המליטה. הם נסרים של עץ שנותנין בצידי החורים להגין על ראשי הקורות, לא מצי למימר ליה ראובן אי לאו דסייעי בהדך לא טרית כולי האי. דאמר ליה שמעון לכי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי. אמרתי בלבי שמא תמלך לסמוך לו כותל אחר ולתת תקרה ותפייסני במה שהגבהתי, ולא אצטרך לקלקל כותלי לנקוב בו חורים להנחת ראשי קורותיך.
אחזיק להורדי. להניח ראשי רהיטין דקין על כותל חבירו. אחזיק לכשורי. להניח ראשי קורות כבדות תחת אלו. יש מפרשים דאמתניתין קאי, לומר שאם בנה אחד משלו ואחזיק אחר כך באיזה [תשמיש] וסמך שם ראשי הורדי החזיק לכשורי, דאמרינן פיוסי פייסיה לגמרי לסמוך שם, כדרך שהיה לו לסמוך אלו ולסייעו מתחלה. וכדרך שסמך חבירו בצד האחר. ואין אומרים לא פייסו אלא לענין זה, מאחר שהמקום של שניהם בחזקת שניהם הוא עומד ויד שניהם שוה בכותל ובמקום. ולאו בחזקת טענה ומחילה עסקינן אלא בחזקת שנתן. ואע"ג דהא דסמכינן לה דנטפי ושופכי בחזקת טענה ומחילה היא, לא מפני שהן שוות בפירושן סמכן אלא מפני שהן שוות במחלוקת רב נחמן ורב יוסף. כך פירש ר"ת ז"ל. ואחרים אמרו דחזקת טענה ומחילה היא על כותל שהוא של חבירו לגמרי המקום והאבנים, ומשלו בנאו, ובא זה וסמך שם והחזיק. וא"ת והרי אמרו עליון שבא לשנות בגויל אין שומעין לו בגזית שומעין לו, בפרק הבית והעלייה. י"ל דהכי פירושא, שאם החזיק לעשרה הורדי יכול ליתן שם חמשה כשורי. ובלבד שלא יוסיף על הכובד הראשון. וקמ"ל דלא [קפיד] שיהא בכי האי גונא. ונראה שזה פירש רש"י ז"ל. והוי יודע שלא נאמרו דברים אלו לפי' זה אלא לומר שכל זמן שהכותל קיים לא יסלק ניעוצו. אבל נפל אין לו במקום כלום ואע"פ שהחזיק בכך שלש שנים, ואפילו בא מחמת טענה. שאין סמיכת הקורות של זה חזקה במקום הכותל, מאחר שהוא יודע לאחד. אלא לכותל זה מכר לו או מחל. וכיון דנפל אזדא. כך כתב הרב ר' יהודה הנשיא ז"ל אל ברגלוני בשם גאון ז"ל. ואחזיק לנטפי אחזיק לשפכי ולצריפא דאורבני. לאו משום דלא נפקא ליה מיניה כלום. ואפשר נמי דהא עדיפא ליה [דצריפא דאורבני הגשמים יורדים משם מהרה ואע"פ] שהטיפין סמוכין אין בכך כלום. [אבל להוסיף לו היזק של] כלום ודאי אין שומעין לו. תדע דהא אמר רב נחמן אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי, אבל לא לצריפא דאורבני, אלמא אע"ג דסבר רב נחמן שאינו יכול להוסיף היזק. ומשום הכי אמר דלא אחזיק לצריפא דאורבני, אפילו הכי אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי. ש"מ דלא נפקא מינה כלום ולא מיתוסיף היזק. [ורב יוסף נמי מוסיף הוא בכך לומר דבצריפא דאורבני נמי לא מיתוסף היזקא] דאין היזק לזה במה שהחזיק במרזב ורצה להגביהו שיהא מקלח למקום רחוק, אלא על פי בקיאים דנין בה שלא להרבות היזק של כלום, שאם עכשיו [הוא מקלח] בבית או במקום העשוי להשתמש בו בשעת קלוח הראשון [ויש לו היזק יותר בכך] אין שומעין לו. דהא דתניא בתוספתא [ב"מ פי"א ה"י] העשוי לכביסה אחת אין ממחין בידו לכביסה חמש. לכביסה אין ממחין בידו לגשמים, לגשמים אין ממחין בידו לכביסה. ההיא לענין צינורות המקלחות מים לביב תניא, אבל מי שהחזיק על חבירו לכביסה אחת ממחין בידו לחמש, והחזיק לגשמים ממחין בידו לכביסה. וכן הדיינים דנים בכל יום. עד כאן מיסודו של הרב ר' משה בר נחמן זלה"ה. אבל הרב ר' יונה כתב בענין אחר וזהו לשונו אמר רב נחמן אחזיק לנטפי אחזיק לכשורי. כולה שמעתין בחזקה שיש עמה טענה שטוען טענת מכירה או שמחל לו בפירוש, וכגון שהחזיק ג"ש, וקסבר ר"נ לפום האי לישנא שאין לו להכביד יותר ממה שהחזיק. ואפילו היכא דקא מהניא ליה ההיא חזקה להחזיק בגוף הכותל ולטעון שמכר לו חצי הכותל שאם יפול יחזיק באבנים, והיכי דמי דקא מהניא ליה חזקה דהורדי או חזקה דכשורי בגוף [ולטעון שמכר לו חצי הכותל] כגון שנתן תקרה ומעזיבה על אותן הורדי או על אותן כשורי ודר תחתיהן, ונעשה לו כותל חבירו כאחד מכותלי ביתו. דמסתמא הויא חזקה לטעון שלקח חצי הכותל מן התקרה ולמטה, שהרי א"א להחזיק בכותל בענין אחר אלא לעשותו מחיצה לדירתו. דהא לא עבידי אינשי למלאות את הכותל זיזים ומסמרים מתחלתו ועד סופו.
א"ד אר"נ אחזיק להורדי אחזיק לכשורי. וכן הלכה. וק"ל הא דגרסינן בפרק הבית והעליה (ב"מ קי"ז ע"ב) עליון שבא לשנות בשקמים שומעין לו בארזים אין שומעין לו. אלמא אין לחדש ולהכביד על חזקה הראשונה. ונ"ל דהתם נמי אם לקחו שנים חורבה ובנאוה זה בנה בית וזה בנה עליה, אע"פ שלא סכך העליון כי אם בשקמים, כיון שאילו היה מסכך בארזים, אין אומרים הפסיד דינו מפני שלא רצה פעם ראשונה בארזים. אלא אם נפלה העלייה, יכול לסכך בארזים כמו שהיה דינו בתחלה. וכי אמרינן שאינו יכול לסכך בארזים, כגון שלקחו בית ועליה בנויה, והיה סיכוך העליה בשקמים, שלא זכה מתחלת מקחו בעליה אלא בסיכוך שקמים והיה סיכוך העליה בשקמים. והחזיק להורדי דאמרינן בשמעתין דאחזיק לכשורי, דכיון שהחזיק בכותל ג"ש ונאמן לטעון שלקח בו ניעוצין יכול לטעון הרי מתחילה [כשלקחתיו הייתי יכול לנעוץ שם] כשורי ולא הפסדתי דיני בשביל שהיה חפצי לנעוץ שם הורדי עד עתה. ועוד י"ל דהכא בדקא טעין שמכר לו הכותל אפילו להשתמש בו בין בהורדי בין בכשורי. ונאמן בטענתו, כיון שהחזיק בתשמיש הכותל ג"ש. וההוא דתחתון ועליון בדלא טעין עליון שהתנה עם התחתון לסכך בארזים כל זמן שיחפוץ, אלא סתם לקח חלקו לעליה וסכך בשקמין.
והא דאמרינן אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי. בחזקה דג"ש מיירי, וכגון שבא בטענה. ותדע דתנן בפרק ח"ה [לקמן נ"ח ע"ב] המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה, והוא מענין שפכי. וסתם חזקות דכולי פירקא בחזקה של ג"ש. והיכא דאחזיק לכשורי או לשופכי וקא טעין טענת סבלנות, שסבל לו זה ולא מיחה בידו, חזקה שאין עמה טענה היא. ואפילו החזיק ג"ש לא מהניא ליה חזקה. וכן חלונות דאית להו חזקה, כגון שבא בטענת מכירה ולאחר ג"ש. ואין לנו לומר דטענת סבלנות מועלת כיון שלא מצאנו מקום מוכרע לדבר בתלמוד. ולא שמענו טענת סבלנות אלא לר"א בר"ש דאמר כל שבפניו לאלתר הוי חזקה. וגם כי יש סוגיא בפרק לא יחפור [לקמן כ"ג ע"ב] ואם לקחו אפילו מפחות מבית רובע הרי הוא בחזקתו, מוכחת כן. ועוד שאם נפרש אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי בבא בטענת סבלנות, ודאי לא אזלינן בה לזמן ג"ש, שאין טעם על זה הזמן אלא למי שבא בטענת מכירה דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר. ואי אמרת לאלתר הויא חזקה, כדאמרינן גבי כשורא דמטללתא ואם חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה, לא מצינו סתם חזקה דהויא לאלתר. ואין לומר דשלשים יום הויא חזקה, כמו שפירשו גבי כשורא דמטללתא, כי מה ענין חזקת שופכי אצל כשורא דמטללתא ללמוד זה מזה ולומר כי שיעור הסבלנות בזה כמו בזה. ועוד דתניא מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין בא לפני ר' ישמעאל ב"ר יוסי א"ל החזקת בני החזקת בא לפני ר' חייא א"ל יגעת בני ופתחת יגע וסתום, וכיון דלאלתר לא הויא חזקה, אע"ג דהוה לו לדמויי פתיחת (חולין) [חלון] לכשורא וחבריה בטינא, ודאי לזמן ג"ש הואי, וכיון דאמר לזמן ג"ש, א"כ דווקא למי שבא בטענת מכירה הוא דמהני, ולא למי שבא בטענת סבלנות. ונלמוד ממנו גם לחזקת שופכי וכשורי דלא מהניא בהו טענת סבלנות כי היכי דלא מהניא בחלון כנ"ל. ויש מרבותינו ז"ל שהם אומרים דטענת סבלנות בשופכי וכשורי, וחזקה שאין עמה טענה דלא מהניא, דוקא לענין חסרון קרקע, אבל שעבוד ותשמיש כגון בחזקת שופכי וכשורי חזקה היא. וראיה שלהם מהא דאמר רבינא האי כשורא דמטללתא לאלתר הויא חזקה, דכיון דלא אזלינן בה לזמן ג"ש אלמא לענין סבלנות נאמרה. ואי איכא לאתויי ראיה מינה דההיא, לענין טוען טענת מכירה איכא לאתויי מינה, דלא אזלינן בתר שלש אלא היכא דאיכא חסרון קרקע דכתבי עלה אינשי שטרא ועד תלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, אבל לנעיצת כשורי או שופכי לא אזלינן לחזקת ג"ש, דלא עבדי שטרא עלייהו. הלכך הו"ל למחות לאחר שלשים או לאלתר היכא דחבריה בטינא. ואעפי"כ אין לנו ללמוד מדין כשורי דמטללתא לענין שופכי או לענין חלונות, דכל מקח קרקע או שעבוד קרקע כתבי שטרא עליה. ועוד דלא פלוג רבנן בשעבוד קרקע עצמו, כגון מי שיש לו שופכין על חצר חבירו או חלונות שחזקתן מונעת מלבנות כנגדן עד שירחיק ד"א או שיש שם היזק ראיה שהוא היזק גדול לקרקע חבירו. אבל נעיצת כשורא דמטללתא, שאין לו שעבוד בגוף הקרקע אלא שעבוד יש לו על הכותל כ"ז שהוא קיים, לא כתבי אינשי שטרי עליה, ולפיכך חזקתה לשלשים יום. ואם בא להגביה הנטפי או השופכי בעל החצר מעכב עליו, שאין החזקה ראיה אלא על שפיכת מים מגובה מקום זה, ע"כ. ועוד כתב כותל השותפין שבא אחד מהם להגביה לבנות על גביו, חבירו מעכב עליו, דכיון שלא התנו מתחלה להגביהו יותר מן השיעור הזה אין אחד מהם יכול להכביד על כותל המשותף לחבירו, לפי שאין כותל כבד מתקיים כל כך בידו... ואם נהגו השותפין בגובה למעלה כל זמן שרצו... ואין מקפידין ומעכבין זה על זה הכל כמנהג המדינה. וכן מצינו בתוספתא [ב"מ פי"א הי"א] מקום שנהגו לבנות שתים ושלש דיוטות עושין הכל כמנהג המדינה. אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי. שאם היתה לו חזקה שיטפטף גגו מי גשמים לתוך חצר חבירו על פני כל אורך גגו בלא מרזב, אחזיק לשופכי שאם רצה עושה לו מרזב ויקלח כל מי גגו על מקום אחד. אבל לצריפא דאורבני לא. [גג של] צריף שמכסין אותו בענפי ערבה, דהיינו אורבני. ומתוך שהטיפין סמוכין אין בעל החצר יכול להשתמש תחתיהן.
<h2>דף ו:</h2>
בירה גדולה. בית ארוך מאד וחלוק מתוכו לחדרים הרבה, והשכיר לזה אחד מהם, הרי זה משתמש בכותליה, בחורי הכתלים על פני ארכה אף שלא כנגד ביתו ובזיזין היוצאין מן הכתלים. ובעובי הכותל [במקום שנהגו]. כשעומדים הם עצמם בבירתם להשתמש במקומות אלו ואע"פ שאין מנהג השוכרים להשתמש בהם. ומסתמא כמו שהוא היה דר שם והשתמש במקומות אלו, כך השכירה לו להשתמש בהם. כך נראה לפרש [דאי] מנהג השוכרים בזה פשיטא, ומאי אתא לאשמועינן. ודווקא עד ארבע אמות... הכותל לא משמע שיוכל להשתמש. וכן בתרביץ אפדנא למאן דאית ליה, ורחבה שאחורי הבתים למאן דאית ליה. אבל בתרבץ אפדנא לא. דרך בוני בירה חשובה להניח לה כנגד פתח הטרקלין כעין גינה קטנה לאויר ועולין בה דשאים ויפה המראה לעינים, ושם אין רשות לזה לתלות בכתלים כלום שאינו עשוי ליכנס לתוכו. אבל רחבה שאחורי הבתים. כל היקף שאחורי הבתים קרוי רחבה, ושלפני הבתים קרוי חצר.
כשורא דמטללתא. מי שנתן קורה בכותל חבירו לעשות לו סוכה לצל. כל תלתין יומין [לא הוי חזקה]. ומחיל ולא קפיד, שסבור הוא שלא [יחזיק עוד]. [בתר תלתין יומין] הוי חזקה. ואע"ג דבשאר חזקות בעינן שלש שנים, הני מילי בדבר שמוציא מתחת ידי חבירו כגון קרקע, אבל בחזקת הזיזין ובקביעות הקורות והאורה אין צריכין חזקת שלש שנים, אלא לאלתר הוי חזקה. כך כתב רבינו חננאל ז"ל. ואי סוכה דמצוה היא. שסתם שאלתה אינה אלא לצורך שבעה, וזה הניחה יותר משבעה, הוה ליה למחויי. ואם לא מיחה הוי חזקה. ודוקא בדחזא. ודוקא לאותה כשורא, אבל בחזקת הכותל לא. ואית דמפרשי ואי סוכה דמצוה היא, כלומר ונכנסו מימי החג בתוך שלושים יום, אע"פ שנשלמו השלשים בתוך החג, לא עלתה לו חזקה עד כלות החג. כי מפני המצוה שתק ואחר החג אם לא ימחה עלתה לו חזקה. כתב הרמב"ם ז"ל [שכנים פ"ג ה"ה] שאם בא בטענת מכירה שיש לו חזקה לסמוך בכל הכותל יכול להחזיק בקורה שניה, שהרי לא מחל לו אלא על האחת. בד"א בשהודה שאין כותל זה שלו אלא חבירו מחל לו על הכנסת קורה זו. אבל אם טען שכותל זה שותף אני בה, הואיל ונשתמש בה בקורה אחת, נאמן, ומשתמש בכולו אחר שישבע היסת שהוא שותף בכל הכותל ע"כ. ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה. ודוקא חזא בהאי טינא. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב בענין אחר, לאו למימר דלא בעינן שלש שנים כמו שדמו הרבה מחכמי הדור, אלא שהוא בחשבון שלש שנים מן השיעור הזה ואילך. ויש לפרשה כפשוטה, ואמתניתין קאי, למעלה מד"א בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שנתן, וקמ"ל שאם הביא ראיה בחזקות הללו בכשורא דמטללתא הרי הוא בחזקת שנתן.
אמר אביי שני בתים בשני צידי ר"ה וכו'. בגגים העשויים להשתמש הם, ואיכא היזק ראיה, צריך כאו"א לעשות מעקה לחצי גגו בגובה ארבע אמות. זה שלא כנגד זה. זה סותם גגו לצפון וזה לצד דרום. ומעדיף. משך המעקה יותר ממחצית הגג, כדי שיהא במקצת כנגד סתימתו של זה ומתוך כך לא יראה להדיא לגגו של חברו. הקשה הרב ר' אברהם בר' דויד זלה"ה, היאך ניצלין בכך מהיזק ראיה כשיעמוד זה חוץ למחיצתו ויעקם ראשו ויראה בחצי גגו של חבירו. ואיכא למימר כיון שאין מביטו אלא על ידי עקימת ראשו ושיעמוד על שפת גגו מתירא שלא יפול, ולא ידחוק עצמו בכך להביט אל גג חבירו. בני ר"ה כי לא מעייני לא חזו לי את ממילא חזית לי. ודוקא חלון או גג כנגד גג, דשייך למימר דבני ר"ה כי לא מעייני לא חזו לי, אבל פתח כנגד פתח ליכא משום היזק ראי', הכי נמי חזו ליה ממילא בני רשות הרבים, ומצי למימר ליה הא בעית לאיצטנועי מבני רשות הרבים. (ואי) [וכי] אמרינן בעלמא ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, התם גמרא אזדא אליבא דחכמים. והכי איתא בהדיא פרק ח"ה [ס' ע"א].
עושה לו. בעל הגג לבעל חצר. מעקה גבוה ארבע אמות. משום היזק ראיה, שלא יראה בחצר חבירו כשהוא עולה בגגו. אבל בעל חצר אינו זקוק לבעל הגג, דמיירי בגג דלא קביע תשמישתיה. רב נחמן דידיה אמר אינו זקוק לארבע אמות. ואע"ג דאמרינן לעיל זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' אלמא דבגגין צריך להשמר מהיזק ראיה, תירץ הראב"ד ז"ל דלעיל מיירי בגגין העשויין לתשמיש, והא דשמואל ורב נחמן בגגין שאין עשויין לתשמיש. וכן כתוב בספר הקנין. והכי מתרץ לה הרא"ם ז"ל. והר"ר יונה תירץ דבין האי ובין האי מיירי בגגין הראויין להשתמש בהן. והא דלעיל בשאין סמוכין זה לזה, כגון שיש ביניהם דרך ר"ה או אפילו דרך רה"י. לפי שאינו מביט לראות אם חבירו בגגו ומשתמש שם בדברי צניעות. והא דאמר רב נחמן בין גג לגג לא, בשאין סמוכין ואין בהם היזק ראיה, לפי שאין תשמישן תדיר וכשעולה שם להשתמש ורואה את חבירו בגגו ימנע מלהשתמש שם בדברי צניעות. וכמו שהקילו בגגין הסמוכין לפי שאין תשמיש הגגין תדיר כתשמיש חצר, כן הקילו בהם לענין עשיית מחיצה שזה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מחיצה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף. ואע"פ שיכול לעמוד בראש גגו במקום הפרוץ ולראות בגג חברו אע"פ שהעדיף במחיצה יותר מחצי הגג, לא החמירו לסתום עד שלא יוכל אחד מהם להציץ, לפי שתשמיש גגין אינו תדיר ולא החמירו בדבר יותר, שאין היזק ראיה אחר שעשה כל אחד מעקה לחצי גגו והעדיף. אבל בבית וחצר כל זמן שיוכל להציץ יש שם משום היזק ראיה אע"פ שאין החלון מכוון כנגד חלון חבירו, כ"ז שיוכל לראות בבית משם יש שם היזק ראיה, כמו שאמרו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד"א. והקשו בפרק לא יחפור [כ"ב ע"ב] על זו ששנינו מלמעלן ד"א, והלא מציץ, והעמידוה במרדד את כותלו. ועוד כתב הרא"ם ז"ל, ושמעינן מהא דאביי, דמאן דבעי למפתח חלונות לר"ה ואית בהו היזק ראיה על חצר חברו, ואע"ג דמפסקא ר"ה בין אותו חלון לחצר, דינא הוא דמעכב עליה, ולא מצי אידך למימר ליה לר"ה קא פתחנא, דהא הכא ר"ה מפסיק בינייהו ואפילו הכי קאמר זה עושה מחיצה לחצי גגו ע"כ. וכ"כ הראב"ד בתשובת שאלה, וכתב כללה דמילתא היכא דהיזיקו מרובה משל רשות הרבים ניכר יכול לעכב עליו. אבל זקוק למחיצת עשרה. שאם יכנס אחד מהם לפנים מן המחיצה לשום גנבה שיהא נתפס כגנב. אבל פחות מעשרה מצי משתמיט ליה ויאמר אמצורי קא ממצרנא. פירש רבינו חננאל ז"ל שאינו נתפס עליו כגנב פחות מעשרה שיכול לומר לו איני אלא אמצורי בעלמא הוא דקא ממצרנא, כדכתיב [מלכים ב' ד'] [ויזורר הנער והוא פישוט עצמות]. ואם הם גגות שוות זו לזו יכול לומר הכי, אבל אם [יש ביניהם מעקה גבוה] עשרה טפחים אינו יכול לומר לו כן אלא נתפש עליו כגנב. [ופירוש] אמצורי קא ממצרנא, את מֶצְרִי אני מבקר, שלא יהא בו ריעוע.
שתי חצירות זו למעלה מזו. קרקעית האחת גבוהה מחברתה. איכא מאן דמפרש לה אפילו זו למעלה מזו ארבע אמות. אמר רב הונא זה בונה מכנגדו, כלומר התחתון בונה משלו עד שישוה לקרקע של העליון, ואחר כן יבנו בין שניהם אותן ארבע אמות להרחיק משום היזק ראיה. וכי קאמר עליון בונה מכנגדו ועולה, לאו למימרא שהוא יבנה את הכל, אלא לפי חלקו כלומר מחצית הכותל מקרקעיתו ולמעלה עד ארבע אמות. ולא יפסיד אותו עליון בשפלותו של תחתון. ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ועולה. לפי שיסוד התחתון מועיל לו להעמיד בנינו. דאיך תעמוד חצי אותו כותל שהוא חלקו של עליון בלא יסודו של תחתון. בודאי צריך ליסוד. ויסוד התחתון בודאי מחזיק ומעמיד חלק העליון. הילכך בונין בין שניהם הכל. וזה הדרך הולך על דרך פרש"י ז"ל. וא"ת תחתון למה יסייע בארבע אמות העליונות כיון שגבוהה ארבע אמות. יש לומר שאפילו למעלה מארבע אמות יכול התחתון לראות בחצר או גג החלק שאין מחיצה עליו להפסיק ולמנוע מלראות מה שלמטה מן המחיצה. לפיכך זקוק גם התחתון למחיצה גבוהה ארבע אמות על החצר העליונה, ולא סגי במחיצה גבוהה שתים ושלש אמות על החצר העליונה, דאע"ג דכי יתיב עליון לא חזי ליה תחתון כי קאים חזי ליה. וכהא דאמרינן לעיל מהו דתימא סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רשות הרבים, אלמא דהיזק ראיה אפילו למעלה מארבע אמות, דבגגין הגבוהין למעלה מארבע אמות נמי קיימא מילתיה דאביי, מדאמרינן עלה בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי, ואילו תוך ארבע אמות לרשות הרבים כי יתיב נמי חזו ליה, אלא ודאי בגבוהה ארבע אמות, ואפילו הכי הוה ס"ד למימר סוף סוף הא בעי איצטנועי מבני ר"ה. אלמא יש שם היזק ראיה. וע"כ לא קאמר אביי אלא משום דהיזק ראיה דחבריה מרובה ממנו אבל מ"מ גם היזק [בני] ר"ה היזק הוא, דכי קאי חזו ליה.
והראב"ד ז"ל ורבים הסכימו עמו כי אם העליונה גבוהה ארבע אמות אין התחתון צריך לבנות, שהרי יש לו כותל גבוה ארבע אמות. אך העליון לבדו הוא שצריך להרחיק ולבנות כדי שלא יזיק בראייתו למטה. ומפרש להא מילתא הכי, כי אותן שתי חצירות זו למעלה מזו דאפליגו בהו רב חסדא ורב הונא מיירי שהיא גבוהה שתי אמות, וצריך אותו תחתון לבנות עד שתי אמות כדי להנצל מהיזק ראיה. ועליון [צריך לבנות] עוד על אותן שתי אמות של תחתון שתי אמות שלימות. והכא איכא למימר [אם] היתה החצר גבוהה שתי אמות [ו]יהיה מנהג אותו מקום הגויל, התחתון [נותן ג'] טפחים לעובי הכותל מלמטה ובונה עד שתי אמות. ומכאן ואילך יתן העליון מלמעלה שלשה טפחים לעובי הכותל, ובונין בין שניהם אותן שתי אמות שלמעלה מקרקע החצר ברוחב ששה טפחים. והעליון לבדו בונה שתי אמות כדי שלא יזיק לתחתון. נמצא לדעת רב הונא העליון אפסיד בגבהותו שהוא בונה שתי אמות התחתונות שלו שהם האמצעיות בכותל ברוחב שלשה טפחים ושתי אמות העליונות שלו ברוחב ששה טפחים. אלא שיש לומר כי אותן שתי אמות העליונות שלו הן. וכיון שאין לתחתון לסמוך עליהם, שהרי אין לו שיתוף באותו בנין, אין מן הדין לכופו לבנות אותן גויל, אלא אפילו בהוצא, רק שינצל מהיזק ראיה. שלא אמרו גויל וגזית וכפיסין אלא מפני סמיכת תקרה, שיוכלו לסמוך עליהם, אבל להנצל מהיזק ראיה אפילו בהוצא. נמצא כי העליון אינו מפסיד כלום. ולא עוד אלא שמרויח [בחלישות] השתי אמות העליונות. והתחתון אינו מרויח כלום בשפלותו. והטעם לרב הונא, דקסבר כיון שיש בו היזק ראיה לא שנא מארבע אמות ולא שנא מאמה אחת צריך שיסגור בפניו עד כדי שלא יזיק. ורב חסדא סבר עליון מסייע מלמטה ובונה. והטעם מפני שהעליון צריך יסוד לבנין, ואם אין יסוד אין בנין וכיון שהוא שותף בכותל ויכול לסמוך עליו תקרה דין הוא שיהא שותף בבנין התחתון. ובשתי אמות התחתונות נותן אמה. וכן... יתן המחצה למטה. וכן בדין שתהא שפלותו מועלת לו. זהו כשהתחתון צריך לבנות ששניהם צריכין יסוד בין למטה בין למעלה. אבל אם היה גבוה ארבע אמות שאין התחתון צריך בנין, העליון בונה ארבע אמות בתוך שלו אפילו בהוצא, כמו שפירשנו. זהו דרך ישר בעיני וקרוב אלי מאד והנוטה מזה אחשוב אותו מן הטועים. כל זה לשון הראב"ד ז"ל.
עוד כתב הרב ז"ל יכול בעל הדין לחלוק ולומר שהמנהג מבטל את הדין. שיכול לומר לא תבנה עלי מחיצה שתהא נסתרת מיד ואזעוק עליך בכל יום, ועוד שמא תפול עלי, ולעולם לא תעשה מחיצה אלא כמנהג שאר כותלים. ויכול אני לומר כי בזה הם חלוקים, דרב הונא סבר העליון של בנין ארעי במה שהוא לנגדו, ואינו צריך לבנינו של תחתון. ומשום הכי אינו מסייע מלמטה. ורב חסדא סבר לעולם הוא בונה כמנהג שאר כותלים, וצריך הוא ליסוד כמו שפירשתי לעיל. והלכתא כרב חסדא, ודינא הכי אזלא, אם בונין גויל בונין בין שניהם עד [שתי אמות] ותחתון לארבע אמות עד גובה החצר, ואחר כך בונה העליון לבדו הבנין עד שישלים כל הבנין ברוחב ששה טפחים. והראב"ד זלה"ה [פירש] בענין אחר. שהחצר גבוהה מחברתה שלש אמות, ואמר רב הונא תחתון בונה מכנגדו ועולה עד [שתי] אמות שמתחיל ראשון ובונה עד ארבע אמות. ועליו בונה כל... ארבע אמות משתי אמות ולמעלה. ורב חסדא סבר עליון בונה באותה אמה. ונמצא דזה בונה שלש אמות ומחצה וזה בונה שלש אמות וחצי והלכתא כותיה. וגם כשיבנה התחתון שלש אמות ומחצה... חצי מקום המחיצה על העליון, שיקציע מעפר קרקעו של עליון חצי מקום המחיצה.
אם היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו. גבוהה ארבע אמות, אין זקוק לו, לא תחתון לעליון ולא עליון לתחתון, שהתחתון אינו מזיק לעליון בהיזק ראיה, דהא גבוה ארבע אמות. ועליון אינו מזיק לתחתון, דמיירי בגג דלא קביע תשמישתיה. כך נראה מפירוש (הא"ם) [רא"ם] ז"ל. ואמרינן בגמרא, אינו זקוק לד"א אבל זקוק הוא למחיצה עשרה. פירוש העליון, כדי שיהא נתפס עליו כגנב. שאם לא תהיה שם מחיצה, אי משכח ליה בגגו מימר אמר נפלית שלא בכוונה.
דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי. כשחלקו האחים נטל זה בית וזה עלייה. איחבר תתאי נטבעו הכותלים התחתונים בארץ עד ששפלה תקרת העלייה ואין התחתון יכול להכנס לביתו אא"כ שוחה. תא ליבנייה. בא ונסתור הבית כולו וניבנייה.
<h2>דף ז.</h2>
אבנייה אנא. משלי. אמר. עליון. לית לי דוכתא דדיירנא ביה. לא קא מיתדר לי. איני יכול להכנס בביתי מפני עלייתך. חוק בארעא שוף עול שוף פוק. כמו שאיף ועייל שאיף ונפיק. כפוף עצמך בכניסתך וביציאתך. והני מילי דלא מטו כשורי. קורות העלייה. למטה מעשרה. דאע"ג דנחת ליה עילאי תוך אוירא דתתאי, בית לעלייה משתעבד כל זמן שנשאר שם שיעור דירה דהיינו עשרה טפחים. אבל מטו כשורי למטה מעשרה רשותא דתתאי היא ולא משתעבד ליה. ולא התחתון לבדו יסתור ויבנה אלא תרוייהו סתרי ובנו. וכמו שהיה אומר לו מתחלה תתאי לעילאי תא נבנייה עד שהשיבו אנא שפיר דיירנא. אבל אתנו אהדדי. פשיטא דסתרי ובנו. אלא הא קא מיבעיא לן אתנו אהדדי עד כמה. דהיכא דאתנו סתם שאם תשפל הכותל יסתרו ויבנו אין לומר [שהיה דעתם] שבשביל חבסא כל שהו יסתרו ויבנו. איסורייתא. חבילות עצים. והדר מחזיר עצמו לכל צדדיו.
בני אשיתא אחורי כווי דחבריה. בקרוב ד"א. ואמרינן בפרק לא יחפור [כ"ב ע"א] והחלונות מכנגדן ד"א שלא יאפיל. קא מאפלת עלי כווי. ותחזיק בה שני חזקה. סכרנא לך. אסתום חלונותיך באבנים וטיט ואפתח לך למעלה מכותלי בגובה כותלך חלונות שיאירו לך כבתחלה והיה רוצה לכוף אותו משום מדת סדום. מרעת לאשיתאי. כשתפתח בה חלונות תנוע החומה מחמת המכה. סתרנא לך. הכותל מראש גובהו עד שיגיע למקום החלונות. ואע"ג דקא משתמש בתיבנא וציבי. ואין הוא עצמו דר בה, מצי אמר ליה לא מצינא דאטרח להוציא העצים והתבן. כתב רבינו ש"צ שאם כותל זה גדר של הוצין, ובשעה קלה... יכול לסתום חלון זה שלמטה ולפתוח חלון אחר מלמעלה ולא יצטרך לצאת [מביתו לבנין] כותל, דבר פשוט הוא שכופין אותו על מדת סדום ופותח לו חלון [וסותם] את זה. ובלבד שיהא חלון של מעלה אורו גדול ויהא כאותו של מטה, שאין לו לפחות מאורו ומהנאתו כלל.
אספלידא. טרקלין יפה. תרביצא. גינה שבצד הטרקלין שהיתה מאירה לתוכו. בדנפשאי קא בנינא. בשלי אני בונה, ואתה אין לך עלי חזקת אורה, דהשתא הוא דפלגינן. וה"ה דמצי למימר ליה סתום חלונך. אמר רב חמא דינא קאמר ליה. וכגון שלא החזיק בחלונות אלו שלש שנים אחר חלוקה. ואפילו החזיק, כל זמן שאינו טוען שמחל לו פתיחת אותן חלונות בפירוש או שמכר לו, אלא שטוען טענת סבלנות, חזקה שאין עמה טענה [היא]. ארבע אמות. לעבודת הכרם. שהיו חורשין אותה בשוורים. הכא נמי נימא שיש לו לבעל האיספלידא ארבע אמות תרביצא. דעלו אהדדי. שנתן בעל השדה לבן דמים של עילוי הכרם. הילכך בעי למישקל כרם עם עבודתו. בשופטני עסקינן. וכי שוטה היה זה שנטל גינה חלקה כנגד [בית] בנוי ולא נטל עילוי דמים. דעלו באשיתא אהדדי. פירש הראב"ד ז"ל אושייתא, דמי הבנין, אבל באוירא לא עלו אהדדי, שלא היה שויה של זה מרובה משל זה. ואם לא יוכל לבנות כותל בחלקו נמצא אוירו של זה מרובה משל זה, שזה כל חלקו בנוי וזה אין כל חלקו בנוי ע"כ. ונראה לומר שהוא מפרש היכא דלא עלו אהדדי שהדבר ידוע שכן היה שלא שוו אלא באשייתא והודרי, אבל באוירא לא עילו. אבל אם עילו בסתמא דמי האספלידא על התרביצא ולא פירשו שהעילוי מחמת הבנין, בכלל העילוי יש שבעל התרביצא יניח אויר כנגד הפתח של אספלידא ארבע אמות שלא יבנה כנגדו. וזו היה ששנינו בברייתא האחין שחלקו אחד נטל כרם ואחד נטל שדה [לבן וכו'] כגון שעלו בסתם כמה יתירים דמי הכרם על שדה לבן.
<h2>דף ז:</h2>
נהרדעי לטעמייהו. רב חמא דמנהרדעא הוה לא סבירא ליה להא דאידור בה כדדרו בה אבהתין ולשם כך חלקנו. אזיל לטעמייהו דנהרדעי, דאמר שמואל דהוא מנהרדעא האחין שחלקו ונטל זה לצפון וזה לדרום והיה אביו רגיל ליכנס דרך זה לתוך זו אין יכול לטעון דרך לי עליך. ולא חלונות. שיכול זה למחות על סתימת אורו. ולא סולמות. אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייה. כך פירש רש"י ז"ל. ואינו נראה [דהיינו דרך]. אלא נראה לפרש אין להן סולמות, שיכול לעכב שלא יסמוך סולם [לכותל] שלו פן יקלקל הכותל ומרע ליה לאשיתא. והראב"ד ז"ל פירש ולא סולמות, ואפילו סולם ארעי להטיח את גגו. ולא אמת המים. להביא מן הנהר דרך שדה של זה לתוך שלו. והזהרו בהן שהלכות קבועות הן. וכן הלכה למעשה. יש מי שאומר הני מילי שתיכף שחלקו בנה כנגד החלון או מיחה בו, אבל אם הניחו אחר חלוקה זה החלון או הסולם או אמת המים יש להם חזקה.
תברא. שפרע לאביהם. אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. פירש רבינו חננאל ז"ל, ומיירי כגון שמקויים השובר, שאם לא היה מקויים היה לנו לחוש שמא היה מזוייף, דטענינן להו ליתמי וללקוחות מזוייף הוא, וקיימא לן [ב"ק קי"ב ע"ב] מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון. כתב הראב"ד ז"ל ציורי צייריה כלומר זה השובר מזוייף הוא. ומסתברא שאביהם בחייו הוציא זה השטר חוב על הלוה, והיה תובעו שיפרענו לו, והלוה לא הוציא השובר באותה העת. וכשמוציאו עתה לאחר מיתתו איכא למיחש אימר ציורי צייריה. דאי לא תבעו המלוה בחייו אמאי אמרינן ציורי צייריה, ודאי מי שיש לו שובר בידו אינו מוציאו אלא בעת שמוציאין עליו שטר חוב. ואפילו אם יבואו העדים ויעידו שזה כתב ידן, חוששין שהשובר מזוייף וכיון זה וזייפו עד שנראית לעדים שהוא כתב ידם. ואם הם מעידים שהם זכורים הפירעון אין עדותם עדות, לפי שאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין. והא דקיימא לן [ערכין כ"ב ע"ב] גבי אין נזקקין לנכסי יתומים לבד מנמצאת שדה שאינה שלו, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ונזקקין. [מיירי] שהעידו בחיי אביהם ולא הספיקו לגמור את הדין ולהוציא את השדה מיד אביהם. עד כאן. והרא"ם ז"ל כתב דאע"פ שלא תבעו אביהם בחייו אמרינן הכי, מדלא אפקיה בחיי אבוהון. והוא האריך בזה.
מתניתין. כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. אחד מבני החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות בית שער לחצר כופין אותו. בית שער הוא שבונין כותל כנגד השער עגול סביב, ועושין אותו מהקף, ועושין פתח קטן מן הצד משום היזק ראיית בני ר"ה שלא יראו את תוך החצר. ואוקימנא בגמרא בדפותחת דידיה מאבראי, דאי עביד לפותחת מגואי לא מעליותא היא, שהעני הצועק אינו יכול ליכנס תוך אותו בית שער, וקולו אינו נשמע מבחוץ. ודלת. לשער החצר לנועלו בו. וקשיא לן הא דתניא [תוספתא ב"מ פי"א ה"ט] מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין לו לעשות לו דלת, שיכול לומר רצוני שאכנס [בחבילתי עד פתחי] והכא תנן כופין. ותירץ הראב"ד ז"ל דפתחי המבוי רחבים וכשאין שם דלת [יכולים ליכנס מן הצד וחבילתם] על כתפם. אבל פתחי החצר שהם קצרים אפילו אין שם דלת אינן יכולין [ליכנס מן הצד וחבילתם על כתפם], משום הכי כופין. לא כל החצירות ראויות לבית שער. מפרש בגמרא הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער, שאינה סמוכה אינה ראויה לבית שער. ורבנן זימנין דדחקי [בני רשות ה]רבים ועיילי להתם. ראויה לחומה. מפרש בגמרא הסמוכה לספר ראויה לחומה, שאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה. ורבנן זימנין דמקרי ואתי גייסא.
גמרא... בעי מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן כשהן גובין. לחומת העיר. לפי נפשות הן גובין או דילמא לפי שבח ממון הן גובין אמר ליה לפי ממון הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות איכא דאמרי בעיא מיניה ר"א מר"י כשהן גובין עד קבע בה מסמרות. פירוש הזהר לדון כן ולא תזוז מינה. והאלפסי ז"ל כתב לישנא בתרא, והשמיט ל"ק. ואיכא למימר דשתי הלשונות היה לו להביא. לפי שבח ממון הן גובין לקרובים לחומה, ולפי קירוב בתים הן גובין לרחוקים מן החומה, שאין נותנין כמו הקרובים לחומה, שהעניים הקרובים לחומה נותנין יותר מן העניים הרחוקים מן החומה, והעשירים הרחוקים נותנין יותר מן העשירים הקרובים ולפי שבח ממון הם גובין. וכן מצאתי בדברי הרא"ם והראב"ד ז"ל. ולענין חצר היה צריך לפרש לפי שבח ממון, לפי שאין הולכין אחר קירוב בתים כלל, שכולם קרובין נינהו הפנימים כחיצונים והחיצונים כפנימים. והולכין בהם אחר שבח ממון, שאיך יעלה על הדעת שתתן בית שאין בו ממון כל כך לשמירה כאותה שיש בה ממון הרבה. וזהו דעת רבינו חננאל והרא"ם ז"ל. ועוד כתב הרא"ם ז"ל דכי פלוג רבנן בין קירוב בתים לריחוק בתים, דוקא במקום שאין להם פחד אלא מגנבים או ממקרה גייסות לפי שעה, והקרובים בסכנה יותר מן הרחוקים. אבל מכרקום של מלך שאם יתפוס העיר [כולה שוה] לשלל כרחוק כקרוב, כולם לפי שבח ממון הן גובין. ואם באין על עסקי נפשות גובין אף לפי נפשות הואיל ועל שניהם הן באין. והאי שבח ממון דקאמרינן דוקא ממון המטלטל דאיכא למיחש [עליה]. אבל ממון שאינו מיטלטל אין גובין עליו כלל, דהא ליכא למיחש עליה מידי. אם יש לחוש לגזל חצירות וקרקעות ולהוציא בני אדם מנכסיהן, אי נמי לשריפת בתים ולנתיצתם וכיוצא בהם, גובים אף [לפי כולם הואיל] ועל עסקי כולם הם באין ע"כ. תוספתא [ב"מ פי"א ה"ט]. מי שיש לו פתח במבוי וכו'. שיכול לומר כך. לא מיבעיא לכפות אותו שאין כופין, אלא אפילו לעכב נמי יש לו רשות. לא חייט ולא בורסקי. ממקום אחר להשכיר לו בית במבוי זה, הואיל ויש כאן בני אותה אומנות. ולשכינו. הדר במבוי כמוהו. אינו כופהו. מלירד לאותה אומנות. לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ. כדי שלא תקפוץ החיה ותכנס לבקעה. דשורא ארבנן. הטיל [יציאת חומה על החכמים כמו] על שאר בני העיר.
<h2>דף ח.</h2>
כרגא. מס המלך נראה דכרגא גולגלתא. משמע שאין עמי הארץ נותנין בשביל תלמידי חכמים. מיהו אם שואלין סתם ולא לפי חשבון האנשים, אז יוכל להיות שהגולגולת של ת"ח פטורה, שאין שואלין אלא בשביל עמי הארץ. אף חובב עמים. אתה מצהיב להם פנים להמשילם על בניך. כל קדושיו. של ישראל. בידך. הם לשמרן. בלשון ארמי נאמר. יתנו תרגום של ישנו, ושננתם [דברים ו'] תרגום ותתנינון. אם כולם וכן רובם. יהיו שונין ועוסקין בתורה כשיגלו בגוים. עתה אקבצם, בקרוב אקבצם. ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. ואף אם מעט הם שונים בגוים ויחלו ממשא מלך ושרים. יחלו כמו [במדבר ל'] לא יחל דברו. מנדה בלו ובלך וכו'. דריוש צוה את פחות עבר נהרא על אנשי כנסת הגדולה. מנת המלך. פירש רש"י מגבת מסים. ארנונא. עישור תבואות ובהמה שנה בשנה. ונראה שאין תלמידי חכמים פטורין מעישור תבואתם ולא מכסף גולגלתם, אלא שהמלך מטיל על בני העיר ליתן כך וכך במעשר והם יפסקו ביניהם. לפי שיכולין תלמידי חכמים לומר, לא הטיל עלינו מסים אלא בשבילכם. אבל אם אמר המלך ליתן כל אחד כסף גולגלתו, אין עמי הארץ פורעין בשביל תלמידי חכמים, אלא אם רצה המלך למחול להם ימחול. ולא עוד אלא דמלכא לא טרח, אלא אמר כך וכך אנשים יש כאן, כך וכך חייב ליתן כאו"א. ואם תפס [מיחיד] מהם או מרבים ע"י כולם כדיניה, כדמפרש בפרק הגוזל, באין עמי הארץ וגובין מתלמידי חכמים, וכן במעשר הארץ. ורבינו חננאל ז"ל כתב, כל אלה כגון שיש עליהם דבר קצוב במס הגולגולת או בטסקא דארעא או בארנונא ומעריכין כל או"א ומקבצין אותו ביניהם, אין על ת"ח לסייעם ולא לתת עמהם באלו כלום. אלו דברי הרב ז"ל ודברים נכונים הם. וכן נמי מצאתי במסכת סנהדרין [כ"ז ע"ב] דרב פפא יהיב בכרגא ובר חמא קביל עליה כרגא דכולהו שניה. והרב אלפסי ז"ל פירש ארנונא, תשורה או ארוחה שעושין למלך כשעובר עליהם. וכתב הרא"ם ז"ל בשם הרב אלפסי ז"ל כי אמרינן דכל מסין ותשורות המוטלין על הציבור תלמידי חכמים פטורין ואין מסייעין לציבור כלל, דוקא ת"ח שתורתן אומנותן, אבל מי שמתעסק בתורה ואין תורתו אומנותו אלא מתעסק הוא במילי דעלמא חייב שאינו מכלל רבנן. בגמרא אמרינן ההוא דמי כלילא דרמי אטבריא אתו לקמיה דר' ואמרו ליה ליתבו רבנן בהדן, אמר להו לא, אמרו ליה ערקינן ערוקי, ערקו פלגא, [אתו הנהו פלגאי לקמיה דר'] אמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא, ערוקינן ערקו כולהו פקע כלילא, אמר להו ר' ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
פירוש ערקינו ערוקו. במקום שאין רבי יכול לכופם ברחו שאם היה יכול לכופם דין הוא לכופם שאחר דשדי מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דידהו ואנכסייהו מנח. או שמא לא רצה רבי לכופם דניחא ליה דליעקרו וליבטיל כלילא כדי שלא תהא פורענות באה על תלמידי חכמים בשבילם, אבל מן הדין חייבין ליתן אע"פ שיצאו להם למלכות אחרת. וגרסינן בהאי ענינא בירושלמי בריש פ' המניח את הכד [ה"א] א"ר יוסי ואת ש"מ ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאין לפנותן למקום אחד, פי' לתוך של חבירו כלומר שיסתום גדר שדהו אע"פ שהן נכנסין לשל חברו. ואם משנכנסו מים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותן למקום אחר. אהין כרוסו ארגידא עד דלא ייתי אהין כרוסו ארגידא שרי למימר ליה פלן עבד עיבדיתי מן דאתו כרוסו ארגיד' אסיר אהין אכסנו פירכ' עד דלא ייתון רומאי שרי משחדיניה מן דיתון אסיר. ואיני יודע בברור מהו כרוסו ארגידא ואכסנו פירכא. אבל נראה לי שכשהמלך עובר ממקום למקום למלחמה מטיל מס על בני העיר לצורך בני חיל שהולכים עם המלך, והם נקראים אכסנו פירכא פי' אכסניא של פרכות כלומר של היושבים באהלים, שאהלים קרויין פרכות מלשון פרכות שבכתוב. ובלשון חכמים בברייתא דר' אליעזר פרש' מ"א תלה בחפת בנו פירכות. ועד דלא ייתון רומאי כלו' חיל הרומיים. שרי משחדיניה לשר החיל שלא יתן באותה אכסניא כלום, אע"פ שהוא מטיל המס שלו על שאר חביריו שבעיר. מן דייתון רומאי לעיר והמס מוטל עליהם, מעתה אסור להבריח עצמו ממנו וליתן שוחד לפטור עצמו, שהוא כמציל עצמו בממון חביריו. וכרוסו שמעתי מפי תגר יוני כי הוא כוס של זהב בלשונם. וארגידא הוא של כסף קרוב ללעז שקורין הכסף ארגינ"ט. והכוס של כסף שהוא מוזהב נקרא כרוסו ארגידא. עד שלא יטיל המלך הכוס על אומני העיר רשאי לומר פלוני עשה לי כוס זה שלי כדי שלא יחשב מן האומנין ויפול לאומנות המלך, אבל אם כבר הטיל המלך הכוס על אומני העיר ונתפס הוא עמהם בשביל שמצאו לו כלים כיוצא בו היוצאים מתחת ידי אומן אסור לומר פלוני הוא שעשה לי כלים הללו אלא יסייע הוא במלאכתו של מלך או יתפשר במה שירצה ולא יציל עצמו בחברו. כריא. חפירת באר מים חיים לשתות. לא מדויל. לא ימצאו בו מים והפסדתם חנם, ויתמי לאו בני מחילה נינהו דליחלו. לאגלי גפא. לחומות העיר. גלי. דלתות, כמו טרוקו גלי. גפא. מלשון הגפת דלתות כמו נעילת השערים. ויש מפרשים מלשון על גפי. והוא תקרה שעושין על השערים של עיירות לחיזוק ולנוי שלה, ועושים שם [שומירה] לשומר השערים שהם מפתחות של שערים. על כן נקראו המפתחות [הנתונים] שם גפי שמכסים עליהם האלו.0... אפילו מרבנן. שהכל צריכין לה להתקבץ שם ביום השוק. באוכלוזא. שאין דרכן של תלמידי חכמים לחפור [אלא שוכרין פועלים.] משמע שאם [יש] אחרים במקומם אין יוצאין כיון.0... שנים עשר חודש. ומקמי הא לא.
שלשים [יום לקופה]. גובין ממנו מעות לתת לתוך קופה של צדקה. תמחוי. הוא קערה גדולה שמקבצים בה פת ובשר לעניי עולם. ששה חדשים. להיות כבני העיר. לקבורה. לקבור עניי העיר. פסי העיר. פירוש פסי, קרשי עץ לחזק שערי העיר וכיוצא בהן. כדתנן [ערובין י"ז ע"ב] עושין פסין לביראות. כך פירש רבינו חננאל ז"ל. כי תנן נמי לפסי העיר תנן. ודייק רבינו אלפסי ז"ל שמעינן מינה דכל הני דברייתא דהיינו שלשים יום לקופה ושלשה חדשים לתמחוי מפקי מינייהו בעל כרחן, דומיא דפסי העיר דאמרינן במתניתין דכופין אותו. לשורא. לתקן חומה. לפרשא. פרש העומד סביבות העיר לשמרה ולידע מה היא צריכה. לטורזינא. שומר כלי זיין של בני העיר ויושב בבית שאצל השער. הא דאמרינן כללא דמילתא כל דאית להו נטירותא בגויה רמינן עלייהו נראה לרבינו לאפוקי הא דתניא כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנות ספר תורה [נביאים וכתובים] וכיוצא באלו. אבל במיני מסים וארנונות משעבדין אותן. והרב ר' יהוסף הלוי פוטרם מהם. אפילו לפדיון שבויים. שהיא מצוה רבה, דבשבויין שכיחי בהו מות וחרב ורעב.
<h2>דף ח:</h2>
קופה. של צדקה. נגבית בשנים וכו'. יש לפרש שלא היו אותן גבאין קוצצין דבר, אך היו מתנדבין מעצמן, או קצבתם ידועה לפי מה שיש להם. לפיכך נגבית בשנים. ומתחלקת בשלשה. לפי שהיא כדיני ממונות לעיין ולתת לכל אחד מהם כפי טפלים התלויין בו. ולפי שגיבויו וחילוקו שוה הכל בשעה אחת, לפיכך נגבית בשלשה כדי שלא לצרוך שלישי לבקש (מעכשיו). מה שאין כן בקופה. כך פירש רש"י ז"ל. והרא"ם ז"ל פירש בענין אחר, כי התמחוי נגבית בשלשה אינו דבר קצוב וכו'. לעשות קופה תמחוי. לחלק לעניי עולם אם ירבו עליהם. כתב הרב אבן מגש ז"ל דכי אמרינן רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי מיתורא, דוקא תמחוי וקופה שמותר לשנותו מזה לזה, משום דשניהם צורך עניים נינהו. אבל לשנותן לדבר שאינו צורך עניים לא, מפני שהוא גזל עניים. ואע"ג דאמרינן ומותר לשנותן לכל מה שירצו, מצרכי עניים קאמר, כגון כסות ומדור וכיוצא בהם מצרכי עניים, שאע"פ שקופה ותמחוי לשם מזונות נגבו מעיקרם יש להם לשנותם לדבר שהוא מצורכי עניים. אבל לדברים שאינם צרכי עניים אין להם לשנותם. תדע דהא תנן במסכת שקלים [פ"ב מ"ה] מותר עניים לעניים מותר שבויין לשבויין מותר שבוי לאותו שבוי, נראה מזה דאין יכולים בני העיר לשנותן לדבר אחר. והא דאמרינן [ערכין ו' ע"ב] ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת דקי"ל [דאסור לשנותו לדבר רשות] עד שישתקע שם בעליו, משמע דמותר לשנותם אפילו לדבר הרשות, שאני התם דעיקר ההקדש דבית הכנסת, ובית הכנסת צורך בני העיר הוא וברשות דידהו רמיא. [תדע שהרי יש להן רשות למכרה] ולמישתי ביה שיכרא. אבל מה שנקדש מעיקרו [לעניים אין להם רשות] כלל למכרו ולשנותו לדבר אחר, ואע"ג דהנהו עניים [רמי עלייהו, כי רמו עלייהו במאי דחסר] להו, אבל במאי דלא חסר להו לא רמו [עלייהו. ועוד דבהא הוא דניחא להו לעניים דממונא דידהו הוא ולא צריך גבייה. הלכך אם מכרו אותו בני] העיר או שינו לדבר שאינו צורך עניים גזל של עניים הוא ואסור. ואותה מכירה בטילה והשינוי מבוטל וחוזר. זהו כלל דבריו, עד כאן. אבל מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה, דפירש מותר לשנותם לכל מה שירצו מצרכי ציבור אע"פ שאינו צורך עניים. והיינו שסמך הרב ז"ל הא דערכין להאי תוספתא, ללמדך דפירוש האי מותר לשנותן כההיא דערכין, דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעליו אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה. ומעות ודאי נשתקע שם בעליהם, הילכך מותר לשנותן לכל דבר מצרכי ציבור. וכן כתב הר"ם ז"ל בהלכות מתנות עניים בפרק תשיעי [ה"ז]. וכ"פ ר"ת ז"ל שאפילו לדבר הרשות יכולין לשנותן לפי שעל דעת הציבור נגבו לפיכך רשאים לשנותם לצרכי ציבור. והביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בערכין ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת וכו' אבל נשתקע שם בעליה אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה. וטעמו של דבר, שהמתנדב להביא לידי הציבור על דעת הציבור הוא מתנדב.
כתב הרב ר' יונה, מה שהביא ראיה הרא"ם ז"ל מההיא דתנן בשקלים מותר עניים לעניים, מותר עני לאותו עני, מותר שבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי. נ"ל שאין להביא ראיה משם שאם באו להסכים ולשנות לצורך שלא תהא רשות בידם. אלא שכ"ז שאין השעה צריכה לשנות לצרכי ציבור, כגון שיש לאל ידם להשלים חוקם וצרכיהם ממקום אחר, אין להם לשנות [אלא מותר עניים לעניים הוא. ודקאמרינן הכא רשאין לשנות] קופה ותמחוי לכל מה שירצו כגון שצורך שעתם, לכך ואין הדבר מוכן אצלם לגבות לצרכיהם אלא מן הקופה. וכיוצא בזה גרסינן בירושלמי דשקלים [פ"ב ה"ה] על מתניתין דמותר עניים לעניים, ואין ממחין ביד הפרנסים. פירוש שאם ראו שיש צורך בדבר, ובאו לשנות אין ממחין בידם. ועוד נראה לי דכי אמרינן הכא שבני העיר רשאין לשנות קופה ותמחוי לכל מה שירצו, בשאין הפסד לעניים באותו שנוי. שאם לא היו משנין לא היו מוסיפין בכך קצבתם לעניי העיר, לפי שקצבה ידועה נותנין להם ואם ישנו מן הקופה לצרכי ציבור כמו כן יחזרו ויגבו מן הציבור לצורך העניים, כמנהגם לגבות להם כפי הקצבה הידועה להם. אבל אם גבו לצורך עניים לפי שעה, כגון שמטה ידם בשנת בצורת [ולא היו] יודעים כמה עניים יש בעיר, וגבו להם יותר מן הצורך, ודאי אין להם לשנות [אותו מותר] לצרכי ציבור ולהפסיד את העניים, כיון שאינן רגילין לגבות להם קצבה ידועה [לזונם אלא] שעשו כן לפי הזמן. ועל זה שנינו מותר עניים לעניים. ואילו היתה פרנסתם על הציבור לחוק, היאך יקרא מותר. והא דגרסינן בערכין [ו' ע"א] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה. פירוש אסור ללוותה, דהכי מוכח סוגיא דהתם וכל שכן לשנותה ממש לצרכי ציבור. התם נמי לפי שאותו סלע שהתנדב היחיד יש בה מותר לעניים והיא נוספת על הקצבה שמחלקין להם הציבור, ושמא יאחרו מלפרעה, וניחא להו לעניים לחלקה [להם].
להתנות על השערים. שער חיטים ויין, שלא ימכרו שנה זו יותר מכך וכך דמים. על המדות. להגדיל סאת העיר או להקטין. ולהציע על קצותן. לקנוס כל העובר על קצות דבריהם ולהסיעו ממדת דין תורה. עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה. על המתנדב קאמר, שאם אמר המתנדב סלע זו לפרנסת עניים אם רוצה לשנותה [כגון] לכסות עניים. עד שלא באת ליד גבאי. הרשות בידו דברשותו היא, אבל משבאת ליד גבאי אסור המתנדב לשנותה מפרנסה לכסות. דכיון [שיצאת מרשות] מתנדב אין כח בידו לשנותה. והא דאמרינן דכי נשתקע [שם בעליה] מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות, על הגבאי קאמר שיש לו רשות לשנותה. והוא שהתנה עם אנשי העיר... כך שמעתי פירוש דבר זה. אבל הרב ר' משה ז"ל [מת"ע פ"ח ה"ד] פירש עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה באחרת, אבל משבאת ליד גבאי אסור לשנותה באחרת. הא הימוני מהימן. יחיד להיות גזבר. שני אחין. לגבי הימנותא כחד דמי. מאי שררותיה. דקופה דקאמרת עלה אין עושין שררה על הציבור וכו'. אפילו בערב שבת. שיש פתחון פה לבעל הבית לומר טרוד אני. ופקדתי על כל נוגשיו. אלמא אסור למשכן אמיד. עשיר. [ולא פריק כי קאמרינן] ממשכנין בשנדר ואינו משלם [כדאמרי' חייבי ערכין ממשכנין אותן משום דכתיב ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך, וצדקה [נמי התם כתיבא. היינו טעמא] דלא אמרינן הכי משום דהא לאו שררותא היא. אבל כשהם כופין על קצותן של בני העיר היינו שררותא דבעיא תרין. וכל שכן [שפעמים] שהן כופין למי שהוא אמיד לעשות צדקה שלא מחמת קיצת הקופה, כגון הא דאכפייה רבא לרב נתן בדאמיד, דלא מחמת קיצותא הוא, אלא שהיה עשיר ולא הוה יהיב כדבעי ליה, והכי מוכח בכתובות אכפייה רבא לרב נתן. וא"ת והלא צדקה עשה ומתן שכרה בצדה כדכתיב למען יברכך י"י אלהיך ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ואמר רבינו תם דאכפייה בדברים. ור"י אומר דאינו צריך לומר כן, דבצדקה נמי כתיב לאו, ואין זה עשה, דכתיב לא תקפוץ ידך ולא תאמץ לבבך. ואין אנו צריכין לתירוצין אלו, דהאי אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה רוצה לומר אין נענשין עליה, אבל אם רוצה בית דין להזדקק לו תבא עליו ברכה כדאמרינן בירושלמי פרק המוכר את הספינה [פ"ה ה"ה], מכאן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין נענשין עליה כתיב יהיה לכם מנה לך אגרדמים על כך ועל כך ותימר הכין א"ר בון [כינו] מתניתין כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין נענשין עליה. מלמדי תינוקות. מצדיקי רבים הם, שמלמדין ומחנכין אותן בדרך ישרה. שבקת להימנותך. שהיית רגיל ללמדם באמונה ולישב על גבן תמיד. דעתאי עלייהו. דתינוקות. ורבנן מאי. תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד מאי כתיב בהו. כצאת השמש בגבורתו. דהיינו כדמתרגמינן על חד תלת מאה וארבעין ותלת. כדכתיב ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים. פירוש שבעתים, שבע פעמים שבע, דאינון מ"ט. וכאור שבעת הימים, לכל חד וחד, הרי שמ"ג. לפרוש זה מזה. מפני החשד, שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב. אבל פורש זה לשער וזה לחנות. זה לגבות מיושבי העיר וזה לגבות מיושבי החנות, ובלבד שיראו שניהם כאחד. לא יתנם לתוך כיסו. שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב. אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם. וקשי' לי הא דאמרינן לעיל, משבאת ליד גבאי אסור לשנותה, והכא נמי לא [יהא רשאי, ואיך] יטול מעות של צדקה. ואפשר דכיס של צדקה שאין בה צדקה קאמר. פורטין. פרוטות שגבו [לוקחין] דינרי כסף, לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות. ואין פורטין לעצמם [פן יחשדו אותם] שפורטים בזול. אציפי דבי כנישתא. מחצלות של בית הכנסת פירש רש"י ז"ל [משום דמזבני] להו ממעות הקופה. ולפי פירושו, הא דאמרינן ורשאין לשנותם, אפילו לדבר [הרשות], שלא כדברי הרא"ם ז"ל שפירש לעיל שאין להם לשנותן אלא לדבר מצוה. והרא"ם ז"ל גריס הכא אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא. וכן גירסת רבינו ז"ל ... משמרת לצרכי אנשי העיר ובית הכנסת לקחו... כללו. כיון ששמע. שרשאין לשנותה בענין של... היא. ויש מפרשים ציפי דבי כנישתא, שעשו מהם.0... ואתנו. התנה עם הציבור לחלקם לכל מה שירצו, הני מילי במעמד אנשי העיר. הילכך הכא דכל שעתא ושעתא לא הוה במעמד אנשי העיר איבעי להו למעבד חד ואתנויי ותו לא בעינן בני העיר.
[מריש] הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי העיר וחד לעניי עולם וכו'. עד איהו נמי עבד חד כיסא ואתני. וקשיא לן עלה למה ליה אתנויי עם המתנדבין, שהרי רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ולשנותן לכל מה שירצו, וסתמו של רבה היתה בידו רשות מאת בני העיר להתנהג כפי דעתו בענין הצדקה, ובמקומן היה לשנותן לכל מה שירצה. ולפי מה שפירשנו לא קשיא ולא מידי, כי מה שהיה משנה מכיס עניי עולם לעניי העיר לא היה משתלם להם, לפי שלא היו בני העיר מחלקין לעניי עולם אלא תמחוי. אלא שהיחידים התנדבו להם. וההיא דאסיקנא בערכין ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת שמותר לשנותה משתשתקע שם בעליה, התם היינו טעמא לפי שאין שם הפסד לבית הכנסת. כגון שיש שם מנורות הרבה להדליק בהם. ויש מפרש כי אין בני העיר רשאין לשנות אלא צדקה שפסקו הציבור על כל אחד שעל פיהם ניגבית ועל דעתם ניתנה, אבל מה שהתנדבו היחידים מעצמם אע"פ שהביאו לידי גבאי העיר אין בידם לשנותה לצרכי ציבור, שאילמלא למצות הצדקה לא היו מתנדבים. ותרי כיסי דהוה עביד רבה, לנדבת יחידים הוה עביד. ולפיכך היה צריך להתנות. הרב אבן מגש ז"ל. והא דתנן [שקלים פ"ב מ"ה] נמי מותר עניים לעניים, בנדבת יחידים יש להעמידה שאין רשאין לשנותה. וישראל שהתנדב מנורה או נר, שמותר לשנותה. התם משום דכל ענין בית הכנסת מתנדבים בו על דעת הציבור. והיינו נמי דאמרינן התם, שהאומר סלע זו לצדקה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה, לפי שהיא נדבת יחיד.
<h2>דף ט.</h2>
ליקרעיה למשכיה. עור הבהמה. לא כל כמינייהו דמתנו. אלא בפניו. והא דאמרינן לאו כל כמינייהו, נראה משום דילמא איכא פסידא ללקוחות דמייקרי זביני, הילכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשות מיניה. ואע"ג דחזינן השתא דליכא פסידא לא הוי תנאייהו תנאה. ומשמע דהיכא דליכא אדם חשוב אי נמי ליכא למיחש לפסידא דאמרינן דתנאייהו תנאה, דוקא דמתני כל טבחי מתא, אי נמי כל אומני דההוא אומנות משום דהוו להו בני העיר לגרמייהו. אבל תרי או תלתא דמתנו במאי קנו. ומצינו בתוספתא [ב"מ פי"א הי"ב], רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא בעיר נהא כולנו שותפין בו, רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהן. וכל זה בתנאי כל האומנין הוא, אבל שותפין שאמרו כל מקח שיבא לידינו יהא הריוח בינינו במה קנו. שאילו במתנין באומנותן נותן לאמצע, י"ל נעשו שכירים זה לזה כדאמרינן בפועל ששכרו ללקט מציאות. והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה. אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו. ואם תאמר נעשה כמגביה מציאה לחבירו, במה קנה שלא יחזור בו ויקח לעצמו. פירוש רגיעה, חלוקת הרגעים, לא תמכור ברגעי ולא אמכור ברגעך. והלשון הזה מצוי בין הגאונים ז"ל ובספר השטרות לרב אלברגלוני ז"ל. וכן נראה מדבריו דדוקא בתנאי כל אומני העיר, כמו שכתבנו. ושמעתי בשם רבינו משה ז"ל דכי ליתא אדם חשוב לא מצו אפילו רובא מינייהו לאתנויי על אידך שלא מדין תורה כי הכא. אבל אי הוו כולהו אינשי דמצרכי לההוא ענינא או כולהו טבחי, אע"ג דליכא אדם חשוב בהדיה מתנו. והכא כשחייבם לשלומי, היינו טעמא משום דלא הוו כולהו בההיא שעתא, והאי דעבד ביומא דחבריה נמי לא הוה בההוא ענינא. וכיון שכן ליתה לתקנתא אא"כ יש אדם חשוב, אבל אי ליכא אדם חשוב לאו כל כמיניה דמתני אפילו הנהו דהוו בההוא ענינא לית להו לקיומי כיון דאידך לא מקיימי. מיהו צ"ע להאי פירושא אמאי לא אמר הני מילי כי הוו כולהו התם אבל אי לא הוו כולהו התם לאו כל כמינייהו דמתנו אאידך. פי' הרא"ם ז"ל, אדם חשוב, פרנס העיר [שהוא] תלמיד חכם ממונה על העיר. אבל תלמיד חכם שאינו ממונה על הציבור אע"ג דעבידו בלא תנאה בהדיה, תנאיה תנאה. אין מחשבין. לומר היכן נתתם מעות שגביתם. שאין ראיה לדבר. דלא בגבאי צדקה כתיב אלא בגזברי הקדש הנותנים לעושי המלאכה שהפועלים מרובים למלאכות הרבה לגודרים ולחוצבי האבן לכתפים ולחמרים ולקנות עצים אבני מחצב ואי אפשר לעמוד על החשבון [כדאמרינן בעלמא] בעל הבית טרוד בפועליו הוא ואינשי. בודקין למזונות. בא עני [ואמר פרנסוני בודקין שלא] יהא רמאי. אין בודקין לכסות. בא עני ואמר כסוני לוקחין לו כסות מיד. פרוש. דרוש וחקור תחלה. כי יראה לך בעדים. שלא יהא רמאי. מככר בפונדיון. ככר הלקוח בפונדיון, כשלוקחין ארבע סאין בסלע שמגיע לפונדיון רובע קב. שהסלע ארבעים ושמונה פונדיונין. וארבע סאין ארבעים ושמונה חצאי קבין. והחנוני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק משתכר מחצה. הרי שנותן ככר של רובע קב בפונדיון, והיינו מזון שתי סעודות. מדקאמר בתר הכי, לן נותנין לו פרנסת לינה, אבל סעודה לא. והיינו כרבי יוחנן בן ברוקה דאית ליה בעירובין פרק כיצד משתתפין [פ"ב ע"ב] דככר דעירוב הוי ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, והיינו מזון שתי סעודות, דלכולי עלמא אית להו מזון שתי סעודות לעירוב. לן. בלילה. בי סדיא. כר לתת תחת מראשותיו. אין נזקקין לו. לתת לו מעות מן הקופה, אחר אשר הוא למוד לחזר על הפתחים דיו בכך, ולא מזדקקינן ליה למתנה מרובה. מעשה הצדקה. טורח המעשים את חביריהם. דלא כתיב והיתה הצדקה שלכם.
<h2>דף י.</h2>
אני בצדק. תחילה. ואחר כך אחזה פניך בתפלה. אשבעה בהקיץ תמונתך. בשכר הקצה אשבעה תמונתך.
<h2>דף יא.</h2>
לא סיימוה קמיה. דרבי אמי, דלעניי אומות העולם חלקם רבא. ואין כאן משום אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, דאינהו נמי ידעי דישראל רגילין לפרנס עניי אומות העולם כדאמרינן במסכת גיטין [ס"א ע"א] מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. והא דאמרינן בגמרא לעיל [ח' ע"א] אפרא הורמיז שדרא ארבע מאה דינרי לרב יוסף ואמרה ליה תיהוי הא למצוה רבה וקא מעיין בה רב יוסף מצוה רבה מאי היא וכו' ומסיק פדיון שבוים. והא כיון דאמרה למצוה רבה, אם היו נותנין אותן לפדות עניי גוים [סגי. וי"ל] שהיא אמרה למצוה רבה ואין פודין שבויי גויים עם שבויי ישראל ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי. מיהו קשה מהא דאמרינן בפירקא קמא דערכין [ו' ע"ב] שזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא שנייה חזני דפומבדיתא ואיקפיד רחבא ואיקפד רבא. ומפרש התם משום דקא אתי לבי כנישתא. משמע הא לאו הכי שרי. וקשיא והלא אסור לגנוב אפילו דעתו של גוי. ויש לומר דלא דמי, דהתם סליק לגבוה, כדאמרינן [חולין י"ג ע"ב] איש איש לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. ולכן [כמו] שיכולין לשנות של ישראל כן יכול לשנות של גוים... וכמו של ישראל אין יכולין לשנותן אלא למה שירצה לעשות.0...
מתניתין אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה... הרב ילפינן לקמן... [והני מילי בשאין] מכיר אחד מהן חלקו וכל אחד ואחד משתמש [בכולה, אבל אם כל אחד מהן] מכיר את חלקו, ואין אחד משתמש בחלקו של חבירו חולקין ואע"פ שאין שם ח' אמות לזה וח' אמות לזה מצי כל אחד ואחד ליקח חלקו ולעשות מחיצה ביניהם. רבי יהודה אומר תשעת חצאי קבין. ואמרינן בגמרא דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דת"ק היתה הארץ כחושה. ובאתריה דרבי יהודה היתה הארץ שמינה. לפיכך אמר בחצי זה השיעור די לו להתעסק בה. ותשעת קבין הם סאה וחצי, דאינון ששים ואחת אמה על ס"א אמה, דהויא בתבראתא שלשת אלפים ותרכ"א אמה. ואע"ג דאמרינן דשדה איקרי אפילו פחות כדדרשינן בקידושין [ס' ע"א] זרע חומר שעורים אין לי אלא חומר, סאה וחצי סאה תרקב וחצי תרקב וכו'. יש לומר מכל מקום אין דבר חשוב פחות מתשעת קבין. ורבי יהודה דנקט תשעת חצאי קבין ולא נקט ארבעת קבין ומחצה, דניחא ליה למינקט לישנא דת"ק. טרקלין. בית מרובע שארכו כרחבו בין שיש בו עשר על עשר או יתר מכאן. אבל פחות מעשר על עשר אינו נקרא טרקלין כדתנן בפרק המוכר פירות לחבירו [צ"ח ע"ב], [הלכך כשבאין לחלוק] טרקלין [אם מגיע לכל אחד מהם] עשר על עשר שנמצא עדיין שמו עליו חולקין. ואם לאו מעלין אותו בדמים. כך פירש הרב אבן מגש ז"ל. וזה נכון ועיקר. וכ"פ בעל הערוך ז"ל [ערך מורן] מגדל שבונין בכרם. אפילו בפחות מכאן יחלוקו. ומשום דקא בעי למיתני סיפא ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו תני רישא יחלוקו. כתבי הקדש. כ"ד ספרים, והיו רגילין לכותבן בגליון כס"ת שלנו לפיכך גנאי הדבר לחתכן.
גמרא. ארבע אמות חוץ משל פתחים. שצריך ד"א לפרוק משאו לפני הפתח, וארבע אמות אחרות לצורך תשמיש החצר, שהן ארבע אמות ברוחב החצר שהוא כנגד הפתח, ושמונה אמות באורך החצר. והן ארבע אמות ברוחב על שמונה אמות אורך. כתב הרב אלפסי ז"ל לקמן, דהני ד"א ברוחב דוקא קא בעי להו בפותיא. ולא סגי אי איכא שתי אמות ברוחב אע"ג דאיכא יותר משמונה אמות באורך שמשלים האורך את הרוחב, מפני שאינו ראוי לתשמיש כלל כיון שהוא קצר ולא מצטרף ליה לחלוק כלל עד דאית בה ארבע אמות רוחב על שמונה אמות באורך. גרסינן בסוכה בפרק קמא [ג' ע"א], בית שאין בו ד"א על ד"א אין האחין והשותפין חולקין [בו], הא יש בו ד' על ד' חולקין. הא תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. אימא אין בו דין חלוקה בחצר. שמע [מינה] דבית וחצר חלוקתם שוה ואין חולקין את הבתים עד שיהא בו ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חוץ מפתחיה ואע"פ שאין להחצר ארבע אמות. וש"מ ארבע אמות מרובעות ד' [על ד' בעינן] דאי לא תימא הכי לא אתיא ליה קושיא דמתני' [דאם יש בו] ארבע אמות על ארבע אמות כשתחלקם לכל אחד ואחד ארבע אמות [על שתי אמות סגי], אלא [לאו ש"מ] מרובעות בעינן בין בית בין חצר, דבבציר מהכי לא חזי [לתשמיש].
לפתחיה. מפרש לה רש"י ז"ל דמחלק נכסיו על פיו [ונתן לזה בית שיש לו] שני פתחים ולזה בית שלא היה בו אלא פתח אחד, ולא הזכיר חלקם בחצר, ומת האב ובאו לחלוק החצר, נוטל בעל שני פתחים שני שלישי החצר, וזה שאין לו אלא פתח אחד נוטל שליש החצר, אחר שנתנו לכל פתח ופתח ארבע אמות לפירוק משא דהלכתא [כרבי יוחנן], ובהא לא פליג רב הונא. אלא אחר שנתנו ארבע אמות חולקין החצר לפי פתחים. ורב חסדא אמר נותנין לכל פתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. והילכתא כותיה דרב חסדא דתניא כותיה. והרא"ם ז"ל מוקים לה בחצר שהיא כעין חצירות של כפרים עסקינן, שכל אחד מכיר את ביתו, ואין לו לכל אחד מהם חלק ידוע במילוסה. כגון שבא ראובן ובנה שני בתים בקרקעיתו של עולם, ובא שמעון [ובנה כנגדו] בית אחד. ואחר כך הסכימו שניהם והקיפו על בתים אלו. ובזה הוא שנחלקו רב הונא ורב חסדא, רב הונא סבר אותה חצר נחלקת לפי פתחיה, כלומר לפי הבתים שיש לכל אחד ואחד בהם שיבא ראובן ויטול שני שלישי החצר ושמעון יטול השליש האחר, שאין לו אלא מיעוט בתים. ורב חסדא סבר וכו'. אבל חצירות שבמדינות בשיתוף שהן בין שני שותפין, אע"פ שיש לאחד מהם יותר בתים כיון שהחצר בין שניהם יחלקו בשוה. ואם אין לאחד מהם ארבע אמות על שמנה אמות אינו יכול האחר לכופו לחלוק החצר. נראה מכלל דבריו שאם חלקו שני אחים בשוה, וזה נטל לחלקו בית עד שני פתחים (והבית) [והאחר] עד פתח אחד, נוטלין בשוה בחצר. ועל דרך הזה מצאתי בשם ה"ר (יונה) [חננאל] ז"ל. וכבר הודענו כי הדין [כגון כשהורישם אביהם לכל אחד בית ידוע ונשאר אוירה של חצר ביניהן, אבל אם] החצר והבתים כולם ביניהם בשותפות והרי עתה באין לחלוקת החצר והבתים, מעלין בדמים הבתים והחצר, ואחר כך חולקין, עד כאן. ומשמע ואין...
אבל בירושלמי [פ"א ה"ה] גרסינן א"ר יוחנן ארבע אמות לא שהן לו לקנין אלא כדי שיהא מפרק בהמתו לשעה ופירוק חבילתו לשעה, ולפי זה הדין שוה בכל החצרות ובכל השותפין שאם נטל זה בית אחד וזה אחר, שנוטל ארבע אמות בחצר [כנגד הפתח שיהא שם פורק] חבילתו לשעה. ואף לאחר יש רשות להשתמש בהן בעראי בשעה שאין [זה משתמש בה. ואם בא] לבנותו אינו בונהו ואינו מוכרו, וכן אם סתם פתחו ופירץ פצימיו [הפסיד זכותו ואינו כשאר חלק שיש לבעה"ב לו בחצר שאינו יוצא מרשותו] שימכור או יתן במתנה לאחרים שאלו אינן לו לקנין אלא [כענין שאמרו יש לו לבעל הכרם] ארבע אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו, והכא נמי על מנת כן חלקו. ואם באו לחלוק אף החצר אין בעל פתח אחד יכול לכוף [לבעל השנים לחלוק בשוה] אלא אם רוצה לחלוק יש לו ליתן לבעל שני פתחים לכל פתח ופתח ד"א והשאר יחלוקו, שהרי בעל שני פתחים תשמישו בחצר מרובה ממנו לפי פתחיו. ומיהו אם הוא רוצה לכוף חבירו לחלוק עמו לפי פתחיו יכול בעל פתח אחד לומר עד עכשיו אני משתמש עראי אף במה שלפני פתחיך ועכשיו תטול לעצמך, אלא אם תרצה נחלוק בשוה ותטול שמונה לפי פתחיך וארבע בחצר ואני כנגדך ארבע לפי פתחי ושמנה בחצר. ולפי דרך זו מתפרשות שמועות הללו שבגמרא דילן כענין הירושלמי. וכן מצאתי בתוספתא ששנו בכל מקום נותנין לו מכניס ומוציא ארבע אמות בחצר. משמע דליתנהו לארבע אמות הללו אלא כדי להכניס ולהוציא חבילה ופירוק משא. כענין הירושלמי שכתבנו. וראיתי לרב ר' יהודה אלברגלוני ז"ל שכתב זה הירושלמי בהלכותיו. אבל רבינו יצחק ז"ל כתב שארבע אמות קנויות לו לגמרי.
ודוקא כשהורישם האב לזה בית שיש לו שני פתחים ולזה בית שיש לו פתח אחד. אבל היכא דאקדימו וחלקו האחים ביניהם הבתים קודם שחלקו החצר והגיע לראובן בית שיש לו שני פתחים ולשמעון בית שיש לו פתח אחד אין אומרים שזכה ראובן בארבע אמות בחצר לכאו"א מפתחיו. אלא כשיחלקו החצר חולקין אותה בשוה, דהא קיימא לן [ו' ע"ב] האחין שחלקו אין להן זה על זה לא דרך ולא חלונות וכו'. וכמו שאין החלון זוכה לו בהרחקת ארבע אמות מכנגד, כך אין פתחו זוכה לו בארבע [אמות] בחלק המשותף לחבירו. וכדאסיקנא נמי בשני אחין אחד נטל כרם ואחד נטל שדה לבן, דאין לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה הלבן אלא היכא דעלו אהדדי אע"פ שצריכות לו לבעל הכרם ד"א בשדה הלבן כמו שצריכות ארבע אמות לכל פתח. ועל כן לא פירשו הגאונים ז"ל דברי רב הונא ורב חסדא באחין שחלקו הבתים ולבסוף באין לחלוק החצר, עד כאן. וקשיא לן הא דגרסינן בסוף פרק חזקת הבתים [ס' ע"א] גבי הא דתנן קטן לא יעשהו גדול אחד לא יעשנו שנים, סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישווייה תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל שמונה אמות בחצר. ורבא נמי לא פליג עליה התם בעיקרא דדינא, אלא שהוסיף טעם על טעמו. אלמא אע"ג דהנהו שני פתחים איהו קא פתח להו ולא אבוה פלגינהו ניהליה זכו ליה בארבע אמות בחצר. הילכך היכא נמי דפלוג אהדדי ומטיא לחד מינייהו בית שיש לו שני פתחים, יש לך לומר שזכה לו כל פתח בארבע אמות. לא היא, דהתם כיון דעביד להו איהו להנך שני פתחים וקא סביל להו אחוה זכי ליה בשמונה אמות. ואפילו תימא דטענת סבלנות לא מהניא בחלונות ושופכים כמו ש[כתבנו למעלה (ז' ע"ב)], והוא הדין להנך פתחים דלא מהניא בהו טענת סבלנות, דחזקה שאין עמה טענה היא, איכא למימר דה"ק דקא שקיל שמונה אמות בחצר אם יחזיק באותן שני פתחים שלש שנים, לפיכך יכול זה למונעו מלפתוח פן יחזיק בפתחים הללו בפירוק משאו ולסוף שלש יטעון שמכרו לו אחיו שמונה אמות בחצר או מחלה לו בפירוש. הרב ר' יונה.
הטעם שאמרנו כי דברי רב חסדא כשהוריש האב לראובן בית שיש לו שני פתחים, אע"ג דאי אורתיה לראובן בית שיש לו חלונות ואורתיה לשמעון חצר, כמו כן יש לדון שאין לראובן על שמעון חלונות, כיון דבעין יפה נותן לשניהם. דהא מהאי טעמא קיימא לן באחין שחלקו שאין להם זה על זה דרך וחלונות וסולמות, משום דמוכר בעין יפה מוכר כדאיתא בפרק המוכר את הבית [ע"א ע"א]. אפילו הכי כשהוריש לראובן בית שיש לו שני פתחים ולשמעון בית שיש לו פתח אחד, זכה ראובן בד"א לכל פתח, שהרי לא מחלק שמעון הוא זוכה אלא משל אב עצמו המוריש, שהרי לא פירש האב שתחלק החצר לראובן או לשמעון מחצה על מחצה, אלא חלוקת הבתים הזכיר ולא חלוקת החצר. והדבר פשוט הי' כותיה דרב חסדא. וזה שיש לו פתח אחד נוטל ד' אמות מן הפתח ולהלן, והרוחב כדי רוחב הפתח אם היה החצר יותר מארבע אמות. ואם הוא רחב ארבע אמות או פחות נוטל ארבע אמות, וזה שיש לו שני פתחים נוטל לכל פתח ופתח ארבע אמות, כענין שפירשנו.
היה לו פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות, דהיינו כנגד רוחב הפתח ברוחב ד"א בחצר להלן מן הפתח כנגדו. ונתברר לנו מן השמועה שבסוף חזקת הבתים [ס' ע"א] דפתח קטן רחב שני טפחים נוטל ד"א בחצר. דאמרינן התם בענין אחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישויה תרתין בני תרתי תרתי דאתי למשאל תמני בחצר, והילכתא כרמי בר חמא. ורבא דדחאה, מדבר אחר אהדריה.
האי פירא דסופלי. פירוש חפירה מלשון פור התפוררה ארץ. ולשון לחפור פירות ולעטלפים [ישעיה ב' כ']. דסופלי. גרעינין. ומי שיש לו בחצר האי פירא לאחר שעוצר התמרים לעשות מהן (תמד) [שכר] זורק אלו הסופלי שהם כמין (זפת) [גפת] סביבות זו החפירה. ויש לו לבעל זו החפירה ד"א בחצירו לכל רוח לזרוק הסופלי שם. אבל ייחד לו פתחא מרוח אחת אין לו אלא ד"א מצד אותו פתח המיוחד. כתב רבינו משה ז"ל בהלכות שכנים [פ"ב ה"ב] בית שיש לו פתחים רבים מכל רוחותיו יש לו ארבע אמות לכל רוח, ואם יחד לו פתח אין לו אלא ד"א כנגד פתחו. והגיה הראב"ד ז"ל, א"א לא אמרו בגמרא יחוד מפקיע מד' רוחות אלא בחפירה דסופלי, והיחוד הוא תיקון כניסה ויציאה. אבל בית שיש לו פתחים הרבה מה תיקון הם צריכין ע"כ. ולי הכותב קשיא אהא, דאמרינן לקמן [י"ב ע"א] בית סתום יש לו ד"א. ואית דמתרצי לקמן, לאו למימרא דבעוד שהוא סתום יש לו ארבע אמות, אלא ה"ק בית שהיה סתום כבר, כשיפתחנו יש לו ד"א, דלא אמרינן כיון שסתמו לא רצה עוד באותן ד"א, אלא ודאי לא עקר דעתו כל זמן שסותמו [שלא יחזור] לאחר זמן לפתחו. אבל בעוד שהוא סתום אין לו כלל. אבל פירץ פצימיו אין לו ארבע אמות אפילו כשיפתחנו, לפי שמתחלה עקר דעתו ממנו וביטלו מתורת פתח. ורבינו [שלמה] ז"ל פירש בענין אחר דלא מיחד ליה פיתחא, שלא היה לו פתח בבית אצל [החפירה] אלא דרך פתח ביתו שהוא נכנס ויוצא בו היה רגיל לצאת לחצר ולילך אל החפירה. אבל מייחד ליה פיתחא שהיה לו פתח בבית אצל החפירה ודרך אותו הפתח הוא רגיל להשליך הגרעינין וליטלן, אין לו בחצר בשביל החפירה אלא ארבע אמות לפני אותו פתח. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כתב בפירושו, נראה לי נותנין לו ארבע אמות לכל רוח לאיזה שירצה, בשעת החלוקה קאמר. והוא שלא ייחד לו פתח, פירוש מקום ליכנס לשם. אבל אם ייחד לו מקום ירידה, אין נותנין לו אלא כנגד אותה ירידה.
<h2>דף יא:</h2>
אכסדרה. אין לה ארבע דפנות כדאמרינן [כ"ה ע"ב] עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפון אינה מסובבת. אין לה ארבע אמות. בחלוקת החצר. טעמא מאי. אמור רבנן שיש לפתח בית ארבע אמות (במבוי) [בחצר] משום פירוק משאו. שיפרוק שם משאו מעל חמורו. לפי שסתם בית אינו פנוי מכלים, ואי אפשר להכניס חמור עם משאו בבית לפרק שם. הכא. באכסדרה, כיון דאין דפנות אין מניחין בתוכה כלים, ואפשר דעייל לגואי ומפרק. אכסדרה רומייתא. מוקפת ארבע דפנות גמורות שאין מגיעות לתקרה ומניחין בתוכה כלים לפרקים. וכיון שמניחין בתוכה כלים יש לה ארבע אמות בחצר. ולול של תרנגולין אין לה ארבע אמות. משום דמטפס ועולה מטפס ויורד. ובית חציו מקורה וחציו אינו מקורה אין לו ארבע אמות. ואפילו קירויו כלפי חוץ, דאפשר דעייל לגואי ומפרק. והרב ז"ל לא הזכיר מזה כלום. והאי בית חציו מקורה, מיירי בשהניח לו אביו האי בית כי האי גונא. אבל אם הניח לו אביו בית כולו מקורה ולאחר מיתת אביו גלה חציו, בהא ודאי לא אמרינן דאין לו ארבע אמות, דודאי מצי אמר ליה ארבע אמות הניח לי אבי כשהניח לי הבית. ובית שער. בית קטן שלפני טרקלין. מרפסת. הרבה פתחי עלייה פתוחין לה, וכולן עולין לה דרך סולם אחד, ואין לה ארבע אמות בין כולם אצל רגלי הסולם. ואין... חולקין בו עד שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות לכל אחד ואחד.
אכסניא לבני אדם וכו'. פי' הרי"ף ז"ל כגון גולפא ושדריא שדרך האכסניים להניחם שם, חולקין אותם בעלי הבית אכסניים לפי בני אדם. והאי פירושא לא נהיר, דמה טעם הוא שיחלוק בעל הבית זה במה שהוא יוצא מבעל הבית אחר. כי אם נאמר לפי בני אדם מתחלקת ונמצא אחד שהיה לו בית גדול ונכנסו שם הרבה מן החיל והניחו שם הרבה ואינו כי אם חדר אחד, ובעל הבית אחר שיש לו הרבה בני אדם בביתו יחלוק עמו אי נמי בעלי בתים אחרים יחלקו עמו שאין להם כל כך ויחלקו בשוה. והיאך אפשר זאת. ונראה שבחצר הם לנים בלילה, וזבל בהמתם וגולפותם מניחים אותם שם. ומשום הכי קתני [בברייתא זבל שבחצר] לפי פתחים מתחלקת, דדרך פתחים השליכוהו שם, ודרך פתחים יטלו. אבל זבל של אכסניא וכן גולפא ושודריא שבחצר חולקין אותן לפי רוב בני אדם הדרים בבתים, שלא הפקירום האכסניים, אלא לדעת בני הבתים הניחום. ורבינו חננאל ז"ל כתב, לכל בני אדם. ופירש שכל הקודם בהם זכה. ובתוספתא כמו כן מצינו לכל בני אדם. אבל גירסת הספרים עיקר.
פירוש אחר פירש הרב ז"ל שאכסניא של מלך הוא שמתחלק על אנשי העיר. וקשה על זה הפירוש בתרא, דקתני אכסניא וזבל שבחצר דמשמע חד גוונא נינהו. ועל זבל בהמות של אכסניא קאי. דזבל כגון גולפא ושדריא. אבל י"ל שהוא דבר אחד. דמה טעם קאמר, מה טעם זבל שבחצר לפי בני אדם מחלקין אותו, לפי שאכסניא המוטלת עליהם לפי בני אדם מחלקין, הילכך כל זבל הבהמות מתחלק להם בשוה. ובספרים שלנו פשט להו לפי פתחים מתחלקת, הראב"ד ז"ל. ובשאלה הראשונה שמענו פירוש אחר, כי על בני המבוי שמעתיק עצמו משם הוא שואל, אם יעכבו אותו אם לאו. ושתי השאלות אחת הן. ועל אכסניא של מלך קאמר, כגון שיש דבר קצוב על המבואות כמה אכסנאים מקבל כל מבוי ומבוי, ואם יעתיק עצמו משם נמצא [המשא כבד עליהם ומיקל] על המבוי [האחר] אם לפי פתחים מתחלק. כי מאחר שלא יהא לו פתח פתוח למבוי הזה אין לו חלק באכסניא של זה המבוי ויהא לו עם האחר. אבל אם לפי בני אדם מתחלק עדיין הוא ממבוי זה, שלא נסתלק לגמרי מזה אם לא יפרוק פצימיו. ופשט ליה שמעכבין עליו מלהעתיק מהם, מפני שהאכסניא מתחלק לפי פתחים. זו היא הגירסא בספרים שלנו, ומי שמדקדק יפה הגירסא אחרת נכונה מזאת משני פנים, האחת מפני ששנינו בברייתא הסמוכה לכאן, אחד מבני המבוי שמבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני המבוי מעכבין עליו, היה סתום וביקש לפתחו בני מבוי מעכבין עליו, ומוקמינן לה בשלא פרץ פצימיו. אלמא אע"פ שהוא סגור עדיין הוא כפתוח ונחשב עמהם. ואם כן [אמאי מעכבין עליו בני מבוי] כשיחזיר פתחו לאותו מבוי, אם לא יפרוץ פצימיו של זה עדיין הוא נחשב עם פתחיהם, ואם יפרוץ את פצימיו כבר הוא מסולק לגמרי מהם בין שהיא מתחלקת לפי פתחים בין שהיא מתחלקת לפי בני אדם. ועוד כי ענין האכסניא אינו שנוי באותה ברייתא, ושנוי בברייתא אחרת עם זבל החצר, אלמא תרי עניני נינהו. ושאלה ראשונה מפני ריבוי הדרך, כמו שפירש בה הרב ז"ל. וגירסא שלי היא הגירסא הנכונה.
שבקש לסתום פתחו. למבוי, כגון בית שיש בין שני מבואות. בני מבוי מעכבין עליו. פירש הרב ז"ל בהלכותיו, בן מבוי שאינו רגיל אצלם מעכבין בידו, מפני דריסת הרגל שמרבה עליהם את הדרך. וא"ת היכי פשיט ליה שמעכבין מפני ריבוי הדרך, הא קיימא לן [כ' ע"ב] לדידן שאין טענת ריבוי הדרך במבוי. שלא שנינו אלא בחצר השותפים בפרק חזקת הבתים [ס' ע"א], וכדבעינן למיכתב קמן. איכא למימר אינה דומה לזו. שבודאי למי שיש לו פתח ודרך במבוי אע"פ שהוא מרבה עליהם נכנסין ויוצאין אינן יכולין לעכב עליו, אבל מי שאין לו עסק במבוי כלל ואין לו שם פתח היאך יבא עליהם דודאי דין הוא שיעכבו עליו. ואדרבה מדקא מיבעיא ליה שמע מינה שאין במבוי דין ריבוי הדרך בבני המבוי עצמן, דאם כן פשיטא דמעכבין לאחר, אלא לפי שאין דנין בו דין ריבוי הדרך בבני המבוי עצמן הוצרך לשאול על בני מבוי אחר. ופשט ליה דמעכבין עליו [כטעמא] דאמרן. ולא תימא כי אמרינן מעכבין עליו, הני מילי במבוי שפתוח לרחבה או לבקעה, אבל פתוח לרשות הרבים, כיון דרבים דחקי ועיילי להתם אינם יכולים לעכב על זה, אלא לעולם מעכבין שאינו דומה דרך של זה שהוא קבוע לדרכם של בני רשות הרבים שהוא עראי באקראי בעלמא. אבל במבוי מפולש [ודאי הוה ליה רשות] הרבים ואינם יכולין לעכב עליו כמו שכתבו רבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל.
אחד מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו. פירש רש"י ז"ל, שביקש להקיף מחיצה סביבות ארבע אמות שיש לו במבוי כנגד פתחו, מעכבין עליו שההולך מראש המבוי לצד סופו צריך להקיף סביב המחיצה. וזה הפירוש אינו נכון בדרך הסוגיא. דאי הכי היכי אקשינן עליה דרב הונא מהא דתניא נמצאת פנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה. הא רב הונא לא אמר שיעכבו אלא פנימיים על החיצוניים שהדרך מתרבה להם, אבל לא חיצוניים על הפנימים, כיון שאין הדרך מתרבה. ועוד שלא מצינו ארבע אמות במבוי, אלא בחצר אמרו. ואין דנין מבוי מחצר, שהרי אינן שוין, שפירוק משוי בחצר הוא ולא במבוי. ויפה פירש רבינו חננאל ז"ל, כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי מבפנים, ובקש לסתום כנגד פתחו ולהוציאו מכל להמבוי, מעכבין עליו מפני שהם היו יכולין ליכנס ולהשתמש שם כדאמר ר' שמעון בן אלעזר לקמן, והדרך מתרבה עכשיו עליהם. ואל תתמה אם על פנימי בלבד היכי קאמר "אחד", שהרי בכלל זה יש כל הפנימיים שרצו לסתום והחיצונים מעכבין, וכל אחד ואחד הבא ברשות הפנימי סותם אע"פ שהחיצון מעכב עליו, ולרב הונא אינו סותם. ועוד שמענו "אחד" סתם על אחד ידוע, במסכת שבועות פרק כל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"א], היה אחד מהם משחק בקוביא נשבע ונוטל ולא נאמר אלא על הנשבע [ולא משלם]. ובפרק המוכר את הספינה [פ"ה ע"א] היתה מדה של אחד מהם, ופירושו של לוקח ולא של [מוכר]. ופסקו הגאונים ז"ל כר', וליתא לדרבי שמעון בן אלעזר ודרב הונא, ואפילו בא לפתוח לו בסוף מקו' שכנס לתוך שלו, שהדרך מתרבה עליהם מחמת שהוא פורק משאו בחוץ וכשלא היה סתום דרך בני אדם לפרק סמוך לבית, אין בכך כלום כיון שיש לו להשתמש עמהם. וכן כתב הרא"ם ז"ל. והוי יודע דכי אמרינן בני מבוי מעכבין עליו, הני מילי במבוי הפתוח למוקצה ולבקעה או לרחבה שאחורי הבתים. אבל פתוח לרשות הרבים אפילו בני רשות הרבים מעכבין עליו משום דבני רשות הרבים נפישי ודחקי ועיילי התם טובא. כדאמרינן לקמן [י"ב ע"א] מבואות המפולשין לרשות הרבים ובקשו בני מבוי להעמיד להם דלתות, בני רשות הרבים מעכבין עליהם. והתם בפתוחים מצד אחד קאמר, דאי במפולשין לגמרי משני צדדין היכי סבור מינה בארבע אמות, והיכי אמרינן זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא, הוה ליה למימר דחלפי בהו. ומצינו שנקרא מבוי גדור משלש רוחותיו מפולש בפרק כל כתבי הקדש [שבת קי"ז ע"א]. זה כתב הראב"ד ז"ל. וכן הדברים נראין. ומיהו במבוי פתוח ברחבו לרשות הרבים שאין בו פתח בדופן רביעית, אבל היה בו פתח ברחבו שאינו רחב כרחבו של מבוי ופצימין ומלבן לעכב דרך הרבים מעמידין להם דלתות שלפיכך קראוהו מפולש לרשות הרבים. כדאמרי' התם [שם] שלש דפנות בלא לחי זהו מבוי המפולש. ומיהו בהאי ודאי אין לחי וקורה מעכבין. אבל ראיתי דעת כל רבני ספרד ז"ל דמפולשין משני צדדין קאמר. ולפיכך יש לנו לדחוק ולומר שמפולש מצד אחר הואיל והוא מיוחד לבני המבוי עשויין להשתמש בו בחצר ואין רגל הרבים מצויה. אבל במפולש משני צדדין פרוץ הוא להם ואין עשוייה לתשמיש. משום הכי עיילי להתם.
חמש חצירות פתוחות למבוי. זו אצל זו לאורכו. וסתם מבואות סתומין הן בסופן. ואחד מקצותיו פתוח לרשות הרבים. כולן משתמשות במבוי. זה עם החיצונה כנגדה, שהרי לכולן יש דרך במבוי לצאת דרך ראשו לרשות הרבים. וכל שיש לו דרך יש לו תשמיש, שאינו מעכב את המבוי. והחיצונה משתמשת לעצמה. כנגדה ברוחב המבוי אבל לא כנגד חברותיה שאין לה על העליונים דרך. ומשתמשת לעצמה. לבדה. קשיא לרב הונא דאמר כולם מעכבין עליו ואפילו החיצונים מעכבין על הפנימים. כתבו רבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל, דלית הילכתא כדרב הונא דקם ליה כר' שמעון בן אלעזר (וכרשב"ג מוקמה) וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו. ונראה טעם דבריהם דרב הונא לא שמיע ליה [ברייתא, מדלא] קאמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, ואי שמיע ליה דילמא הוה נקט דרבי בידיה דהדרינן לכללא דידן הלכה כרבי מחבירו. הילכך אם בקש לסתום כנגד פתחו או לפתוח שלא כנגד פתחו הרשות בידו. וכן פסק הרב ר' משה ז"ל [שכנים פ"ה הט"ז] כרבי, וכתב לפיכך אם בנה בעל השניה אצטבא כנגד פתחו וסתמו אין החיצונה יכולה לעכב עליו, אבל כל הפנימיות מעכבות עליו מפני שמרבה עליהן באורך הדרך, שהרי מקיפין האיצטבא. וכן בעל השניה שפתח לחצירו פתח שני בינו ובין החיצונה אין החיצונה מעכבת עליו, שאין לה להשתמש אלא מפתחה ולחוץ. אבל אם פתח הפתח שני בינו ובין השלישי, הפנימית מעכבת עליו, שאין לו להשתמש במבוי אלא מפתח חצירו ולחוץ וכן הדין בכולן ע"כ.
[היה] סתום. שהיה לו מקודם פתח פתוח לו וסתמו ולאחר זמן נמלך לפותחו. שלא פרץ את פצימיו. כשסתם פתחו לא סילק מזוזתו ומשקופו ומפתנו דגלי אדעתיה דלא סליק נפשו וסופו לפותחו לאחר זמן. אבל פרץ את פצימיו. גלי אדעתיה דסלקיה לרשותיה מהכא, ובני מבוי מעכבין עליו, שהרי החזיקו במבוי ברשות שהיתה לו וזה הניחה להם. פצימין. שיווי צדדי הפתח, לפי שכשקורעין בכותל כדי לעשות פתח משוין הבנין משני צדדין והשיווי הוא הנקרא פצים. וקרע לו חלוני [ירמיה כ"ב] ומתרגמינן ופצים ליה חרכין. וכשמסלקין הפתח לגמרי ומבקשין לסותמו פורצין אותו שיווי [ועושין צידי הפתח אבנים מדורגות, כגון לולין ומעלות], כדי לחבר הבנין, ולא יודע שהיה בכאן פתח. וכתב ה"ר יונה ז"ל פרץ פצימין של פתח אחד והוריש אותו בית לאחד מבניו אין לו לאותו פתח ארבע אמות. אבל אם לאחר מיתת האב פרץ הבן את פצימיו, כבר זכה בארבע אמות לכל פתח, והרי הן שלו לבנות שם. וכמו שלא מחל את החצר בפריצת הפצימין כך לא מחל אותן ארבע אמות, שקנינו גמור הן. ולענין מבוי דקא אמרינן שאם פרץ את פצימיו בני המבוי מעכבין עליו, התם משום דלאו רשות גמור הוא לפי שהוא מדרס לבני רשות הרבים דדחקי התם. הילכך כיון שסילק משם פתחו ופרץ את פצימיו נסתלקה רשותו משם. תדע דהא לא ארבע אמות בלבד הוא מפסיד אלא מכל שיתופו במבוי נסתלק. ובחצר ודאי אין לומר שאם סילק פתחיו משם שהפסיד יותר את חצירו.
<h2>דף יב.</h2>
בית סתום. שהיה לו פתח סתום לחצר שסתמו. יש לו ארבע אמות. בחלוקת החצר אם באו לחלוק, כאילו הוא פתוח. אינו מטמא סביביו. אלא כנגד הפתח. אם מת בתוכו. פירץ את פצימיו. הרי הוא כקבר. וחכמים (ש)טימאו סביבות הקבר ארבע אמות, כדי שלא יקרבו שם עושי טהרות ויאהילו ולאו אדעתייהו. כך פירש רש"י ז"ל. ורבינו חננאל ורבינו שמשון פירשו דמיירי שיש כאן זיזין סביב הבית, ותחתיהן כלים, והמת בבית. וקאמר אם הפתח אינו אלא סתום בעלמא, מסתמא יפרצוהו ויצאו דרך שם. אבל פרץ פצימיו מטמא כל סביביו, שהזיזין שסביבותיו של אהל מאהילין על הכלים. שאין ידוע באיזה פתח יצא. וכה"ג שנינו במסכת אהלות [פ"ז מ"ג] המת בבית ולו פתחים הרבה וכו'. דקשיא להו על פירוש רש"י ז"ל הא דאמרינן בסוטה פ' משוח מלחמה [מ"ד ע"א], חצר הקבר העומד בתוכה טהור משום דמסיימי מחיצתא, והא בית נמי למה יהא טמא כל סביביו, והלא מסיימי מחיצתא.
מבואות המפולשין לרשות הרבים. כתב הרב אב"ד ז"ל, לפי לשון הגמרא נראה מפולשין דקא אמרינן אפי' ביש לו שלש דפנות קאמר. ומפולש דקתני פתוח. ויש דוגמתו בפרק כל כתבי הקדש [שבת ז' ע"א] דקאמר זימנין דדחקי רבים ועיילי טובא. ואי במפולש משני צדדיו מאי עיילי טובא דקאמר, הול"ל וחלפי בגויה. הילכך אפילו בשלש דפנות מעכבין והא [דאמרינן] לעיל [י"א ע"ב] שאם בקש פנימי לסתום כנגד פתחו סותם, בפתוח לבקעה. אבל בפתוח לרשות הרבים אפילו דלתות אין לו להעמיד עד כאן. וחזינן בתוספתא [ב"מ פי"א ה"י] דקאמר אין כופין בני מבוי זה את זה להעמיד דלת למבוי וכו', דוקא משום חבילה, אבל משום דדחקי רבים לא. ואפשר לאוקומה בפתוח לבקעה. אסור לקלקלו. הלכך מבואות המפולשין לעיר אחרת ובקשו בני העיר שהמבואות בה לסתמן מאחיהם בני עיר האחרת מעכבין עליהם, ואפלו איכא דרכא אחרינא, שכבר הוחזקו לקצר דרכן דרך אותן מבואות.
פיסקא. ולא את השדה וכו'. שיעור הכרם והפרדס לא שנינו במשנתנו. מיהו קיימא לן כאבוה דשמואל דאמר פרדיסא שלשת קבין. וכסומכוס דתני האומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך לא יפחות לו משלשת קבין. ואסיקנא דהני שיעורי בארץ ישראל. אבל בבבל וה"ה לשאר ארצות פירש רב יוסף בי רדו יומא. כלומר בשדה מה שחורש הפועל ביום אחד. ובכרם פירש רבא בר קיסי תלת אצייתא בתליסר גופני כדרפיק גברא בחד יומא. פי' ג' שורות. בכל שורה ושורה י"ג גפנים, הכל ל"ט גפנים. וארץ שמשקין אותה בדלי לכל אחד ארץ שדולה לה פועל אחד ביום אחד כרב נחמן.
<h2>דף יב:</h2>
פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. דדרשינן לקמן ביש נוחלין [קכ"ד ע"א] מלתת לו פי שנים מה פשוט נוטל חלקו במקום אחד אף בכור כן ויהבינן ליה אחד מצרא. פירוש ואע"ג דלא שוו חולקי אהדדי שיימי להו בארעא ושקיל פי שנים במקום אחד. כגון שיש שדה אחת עידית בין ארבע שורות של זיבורית, דאי יהבינן ליה אחד מצרא לעולם שקיל לעידית. הילכך שמין בקרקע ונוטל אותה של זיבורית ובעידית הסמוכה לה עד כדי דמי פי שנים של שדות המגיעות לחלק אחיו. וכן אם היו [להן] שתי שדות עידית ובינונית במקום אחד, ובינונית אחרת במקום אחר, נוטל בכור שתים שבמקום אחד, שהם פי שנים, בדמים של אחרת. ואילו איניש אחרינא אע"ג דבעי למיתן דמי טופיינא דשבחא בארעא, אמרינן ליה מעלינן ליה ולא שקיל לעידית, אלא יהבינן ליה שדה אחת כאן ושדה אחת כאן, ואותה שדה של עידית חולקין בשוה. והיינו ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא. ובכור לעולם היכא דשקיל חדא שקיל לאידך. ואי שייך לעילויי בתרוייהו ולמידחייה לאידך גיסא בשני חלקים שלו, ודאי הרי הוא כשאר האחין. שלא ייפו כחו אלא לעשות שני חלקיו כחלק אחד. כתב הרב אבן מגש ז"ל. דהאי דינא נמי בשני שותפין, אחד יש לו שני חלקים ואחד יש לו חלק אחד. כגון שלקחוהו בשותפות או שנפל להם בירושה בפעם אחת, שהורישם אביהם שני חלקים לזה וחלק אחד לזה, דמי שיש לו שני חלקים יטול אותו חלק החשוב עם החלק האחר. ולא יוכל לומר לו מי שיש לו חלק אחד למי שיש לו שני חלקים "טול אותם בפיזור", כדאמרינן בבכור דהני תרי חלקי כחד דמו. וכדאמרינן בעילוי של בקיאים בשומא. ולא דמי ליבם, דיבם לא באו לו שני חלקים בהדי הדדי כמו לבכור.
יבם מאי. המיבם את אשת אחיו, דקם תחתיו לנחלה וליטול שני חלקים. מאי. מי מצו אמרי ליה הואיל ומכח אחרינא קא אתית לא יהבינן להו ניהלך אחד מצרא זו אצל זו אי לא מעלת גבן בדמי. והיה הבכור אשר תלד. ביבם קא מישתעי, דמצוה בגדול ליבם. והכי מידרשי קראי, יבמה יבא עליה והיה הבכור, איזה מן היבמין יבא עליה, הבכור. אשר תלד, וכגון שהיבמה בת לידה פרט לאיילונית. הווייתו כבכור. ליטול שני חלקים. ואין חלוקתו כבכור. למיתב ליה אחד מצרא. הוייתו כבכור על החלק שמתחדש לו נקרא בכור, אבל החלק שהיה לו כבר לא שביח מחמת הבכורה ליתנו לו בכל מצר חלק הבכורה ולא ניתוסף לו זכות בחלק אחיו יותר מן הזכות שהיה לו לאחיו. והרי מתחלה היה הדין שיהא חלקו וחלק אחיו מפוזרין על פי הגורל. דזבן ארעא אמצרא דבי נשא. קנה קרקע על שדות אביו. כי מטא למפלג. עם אחיו בנכסי אביו. על מדת סדום. זה נהנה וזה לא חסר. ואם ישאל השואל מאי שנא הכא דחייש על מדת סדום וגבי יבם לא חייש. תשובתי, מפני שזה קדמה מצרנותו לחלוקתם וזה חלוקתו ומצרנותו באות כאחת. הראב"ד ז"ל. ונראה לי דהא דלעיל הוא רבא. ולית ליה דרבה. אלא כרב יוסף סבירא ליה דאמר מעלינן ליה כנכסי דבר מריון.
מתקיף לה רב יוסף [וכו'] מעלינן לך כנכסי דבר מריון. פרש"י ז"ל, מעלינן ליה כנכסי דבר מריון, לנו היא משובחת כקרקעותיו של מר מריון, שהיו מעולות. וכן נראה שיכולין לומר כך וכך תן או נחלוק אע"פ שהן אומדין יותר ממאה בדמים. ויש מן הגאונים ז"ל שאמרו שעילוי זה אינו אלא כגון שאומרים או יטול זה העילוי או יתן לנו. שאם אמרו אם רוצה ליטול יתן כך וכך, ואם לא נחלוק הכל שאין אנו רוצין ליטול אותו חלק וליתן כלום, אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב"ד. ועוד אמרו שאם רצו ליתן כדרך הוא נותן ולא יותר, שהדין עמו, אם לא עלו אותו יותר. ודברי הרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל מוכיחין כן. ונראין דברי הרב רבינו שלמה ז"ל. אבל כתב, ומסתברא הא דרב יוסף בשדה הבעל, שיכולין לומר פעמים שזו מתברכת משאר שדות. איני יודע מהו, שאף בכל השדות פעמים זו מתברכת וזו אינה מתברכת. אלא לא נאמרו דברים הללו אלא כשיש שם עילוי, כגון בקורבא ורוחקא, או דהאי אניגרא והאי אנהרא. דכיון דחדא שויא טפי אין האחר יכול לומר אני נותן כפלים מן הזבורית ונוטל חלק אחד בעידית. דכיון דאיכא עילוייא כלל מעלו ליה טפי. וכן נמי חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אע"ג דלא ידיע לן עילוי, מ"מ חדא שויא טפי ויכלי למימר לדידן עדיפא לן חלוקה דתרוייהו. דאי לא מדויל הא מדויל הא. אבל היכא דליכא עילוייא חולקין בשוה ושקיל אחד מצרא, שכופין על מדת סדום. והיינו תרוייהו אחדא ניגרא. וההיא דאמרינן [קדושין מ"ב ע"א] גבי אחין הגדילו יכולין למחות ברוחות. הכי נמי קאמר שאם חלקו להם אפוטרופסין בעילוי ניגרא [ונהרא], אי נמי בשומא בשוין, יכולין הם לחזור בהם ולעלות כנכסי דבר מריון, כמו שהיו יכולין לעלות מתחלה. סוף דינא כתחלת דינא. והראב"ד ז"ל מפרש חלוקה דבכור בשוין ויבם ולוקח אפילו בשוין אם רצו מעלין עליו. אלא שאם לא [עלו] נוטל בסמוכין וחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא בלא עילוי מדין חלוקה עצמה פליג בתרוייהו. זימנין דהאי מדויל ולא האי, ואפילו בבכור. לא בטלו בבכור אלא עילוי דשוין שלא מעלו עליו. וכן אמר שאם השוו בעילוי בעל המצר נוטלו, כיון דשוו חולקי אהדדי. ומסתברא כלישנא קמא. והיכא דאמר הבו לי זיבורית אמצרי במדה דעידית אמר רבינו יהוסף הלוי אבן מגש ששומעין לו, דלאו מתנה יהיב להו לאחוה כי היכי דלימא לא בעינא דשונא מתנות יחיה. אלא בדמיה חולקיה שקיל ליה, משם דעדיף ליה זיבורית אחד מצרא מעידית בתרי מצרי. וכולהו עילויי בארעא נינהו. וה"נ מוכח בפרק יש נוחלין [קכ"ב ע"א] גבי חלוקת א"י. והיכא דשויא ארעא כולה ופלגי לה בי דינא מדה בחבל ושוה וכל חד אמר האי חולקא בעינא, וליכא בינייהו עילוייא כלל, ואינהו נמי לא מעלו לה, לא מזדקקינן להו בהאי דינא, דדינא דשופטני הוא, כיון דליכא מצרא לחד במאי קפידי. וי"א כופין זה את זה לחלוק בגורל. והיינו דתניא בפרק בית כור [ק"ו ע"ב], כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולם. וכן נראה מדברי הרב הלוי ז"ל. ולא מחוור, דהתם בשרצו תניא. והרב ר' יונה פירש ההוא גברא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא, שאותה שדה שעל המצר שלו לא היתה משובחת משאר השדות, אלא כולן היו עידית או בינונית או זיבורית. שאילו היתה השדה הסמוכה למצר שלו עידית לא היה אומר על כגון זה כופין על מדת סדום, לפי שהדין עם כל אחד ליטול חלקו בעידית. ואע"פ שזה בא (ליטול) [ליתן לו] בבינונית שיעור מרובה עד ששוה בדמים כשדה העידית הסמוכה למצר שלו, אפילו הכי ניחא להו לאינשי בעידית. שהרי יפוי כח הוא מה שנתנה תורה דין נזיקין בעדית והיאך היה קורא רבה לזאת מדת סדום. וכל השמועה כולה בשהשדות שוות היא עוסקת שכולן עידית או בינונית. וכן פירש רבינו יעקב ז"ל.
מתקיף לה רב יוסף מעלינן ליה כנכסי דבר מריון. יש מרבותינו ז"ל שפירשו, כגון שיאמר זה אני אתן בה כך וכך לפי שהרוח והאויר הזה טוב בעיני, או אם אתה חפץ קחנה בדמים הללו. ולא פליג רב יוסף אלא בכה"ג. ונראה לי דלית ליה לרב יוסף כופין על מדת סדום בענין זה כלל. וטעמו דהא דהאי מצרן שויא ליה האי ארעא טפי משאר שדות. ואם היה בא לקנותה היה ראוי לו ליתן בה שתות או חומש יותר ממה שהיה נותן בשדה אחרת כדי לערב אותה עם שדהו. ואם כן ראוי לעלותה לו כפי הנאתו או לחזור לדין החלוקה ולהפיל גורל. וכיון שהוא בא לבטל דין החלוקה ולברר לו חלק, מעלין לו כפי הנאתו. דלדידיה שויא ליה שדה זו על שסמוכה למצר שלו כנכסי בר מריון במקום אחר. ועוד דאית להו טענה לשאר האחין לומר, אולי שדה זו תעלה לחלקנו וחפצים אנו בה, לפי שכל זמן שימלך לבנו למוכרה יהא הדבר מצוי לנו למוכרה לך, שתחפוץ בה מחמת מצרנותך, וגם תקנה אותה מידינו ביוקר, או נחליפנה לך בשלך בעילוי דמים. הילכך יכולים לעלותה לו ככל חפצם. ונראה שגם המצרן יכול לעלותה להם ולומר, אני אתן בה כך וכך ואם אתם חפצים שתיחלק בגורל תוסיפו בשומתה כשיעור שאני חפץ ליתן בה יותר על האחרות. וכל מי שתעלה לחלקו יתן בה בעילוי זה.
חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. פירוש כגון שאחד מן האחין רוצה לחלוק בכל אחת משתי שדות אלו, והאחד מבקש ליטול אחת מן השדות, וכגון שהן שוות ושתיהן עידית או בינונית. וקסבר רבה ששומעין לזה שמבקש חלקו יחד. מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל. ויכול לומר שלא ימחול על חששא זו בשום עילוי דמים כיון שיש לחוש שמא הנגר האחד יפה מחבירו. תרוייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת סדום. נראה לי מדתלי טעמא משום דכופין על מדת סדום ולא בעיקר דין חלוקה, שאין עיקר דין חלוקה בשתי שדות לחלוק שדה כנגד שדה אלא לחלוק כל אחד ואחד בכל שדה ושדה. והיינו דקא מתקיף אביי לימא בעינא לאפושי אריסי, כלומר כיון שאין עיקר דין חלוקה כך ליטול כל אחד שדה שלימה אלא משום דכופין על מדת סדום, אין כאן מדת סדום כיון דאפשר דמטיא ליה הנאה במה שיחלוק בכל אחת. כי שמא יפלו חבליו באמצע וישתמר שדהו יפה מתוך שיזקק חבירו לשני אריסין, מזה אחד ומזה אחד. ואילו היה עיקר דין חלוקה לחלוק שדה כנגד שדה, היאך היה אומר אביי שנשמע לזה לבטל דין חלוקה כדי שיקר מקרהו חלקת השדה האמצעית לאפושי אריסי. והא דדרשינן מדכתיב פי שנים דבכור יהבינן ליה שני חלקים אחד מצרא, וכן שכן פשוט דשקיל חלקו אחד מצרא, הני מילי בשדה אחת, אבל בשתי שדות אי לאו טעמא דכופין על מדת סדום הוי פלגי כל חדא וחדא. הילכך אם האחד מצרן לאחת מן השדות, יכול לומר או תתן חלקי על המצר שלי בלא גורל או אחלוק בכל שדה ושדה כדי שיהא לי חלק סמוך למצר שלי. ואין זו מדת סדום, כיון שיש לו הנאה במה שיחלוק בכל אחת. ואם יש שם שתי שדות והאחת שתי ידות, והפשוט מצרן לגדולה, יכול לומר אחלוק בה, אע"פ שלא יטול הבכור חלקו באחת. וקשיא לי מאי שנא דלא סבירא ליה לרב יוסף הכא מעלינן ליה כנכסי דבר מריון לזה שמבקש חלק שלם, כיון שהוכחנו דאין חלוקה לחלוק בכל שדה ושדה. הילכך זה שבא לבטל דין החלוקה ולחלוק שדה כנגד שדה, למה אין מעלין לו. ונראה לי שאין מעלין אלא במקום שיש תועלת בביטול דין החלוקה לזה ולא לזה. וכאן הרי תועלת לשניהם ליטול שדה שלם. ולפי זה הא דאמרן בענין ההוא גברא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון, אם יש גם לאחיו ארעא אמצרא דשאר שדות אין להם לעלות. ומה שפירשנו שתי השמועות הללו דאינון חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא ותרוייהו אחד ניגרא כגון שהאחד מבקש לחלוק בכל אחת, כך היא כתובה בפירוש רבינו חננאל ז"ל וכן דעת רבינו יעקב ז"ל. ורש"י ז"ל פירש שתי שמועות אלו כגון דאית ליה לחד מינייהו ארעא אמצרא דחדא משדות הללו והוא מבקש ליטול הסמוכה למצר שלו. והוקשה לו מאי שנא הכא דלא קאמר רב יוסף מעלינן ליה, ופירש דלית ליה לרב יוסף מעלינן ליה אלא בשדה בית הבעל שזו מצלחת לפעמים מזו, אבל כששתיהן על נגר או על נהר אין שם עילוי.
<h2>דף יג.</h2>
חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא פלגי לה בקרנא זול. מצאנו בהלכות הרי"ף שצייר כזאת. (ציור 1).\raster(85-,85-)="Z598;" והאי פירושא ליתא, דאיכא למיפרך זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל. דתרוייהו לית להו אלא מחד גיסא. ויותר היה נראה לפירושו מן הדין לחלוק לפירושו שתי וערב כזה. (ציור 2). \raster(85-,85-)="Z599;"והשתא ליכא למימר האי מידויל וכו', דתרוייהו אית להו מכל גיסא, אלא שאין זה נקרא קורנזיל, שהרי באמצע חולקין ולא בקרן. ואחר כך מצאנו בהלכות מדוייקות שצייר כזה. (ציור003).\raster(85-,85-)="Z600;" והשתא אית להו לתרוייהו מכל גיסא, וליכא לאקשויי מידי, וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכי מעיינת בהאי פירושא לא משכחת ליה בדיקדוק אלא כשהוא בריבועא ארכו כרחבו. אבל אם ארכו יתר על רחבו אז יהיה לזה יותר מזה. אבל פירוש רש"י ז"ל מתפרש בכל ענין. וזאת היא הצורה (ציור 4) \raster(85-,85-)="Z601;"ומיהו להאי פירושא קשה, מערב וצפון, שאין בו לא נהר ולא נגר, למה יתחלק לשברי שברים יחלקו אותה כזה. (ציור 5). \raster(85-,85-)="Z602;"ותו קשיא להאי פירושא, אמאי נקט בקרנא זול, דהא פלגי לה בי מיצעי. בפירוש רבינו חננאל ז"ל גרסינן "בקרנא זור", והוא תרגום של סורו נא [בראשית י"ט] דמתרגמינן זורו כען.
פיסקא. לא את הטרקלין וכו' אין בהן כדי לזה וכדי לזה. ואחד רוצה לחלוק ואחד מעכב. מאי אית דינא דגוד או אגוד. זה שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה לחלק "קוץ דמים וקנה לך חלקי או אקוץ דמים ואקנה את חלקך שאי אפשי בשותפות עמך". כך פירש רבינו שלמה ז"ל. וכן כתב רבינו יצחק דדינא דגוד או אגוד מעלין בו לומר על שוה מנה טול אתה במאתים, דהכי שויא לי, או אטול אני במאתים. והיינו דתניא, כל שאילו יחלוקו ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. ויש אומרים שמין את הנכסים בב"ד ומי שרוצה ליתן דמיו נוטלן. כאותה ששנינו אבל אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב"ד. ולא היא, דהתם אית להו פסידא ליתמי, אבל הכא לית ליה פסידא דהא אמר ליה או תן לי או קח ממני. אבל מקצת גאונים ז"ל כתבו כך ששמין את הנכסים בב"ד. ולשון מעלין אותן בדמים מוכיח כדברי רש"י ז"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל. וכן עיקר. והוי יודע שאין דין גוד או אגוד אמור בגמרא אלא אסיפא דמתניתין אבל ארישא דאין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א לזה וכן לזה לא שייך האי דינא, דהא חזי ליה חצר בשיתוף וצריך ליה ואין בית בלא חצר כלום. וכ"ש אם נכנס ויוצא דרך שם שאין אומרים לו לאדם מכור חלקך ופרח באויר. ולעולם אין לך חצר שיהא בה דין זה אלא אם כן הוא מוקצה שאחורי הבתים שאינו ראוי להם או חורבה לעצמה שאין שמה חצר.
ורב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד. דכיון דלית בה דין חלוקה ולא מצו כייפי אהדדי למפלג ה"נ לא מצו כייפי אהדדי למיגד או לאוגודי, משום דמצי אמר "לא שלך אקנה ולא שלי אמכור אלא שותפין נהיה בה". ופירש הראב"ד ז"ל היכי ליעביד, מיתדר לא מצו דיירי תרוייהו משום דהיזק ראיה שמיה היזק. ומחיצה לא מצו למיעבד בינייהו דהא לית בה דין חלוקה. אלא היכי עבדי. אי ביתא דקיימא לאגרא הוא, מוגרי ליה ופלגי לדמי. ואי לא קיימא לאגרא דייר חד שתא חדא, ואידך שתא אחריתי. אבל מתלתין לתלתין לא, משום דמצי חד למימר "לא מצינא דאטרח כל תלתין לשכור בית". אלא אם כן שנה אחת שלימה, דעביד איניש שטרח בשביל דירת שנה אחת. ואע"ג דלית הילכתא כרב נחמן, נשמע מינה דהיכא דאמר כל אחד מהם איני מוכר אלא כל אחד רוצה שיקנה חלק חבירו או שאין אחד מהם רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין, דעושין כה"ג. וכ"כ הר"ם ז"ל [שכנים פ"א ה"ב] ועוד כתב הרב ז"ל, ואם מרחץ הוא נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום. וכן כל דבר שראוי להשתמש בו תמיד ואינו עשוי לשכר, כגון מרחץ או מצע או ס"ת, אינו יכול לומר לו "השתמש אתה יום אחד ואני יום אחד", שהרי אומר לו "בכל יום אני רוצה להשתמש בה".
<h2>דף יג:</h2>
עשאן לשכר יכול לומר. העני נשתמש בה כמו שהיה משתמש אבינו ונשכיר אותו, ואם תרצה אתה לרחוץ בו לבדך קנה אותו כולו. ואם עשאן להשתמש בהן. אין העני יכול לומר נשכיר אותו, לפי שיכול לומר לו אותו עשיר נשתמש בו כמו שהיה משתמש בו אבינו אחר שאין בה דין חלוקה שכך הורישו לנו אבינו. ופירש הרב ר' יצחק ז"ל דדוקא כשאין העני מוצא אנשים לשכור שירחצו עם העשיר. שאם היה מוצא לשכור, למה לא היה יכול לומר לו כמו שאתה מרחיץ בו עבדיך גם אני ארחיץ בו שאר ב"א. אלא מיירי שאין מוצא ב"א לרחוץ עם העשיר. וקאמר שהעשיר לא יתן לו שכר אלא יכול לומר לו קח לך עבדים וכו'. ולא מצי אידך למימר לחבריה טול אתה חד יומא ואנא חד יומא, וביומא דילי עבידנא מאי דבעינא, או עילנא ביה או מוגרנא ליה. משום דא"ל אידך אנא בכל יומא ויומא בעינא למיעל. דכיון שיכולין להשתמש בהם כאחד אין חולקין בדמים אא"כ רצו שניהם. שהרי העשיר אומר לעני, הרי אני רוצה להשתמש בהם בכל שעה. ואפילו בבית הבד אפשר שיהא זה טוען קורה וזה אחרת, וכשזה טוחן וזה טוען הקורה, וחוזרין חלילה וכן לעולם כל שאפשר להם להתמיד תשמישן או לעשותן כאחד עושין. ואיכא מאן דקשיא ליה, גבי מרחץ נמי נימא גוד או אגוד, שיכתוב העני שטר חוב לעשיר בדמי אותה מרחץ. כדאמרינן גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. ולאו קושיא היא כלל, שאם אמרנו כן אצל עבד מפני תיקון העולם, איך נאמר לעשיר מכור חלקך בשטר, הרי יכול העשיר לומר לעני לא אמכור חלקי בלא נתינת מעות מיד ליד. מיהו אם ילוה אחר, ודאי יכול לומר לו גוד או אגוד. אבל בנתינת השטר לא יכיל למימר. ודבר זה אין בו ספק. וכך מצאתי בתשובת שאלה לרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל. כתב הרא"ם ז"ל כי אמרינן דאיתא דינא דגוד או אגוד, בדליכא כדאי לזה וכדאי לזה, ה"מ בשלא עשאן לשכר, אבל עשאן לשכר לית ביה דינא דגוד או אגוד ולא מצי חד מינייהו כייף לחבריה, אלא מוגרי ופלגי לדמי השכירות. וכי קתני בברייתא עני ועשיר ה"ה דאפילו עשיר ועשיר נמי השכר לאמצע, ואע"ג דלית בה כדי לזה וכדי לזה ולית בה דינא דגוד או אגוד. והא דקתני עני ועשיר, משם דקא בעי למיתנא סיפא עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני וכו', דהתם ודאי לא משכחת לה אלא בעני ועשיר. אך הרב בעל המאור ז"ל כתב דלא שנא עשאן לשכר ולא שנא עשאן לעצמו, כי לית ביה כדי לזה וכדי לזה כייף ליה למיגד או לאיגודי. והיינו דנקט בברייתא עני ועשיר, דליכא אגוד. ולפום הכי לא מצי למימר גוד. אבל עשיר ועשיר מצי למימר גוד או אגוד אע"פ שהוא עשוי לשכר. ותדע דבמתניתין קתני מרחץ ובית הבד. ואכולה מתניתין קאמר רב יהודה דאין בהם כדי לזה וכדי לזה אית דינא דגוד או אגוד, ואפילו עשאן האב לשכר. כתב הר"ם ז"ל בהלכות שכנים פרק ראשון [ה"ג] אחד השוכר מחבירו מקצת חצר או שדה שאין בה דין חלוקה או שנים ששכרו מקום א' בשותפות, כל אחד מהם יש לו לכוף את חבירו ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכר לי חלקך, ואם יש בה דין חלוקה חולקין. והגיה עליו הראב"ד ז"ל זה הדין לשכירות שעל מנת כן שכרו. וקרוב אני לומר אף במקח כן. ולא אמרו גוד או אגוד אלא בירושה או במתנה. וכ"כ הרב ר' יונה, ודינא דגוד או אגוד אינו אלא ביורשין ומקבלי מתנה, אבל אם לקחו שנים טרקלין שאין בהן כדי לזה וכדי לזה, אין אחד מהם יכול לומר גוד או אגוד, שהרי לדעת שיהו שותפין בו לקחוהו שניהם, ולא למכרו איש אל אחיו.
ושמו עליו חולקין. וכל דבר שיש בו שיעור שאם תחלקנו עדיין יהי שמו הראשון עליו. מעלין אותן בדמים. היינו גוד או אגוד. טול אתה שיעור ואני פחות. כגון חצר שאין בה שמונה אמות ואמר לו זה חלוק וטול לך ד"א ואני המותר. ושונא מתנות יחיה. ופסק הגאון ר' יצחק ז"ל כרשב"ג דמסתבר טעמיה. ורבינו חננאל ז"ל כתב דאיכא מ"ד הלכה כת"ק במתנה. והכי מסתבר טפי, דכיון דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים לית לן לאכרועי טעמא דיחידאה מסברא דנפשין. ואדרבה שיטת התלמוד כת"ק דהוה מתמה בטעמא דרשב"ג עד היינו זקוקין להגיה הברייתא. ולבסוף נמי פירוקי הוא דמפרקינן טעמיה, אכרועי מכרעינן כותיה. ואפשר דלא מיקריא מתנה, כיון דלתועלת עצמו מתכוין, דניחא ליה ליטול הפחות משתהא הכל משותף. ומ"מ היכא דקאמר טול אתה שיעור בדמים, ודאי אין שומעין לו, ודמיא להא דאמרינן גוד איכא אגוד ליכא. והיכא דקאמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות, או אתה פחות ואני שיעור בדמים, גם לזה אין שומעין לו. ולא דמיא לגוד או אגוד. דהתם שתי הטענות נכונות הן. אבל מה שטוען זה "או טול אתה פחות", אין זו טענה ראויה משום דפחות לא מיחזא חזי. ונראה לי דהיכא דאמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות או אטול את הכל בדמים, אע"ג דלא שביק ליה לחבריה למיגד את הכל, שומעין לו. דכיון דאילו אמר טול אתה את הכל בדמים או אטול אני שומעין לו השתא נמי דקאמר טול אתה שיעור שומעין לו. משום דאמר ליה "אם יש נפשך לקנות מחלקי קנה עד השיעור ודייך, כי מה לך לקנות את כל חלקי. ואם אין דעתך לקנות הריני קונה את הכל או עד השיעור אם חפצת אעכב את הפחות.
לא שנו אלא בכרך אחד. כל ספריהם עשויין בגליון. ואם תורה נביאים וכתובים בכרך אחד אפילו רצו אין חולקין, משום בזיון כתבי הקדש. אבל בשתי כריכות. כגון שבכרך זה תורה ובכרך זה תהלים, שכל אחד צריך לשתיהם. אם רצו שניהם לחלוק חולקין, דהא ליכא בזיון. ואם לא רצו שניהם לא מצי חד מינייהו למימר לחבריה שקול את חדא בעילוי דמים או אשקול אנא, דהא לא גוד או אגוד הוא. שאין דין גוד או אגוד אלא בגוד הכל. אבל אם אמר לו קח אתה זה החשוב בעילוי דמים או אקח אני החשוב ואעלה לך בדמים, אין זה גוד או אגוד. שאין האחד מתוקן באחד לבדו, ואפילו דמיהן שוין אין אחד מהם יכול לומר לחבירו קח לך תורה ואני תהלים, או קח לך תהלים ואני תורה בתורת חלוקה. הא למה זה דומה, למי שיש לו שדה שאינו ראוי ליחלק, ויש להם טרקלין שאינן ראויין ליחלק, שאין אחד מהם יכול לומר לחבירו קח לך אחד מהם ואני השני בתורת חלוקה. אבל אם היו שתי כריכות שעושין מעין מלאכה אחת, כגון תורה ותורה, ודאי חולקין, אם שניהם שוים. ואם אין שניהם שוים, מסתברא דלית דינא דגוד או אגוד, כלומר גוד לך היפה בדמיה או אגוד, משום דאמר ליה אין רצוני למכור כלום. או שיאמר איני רוצה לקנות חלקך שבחלק הגרוע. ואי בדמי, לית לי למיתן לך. שאם אתה עושה כן על כרחו, אתה כופהו ליקח חלק חבירו או בזה או בזה. ואינו רוצה ליקח כלום. והיינו טעמא נמי דשתי (ספינות) כריכות שאין עושין מעין מלאכה אחת. ורע ויפה כשני מינים דמו, ויכיל למימר למר מיבעי ליה הא והא, ולמר נמי. כך כתב רבינו ש"צ. אבל הרב ר' שלמה ז"ל מן ההר כתב דאפילו אין שניהם שוין חולקין בעילוי. שכל אחד ואחד מתוקן בחלוקה. וכמי שיש בה דין חלוקה דמי, אע"פ שהאחד מעולה מחבירו חולקין בעילוי דמים, או אקח אני החשוב ואעלה לך. וה"ה לכל שני דברים שתשמישם שוה, כגון שני עבדים או שתי שפחות שעושין מלאכה אחת דאית בהו דינא דגוד או איגוד. אבל אם האחד יודע לאפות וזה יודע לארוג, אין בהם דינא דגוד או אגוד. אלא באו קח הכל או אקח הכל, ואפילו דמיהם שוים. וכל שכן אין דמיהן שוין אין בהן דינא דגוד או אגוד. ירושלמי [פ"א ה"ה], א"ר הושעיא כגון תהלים ודברי הימים אם אין רוצה אומר לו גוד או אגוד. אבל תהלים ותהלים חולקין. ר"ע אומר אפילו תהלים ותהלים אין חולקין, שמתוך שאין חולקין מועדין כולהו וגרסי. כתב הרי"ף איכא מ"ד וכו'.
<h2>דף יז.</h2>
לא יחפור וכו' בור שיח ומערה. מפורשין בפרק שור שנגח את הפרה [נ' ע"ב] בור עגול, שיח אריך וקטין, מערה מירבעא ומטללא. נברכת הכובסין. חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או פחות, ומי גשמים מתכנסים בה. ושם שורין את היריעות כדי שיתלבנו. והיא קרויה מחמצן כדאמרינן לקמן. אלא אם כן וכו'. והטעם בבור שיח ומערה מפני שחפירה הסמוכה לבור מחלשת כותלי הבור ומרפה אותן. אבל אמת המים ונברכת הכובסין דלא עמיקי כולי האי, הטעם משום דמתונא קשה לכותל. וסד בסיד. את כותלי חפירתן. ר"ת גריס "וסד בסיד". וקא מיבעיא ליה בגמרא [י"ט ע"א] ברישא וסד בסיד תנן, פירוש האי וסד בסיד כמו "או סד בסיד". או לא, כלומר תרתי בעינן הרחקת ג"ט וצריך לסוד בסיד. או סד בסיד תנן, דאי מרחק לא צריך סד ואי סד לא צריך לארחוקי. ולא איפשיט. כתב ה"ר יונה דגירסא דמתני' הוה מספקא ליה לבעל הגמרא אי גרסינן או סד בסיד ברישא כמו בסיפא. והלכתא וסד בסיד תנן מדאשכחן בכולהו נסחי במשנה וסד בסיד ברישא, ובסיפא או סד בסיד. ועוד מדקאמר בגמרא פשיטא דוסד בסיד תנן. אלמא פשוטו של דבר כך הוא. והאי דקאמר דילמא, דיחויא בעלמא הוא. וכ"פ הרמב"ם ז"ל [שכנים פ"ט ה"א] גפת. פסולת של זיתים שנתעצרו בבית הבד. הסלעים. אבנים שהאור יוצא מהם. שכל אלו קשין לחומה, לפי שמוסיפין הבל. וה"ה נמי באותן סלעי מתכות דמדכר בירושלמי דשבת [פ"ד ה"א], תני חדא טומנין בסלעים, ותניא אידך אין טומנין בסלעים, ל"ק כאן בסלעים של כסף וזהב כאן בסלעים של נחושת. ובתוספתא [פ"א ה"א] תני חול. ומוקים לה בגמרא [י"ט ע"א] במתונתא. מכותלו של חבירו. כותלו הבנוי ע"ג קרקע, ולא בבור קאי. ומוקי רבא בגמרא ה"ה דאע"ג דליכא כותל לא סמיך, כדאמרינן גבי בור דאע"ג דליכא בור לא סמיך. וא"ת היכא דליכא כותל אמאי לא סמיך, לימא ליה כשתעשה כותלך ארחיק את עצמי. נראה לומר דאם יאמר לו ארחיק את עצמי כשתעשה כותלך שמא יעשה חזקה באותו מקום להניח שם זבלו, ולא ירצה להרחיק את עצמו. א"נ י"ל דמ"מ מעלין השתא חלודה ומקלקלין את הקרקע. וכן י"ל גבי זרעים ומחרישה דבסמוך. ודמיא לבור דמעשה דעביד השתא מזיק לאחר זמן. זרעים קשים לכותל, ואפילו בלא מחרישה כגון שחופר בידיו ומפיל הזרע על הארץ. והטעם שיונקין לחלוחית העפר ומחלידין הקרקע שאחורי הכותל ונעשה עפר תיחוח. מחרישה מרפה את יסודו ונופל. ומי רגלים ממסמסין את הכותל. ומוקים לה בגמרא [י"ט ע"ב] בכותל לבנים. ריחים. קשין לכותל, שמנידין את הקרקע בגילגול חבטתן. מן השכב. היא הריחים התחתונה. הרכב. היא העליונה. וכולה מתניתין מוקים לה רבא בגמרא דאע"ג דליכא כותל לא סמיך. וכי נקט כותל קמ"ל דהני קשו לכותל. מן הכוליא. תנור כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדרות, ופיו למעלה. בא לקובעו בארץ עושה בנין בטיט ואבנים שיהיו לו לבסיס, ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת הקרקע. ואותו בנין עשוי בשיפוע, רחב מלמטה וקצר למעלה, למדת התנור. תחתונה קרויה כוליא. ועליון קרוי שפה, כלומר שפת הכוליא העליונה. ולפי שיש לו הבל לתנור וקשה לכותל, צריך להרחיק. ורבינו חננאל ז"ל פירש כוליא, בטנו של תנור. שכנגד בטנו של תנור הוא מרחיב טפח יותר מן השפה. ובלשון יון קורין לבטן כוליא.
<h2>דף יז:</h2>
גמרא. פתח בבור וסיים בכותל. פתח בבור, דקאמר סמוך לבורו של חבירו. וסיים בכותל, אא"כ הרחיק מכותלו של חבירו. קס"ד דמקשה דהאי "מכותלו" רוצה לומר כותל בנוי ע"ג קרקע. כדאשכחן דאיירי נמי בסמוך בכותל הבנוי ע"ג קרקע. והוקשה לו מפני מה לא סיים דיני בור קודם שיתחיל דיני כותל. מ"מ היה מודה שצריך להרחיק כל הני מכותל הבנוי ע"ג קרקע. ופריק מכותל בורו שנינו ומאי קמ"ל וכו'. פירוש מאי קמ"ל במאי דקתני מכותל בורו, ולא תני מבורו כדרך שפתח סמוך לבורו. וא"ת הא איצטריך ליה למיתני מכותלו לאשמעינן שצריך להרחיק שלשה [טפחים] מכותל הבור, דאי תנא מבורו הוה אמינא מחללו של בור מרחיק שלשה ודיו. ובהדיא דייקינן בשמעתין מדקתני מכותלו שהראשון הרחיק שלשה מן המצר אע"פ שלא היה שם בור עדיין. ודייק מינה רבא שהבא לסמוך בצד המצר אינו סומך, דמי הזקיקו לעשות כותל אם לא שהצריכוהו להרחיק. ואביי דאמר סומך מתרץ לה בשבאו שניהם לחפור בבת אחת, לפיכך מחזיקין שניהם. ואם כן מאי האי דקא בעי תלמודא מאי קמ"ל, הרי אם היה שונה מבורו הייתי אומר שהראשון לא הרחיק. יש לתרץ הא דקא בעי תלמודא מאי קמ"ל לאביי קא בעי לה, דהוא מרה דשמעתא, דמפרש לה למתניתין דמכותל בורו שנינו. והכי פירושה מאי שנא דקתני מכותל בורו, וכגון שבאו שניהם לחפור בבת אחת, ששניהם מרחיקים. ליתני מבורו, וכגון שסמך הראשון בצד המצר. דהא אית ליה לאביי הבא לסמוך בצד המצר סומך, והשני בלבד הוא שמרחיק. והכי הול"ל לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אא"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. והוה שמעינן מינה שהראשון יכול לסמוך. וממילא נמי הייתי למד שאם באו שניהם לחפור בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה. עוד יש לפרש דהכי קא בעי, מאי קמ"ל במה שקרא הרחקת חבירו כותל ולא שנה בפירוש שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה, כלישנא דהתם בברייתא דקא מייתינן לקמן בשמעתין. כיון דמתניתין מיירי שבאו שניהם לחפור בבת אחת [והרחקתם אחת], למה שנה הרחקה זו בלשון כותל וזו שנה בלשון הרחקת שלשה. דאילו לרבא ל"ק, דכיון דמוקים ליה בזה אחר זה, לפיכך שנה ההרחקה אצל השני לפי שאנו למידין ממילא טעם ההרחקה, משום דחפירת בור קשה לבור הסמוך לו. אבל אילו שנה הרוצה לחפור בור אצל שדה חבירו ירחיק שלשה טפחים, לא היינו יודעים טעם ההרחקה, אא"כ האריך ופירש הטעם שמא למחר יעשה שם חבירו בור. על כן לא שנה התנא לשון חיוב הרחקה אצל הראשון ושנאו אצל השני. והשמיענו מלשון כותל בורו של חבירו, שגם הראשון הרחיק. ועל דרך [זה] כולהו בבי דמתניתין דקתני מרחיקין את הגפת מן הכותל ואת הזרעים וכו' מן הכותל, ופריק לקמן בשמעתין אליבא דרבא, הוא הדין אע"ג דליכא כותל. והא קמ"ל דהבלא דמתונא קשה לכותל. שאילו שנה מקרקע חבירו לא היינו יודעים למה מרחקין. ופריק להכי תנא כותל ללמדך דכותל הבור שלשה טפחים. בור וכותליה. דוקא דקאמר ליה וכותליה. אבל בור סתם לא צריך שיהו בו כותלים. כדאיתנהו קביל. לשון הרב ר' יונה.
הבא לסמוך. בורו תחלה בצד המצר של חבירו במקום שאין שם בור לחבירו. בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך. וכשבא חבירו לחפור בו כנגדו צריך להרחיק ששה בתוך שלו, כיון דקמא ברשות סמיך צריך להרחיק ששה, מפני שהראשון בסמיכתו בעידנא דקא חפר מרפה לארעא ג"ט, ועכשו כשבא השני לחפור כנגדו מרפה שלשה טפחים אחרים. לפיכך צריך שיהא בין שניהם ששה טפחים כדי שלא יקלקלו העפר שבין שני הבורות. שאם יחפור השני בדפני הראשון נמצא יזיקו. זה כתב רבינו ש"צ ונכון הוא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל [שכנים פ"ט ה"י]. וי"מ שאין השני מרחיק אלא שלשה אע"פ שסמך הראשון ברשות. ויש ליתן טעם בדבר לפי שיאמר השני אע"פ שסבלתי סמיכתך על כרחי מתוך שלא היית מזיקני בשעת חפירתך מ"מ לא אניח מקומי ולא ארחיק אלא שלשה בכדי נזקי, שאין נזק בורי אלא ג"ט ושאר הנזק מחמת בורך הוא, והרי גם אתה מזיקני. אלא שהועלת בסמיכתך שאין אני יכול לסלקך כל זמן שאינך חושש על נזק בורך אך אם יום או יומים יעמוד. כי פליגי בשדה העשויה לבורות. כגון בית השלחין שצריכה תמיד להשקות. אפילו לרבנן דאמרי וכו'. דשמעינן מינה דאדם צריך לכנוס לתוך שלו [כדי שלא יזיק את חבירו וכו'].
ורבא אמר אינו סומך אפילו לר' יוסי וכו'. ליתנהו לשרשין. אלא סופן שיתפשטו עשרים וחמש אמה ויזיקו את כותלי הבור. אבל הכא מצי אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית מרפת לארעאי. פירוש, ומחמת שהיא רפה היא נוחה ליכנס בה המים, ומקלקל כותל בורי וגם כל הבור. וגירי דידך דקא מתחלי מהשתא, דאילו לא חפרת שם לא היו המים מקלקלים אותו. וכיון שכן, מעכשו נקרא גיר, מפני שההיזק מוכן ונעשה מעכשיו ברשות חבירו, שאילו היה שם הנזק מזיקו, אבל בשרשין אין ההיזק מוכן מעכשו, שאילו היה שם בור לא ניזוק עד לאחר זמן. ונראה מכאן דלרבי יוסי כל דבר שהוא מזיק אסור לסמוך אע"ג דליתיה לניזק ואינו דומה עכשו לגירי, כיון שאילו היה שם הנזק היה גירי. וקיי"ל כרבא. ודוקא בשדה העשויה לבורות כלישנא בתרא. אבל בשדה שאינה עשויה לבורות [סומך]. וטעמיה דרבא דאמר אינו סומך בשדה העשויה לבורות, ולא אמרינן יסמוך עכשיו וכשיבא חבירו לחפור בור סמוך לו יסלק בורו משם וירחיק ג"ט. משום דחיישינן שמא יחזיק עליו ג"ש ויטעון שברשותו סמך שם בורו. ואין לפרש דהיינו טעמא דאינו סומך, משום דכל מרא ומרא דקא מחי מרפה לארעיה. דהאי טעמא לא נקט ליה תלמודא אלא לרבא אליבא דרבי יוסי. אבל לרבא אליבא דרבנן לא הוצרך לטעם זה. תדע דבההיא מקשינן לרבא מדתנן מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח וכו', ומסקינן לעולם כי ליכא כותל נמי לא סמיך ואע"ג דליכא למימר כל מרא וכו'. והטעם שאינו סומך ע"מ לסלק אם יעשה חבירו כותל, כדי שלא יחזיק עליו. ושמעינן מהכא שאין אדם רשאי לפתוח חלון לחורבתו של חבירו, לפי שיכול לומר לו שמא תחזיק עלי, וכשאמלך לבנות חורבה ואמצא חלונך פתוח לחצירי ותזיקני בהזק ראיה וגם תזקיקני להרחיק מכנגד חלונך ארבע אמות. וסתם חורבות ניתנו ליבנות כדאיתא בירושלמי [פ"ג ה"ו]. ומדקאמר רבא אינו סומך גפת וסלעים לרבנן שמא יחזיק עליו, נשמע לרבי יוסי בחלון דאע"ג דא"ר יוסי זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו מודה הוא בהזק ראיה דהוו כגירי. והבא לעשות גגו כנגד תקרת בית חבירו יכול למחות ולומר שמא אבנה גם אני עליה סולמות על תקרת ביתי ותזיקני בראיה. הילכך עושה מעקה לחצי גגו מעתה שלא יחזיק עליו. וכן אם יבא לפתוח חלון כנגד כותל חבירו, אומרים לו שלא יפתח חלונות אלא כנגד חצי הכותל, כדי שיוכל חבירו לפתוח חלונות בחצי הכותל האחר ויעשה מעקה אצל סוף חלונותיו כדי שלא יוכל להציץ משם לחלונות שיפתח חבירו בחצי הכותל האחר שלא כנגדו. ואין לומר שימנענו מלפתוח חלון כלל בכותל, שמא יפתח הוא למחר. שאם כן ימנעו שניהם זה את זה, ומה בצע להם כשלא יפתח אחד מהם חלון בכותלו. ויש לבעל הדין לחלוק ולומר שהבא לפתוח חלון לחורבתו של חבירו רשאי, שלא אמרו להרחיק מן המצר או גפת וסלעים ממקום הראוי לכותל או להרחיק אילן ממקום הראוי לבור לרבנן אלא מפני שזה החופר בור מזיק הוא אילו היה לחבירו בור סמוך למצר. וכן בעל הגפת והסלעים מזיק הוא אילו היה לחבירו כותל סמוך להם, הילכך גם עכשו שאין שם בור וכותל מונעין אותו, שמא יעשה שם חבירו בור וכותל. אבל הפותח חלון אינו מזיק, שאפילו אם יש לחבירו חצר כנגדו אין החלון עצמו נקרא מזיק אצל גג חבירו, אלא בני אדם שדרים בבית הם המזיקים בראייתם. הילכך כיון שתלוי ההיזק בראייתן, כל זמן שאין שם היזק ראיה אין למנוע פתיחת החלון. וכיון שאינו יכול למחות אע"פ שהחזיק [ג' שנים] לא הוי חזקה, וכשיבנה זה גג על תקרתו נחייבהו לעשות מעקה לחצי גגו. בגמרא מקשינן לרבא טובא תא שמעין. ונפרש חדא מינייהו, שממנו יוצא פסק נכון לכולי פירקין. ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים, טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. וקשיא לרבא לל"ק דס"ל אינו סומך אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות. ופרקינן לא, כי ליכא ירקא נמי לא סמיך וכו'. ומקשי' א"ה אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל וכו' ואי דלא סמיך היכי משכחת לה. פירוש היכי משכחת לה שסמך שם בעל הדבורים כיון דס"ל לר' יוסי שהדבורים מזיקים ואית ליה לרבא אינו סומך. ומדקאמר מפני שבאות ואוכלות, ולא קאמר כדי שלא יבואו ויאכלו, משמע שכבר סמכן שם והן באות ואוכלות. ואי אמרת אסור לסמוך הו"ל לר' יוסי לאפלוגי על תחלת הדבר, וניתני ר' יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן החרדל ואת החרדל מן הדבורים. ועוד היכי משכחת לה שיתיר ר' יוסי בחרדל כיון שבעל הדבורים שלא ברשות סמך הרי מחייבין אותו להרחיק. וגם בעל החרדל ירחיק. ואי קשיא לך לאביי דאמר סומך מי ניחא, הלא כיון שסמך בעל הדבורים למצר ברשות, יש על בעל החרדל להרחיק. לא קשיא, דכיון שסמך בעל החרדל למצר אין לו לכוף את בעל החרדל להרחיק, מאחר שגם הוא מזיק אצל החרדל. ומתחלה לא סבלנו לו לסמוך אלא מפני שלא היה שם החרדל. וכיון שסמך לא החמרנו עליו להרחיקו. אלא בעל החרדל אומר לו, אם תחפוץ שארחיק חרדלאי הרחק גם אתה את דבוריך. ואע"פ שהסוגיא מוכחת דגבי בור אם סמך הראשון השני מרחיק, דאמרינן תנן לא יחפור וכו', ואמרינן עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו, בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא. משמע דאי לא מכותל בורו שנינו לא הוה קשיא לן לאביי מה שהשני מרחיק אחר סמיכת הראשון. י"ל שאני בור שא"א להרחיקו, הילכך כיון שברשות סמך יש לשני להרחיק ממנו ולא לקלקלו. אבל גבי דבורים הרי יכול לומר לו, אם אתה תחפוץ שארחיק חרדלאי, הרחק את דבוריך. כך פירש רבנו יצחק ז"ל.
<h2>דף יח:</h2>
אמר רב פפא בלוקח. פירוש בין חרדל בין דבורים נעשו ברשות. כגון שהיו שתי שדות לאחד, וסמך באחת חרדל ובאחת דבורים, ומכר לאחד שדה חרדל ולאחר שדה דבורים. [או שמכר חרדל ושייר דבורים,] ולפיכך ר' יוסי מתיר, הואיל ונסמכו שניהם ברשות דאמרינן זה עומד בשלו וזה עומד בשלו. ואין לפרש בלוקח, כגון שהדבורים נסמכו ברשות ומכר שדה הדבורים לאחד ושייר שדה על מצר שלה, ובא לסמוך שם חרדל, ומתיר רבי יוסי בזה משום דאמרינן נהי שאין בעל הדבורים חייב להרחיק דברשות סמך מ"מ גם זה לא ירחיק חרדלו הואיל והוא אינו מרחיק דבוריו שמזיקין לחרדל, ועל דרך שפירשנו לדעת אביי. אין לפרש כן, מדמקשינן ואי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן אפילו משרה וירק נמי. ואילו העמדנוה בלוקח דבורים ובא מוכר לזרוע חרדל בשדה ששייר ודכותיה בלוקח ירק ובא המוכר לסמוך לו משרה, אם כן מאי האי דמקשינן אפילו משרה וירק נמי. הלא המשרה אינה נעשית ברשות. אלא ודאי הא דמוקמינן בלוקח כגון שנעשו שניהם ברשות. ודכותיה בשנעשה משרה ירק בעוד שהיו השדות לאחד. ומשום הכי מקשינן אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן אפילו משרה וירק נמי. וא"ת למה לא העמידוה בלוקח דבורים ועדיין לא סמך שם החרדל, ודכותה בלוקח ירק ובא המוכר לסמוך לו משרה והיינו דמרחיקין משרה מן הירק. היינו טעמא דלא אוקימנא הכי, משום דכה"ג לא הוה שרי ר' יוסי בחרדל, כיון דנסמכו דבורים ברשות גמורה, שהיו שתי השדות של מי שסמכן. הילכך כשמוכר שדה הדבורים לאחד, ודאי אסור לסמוך להם חרדל. ולא דמי להא דאמרינן אליבא דאביי דכשסמך דבורים ברשות מותר לזה לזרוע שם חרדל לרבי יוסי. דהתם כשסמך בעל דבורים לאו ברשות גמורה סמך, שלא היתה שדה שסמך לה שלו, אלא לפי שלא היה מזיק לחבירו בשעה שסמך התירו לו לסמוך.
ה"ג וכן הגירסא בספרי ספרד אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. ול"ג "אלא". וכך פירושה, לעולם בלוקח, ואע"פ שנעשית המשרה ברשות כשמכר השדה שבו המשרה, על הלוקח לסלק המשרה כיון שהוא מזיק, ומסתמא על דעת לסלק נזקו מכר לו השדה. אי נמי אם מכר את הירק ושייר המשרה, על המוכר להרחיק את עצמו כיון שהוא מזיק. ואי קשיא לך הא דתנן אם האילן קדם לא יקוץ אלמא כיון דקדם ברשות וכדאוקימנא לה בלוקח לא יקוץ ומאי שנא כשקדמה משרה או כשקדם חרדל ברשות דמרחיק. ל"ק דהתם אילן קדם לבור דבשעה שמכר את האילן לא היה שם בור, הילכך כשמכר אילן, לקיימו שם עולמית מכרו, הואיל וברשות נטעו ולא היה מזיק בשעה שלקחו זה, וכשרוצה הלה לחפור בור עליו להרחיק את עצמו. אבל גבי משרה וירק, החרדל והדבורים כשמכר המשרה והחרדל היו שם הירק והדבורים. וכיון שהיה בעל המשרה (והירק) והחרדל מזיק בעת המקח נתחייב בהרחקה. והיינו דאמרינן קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. כן הגירסא בספרי ספרד. וזה הלשון דומה כלשון יתר, דלמה ליה לרבינא לאסוקי וטעמא דאיכא ירק וכו'. אלא כך פירושו, וטעמא דאיכא ירק, כשלקח זה את המשרה, הא ליכא ירק סומך משרה שלו, ואע"פ שיעשה שם הלה ירק אחר כך. וכדתנן אם האילן קדם לא יקוץ. דבכולה שמעתין כי אמרינן סומך, אינו חייב לסלק אף כשיסמכו לו את הדבר הניזק אחר כך. כך נראה בעיני. מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו. מדקאמרת קסברי רבנן, ולא קאמרת היינו טעמא דמרחיק משרה וירק משום דעל המזיק להרחיק את עצמו, מכלל דרבנן הוא דקסברי על המזיק אבל ר' יוסי ס"ל על הניזק להרחיק את עצמו. אי על הניזק להרחיק את עצמו אפילו משרה וירק נמי.
אלא לעולם רבי יוסי נמי סבר על המזיק להרחיק את עצמו וה"ק להו ר' יוסי לרבנן. פי' עתה בא לתרץ הקושיא השנית שהקשינו מ"ט דר' יוסי שמחלק בין חרדל ודבורים ומשרה וירק, אפילו משרה וירק נמי. ומפיק לה השתא דה"ק להו ר' יוסי לרבנן, תינח משרה וירק דהני מזקי הני והני לא מזקי הני. אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי. הילכך כשמכר אחד מהם, מסתמא ע"מ לקיימו מכרו, כיון שגם הוא מקיים את הדבר שמזיק לחבירו. ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי וכו'. זהו פירוש השמועה על הנכון. ועד"ז פירשה רש"י ז"ל דבלוקח מסיק לה רבינא. וכ"כ הרי"ף ז"ל דמסקנא דשמעתא קא מוקים למתניתין בלוקח. והקשה רבינו יעקב ז"ל ע"ז מדתניא בתוס' [פ"א ה"ז] ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו כדרך שעשית בתוך שלך כך אני עושה בתוך שלי. משמע דמיירי כגון שבא עכשו לסמוך ולזרוע החרדל לבד, [לא כשנעשה החרדל כבר]. וכן נמי משמע סתם הרחקת משרה מן הירק וחרדל מן הדבורים, שעכשו בא לסמוך משרה לירק וחרדל לדבורים. ונראה בעיני דרבי יוסי מתיר אפלו לזרוע שם חרדל בכל שנה הואיל ולקח חרדל שסמכו המוכר לדבורים. ואמרינן דמסתמא לקיימו שם מכרו, כיון שגם דבורים של מוכר מזיקות את החרדל. הילכך אף כשתלש החרדל הזה רשאי הלוקח לסמוך ולזרוע שם חרדל. והיינו דקתני בתוספתא כך אני עושה בתוך שלי.
ולענין פסקא בענין מחלוקת ר' יוסי ורבנן סלקא לן שמעתין, דרבנן סברי על המזיק להרחיק את עצמו אפילו בלוקח, אע"פ שיעשה הדבר המזיק ברשות, שהמוכר סמכו אצל המקום ששייק לעצמו, הואיל ומצוי שם דבר הניזק כשמכר לזה השדה שיש בה דבר המזיק, על דעת לסלק הנזק מכר לו את השדה. וכן אם מכר לו את השדה שיש בה דבר שמקבל נזק, שייר לעצמו השדה שיש בו הדבר המזיק, על המוכר להרחיק את הזקו. ורבי יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע אע"פ שהמזיק לא לקח מיד איש מאומה, ואין צריך להרחיק משרה מן הירק ולא אילן מן הבור, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. וקיימא לן כר' יוסי. ומודה רבי יוסי בגירי. ופירשו ר"ח ורבינו אלפסי ז"ל דמודה רבי יוסי בכוליה פירקין. תדע דאמרינן [כ"ב ע"ב] גבי הרחקת סולם מן השובך לימא מתניתין דלא כרבי יוסי. וכיון שלא דקדקו כן על שאר בבי דמתניתין משמע דמודה רבי יוסי בכולהו. ונראה בעיני דהיינו טעמא דמודה בהו רבי יוסי, דכל דבר שהוא סומך ומזיק בשעת הנחתו, ואין הנזק המגיע משם נולד אחר כך, אלא כמו שמניחו הוא מזיק, ומן המקום שהניחו שם, חשבינן ליה מזיק בשעת הנחתו. ומשום הכי מודה רבי יוסי בהרחקת גפת וזבל וסיד וסלעים מכותלו של חבירו, לפי שמזיקין את הכותל ממקום הנחתן, וההבלא מצויה בהן בשעת הנחתן, ואיננו דבר נולד לאחרי כן. משא"כ בנטיעת אילן תוך כ"ה אמה לבור שהשרשים המזיקים באים לאחר מכאן, לפיכך לא נחשב למזיק בשעת נטיעתו. וכן אותה שאמרו בפרק הבית והעליה [ב"מ קי"ז ע"א], מיתם תיימי מיא והדר אזלי, שאין המים מזיקין ממקום ששפכם שם. ובהרחקת זרעים מן הכותל, דמודה בה רבי יוסי, לפי שאין הנזק משום שרשים, דהא מסקי עלה לקמן דזרעים לא משתרשי לצדדין אלא מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח. אלמא כח הזרע ממקום שזרעו שם יונק ומעורר לחות הארץ ומזיק את הכותל. וכן מתונא דמחרישה ושל מי רגלים מזקת ממקומה. וכן חנות של נחתומין ושל צבעים אע"פ שהוא רחוק כמה טפחים מן האוצר. ופירש רבינו חננאל ז"ל דלענין חפירת בור בלבד קיימא לן כרבא דאמר אינו סומך בצד המצר משום דכל מרא ומרא דקא חפר מרפי לארעא, אבל בגפת וסיד וסלעים ומחרישה יכול לסמוך כל זמן שאין שם כותל, אע"פ שהמקום עשוי לכותלים. ונראין דבריו, לפי שאין הסומך נחשב מזיק בשעת מעשיו כיון שאין שם כותל. הילכך אף כשיבנה שם כותל לא ירחיק, דכבר כלו מעשיו, ובשעת מעשיו לא נחשב מזיק. אבל לרבנן דס"ל מרחיקין את האילן מן הבור אע"פ שאינו נחשב מזיק בשעתו עד לאחר מכאן דגדלי שרשים ומזקי, הכי נמי ס"ל שהבא לסמוך בצד המצר אינו סומך גפת וזרעים, אע"פ שאינו נחשב מזיק בשעת מעשיו עד לאחר מכאן כשיבנה שם חבירו את הכותל. וגבי חפירת בור מודה רבי יוסי לפי שמעכשיו מזיק בחפירתו ומרפי ארעא דחבריה ומקלקל בה אצל בורות. ואפילו אם יחזור ויסתום הבור, כבר עשה מקצת קילקול בקרקע. ודוקא בשדה העשויה לבורות, אבל בשדה שאינה עשויה לבורות סומך, ואם לאחר שסמך יחפור חבירו בור סמוך לו מרחיק ג"ט. ולא יותר, משום דלא מרפי ליה לארעא בעת חפירתו אלא עד ג"ט. ואפשר לומר דכיון דכבר נרפית הארץ עד ג"ט מחמת בור, הרי זה מרפה בחפירת ג"ט אחרים.
ולענין לוקח אם לקח בית ובו חלון פתוח לחצירו של מוכר, יש לו לסתום החלון משום היזק ראיה ואע"פ שנעשה ברשות. ואנו למדין דין זה מהא דתנן מרחיקין את המשרה מן הירק, ואוקימנא לה בלוקח המשרה, ועל המזיק להרחיק א"ע אע"פ שנסמכה המשרה ברשות. ונהי דלא קיימא לן כרבנן בהרחקת משרה אלא אע"פ שאינו לוקח א"צ להרחיק משרה מן הירק וזה עושה בתוך שלו וזה בתוך שלו. מיהו כיון דמודה ר' יוסי בגירי, והיזק ראיה כגירי דמי, אע"פ שנעשה החלון ברשות, על בעל החלון להרחיק א"ע. דמדרבנן במשרה וירק, נשמע לרבי יוסי בגירי דאפילו על הלוקח להרחיק את עצמו. אבל הלוקח גפת וסלעים שסמכם המוכר לכותלו, וכן הלוקח שדה שיש בו זרעים ומחרישה תוך ג"ט לכותל של מוכר אין על הלוקח להרחיק א"ע. ואע"פ שמודה רבי יוסי בכל אלה שמרחיקין אותן מן הכותל, ה"מ כשהוא נחשב מזיק בשעת מעשיו, אבל בלוקח אותן סמוכין לכותל הרי הוא לא סמכן, ואינו נחשב מזיק כדי שנחייב אותו בהרחקתן, ואין כאן גירי של לוקח. וכמו שאמרו בסומך גפת וסלעים למקום העשוי לכותלים, דאף כשיבנה שם כותל לא ירחיק, דכבר כלו מעשיו, ובשעת מעשיו לא היה מזיק. אך הלוקח חלון על חצר חבירו, כל שעה הוא מזיק בראייתו, ועליו להרחיק. אע"פ שאמרו [ס"ה ע"א] מוכר בעין יפה מוכר ויש לו דרך אם לקח בור ודות, שאני הכא דחלון יש בו נזק למוכר וניזקא לא מזבן ליה. ולא שנא אם מכר לו בית שיש בו חלון על חצירו של לוקח שסותמו [הלוקח. ולא שנא אם שייר בית שיש בו חלון על חצירו של לוקח שסותמו] המוכר. וכל שכן הוא שהרי בעין יפה מכר. ודברים אלו, כשיש הזק בחלון בשעת המכר. אבל אם זה מכר לו בית שיש לו חלון על חורבה שלו, אע"פ שעשויה ליבנות, כיון שנפתח זה החלון ברשות ולא נתחייב לסלקו מתחלה, אף כשיבנה זה את החורבה אין לו לסותמו. וכדתנן אם אילן קדם לא יקוץ, כיון שלא היה שם דבר המקבל הנזק בשעת המכר אע"פ שאילו היה שם הבור בשעת המכר יקוץ לרבנן, כמו שכתבנו בפי' השמועה. והילכך הא דאמרינן [ז' ע"ב] באחין שחלקו שאין [להם] חלונות זה על זה, יש לפרש כן, שיש לו לסתום חלונות על חצר אחיו שעל דעת לסלק נזקו נתנו לו בית זה. ורב אמר יש להם. ולא דמי ללוקח בית שסותם חלון שיש בה היזק ראיה. דשאני הכא דא"ל נדור ביה כדדיירי אבהתין. כל זה כתב הרב ר' יונה ז"ל.
<h2>דף יט.</h2>
ולא נברכת הכובסין. אין עושין כעין בקעה לעשותה נברכת הכובסין אא"כ הרחיק מן הכותל שלשה טפחים. לא אמרו ג"ט אלא מן הבקיע ששורין את הבגדים בתוכה ומחמצין אותם במים ובמיני נתר כדי לכבסם. אבל מן (הנבריכה) [הנברכת] העשויה למנדיין, להטיל בתוכה בגדים לכבסן בנדנוד בהולכה ובהבאה ברגלים או בכלי עץ כדרך שהכובסין עושין ומנתזין ניצוצות שהן טיפות של מים על הכותל לא סגי ליה ג"ט אלא צריך להרחיק ארבע אמות.
<h2>דף יט:</h2>
בכותל לבנים. שהן של [טיט] שנתיבשו בחמה והם נימוקים מחמת המים. וכמה טפח. מפני שמטשטש את הקרקע סמוך ליסוד הכותל. ובצונמא. אם כותל זה בנוי בסלע דליכא למיחש בטישטוש קרקע מותר סמוך ממש. ובשופך עביט מלא מי רגלים צריך להרחיק לעולם שלשה טפחים, שכיון שיש להם חוזק נכנסין בכותל וממחין אותו משא"כ בשאר מים.
<h2>דף כ:</h2>
ושל חמור. ריחים של חמור. איצטרובל. הוא מושב הריחים בתוך קליפת העץ שקורין צרקא. קלת. היא אפרכסת תיק קטן. טרייא מאי טריא איכא, דהא ריחים קטנים וקלין הן ואין הקרקע מנדנד בגלגולן. משום קלא. יש מפרשים קול הנהגת החמור. ויש מפרשים קול הריחים. לשון הרב רבינו שלמה ז"ל. ותימה הוא, איך יוכל לעבור חמור בריוח שלשה טפחים. ורבינו חננאל ז"ל כתב של חמור, לא חמור ממש, שיהא חמור שם, אלא נקראת ריחים של חמור על שם העצים הנושאים אותה כי [העצים שהיא] מוטלת עליה נקראים חמור. כמו העץ שהמטה מוטלת עליו נקרא חמור כדתנן [כלים פי"ח מ"ג] נקליטי המטה וחמור טהור אין טמא אלא מטה ומלבן. וכן העץ אשר מפוח של נפחים סומך עליו נקרא חמור כדתנן [כלים פי"ד מ"ג] חמור של נפחים טמא. וכן העץ הסובל שידה תיבה ומגדל נקרא חמור וכן [שבת ס"ו ע"ב] חמרא דאכפא. וזו היא אצטרובל שהיא עשויה כמו חמור, ועליה הריחים, [ואדם יושב] כנגדה במקום גבוה ורגליו מתוחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן, ולית ליה טריא כלל אלא קול בלבד. אבל ריחים דמתניתין שטוחן האדם בידיו או בגופו אית בהו נדנוד והיא טריא.
מתניתין. אא"כ יש על גביו חלל גבוה ד"א מפי התנור ועד התקרה, כדי שלא יאחוז האור בקורה. עד שיהא תחתיו מעזיבה. מלשון ויעזבו את ירושלים. [טיח] גובה קרקע טפח. שלא תבער תקרה תחתונה של עליה ועל גביו גובה ד"א. ובכירה מעזיבה טפח. אף היא כלי חרס ששופתים קדרה על גבה ואין עושין בתוכה הסק גדול כמו שעושין לתנור. לפיכך אין לחוש כלל להדליק תקרה שעל גבה. ולחשש הדלקת תקרה שתחתיה, בטפח מעזיבה סגי. ותניא בתוספתא, בתנור ארבעה ובכירה שלשה טפחים. ומוקים לה בגמרא בשל נחתומין שמסיקין אותה תמיד. ואם הזיק אחר שהיו שם כל השיעורין הללו משלם מה שהזיק. ואעפ"כ מעכבין עליו השכנים להרחיק כל השיעורים, שמא ידליק ביתם ואין לו מה לשלם. וליתה לדר' שמעון, דהא אוקומה אביי בשיטה בפרק הבית והעליה. אלא הלכה כרבנן דאמרי אם הזיק חייב לשלם. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק הכונס [ב"ק ס"א ע"ב], עד כמה תעבור הדליקה ויהא חייב ר' אלעזר בן עזריה אומר רואין אותה כאילו הוא באמצע בית כור וכו' ר' שמעון אומר הכל לפי הדליקה. ומסיק התם דה"ק הכל לפי גובהה של דליקה. ופסק תלמודא התם הלכה כר"ש. לא קשיא דהתם בדליקה שנעשית לפי שעה, וכיון שהרחיקה כשיעור שנתנו חכמים בדבר, אם עברה והזיקה אנוס הוא ופטור. אבל הכא גבי תנור וכירה דתדיר הוא מדליק בהם, אית ליה למידק שלא יזיק. לפיכך אם הזיק חייב, אלא שלא חייבוהו חכמים להרחיק יותר מן השיעור הזה, לפי שיכול הוא ליזהר מלהזיק בשיעור הרחקה זו. כ"כ הרי"ף בפרק הכונס. ונראין דבריו מדלא חשיב בפרק הבית והעליה [ב"מ קי"ח ע"א] בשיטה הנהו תנאי דפטרי גבי דליקה בהרחיקה כשיעור, ש"מ דהנהו תנאי לאו בשיטת רבי שמעון קיימי.
לא יפתח אדם חנות וכו'. כגון שהתחתית לאחד והעליה לאחר. ביין התירו. אם היה אוצר של יין התירו לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ושל צבעין מפני שחמימות האש מועלת ליין. אבל לא רפת בקר. שהריח קשה ליין. תנא אם היתה רפת בקר וכו'. ובגמרא אמרינן אמר אביי כיבד וריבץ לעליתו ועדיין לא נתן בו פירות וביני וביני עשה התחתון ביתו חנות של נחתומין ושל צבעין מהו. מי הוי כרפת בקר קודמת לאוצר, או דילמא כיון שכבד ורבץ עליון לאוצר כמי שקדם אוצר דמי. או כמי שבאו שניהם לסמוך בבת אחת, דעל המזיק להרחיק את עצמו לרבנן וה"ה לרבי יוסי בגירי, וכל שעה שמהפך ברפת הוי כגירי. ויש מפרשים כיבד וריבץ התחתון לאוצר, אם הוא מציל על ההבלא שלא תזיק לאוצר. ואינו מחוור, כי אין בדבר זה הצלה מן ההבלא. ועוד דא"כ הול"ל לאוצר. ריבה בחלונות מהו. פירוש ריבה עליון בחלונות כדי שישלוט שם אויר, מי הוי כאוצר קדם. ורבינו חננאל ז"ל פירש ריבה התחתון בחלונות, שלא יעלה העשן לתקרה. ואינו מחוור, דמסתמא ע"ד בעיא קמייתא אזלא דמיירי במעשיו של עליון. ורבינו זה זצ"ל פירש, דכבד ורבץ עליון קא בעי. בנה עליה ע"ג ביתו מהו. פירוש בנה עליון עליה ע"ג עליתו לדור בעליונה ולעשות התחתונה אוצר. ורבינו חננאל ז"ל פירש, בנה התחתון עליה ע"ג ביתו תחת האוצר אם תציל העליה המפסקת מן ההבלא. ולא היה צריך [לפרש] בנה תחתון, כיון דאמר ע"ג ביתו דמשמע בית התחתון. בעי רב הונא בריה דרב יהושע תמרי ורימוני מאי. אם הקדים עליון ונתן בעליה תמרי ורמוני לתחלת אוצר, וסופו ליתן שם אוצר של חטים, דמזקא להו הבלא. מי הוי כקדם אוצר, או דילמא השתא מיהא אין שם אוצר שיגיע שם נזק מן ההבלא דלתמרי ורימוני לא מזקא להו הבלא. ולא איפשיט, ועלו בתיקו וקיימא לן תיקו דממונא לקולא. ואי עבד התחתון בהני כולהו דסליקו בתיקו חנות של נחתומין ושל צבעין ורפת בקר אין העליון יכול למחות בידו. והאי חמרא דידן דקליש אפילו דשרגא קשי ליה. ורבינו תם לא גריס קוטרא דהא עד השתא לא איירי בקוטרא אלא בהבלא. על כן נראה לו דגרסינן "אפילו שרגא קשה ליה". ומיהו תימה למה הוא משונה כל כך מיין של ארץ ישראל שההבל משביחו ושל בבל מזיק לו ההבל. ונראה לרבינו אלחנן דגרסינן שפיר קוטרא דשרגי, וקאי אהא דקתני "ולא רפת בקר מפני שמסריחו". וקאמר אפילו קוטרא דשרגא, הנר שנכבה ועלה עשן ומסריח, אפילו אותו סרחון שהוא דבר מועט מזיק ליין. אבל ההבל ודאי משביחו. וכן עיקר. אספסתא. שחת של תבואה. כרפת בקר דמיא. מחמת שהוא לח. ומתחמם ומעלה סרחון.
פיסקא. אבל אינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישון מקול הפטיש. דאומנותו הוא ולא מאיניש אחרינא הוא, ואע"ג דאמרינן גבי חנות של נחתומין דאע"ג דאומנותו הוא הואיל ומזיק לחבריה אסור, הכא היזק שינה לאו היזיקא הוא... אותו באומנותו. ולא מקול התינוקות. קס"ד תינוקות הבאין לקנות יין ושמן וכל דבר הנמכר בחנות. מאי שנא רישא. דקתני יכול לומר לו איני יכול לישון. ופריק אביי בגמרא, סיפא אתאן לחצר אחרת. שאין בני חצר מעכבין על בני חצר אחרת. ואקשי ליה רבא אם כן ליתני לחצר אחרת מותר, ואוקמה בחצר אחת. ולאו משום דפליג רבא על גופיה דדינא דחצר אחרת בעיקר דינא, אלא דלא משמע ליה מתניתין הכי.
<h2>דף כא.</h2>
סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן. ואע"ג דקול הבא לו מחמת אחרים הוא לא מצי מחי. ומתקנת יהושע בן גמלא. אחד מן הכהנים הגדולים שעמדו בבית שני, כדאמרינן ביבמות [ס"א ע"א], שתיקן שיושיבו מלמדי תינוקות. שבתחלה לא היו מלמדי תינוקות כי אם בירושלים, ואתי איהו ותיקן בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך. רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות היה. עד בר שית לא תקבל. ואע"ג דאמרינן [אבות פ"ה מכ"א] בן חמש למקרא, ה"ק בן חמש שלימים, שנכנס לשש. והכא נמי מתחלת שש קאמר. א"נ מצי למימר דה"ק בר שית קבל בציר לא תקבל להכניסו לתוך חדר. מבן חמש היה אביו מלמדו בפני עצמו, ואח"כ מביא התינוק לפני מלמדי תינוקות, ורב שמואל בר שילת מלמד תינוקות הוה. וספי ליה כתורא. האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו כשור שנותנין עול על צוארו. אלא בארקתא דמסנא. ברצועת מנעל, כלומר מכה קלה כדי שלא יוזק. ליהוי צוותא לחבריה. אינך זקוק לא לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפני הספר, אלא ישב עם האחרים בצוות וסופו לתת לבו. לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. פירוש כדי לקיים תקנת יהושע בן גמלא שיעמדו בכל עיר ועיר מלמדי תינוקות. ואע"פ שאין לעיר כ"ה תינוקות חייבין לשכור להם מלמד בעיר, ואינם יכולים לומר הרי אנו מוציאין אותם לעיר אחרת כדי להושיבם עם שאר תינוקות שבעיר לפני מלמד אחד. שלא תאמר כשתיקן יהושע בן גמלא שיהיו מושיבין אותן בכל עיר ועיר דוקא כשיש שם סך תינוקות הצריכין למלמד אחד, אבל בפחות מכאן ממטינן להו ממתא למתא. אי נמי אשמועינן רבא דאפילו מעיר לעיר הסמוכה לא ממטינן להו, ואפילו מבי כנישתא לבי כנישתא אי מפסיק נהרא. וכופין בני העיר זה את זה על כך. והרש"י ז"ל כתב שמא יזוק בדרך, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שנאמר [בראשית מ"ב] וקרהו אסון. תיתורא. גשר רחב, וחבירו במנחות [ל"ח ע"א] תיתורא דתפילי. גמלא. לוח קצרה שקורין פלאנקא. סך מקרי דרדקי. פירש הרב בעל התוספות ז"ל בני העיר ששכרו מלמד ללמד תינוקות העיר בסתם, אם יש שם עשרים וחמשה, עליו ללמדם, ואינו יכול לומר איני יכול לסבול טורח כ"ה תינוקות. שדרך מלמד ללמד כ"ה תינוקות. ארבעים [מוקמינן] ריש דוכנא. וה"ה לל', והאי דנקט ארבעין לאו למעוטי ל"ה דה"ה דבפחות מכאן מותבינן ריש דוכנא דסך מקרי דרדקי כ"ה ינוקי, אלא להכי נקט מ' לפי שאם יש שם יותר ממ' מותבינן תרי מקרי דרדקי. דל"ד לחמשין מותבינן תרי אלא ה"ה לארבעין וחד. כ"פ ה"ר יונה ריש דוכנא. שומע עם התינוקות מפי המלמד וחוזר ומשגיר בפי התינוקות. ואותו ריש דוכנא נוטל שכר, ומסייעין ליה ממתא לשכור לו אותו ריש דוכנא. דילמא אתי לאיתרשולי. יתפאר בלבו שאין כמותו ויתרשל מן התינוקות ולא יירא שמא יסלקוהו. כל שכן. כשחשבנוהו יתן לב להיות מלמד יפה, שדואג מקנאת חבירו שסלקוהו מפניו שלא יבאישנו [בעיני] (ב)בני העיר אם יתרשל.
<h2>דף כא:</h2>
מקרי דרדקי. שפשע בינוקי. שנתרשל בלימוד התינוקות והביאן לידי בטלה, או שהכם יותר מדאי עד שנפל לידי חולי ונתרשל מלימודו, מסלקינן ליה, דכיון שמתבטל פסידא דלא הדר הוא. אבל אם למד להם טעות לא נפקא לן מינה, כדאמר רבא שבשתא ממילא נפקא. שתלא. דלא ידע למשתל ויבשו נטיעותיו. ספר מתא. לבלר העיר, כותב שטרות העיר. דכיון שנתקלקל השטר הוי כמלוה על פה. אבל רבינו שלמה ז"ל פירש סופר שכותב ספרי תורה של העיר. ואין נראה, דהא פסידא דהדר הוא, שיכול להגיהו אם כתב בו טעות או טעיות. אבל שטר אין להגיהו כיון שנכתב בטעות, ויכול להפסיד בעל השטר. כולהו כמותרין ועומדין הם. ומסלקינן להו בלא התראה. אומנא. מקיז דם. וכל הני פסידא דלא הדר, מקרי דרדקי. אם הוא מתבטל, פסידא דלא הדר. שתלא. אע"ג שישלם הנטיעות [אם פשע בהן], אבל אינו משלם הפסד הריוח שהיה לו אילו גדלו הנטיעות והצליחו. וטבח. אע"פ שמשלם, פעמים שיש בהם פסידא דלא הדר, כגון שהזמין אורחים על סמך בהמה זו [שנחבלה] ביד זה. דלא קיימא לן כרשב"ג דאמר בפרק המוכר פירות [צ"ג ע"א] נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו. וכן אומן אם הזיקו וחלה אינו משלם לו צער חליו. וסופר מתא אם כתב שטר בטעות אין משלם לו השטר שכתב לו בטעות, (השטר) דגרמא בעלמא הוא. מעכבין עליו. שמרבה עליהם קול הנכנסין והיוצאין. לא ישכירנו לרופא וכו'. פירש בעל התוספות ז"ל, (הלי) [הכי] דוקא לא ישכירנו הוא דמצי מעכב עליה, אבל למכרו לא מצי לעכב עליה, אם מוכרו לרופא ישראל, דמצי לאשתעויי דינא בהדי הכי משתעי דהא מיקרי לוקח. אבל אם רצה למכור לגוי מעכב עליו, דסתם גוי מפקע פקע מדינא הוא מדלא מצי למכפייה שלא להעשות רופא או אומן עד שיקבל עליו אחריות הגוי. אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי רחיא. לטחון ולשכור. כיון שזה העמיד תחלה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד לאומנותו. אמר ליה פסקת לחיותאי. והוי כמו עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו. שלא להושיב ביניהם חייט ובורסקי. ממקום אחר להשכיר לו בית במבוי זה אם [יש] כאן בני אותה אומנות. ולשכינו. הדר במבוי כמותו. אינו כופהו. מלירד לאותה אומנות. ואינו דומה למה שאמרו [קדושין נ"ט ע"א] עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע, לפי שמצוי לו ליקח לחם מן הפלטר בדמים. ולפיכך כשהוא קונה החררה שמהפך בה עני נקרא רשע. אבל לזה אין מקום מצוי לו לקבוע שם אומנותו כמו במקום זה, או שזה המקום מצוי בו הריוח לבעלי אותה אומנות. ועני שמהפך בחררה או בהפקר ולא זכה עדין בדבר בהגבהה או במשיכה מותר לאחר להקדים ולהפסיד, שהרי אין הדבר מצוי לו לזכות במציאה במקום אחר או בהפקר. כדתנן [גבי פאה] נפל לו עליה פרש טליתו עליה מעבירין אותה ממנו. ועשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו אינו נקרא רשע, שהעשיר מצוי לו לחם בבית או ליקח משכנו, אבל היה מהפך בבית ושדה לקנותם ובא אחר והקדים ולקחו נקרא רשע שאין הקרקעות מצויות לעשיר בכל שעה. וכיון שהיה מהפך בקרקע זה לא היה לו לזה להקדים ולקנותה אלא היה לו להמתין עד שיזדמן לו ליקח קרקע אחר, שאין מקח קרקע לזה צורך השעה. וכן מוכיח במסכת קידושין פרק האומר [שם].
רבן שמעון וכו'. ורב הונא דאמר כרבן שמעון, ולית הלכתא כותיה. ושמעינן מהכא שאין אחד מבני המבוי יכול לעכב על שכנו שלא יעשה רופא אומן וגרדי, משום ריבוי הדרך. דדוקא בבני חצר הוא שיכולין לעכב זה על זה בכך, אבל לא במבוי. מדאמרינן הכא דבר מבואה יכול להעשות חייט ובורסקי. ואם תמצי לדחות שברשות חבירו עשה כן מתחלה, מ"מ שמעינן לה מדקאמר ולשכינו אינו כופהו. ועד כאן לא פליג רשב"ג ואמר אף לשכינו כופהו אלא משום דאמר ליה פסקת לחיותאי אבל משום ריבוי הנכנסין והיוצאין אינו יכול לעכב עליו. ובמתניתא נמי דמייתי תלמודא לעיל, בתרוייהו גרסינן חצר בספרי ספרד. ואיכא מאן דדחי, דהא דאמרינן ולשכנו אינו כופהו, משום דכיון דכבר נעשה אחד מהם חייט או בורסי ברשות כולן, כשבא השני ליעשות חייט או בורסי אין יכולין לעכב עליו מפני ריבוי הנכנסין והיוצאין, דסוף סוף הרי הם סובלים ריבוי הנכנסין והיוצאין אצל הראשון. והא דשרינן לעיל בחצר אחרת, דוקא בחצר אחרת שאינה באותו מבוי. ולא סבירא לן האי סברא, דודאי בחצר אם אחד מבני חצר נעשה רופא אומן וגרדי ברשות חבירו, איך אחד מחביריו רשאי ליעשות רופא אומן אלא ברשות חביריו, כי יותר תרבה עליהם דרך הנכנסים והיוצאים כי ימצאון שם שני אומנין. אלא ודאי הפרש יש בין חצר למבוי. והא דאמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת, ולא פליג עליה רבא בעיקר דינא אלא באוקימתא דמתני', ודאי ראיה שאין מעכבין במבוי מפני רבוי הדרך, דמסתמא בחצר אחרת שבאותו מבוי מיירי. דאילו בחצר אחרת שבמבוי אחר לא איצטריך תנא לאשמועינן דעביד מאי דבעי.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב. ה"ג ואי שדי כרגא להכא לא מצי מעכב. ואית ספרי דגרסי דכתיב בהו "ואי שייך בכרגיה להכא". משמע אפילו במקצת כרגא. ויתכן שהדין כן, כיון שנתרצו לו בני העיר לקבל הימנו מקצת כרגא. אבל אם רוצה לסייע במקצת כרגא כדי לקבוע אומנותו שם רשאין שלא לקבל ממנו. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב. דס"ל לרב הונא בריה דרב יהושע כרבנן דאמרי ולשכנו אינו כופהו. ופליג אדרב הונא דאמר בר מבואה דאוקי רחיא וכו' דינא הוא דמעכב עליה. וכ"פ רש"י ור"ח ז"ל. וקיי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע, דבתרא הוא. והא דקאמר פשיטא לי, אע"ג דפליגא אדרב הונא. משום דפשיטא ליה מתוך כלל שבידינו יחיד ורבים הלכה כרבים. ורב הונא ברייתא לא שמיעא ליה, מדלא קאמר הלכה כרשב"ג. ועוד דנקט פשיטא לי משום דינא דבר מתא אבר מתא אחריתי דמצי מעכב. בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחריתא מאי. ואע"ג דתניא כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חיט ולא בורסי וכו', פירש רש"י ז"ל דפירושא דברייתא קא מיבעיא ליה מי אמרינן הא דקתני כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם וכו' היינו שלא להושיב חייט ובורסי מעיר אחרת, אבל בר מבואה אחרינא בכלל שכנו הוא ואינו כופהו. או דילמא אבר מבואה אחרינא מצי מעכב. ולשכנו דקתני היינו בר מבואה דנפשיה. ונראה לי בפירושו, דודאי פשיטא ליה דבר מבואה אבר מתא אחריתי מצי מעכב אע"ג דשדי כרגא להכא, ואע"פ שאחד מבני מבוי רוצה להשכיר לו בית בחצר שבמבוי אלא שדירתו במתא אחריתי ורוצה לקבוע כאן חנות ולהרויח. דאי אמרת הא דקתני כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם וכו' היינו שלא להושיב ביניהם אומן מעיר אחרת דלא שדי כרגא להכא, מאי איריא אבני מבוי שכופין זה את זה בכך, אפילו אחד מבני העיר יכול לעכב עליו. ונוכל לפרש דרב הונא בריה דרב יהושע פשיטא ליה דבר מבואה אבר מבואה אחרינא מצי מעכב שלא יושיב אומנותו בתוך המבוי, שהרי על חביריו בני המבוי יכול לעכב שלא להשכיר לו בית. אלא הכי מיבעיא ליה, אם יוכל לעכב בר מבואה אחרינא שלא יושיב אומנותו אצל מבוי זה חוץ למבוי בבתים הסמוכין לו, כיון שדירתו במבוי אחר רחוק מכאן, והוא בא לכאן לקבוע חנות מפני הלוקחים שמצויין כאן. וכענין בר מתא אבר מתא אחרינא שהוא דר בעיר ואחרת ובא להרויח לפרקים ולקבוע כאן אומנותו. דאע"ג דתניא ועושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, דילמא הני מילי כשהוא דר בבית הסמוך לחנות זו או שדר בחנות. אבל אם דר רחוק מכאן במבוי אחר אינו רשאי לבא ולקבוע אומנותו אצל חבירו כדי להרגיל את הלוקחין מחבירו לבא אצלו. כן נראה בעיני. ה"ר יונה ז"ל. כתב רבינו יעקב בתשובת שאלה בני חדא מתא דאזלי ומלוו בריבית במתא אחריתי ורווחי התם, מצו מעכבי עלייהו בני ההיא מתא. ואי יהבי להו מעשר הריוח דרווחי התם תו לא מצו מעכבי עלייהו דהוו כבני ההיא מתא דשדו בכרגא דמתא. והלכך בני מתא אחריתי יכולין לכופם ליתן להם המעשר.
ומודה רב הונא. דאמר לעיל בר מבואה דאוקי ריחיא וכו' דאית ליה דרשב"ג. מודה הוא דמקרי דרדקי דלא מצי מעכב בר מבואה ללמד גם הוא תינוקות, שמתוך כך יזהרו באומנותן [שיתקנאו] זה בזה. דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה. ונפקא מינה נמי לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג דהא מודה דכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט וכו', ואפילו הכי סופר בצד סופר מושיבין אע"פ שאינו מבני אותו מבוי. והא דנקט ומודה רב הונא, אע"פ שהוא מחמיר בדבריו טפי לבני מבוי עצמו, מודה הוא שמושיבין סופר בצד סופר. ומודה רב הונא בריה דרב יהושע. דאע"ג דאמר לעיל בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב מלהביא כאן לעיר ולמכור, מודה הוא ברוכלין. מוכרי בשמים המחזירין בעיירות למכור בשמים לנשים להתקשט בהם דלא מצו מעכבי עלייהו רוכלי העיר. וה"מ לאהדורי. לחזור ולסבב במבואות העיר ובבתים על כל הרוצה לקנות. אבל לאקבועי לא. אפילו הם רוכלין אי מקבעי התם מצו מעכבי עלייהו בני מתא. וכתב הרב אבן מגש ז"ל דוקא היכא דלא מוזלי גבי בני מתא טפי מאותן רוכלין של אותה העיר, אבל אי מוזלי טפי מהנהו רוכלי מתא לא מצי מעכבי עלייהו רוכלי מתא אפילו לאקבועי התם, משום דלוקחי העיר מעכבי על רוכלי העיר דאמרי להו הני מוזלי גבן. ומוכרין הכא אפילו לאקבועי. ואי צורבא מרבנן. דטריד בגירסיה ולאו אורחיה להדורי. אפילו לאקבועי. נמי חנות לא מצו מעכבי עליה. דלא כהלכתא. לפנים משורת הדין. דיקולאי. מוכרי יורות. ולעלמא ליזבנו. יומא דשוקא הוה, והרבה באין ממקום אחר לקנות מן השוק. לפיכך אין בני העיר מעכבין גם על המוכרים מלהביא אומנותם ולמכור לנקבצים בשוק. עמרויי. מוכרי צמר. אמר להו דינא הוא דמעכבי לכו. ודוקא למכור על יד על יד כדרך בעלי חנויות שבעיר, אבל להביא שם סחורה ולמכור כדרך הסוחרים הרי זו טובה לבני העיר. אית לן אשראי במתא. מכרנו באמונה וצריכין אנו לשהות כאן עד שנגבה חובות שלנו, ואם אין אנו מוכרין סחורתנו במה נתפרנס. זבינו שיעור חיותייכי. כלומר זבינו שיעור שתוכלו לחיות מן הריוח עד דעקריתו חובות שלכם מיד הלוקחים מכם באשראי.
<h2>דף כב.</h2>
מתניתין. מי שהיה וכו' כותלו סמוך לכותל חבירו וכו'. בגמרא בעי קמא היכי סמך. וטעם הרחקה לפי שצריך להניח ארבע אמות משום דוושא שהקרקע שהכותל בנוי עליו מתחזק כשדשין בני אדם סביבותיו. וקשיא לן לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך אלא מרחיק בורו שלשה טפחים, ואם יעשה חבירו למחר בור בתוך שדהו ירחיק שלשה טפחים אחרים. הכא נמי היאך סמך ראובן כותלו בצד המצר היה לו ליכנס לתוך שלו שתי אמות, [ולכשיבנה חבירו למחר הכותל סמוך לו יכניס לתוך שלו ב' אמות] אחרות. ומפרקי רבוואתא ז"ל דכי קאמר רבא אינו סומך הני מילי בדבר המזיק, כגון בור וכיוצא בו, שאם יחפור חבירו בור למחר סמוך לזה נמצא זה מזיקו, אבל כותל זה שסומך ראובן בצד המצר אינו מזיק אצל כותל שיבנה שמעון אצלו, אלא שהוא גורם למנוע משום תיקון ע"י דוושא. וקשיא לן טובא בהאי דינא, היאך יסמוך ראובן כותלו בסוף קרקע שלו לשעבד לו קרקעו של שמעון לדוושא ולחזק מקום כותלו ע"י [דריסת הרגל קרקע של חבירו, ואם היה צריך לחזק כותלו ע"י] דוושא יכנס לתוך שלו ויחזק מקום כותלו ע"י דוושא בתוך שלו. וכדתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות כדי עבודת הכרם. ולא אמרינן שיסמוך בצד המצר וישעבד לו ארבע אמות בשדה חבירו לדרוס עליו כשמוציא המחרישה מתלם לתלם. ופירש ה"ר שלמה בר אברהם ז"ל דמתניתין בלוקח מן המלך, דמסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדוושא. הילכך חבירו הלוקח מן המלך אצלו יש לו להרחיק כותלו ארבע אמות. ונראה בעיני שהמשנה הזו כענין ששנינו בסיפא החלונות מכנגדן ד"א. והא ודאי לאו כל הימנו לשעבד לו ד"א בקרקע חבירו לחלונותיו. אלא משנתנו כגון שהחזיק בחלון [זה] ג"ש, וטוען שחבירו נתן לו רשות לפתוח חלון על מנת שלא יאפיל עליו, או שיקנה הימנו שעבוד ד"א לחלון זה. דחזקת חלון הויא חזקה לד"א כנגדו, שמשועבדות לו שלא יבנה בהן כדי שלא יאפיל. וכן לענין דוושא, כיון שהחזיק ג"ש בכותל וזה לא מיחה בו הוי הכותל חזקה לשעבוד ד"א לדוושא, כמו שהחלון חזקה לד"א כדי שלא יאפיל.
והחלונות. מי שיש לו חלונות פתוחות לחצר חבירו והחזיק בדבר זה ג"ש ובא בעל החצר לבנות שם כותל צריך לשער ארבע אמות מלמעלה, אע"פ שהרחיק מאה אמה צריך להגביה למעלה מן החלונות ארבע אמות כדי שלא יסמוך על כותלו וישחה ויראה בחלונותיו של חבירו. מלמטן. אם הכותל נמוך מן חלונותיו צריך להשפיל מהם ארבע אמות, כדי שלא יעמוד על כותלו ויראה. וכנגדן. צריך להרחיק הכותל מן החלונות ארבע אמות כדי שלא יאפיל. כך הוא פשוטה של משנה זו. והכי קיימא לן. וכן פסקו כל הגאונים ז"ל. ואע"ג דבגמרא אוקימנא להאי מכנגדן לכותל מן הצד, לא הדרה מהאי סברה. דהא לא אשכחו עלה קושיא אלא תיפוק לי משום דוושא. וגם לא הוצרכו בגמרא לההיא אוקימתא דכותל מן הצד ולא אידחיא האי סברא אלא אליבא דר' אושעיא דאמר בכותל חצר יש בו משום דוושא. אבל אליבא דרב קיימא מתניתין כפשטה. והא דא"ר יוסי בר' חנינא ולא פליגי הא בעיר חדשה הא בעיר ישנה, (ד)מסברא דנפשיה קאמר. אבל רב ורבי אושעיא פליגי, דרב אמר אפילו בעיר חדשה כותל חצר סומך ורבי אושעיא אמר אינו סומך אפילו בעיר ישנה. והיינו דאקשינן לקמן מכנגדן שלא יאפיל. אבל משום דוושא לא חיישינן היכא דליכא חלונות. וקשיא לרבי אושעיא. ומשני הכא במאי עסקינן מן הצד. הראב"ד ז"ל.
גמרא. וקמא היכי סמך. קס"ד דפירושא דמתניתין הכי, מי שהיה כותלו סמוך וכו' כגון שהיה לו לראובן כותל במזרח, וסמך שמעון כנגדו כותל במערב, לא יסמוך לו שמעון כותל אחר מן הצפון, לפי שהוא מוסיף למעט הדוושא בכך. כי מתחלה אע"פ שהיה כותל שמעון סמוך כנגדו בקרוב ארבע אמות היו עוברים בני אדם לפרקים בין שני הכותלים. והשתא קא הוי בה תלמודא, קמא היכי סמך. וכי תימא כגון שסמך ברשות, אכתי מה ראה תנא דמתניתין לאשמועינן דין הרחקה בכותל שני, לשמועינן לה בכותל הראשון שאם בא שמעון לבנות כותל כנגד כותל ראובן צריך להרחיק ממנו ארבע אמות.
<h2>דף כב:</h2>
אלא אמר רבא ה"ק. גירסת הגאונים ז"ל מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד"א מ"ט דוושא דהכא מעלי להתם. ופירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כגון שהיה כותל שמעון מן הצפון סמוך לכותל ראובן שהוא במזרח, וכותל זה בהתר נסמך שהרי עוברין שם בני אדם מן הדרום לצפון באלכסון. [ודוושא דהכא באלכסון] מעלי להתם, כדאמרינן בשמעתין הב"ע מן הצד, אלמא רשאי לסמוך כותלו לכותל חבירו מן הצד. לא יסמוך לו כותל אחר כנגדו במערב אא"כ הרחיק מכותל צפוני ד"א. ואע"ג דשביק ד"א בין כותל חבירו שבמזרח לכותל שבא לסמוך במערב, צריך להרחיק מן הכותל שבצפון ד"א כדי שיהא שם מקום לבני המבואות לעבור, דלא סגי ליה לכותל בדושא דבני הבית. והא דקאמר דושא דהכא כו', בא ליתן טעם לסמיכת כותל ראשון מן הצד, שנסמך בהיתר, ושאין לו לסמוך כותל שני, לפי שמונע אותו דוושא שהיתה שם גם לאחר כותל ראשון [מן הצד שנסמך בהיתר, ושאין לו לסמוך כותל שני]. וקשיא לן טובא להאי פירושא, מאי האי דקאמר רבא הכי קאמר והלא בזה הלשון בעצמו שמפרש רבא עכשיו באוקימתא דמתני' בהאי לישנא גופא הוא מפרש ליה מעיקרא. דודאי למאי דס"ד מעיקרא נמי הוי מפרשינן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בקרוב ד"א, אלא מעיקרא הוה מפרשינן לה שהיה סמוך כנגדו במערב, והשתא מפרשינן שהיה סמוך מן הצד צפון. וזה החילוף שמתחלף בו עכשיו פי' המשנה מן הפי' שהיה עולה בה בדעת המקשה היה לו לרבא לפרש כי עכשיו לא פירש לנו כלום במשמעות המשנה כיון שבזה הלשון שהוא מפורש בה היינו מפרשים אותה מתחילה. והכי הוה ליה למימר "ה"ק מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו מן הצד לא יסמוך לו כותל אחר כנגדה וכו"'. ויש פירושים אחרים בגירסא זו ולא עלו בידינו. ורבותינו חכמי צרפת זצ"ל גרסי הכי אלא אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ד"א ונפל לא יסמוך לו כותל אחר. ובספר ספרדי ישן הבא מן הישיבות מצאנוהו כן. ופירש רבינו יצחק ז"ל כי בעל הכותל שנפל רוצה לחזור ולבנות כותלו, ואשמועינן תנא דמתני' שצריך להרחיקו ד"א כמשפט הראשון. והאי דנקט תנא דין ההרחקה בכותל שנפל, רבותא אשמועינן לא מיבעיא כשבנה שמעון כותל ראשון שנתחייב להרחיק משום דוושא, אלא גם עכשיו שנפל כשחוזר ובונהו צריך להרחיקו כבתחילה, דהוה אמינא כבר נדוש הקרקע עד עתה בתוך הזמן שהיה שם הכותל הנסמך ברחוק ד"א. ויש לפרש, דהאי ונפל אכותל חבירו קאי, והכי פירושא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו, כגון שמעון שהיה כותלו במערב סמוך לכותל ראובן שהיה במזרח וסמכו שמעון בהיתר ברחוק ד"א ונפל כותל ראובן, לא יסמוך לו שמעון כותל אחר בצפון, לפי שסוגר עליו את הדרך ומונע הדוושא שהיא צריכה למקום כותלו של ראובן, שהרי הוא עומד לבנין. והאי דנקיט תנא דין דושא בכותל שנפל, הא קמ"ל דחזקת כותל ראובן הויא חזקה עולמית לד"א לצורך דושא, אף לכותל אחר, שלא תאמר לא מהניא חזקת הכותל אלא לכותל ההוא עצמו אבל אם נפל יכול שמעון לומר לא שעבדתי לך ד"א אלא לכותל ראשון בעוד שיהא קיים, כך נראה בעיני פי' שיטה זו. וכן הדין בחזקת חלונות שאם נפל הכותל, כבר החזיק בשעבוד ד"א של חבירו גם לחלון שיחזיר שמה. ובפי' ר"ח ז"ל מצאנו כלשון הזה, יש מי שאומר כך תירוץ משנתינו אליבא דרבא, מי שהיה כותל ראובן סמוך לכותל שמעון ברחוק ד"א ונפל כותל שמעון, לא יסמוך לו ראובן כותל אחר לכותלו של שמעון הנפול אא"כ הרחיק מן הכותל הנפול כדי שלא יהא יכול לטעון עליו כשיבנהו הרחק מכותלי ד"א. ויש מזה סיוע לפירושינו שפירשנו דהאי ונפל אכותל חבירו קאי. הרב ר' יונה ז"ל.
אמר רבא לא שנו אלא כותל גינה. מתוך שאין דשין אותה בפנים צריכה דישה מבחוץ. עיר חדשה. עדיין לא נידושה, ואף כותל חצר צריכה דישה. פירש הרב ר' יצחק בר' מרדכי, חדשה היינו כי ההיא דאמרינן פ"ב דכתובות [כ' ע"ב] גבי תלוליות הקרובות לעיר חדשה, ששים שנה. ואין נראה לרבינו, דהא חדשה דהכא לא משמע הכי, דבפחות מששים שנה איכא דוושא. ורב מוקים למתניתין בעיר ישנה ובכותל גינה, ורב אושעיא מוקים למתניתין בעיר חדשה ואפילו בכותל חצר. וכדמקשה בגמרא מכנגדן ד"א דמיירי בכותל חצר. ומקשה ותיפוק לי משום דוושא כלומר ואפילו אין בכותל חלון צריך להרחיק ד"א, לרב הושעיא פריך. ומשני הב"ע מן הצד. כלומר ודאי אי בני כותל כנגד כותל כדקאמרת, אלא הא דתנן החלונות מכנגדן כדי שלא יאפיל, בבונה מן הצד, כיון שיש לראובן חלון בכותלו ובא שמעון לבנות כותל בצד החלון ומאפיל, דהכא ליכא למיחש לדוושא דההוא פורתא. וכמה. כדי שלא יאפיל. כלומר כיון דאוקימנא מן הצד, ודאי לא בעינן ארבע אמות, דהרחקה כדי שלא יאפיל [ל"צ] כולי האי. ומשום הכי קא בעי וכמה. [וכמה]. לאו תלמודא קא בעי לה, דהא לא שייך למיבעי על ענין שהיו עסוקין בו וכמה, דהא ארבע אמות בהדיא קתני, וברייתא נמי לפרושי מתניתין אתיא, אלא מדברי רב ייבא משמיה דרב הוא. כמו אמר רב ייבא וכמה כמלא רוחב חלון. ומילתא באפי נפשה היא ולא על ענין [שאנו] עסוקין בו כדאוקי תלמודא ואזיל דאיירי בבא לבנות כותל מן הצד מרוח אחת. ומתניתין וברייתא דבעו הרחקת ד"א משתי רוחות. וכמה טפח. דכיון דאינו בונה כנגד החלון אלא מצד החלון דיו שהרחיק הכותל טפח ואין שם משום יאפיל. ופריך בגמרא והלא מציץ, פירוש כיון שהכותל קרוב לחלון כל כך אע"פ שאין שם משום יאפיל אחר שהרחיק טפח. אבל משום היזק ראיה יש שם אע"פ שהגביה הכותל ארבע אמות למעלה מן החלון, כי מתוך סמיכת הכותל לחלון יוכל להציץ כשיעמוד בראש הכותל. וכן פירשו רבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל. ופרקינן במדיר את כותלו. שמשפיע את ראש הכותל ואינו יכול לעמוד בראש הכותל. ונראה בעיני דלא בעינן במדיר את כותלו מלמעלן ארבע אמות ולא מלמטן. וייבא משמיה דרב לא איירי בענינא דמתניתין בכותל שיש בו משום היזק ראיה. אלא ה"ק מן הצד ומרוח אחת בהרחקת כמלא רוחב חלון סגיא לענין שלא יאפיל היכא דליכא משום היזק ראיה, כגון במדיר את כותלו. ובגמרא פריך והא אנן תנן ד"א, ומשני כאן מרוח אחת כאן משתי רוחות. ונראה לי דה"ה אם בא לבנות כנגד החלון ממש כגון שהחלון במזרח וזה בא לבנות כותל כנגדו במערב דסגי ליה בהרחקת ד"א. והאי דנקט משתי רוחות, אע"ג דהוה מצי לאוקומי כנגדן, איידי דאמר ומן הצד דהיינו מרוח אחת אמר נמי כאן משתי רוחות. ועוד דהא קמ"ל אע"פ שאינו בונה כנגדן, ולעולם כשבונה כנגדו סגי בהרחקת ד"א. ואע"פ שמתמעטת האורה גם כי ירחיק ד"א לא חייבוהו אלא שלא יאפיל. וכן מצאנו בפירוש ר"ח ז"ל.
מתניתין. מרחיקין את הסולם מן השובך. אם יש לזה שובך בחצירו סמוך לכותל שבין שתי חצירות וחבירו בא להעמיד סולם בחצירו אצל הכותל, ירחיקנו מן השובך ד"א. כדי שלא תקפוץ הנמיה. מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים. והיא חיה קטנה. את הכותל מן המזחילה ארבע אמות. ומיירי האי מתניתין כגון שהחזיק בעמידת סולם בחצר חבירו. וקמ"ל מתניתין דשיעור [זקיפת] סולם אצל המזחילה ד"א. מזחילה הוא צינור גדול כגון קנפל שלנו ומונחת לאורך הכותל ע"ג הכותל, ומי הגג זבין לתוכה, והיא מקלחתן לארץ. ואם אורך כותלו מהלך על פני חצר חבירו והמזחילה עליו... [וחבירו] בא לבנות כותל כנגדה [מרחיק] ארבע אמות על פני ארכה כדי שיהא זוקף סולם בשיפוע לעלות בו ולתקן מזחילתו ולנקותה מעפר וצרורות הנופלים בה ומעכבין את קילוח המים.
והא גרמא הוא. וקשיא למורי ז"ל דהא לעיל בפרקין כיון דהוו גירי אע"פ שהוא גרמא. ויש לפרש דלעולם כל מקום דהוו גירי ממש מודה רבי יוסי, אבל הכא שאינן גירי ממש שאינו עושה ממש בידו ההיזק אלא [קודם לכן] מקשה והא גרמא הוא.
ועוד אומר רבינו ז"ל כי עוד יש ענין אחר מגרמא בנזקין דפליגי ר' שמעון ורבנן בגוזל חמץ של חבירו ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו לאחר הפסח ר' שמעון מחייב משום דבר הגורם לממון כממון דמי, כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוי ממון, אע"ג דפליג אדר"מ דאית ליה דינא דגרמי, הכא כיון דגופו ממון הוא שגוזל הוי גורם לממון וחייב. ולהכי קאמר במרובה [ב"ק ע"א ע"ב] דרבי מאיר כרבי שמעון ס"ל דאמר דבר הגורם לממון וכו', ולא קאמר רבי מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי.
ועוד אומר רבינו ז"ל כי יש חילוק בין דינא דגרמי לגרמא בנזיקין, דדינא דגרמי היינו שבשעת מעשה עושה ההיזק, כמו שורף שטרותיו של חבירו שבשעה ששורפן מזיק לחבירו. וכן מראה דינר לשולחני, דכשהוא אומר שהוא טוב מזיקו. וכן דן את הדין בשעת הדין מזיקו מיד. ומסור נמי דאחוי אחוויי בשעה דמחוי הוי כקלייה. ונתיאש ממנה ולא גדרה, בשעת היאוש הוא אוסר. אבל הא דפטרינן גרמא בנזקין, היינו שאין הנזק בא עד לאחר מעשה, כגון זורק כלי מראש הגג, עד שלא היה סוף הזריקה לא נשתבר הכלי. וכן כולם. ובליבה וליבתו הרוח [ב"ק ס' ע"א] לא שייך למימר ביה שההיזק לאחר מעשה, שכן כל אש שבעולם ההיזק בא אחר מעשה אלא היינו טעמא דפטור שסייע לו הרוח שליבתו. והא דפריך בהניזקין [גיטין נ"ג ע"א] בהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו' פטור מדיני אדם, ומשני טעמא משום דליכא אלא מחשבה בעלמא והיינו גרמא בנזקין, היינו כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר דלית להו דינא דגרמי אבל לרבי מאיר חייב. וזה החילוק פירש רבינו שמואל בפרק המוכר פירות [צ"ד ע"א] גבי הבורר צרורות מתוך גרנו של חבירו.
<h2>דף כג.</h2>
תאלי. דקלים קטנים. יתבי תותייהו. לא תחת האילנות ממש, דא"כ היה יכול רב יוסף למנעם, אלא תחת צל האילנות. אפיקו לי קור קור. כלומר אל יקיזו עוד כאן שעל ידן העורבים נאספים. והוי גרמא דגירי, דכי הוו אתו עורבים היו האומנין מפריחין אותן. והא אחזוק להו. פירוש, כיון שהחזיקו שני חזקה שמא יטענו שאתה נתת להם רשות להחזיק ולקבוע שם אומנותן. דכל חזקה לא מהניא אלא בטענה, בין בחסרון קרקע בין בשעבוד קרקע, כמו שכתבנו בפרק ראשון [ו' ע"א]. והאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין. פירוש דכיון שהן דברים שאין דרך לסבלם יש לנו לתלות שלא הוצרך זה למחות על כך, כי אמר בלבו הכל יודעים שאין אדם עשוי לקבל דמים למחול על נזקיו. ויש מחלוקת, שיש אומר כשם שאין חזקה לנזקין כך אין להם ראיה. שאפילו באו עדים שמחל לו נזק זה וקנו ממנו לאו כלום הוא ומסלקינן ליה, משום דאמר ליה סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשו איני יכול לקבל. כדאמרינן בכתובות [ע' ע"ב] לענין מומין. ולא קבל עליו להניח ביתו ולצאת. ואחרים אומרים חזקה לית בהו הא ראיה אית בהו. דהכי דייקינן בגמרא בפרק חזקת הבתים [מ"ט ע"א]. ובעלי מחלוקת זו דוחין ראיה דחזקה לית בהו הא ראיה אית בהו בשטר מכר, דהתם כיון דמכר ליה אי לא מצי מקבל ליפוק מהתם, אבל במחילה יכול לומר סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל. והאי טעמא איתא בירושלמי [פ"ב ה"ג] גבי נכנסין ויוצאין לעיל, דתני משקבל עליו אינו יכול לחזור בו רשב"ג אומר משקבל עליו יכול לחזור בו, אתיא דרשב"ג כרבי מאיר דתנינן תמן על כולן אמר רבי מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ואחרים אומרים דאפילו במכר לא עשה כלום. ואין בדקדוק לשון חזקה לומר הא ראיה יש. דכיון דהך חזקה לאו חזקה הבאה מחמת טענה היא, כיון דאמר לית בה חזקה ממילא שמעת [מינה] דלית בה ראיה. דחזקה גופה ראיה היא. וכיון שכן, מאן דאחזיק בה שני חזקה לא מצי למימר זבינתה מינך בכך וכך וחייב [אתה] למיהדר לי דמי. דכיון דמכל מקום לסלוקי קאי כמאן דמסתלק דמי ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול. ומסתברא דליכא למיחש להני מילי. ולעולם חזקה אין להם הא ראיה יש להם, בין במחילה ממש שנתן לו רשות בין למכר. שאילו לא היה להן מכר ומחילה לא הוו אמרי רבנן דגמרא אין להם חזקה. ואדרבה היה להם לומר שאין מחילתן מחילה ואין ממכרן ממכר. והמכר והמחילה, כלומר שנתן רשות, שוין לכל דבר. ולפי דעתי שאינו צריך קנין. ומה שאמרו בירושלמי יכול לחזור בו, בשקבלו עליו בשתיקה. אבל נתן רשות לא. ואינו דומה לגמרי למומין שבכמה מקומות בתלמוד אמרינן אימר דשמעת ליה לרבי מאיר הכי במומין, בשאר מילי מי שמעת ליה. ועוד שהן עצמן אמרו דאתיא דרשב"ג כר' מאיר, והדבר ידוע שאין הלכה כרבי מאיר במומין וכל שכן בנזיקין. אבל הרב רבי משה הספרדי ז"ל [שכנים פי"א ה"ד] מודה שהמכר והמחילה מועילין בדבר, אבל קנין הוא מצריכו. ומ"מ נלמוד מן הירושלמי הזה שהיזק ריבוי הדרך של אומן בחצר היזק גדול הוא, שאין אדם עשוי למחול בו. וכקוטרא וכבית הכסא דמי. וכך כתב הרב הנזכר [שכנים פי"א ה"ה] בשם הגאונים.
ואית דמפרשי אין חזקה לנזקין לאלתר. ובמחילה שמחל לו מסתמא כשלא מיחה בו. ואע"ג דשאר נזקין אית להו חזקה לאלתר בשלשים יום ובמחילה בכשורא דמטללתא, כיון שאינו מחסרו ממון. אבל הני נזקין דקוטרא ובית הכסא אין להם חזקה במחילה לאלתר אע"פ שהוא דבר שאין מחסרו ממון. אבל לאחר שלש הויא לה חזקה. ואפילו במחילה ואפילו להני נזקי יש להם חזקה. וכי מקשי לקמן גבי ה"ז בחזקתה מהא דאין חזקה לנזקין, ואי נמי אחולי אחיל גביה. מסתמא קאי דאוקמה הכי בגמרא. ולהכי מקשי והא אין חזקה לנזקין לאלתר במחילה. ואי נמי פיוסי פייסיה במחילה מקשי, דאפילו נזקין נמי אית להו חזקה בהאי טענה אפילו לאלתר, כיון שאין מחסרו ממון. ועוד דמזבין היזקא דיליה. והקשה הראב"י ז"ל להאי פירושא אמאי לא שני דמתני' דה"ז בחזקתה בשלש שנים קאמר, ואי אמר אחולי אחיל גביה מסתמא טענתיה טענה ואפילו לנזקין גופייהו, ומאי אין להן חזקה לאלתר. ואפשר דמתניתין דקתני הרי זו בחזקתה הכי קתני דאפילו בחזקתה לאלתר, והכי נמי אין טוענין ליורש מאי דלא מצי טעין אבוהון, אם הניח אביו בית הכסא בלא חזקת שלש שנים לא טענינן ליה דאחיל ליה. אך הראב"ד ז"ל פירש אין חזקה לנזקין במחילה אפילו לאחר כמה שנים. [ובטענה] אין להן חזקה עד שלש. ולהאי פירושא לא קשיא אמאי לא שני לקמן כדכתיבנא לעיל. דהרי זו בחזקתה משמע בחזקה שאין עמה טענה כמו מחילה סתם.
ואית דמפרשי אין חזקה לנזקין אפילו בשלש שנים ואפילו בטענה, דלא עביד איניש דמזבן כי האי היזיקא. ובשתיקה אינם נמחלים, שאנו עדים שלא שתק כדי למחול אלא רוצה הוא לערער ולא נזדמן לו. וכי מקשינן לקמן והא אין חזקה לנזקין אאי נמי פיוסא פייסיה הוא דאקשי. כך פירש רבינו ז"ל והוא הנכון. ואייתי ראיה גמורה שאין להם חזקה לעולם, דמתניתין דקתני גבי שובך הרי הוא בחזקתו אין חזקתו מתקיימת בלא טענה, ממאי מדאמרינן עלה, זאת אומרת טוענין ללוקח, דאי ס"ד שחזקה זו מתקיימת בלא טענה אלא בשתיקה, כגון שאר הנזקין, היכי שמעינן מינה טוענין ללוקח. והרי אינו צריך לטענתו, שכיון שהביא עדים שהחזיק בה שיעור חזקה זו מיד נתקיימה ואינו צריך לטענת מקח ומתנה כדי שנטעון אנו לו. ועוד מתניתין גופה היכי קתני אם לקחו מוכר עצמו כיון שעשאו הרי הוא בחזקתו. אלא ש"מ שאין חזקה זו אלא בטענה. ואפשר שהטעם מפני שהיונים נכנסים ואוכלים לתוך שלו. ואינו חייב לסלק הזקו ולא לשלם ויש לו לגדור. לפיכך צריך טענה. דעיקר ממונא קא מחסר ליה ושקיל. ולא דמי לשאר נזיקין דלא אתי ליה מיניה ולא כלום. והדבר ידוע ומוסכם מן הגאונים ז"ל שכל חזקה שצריכה טענה אינה מתקיימת בפחות מג"ש. וגמרא נמי מוכחא ליה [דאמרינן ליה] אייתי שטרך דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה. הילכך כיון דאקשינן אמתניתין דקתני הרי הוא בחזקתו והאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין, ממילא שמעינן שאף חזקת ג"ש ואף בבא מחמת טענה אין להם, דהא [מתניתין] מחמת טענה היא, ובחזקת ג"ש היא, ואפילו הכי קס"ד דאין לה חזקה מדרב נחמן ואוקימנא בקוטרא ובה"כ.
ולאו מי איתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא רב זביד אמר בבית הכסא. אבל בשאר כל נזיקין יש חזקה. הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי. שמעינן מינה דנזק הידוע שאין המערער עשוי לסבול, אע"פ שסובלין אותו שאר ב"א דינו כדין נזיקין שאין להם חזקה לגבי אותו מערער. ומדברי ה"ר משה, שכתב בספר קנין בהלכות שכנים פרק י"א [ה"ד], נראה דלא בעינן מכירה או שימחול לו בפירוש. דאפילו במחילה סתם סגי. מיהו טענת רגלים של מחילה בעי, כגון שסייע עמו או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק. דבכל הני איכא רגלים שבודאי מחל, ומהימן אי טעין. עוד כתב דלאו דוקא קוטרא או בית הכסא, דהא איכא ההיא [כ"ו ע"א] דכד נייד נכתמיה אפומא דחצבא, וההיא דרקתא דמזקא לאינשי, והני ארבע חשיב הרב דלית להו חזקה. ותימה הוא לרבינו [א"כ] אמאי נקט קוטרא ובית הכסא. ועוד מהיכא תיתי דאיכא בהנהו מחילה. דילמא מיחו בתחלת עשייתן ולא שתקו. והכי משמע מסוגיית הגמרא. ועוד שתבין מדברי הרב שלא מצינו נזקין שאין להם חזקה בדבר שאינו עושה בידים אלא קוטרא ובית הכסא, אבל בנזקין שהן גירי לעולם אין להם חזקה, כמו שכתב הרב בהנהו תרי עובדי דלקמן דלא שייכא בהו חזקה, דכיון שהם נקראים גירי איך נאמר כיון שירה לו חיצים פעם אחת ושתק שיורה לו פעם אחרת, אין זה דין. וכן נראה בדברי הרב בקוטרא. ר"ח כתב, מסקנא דגרמא בנזקין אסור בקוטרא תדירא ובית הכסא וכל דדמי להו ע"כ. וסמך אירושלמי [פ"ב ה"ג] דאמר ולא אמרו אלא בעשן תדיר, כהדא חדא איתתא דהות מדלקא חולין תותי ר' אלפא, בעי למחויי בידה, אתא עובדא קומי רבי, אמר לא אמרו אלא בעשן תדיר ובבית הכסא. רבינו שלמה ז"ל פירש בית הכסא שעל גבי קרקע הנראה לעינים, שכך היו בתי כסאות שלהם. ורבינו תם פירש דלא עשן בית קאמר אלא עשן כבשן שגדול הוא ורגיל ומזיק ביותר. וכן משמע לישנא דקוטרא. וכן בית הכסא כגון [אותן] שלהן, שהיו מגולין ומסריחין ביותר אבל כגון שלנו שמכוסין לא.
מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. שהיונים מפסידים זרעוני גינה. אא"כ יש לו חמשים אמה לכל צד. שלא יפסידו היונים בשדה חבירו. ואוקימנא גמרא ביוני שובך וכיוצא בהם בחמשין אמין מליין כרסייהו. ולא מוקי ביוני מדבר דהא טובא שייטי. שגר יונה. מרוצת פריחתה בפעם אחת. שגר לשון שגר בהמה [שמות י"ג] והוא [לשון] שילוח וכתיב ישלחו כצאן עויליהם [איוב כ"א]. כך פירש רבינו חננאל ז"ל. ואם לקחו. כמו שהוא עם הקרקע, אפילו אין לו כל סביביו אלא בית רובע קב, הרי הוא בחזקתו. שהרי הוחזק בו הראשון. גמרא. ובגמרא מקשינן, לימא מתניתין. דמרחיקין סולם מן השובך. דלא כר' יוסי. ושני אפילו תימא [ר' יוסי] מודה ר' יוסי בגירי. והכא נמי זימנין דבהדי דמנח ליה קפצה. רבינו חננאל ורוב המפרשים פירשו מדקא בעי הכא לימא מתניתין דלא כר' יוסי, ולא קא בעי בחד מהני הרחקות דלעיל, ש"מ דכולהו מתניתין כר' יוסי, דכולהו הוו גירי בור שיח ומערה ואמת המים ונברכת הכובסים גירי הוא, דכל מרא ומרא דקא מחי מרפיה ליה לארעיה וגפת וזבל גירי נמי הוא, דכמות שהוא מניחו שם הוא מזיקו ומשליך אליו הבלתו שם שהם החיצים. וגם המזיק אינו זז ממקומו להזיקו. דכשהוא זז ממקומו דבר המזיק אצלו כלו ליה חיציו דומיא דמיא היכא דתמו מיא. אבל היכא דאינו זז ממקומו, אלא שמזיקו בחיציו שהשליך אליו שהם הבלא ונידנוד, כגון זה נקרא גירי. שלא נולד המזיק אחר כך, שהרי אין בהבלא ממש שיהא ניכר שנולד אחרי כן, כמו שרשי האילן שיש בהם ממש ונולדו אחרי כן, שלא היו בעולם בשעת הנחת המזיק. ומשום הכי נקראת הכא גירי. וכן נמי מודה ר' יוסי בזרעים דמרחיקין, ולא משום שרשי הזרעים, דהנהו נולדו אחר כך, אלא משום המחרישה שצריך לזרעים. ואע"ג דמצי זרע לה במפולת יד, ההיא לדעת רבנן, אבל לדעת ר' יוסי לא אמרינן במפולת יד אלא בזרעים שיש שבהם חרישה, והא בחנות שבחצר אפילו לא מקול הנכנסין והיוצאין [שיכול למחות] שלא להזיקני, שהרי יש לו חלק בחצר, דמי לגירי ודושא מפרש לה הרבה ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל [ד"ה ולימא] דכיון שנשתעבד לו שדהו לדושא וסומך לו כותל והיה לו שעבוד. ודומה לארבע אמות של עבודת הכרם שהם משועבדות לו... דהוי גרמא דגירי. ומיהו מרחיקין את הכותל מן המזחילה קשה, דהתם מאי גירי איכא. ואפשר שאותן ארבע אמות [משועבדות לו] להרחקת סולם כמו [שכתבתי] גבי דושא. ומרחיקין השובך מן העיר ונבילות וקברות ובורסקי מן העיר נ' אמה כיון דהיזיקא... אע"ג דאינן גירי. וההיא דלא יטע אדם אילן סמוך לשדה של חבירו גירי שלו הם כמו שפירשתי. ורבינו שלמה ז"ל [ודלימא] דמתניתין דלא כר' יוסי [הא] דמקשה לימא מתניתין דלא כר' יוסי [קאי] אכולהו. מיהו... כל זה פירש רבינו שלמה מן ההר ז"ל. והראב"ד ז"ל [כתב] ונראה לי... ראיה לדבר ותבקע הארץ לקולם. חד עילאי [וחד תתאה] והא דנייד נכתמא אפומא דחצבא, דלקלא כדאיתא לקמן. ועוד קשיא לן כולהו הנך מתניתין דמודה בהו רבי יוסי אמר רבא שאם המזיק בא להתחיל ראשון אינו סומך לר' יוסי [כיון] דלקמיה הוו גירי. ואביי אומר סומך משום דליכא גירי [אלא] בסוף ע"כ.
פיסקא. טוענין ליורש טוענין ללוקח. בית דין פותחין פה וטענה ליורש ולוקח שעירער אדם עליהם ויש לו עדים שהיתה שלו או של אבותיו, וזה אומר ירשתיו מאבא או לקחתיו מפלוני שהוחזק בו ימים רבים והביא עדים שהוחזק בו אביו או המוכר לו שלש שנים, אע"פ שלא טען זה שלקחו ממך או מאבותיך, טוענים לו בית דין ופותחין לו פה. ואילו למי שלא ירשה ולא לקחה כשאמר לו המערער מה אתה עושה בתוך שלי והוא אומר החזקתי בה ג"ש ולא אמרו לי דבר, תנא במתני' [מ"א ע"א] דאין לו חזקה. ומתניתין דקתני הרי הוא בחזקתו אשמועינן דהיכא דלקחה מאחר ובא וערער עליו א"צ להרחיק. אלמא טענינן ליה בשבילו כמי שמכרו לו ונתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו. אינו צריך טענה. אינו צריך לומר אתה מכרת לאבי, אלא ראיתי את אבי שהחזיק בה ולא ערער אדם עליו. מהכא שמעינן דכל חזקה דמהניא דוקא בשיש עמה טענה. וכשאין עמה טענה אע"פ שאין שם חסרון קרקע אינו יכול לטעון ולומר כיון שסבל ולא מיחה מחל. דאם איתא שהוא יכול לטעון כן מאי האי דקאמר טוענין ללוקח, והלא א"צ לטעון לו כלום דכיון ששתק ודאי מחל. ועוד מאי טענינן ללוקח דקאמר, הרי גם למוכר טוענין כן... [ועוד] כיון שאמר דהוא אומר פיוסי פייסיה אי נמי אחולי אחיל לגביה, משמע אחולי אחיל גביה דומיא דפיוסי פייסיה כלומר שמחל לו בפירוש ונתן לו רשות לסמוך שובכו ופיוסי פייסיה שפייסו בדמים. ואם איתא דסבלנות בסתם הויא מחילה לא הוה ליה למימר אלא כיון דיחיד הוא אחולי אחיל לגביה כיון דשתק וסבל.
לקח חצר ובה זיזין. במתניתין תנן [ס' ע"א] אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לר"ה. אדם הבונה בית לא יוציא ראשי קורות תקרתו לרשות הרבים. אבל אם רצה כונס בנינו לתוך שלו ומוציא ראשי קורותיו לחוץ. ואם לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאין לרשות הרבים הרי הוא בחזקתו, שב"ד טוענין לו שהראשון כנס לתוך שלו. אימר כונס לתוך שלו הוא. שאלמלא כן היו הרבים מעכבין עליו ולא היה יכול לעשות בזרוע, אבל כנגד היחיד אימא בזרוע עשה שהיה חזק ממנו. מאן פייס. מי היה רשאי לקבל מעות. ויש שואלין השתא דטענינן ליורש ולוקח מאי (דלא) [ד]מצי טעין מוכר, דהא קתני במתניתין ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, דוקא לקחו, אבל מוכר לא מצי טעין מידי. ולי נראה דטוענין ללוקח דקאמר חזקה בטענה קאמר שאפילו מוכר עצמו מצי טוען בלא שנים. דכיון שמזיק ובשעת עשייתו לא מיחה עד לאחר זמן, רגלים לדבר דהאי קנה. וכי נקט אם לקחו לאשמועינן דאנן טענינן ליה. מה שאין כן [באדם אחר] דאי לו [טעין לא] טענינן, אבל אי טעין מהימן.
<h2>דף כג:</h2>
מתניתין נפול הנמצא. הוא גוזל שאינו מפריח אלא מדדה ברגליו. הנמצא בתוך חמשים אמה. של שובך. הרי הוא של בעל השובך. ואוקימנא בגמרא כולה מתניתין במדדה. הילכך תוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך. ואע"ג דאיכא חוץ לחמשים אמה שובך אחרינא דנפיש מינה, ורוב וקרוב הלך אחר הרוב, אפילו הכי כיון דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה ודאי של אותו שובך שהוא בתוך חמשים אמה הוא. חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. דכיון דאין מדדה יותר מחמשים אמה דרך נפילה אתא ואיאיש מיניה. נמצא בין שני שובכות. בתוך חמשים אמה לשניהם. קרוב לזה שלו. ואוקימנא בגמרא בששניהם שוין. דאי לאו הכי אזלינן בתר רובא. ואע"ג דאיכא שובכים טובא תוך חמשים אמה לניפול, ואלו השנים דמתניתין קרובים יותר, ואחד מהם קרוב מחבירו, לא אזלינן בתר רובא. ומוקים לה בגמרא כגון שמפסיק שביל בין שאר שובכין לניפול. ובשביל שהאנשים מתעכבים שם מתיראין היונים לעבור שם אע"פ שהם תוך חמשים אמה. הילכך ליכא למיחש לרוב כלל, ואזלינן בתר קרוב. ורבנו שלמה ז"ל פירש בענין אחר.
גמרא. רוב וקרוב. אם בא דבר לפנינו ויש להלוך בו אחר הרוב והוא כך, ואם תלך אחר קרוב אינו כך, יהלך אחר הרוב. ואע"ג דתרוייהו דאורייתא. רובא דאורייתא. דכתיב [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות. וקורבא דאורייתא. דכתיב [דברים כ"א] והיתה העיר הקרובה. אפילו הכי רובא עדיף. וכי תימא מאי קמ"ל רבי חנינא, מתניתין היא תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה בנמצא הלך אחר הרוב, ואע"ג דהנבלה קרובה מדלא מפליג. ויש לומר דאיכא דמוקים לההיא מתניתא בתרי רובי, רוב החנויות המוכרות בשר שחוטה ורוב הטבחים טבחי ישראל, דמיירי בשאין דלתות מדינה נעולות. אשמועינן רבי חנינא אע"ג דאיכא קרוב וליכא אלא חד רובא אפילו הכי רובא עדיף. ואית דמפרשי דודאי מילתא פשיטא היא דרוב וקרוב דלא מוכח דאזלינן בתר רובא, והא לא צריך רבי חנינא לאשמועינן. אלא אשמועינן חידוש, דאפילו בקורבא דמוכח, שהיה לנו לילך אחר הקרוב, קאמר דאזלינן בתר רובא. ועוד קשיא לן, הכא משמע דאזלינן בתר רובא בממונא, ואילו לקמן בריש המוכר פירות [צ"ב ע"ב] ובב"ק פרק שור שנגח את הפרה [ב"ק כ"ז ע"ב] קאמר לשמואל דקיימא לן כותיה בדיני, כי אזלינן בתר רובא באיסורא [אבל] בממונא לא אזלינן בתר רובא. ויש לומר דהתם הוי האחד מוחזק, וכיון דאיתחזק אידך לא אתי רובא ומרע ליה לחזקה. אבל הכא דליכא חזקה לסתור הרוב אזלינן בתר רובא. אבל קשה לרבינו מדאמרינן במסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות [כ"ד ע"א] רבי חנינא מצא גדיין שחוטין בין טבריא לציפורי והתירו לו משום מציאה, כמאן כר' שמעון וכו', ואמר רבא רוב גוים ורוב טבחי ישראל. אלמא רבנן דפליגי עליה אית להו דאפילו [ליכא חזקה] לא אזלינן בתר רובא. ויש לומר באבדה החמירו שלא [להלך] אחר הרוב [כדי לקיים מצות השבת אבידה כיון שיכול להתברר ע"י הכרזה].
<h2>דף כד:</h2>
מתניתין. מרחיקין את האילן מן העיר. בגמרא מפרש משום נוי, לפי שנוי הוא לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה. חרוב ושקמה. ענפיהם מרובים. [ואילן] סרק. גנאי הוא לעיר. קוצץ ונותן דמים. לבני העיר. בגמרא פריך, ולימא להו הבו לי דמי ברישא והדר איקוץ, ואמר רב כהנא קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. אילו נאמר להם תנו דמים מקודם ואחר כך נקוץ האילן אתי לידי לאיתרשולי... ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים. דכיון שודאו לקוץ קאי, ספיקו נמי אמרינן ליה קוץ. ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה דאילן קדם לעיר. גורן קבועה. בגמרא מפרש מאן קבועה כל שזורה ברחת, ושאינה קבועה שאינו זורה ברחת. פירוש שאין הכרי גדול [וא"צ] לנפות המוץ ברחת, אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נדף מאיליו. ובנירו כדי שלא יזיק. ניר היא חרישה שחורשין בימי הקיץ... בגמרא מפרש מאי היזיקא דמוץ לניר מפני שעושה... ומרבה את הזבל. כדי שלא יזיק. פירשה רב אשי ואמר מה טעם קאמר מה טעם מרחיקין את הגורן חמשים אמה, כדי שלא יזיק.
<h2>דף כה.</h2>
מתניתין. מרחיקין את הנבלות וכו'. משום ריח רע. אין עושין בורסקי. אפילו להרחיק חמשים אמה. אלא למזרח העיר. לפי שרוח מזרחית אינה [באה אלא] לפורעניות. ר"ע אומר לכל רוח הוא עושה. פרשינן בגמרא לכל רוח הוא עושה [ומרחיק] חמשים אמה, חוץ ממערב שאינו עושה כל עיקר מפני שהיא תדירה ומאי תדירה תדירה בתפלה, ששכינה במערב. את המשרה. מקום ששורין את הפשתן. מן הירק. של מיני מאכל, כרוב וכרישין וכרתי. ואת החרדל מן הדבורים. שאוכלין את החרדל שהוא חד ומחדד את פיהן ואוכלות הדבש שבהן. עד שאתה אומר לי. שאני מזיק ועלי להרחיק א"ע אני אומר לך שאתה מזיק. לגלוגי חרדלאי. פרחי חרדליי זו במתני. פירשתי הלכה זו ל[עיל].
<h2>דף כה:</h2>
מתניתין. מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה. [לפי] שהשרשים מתפשטין והולכין ומקלקלין את כותלי הבור. חרוב ושקמה. שרשיהם מרובים. בין מלמעלה. שאחד מהם מלמעלה בגובה שיפוע ההר והשני בשפולו. ומפרש בגמרא בזמן שהבור למטה ואילן למעלה נחתי שרשי האילן בקעי בבור ומזקי ליה. בור למעלה ואילן למטה אזלי שרשי האילן וינקי לחלוחית הקרקע שתחת ארעיתא דבור ומחליד הקרקע ומקלקל קרקעיתה דבור. בין מן הצד. בקרקע. ונותן דמים. דכיון שאינו מזיק עד זמן גדול לא חייבוהו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל היזיקא דיחיד. ורבינו יצחק פירש אע"פ שנטע האילן שלא ברשות חסו על הפסד אילנות, ולפיכך לא חייבוהו לקוץ אלא בדמים. והרב ר' יונה כתב שחומרא היא שהחמירו רבנן להרחיק האילן לכתחילה אע"פ שאין שם גירי ולא גרמא דגירי, אבל בדיעבד לא חייבוהו לקוץ אלא בדמים. מיהו בהנך דמודה ר' יוסי, כגון בהרחקת בור מן הבור או בהרחקת זרעים מן הכותל שלשה טפחים, אפילו בדיעבד יש על הסומך לסלק בלא דמים. ואין למידין מהרחקת אילן, שאין למידין חמור מן הקל. דהא מודה ר' יוסי בכל הני כמו שכתבנו בראש הפרק. ואצ"ל שאם סמך גפת ומלח דמרחיק בלא דמים כיון דהשתא נמי ראוי להרחיקן. ואם האילן קדם. בגמרא בריש פרקין מקשה מהא מתניתין לרבא דאמר הבא לסמוך אינו סומך א"כ היכי משכחת לה דאילן קדם. ומשני בלוקח, כלומר אדם שנטע אילן בשדהו ואח"כ מכר חצי שדהו לאדם אחר, ובא הלוקח וחפר בה בור, א"צ לקוץ אילנו, שהרי נטעו ברשות. ספק זה קדם ספק זה קדם. דכיון דאילו ודאי אילן קדם לאו למיקץ קאי, ספקו נמי לא אמרינן ליה קוץ.
הלכה כרבי יוסי. דעל הניזק להרחיק את עצמו. בגירי דיליה. היכא דמטי ליה היזיקא מתוך ידיו של מזיק, כי ההיא דאמרינן בפרק הבית והעליה [ב"מ קי"ז ע"א] הנהו בי תרי דחד דאיר עילאי וחד דאיר תתאי אפחית מעזיבה וכל אימת דמשי ידיה עילאי נפל מיא עליה דתתאי. כשנופלין ממש על התחתון קרי ליה גירי דידיה. וכי פסקי והדר נפלי לא קרי להו גירי. פפי יונאה. כך שמו על שם מקומו. עני והעשיר הוה. [אתא] לאשמועינן אע"פ שעדיין לא היתה שם אפדנא בשעה שסמכו שם אומנותם וגם לא הווי מסקי אדעתיהו שיבנה שם אפדנא מתוך שהיה עני, אפילו הכי חייבין להרחיק, כיון דגיריה הוו. עיצורי. עוצרי שומשמין לעשות שמן. גירי דידיה. והכא נמי מידיהם הוא בא לו שהרי מכחם הוא מרעיד. ואם החזיקו שלש שנים לסמוך שם אומנותם אחר בנין האפדנא לא הויא חזקה דקיימא לן אין חזקה לנזקין. הא נמי לא גרע מקוטרא ובית הכסא דאין לך אדם שסובל שינידו כותלי ביתו. ואם הזיק בנידנודו והפיל או שבר הכלים מכחו חייב לשלם, דכחו כגופו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל [שכנים פי"א ה"ג] בכל אלה. ואם החזיקו הנהו עצוראי שלש שנים קודם בנין האפדנא והם טוענים שמכר להם זה או נתן להם רשות להחזיק, ה"ז חזקה. וכן אני אומר בכל חזקת נזקין. דטעמא מאי אמור רבנן אין חזקה לנזקין, לפי שאין דרך למכור נזק. ולפיכך לא סמכו בזה על חזקה אלא על עדות שטר. הילכך כיון שעדיין לא היה שם הנזק איכא למימר שנתן לו רשות לסמוך ולהחזיק, שלא היתה דעתו לבנות שם, אע"פ שסתם חורבות עשויות ליבנות. ואם היה רוצה היה יכול למחות בידם שלא לסמוך שם אומנותם אע"פ שלא היתה שם אפדנא, כדי שלא יחזיקו שם. וכיון שלא מיחה הויא לה חזקה. הרב ר' יונה ז"ל. וכמה. תנוד האפדנא דבעי ארחוקי.
<h2>דף כו.</h2>
כד נייד נכתמא אפומיה דחצבא. דאם הניח כד על החומה, וכיסוי קל עליה, ינוע הכיסוי מחמת הרעדה. ואין נראה להרב בעל התוספות ... שא"כ היה קרוב ליפול [ביתו], דהא אפדנא בירה גדולה היא כדאמרינן בשבת [ע"ז ע"ב] מאי אפדנא אפיתחא דין. ופירש רבינו יצחק [אם] נדנד כותל האפדנא משהו [כאשר ינוד] נידנוד הכסוי שעל פי הכד כשאדם [אוחז הכד בידו].
דבי מריון בריה דרבין כי הוו נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה רבי יוסי בגירי ה"מ דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דממטי ליה. פירוש ואין צריכין להרחיק לרבי יוסי, דכיון דזיקא הוא דממטי ליה לא הוו גירי. אבל ודאי לרבנן מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמשים אמה אע"ג דזיקא הוא דממטי ליה לאבקא. ותנן נמי לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו וכו'. וא"ת ולרבי יוסי מאי שנא מאש דאע"ג דכח אחר מעורב בו חייב בנזקין, וכן אבנו סכינו ומשאו דמזקי בהדי דאזלי ע"י הרוח הרי הם תולדה דאש וחייב בנזקיהם. יש לומר שאני אש שעיקר הנזק בא ממנו, שהאש היא השורפת. וכן נזק האבן מכח [מכת] האבן ע"י שמוליכה הרוח. משא"כ ברקתא שעיקר הנזק מן הרוח, כלומר שהרוח מכה ברקתא על פני עוברי דרך.
רקתא. מה שמנערין מן הפשתן. הכא זיקא הוא דממטי ליה. ולא דמי להאי דסולם דמרחיקין כדי שלא תקפוץ הנמיה, דהתם מ"מ בעודה בידו קפצה ומזקא והוי כחו אבל הרקתא אחר שיצאה מרשותם היא מזקת. ומאי שנא מזורה. בשבת דחייב, ואע"פ שהרוח מסייעתו חשיב ליה עושה מלאכה, אלמא גירי דידיה נינהו. היינו זורה ורוח מסייעתו. והא דאמרינן במתניתין מרחיקין גורן קבוע בכדי שלא יזיק, היינו זורה ורוח מסייעתו. ורבינא דשרי הכא בזורה ורוח מסייעתו לא מוקים לה לההיא דגורן כרבי יוסי, אלא לא הוו גירי לרבי יוסי עד דהוי כוליה מכחו. וקיימא לן כמר בר רב אשי דגירי נינהו. ורבי יוסי מודה בגרמא דגירי דאסור. כתב הרי"ף ז"ל הני מילי לענין איסורא וכו'.
אמרוה קמיה דאמימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. וכן הלכתא כמר בר רב אשי ואמימר דהכי מסקנא דשמעתא, כיון דאקשי מר בר רב אשי על רבינא וקבלה אמימר להך קושיא. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק הכונס ליבה וליבתו רוח אם יש בליבתו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור, ואזלינן והוינן בה מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו ואסיק רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו [חייב] הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא היא וגרמא בנזקין פטור. יש לומר דהתם הוא דקרי לה גרמא בנזקין שלפי שההיזק נולד על ידי הרוח דהיינו שלהבת אבל הרקתא הרי היא מצויה בלא הרוח אלא שהרוח מוליכה, וכענין האש שמתחייב בה על ידי הרוח ולא חשבינן ליה גרמא בנזקין. וכיון דלא הויא גרמא, ודאי מדמינן ליה לזורה ורוח מסייעתו, דמעשה האדם נחשב אע"פ שהרוח מסיעתו. ורבינו חננאל ז"ל פירש התם לא מפלגינן בין ענין שבת ודין נזקין אלא לענין חיוב תשלומין, אבל לענין איסור וחיוב שמירה מדמינן להו. והיינו דמדמינן לה בשמעתין לזורה ורוח מסייעתו לומר דהויא לה גרמא דגירי. והילכך צריכין להרחיק, דקיימא לן גרמא בנזקין אסור. וכן כתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל. והא דמותבינן לרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש וכו', בדין הוא דלכולי עלמא איכא לאקשויי, דאפילו לאמימר דאמר היינו זורה ורוח מסייעתו, היינו לענין הרחקה דוקא, אבל לענין תשלומין פטור. הילכך לאמימר נמי איכא לאקשויי מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש דחייב בתשלומין. אלא משום דאמימר לא פירש דפטור מתשלומין לפיכך אין ראוי להקשות על דברי אמימר. אבל על דברי רבינא יש להקשות דאמר בהדיא דאפילו הרחקה אינו צריך מטעם דזיקא ממטי ליה, וכל שכן שאם הזיק פטור מתשלומין. ופריק התם ניחא ליה דליזיל כדי שלא ישרוף בגדיו. הילכך כיון דמכחו אזיל וניחא ליה, אע"ג דזיקא ממטי לה, מעשה האדם הם נחשבים.
מתניתין. סמוך לשדה חבירו. בין בשדה לבן בין בשדה אילן. וטעמא כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את שדהו ואת אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרשתו לתוך שדה חבירו. ואם תאמר וכי בשביל שחושדו שלא יכנס ברשותו ימנענו מליטע בתוך רשותו, נימא ליה נקוט פזרא ותיב. וי"ל שלא יוכל כל שעה להזהר ממנו. אחד גפנים ואחד כל אילן. אין לפרש כפירוש הרא"ם ז"ל שפירש בריש פרקין דלענין כלאים איירי, שיש לו להרחיק שדה גפנים משדה הלבן. דהא לא משמע כלל דמיירי בענין כלאים, אלא בענין הרחקה שלא יזיק לחבירו כדפרישית. וכן נמי משמע בגמרא דקאמר הני מילי אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעינן טפי. ובאילנות לגפנים לא שייך דין כלאים. היה גדר בינתים. דכיון דאיכא גדר לית בה משום עבודת הכרם. מעמיק. להם בעל השדה כשיצאו קוצים בעומק ג"ט. והעצים שלו. לקמן מפרש של מי. אבל בבבל שתי אמות. שמחרשות וכלי הבקר שלהם קצרים. השמיט הרב ר' יצחק ז"ל עובדא דרבה בר חנן. רבה בר חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמצרא דפרדיסא דרב יוסף הוו אתי צפרי ויתבי בתאלי ונחתי לפרדיסא ומזקי ליה א"ל זיל קוץ אמר ליה והא אחזקי לי בדינא. פירוש שתי אמות כדאסיקנא דבבבל מרחיקין שתי אמות. א"ל ה"מ לאילנות. פירוש משדה אילנות מרחיקין את האילן בארץ ישראל ארבע אמות ובבבל שתי אמות. אבל מן הגפנים צריך להרחיק יותר [לפי] שהציפורים יושבים על האילנות שהם גבוהים ורואים את הגפנים סמוך לשם והולכים ויושבים על הגפנים. א"ל ה"מ לאילנות. והא דנקט הני מילי לאילנות ולא נקט הני מילי בשדה, אגב דמיירי בגפנים נקט אילנות. והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילנות. ומשמע ליה דהכי קתני אחד גפנין ואחד כל האילן מרחיקין אותן מן השדה. דהא ודאי פשיטא דאחד נוטע גפנים ואחד נוטע שאר אילנות צריך להרחיק כדי עבודת הכרם. אמר ליה הני מילי אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי. וכן הלכתא. ואע"ג דקיימא לן הלכה כרבי יוסי, הא אמרינן מודה רבי יוסי בגירי והא נמי גירי נינהו. והכא נמי זימנין דיתבין צפרי על האילנות ובעל האילנות מפריחן והולכין ויושבין על הגפנים והוה ליה גרמא דגירי. וכאידך דרב יוסף דאמר אפיקו לי קור קור מהכא. וכיון שיש לו לקוץ האילן מן הדין, אין איסור בקציצתו. וליכא למימר ביה דקלא דטעין קבא אסור למקצייה. והא דא"ל רבה בר רב חנן אנא לא קאיצנא מר אי ניחא ליה ליקוץ, לא הוה פשיטא ליה הך סברא דרב יוסף דאמר דבאילנות לגפנים בעי טפי מד"א. כי שמא אין בעל האילנות נחשב גורם לישיבת הצפרים. ולא היה בידו של רבה בר רב חנן שום טעם להפריש בין הענין הזה ובין ההיא דאמר לעיל אפיקו לי קור קור מהכא. ולפיכך היה אומר אנא לאו קאיצנא מר אי ניחא ליה ליקוץ והדין ברור בידו שצריך להרחיק ליקוץ, דודאי אם הדין לקוץ אין בדבר חטא וכדתנן קוצץ ונותן דמים. כך נראה בעיני הרב ר' יונה ז"ל. ואיכא מ"ד דרב יוסף למדת חסידות היה אומר לקוץ, דכיון דלרבנן צריך להרחיק יותר מארבע אמות, לדידן נמי אע"ג דקיימא לן כרבי יוסי צריך להרחיק למדת חסידות. ומשום הכי הוה אמר ליה רבה בר רב חנן אנא לא קאיצנא. אלמא למדת חסידות היה אומר לו רב יוסף לקוץ. ולענין שיעור הרחקה אילנות לגפנים הכל כפי מה שעיני הדיין רואות, דהא אילנות גרמא דגירי לישיבת הצפרים על הגפנים, כיון שהגפנים סמוכות לאילנות כל כך. דאורחייהו דצפרי כד מפרחן להון מן האילנות דאזלין לאלתר ויתבי על הגפנים. ולא שהדבר כן במקרה אלא שכך דרכם בכל עת. והיכא דלא ידע דיינא לשיעורי אין לו לחייב את הנוטע להרחיק מן הספק. מיהו שמנה אמות יש לחייבו בהרחקה, מדקאמרינן הני מילי אילנות לאילנות אבל אילנות לגפנים בעינן טפי. ואילנות לאילנות ודאי יש ביניהם הרחקת שמנה אמות, שהראשון הרחיק ארבע אמות בארץ ישראל כדי עבודת הכרם כדי שלא ידרוס בקרקע חבירו והשני הרחיק ארבע אמות גם כן שלא ידרוס בקרקע חבירו, לפי שיכול לזרוע ירקות באותן ארבע אמות שהרחיק האילנות משם. ואפילו הכי קאמרינן לגפנים בעינן טפי. כן נראה בעיני. ויש לדחות בזה דאילנות לאילנות דקאמרינן כגון שהאחד סמך ברשות ולא הרחיק. ולענין שיעור עבודת הכרם יש לנו ללכת אחר מנהג בבל שמחרשתן קצרה, ובהרחקת שתי אמות סגיא באילנות לשדה. והני מילי חוץ לשש עשרה אמה וכו'. ודוקא לענין עצים אם הם של בעל האילן או של בעל הקרקע הוא דאיכא חילוק בין תוך שש עשרה לחוץ שש עשרה לפי תירוצו של רבינא, אבל בקציצה ליכא חילוק, דבכולהו קוצץ היותר מג"ט בחופר בור ושיח ומערה.
<h2>דף כז:</h2>
מתניתין. (אחד אילן הסמוך למצר ואחד) אילן הנוטה. פירוש שענפיו נוטין לשדה חבירו. קוצץ מלא מרדע. מרדע, מלמד בקר. קוצץ הענפים עד גובה מלא המרדע, שלא יעכבוהו מלהוליך שם מחרשתו. ולא דמי להא דאמרינן במסכת בבא מציעא בפרק המקבל [ק"ז ע"א], אמר רב אילן העומד על המצר הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין. דהתם מיירי כשהמצר של שניהם ולהכי לרב הוי הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ולשמואל חולקין. אבל הכא, כיון שהאילן כולו בקרקעו, בשביל הנוף הנוטה בשדה חברו, לא יחלוק עמו לשמואל, ולא יטול עמו לרב. החרוב והשקמה. שצלם מרובה וקשה לשדה. כנגד המשקולת. כל מה שנוטה לתוך שדהו. משקולת. חוט האמרכלין, הבונים חומה, ותולין בו משקולת של אבר. ואם בית השלחין היא כל האילן, אפילו אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת, שהצל רע לבית השלחין. אבא שאול אומר וכו'. בגמרא מפרש דארישא קאי, דקאמר ת"ק בחירוב ובשקמה כנגד המשקולות. חירוב ושקמה אין, אבל אילן סרק כמלא מרדע על גבי מחרשה סגי ליה. ואתא אבא שאול למימר, כל אילן סרק נמי, מאחר שאינו עושה פירות, דינו כחירוב וכשקמה, ובעי למקצץ כנגד המשקולת. אילן הנוטה לרשות הרבים קוצץ. מן הענפים (מן) התחתונות כדי שיהא עובר גמל ורוכבו. רבי יהודה אומר וכו'. ובגמרא מפרש דשיעורא דרבנן נפיש. וסבר רבי יהודה אפשר דגחין וחליף [תותיה]. מפני הטומאה. ומפרש בגמרא מפני אהל הטומאה, שמא יפול כזית מת תחת האילן או יעבירו מת תחתיו והענפים ארוכים ויאהילו על עוברי דרכים.
<h2>דף כח.</h2>
חזקת הבתים. כל חזקת שלש שנים שהצריכו חכמים, כגון שיש לו למערער עדים שהיתה של אבותיו וזה טוען לקחתיה ממך, אבל אם אין עדים למערער שהיתה שדה זו של אבותיו, והמחזיק מודה לו שהיתה שלו אלא שהוא טוען שלקחה ממנו, אע"פ שלא החזיק בה שלש שנים נאמן. כדתנן [כתובות ט"ו ע"ב] מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואין המערער צריך עדים שהיתה בידו או של אבותיו שלש שנים, אלא כיון שיש עדים שהיתה בידו או ביד אבותיו יום א' ואין שם עדים שקדמו אחר ג"ש הרי הוא בחזקת שלו וצריך המחזיק ראיה בשטר או בשני חזקה. שלא הוזכרה חזקה אלא לענין הנתבע. אבל לענין המערער לא הוזכרה. ולא מצינו בשום מקום שיצטרך המערער להביא עדים שהיתה של אבותיו שלש שנים. ובית הבדין ובית השלחין. אפילו החזיק להוצאה כולה מאכילת חזקת שלש שנים דודאי כיון שהחזיק שלש שנים לא יוכל להוציאה מידו, דלא הוה שביק ליה בידיה כל כך. אבל מטלטלין שהן עשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר לקוחין הן בידי, שדרך בני אדם להשהותן ביד חבירו הרבה. וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר. ותימה בית הבדין היאך הוא עושה פירות תדיר, הלא אינו עושה הזיתים אלא בזמן הזיתים שעושין מהן שמן. ויש לומר כשמצניע הזיתים כל השנה (דורך עושין שמן) [קרוי עושין פירות], כדאיתא בפרק במה מדליקין [שבת כ' ע"ב], וכל שעה ושעה הוא צריך לבית הבדין. ובית השלחין. מתוך שמעין בתוכו שמשקין ממנו תדיר עושה פירות תדיר. וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום. אם החזיק בה שלש שנים שלימות אין צריך להביא ראיה או שטר מכירה. ואם ערערו עליה בעלים הראשונים, וזה אומר מכרת לי ואבד שטרי, חזקתו מועלת לו. ושדה בית הבעל המסתפקת במי גשמים ואינה עושה פירות אלא פעם אחת בשנה חזקתה שלש שנים ואינה צריכה מיום ליום. וכדמפרש ר' ישמעאל ור' עקיבא מה היא חזקתה.
רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע. רבי עקיבא אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ושנים עשר חדש באמצע וכו'. ומפרש בגמרא [ל"ו ע"ב] פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו, דרבי ישמעאל סבר דוקא פירא רבא, כגון תבואה שאינה גדילה אלא בשלשה חדשים. ורבי עקיבא סבר אפילו פירא זוטא, כגון אספסתא שהוא מין עשב הנזרע למאכל בהמות וגדל בשלשים יום, כדמפרש בגמרא. ורבי ישמעאל דבעי פירא רבא, דוקא בשדה העומדת לתבואה, אבל בשדה העומדת לאספסתא, כיון דאכלה תלתא פירא בתלתא ירחי הויא חזקה, כדאיתא בגמרא [כ"ח ע"ב]. וטעמא דרבי עקיבא דאפילו בשדה העומדת לפירא רבא הויא חזקה בפירא זוטא בראשונה ובאחרונה, לפי שדרך מקצת בני אדם שזורעין שנה ראשונה אספסתא בשדה העומדת לתבואה וקוצרין אותה לשלשים יום, ואינה מכחשת את הקרקע, ובשנה שניה זורעין שם תבואה ובשלישית אספסתא, כדרך הנוהגין לעשות ניר בראשונה ולזרוע בשניה. ומיהו ניר לא הוי חזקה כדאיתא בגמרא, אבל פירא זוטא הויא חזקה. והיינו טעמא דלא הויא חזקה אם אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא בשדה העומדת לפירא רבא לרבי עקיבא ומצרכינן ליה ארבעה עשר חדש, משום דלא עבידי אינשי דזרעי פירא זוטא בשדה העומדת לפירא רבא אלא כדרך ניר. הרב ר' יונה. והא דרבי ישמעאל ור"ע מיירי כגון שלא זרעוה בעלים הראשונים בתחלת שנה ראשונה. דאילו זרעוה איכא למימר דלא אכפת ליה במה שזה זורע אותה בסוף השנה.
ולענין פסק הלכה אמרינן בגמרא [ל"ו ע"ב] אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא, אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום, ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדירות ויבצור שלש בצירות וימסוק שלש מסיקות. ואמרינן מאי בינייהו, ואמר אביי דקל נערה איכא בינייהו. ופירש רבינו האי גאון ז"ל דקל המשיר פירותיו, דלשמואל לא הויא חזקה עד שיגדור בידים ולרב הויא חזקה. וקיימא לן כשמואל דהלכתא כותיה בדיני. ונראה בעיני דלשמואל נמי שלש שנים שלימות בעינן, ולא הויא חזקה במקוטעות אע"פ שגדר שלש גדרות, מדלא קאמר מקוטעות איכא בינייהו. אלמא לא פליג שמואל על מה שמצריך רב שלש שנים מיום ליום, בין בשדה האילן בין בשדה הבעל. והא דפשיטא ליה לתלמודא דלא פליגי רב ושמואל במקוטעות, משום דעל כרחיך כיון דבעי שמואל שלש גדירות ושלש בצירות ושלש מסיקות, אלמא לא גמר לה לחזקה משור המועד, דאי משור המועד הוה גמר לה כיון שאסף את תבואתו ומסך את זיתיו וכנס את קיצו הויא חזקה, שהרי החזיק בשלש אכילות מחולקות כדאיתא בגמרא. ובתלתא פירי בתלתא ירחי נמי כגון אספסתא הויא חזקה למאן דיליף משור המועד. הילכך כיון דבעי שמואל שלש גדירות ושלש בצירות ושלש מסיקות על כרחיך סבר דהיינו טעמא דחזקה שהיא שלש שנים משום דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר. ומעתה כיון דמן הטעם הזה בעינן שלש שנים, לא שנא שדה בית השלחין ולא שנא שדה בית הבעל ובית האילן כולן חזקתן שלש שנים מיום ליום וכדרב. ולא פליג שמואל עליה אלא בדקל נערה. ואשתכח השתא דהאי כללא דתנן כל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום. חכמים חלוקים עליו. והלכה כחכמים, שאין הפרש בין דבר שעושה פירות תדיר ובין דבר שאינו עושה פירות תדיר. אלא כולן חזקתן שלש שנים מיום ליום דטעמא דחזקה שהיא שלש שנים, משום דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטריה וכו'. ותנא דמתניתין דקא מפליג בין דבר שעושה פירות תדיר ובין דבר שאינו עושה פירות תדיר, יליף חזקה משור המועד, כדאיתא בגמרא. וראיתי לרבים מרבותינו ז"ל שכתבו בחיבוריהם הכלל השנוי במשנתינו דכל דבר שעושה פירות תדיר כגון בית השלחין, ובין דבר שאינו עושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום, דמשמע שיש הפרש בין דבר שעושה פירות תדיר כגון בית השלחין, ובין דבר שאינו עושה פירות תדיר כגון שדה בית הבעל. וגם הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדירות וכו', ולא כתב דברי רב שיש ללמוד מהם דשלש שנים שלימות בעינן. ואיכא לקיומי הדין סברא לפום נסחי דכתיב בהון בגמרא [ל"ו ע"ב] מאי בינייהו אמר אביי איכא בינייהו דקל נערה איכא בינייהו. פירוש שעושה פירות פעמים בשנה דלשמואל סלקא ליה לשתי שנים דאזיל בתר שלש גדרות. ובדין הוא דהוה ליה למימר איכא בינייהו מקוטעות, אלא דעדיפא ליה מינה קאמר דאפילו שתי גדרות בחדא שתא עולות לשתי שנים. ואע"ג דטעם החזקה שהיא שלש שנים משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר. ואי קשיא לך הא דמשמע בגמרא דאליבא דרבנן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי לא הויא חזקה ומאי שנא מדקל נערה. לא קשיא, דכיון דשאר דקלין אין עושין פעמים בשנה, זה שעושה פעמים בשנה הרי הוא עומד במקום שתי שנים. ואי קשיא לך הא דאמר שמואל זו דברי ר"ע ור"י, דמשמע שחלוקין חכמים על מה שאמר רבי ישמעאל דבשמונה עשר [חודש] לא הויא חזקה, דזו היא מילתא דאיירו בה רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ואם איתא דהיכא דאיכא שלש גדרות לא בעינן מיום ליום מאי שנא (דבשלשה) [דבשמונה] עשר לא הויא חזקה בשדה בית הבעל כיון שאסף שלש תבואות. לא קשיא דהתם אין התבואות שוות, דפירא דסוף ראשונה מן התבואות שנזרעות בסוף הקיץ, ושל אחרונה מן הנזרעות בתחלת החורף, ובשדה העומדת לחטים ושעורים בעיא חזקה דשלש תבואות של חטים ושעורים. ולא מצטרפין לענין חזקה מינין הנזרעין בסוף הקיץ. וסברא קמייתא דכתיבנא טפי נהירא וברירא ועולה כהוגן.
<h2>דף כט.</h2>
אמר רבא שתא קמייתא וכו' טפי לא מזדהר. כיון דטפי לא מזדהר אית ליה להאי למחויי. ומדלא מיחה אמרינן דודאי זבנה, לפי שהטילו חכמים עליו למחות, כיון דטפי לא מזדהר איניש בשטריה. ועל כרחך טעמא דמילתא הכי הוא, שאם לא כן מה בכך אם לא מזדהר איניש בשטריה טפי מתלת שנין, מכל מקום במה יצאה קרקע מחזקת בעליה, ומה ראיה יש שהיה שטר בידו מעולם. והיינו דמסקינן דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, משום דאמרינן חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. והא ודאי אפילו נודע הדבר שלא שמע המחזיק על המחאה הויא מחאה. דמצי טעין מערער לא הוזקקתי לטרוח למחות בפניו כדי שיזהר בשטרו, לפי שהיה לו לסמוך על מה שדרך בני אדם להגיד זה לזה, דחברך חברא אית ליה וכו'. הילכך תו לא הויא חזקתו של זה חזקה. הרב ר' יונה. והיינו דאמרינן דבי ריש גלותא לא מחזקי ולא מחזקינן בהו, לפי שאנו יראים למחות בהם, והם ג"כ אין דרכם למחות. ואין חזקה מועלת אלא מתוך שהיה לו לזה למחות ולא מיחה.
רצופות. זו אחר זו בלא הפרש בינתים. אבל אם הניחה שנה שניה ואחר כך אכלה שתי שנים שלישית ורביעית מצי אמר ליה בעל השדה האי דלא מחאי בך, משום דאוברת לה שנה שניה, דגלית אדעתך דלאו דידך הוא. ואע"ג דתנינא במתניתין מיום ליום, אשמועינן רב הונא דלא תימא מתניתין דתני שלש שנים מיום ליום לאפוקי מקוטעות, ולעולם אפילו מפוזרות. קמ"ל. ומודה רב הונא. דדי לו בחזקת אכילת שלש שנים מפוזרות. באתרא דמוברי באגי. במקום שנוהגין לזרוע שנה ולהוביר שנה, שלא להכחיש את הקרקע. דהא אחזיק בה כדאחזקי אינשי. ומיהו שנה שהובירה אינה עולה מחשבון שלש שנים של חזקה, וצריך לשמור שטרו יותר משלש שנים עד שילקוט שלש שנים. ואי טעין אידך אני באתי בתוך שלש ומצאתי שדה ריקה ולכך לא מחיתי, מצי אמר ליה אידך מ"מ היה לך למחות, שאע"פ שלא זרעתיה הייתי עושה בה ניר אחר הקציר, והיה לך להבין שבשביל שלא להכחיש את השדה לא חפצתי לזורעה כמנהג שדות העיר. כל זה לשון רבינו שלמה ז"ל. ונראה מדבריו דאם בשנה בורה לא עבד בה ניר דטענת המערער טענה היא [ולא מצי טעין מחזיק] הכי ניחא לי דעבדא טפי לשנה הבאה.
תנן חזקת הבתים והא בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי. והויא לה חזקת הימים מפוזרת, שהלילות מפסיקים. וקשיא לרב הונא. וא"ת ואי לית לן דרב הונא מי ניחא, והא הויאן להו ג"ש מקוטעות, שאין שם עדות חזקה על הלילות. יש לומר אי לאו דרב הונא הוה אמרינן דחזקת הבתים בימים של [שש] שנים, דהוו להו שיעור שלש שנים שלימות. כך פירשו רבותינו ז"ל. ואע"ג דשלש שנים לא משמע לכאורה שיעור שלש, ויותר היה ראוי לשנות חזקת הבתים שש שנים דמשמע בסתמא שש שנים דימים, דבליליא לא ידעי, יש לומר אגב דתנא באידך כולהו שלש שנים, בבורות ובית הבדים ובית השלחין ועבדים, תנא נמי הכי בחזקת הבתים. וכולהו הנך חוץ מבתים ידעי בהו איניש בשעות שדרך להשתמש בהם. שיבבי. השכנים שהם ראוהו דר בהם יום ולילה, והם רגילין להעיד. ושיבבי ידעי ביממא ובליליא. נראה לי דידיעת שיבבי כשאינם מרגישים שזה יצא משם ומוציא כלי תשמישו משם בלילות. שהדבר רחוק שלא ירגישו בכך. אבל אין לומר שיעידו השיבבי שראוהו דר שם כל הלילות. שהרי אי אפשר שיהיו נעורים כל הלילה. ואילו כשהן נעורין כל הלילה בתוך ביתם אינם רואים אם המחזיק הוא בבית או יוצא משם [בזמן שכיבה ולן בבית אחר], ולעולם לא משכחת חזקת הבתים בדרך זה, ומאי האי דקאמר אביי שיבבי מידע ידעי, דמשמע דהכי אורחא דמילתא וכן הדבר מצוי. רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא. לפי שהקשינו והא בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי, הזכיר רבא ביממא ובליליא, כלומר השוכרים עצמם שדרים שם הרי יכולים הם להעיד על דירת יום ולילה. מיהו אם העידו שדרו שם תלת שנין ולא הזכירו ביממא ובליליא, והלכו להם, ודאי מהניא עדותן. דודאי סתם תלת שנין היינו ביממא ובליליא. שאם לא דרו שם אלא בימים, ובלילות היו דרים במקום אחר, לא היו מעידים דדרו ביה תלת שנין סתם. והני תרי פירוקי דפרקו אביי ורבא לא פליגי אהדדי, אלא שהראה רבא דמיתוקמא חזקת הבתים נמי בלא עדות שכנים כגון בעדות השוכרים, דאיכא אנפא דמקבלינן סהדותייהו ולא הוו נוגעין בעדות. וכדמפרש תלמודא ואזיל. מיהו עדות שיבבי מהניא כפירוקא דאביי על הדרך שפירשנו. וא"ת לרבא היאך מיקרי חזקה, דהא לא דר בה איהו, ולא היה לו הנאה ממנה. ויש לומר דהא קבל השכר. ואע"ג דלקמן אמרינן מי לא עסקינן דנקטי אגרא ביתא וכו', והתם מה הנאה יש לו שהרי לא קבל השכר דהא אינהו נקטי ליה. ויש לומר כיון דמוכח הוא דדיירי בה ולא התנו מתחלה לתת השכר ולא דברו כלל עם זה המערר, הוה ליה כאילו הוא עצמו דר בה. ואע"ג דאמרינן לקמן [מ"א ע"ב] דכי אמרינן שלש לקוחות מצטרפין, דוקא בשטר. לא דמי, דהתם מוכר מסלק עצמו מאותה קרקע ואין חזקתו עומדת ללוקח אלא אם כן כתיב ליה שטר דעייל בהדי ק... תיר. אבל הכא משכיר אינו מסלק עצמו משם והרי השוכר במקומו, כך נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל פירש בענין אחר, כגון דאוגרה יתיה בשטרא לשלש שנים. דאי לא תימא הכי מנא ידע האיך. ועוד כיון דאמרינן דנקטי אגרא ביתא בידייהו למאן ניתביה, דאכתי לא שקיל אגרא מינייהו, דאם כן באיזו חזקה יקנה אותה. ועיקר חזקה הכנסת פירות או ישיבת בתים. אלא ודאי ששכרוה ממנו לשלש שנים וכתבו לו שטר שנתחייבו לו שכר שלש שנים, ושטר קלא אית ליה, ואיבעי ליה למחויי.
והא נוגעין בעדותן נינהו דאי לא אמרי הכי. שהבית של משכיר. אמרינן להו הבו ליה אגר ביתא להאי. ואע"ג דפרעו מקמי הכי למשכיר. דאמרינן בבבא קמא בפרק כיצד הרגל [כ"א ע"א], השוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון, ומוקמינן לה בדקיימא לאגרא, והיא של שמעון ומעלה שכר לשמעון. והא מילתא מיירי בכל ענין ואפילו בשפרע השכירות לראובן אפילו הכי מעלה שכר לשמעון. דאי בשלא פרע מאי אתא לאשמועינן, והא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מיירי ולמי יעלה השכר כי אם לבעליו. אלא שמע מינה כשפרע השכר לראובן מיירי. וא"ת והלא יוצא מן המחזיק בבית דין כל השכר שנתנו לו שלא כהוגן, והיאך הם נוגעים בעדותן, דהא לא אפסדי מידי. יש לומר דשמא אין לו במה יפרע להם את שלקח מהם שלא כדין. אי נמי אפילו יש לו שמא בעל דין קשה הוא ובשביל שלא יבא עמו לדין אמרי הכי. וכי האי גונא אשכחן דמיקרי נוגע בעדות בשביל הראשון נוח לי השני קשה ממנו בפרק זה בשמעתא דפרה וטלית [מ"ג ע"ב]. ועוד שמא השכירו להם בדבר מועט והמערער יוציא מידם שכר הבית משלם. אלא שאין הטעם הזה מספיק, דאם כן לישני ליה כגון ששכרוהו גם מזה בשויהן. ויש שהקשה אכתי אמאי לא מהימני משום מיגו דמצו למימר למערער לדידך יהבינן השכירות כבר. וכיון דאיכא מיגו תו לא הוו נוגעין בעדות, כדאיתא במסכת קידושין פרק האיש מקדש [מ"ג ע"ב] בשמעתא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו. וי"ל דהאי מיגו ליתיה, דהיאך יכולין לומר למערער לדידך יהבינן השכירות, והוא לא היה בכאן והשתא הוא שמערער על זה הבית מחדש ומתחלה לא היו יודעים שהיה שלו, והיאך יפרעו לו השכירות. ועוד יש לומר כיון דתקון רבנן שבועת היסת אין לומר מיגו. כדאמרינן פרק שני דקידושין גבי האומר לשנים וכו'. ואע"ג דשבועת היסת לא נתקנה בימי המשנה מ"מ השתא מיהא דתקינו רבנן אין לומר מיגו זה.
דייני דשפלא. שאין בקיאין בדין. דייני הכי. לקבל עדות כזה. אם כבר נתנו שכר הבית למשכיר. ומעולם בכה"ג לא איירי רבא, אלא בדנקטי אגר ביתא בידייהו ואמרי למאן נותביה. ונראה לי דה"ה אם פרעו לו השכר כבר, שיכול להחזיר להם את השכר לפני בית דין ולומר תנו השכר למי שיזכה בבית דין, ותו לו הוו נוגעין בעדותן. וכההיא דאמרינן בפרקין [מ"ג ע"א] גבי שותפין מעידין זה על זה, דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו. וכענין בני העיר שנגנב ס"ת שלהם שאין דנין אותן בדייני אותה העיר וכו', הוינן עלה בפירקין אמאי לסתלקו בי תרי מינייהו ולידיינוהו.
אמר מר זוטרא אי טעין ואמר ליתו סהדי ליסהדו ביה דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה. פירוש אתא מר זוטרא לאשמועינן דכי אמרינן דבעי סהדותא ביממא ובליליא, דוקא אי טעין מערער, אבל אי לא טעין מערער לא טענינן ליה אנן, אלא כיון דמסהדי דדר בית תלת שנין סתמא זכה המחזיק. כך פירשו רבינו שלמה והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל. וטעמא דמילתא דהיכא דלא טעין לא טענינן ליה, משום דאמרינן כיון דדר ביה ביממא מסתמא בליליא נמי דר ביה, שאין אדם עשוי לדור בבית זה ביום ובבית זה בלילה. ונראה לי דוקא אי טעין מערער דידע שזה לא דר בו כל הלילות ולפיכך לא מיחה, הילכך צריך המחזיק להביא ראיה דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא. אבל אי טעין אנכי לא ידעתי אם דר בו כל הלילות אם לאו לפיכך יביא עדים דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה לאו טענה, דאם אתה [אומר] דאע"ג דלא ידע מערער אם דר בו המחזיק כל הלילות אפילו הכי שומעין לו להצריך את המחזיק עדים על כך, אלמא דינא הוא דצריך להביא עדים שדרו שם יום ולילה, מאי שנא כי טעין הוא דמרעינן לה לחזקה, ומאי שנא כי לא טעין דהויא חזקה. ולא מצינו הפרש בדיני ממונות בין טעין ולא טעין אלא בין טוען טענת בריא ובין שאינו טעין טענת בריא ובין מי שאינו טוען בריא או שאינו טוען כלום. ולענין שבועה בלבד מצינו הפרש בכה"ג דאי א"ל אשתבע לי דלא פריעת משתבע ליה וכי לא אמר ליה הכי לא משבעינן ליה אע"פ שהוא טוען בבריא פרעתיך. וכן כתב רש"י ז"ל דאי טעין בטענת בריא קאמר. ועל עיקר הפירוש שכתבנו תמיהא לן טובא כיון דעיקר חידושיה דמר זוטרא לאשמועינן דאי לא טעין לא טענינן ליה, הוה ליה למר זוטרא למימר הכי אי לא טעין ליתי וליסהדי דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא לא טענינן ליה. ואפשר לדחות דמר זוטרא לאו אסוגיין קאי אלא אמתניתין דחזקת הבתים אמרה וקאמר דאי טעין מערער ליתי סהדי וכו' טענתיה טענה. ונראה בעיני דה"פ אי טעין ואמר ליתי סהדי ולסהדי וכו' לפי שהעמידו משנתנו בשני ענינים בעדות שיבבי ובעדות שוכרים, דאביי ורבא ל"פ אהדדי כמו שפירשנו, בא מר זוטרא ואמר דאי טעין מערער ואמר בריא לי שהיה יוצא משם בלילות הלכך אין לקבל עדות שיבבי ולסמוך על מה שלא הרגישו בטילטולו מן הבית בלילות אלא יבאו עדים ויעידו שהם עצמם דרו שם ג"ש בימים ובלילות, שומעין לו. ואע"ג דסתמו של דבר מרגישין שיבבי אם יטלטל כלים משם בלילות, אין סומכין על הסתם הזה כיון דאיכא טענת בריא דמרעא ליה לסתמא.
<h2>דף כט:</h2>
גירסת רבותינו ז"ל ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות דאע"ג דלא טעין טענינן ליה אנן. פירוש אם המערער רוכל המחזר בעיירות, ודרך הרוכל לצאת מן העיר בימים ולחזור בלילות, אע"ג דלא טעין טענינן ליה אנן. לפי שאנו חוששין שמא כשהיה המערער שב לביתו בלילות היה המחזיק יוצא משם. הילכך צריך המחזיק להביא עדים דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא. ובספרי ספרד ונוסחאות כל הגאונים גרסינן ומודה רבא ברוכלין המחזירין בעיירות. ובכל ספר ישן תמצא ומודה רבא, אלא שהגיהו ומודה מר זוטרא. ופירש רב האיי גאון ז"ל וכן היא בפירוש רבינו חננאל ז"ל, ומודה רבא שהצריך עדות השוכרים על דירת ימים ולילות, שאם השוכרים רוכלין שדרכם לחזר בעיירות ומקצת הימים לא דרו בבית לפי שהיו מחזרין בעיירות מהניא חזקה. והא דאמרינן ומודה רבא, משום דאביי ורבא הם שפירשו שמחמירין בחזקה להצריך עדות יום ולילה. והא דקאמר אע"ג דלא טעין, יש לפרש דהכי קאמר, אע"ג דלא טעין מחזיק שמחמת רכולתם לא דרו שם העדים מקצת הימים וגם העדים לא טענו כן, אלא כך אמרו לשלש שנים שכרנו את הבית הזה ודרנו בו רוב הימים ופעמים שהיינו דרים שם בלילה ולנים חוץ לעיר ביום, כיון שאנו יודעים בהם שהם רוכלים ומחזרין בעיירות טענינן ליה ופותחין לשאול את פי העדים אם היו עושין כן מחמת רכלותם. ואם לא הניחו את ביתם אלא מחמת רכולתם הויא חזקה. וכגון זה פתח פיך לאלם הוא. ואנו למדים מדברי הגאונים ז"ל שאם המחזיק יוצא חוץ לעיר מקצת ימים לעסקיו, [כיון] שדירת קבע שלו באותו הבית ה"ז חזקה.
מיהו אם יצא לו לעסקיו ונשתהא שם דרך קבע, כגון שעומד שם שלשים יום, אינה חזקה. שאם אי אתה אומר כן, אפילו שהוא חוץ לעיר בתוך שלש, שנה או שנתיים, תיהוי חזקה. ונראה בעיני דדוקא כגון דמוחזק האי גברא וידוע שדרכו לצאת לעסקיו חוץ לעיר לפעמים, וכענין רוכלין המחזירין בעיירות שהדבר ידוע שדרכן ללון לפעמים חוץ לעיר, הילכך יש לו למערער לחשוב שאינו רואה אותו בבית מקצת הימים שהוא יצא לרכולתו. אבל אם לא היה זה המחזיק רגיל לצאת חוץ לעיר לעסקיו ואין הדבר ידוע לבני העיר על מה הוא יוצא, אינו חזקה. דמימר אמר האי מערער כדרך הגזלנים הוא דר בה, כיון שיוצא משם לפעמים ואין הדבר ידוע לעולם שהוא יוצא מחמת עסקיו ולית ליה קלא. וסימן לדבר חזקה דשותפין ולקוחות שאינה מצטרפת אלא בשטר.
ראיתי נסחת הגאונים ז"ל כולן, אי טעין ואמר ליתו סהדי ליסהדו לי דדרו ביה תלת שנין וכו'. ולשון "ליסהדו לי" מוכיח שהמחזיק טוען כך. שאילו המערער טוען, הול"ל לסהדו לך או לסהדו בי. ופירשוה הגאונים ז"ל לענין עדות השוכרים דמהניא למחזיק אע"ג דלא נקיטי אגר ביתא. וכגון שדרו שם כבר זה ימים רבים ועכשו דרים שם אחרים. ולא הוו קמאי נוגעין בעדות כיון דאי בעו אמרי לא שכרנו א"נ פרענו. וזה הפירוש דחוק מאד, שהרי כיון שהזכיר התלמוד עדות נגיעת השוכרים כל כמה דלא נקיטי אגר ביתא ואמרי למאן נותביה אם בא מר זוטרא עכשו למצוא צד אחר בהכשר עדותן היה לו לפרשו. ונראה לי לפי הגירסא הזאת דה"פ, אי טעין המחזיק בב"ד קודם שיבא המערער, יעידו לי השוכרים האלו לפניכם שדרו בביתי שלש שנים, לפי שאם יבא אדם לערער על הבתים שוב לא יהיו השוכרין כשרים לעדות משום דליהוו נוגעין בעדותן כיון שפרעו לי השכר, טענתיה טענה. דלא חיישינן להו לנגיעת עדות כיון דליתיה לערער קמן, אע"פ שזה תובע עדותן בשביל חשש המערער. והכי מוכח בפירקין [מ"ו ע"ב] בשמעתא דהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות דלא הוו נוגעין בעדות [כשאין הדבר קרוב שיבא להם תועלת בעדותן]. והכא נמי סתם בית שהחזיק בו שלש שנים אין ערער עתיד לבא עליו. ואע"פ שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, הכא מקבלין כיון דהשתא מתכשרי, ואם יעידו משיבא ערער ליהווי נוגעין בעדות. וכענין מה שאמרו בפרק הגוזל [ב"ק קי"ב ע"ב] דמקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון שהוא חולה או עדיו חולים.
ומודה רב הונא. אע"ג דבעי רצופות יום ולילה. בחנוותא דמחוזא. חנויות שמוכרין בהם לחם ויין. דאי טעין אין חוששין לטענתו. דאע"ג דלא דר בה בלילות חזקה מעליא היא שאין דירתן אלא ביום. י"מ דבעינן שש שנים לחזקה מפני שאין שם לילות. ולא הוויין מפוזרות, משום דדמי לאתרא דמוברי באגי. וי"מ דלא צריכי אלא ג"ש והו"ל חזקה כשדה הבעל הואיל ולהכי עבידא. ולא דמיא לאתרא דמוברי באגי דבעינן שש שנים, דהתם כיון דאיכא דמובר ואיכא דלא מובר ואיכא נמי דוכתא דלא מוברי כלל. ובדוכתא דכולהו מוברי נמי, שמא דמובר הא אכיל האי, ולא שויא אכילה לכולהו ולא בורתא לכולהו, משום הכי בעינן שלש שנים בסירוגין כי היכי דליפרסם חזקתיה. אבל הני חנוואתא מילתא דשויא לכולהו, ליממא עבידן לליליא לא עבידן. ומשום הכי קיימא ליה חזקה בג"ש לחודייהו, דליממא מיהא אחזיק ליה. ולשון אחרון עיקר. כתב הרב בעל העיטור ז"ל. ש"מ כל החזקות לפי המנהג. בתים וזולתם שדרכם להשתמש בהם תדיר או הוא א"נ [כלי] תשמישיו, וכן חנוותא דמחוזא ביממי, ובית השלחין באתרא דלא מוברי באגי, אי שני ממנהגא לא הויא חזקה. אבל כל מידי דלאו כל שעה אורחייהו, כגון אתרא דמוברי באגי א"נ חנוותא דמחוזא דלא עבידי בליליא, וצונמא דהוי חזקה במשטח בה פירי, ועשה מחיצה לבהמתו עשרה טפחים, דלאו כל שעתא עבדי פירי, אזלינן בתר מנהגא דאינשי. ועבדים ומרחצאות ובית הבדין נמי, לפי דרך ב"א בשעה שצריך לו. וכי פריך בגמרא מבתים, והא בתים ביממא ידעי בליליא לא ידעי, לפי שאין בכל החזקות דבר שדרכו לעשות פירות תדיר ביום ובלילה אלא בתים. אבל מעבדים וזולתם לא פריך, דאטו עבדים עובד בין ביום ובין בלילה. אלא הכל כדרך ב"א. ועל ידי היה מעשה במקום של בית הכנסת באדם שהחזיק בה כמה שנים, ולא יצא מחזקתו, ובאו עדים ואמרו בכל שנה יצא למעריפה שלו פעמים בשנה. וחברו עלי רבותי ואמרו אינה חזקה, דלאו רצופין נינהו. והתרסתי כנגדם דחזקה היא בעבדים ושובכין ובית הבדין כפי המנהג. ושאלתי את פי רבינו יעקב והודה לדברי דחזקת המקום כאורחא דעלמא במפוסקות. ואפילו חולה או הולך למעריפה או בימי אבלו לא אבד חזקתו, וחזקתו כחזקת בני אדם. ודוקא שלא יצא מחזקתו לחזקה אחרת, כההיא אמתא דרמי ורב עוקבא מר אשתמש בה אג"ה ומר אשתמש בה בד"ו.
מר אשתמש ראשונה. עובדת לזה שנה ולזה שנה. אתון מ"ט עבדיתו הכי דלא תחזקו אהדדי לעלמא נמי לא הויא אהדדי חזקה. קשיא לן והלא אם היה משתמש אחד מהם ג"ש רצופות לא היתה לו חזקה על חברו דקיימא לן בפרקין [מ"ב ע"א] השותפין אין להן חזקה בדבר שאין בו דין חלוקה, ולמה הוצרכו להשתמש בשנים מפוזרות כי היכי דלא ליחזקו אהדדי. וכי תימא חוששין היו שלא ישתכח השיתוף ויחזיק אחד מהם, אם כן גם עכשיו יוכל להחזיק בה מי שהוא בידו, כיון שאין עדות מקח לחברו. ומי שהחזיק בה תחלה יום אחד יכול לערער עליה לעולם כל זמן שאין לבא אחריו חזקת ג"ש רצופות. וי"מ כי ע"י שהיה משתמש כאו"א שנה היה השיתוף נזכר. ולפי זה אין לשון התלמוד מחוור דקאמרינן אתון מ"ט עבדיתו הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי לעלמא נמי לא הויא חזקה, דמשמע שהיה נותן טעם וראיה ממה שהיו חוששין שלא יחזיקו זה על זה. ואדרבא אילו היה השיתוף נזכר ונודע לכל היתה חזקתם חזקה לעלמא נמי כאילו נשתמש כ"א ג"ש רצופות כדאמרינן אבל כתוב איטרא קלא אית ליה. ויש לפרש אתון מ"ט עבדיתו הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי, וסבריתו שאם ישתמש אחד מכם (ב)[בשלש] שנים רצופות, כשישתכח השיתוף לסוף ג"ש יוכל לטעון המחזיק שלי היא, ואם יבאו בעלים הראשונים תעמוד החזקה כנגדם. אבל עכשו שישתמש כ"א שנה, אם ישתכח השיתוף ויבא האחד להחזיק ולכפור בחברו ולומר שלי היא, יתיירא שמא יבואו בעלים הראשונים ויוציאו מידו גם לאחר שנשתמש בה ג"ש מפוזרות לפי שלא החזיק בה לבדו ג"ש רצופות, וחזקת חבירו לא תצטרף לחזקתו כיון שכל אחד מהם טוען שלי היא. ומתוך כך תהיו זקוקים להודות זה לזה על השיתוף כדי שתצטרף חזקתכם להחזיק על בעלים הראשונים. אלמא סבירא לכו דלא הויא חזקה אלא בשנים רצופות וכדרב הונא. הילכך לעלמא נמי לא הויא חזקה אע"פ שאתם מודים בשיתוף, שהרי אין שותפותכם נודע, שאין עליו קול ואינכם יכולים להחזיק על בעלים הראשונים בכך, לפי שיטעון, מתוך שכדרך הגזלנים הייתם משתמשים ולא היה כל אחד מחזיק ג"ש רצופות לא חששתי למחות כך נראה לי. והרב אברהם בר' דויד זצק"ל פירש דאע"ג דקיימא לן דאין שותפין מחזיקין זה על זה בדבר שאין בו דין חלוקה, אפשר דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא לא מפלגי בין דבר שיש בו דין חלוקה לשאין בו דין חלוקה, אלא בין נחת לפלגא לנחת לכולא הוא דמפלגי, וה"ק להו רבא, אתון מ"ט עבדיתו הכי דסבריתו שהשותפין מחזיקין זה על זה בדבר שאין בו דין חלוקה, ולפיכך החזקתם במפוזרות. אלמא סבירא לכו דאין חזקה אלא ברצופות, הלכך לעלמא נמי לא הויא חזקה. ואילו היתה חזקה במפוזרות היתה חזקת המשתמש בחמישית מועלת לו, שכבר הקדים להשתמש שלש [שנים], וחבירו לא נשתמש עדיין כי אם שתים, ואפילו לאחר שנשתמש השני ששית נראה כיון דקדמה ונגמרה חזקת חבירו צריך השני חזקת שלש אחר שנגמרה חזקת ראשון. ולהכי אייתי האי מעשה הכא, משום דאיירינן לעיל דבעינן רצופות, והכא לא הוי רצופות.
ולא אמרן אלא דלא כתוב אטרא אבל כתוב אטרא קלא אית ליה. פירוש אם כתבו לאחר שלקחוה שטר חלוקה שחלקו ביניהם להשתמש בה זה שנה ראשונה וזה שנה שניה, מצטרפת חזקתם. דקלא אית לה לחלוקה כיון שכתבו עליה שטר בעדים וידוע הדבר שמשתמשים בה בענין זה מתוך חלוקת שותפותם ולא כדרך הגזלנים. וכיון שלא מיחה המערער הפסיד. וכי האי דקיימא לן [מ"א ע"ב] שלשה לקוחות מצטרפין ואמר רב וכולן בשטר, כך פירש רבינו שלמה ז"ל. ונראה לי דה"ה אם כתב להם המוכר שטר מכר דקלא אית לה דשותפים היו. הלכך שוב אין חזקתם כדרך הגזלנים, וכי נפיק ערעור לומר שהמוכר שמכרה להם בגזלנות היתה בידו, חזקתן מצטרפת. חוץ מבית רובע. באותה שדה, שלא עבד בה ולא זרעה, הלכך לא מחיתי.
צונמא במאי קני לה. אית דמפרשי לאו לענין חזקת ג"ש קא מקשה, מדקאמר במאי קני לה, אדרבה הול"ל במאי מחזיק בה. אלא הכי מקשה במאי קני לה, דתו לא מצי מהדר באותו מכר, כדאמרינן לקמן אבל בנותן מתנה וכו'. היכא דתרווייהו מודו המכר מכר ולא מערערי אהדדי ובעי למהדר מאותו מכר, נעל וגדר ופרץ כ"ש ה"ז חזקה. וגבי צונמא לא שייך נעל וגדר ופרץ, אלא בדבר העשוי לזריעה. אלא אי בעי לאוקומי חיותא וכו' והויא חזקה, הכא נמי אי בעי ליה למעבד האי חזקה. ורש"י ז"ל פירש אכלה כולה חוץ מבית רובו, שלענין חזקת ג"ש קאמר, שהוא ע"י טענה. ולא לענין חזקה דקניה, שאינו קונה אלא בנעל וגדר ופרץ כ"ש וכיו"ב. ובאכילת פירות לא קני כדאמרינן בסוף פירקין [נ"ז ע"א] והרי אכילת פירות דבנכסי חברו קנה ובנכסי הגר לא קני, פירוש אכילת פירות האילן. מיהו בחרישה בלא זריעה קני. ונחלקו בה רב ושמואל בסוף פירקין [נ"ד ע"א], דשמואל אמר לא קנה אלא מקום מכושו ורב אמר קנה כולה. ואין ענין שמועתנו אלא לענין חזקת טענה. וכן הא דאמרינן דצונמא קני לה שמשטח בה פירי, דוקא לענין חזקת טענה, אבל לענין חזקה שאין עמה טענה לא קני בהכי כיון דלא משבח בגופא דארעא.
ההוא דא"ל מאי בעית בהאי ארעא וכו' בשכוני גוואי הואי. פירוש בארץ רחוקה הייתי באותן ג"ש, ולא היתה נשמעת שם חזקה שהחזקת. א"נ מקום חירום היה בינתים ולא הויא חזקה ולא מהניא חזקה כ"ז שהמערער במקום שא"א לשמוע שם על החזקה ולמחות. וכדתנן היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זיל ברור אכילתך. פירוש עליך להביא ראיה שהיה המערער בשני חזקה עמך במדינה במקום שהיה יכול לשמוע החזקה ולמחות. והיה לו למערער עדים שהיתה של אבותיו. שאם לא כן היה המחזיק נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. א"ל רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה. והרי זה שהחזיק שלש שנים מוחזק בקרקע. וקיימא לן כרב נחמן, דבההיא שעתא רבא לגבי רב נחמן תלמיד היושב לפני רבו הוה. וש"מ להא דתנן [ל"ח ע"א] אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, שעל המחזיק להביא ראיה שהיה המערער עמו במדינה. ודינא דמסתבר הוא, דכיון דאינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, כ"ז שאין שם עדים שהיה עמו במדינה מה ראיה יש בחזקה שלו כל זמן שלא הביא עדים שהיה עמו במדינה. ולא דמיא למחאה, שאם אמר המערער מחיתי בתוך שלש, ודאי צריך להביא עדים, כדקיימא לן [מ' ע"א] מחאה בפני שנים וא"צ לומר כתובו. שהמחזיק אינו יכול להביא עדים שלא מיחה המערער, דלא ראינוה אינה ראיה. ועוד דכיון שהחזיק חזקה גמורה עד שזה זקוק למחאה, ודאי עליו למחות בפני עדים. אבל כל זמן שטוען המערער לא הייתי עמו במדינה הרי הוא עוקר את החזקה. וכדתנן [שם] אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. הלכך על המחזיק להביא ראיה שהחזיק חזקה המועלת. מיהו כיון שהביא עדים שהיה עמו במדינה שנה שלישית או חדש אחד בסוף שלש במקום שהיה יכול לשמוע על החזקה ולמחות, אע"פ שהיה שתי שנים הראשונות במקום חירום ה"ז חזקה. שהרי כיון שהגיע למקום שהחזקה נשמעת שם חקר וידע שזה החזיק בקרקע שלו ג"ש והיה לו למחות. וכדאמרינן [ל' ע"א] לקמן והא אית לי סהדי דכל תלתין יומין הוה אתי לשוקא ואמר רבא עביד איניש דכל תלתין יומין טריד בשוקיה. אלמא אי לאו דטריד בשוקיה היתה עולה כל השנה למנין שני חזקה אע"פ שהיה כל השנה במקום חירום, כיון דהוה אתי לשוקא. אבל אם היה עמו במדינה בשתי שנים ראשונות, ולא היה עמו במדינה בשנה שלישית אינה חזקה. שלא היה זקוק למחות עד סוף שלש, והרי הוא במקום חירום בסוף שלש. ורבינו חננאל ורבינו יצחק אלפסי ז"ל [פירשו] אנא בשכוני גוואי הואי, ביום שאתה אומר שלקחתה ממני. ואע"ג דאיכא למימר מילי מסר, לא עבדי אינשי דמזבני אא"כ הלוקח עמו בעיר. הלכך אילו נתברר שלא היה עמו בעיר אחת ביום שהוא טוען שלקחה אתרעי חזקה. וא"ל רב נחמן זיל ברור אכילתך, פירוש הבא עדים שביום שאתה טוען שלקחתה הימנו היה עמך והיית עמו בעיר אחת. ולא אתברר לן האי פירושא דכיון שהחזיק זה שני חזקה הרי החזקה מוכחת שלקחה, וממילא אין לנו להסתפק ולומר שלא היה עמו בעיר אחת קודם שלש סמוך לחזקה שהחזיק. ולפי הפירוש הזה הול"ל מינך זבנתה ביום פלן ואכלתה שני חזקה, כדי שתבא התשובה שהשיב אנא בשכוני גואי הואי על זמן המקח שהזכיר. ועכשו ודאי סתם התשובה שהשיב אנא בשכוני גואי הואי משמע דקאי אשני חזקה. וכדרך מה שאמרו אחר כך באידך עובדא אנא בשוקא בראי הואי. ואל יקשה לך לפי הפירוש שפירשנו דבשכוני גואי היינו במקום חירום, מאי שנא הכא דקאמר רבא המוציא מחבירו עליו הראיה, ובאידך עובדא קאמר עביד איניש דכל תלתין יומין טריד בשוקיה, ולא הצריך את המערער להביא עדים שהיה במקום חירום. דאיכא למימר שכבר הביא עדים מן השיירות הבאות עמו לשנה שהיה דר במקום חירום אי נמי המחזיק היה מודה לו על כך. ולא היה המחזיק נאמן במיגו דאי בעי אמר (עמנו) [עמי] במדינה היית. דאיכא למימר לא היה יכול לטעון כן, דמילתא דעבידא לאיגלויי היא, שהרי מפורסם הדבר לבני העיר [שלא] (ש)היה דר שם.
<h2>דף ל.</h2>
נכסי דבר סיסין מזבנינא לך. כל אותן קרקעות שקניתי מאותו אדם ששמו בר סיסין אני מוכר לך. הואי ההיא ארעא דמיקריא דבי [בר] סיסין. כך היו קורין אותה, ולא היה ידוע אם קנאם זה מבר סיסין ולפיכך נקראת כן, או כך שמה מעולם וירושה היא מאבותיו. כ"כ רש"י ז"ל. אבל הרב ר' יונה כתב דלא א"ל אלא האי לישנא נכסי דבר סיסין מזבנינא לך, ואם היה ידוע שלא היתה דבי סיסין מעולם אלא דאקרויי מקריא הכי, ודאי לא היתה בכלל המכר. וא"ת שמא בעלמא זבין ליה, ובין אותה שהיתה דבי סיסין ובין הנקראת ארעא דבי סיסין בכלל לשון המכר, יש לומר הרי המוכר יכול לטעון לא נתכונתי אלא לאותה שהיתה דבי סיסין, ויד מוכר על העליונה. אבל עכשו שלא ידוע אם היתה דבי סיסין אם לא, ס"ל לרב נחמן מסתמא דבי סיסין היתה כיון דמיקריא דבי סיסין. עוד י"ל לא מחזקינן דזבין ליה שמא בעלמא, כיון דאיכא למימר אותה שהיתה דבי סיסין מכר לו.
דרב נחמן אדרב נחמן ל"ק התם כיון דא"ל דבי סיסין ומיקריא דבי סיסין עליה דידיה רמאי לגלויי וכו'. זה שהוצרך להאריך ולומר [כן] כיון דא"ל [דמיקריא] דבי סיסין ולא הספיק לו לקצר ולומר כיון דמיקריא דבי סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי וכו', הכי פירושה, כיון דא"ל דבי סיסין סתם ולא הוציא לו שדה זו מכלל המכר בפירוש, ודאי הרי היא בכלל המכר. שהרי היה יודע המוכר דמיקריא דבי סיסין, ויטעון הלוקח שהיא בכלל המכר, וכל השומע יחשוב כן. הילכך ודאי אילו לא היתה דבי סיסין ודאי היה מפרש בשעת המכר חוץ משדה פלוני. ומדלא פירש הרי היא בכלל. דבשלמא אם היו שם עדים שלא היתה דבי סיסין, ולפיכך לא הוצרכתי להוציאה מכלל המכר, שלא מכרתי לו אלא אותן שהיו דבי סיסין. הכא לא יהא אלא דנקט שטרא מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וקום בנכסך. צריכין אנו לפרש מה תשובה הוא משיב על דברי רבא דחשיב ליה להאי מוחזק כיון דאכלה שני חזקה, משא"כ במאי דנקיט שטרא ולא נתקיים בחותמיו ולא אכלה נמי שני חזקה. ויש לפרש כיון דנקט שטרא ומן התורה עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, יותר הוא מוחזק במה שירד לשדה זו בשטר זה ממי שהחזיק ג"ש בלא שטר, ואפילו הכי חשו רבנן לזיופא ואמרינן ליה קיים שטרך, הכא נמי אמרינן ליה זיל ברור אכילתך. עוד יש לפרש לא יהא אלא דנקיט שטרא וכו', מ"ט קא בעית למימר שלא יצטרך המחזיק לברר אכילתו משום דכיון דאחזיק ג"ש אין עליו פשיעה באבדת השטר, דטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה, לא יהא אלא דנקיט שטרא הלא מי שיש לו שטר בידו הרי נזהר ולא פשע בכלום, ואילו הכי לא אמרינן כיון דלא פשע יזכה בשדה שמחזיק בה בשטר שבידו אלא אמרינן ליה אע"פ שלא פשעת צריך אתה להביא ראיה ששדה זו שלך הלכך קיים שטרך וקום בנכסך. ה"נ אע"פ שלא פשע צריך להביא ראיה ששדה זו שלו. ומאי ראיה, דמייתי סהדי שהיה זה עמו במדינה והיה לו למחות ולא מיחה, שזו היא עיקר ראיה דחזקה, כמו שכתבנו למעלה דאמרינן תלת נמי מזדהר. הלכך כ"ז שלא הביא ראיה שהיה עמו במדינה לא הויא חזקה כלל, שהרי לא הוטלה המחאה על המערער אלא אם כן היה עמו במדינה, הרב ר' יונה.
מאי בעית בהאי ביתא. שהכל יודעין ששלי היתה. א"ל אנא בשוקא בראי הואי. בארץ מרחקים, מקום שאין השיירות מצויות, ולא הייתי יודע שאתה מחזיק בביתי, ולכך לא מחיתי. והא אית לי סהדי דכל שתא ושתא אתית לשוקא. נ"ל כגון שבא לשוק אחר שהחזיק זה ג"ש, והיה לו למחות. שאם בתוך ג"ש בלבד בא לשם, הרי עדיין לא היה זקוק למחות. ובסוף ג' בשוקי בראי הוה, במקום שאין ראוי למחות משם על חזקה זו. בשוקאי הוה טרידנא. למכור סחורתי ולקנות אחרת ולהוליכה במקום היוקר. ולא ידעתי שאתה דר בביתי. וכי תימא נהי נמי דביומא דשוקא לא מצי למחויי ביה בשביל איהו גופיה, ולא באינשי אחריני משום דכולהו בשוקא הוו טרידי, מ"מ בדלא הוי יומא דשוקא הא שכיחי שיירתא, והוה מצי למחויי ע"י הנהו אינשי אחריני. ותירץ רבינו האי ז"ל דהאי מילתא מיירי בשעת חירום. והילכך לא הויא חזקה עד שיהא עמו במדינה, דלא מצי למחויי ע"י אינשי אחריני, דלא שכיחי דאזלי התם אלא ע"י שיירות גדולות מפני החירום, ולא היו השיירות מצויות אלא ביום השוק. ואז בשוקייהו הוו טרידי כולהו ולא מצי למחויי על ידייהו ולא איהו גופיה. וכתב הראב"ד ז"ל וההוא מעשה דשכוני בראי דאוקמה גאון בשעת חירום, אפשר מדעת רבא הוא דאוקמה הכי. דאי לאו דידיע חירום בההוא דוכתא ואמר מוכר חירום הוה, לא מהימן. אבל לרב נחמן, אע"ג דלא אתחזק לן בחירום, מוכר מהימן למימר חירום הוה התם. ופירש רבינו שלמה ז"ל דוקא כשיש לו בית אחר באותה העיר שמתארח שם ולא יכול למחות בשעה שהיה טרוד בשוק. אבל אם לא היה לו בית אחר באותה עיר, היה לו ליכנס באותו בית ולמחות אפילו בשעה שהיה טרוד בשוק במחזיק בו.
ההוא דא"ל לחבריה וכו' מי לא מודית דארעא דידי ואת מינאי זבינתה. פירוש לא היו עדים לזה המערער על שדה זו שהיא של אבותיו, אלא זה היה מודה לו ששדה זו שלו היתה. ואילו היה טוען זה שלך היתה ולקחתיה ממך א"נ קמאי דידי זבנה מינך זה שמכרה לי היה נאמן, כיון שאין עידי אבות למערער, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל עכשו שלא היה טוען אלא מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, כלומר הוא אמר לי דזבנה מינך אבל איני יודע אלא מפיו, אומרין לו כיון שאתה יודע ששדה זו היתה של זה המערער ואינך יודע אם לקחה זה שמכרה לך ממנו, אין ספק מוציא מידי ודאי, ויש לך להחזיר לו את השדה. והגע עצמך, אילו היה לו לזה המערער עדים דאהבתיה, כלום היו ב"ד מאמינים את הלוקח לומר שלקחה ממנו אלא בעידי מקח או בעידי חזקה, גם עכשו שזה מודה לו שהיתה שלו הרי הודאת בע"ד כמאה עדים. הלכך אין לו להאמין שזה שמכרה לו לקחה מן המערער אלא בעדי מקח או בעדי חזקה. וכן פירשה הרב רבינו יצחק ז"ל. ופירשו מקצת רבותינו ז"ל שהיתה הודאת הנתבע הזה במה שאמר מפלניא זבנתה דאמר לי דזבנה מינך. אלמא דבר ידוע היה אצל המוכר והלוקח שהיתה מתחלה של זה המערער. ואי אפשר לומר כן, שהרי בכל זאת לא הודה הנתבע שהוא יודע שהיתה השדה של זה המערער, אלא שהוא מעיד שהמוכר אמר לו שהיתה שלו ולקחה ממנו. הלכך כמו שאם היתה השדה ביד המוכר היה נאמן לומר שלו היתה ולקחתיה ממנו, גם הלוקח הבא מכחו בטענה זו שטוען בשמו זוכה בשדה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, כלומר הפה שאמר לו שהיתה השדה של מערער, הוא הפה שהתיר ואמר לו שלקחת ממנו. אלא ודאי צריך אתה לפרש שזה הנתבע היה מודה לו לזה המערער שהוא היה יודע שלא מפי המוכר שהיתה שדה זו שלו. אלא שהיה טוען שהמוכר אמר לו דזבנה מיניה. לפיכך אין לו להאמין את המוכר לומר שלקחה אלא בעידי מקח או בעדי חזקה כיון שהוא יודע שהיתה מתחלה של זה המערער, וכמו שפי'. וי"ל שהיתה הודאת המחזיק מכלל מה שבא רעהו וחקרו, ואמר לו ולאו קא מודית דארעא דידי היא, ואת מנאי לא זבנת כלום, וכי אינך מודה שידוע לך שארעא דידי הוא, וכיון שזה ידוע לך, ולא הודע לך שלקחה המוכרה לך ממני, אלא ששמעתו אומר כן, אין לך לסמוך על דבריו בלא עדות וראיה, ולהניח הודאי מפני הספק. ושתק לו המחזיק על טענה זו, ושתיקה זו כהודאה. או הודה לו בפירוש על כך שיודע הוא שהיתה שלו כבר. ועל זה דן רבא דדינא קאמר ליה, הרב ר' יונה.
<h2>דף ל:</h2>
ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתה ואכלתיה שני חזקה א"ל פלניא גזלנא הוא. פירוש בגזלה היתה זו בידו, שגזלה ממני. והיו לו עדים לתובע שהיתה של אבותיו. והיה נאמן לומר לטעון פלוני גזלנא הוא אע"פ שזה המחזיק בה אכלה ג"ש, לפי שלא היו לו עדים דדר ביה ההוא דזבנה ניהליה חד יומא. ואין טוענין ללוקח אע"פ שהחזיק ג"ש עד שיביא עדים דדר ביה מוכר חד יומא. כ"פ ר"ש ז"ל. ולישנא לא משמע הכי, דהול"ל פלניא מינאי גזלה, כיון שלא היו לו עדים על כך. ומדקאמר פלניא גזלנא הוא משמע שהיה הדבר ידוע להם בעדים. ויש לפרש פלניא גזלנא הוא, שהחזיק בגזלנות על שדה זו וידוע הדבר בעדים. ואין חזקה לגזלן ולא לבא מכחו, כדאיתא בפרקין [מ"ז ע"א]. וכ"פ רבינו יצחק ז"ל. ואיכא דקשיא להו על זה דאם כן היכי היה הנתבע מביא ראיה מה שנמלך בו ואמר לו זיל זבין, ומאי דקאמר תלמודא נמי כמאן כאדמון, והלא אפילו הודה לו התובע בפירוש אין הודאתו ראיה, כדאמרינן לקמן דגזלן ובן גזלן אין להם חזקה אע"ג דאודי ליה דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. ונראה לי שאע"פ שלא היתה הודאתו ראיה, דאיכא למימר דמחמת יראה הוא דקא מודה, אבל ממה שהשיאו לזה עצה ליקח את השדה היה ראוי להביא ראיה אי לאו טעמא דאמרינן השני נוח לי. לפי שאין לומר מחמת יראה השיאו עצה, שאילו נמנע להשיאו עצה ליקח את השדה לא היתה עלילת הגזלן עליו, ובלבד שיודה שהקרקע של גזלן. וכה"ג אמרינן לקמן [מ"ח ע"ב] בענין תליוה וזבין דקס"ד דתלמודא למימר דבשדה זו זביניה לאו זביני. ואמרינן עלה ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לאישתמוטי אבל הו"ל לאישתמוטי לא. דכיון דהו"ל לאישתמוטי ולמסור מודעא ולא אישתמיט, לאו מחמת אונס זבין. ועוד נהי דהיכא דאודי בפני הגזלן אמרינן דמחמת יראה אודי, אבל בפני הבא ליקח מה לו להודות, הרי היה יכול להשתמט ולשתוק. א"ל והא אית לי סהדי דאתאי אמלכי בך וכו'. פירוש אע"פ שהוחזק אותו שמכרה לו בגזלנות שדה זו מתחלה, כיון שנועצתי בך ואמרת לי זיל זבין אלמא בתר הכי זבנתה את ניהליה. אמר ליה דאמינא השני נוח לי. כלומר נוח לי לדון עמך ולהוציאה בדין. אמר רבא דינא קאמר ליה. המערער ויטול שדהו. כמאן כאדמון. קים לן כרבנן בפרק בתרא דכתובות [ק"ט ע"א], דתנן העורר על השדה שמכר שמעון ללוי, ואמר ראובן שגזלו שמעון ממנו, והוא ראובן העורר חתום עליה בעד, באותו שטר מכירה שכתב לו שמעון ללוי חתם ראובן ועד אחר עמו. השני נוח לי. ולכך חתמתי. אלא בחיתום. דקא עביד איניש המערער מעשה לסייעו ללוקח לקנות שדהו דמקרי ואמר. לשון [רות ב'] ויקר מקרה.
ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה ואכלתה שני חזקה. והמערער היו לו עדים שהיתה של אבותיו, ולפיכך הוצרך המחזיק לטעון שאכלה שני חזקה. והיו לו למחזיק עדים דדר ביה ההוא דזבנה ניהליה ואכליה חד יומא. וא"ל והא אית לי סהדי דאתית באורתא לגבאי ואמרת לי זבנה ניהלי. פירש רבינו שלמה ז"ל שהמחזיק בא אצל התובע הזה לקנותה ממנו, והיה התובע מביא ראיה מזה שהוא עצמו הודה שהיא שלו. ועד עכשו בגזלנות ירד בה. א"ל דאמינא אזבין דינאי. ורבינו חננאל ז"ל פירש, ואמרת לי זיל זבנה ניהלאי, כלומר קנה אותה לי, והרי דהודית שעד עכשו לאו בתורת מקח היתה בידך, ואני הלכתי וקניתיה לעצמי אחר שאמרת לי לקנותה לך, ועכשו אתה חוזר וטוען אחר שקניתיה שהיא שלך. א"ל אמינא אזבין דינאי, פירוש לפי שאבדתי את השטר והיה המוכר בא לערער עלי, הייתי רוצה ליקח ממנו, שיחזור ויכתוב לי את השטר. ונראה לי כי מה שהוסיף ר"ח על הטענה הסדורה בתלמוד לומר שהתובע היה טוען שקנאה הוא לעצמו אח"כ, א"צ לכך אלא המערער היו לו עדים שהיתה של אבותיו. והיה מביא ראיה ממה שא"ל הנתבע לקנותה לו מאותו שטוען שמכרה לו. כי עד עכשיו לא בתורת מקח היתה בידו. הלכך אין החזקה שהחזיק בה ראיה שהיתה של מוכר. ולפיכך זוכה בו התובע בעדים שהיו לו שהיתה של אבותיו. שאין שום חזקה מועלת אא"כ יש עמה טענה שיטעון שלקחה מן המערער או מאחר. ואילו הוכחש זה במה שטען מפלוני זבתנה, שוב לא היתה חזקה זו לראיה, וגם לא היה יכול לחזור ולטעון לאריס הורידני שם והחזקתי בשבילו. ומצאתי במקצת ספרים "ואמרת לי זיל זבנה ניהלי". ולשון זיל מכריע כי לקנותה לי מיד אחר אתה היה אומר.
מפלניא זבנתה ואכלתה שני חזקה. ולא נזהרתי בשטרי יותר. א"ל והא נקיטנא שטרא. שקנויה אצלי מן המוכר זה ארבע שנים. ונמצא שקדם מקחי לחזקה שלך שנה אחת. ואת מינאי לא זבינתה. הלכך חזקה שאין עמה טענה היא. שהמוכר לא היה יכול למכרה לך, שכבר מכרה לי קודם לכן. א"ל. מחזיק למערער. מי סברת. דמאי דאמינא שני חזקה ג"ש בצמצום. שני חזקה טובא קאמינא. שקדמו לשטר שלך הרבה. ויש לי עדים על כל החזקה, כדמפרש לקמן. אבל לפיכך אמרתי שני חזקה סתם, שלא הייתי יודע שיש לך שטר מארבע שנים, שאצטרך לטעון ולפרש שני חזקה טובא. אמר רבא עביד איניש דקרי לשני חזקה טובא שני חזקה. והיכא דאייתי סהדי דאכלה שבע שנין, דקדים חזקה דהאי לשטרא דהאי, קיימא ארעא בידיה דמחזיק ולא אמרינן כיון דאמר מעיקרא שני חזקה הוה ליה כמאן דאודי דלא אכלה אלא ג"ש והודאת בע"ד יותר ממאה עדים ואע"ג דאייתי סהדי דאכלה שבע שנין הנהו סהדי לאו כלום הוא דהא אודי הוא דלא אכלה אלא שני חזקה דאינון ג"ש. דעביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה. אבל אכלה שית שנין והאי נקיט שטרא דזבנה מההוא מוכר הא ארבע שנין, אין מחאה גדולה מזאת. שבשעה שמכרה מיחה בזה המחזיק קודם חזקה דג"ש.
וקשיא לן, והא קיימא לן [ל"ט ע"ב] צריך למחות בסוף כל שלש ושלש. ונראה לי בפירוקה דהתם טעמא מאי, לפי שאם ישתוק אחר כך ג"ש נראה כחוזר בו מן המחאה, ואילו בהאי עובדא כיון שמכרה לאחר אי אפשר לו לחזור מן המחאה. שאפילו אם יודה שהיתה מחאתו מחאה שלא כדין וכי השדה של זה המחזיק, אין בדבריו כלום לחוב ללוקח. כדתניא בתוספתא [פ"ב ה"א] הלוקח מחמת הלוקח אע"פ שאמר גזולה היא בידי, לא כל הימנו לאבד זכותו של זה. וכי תימא מ"מ הלוקח היה לו למחות אחר כך לסוף שלש. לא היא, דכיון דבעל מחאה ראשונה עצמו אין לתלות בו חזרה מן המחאה. שאין בחזרתו כלום, לוקח נמי אינו זקוק למחות. ועוד היינו טעמא דצריך למחות בסוף כל ג"ש, דעיקר מחאה מאי היא, דאמר למחר תבענא ליה בדינא. וכיון שעברו ג"ש אחר המחאה ולא תבע ליה בדינא וממחא נמי לא מחי, מתיאש מתביעתו ולא מזדהר בשטריה ותולה מחאתו בדברי הבאי. אבל מחאה דשטר מכר, כיון דעבד ליה מעשה ומכר זכותו לזה, ודאי אין לו למחזיק לתלות המכירה בדברי הבאי ויש לו ליזהר בשטרו כל הימים. ואי לאו מטעם שהמכירה במקום מחאה עומדת הויא לה חזקה גמורה אע"פ שאין המחאה מוטלת על המוכר. שהרי מכרה לסוף שתי שנים ועדיין לא היה זקוק למחות. מכל מקום המחאה היתה מוטלת על הלוקח. אע"פ שאפשר שאין הלוקח יודע אם המחזיק ירד בה בדין וגם אין המחזיק טוען שלקחה ממנו, שתיקת הלוקח שלש שנים מוכחת שנתברר לו שהמחזיק ירד בדין לשדה זו. והכי מוכח לקמן [מ"ב ע"א], דתניא אכלה בפני האב שנה בפני הבן שנה בפני הלוקח שנה ה"ז חזקה, ואוקימנה לקמן במוכר שדותיו סתם. אבל אם מכר אותו שדה בפירוש, לוקח אית ליה קלא, ואין לך מחאה גדולה מזו. ודוקא לוקח בשטר הוא דאית ליה קלא, ולא לוקח בעדים שלא בשטר, כדאיתא לקמן [מ"א ע"ב]. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בהאי עובדא אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו, אלמא אין המחזיק נאמן לומר שלקחה תחלה מיגו דאי בעי טעין מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. ויש שמתרץ, כיון שיש שם עדים שירד שם קודם מקחו של זה שוב אינו יכול לטעון שלקחה ממנו. ואין זה נכון, שהרי יכול לטעון כי מתחלה לפירות ירד ואחר שלקחה זה חזר ולקחה ממנו ואכלה שני חזקה. ועוד מדאמרינן והני מילי דאכלה שבע אלמא לא משכחת לה שנאמן המחזיק אלא כשאכלה שבע, ולא כשאכלה ואין עדים אלא על שלש שנים האחרונות. וי"ל לפיכך אין המחזיק נאמן במיגו, לפי שמתיירא לטעון מינך זבנתה, פן יכבוש ויאמר לא שלי היא, ויבואו בעלים הראשונים ויטרפוה מידו כדי לחזור ולהעמידה ביד זה שמכורה לו באחרונה. ומצאתי לרבינו האיי זצ"ל שכתב, הכין הוה מעשה, ראובן אמר ליה לשמעון מאי בעית בהאי ארעא. א"ל זבינתה מלוי דזבנה מן יהודה ואכלתה שני חזקה. א"ל ראובן הא אית בידי שטרא דאנא זבנתה להאי ארעא הדין מן יהודה (מן) [הא] ארבע שנין, ואת זבנת עלוי מאי דלאו דיליה, דהא כבר זבנתה אנא מן יהודה מקמי דזבנת את מלוי. וגירסת הגאון דזבינא לי הא ארבע שנין. וגם בהלכות רבינו יצחק פאסי ז"ל כך כתוב. ולא גריס דזבינא לי מיניה. ונראה ליה שפירשה הגאון ז"ל כך לפי שאין כאן עוד למחזיק מיגו, וכגון שטען המחזיק זבנתה מלוי דאמר לי דזבנה מיהודה. דנהי דמהימנת ליה במיגו על טענתו שטוען שלקחה מלוי, הרי הוא עצמו אינו טוען דקמי דידיה זבניה לוי מן יהודה, אלא דלוי אמר לו כך. הילכך הוא עצמו אינו טוען דקמי דידיה זבניה לוי מן יהודה, אלא דלוי אמר לו כך. הילכך הוא עצמו אין לו לסמוך על דברי לוי כיון שמיחה בו יהודה קודם שהחזיק שלש שנים. דכיון שמכרה ראובן אין לך מחאה גדולה מזו.
<h2>דף לא.</h2>
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאהבתיה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבא מה לי לשקר. לזה שיש לו עדים שאכלה שני חזקה, דאי בעי הוה אמר ליה להאי שיש לו עדים, מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה. הלכך מיגו דמצי טעין הכי ויזכה בטענה זו, והוא לא חש לטעון, כי טעין נמי של אבותי, אע"ג דמכחיש להו לעדים מהימן. א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. הלכך כיון דאתכחש ליה בסהדי במאי דטעין של אבותי דמשמע של אבותי ולא של אבותיך, לא מהימנינן ליה במיגו. וכל האומר של אבותי דמשמע של אבותי ולא של אבותיך כאומר לא לקחוה אבותי מאבותיך. ואם תאמר למה אין טוענין שאבותיו לקחוה מאבותיו, ולפי שירשה מאביו אמר שהיא של אבותיו. וכדתנן [מ"א ע"א] הבא מחמת ירושה א"צ טענה, ואע"פ שיש למערער עדים שהיתה של אבותיו, כשטוען זה שירשה מאביו טוענין לו שאביו לקחה מן המערער או מאבותיו. וכי תימא מעשה שהיה כגון שלא דרו שם אבותיו של זה. והא מדאמרינן לקמן ומודו נהרדעי היכא דאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען, אלמא מיירי כגון שדרו בו אבותיו, ואפילו הכי אי טעין אין אי לא טעין לא. וסתמן של דברים אע"פ שיש שם עדים דדר ביה אבוה חד יומא. י"ל אי טעין מאבי ירשתיה ה"נ דטענינן ליה שאביו לקחה מזה או מאבותיו. אבל כשטוען של אביו היתה, דמשמע שהוא יודע בבריא שהיתה של אביו כגון דזבנה קמי דידיה, ולא טען אבי לקחה מאביך או מאיש פלוני, מסתם דבריו משמע שהוא בא להשיב על טענתו של זה שאמר של אבותי ולומר "לא כי אלא של אבותי ולא של אבותיך". והודה בכך שלא לקחוה אבותיו מאבותיו. כך נראה בעיני. מיהו יכול הוא לחזור ולטעון של אבותי שלקחוה מאבותיך, רציתי לומר כדמפרש תלמודא ואזיל. אלא כל זמן שאינו [טוען] כן משמע של אבותי ולא של אבותיך קאמר. ואיכא מ"ד דלשון של אבותי כמשמעו, כי היה של אבותי לדורותם, ולא לקחוה מאחרים מן הזמנים הנזכרים, עד שיפרט דבריו כי רצה לומר של אבי שלקחה מאבותיו. וקשיא לן רבה היכי סלקא דעתיה דאמרינן מה לי לשקר במקום עדים, והא תנן [כתובות י"ז ע"ב] אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים, ולא מהימנינן ליה במיגו דאי בעי אמר פרעתי. י"ל סבירא ליה לרבה דמכח מיגו טענינן ליה דהאי דאמר של אבותי, דסמיכנא עלה כשל אבותי, אע"פ שאינו טוען כן.
הדר א"ל. דמשום שהיו מפסידין אותו כאביי הוצרך לומר ולטעון כן [ולומר אין] דאמר אין דאבהתך היא כדקא מסהדי סהדי וזבנתה מינך ואכלתיה שני חזקה. ומה שאמרתי של אבותי שהייתי סומך ומובטח כאילו היא של אבותי. ובעיא תלמודא אי נאמן בנתינת אמתלא כגון הכא, או אינו חוזר וטוען כיון שהוא חוזר מטענותיו הראשונות מפני העדים שהביא. עולא אמר טוען וחוזר וטוען. בכה"ג שהוא נותן טעם ואמתלא לטענתו הראשונה ואינו סותרה לגמרי. ומודה עולא היכא דאמר ליה מעיקרא של אבותיו ולא של אבותיך שאינו חוזר וטוען. טענה זו דסמכנא עלה כדאבהתי שהרי עקר לגמרי דבריו הראשונים. ומודה נמי עולא דהיכא דהוה קאי בבי דינא ולא טען תיקון דבריו הראשונים, אלא אחר שיצא מבית דין חזר בבית דין ותיקן דבריו הראשונים, דאינו חוזר וטוען היכא דמכחישין קצת. טענתיה אגמריה. אוהביו וקרוביו. ומודו נהרדעי. בזה שטען מתחלה של אבותי וחזר וטען של אבותי שלקחוה מאבותיך. פירוש דזבנוה קמי דידי. דחוזר וטוען. ומהימן. דאינו עוקר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף עליהם לבררם. וכיון שהחזיק בה שלש שנים מוקמינן ליה בידיה, דחזקה שיש עמה טענה היא. דמה לו לשקר. מיגו דאי בעי אמר מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה, כי אמר נמי של אבותי שלקחוה מאבותיך מהימן. ואע"ג דיורש קיימא לן לקמן דצריך ראיה שדר בה אביו חד יומא, הכא א"צ להביא עדים שדר בה אביו יום אחד, שהרי זה טוען טענה גמורה, וחזקה שיש עמה טענה היא. ואע"ג דלא קיימא לן כנהרדעי, מנהרדעי נשמע לעולא דהיכא דנפק לבראי יכול לחזור ולטעון היכא דלא צריך לנתינת אמתלא אלא לנתינת ביאור דבריו. והיכא דאשתעי מיליה אבראי. קודם שיטעון כלום בבית דין, ולא טען מה שטוען עכשו בב"ד, ואתא לבי דינא וטען טענות שעוקרות הראשונות לגמרי, דחוזר וטוען, מן טעמא עביד איניש וכו', כדי שלא ילמד שכנגדו ליתן לב מתחלה קודם שיבא לבית דין להשיב עליהם. כך פירש ר"ש ז"ל. שאע"פ שחוזר וטוען בב"ד טענות העוקרות את הראשונות לגמרי. ונראה מדבריו דאע"פ שטען חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך, חוזר וטוען בבית דין של אבותי שלקחוה מאבותיך אי נמי מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה. ונראה בעיני שאם טען חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך הרי הוא כמי שטען לא לקחתיה ממך לעולם. כעין הא דקיימא לן [ו' ע"א] כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וכיון שהודה חוץ לב"ד שלא לקחה ממנו שוב אינו יכול לחזור ולטעון מינך זבינתה, דהודאה אפילו חוץ לב"ד מהניא, ואינו יכול לטעון משטה הייתי בך בכה"ג אע"פ שלא אמר אתם עידי, שהרי לפטור עצמו היה בא ולא לחייב עצמו. וכענין זה כתבנו בפרק ראשון [ה' ע"ב] בשמעתא דהקובע זמן לחבירו.
והלכתא דטוען וחוזר וטוען. והוא דיהיב אמתלא לטענתיה קמייתא. כתב הרב אבן מגש ז"ל כי אמרינן דאין טוען וחוזר וטוען היכא דלא יהיב אמתלא לדבריו, הני מילי היכא דטענתיה קמייתא איתכחש בעדים כגון האי דאמר דאבהתיה ואייתי סהדי אידך דאבהתיה, אבל היכא דלא איתכחש בעדים חוזר וטוען ואפילו היכא דלא יהיב אמתלא. והני מילי מפטור לפטור, כגון דפטר נפשיה בטענתיה קמייתא ובבתרייתא, אבל מחיוב לפטור, כגון דמחייב נפשיה בטענתיה קמייתא ופטר נפשיה בטענתיה בתרייתא, אינו טוען וחוזר וטוען, ואפילו אייתי סהדי לטענתיה בתרייתא, דהודאת בע"ד כמאה עדים. כ"כ הרב אבן מגש בפרק שבועת הדיינין [מ"ב ע"א].
והאי אייתי סהדי שאכלה שני חזקה. אותן שלש שנים עצמן שהעידו אלו הראשונים עליהם, באו אלו והכחישום. אמר רב נחמן. עדות דאכילה בטלה, דאוקי עדות של אכילה כנגד עדות של אכילה, והרי מכחישין זה את זה. אבל בעדות דאבהתא דלא איתכחשת עדותן קיימת ומוקמינן ליה בידיה. והא עדות מוכחשת היא. דסבירא ליה [לרבא] שתי כיתי עדים המחכישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. והני מילי דלעדות אחרת. אבל לאותה עדות לא. ואם תשאל והא רבא הוא דאמר [ב"ק ע"ב ע"ב] עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל, ואמרינן התם דאליבא דרבא היכא דשנים מעידין אותו שגנב והם מעידין אותו שגנב והם מעידין אותו שטבח ומכר והזמו על הטביחה, אטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום. והכא נמי הוה לן למימר דאע"ג דאיתכחוש באכילתה לא איתכחוש באבהתא. יש להשיב בקרקע דעדות אכילתה ועדות אבהתא הכל להעמיד הקרקע בידו הוי ליה חדא סהדותא וכיון שבטלה מקצתה בהכחשה בטלה כולה. אבל גניבה וטביחה ומכירה תרי מילי נינהו, משום גניבה משלם תשלומי כפל ומשום טביחה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, הילכך אע"פ שהוזמו על הטביחה לא נתבטלה בכך עדות הגניבה כיון דמכאן ולהבא הוא נפסל.
<h2>דף לא:</h2>
באבהתא מי איתכחוש. דעדות של אבהתא קיימת היא, והכל מודים בו [דשל] אבות הם, וליכא למימר הכא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וקיימא לן כרב נחמן, דרבא בהאי עובדא תלמיד היושב לפני רבו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמעשה רב, דהכי מוכח שמעתא דעבד בה עובדא דאמרינן הדר אייתי סהדי דאבהתיה היא. אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה. [ועובדא הכי הוה, ולא מימרא באפיה נפשא] היא, מדקאמר הכא סבר למעבד עובדא. ואי קשיא לך הלכתא אהלכתא, דקיימא לן דעד זומם למפרע הוא נפסל, והוזמו על המכירה הוזמו על הגניבה, ומאי שנא דאמרינן הכא דאע"ג דאיתכחוש באכילתה לא איתכחוש באבהתא. לא קשיא, דבהזמה הוא דשייך למימר למפרע הוא נפסל, אבל בהכחשה לא מיבעיא למפרע דאינו נפסל, אלא אפילו מכאן ולהבא אינו נפסל דקיימא לן כרב נחמן דאמר בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. הלכך אע"ג דאיתכחוש באכילתה הרי לא הוכחשו באבהתא. ורבא סבר הני מילי דזו באה בפני עצמה ומעידה לעדות אחרת. אבל לאותה עדות כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה, דחדא סהדותא היא כדפרישנא.
הדר אייתי סהדי. מי שהפסידו רב נחמן. דאבהתיה היא. והרי לשניהם עידי חזקה ועידי אבות, ואין כח לזה [יותר] מזה, וכל דאלם גבר, כדאמר רב נחמן לקמן בשמעתין דאנן מסקינן ליה באותה קרקע, דאנן מפקינן ליה מיניה. כלומר יוציאנה מרשותו, [ומיירי] שלא היו מוחזקים מתחילה לא זה ולא זה, אלא הכי קאמ' ואנן אחתינן ואנן אוקמיה בידיה [דקימא השתא], אבל... בראותו שלא הביא עדים שאכלה שני חזקה וקאמר שכנגדו דאבהתיה היא, הורדתו לקרקע... ביד האחר שהיה מוחזק בו בתחילה... כתב הראב"ד קשיא לי האי... רבין היכא דקיימא ארעא תיקום... זה מוכה דהוה. ואיכא למימר שאני התם, כי לא ערער ושבקיה בידא דמרא קמא... והשתא דאתו סהדי דהאי ואוקמוה בידיה, וכי אייתי אחרינא דמסייע ליה להיאך מחתינן בהו חלקו בקרקע דלא אמרינן כל דאלים גבר. ואי קשיא לך הא דאמרינן מתיב רבא שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, דאיכא... ואחר כך באו עדים..., אלמא חיישינן לזילותא דבי דינא... והיכא לא ניקום. לא קשיא, התם... בחזקת נשואה מתחילה היתה שנישאה בעד אחד..., ותו לא מידי. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתה והא שטרא א"ל שטרא זייפא הוא. פירש רבינו האיי גאון ז"ל משמיה דרבוואתא, וכ"פ [ר"ח] ז"ל, שטרא זייפא לאו דציורי צייריה אלא שטר אמנה, והלה מודה דיהביה ניהליה באמנה ונתבטלה, וזה טוען אע"פ שזו שטרא באמנה נתת לי, בתר הכי זבנתה לי ארעא וכתבת לי שטרא [מעליא. והא ודאי אי] הוה בעי האי דנקיט ליה לקיומיה הוה מצי לקיים ליה. ור"ש ז"ל פירש זייפא ממש ו[כגון שכיון לזייף החתימות עד שהיא מתקיימת. וצריך לומר] לפירוש זה, כגון שקיימו קודם שהודה שהוא מזוייף. דלבתר דאודי דשטרא זייפא הוא פשיטא שלא היו ב"ד נזקקין לראות אם היה אפשר להתקיים כדי שיהא כח ביד זה כח דין מה לי לשקר. דלציור וזיוף אין להם להזקק ולחזק ידי מריעים. ועוד דרבא לא הוה פליג בשטרא ממש כדבעינן למיכתב.
<h2>דף לב:</h2>
אמר רבה מה לי לשקר וכו' א"ל רב יוסף אמאי קא סמכת וכו'. רבותינו מפרשים דטעמא דרב יוסף, דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא. והאי נמי אפוקי הוא, דארעא בחזקת אבהתיה קיימא. ומסתברא לי כי האי טעמא, מדפסקינן כותיה דרבה בארעא וכותיה דרב יוסף בזוזי. ועל כרחין לאו מפני שנסתפק הילכתא כמאן מוקמינן ארעא היכא דקיימא דאדרבה קרקע בחזקת אבהתא קיימא. וקשיא לן דהאי דפליג עלה לית ליה הא דתנן זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו', ולא אמרינן יטול אף זה חציה ובשבועה מיגו דאי בעי הוה טעין כולה שלי ולהשביעו על חציה, אלמא כיון שהטוען כולה מוחזק בחצי, מה שחולקין עליו היינו באידך חציה, שייך דין שנים אוחזין (להפסל אחים) בטלית. דמי שתפסו מוחזק בחצי מחלוקת לא אמרינן [דהוי] מיגו לאפוקי ממונא. ותו קשיא לי הא דפסקינן כותיה דרבה בשטרא, דכיון דלית לן מיגו לאפוקי ממונא [דהאי גברא] דמוחזק בקרקע, שיש עליו לדבריו עדים שהיתה של אבותיו... דקרקע בחזקת אבהתא קיימא. ונראה לי דרבה סבר אע"ג דודאי לא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא, שאני האי מיגו, דכיון שכבר קדם וטען מינך זבינתה והא שטרא, כבר זכה בטענתו והוחזק בקרקע. וכי הדר אודי דשטרא זייפא הוא ושטרא אחרינא הוה ליה ואירכס, לאו מיגו לאפוקי ממונא היא אלא לאוקומי. וכן בדינא דזוזי כיון שטען הב לי מאה זוזי והא שטרא, ושטר אמנה דמתקיים היה, הרי הוחזק בדין אותו ממון כאילו הוה נקיט שטרא מעליא, וכל מאן דנקיט שטרא כמוחזק דמי. והיכא דאית ליה דין מיגו לא חשיב מיגו לאפוקי ממונא, כדאמרינן בפרק שבועת הדיינין בעובדא דההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל ולא פרעתיך א"ל הנהו סטראי נינהו. ואסיקנא עלה דהיכא דפרעיה בין דידה לדידיה נאמן בעל השטר במיגו. ופסק רב אידי בר אבין כותיה דרבה בארעא דלא הוי מיגו לאפוקי ממונא, כיון דבשעה שטען זבנתה והא שטרא הוחזק ועמד הקרקע בידו כדין. וכותיה דרב יוסף בזוזי. דאע"ג שטען הב לי מאה זוזי דאזיפתך והא שטרא ולא הוחזק בממון. וכיון דקודם גוביינא אודי דשטרא זייפא, הו"ל מיגו לאפוקי ממונא. דהשתא מיהת אין שטר בידו שיהא בו כמוחזק. והרי הממון צריך גוביינא. ואף בלשון רבינו האיי גאון מצאתי, רב אידי בר אבין שוויה לארעא [בידיה] בההוא שטרא כגון חזקה, דקיימא ארעא היכא דקיימא, ועל המוציא להביא ראיה. ומסתברא לי, דוקא בשטר אמנה, אבל שטרא זייפא דצייריה ציורי אע"פ שכיון החתימות עד שהיו מתקיימות לא מחזקינן ליה לארעא בידיה מחמת ההוא שטרא כיון שלא הגיע לידו השטר מיד בעל הקרקע. דדוקא [היכא] דכתביה בעל הקרקע להאי שטרא להאי ויהביה לידיה [חשבינן ליה] דאחזקיה בההוא ארעא, אבל על ידי שטר מזוייף לא חשבינן ליה מוחזק. תדע דמפלגינן כי האי טעמא בעובדא דההוא ערבא דא"ל ללוה הב לי ק' זוזי דפרעתי למלוה עילוך וכו', אסתפק רב אידי בר אבין אי אמרינן ביה מיגו לאפוקי ממונא. אע"ג דרב אידי בר אבין [גופיה] פסיק כר"י בזוזי, משום דדילמא טפי הוי ליה מוחזק בהאי שטרא כיון דלוה שבקיה להאי שטרא ניהליה מחמת שחזר ולוה ממנו והוא ניהו דאחזקיה על ידי שטר זה בחיוב הממון. אלא דאביי פשיט ליה דמכל מקום אפוקי ממונא בזוזי. ורבינו האיי גאון ז"ל כתב בעובדא דההוא ערבא מאי תיבעי ליה, הא איהו דאמר הלכתא כרב יוסף בזוזי. האי חיזוק גדול למאי דאמרי' דשטרא זייפא דבההוא מעשה קמא לאו זייפא ממש הוא. וכל זה סיוע למה שכתבתי. הרב ר' יונה.
אבל רבינו ז"ל כתב, קשיא לי ההיא סוגיא דבריש פרק האשה שנתארמלה דקאמר נאמנת האשה לומר מוכת עץ אני וגובה מאתים משום מיגו, ואע"ג דר' יהושע בהאי מיגו פליג, הא בעינן בגמרא מ"ט ומפרשינן משום טעמא אחרינא, אלמא דלכולי עלמא שמיה מיגו ומפקינן ביה ממונא. ועוד מצאתי מיגו להוציא ממונא בפרק המקבל [ב"מ ק"ו ע"א], מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ואמר רב יהודה מלוה נאמן, דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. פירוש, בסוף שלש באו לדין, שאילו אכלן חמש, מלוה ודאי נאמן לומר לקוחה היא בידי, דליכא למימר ביה מאי דאיתמר עלה רב זביד ורב עוירא לא ס"ל הא דרב יהודה, מ"ט שטרא כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר ביה והאי מכבש הוא דכבשיה. חדא, דמחמש ואילך לגוביינא קיימא, דמשכנתא דסורא הוא. ועוד, דמשום חשדא דילמא כבשיה לא מפקינן מיניה דמלוה מאי דאכל. אלא בסוף שלש באו. וכך פרש"י ז"ל דארעא אע"ג דמעיקרא ודאי משכנתא בחזקת בעליה עומדת לכולהו ספיקי, כדאיתמר התם בסמוך, אפ"ה מהני מיגו לאוקומה ברשותא דמלוה מספיקא ולאפוקי פירי מרשותיה. דהוא מרה ודאי, ואין מיגו להוציא יותר מזה. ועיינתי טובא בהך שמעתא, ומשמע לי דהכי פירושה, דהך שטרא לא מקיימא בבי דינא באשרתא, וכי אתא לבי דינא אמר ליה האי שטרא זייפא ממש הוא, אי נמי שטר אמנה. גחין ואמר ליה לרבא אין שטרא זייפא הוא, כלומר שטר אמנה הוא. ומיהו שטרא מעליא הוה לי. ואמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא ומקיים ליה בסהדי, כלומר אם יכול לקיימו נאמן במיגו, ואם אין עדים מצויין לקיימו ודאי אינו נאמן, דהא ליכא מיגו. וא"ל רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, הא אינו מקיים, וכל זמן שלא נתקיים הרי הוא כחרס, ואפילו אמר לויתי ופרעתי. דמאן משוי ליה שטרא לוה, לוה הא אמר פרעתי. וא"ת הרי היה יכול לקיימו, כל זמן שלא נתקיים כחרס הוא, ועכשיו אין ב"ד נזקקין לו שיקיימנו ויהא אחרי כן נאמן במיגו. שהרי הודה שהוא כחרס הנשבר והיאך ב"ד נזקקין לקיים החרס כדי להאמינו לזה בדין מיגו, הרי זה שהקדים טענותיו טפש והפסיד. ונסתפק לבעלי הגמרא דין זה ואמרו שלא לעשות בו מעשה אלא היכא דקיימא תיקום. ובהלכות נמי בדלא מקוים העמידה, ומשום דאי בעי מצי לקיומיה בבי דינא. וזה הפירוש נכון בעיני ועולה כהוגן.
ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתי למלוה עילוך והא שטרא דהוה למלוה עלך בידי. ומקשה בתוספות, היכי שקיל על הטענה הזאת, הא יכיל לדחויי ליה ולומר פרעתיה למלוה ונפל מידי ואשכחתיה, ואת לאו בעל דברים דידי את, דהך שטרא לא (מפסיד) [מסהיד] שאני חייב לך כלום. ועוד מאן לימא לן דניחא ליה למלוה שאפרענו לך. ותירץ דאיכא שטר מכירה שכתב מלוה לערב "קני לך הוא וכל שעבודיה". והיינו דקאמר ליה "והא שטרא", דזבין לי כחו, עד כאן. אי נמי בדכתב ליה מלוה לערב התקבלתי, כדאמרינן פרק גט פשוט [קע"ד ע"ב] ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה ואם כתוב בו התקבלתי גובה. א"ל ולאו פרעתיך א"ל ולא הדרת ושקלתינהו מינאי. וכמו שלא פרעת דמי ולוה לא הודה לו בכך. והא איהו וכו'. רב אידי בר אבין דהלכה כרב יוסף בזוזי דהיכא דקיימי לוקמי. אי נמי איכא למימר אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, דכיון דקא מודה הערב דפרע ניהליה אע"ג דטען הדר שקלתינהו מינאי מכל מקום אותו השטר שטר שנמחל שעבודו הוא וחספא בעלמא הוא, ולא אמרינן מה לי לשקר, דהא היכא דקיימי לוקמיה. וקא פסיק תלמודא ואזיל הני מילי, דאמרינן היכא דקיימי לוקמי ולא מיחייב לפרוע לערב, היכא דקא טעין ערב פרעתינהו ניהלי והדר אוזיפתינהו מינאי, דערב גופיה מודה שהשטר שבידו נמחל שעבודו. אבל אי טעין ערב אני החזרתי לך אותן מעות עצמן לפי שהיה נישוף צורתן ולא היו יוצאין בהוצאה כמו [ב"ק צ"ח ע"א] השף מטבע של חבירו, או סומקי שהאדים נחושתן יותר מדאי. אכתי איתיה לשיעבודא דשטרא. וכאילו טען לא פרעתי דמי.
כתב הרב ר' יונה נראה לי דהא קמ"ל, אע"פ שהיו יוצאין על ידי הדחק, שלא היה מן הדין חייב לחזור ולפורעו אלא שיעור פחתא דהנהו זוזי אצל השולחני, אפילו הכי כיון שלא סירב זה לחזור ולקבלם, ואילו ידע דלא בעי היאך למישקלינהו לא הוה פרע ליה בהנהו זוזי, איגלאי מילתא דלאו פרעון הוא ולא נמחל שעבודו של שטר כלל. ואפילו אי הוו זוזי דנפקי בריוח אלא דהאי קא מוקים אזוזי, כיון דלא נתרצה לקבלם וזה לא סירב לחזור ולקבלם, אכתי איתא לשיעבודא השטר.
<h2>דף לג.</h2>
רבא בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל זוזי דיתמי אמר ליה וכו' א"ל במשכנתא הוה נקיטא מאבוהון דיתמי והא אית לי זוזי אחריתי גביה אמינא אי מהדרנא לה לארעא ואמינא אית לי זוזי אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו'. וקשיא לן ובשבועה מי הוה מצי למפרע מנכסי יתומים, והא קיימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם ויתומים קטנים היו מדאמר ליה אביי אהדרינהו ניהליה וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו וי"ל דלא היה חושש רבה בר שרשום על המתנתו עד אשר יגדלו אבל היה קשה בעיניו על מה שהיה זקוק להפרע מן היתומים. אוכלה שיעור זוזי במיגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי מהימנא. לפי שהיו מכירים לו עדים לרבא בר שרשום שהחזיק בה שלש שנים בחיי אביהם ולא היו שם עדים דבתורת משכנתא נחתו ואם היה טוען לקוחה היא בידי לא היו יכולין היתומים להשביעו שבועת היסת, שהרי לא היתה ליתומים טענת בריא על הקרקע שלא לקחה מאביהם. כי אמינא זוזי יתירי הוו לי גביה מהימנא. פירוש גם לאחר שיאכל הפירות צריך לפטור עצמו במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. ואלמלא מיגו היה נשבע גם לאחר אכילת פירות, ואע"פ שהיה השטר בידו. וש"מ לענין הא דאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, אם נטל שלא בשבועה נמי מחייבינן ליה לישבע, ומשמתינן ליה עד שישבע. ולפיכך הוצרך לומר מיגו דאי בעינא למימר לקוחה היא בידי מהימן לפטור עצמו מן השבועה, שהמשיב אבידה פטור מן השבועה. אע"פ שאמ' שהבא ליפרע מנכסי יתומים אע"פ שגבה מחייבין אותו לישבע, מיהו אי לא בעי לישבע לא נחתינן לנכסי אלא דחיוב שבועה עליו ומשמתינן ליה עד דאשתבע. וכן כתב רבינו יצחק פאסי ז"ל בהלכות שבועות. ואי קשיא לך הא דאמר רבה בר שרשום אי מהדרנא לה לארעא ואמרנא אית לי זוזי אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, והלא יכול לתבוע היתומים בשטר שבידו לב"ד ולהחזיר למו הקרקע, והיה נאמן על תביעת הממון מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. ומדקאמר רבא בר שרשום אי אהדרינהו לה לארעא וקאמר נמי אוכלה שיעור זוזאי משמע שלא היה נאמן על תביעת חובו עד שיאכל פירות כשיעור מעותיו לא קשיא, דודאי כל זמן שלא אכל פירות כשיעור מעותיו לא היה נאמן במיגו להוציא ממון, דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא. ברם נראה לי שאין ללמוד מכאן דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא, דהא אמר ליה לכך לא היה נאמן רבא בר שרשום מקמי דאכל ארעא שיעור זוזי להפרע שלא בשבועה במיגו. דלא אמרינן מיגו ליטול שלא בשבועה. ואע"פ שהוא משיב אבידה, כיון שחייב לישבע וליטול אם אין שם מיגו. וכך הסכימו הגאונים ז"ל במלוה על המשכון שהוא נשבע ונוטל, ואע"פ שאין שם עדים שהמשכון בידו ואי בעי אמר לא היו דברים מעולם, והוא משיב אבידה ומודה שיש משכון בידו שהוא שוה מנה וטוען שיש עליו חמשים, אפילו הכי כיון שבא ליטול ישבע. ולפיכך היה רוצה רבה בר שרשום להמתין עד לאחר שיאכל הפירות, דכיון שכבר נטל היה פטור משבועה כיון שהוא משיב אבידה. ועוד אי מהדר ליה רבה בר שרשום לארעא כל זמן שלא אכל הפירות והוא טוען דאית ליה זוזי יתירי גבי יתמי אין כאן מיגו כלל. שלא מצינו תורת מיגו אלא במי שבא לזכות בממון מתוך שהיה יכול לזכות באותו ממון עצמו בטענה אחרת. וכיון שהיה מודה רבה בר שרשום שהקרקע הוא של יתומים, כבר היה מוחזק ועומד בחזקתם. וכשהיה תובע אותן מעות אין להאמינו בתביעת הממון מתוך שהיה יכול לטעון על הקרקע ולומר לקוחה היא בידי. ולא דמיא להא דאמרינן [ל"ו ע"א] גבי הנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא דאמרינן יכול לטעון עד כדי דמיהן. דהתם עיזי גופייהו הוה תפיס בדין, והיה מוחזק בהם, כדין משכון, עד שישלמו לו דמי נזקו, והיה נאמן לזכות בהם לעכבם בתורת משכון, שהיה יכול לעכבם ולטעון בהם שהם שלו. מה שאין לומר בעובדא דרבה בר שרשום דלא שייך למימר שיודה שהקרקע של יתומים ויחזיק בו למשכון בשביל זוזי יתירי שהיה תובע מתוך שהיה יכול לומר לקוחה בידי. שאי אפשר לומר כן, דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין בה תפיסה בתורת משכון. ונראה בעיני שאם היה רבה בר שרשום רוצה להשבע, ודאי היו נזקקין לנכסי יתומים אע"פ שהם קטנים אילו לא יצא קול על הקרקע שהיא של יתומים, הואיל והיה יכול [לומר] לקוחה היא בידי. דכיון שהיה שטר בידו ודינו להפרע מן התורה, דהא... דלכי גדלי יתמי נפרעין מהן בשטר ולא חיישינן לצררי, אלא דחשו רבנן גבי יתומים קטנים שמא התפיסם אביהם צררי אחר שהיה יכול להחזיק בקרקע ולא החזיק בו. דחששא בעלמא הוא דחשו רבנן משום תקנתא דיתמי. וכיון שהוא משיב אבדה אין לחוש לכך. ואע"ג דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא, להכי מיהא אהני לן מיגו לסלוקי חשדא, כיון שאנו רואין בו שהוא משיב אבדה. והיינו דקאמר אי מהדרנא ארעא ואמינא אית לי זוזי יתירי אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. דמשמע דבשבועה מיהת היה נפרע אע"פ שהם קטנים. ואין לנו להוציא דברי התלמוד מפשטן הואיל ויש לקיימן בסברא שהדעת נוטה כן. ומיהו בשביל שהיה משיב אבדה לא הוה פקע חיוב שבועה מיניה, כיון שהיה בא ליטול, כמו שהסכימו הגאונים ז"ל במלוה על המשכון שהוא נשבע ונוטל אע"פ שהוא משיב אבדה, דדין שבועה אינו משיב אבידה, דדין שבועה לא פקע... ליטול. והיכא דנחת לארעא שלש שנים בתורת משכונה, אלא שאין שם עדים דבתורת משכונה בא לידו, והוא טוען עוד יש לי להחזיק בה בתורת משכונה ארבע או חמש שנים ואין שטר בידו נראה לי שהוא נאמן, דמתוך שיכול לטעון לקוחה היא בידי יכול לטעון שהמשכונה בידו לד' או לה' שנים ולא הוי מיגו לאפוקי ממונא. וראיה לזה מהא דאמרינן בפרק המקבל מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש אמר ליה אחוי שטרך אמר ליה ארכס א"ל רב יהוד' מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. שמעינן מינה דלא הוי מיגו לאפוקי ממונא כיון שכבר זכה בקרקע לפי טענתו שטען שדר בה והחזיק בה חמש שנים בחזקה דנעל וגדר ופרץ כל שהו.
א"ל לקוחה [בידי] לא מצית אמרת. פירוש גם לאחר שתאכל הפירות כשיעור זוזך לא תפטר משבועה, דלא חשבינן לך משיב אבידה, דלא מצית אמרת לקוחה היא בידי דהא איכ' קלא דארעא דיתמי היא. פירשו רבותי ז"ל דאי הוה טעין לקוחה היא בידי. דהא ודאי היה נאמן אע"פ שיצא עליה קול שהיא של יתומים. אלא ה"ק לקוחה היא בידי לא היית יכול לטעון, שלא היית יכול להעיז פניך לומר כן כיון דאיכא קלא דארעא דיתמי היא, ואין כאן מיגו. וכההיא דהאיש מקדש בענין דברים שבלב. והוינן התם היה לו לומר מזיד הייתי ופרקינן לא משוי איניש נפשיה רשיעא. ואע"פ שאילו טען מזיד הייתי היה נאמן ופטור מקרבן, השתא מיהת לא אמרינן בה מיגו, שלא היה מוצא לבו לטעון כן. ומצאתי לרבינו האיי גאון זלה"ה שפירש דאי הוה טעין לקוחה היא בידי לא היה נאמן כיון דקא נפיק עלה קלא דארעא דיתמי היא. ולא נתברר הטעם שכתב בדבר. ונראה לי שהקול יצא בחיי האב שהיתה אצלו במשכנתא לשנים ידועות וכל השנים ההם אחר מיתת אביהם. ומתוך כך יצא זה הקול דקא אכיל ארעא דיתמי. הלכך לא היתה החזקה שהחזיק בחיי האב חזקה. דכיון דמחאה קא מרעא לה לחזקה אין לך מחאה גדולה מזו. דהוה ליה לאזדהורי בשטריה כיון דנפק עליה קלא דבמשכנתא היא גביה. ומחמת הקול לא נזקק אביהם למחות. או שמא מיחה בפני עדים ואינן מצויין. והוא הקול אשר נשמע מפני מחאת האב ועדות על המחאה. וכל מחאה אינה אלא הוצאת קול דאמרינן חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה והקול נשמע בבית המחזיק מפני הקול יש לו ליזהר בשטרו אע"פ שאינו יודע אם אמת היא שמיחה שלא התרו בו העדים עצמם. וכלשון הזה מצאתי בפירושי רבינו חננאל ז"ל, עיקר מחאה אמאי היא כי היכי דישמע לוקח ומזדהר בשטריה, הכא כיון דאת ידעת דאית עלך קלא דארעא דיתמי קא אכלת כמחאה דמי. ויאמרו לו ב"ד היה לך להזהר בשטרא דזביני. דהא טענתה דדין חזקה ליכא הכא. עד כאן דבריו ז"ל. ומה שכתב, כיון דאת ידעת דארעא דיתמי קא אכלת, לאו למימרא דהשתא הוא דנפק קלא עליה בפני היתומים. דאם כן חזקה שהחזיק שלש שנים בחיי האב היתה חזקה, שלא נודע שהיה עליו הקול ולפיכך לא נזהר בשטרו, אלא בחיי האב בשני החזקה של שלש שנים יצא קול לארעא שהיא דיתמי עכשו שהיא בידי בתורת משכונה. הרב ר' יונה.
אהדרה ניהלייהו וכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדייהו. יש לפרש שלא אכל רבה בר שרשום מפירות אחר שכלו ימי המשכונה, ומה שיצא עליו קול דקא אכיל ארעא דיתמי, לפי שהיה חורש וזורע בה ומחזיק בה. שאילו אכל מן הפירות מחמת זוזי יתירי היה אומר לו אביי אשתבע להו על הפירות שאכלת וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו. ומ"מ אם אכל הפירות היה פטור בשבועה ולא הוה נחתינן לנכסיה אע"פ שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים. דדוקא אין נזקקין קאמר, אבל אם נפרע מהם כיון שיש שטר בידו אין מחייבין אותו לשלם להם אלא מחייבין אותו לישבע. ומדמינן ליה להא דאמרינן לא יפרע אלא בשבועה, שאם נפרע לא נחתינן לנכסיה אלא מחייבין אותו לישבע, כמו שכתבנו שם. הא דאמרינן לכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו, לפי שבעודם קטנים לא היה יכול להפרע מהם אפילו בשבועה, דקיימא לן [ערכין כ"ב ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהם. ולא היה יכול לזכות בתורת מיגו, משום דלקוחה היא בידי לא מצי למטען, דהא איכא קלא דארעא דיתמי היא. הרב ר' יונה זצ"ל.
וזה לשון הרב ר' משה בר נחמן ז"ל, אמינא אם אחזירנה להם עכשיו ואחר כך אתבעם בדין מחמת שטרי שיש לי על אביהם, אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ובדין הוא דהוה ליה למימר אמור רבנן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים. אלא שהוא היה רוצה להמתין עד שיגדלו, ובלבד שלא ישביעו אותו. ואיכא דקשיא ליה, כי אמר לקוחה היא בידי הא מיחייב לישבע היסת, דשבועה דרבנן נשבעין אפילו על הקרקעות, כדאמרינן גבי הפוגמת כתובתה, וכדכתבו הגאונים ז"ל. ולאו קושיא היא, דהא אין היתומים טוענין אותו בבריא, ואין נשבעין על השמא היסת. הא בבריא נשבע אע"פ שהחזיק. וכ"כ הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בפרק לא יחפור. והרב ר' משה ז"ל [טוען ונטען פי"ד ה"ח] תלמידו הסכים על ידו. ואיכא מ"ד אפילו טענו נמי בריא פטור, דכיון דאכלה שני חזקה כמאן דנקיט שטרא דמי. ובתשובה לגאון שדרו ממתיבתא לכך נקראת חזקה, שהיא כשמה, ולא מיחייב שבועה. וכן דעת רבינו שמואל ז"ל. ותמיהני למה ליה לרבה בר שרשום למיעבד הכי כששלמו ימי משכנתיה, ליתי לבי דינא ולימא ליה למילתא כצורתה, ויתבע את היתומים בחובו קודם שיחזירנה לידם, ונאמן עד כדי דמי הקרקע מיגו דאי בעי אמר זבנתיה, כדינא דעיזי דלקמן, וכההוא [ב"מ קט"ז ע"א] גברא דחבל סכינא דאשכבתא, ולא בעי לאשתבועי כיון דאיכא מיגו. ונראה משום דיתמי קטנים נינהו, וכי אמר משכנתא האי גבאי ושלימו ימי משכנתי מפקינא מיניה לא מזדקקי לפרוע חובו עד שיגדלו, וכשיגדלו ליכא מיגו, ולא מהימן ההיא שעתא במיגו דמצי אמר כשהם קטנים לקוחה היא בידי. דהאידנא לא מצי למימר הכי. ואינו נאמן במה שהוא אומר עכשיו זוזי יתירי אית ליה גבי אבוהון. וא"ת הרי כשבא לב"ד כשהם קטנים אמר דזוזי יתירי אית ליה גביה, וההיא שעתא איכא מיגו. נהי דאיכא מיגו, כיון שהן קטנים אין נזקקין לטענותיו. לא יהא אלא שיביא עדים, כלום מקבלין אותן שלא בפני בעל דין. אבל לדעת הגאונים ז"ל, שאומרים שהמלוה על המשכון אין לו אלא בשבועה חמורה, אע"פ שהוא נאמן במיגו, אין אתה צריך לטעם שאמרנו. וא"ת לדבריהם מאי אהני ליה לרבה בר שרשום כי אכל, דהא אע"ג דאיכא מיגו שבועה בעי. לא תיקשי לך, שלא אמרו כן אלא במוציא מיד חבירו, כגון המוציא משכון מתחת ידו ואומר כך וכך יש לי עליו. שכיון שאין טענתו על גופו של משכון, והוא נוטל מחבירו, נשבע ונוטל כדין המכיר כליו וספריו ביד אחר שאע"פ שיש לומר בה מיגו נשבע ונוטל. אבל הכא אם קדם ואכל, מה שאכל אכל. שכל דיני מיגו כך הם, אם יתבענו יאמר להם אין לכם בידי כלום.
קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא. ולא גרסינן ואמר האי "דיקלא לקריבאי". ואית דגרסי ליה, ומיירי כגון דהוו ליה אחי. ולפיכך הוצרך לומר דיקלא לקריבאי להעביר נחלתו מן האחין. דלא קרי איניש לאחוהי קריביה. וההוא אמר אנא מקריבנא טפי. היה בא לזכות מחמת שהיה קרוב יותר אע"פ שלא היה ראוי לירש במקום אחים, מ"מ לישנא דקריבי משמע קרוב יותר. ה"ג וכן גרסת ר"ח ז"ל רב אידי בר אבין אמר אנא קריביה וההוא גברא אמר אנא מקרבנא טפי אזל רב אידי בר אבין ואייתי סהדי דאיהו מקרב טפי אוקמה רב חסדא בידיה אמר ליה ליהדר לי פירי דאכל מההוא יומא עד השתא אמר רב חסדא זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא אמאי קא סמכת אהאי (שטרא) הא קאמר אנא מקריבנא טפי אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא. והכי פירושה. ההוא גברא אמר אנא מקרבנא טפי, ואני ראוי ליורשו. שהיה רב אידי מזרע האחיות, וזה האיש שהיה טוען שהיה מזרע האחין. אזל רב אידי ואייתי סהדי דאיהו מקרב. ואותן העדים לא היו יודעין אם האיש ההוא קרוב ממנו. אוקמיה רב חסדא בידיה. דכיון שיש עדים דרב אידי בר אבין קרוב ואין אנו יודעין שיש שם קרוב אחר, יש לנו להעמיד נכסים בחזקתו. ואע"פ שהיה טוען האיש ההוא דאיהו קרוב טפי אין ספק מוציא מידי ודאי. א"ל ליהדר לי פירי דאכל מההוא יומא ועד השתא. שהאיש ההוא החזיק תחלה בדקל ואכל פירותיו. ולא היו שם עדים שאכל הפירות אלא שהוא מודה שאכלם. אמר רב חסדא זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא. האי הא קאמר אנא מקרבנא טפי. ויש להאמינו לגבי פירות שאכל במיגו דמתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר אכלתי ודידי אכלתי דאנא מקרבנא טפי. שהרי אין עדים שיכחישוהו על מה שטוען דאיהו מקרב טפי. אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא כיון דאודי אודי. וא"ת כי אודי מאי הוי (ליה), מיניה דידיה אכל ואיהו מקרב טפי מתוך שיכול לומר להד"ם. יש לומר כיון שאי אפשר להאמינו במה שטען אנא מקרבנא טפי להעמיד הדקל בידו, שהרי יש עדים דרב אידי בר אבין מקרב, ואין לנו להחזיק שם קרוב אחר בלא עדים, ונמצא שיש לנו להעמיד הדקל בחזקת רב אידי בר אבין, מעתה אף הפירות יש להחזיק לרב אידי בר אבין כיון שהודה שאכלם, שהרי ודאי הפירות לבעל הדקל הם, והרי אינו בא לזכות בפירות אלא מכח הדקל. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן [ל"ד ע"א] אלא אי דמיא הא דר' אבא לחד סהדא ולתרתי שנין ולפירי, דשמעת מינה דאי ליכא סהדא שזה אכל הפירות שתי שנים, אע"פ שהוא מודה שאכלן לא הדרי פירי, דנאמן לומר דידי אכלי מתוך שיכול לומר אכלתים, ולא אמרינן כיון דאודי אודי וחייב להחזירם, כיון דסוף סוף הדרא ארעא בעידי אבות. לא קשיא דהתם כיון שטען אכלתיה שני חזקה מימר אמרינן אי מהימנת ליה דאכלה שני חזקה ודאי הקרקע שלו. שאילו יש עדים על כך הרי יזכה בקרקע. וכיון דלא מהימנת ליה שאכלה שני חזקה אין לך לומר ניהמניה על אכילת שתי שנים ולא על אכילת שנה שלישית. אבל בהאי עובדא מאי דאודי ההוא גברא שאכל הפירות אין לו זכות בהודאה זו, דהא [אי] איכא סהדי דאכלינהו חייב להחזירם, כיון דאיכא סהדי דרב אידי מקרב. ולענין מחזיק בשדה חבירו, אי טעין מינך זבנתה ואכלתיה שתי שנים, כיון דהדרא ארעא בעידי אבות הדרי פירי דתרתי שנין. כן דעת רבינו יצחק ז"ל.
<h2>דף לג:</h2>
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי. והאי דינא היינו האי דינא דאמרינן לעיל, אלא דאשמעינן הכי דאביי ורבא [מודו בהא], אע"ג דלעיל איכא פלוגתא.
ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא וכו'. והוו ליה סהדי למערער דארעא דיליה הוה. דאי לאו הכי אע"ג דלא אכלה נתבע שני חזקה מוקמינן ליה לארעא בידיה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אייתי סהדי דאכלה תרתין שנין. שעדיין היה מחזר לבקש עדות של שנה שלישית ולא מצא. אמר רב נחמן הדרא ארעא. דבתרתי שנין לא הויא חזקה. והדרי פירי. של שתי שנים שאכל שלא כדין. אבל פירות דאכל בשנה שלישית, אע"ג ד[נתבע] מודה שאכל לא מיחייב למיהדרינהו, דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. והם הכי נמי אי לא אתו סהדי כלל, ארעא, כיון דלית ליה שטרא ולא עידי חזקה, הדרא למרה. ופירי לא הדרי כלל, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דמיגו דאי בעי למימר לא אכלי מעולם יכיל למימר אין אכלי ודידי אכלי. שהרי אין עדים מכחישין אותו בכך. ולא דמי להא דאביי ורבא דפליגי עליה דרב חסדא לעיל, כדכתבינן לעיל. וא"ת לרב נחמן אמאי הדרי פירי, יהא נאמן במיגו דיכיל למימר לפירות ירדתי, הכא נמי כי אמר ארעא דידי יהא נאמן במיגו על הפירות. [וי"ל] דלא אמרינן מיגו כי האי גונא... אי הכי ארעא נמי. קשיא לן והלא אינו נאמן משום דלא חציף אינש אלא על מה שברשותו, כגון שכבר גדר דקל של חבירו, אבל כשהולך לגדור הדקל ודאי חבירו יכול למונעו. דלא אמרינן כיון דלא חציף למיגדר דיקלא דלאו דיליה ודאי קושטא קאמר, ואע"פ שחבירו מכחישו יגדור הדקל בעל כרחו. שאם אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה. אם כן מאי קא מקשה ארעא נמי. ויש לפרש דהכי קאמרינן, אי הכי, בא בטענת ארעא נמי יהא נאמן לגבי פירי שאכל. כלומר כשטוען לקוחה היא בידי, אע"פ שאינו נאמן להחזיק בקרקע, דלא מהניא חזקה להוציא מידו. אבל יהא נאמן לענין שלא יחזיר הפירות, דלא חציף איניש למיכל ארעא דלאו דיליה. ופרקינן ארעא אמרינן ליה אחוי שטרך, וכיון דריע טענתיה הדרי נמי פירי, דאע"ג דלא חציף איניש למיכל ארעא דלאו דיליה ריע לה חזקה זו כיון שטען לקוחה היא בידו ושטר אין לו. וקשיא לן ליטעון ולימא לפיכך אין שטר בידי לפי שאכלתיה שלש שנים וטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה אע"פ שאין עדים שאכלה שלש שנים. ויש לומר אמרינן ליה אחוי עדים שהחזקת בה שלש שנים, דודאי הוה לך לאזדהורי טפי מתלת שנין כיון דאין לך עידי חזקה. ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא [א"ל מינך זבנית ואכלתיה שני חזקה]. אייתי חד סהדא דאכלה תלת שנין סבור רבנן למימר היינו נסכא דרבי אבא. דין זה דומה לאותו נסכא דר' אבא. לישלם ליכא תרי סהדי. שאילו היו עדים מעידים אותו שחטף היינו מחייבין אותו לשלם, שאין לו לאדם לחטוף מיד חבירו ולומר שלי אני חוטף אלא אם כן יש לו עדים שהוא שלו. דהעמד ממון על חזקתו דאין זה יכול לטעון שהלוה לו או נתנה לו, כיון דאיכא סהדי דדרך חטיפה לקחה מידו. וכי תימא ליהמניה דדידיה חטף מיגו דאי בעי אמר החזרתי. לא היא, דכיון דאיכא עידי גזילה אינו נאמן לומר החזרתי. דבהלואה הוא דקאמרינן [שבועות מ"א ע"א] המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, [דכיון] דלפרעון קאי נאמן לומר שפרעו. אבל גזלן הרי אינו גוזל ע"מ לשלם. לפיכך אינו נאמן לומר החזרתי, וצריך לשלם בעדים. ויש אומרים שהיו עדים רואים בנסכא שעודנה ברשותו. ואין צריך לזה, שעיקר הדין כמו שכתבנו.
<h2>דף לד.</h2>
ליפטריה. דמיגו דאי בעי למימר לא חטפי מעולם יכיל למימר אין חטפי ודידי חטפי. איכא חד סהדא. אילו לא היה כאן אפילו עד אחד, כן היה הדין. אבל הכא כיון דאיכא חד סהדא לא יכיל למימר לא חטפי. לישתבע הא קא מודה. אילו היה טוען לא חטפתי היה נשבע. אבל עכשיו הרי הוא מודה שחטף, ואינו נאמן לומר דידיה חטף, כיון שאם היו שם שני עדים היה משלם. וצריכים אנו לפרש למה אינו נשבע דדידיה חטף וליהמניה מיגו דאי הוה טעין לא חטפי הוה מהימן בשבועה. וכאותה שאמרו פרק המוכר את הבית [ע' ע"א] בענין המפקיד אצל חבירו בשטר דנאמן לומר החזרתי במיגו דאי בעי אמר נאנסו, שהיה נאמן בשבועה. וכך פירושו, שלכך [חייבה] תורה שבועה על פי עד אחד, שבועה זו שישבע היא להכחיש העד. דהכי דרשינן קרא, לא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת, פירוש לחייב אדם בעדותו. אבל קם הוא לשבועה, כלומר שבועה שחייבה תורה כך הוא, או ישבע שבועה שחייבה תורה או ישלם. והילכך זה שטוען אין חטפי ודידי חטפי, כיון שאינו יכול עוד להכחיש את העד בשבועתו ואי אפשר לו לישבע שבועה המחוייבת מן התורה, הרי העד במקום שנים. ואילו היו שנים מעידין שחטף הנסכא, ודאי היה משלם, ולא היה נאמן לומר דידי חטפי. והיינו דאמר להו ר' אבא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע וכו'. והאי דינא דר' אבא איתיה בין בשבועה שחייבה תורה על ידי עד אחד בין בשבועה דמודה מקצת, כגון שהוא חשוד על השבועה ואינו יכול לישבע דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. מיהו אם התובע אינו חשוד תקנו רבנן שלא יטול אלא בשבועה. והכי איתא בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ז ע"א] גבי הא דתנן היו שניהם חשודין חזרה שבועה למקומה. ואמרינן התם רבותינו שבארץ ישראל אומרים חזרה שבועה למחוייב לה מאן רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא דההוא דחטף נסכא מחבריה וכו' ורבותינו שבבבל דאמרי התם חזרה שבועה לסיני ולית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ודין שבועה כך הוא, במקום שאפשר לישבע שבועה שחייבה תורה או ישבע או ישלם. אבל במקום שאי אפשר לו לישבע, כגון שהוא חשוד. או במקום שהוא מודה לדברי העד אלא שפוטר עצמו בטענה אחרת שאינה מכחשת דברי העד כגון זה שטוען אין חטפי ודידי חטפי, לא יחול שם חיוב שבועה לומר הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע. אלא כך הדין, כשמודה מקצת חשוד על השבועה פטור מן השבועה. מיהו תקנו רבנן שישבע שכנגדו ויטול. הילכך היו שניהם חשודים פטור. ולענין האי דינא דנסכא דר' אבא, כיון שאינו מכחיש לדברי העד וטוען חטפי ודידי חטפי, הרי אי אפשר לו לישבע שבועה שחייבה תורה, וראוי היה לפוטרו מן השבועה, אלא שאי אפשר לנו לפוטרו בלא שבועה, דכיון דבמקום שיש עדים שחטף אינו נאמן לטעון אין חטפי ודידי חטפי אלא מתוך שיכול לומר לא חטפי, הלכך כיון שאילו היה טוען לא חטפי היה נשבע, עכשיו שאינו נאמן אלא מכח מה שהיה יכול לומר לא חטפי, על כרחך אינו נאמן אלא בשבועה.
אמר ליה אביי [מי דמי התם סהדא לאורועי קא אתי]. בנסכא דר' אבא סהדא לאורועי חוטף קאתי, דהא אסהיד דחטף. ואי איתא סהדא אחרינא שיעיד כמו כן מפקינן ליה מיניה דחוטף. [השתא] דאיכא חד סהדא המכחישו [במה שאמר] שלא חטף וליכא שבועה מתוך שא"י לישבע משלם. הכא. בדין קרקע זה, ההוא סהדא לסיועי קאתי. שמעיד שהחזיק בה שלש שנים וזכה בה. דאי איכא סהדא אחרינא עם זה הוה מוקמינן ליה בידא דמחזיק. והיאך תאמר שע"י עד זה יתחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. והרי לא בא להורע כחו אלא לייפות כחו. וכיון דאין נשבעין שבועת היסת על הקרקעות משביעין [למרי ארעא] דלא זבין ליה מידי ומיהדר ליה ארעא. ולא מחייב לאהדורי ליה פירי [דתרתין שנין] כ"כ הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף לד:</h2>
ההוא ארבא. ספינה שבנהר. האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא. קשיא ליה לרבינו חננאל ז"ל אמאי לא אמרינן יחלוקו כמו גבי שנים אוחזין בטלית [ב"מ ב' ע"א] שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת [והשאר יחלוקו. וניחא ליה, לא אמרו] אלא בששניהם אדוקין בה. וכבר פירשתיה בפרק שנים אוחזין בס"ד. ונקטינן מינה להאי מידי דמנצו עליה בי תרי, אי תפסי לה תרוייהו ואפשר דליכא בהו רמאי, חולקין בשבועה. והיינו מתניתין דשנים אוחזין, וכדפרישו לה בגמרא התם. ואי ודאי איכא רמאי, כגון זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה ותפסי לה נמי תרוייהו, יהא מונח עד שיבא אליהו כדינא דשנים שהפקידו אצל אחד. ודומיא דמילתא ופירוקא בריש גמרא דמציעא איתא בהדיא, משום דהכא ודאי איכא רמאי והכא איכא למימר דתרוייהו. וכי תימא [גבי שנים] אדוקים בשטר דאמרינן בפ"ק דבבא מציעא יחלוקו, אמאי, הא ודאי איכא רמאי. ויש לומר [דהיכא דלא] פסיד כלל לא אמרינן יהא מונח [ז' ע"א]. והיכא נמי דליתיה לההוא מידי בידא דחד מינייהו, אלא שליש תפיס ליה, הכי נמי הוי דינא דאי ודאי איכא רמאי, היינו מתניתין דיהא מונח. ואי ליכא רמאי חולקין בשבועה כדאמרן, מדרמינן מתניתין דשנים אוחזין אמתניתין דשנים שהפקידו אצל אחד, דאמרינן דודאי חד מנה דחד מינייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח, הכא דאיכא למימר דתרוייהו פלגי בשבועה. ולא אמרינן, דהתם כיון דמונח ביד שליש לא מפקינן ליחלוקו ולא לכל דאלים גבר, הילכך יהא מונח, שלא כדברי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל. ואי ההוא מידי לא תפסי בה תרוייהו וליתיה נמי בידא דשליש אלא מונח בסימטא או בר"ה, בין דאיכא רמאי בין דאפשר דליכא רמאי, כגון האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא, דהוא דומיא דמתניתין דמציעא, אי איכא למיקם עלה דמילתא וליכא דררא דממונא למר ולמר, דינא הוא כל דאלם גבר והיינו דרב נחמן. ואי איכא דררא דממונא לתרוייהו אי יחלוקו בלא שבועה. והיינו מתניתין דהמחליף פרה בחמור. ואע"ג דלית הלכתא כי ההיא מתניתין כדאוקמוה בדוכתא כסומכוס, אפילו הכי גמרינן מינה להיכא דליכא לאוקומי לההוא מידי אחזקה דמרה קמא. ואי ליכא למיקם עלה דמילתא, בין איכא דררא דממונא בין ליכא דררא דממונא, עבדינן שודא דדייני כשמואל. ובכל הנך דיני בין בדינא דיחלוקו בשבועה בין בלא שבועה בין בכל דאלים גבר אי נמי ביהא מונח, הני מילי בריא ובריא. אבל בריא ושמא בכולהו בריא עדיף, דהא ליכא לחד מינייהו חזקה דממונא. אבל היכא דאיכא חזקה דממונא בין דאיתיה השתא ברשותיה, בין דמוקמינן ליה אחזקה דמרא קמא כגון המחליף פרה בחמור, לרבנן אפילו בבריא ושמא חזקה דממונא עדיפא. דלא קיימא לן כסומכוס כלל, אלא כרבנן דאמרי זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, כדאיתא בקמא פרק שור שנגח את הפרה [מ"ו ע"א] ולקמן פרק הפירות [צ"ב ע"א]. כל זה לשון מורי הרמב"ן ז"ל אבל כתבתיה.
תפסינן או לא תפסינן רב הונא אמר תפסינן. ואפילו אי סבירא לן דאי תפסינן לא מפקינן יש לנו לחוש למה שזה אומר תפסינן עד דמייתי סהדי, כי אולי יביא עדים. ולא חייש בביטול דינא כל דאלים גבר [כיון שאין אנו יודעין] אם יגבר מי אשר אלה לו. רב יהודה אמר לא תפסינן. דשמא אין ממש במה שזה אומר שיביא עדים ונמצא שאנו מבטלין דינא דכל דאלים גבר. ופי' דקסבר רב יהודה דאי תפסינן לא מפקינן, כדאמרינן בתר הכי אזל ולא אשכח סהדי [כו' ר"י אמר] לא מפקינן. ואין לומר דהא דרב הונא דאמר תפסינן מכרעת כדרב פפא דאמר מפקינן, דאם כן גבי הא דאמרינן מפקינן או לא מפקינן היה לו להזכיר רב הונא ורב יהודה. ולא היה לו להניח רב הונא ולהזכיר בה רב פפא שהיה מן האמוראים האחרונים. והלכתא לא תפסינן ואי תפסינן לא מפקינן. כדמתרץ רב נחמן לקמן. ואמאי לא מפקינן, דכיון שבא הדבר לידינו נתחייבו בהשבה מעליתא, וכאותה שאמרו [ב"מ כ"ה ע"ב] ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר.
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר. והכין דינא בין בקרקעות בין במטלטלין המונחים על גבי קרקע וזה אומר שלי וזה אומר שלי. אבל בדבר ששניהם אדוקין בו הוה ליה שניהם מוחזקים בו ויחלוקו כדתנן [ב"מ ב' ע"א] גבי שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה יחלוקו. ומאי שנא משני שטרות היוצאים ביום אחד דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדיינא. בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"א] פריש תלמודא דרב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' אלעזר. פירוש לר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי אינו קונה אלא מן הזמן שמתברר ומוכיח מתוך השטר, וכיון שאין מוכיח מתוך השטר אם נחתם בבקר או בערב לא קנה עד הערב. ואפילו אם מסר לו בבקר בעידי מסירה, דמכל מקום אין מוכיח מתוכו שנחתם בבקר. הלכך כיון ששני השטרות יוצאין ביום אחד, אפילו מסר לראובן בבקר ולשמעון בערב שניהם קונים כאחד בערב. ולפיכך יחלוקו. ולר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, לאלתר שמסר לו השטר בפני עידי מסירה קנה, שהרי עידי מסירה יודעין באיזו שעה נמסר לפניהם. וכשיוצאין שני שטרות ביום אחד, אותו שנמסר לו השטר בתחלה קנה, וכיון שאין אנו יודעין איזה מהן קנה אמרינן שודא דדיינא. והא דאקשינן הכא מאי שנא משני שטרות, מדשמואל מקשינן דאמר שודא דדיינא ולא אמר כל דאלים גבר, דאילו מרב ליכא קושיא, דכיון דס"ל כר"מ הרי קנו שניהם כאחת בסוף היום כמו שפי', הלכך על כרחך דינא הוא שיחלוקו. כן [פירש] הרב ר' יצחק ז"ל. ופלוגתא דרב ושמואל העמידה הרב אלפסי ז"ל בשטר מכר או מתנה, אבל בשטרי הלואות דכולי עלמא שעבוד שני אינו חל עד לערב, הלכך יחלוקו בהם. שהשעבוד תלוי בהוצאת הקול, ואין קול יוצא לשעבוד שטר אלא מן הערב כיון שאינו מוכיח מתוכו אלא מסוף היום ואילך. ובפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"א] כתבנו מה שנראה לנו בזה.
<h2>דף לה.</h2>
לשודא דדיינא. ומפרש רש"י ז"ל שאומדין אותו למי אוהב יותר. ורבינו שמואל תלמידו כתב כדבריו. ולא דייק, דגבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ליכא למימר הכי. ואם כן היכי מייתינן הכא דשמואל למידן בה שודא דדיינא. התם ליכא למיקם עלה דמילתא, כיון שהם יודעים מי הם העדים שנמסרו להם השטרות בפניהם ולא יכלו לעמוד עכשיו על נכון הדבר, או מפני שמתו עידי מסירה, או מפני ששכחו זמן מסירת השטר אם בבקר ואם בערב, תו ליכא למיקם עלה דמילתא. הכא איכא למיקם עלה דמילתא. בענין זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, שמא יבואו עדים שראו אבותם של אחד מהם שהיה מוחזק בשדה זו. הלכך אין לנו לפסוק דין שודא. ואם יבואו עדים אחר כך תתבטל השודא. ומשום הכי אמרינן כל דאלים גבר עד שיתברר הדבר.
מאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה. כבר פירשתי בפרק השואל אמאי נקט המחליף בפרה ומכירה בשפחה. מאי שנא, דהא התם איכא למיקם עלה דמילתא, כי שמא יש עדים שיודעין איזו שעה ילדה, ועל ידי כן יתברר הדבר אם ילדה ברשות מוכר או ברשות לוקח. ועכשיו אין המוכר והלוקח יודעין מי היה שם בשעה שילדה. ולא דמיא לשני שטרות היוצאין ביום אחד דמסתמא יודעין מי הם העדים שהזמינו ומסרו בפניהם. וכיון דלא יכלו עכשיו לברר זמן מכירת השטרות על ידם תו ליכא למיקם עלה דמילתא. ואע"ג דפליגי רבנן עליה דסומכוס דאמר יחלוקו ואמרי המוציא מחבירו עליו הראיה מקשינן הכא מדברי סומכוס, כי מדבריו נשמע לרבנן. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דסומכוס אלא משום דמוקמינן בחזקת מרא קמא, אבל במקום שאין שם חזקה לאחד מהם יחלוקו, ולא אמרינן כל דאלים גבר. וקשיא לן מאי שנא דמקשינן אדרב נחמן מהא דהמחליף פרה בחמור וילדה, ולא מקשינן מינה אמילתא דשמואל דאמר בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני ולא אמרינן יחלוקו. ואין לחלק ביניהם משום דהתם ליכא למיקם עלה דמילתא והכא איכא למיקם עלה דמילתא. דכיון דעבדינן דינא דחלוקה אפילו היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא הוה לן למעבד בה דינא דשודא לשמואל. שהרי כשאנו אומרים יחלוקו פוסקים אנו דין בדבר כמו אם נאמר שודא. ויש לומר לשמואל ליכא לאקשויי מהא דתנן המחליף פרה בחמור, דהא אסיקנא בפרק מי שהיה נשוי [כתובות ל"ח ע"ב] דתנאי היא, איכא למ"ד שודא עדיפא ואיכא למ"ד חלוקה עדיפא. הלכך הא דקתני הכא יחלוקו סבר לה כמ"ד חלוקה עדיפא. התם להאי אית ליה דררא דממונא. שייכות ממון יש לכל אחד מהם בולד, זה לפי שהיתה הפרה בחזקתו עד עכשיו, וזה לפי שהיא עכשיו שלו ואיכא למימר השתא הוא דילדה.
<h2>דף לה:</h2>
בגמרא אמרינן אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה. בלא שום טענה. וכן פירש ר"ש ז"ל. והכי נמי דייק לשון אחד מן השוק, מדלא קאמר אם בא אחר והחזיק בה. ותדע דמייתינן עלה הא דתני ר' חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן, משמע שבא שלא בטענה מדקרי ליה גזלן. וטעמייהו דנהרדעי דכיון שאין עדים שהחזיק יום אחד בשדה זו אחד משניהם וכשבאין להחזיק כל אחד מכחיש את חבירו בטענת בריא, אין כאן שום ראיה שתהא לאחד מהם. הלכך אם בא אחד מן השוק והחזיק בה, אע"פ שעושה כן שלא כדין, אין מוציאין אותה מידו בדין. דהו"ל כממון שאין לו תובעין. והרי זה כמו שיורד לשדה אחר שלא נודע מי בעל השדה, שאין בית דין נזקקין להוציאה מידו, כי שמא שדה זו של הפקר הוא. ולא דמיא להא דאמרינן היורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו, דהתם אנו יודעין מי בעל הנכסים. רב אשי אמר לעולם שמיה גזלן. דמסתמא שדה זו של אחד מהם היא. והלכתא כרב אשי דבתרא הוא. והיינו דאקשינן לעיל מאי שנא משני שטרות ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וכו'. ואם איתא דאיכא לספוקי שאינה של אחד מהם, ואפילו המחזיק בה בלא טענה לא שמיה גזלן, מאי קשיא ליה, [הא ודאי] טעמא רבה איכא שלא נדון כאן שודא או חלוקה כיון דלא מחזקינן שתהא לאחד מהם, ויותר נכון שלא להזקק להם וכל דאלים גבר. כן נראה בעיני. ומאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון. רבותי מפרשים דהא במילתא אחריתי מיירי, כגון במי שגזל מאחד מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהם גזל, שאינו יוצא מידי עבירה זו עד שישלם הגזילה לכל אחד ואחד וכרבי עקיבא. אי נמי במודד במדה חסרה וגוזל את הרבים ואינו יודע למי יחזיר, אע"ג דקיי"ל [ביצה כ"ט ע"א] בכה"ג יעשה בהן צרכי ציבור, מכל מקום לאו השבה מעליא עבד.
פסקא חזקתן שלש שנים מיום ליום. אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה. אם יש עדים שהגביה זה המערער צנא דפירי מקרקע זו על כתפיו של מחזיק שטוען לקוחה היא בידי. מאחר שסייע לו להוליך הפירות לביתו, שוב אינו יכול לטעון לא מכרתיה לו, שלא היה לו לסייעו בלקיטת הפירות, אלא היה לו למחות. ומדסייע לו הודה שמכרה לו. ורבינו חננאל ז"ל פירש, אי איכא סהדי דיהב ליה לוקח למרא דארעא צנא דפירי, אם המחזיק שיגר לו דורון מן הפירות לביתו של מערער הוי חזקה לאלתר. שאין אדם עשוי לקבל דורון משלו. אלא [ודאי הודה] לו, ולאלתר הוי חזקה. אי טעין האי מערער בתר דדלי ליה צנא דפירי, לכך הטענתיו דלפירות הורדתיו כדין אריס. נאמן. ולא הפסיד במאי דדלי ליה... והני מילי דנאמן לומר לו [מכרתי] לך שיכול לומר לפירות הורדתיך שאומר... לא היה אומר... הפירות ירדתי... אע"ג דדלי ליה שלש שנים הו"ל למחות.0... אבל לאחר שלש. אע"ג דדלי ליה צנא דפירי אינו יכול לטעון לפירות הורדתיו, דהוה ליה למחויי ולאודועי... והוה ליה לאזדהורי בשטריה מחמת מחאה זו.
ישראל הבא מחמת גוי וכו'. שדה ידועה לישראל ביד גוי והגוי טוען שקנאה מישראל, ואזל ישראל וקנאה מההוא גוי, אע"ג דאכלה [האי גוי] ובתריה [דגוי האי] ישראל [דזבנה מיניה] טפי משני חזקה, לא הוי חזקה. אלא אתי מרה דארעא ומפיק לה להא ארעא מידא דישראל, וישראל ליזיל וליתבעיה לגוי דזבין מיניה. דאיהו דאפסיד אנפשיה. דלא הוה ליה למזבן ארעא דישראל מגוי עד דלימא ליה הב לי שטרא דזביני דזבנת לה מישראל. דדין חזקה לית ליה לגוי ולכל דאתי מחמתיה. דסתם גוים גזלנים הם ומתירא אדם למחות בהם. וישראל הבא מכחו הו"ל חזקה שאין עמה טענה.
כתב הרב בעל העיטור ז"ל הרי הוא כגוי דקאמר בכל דוכתא, כאילו אותו הגוי בא עם ישראל לדין. ותניא [ב"ק קי"ג ע"א] אם אתה יכול לזכות בדיני ישראל זכהו בדיני גוים זכהו ואם לאו באין עליו בעקיפין. ושמע מינה ישראל שיש לו חלון בחצר גוי, ובא ישראל אחר וקנה החצר מן הגוי, אע"פ שבדיניהם הגוי היה יכול לסותמו. כיון דישראל עם ישראל [הוא עכשיו], וישראל בא מחמת גוי הרי הוא כאילו אותו גוי בא עם ישראל לדין, שמזכין אותו בדיני ישראל, ואין לו לגוי לסותמו כך ישראל הבא מכוחו אין לו לסותמו, דכי אתיא לידיה ההוא חלון בהיתירא אתא לידיה, דקיימא לן גזל גוי שרי. [ואפילו לר"ע דוקא] דאתי עליה בעקיפין גזל ממש. אבל השמטת הלואתו כיון דליכא חילול השם שרי. וכל שכן דינא לסתום לאו גזל הוא ואין לו להאפיל. ואתמר נמי משום רבינו שרירא שאפילו הלך הישראל והתפיס הגוי עד שבנה כנגד החלון בעל כרחו, יכול למחות אפילו אחר כמה שנים, דשלא כדין עשה. ואע"פ שאינו צריך לאויר החלונות יכול לעכב עד שיפייסנו בממון. ואם מסר מודעא ואחר כך נתן לו ממון אין מודעא שלו כלום, וכל מה שנתן לו בהיתר נתן לו. ומעשה בא לפניו ופסק כך. וכן גוי שיש לו חלון בביתו על חצר ישראל ומכר הגוי ביתו לישראל, ובא הישראל לבנות כנגד החלון שקנה אותו ישראל הבא מחזקת גוי, ואפילו ידוע שאותו חצר קנאו ישראל מגוי, כיון שאילו בא הגוי בעל החלון לדין עם אותו ישראל אין מזכין אותו בדיני גוים ובונה כנגדו, כך ישראל הבא לבנות שם הרי הוא כגוי, אע"ג דתרוייהו ישראל נינהו. והביא ראיה מההוא דמרי בר רחל דאיזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב] דמשכן ליה גוי ההוא ביתא, הדר זבנה ליה לרבא, ואמר עד השתא בדיניהם עבדי לך דכמה דלא מסלקי בזוזי לא שקלי אגר ביתא. ואע"ג דרבינו אלפס ז"ל לא אייתי האי עובדא, מסתברא דדינא הוא, וגמרינן מיניה. וש"מ ישראל הבא מחמת גוי שהוא כגוי, בדיניהם דגוים דיינינן ליה וקבלינן בו סהדי גוים לזכות ישראל, דהא בדינא דרב מרי בר רחל לא יהב אגר ביתא (השור צפת סיפא דארבא) איסור רבית איכא, דהא רבא מצי לסלוקי בזוזי בתר שתא דמיחייב ליה לפרועי, ואמר ליה רבא בדיניהן עבידנא לך ולית בה חשש רבית. שמע מינה דבדיני גוים דיינין ליה לכל מילי כאלו אתא גוי, דר"ש אמר דלית ביה איסור רבית, דרבא הוא דפרע להו לכולהו זוזי לגוי, הגוי היה חייב למרי בר רחל ולא נהירא לן אלא כרבינו חננאל ז"ל שאמר דרבא היה לו לפרוע עדיין ממון הריבית לרב מרי בר רחל, דא"כ מרי בר רחל למה ליה לאמטויי אגר ביתא לרבא.
<h2>דף לו.</h2>
אמר רבא אי אמר ישראל קמא דידי זבנה גוי מינך כו' מהימן מיגו דאי בעי א"ל אנא זבינתה מינך. וכתב רבינו חננאל ז"ל, דאי טעין ישראל ואמר יהב לי ההוא גוי שטרא דזבינא מינך, ואזדהרי בה, וכיון דעבדי שני חזקה תו לא אזדהרי ביה ואירכס לי, מהימן. דדמי למאן דאמר קמאי דידי זבנה מינך, דאסיקנא דמהימן מיגו דאי בעי אמר אנא זבנתה ואכלתה שני חזקה, דקמאי דידי לאו דוקא אלא דאתברר ליה. הלכך ישראל דזבן ארעא מגוי איבעי ליה למחויי דילמא טעין הכי.
מגודא דערודי ולבר לא הוי חזקה. חיות שבאות ואוכלות זרעים שבקצות השדה, ויש שעושין גדרים לשדה ומניחין מן הקרקע חוץ לגדר מעט ומשליכין שם זרע, ומה שצומח באות החיות ואוכלות אותו ואינן נכנסות בשדה. ועכשיו אם בא אדם והחזיק באותו קרקע שחוץ לגדר אינה חזקה, כיון דכל הזרע בההוא קרקע ערודי אכלי ליה לא איכפת ליה עלה. אכלה ערלה. גירסת ספרי ספרד וכן היה גרסת ר"ח ז"ל, אכלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה. וכן מוכח בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ' ע"א] במסכת כתובות גבי הא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו, הוציא הרבה ואכל קימעא, קימעא ואכל הרבה, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ואמרינן התם עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות, ר"י לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. מ"ט דרב יהודה, דאית ליה אכילת פירות שביעית חשיבא אכילה. ואזיל לטעמיה דאמר אכילת ערלה וכו'. ועל כרחך דהויא חזקה משום דמתהנה מעצי ערלה וזמורות הכרם. דאילו באכילת פירות לא הוי חזקה דאיסורי הנאה נינהו, אבל עצי ערלה היתירא נינהו דכתיב וערלתם ערלתו את פריו, לא אסרה תורה אלא הפרי, וכדתניא [פסחים כ"ו ע"ב] תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם דוקא קליפי ערלה דהוו שומר לפרי ודרשינן את פריו, את הטפל לפריו, אבל עצי ערלה מותרין. וזמורות של כלאי הכרם משכחת להו דשרו בהנאה, אע"ג דקשין של כלאי הכרם ושחת אסורות כדכתיב פן תקדש המליאה וגו', כגון שכבר גדלו הזמורות וזרע שם חטה ושעורה והפירות גדלין שם כך. וכיון שהוסיפו אחד ממאתים נאסר. ולפיכך הזמורות מותרות, דלא הוסיפו. ושביעית אינה נוהגת בעצים אלא בפירות כדאיתא בפרק הגוזל [ב"ק ק"א ע"א]. כתב רבינו משה ז"ל [טו"נ פי"ב הי"ב] דאכילה באיסור שמה אכילה.
אכלה שחת. שלא המתין עד שתגדיל התבואה, אלא קצרה כשהיא שחת, לא הויא חזקה, דמשמיט שמיט לה ואכיל ולא אחזיק כדאחזקי אינשי. ואי קיימא בצואר דמחוזא. בבקעת מחוזא, דשכיחי בני חילא וזבני להאי שחת לסוסים ולרכש הוי חזקה. דאית בה הנאה, ושויא כתבואה. תפתיחא לא הוי חזקה. מלשון [ישעי' כ"ח] יפתח וישדד אדמתו. בתחלה פותחין את השדה, והיא חרישה שאינה עמוקה. ואחר כך חורשין אותה פעם אחרת עמוקה יותר. ואם לא חרש אותה פעם אחרת וזרעה באותה הפתיחה הראשונה אינה כלום, שאין אותה הזריעה כי אם הפסד הזרעים. ור"ח ז"ל פירש שדה שלא חרש אותה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרחה החמה ונתבקעה, כגון פתחי חרישה וזרעם. כגון זה אינה חזקה. אפיק כורא ועייל כורא. לקט בו כור והכניס לביתו, כיון דליכא הרוחה לא הוי חזקה, שלא חשש זה למחות. דבי ריש גלותא לא מחזקי. דבני אדם מתיראין מהם, ואין מוסרין עליהם מחאה. לפיכך אין קונין בחזקה אלא בשטר. וכן לא מחזקינן בהו, שמוותרין ומניחין בני אדם לדור בבתיהם ולאכול שדותיהם כמה שנים בדרך הנדיבות. וגם למחות אינן חוששין, לפי שבזרוע יטלו את שלהם כשירצו.
הגודרות אין להם חזקה. דלגדרות צאן וכל דבר המהלך בדרכים ובשווקים, שיכול לומר מעצמו נכנס, או אתה הכנסתו ואספתו אל תוך ביתך והחזקת בו. אין להן חזקה. אינו יכול לומר לקוח הוא בידי, ועבדים אמאי יש להם חזקה. ומשני הא דאמרינן אין להם חזקה הני מילי לאלתר. כשמחזיק בהם בביתו אין יכול לומר לקוח הוא בידי, כשאר מטלטלין שאינן יכולין להלך ואין עשויין להשאיל ולהשכיר, דנאמן בהם לומר לקוח הוא בידי. אבל יש להם לעבדים ולגודרות חזקה לאחר ג"ש, שהיה לו לזה המערער למחות ולא מיחה. ולא דמי לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאין להן חזקה לא לאלתר ולא לאחר שלש שנים, כמו שאנו עתידין לכתוב לקמן בשמעתא דאומן אין לו חזקה, [הכא] תינוק המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר, הואיל ואינו יכול להלך ואינו עשוי להשאיל ולהשכיר. פשיטא. דודאי מעצמו לא הלך. מהו דתימא אימיה עיילתיה להתם. ושכחתיה, דהיינו גודרות. קמ"ל. דלא חיישינן להכי, והוי חזקה לאלתר. חושלא. שעורים קלופים, וברשות הניזק נזק שלם משלם. ואין עדים מעידין מה אכלו, מעט או הרבה. וטוען בעל השדה שהרבה אכלו. יכול לטעון עד כדי דמיהן של עזים, מיגו דיכול לומר לקוחות הן בידי ומהימן, כי אמר אכלו לי חושלא כך וכך מהימן. ואע"ג דאיכא חוצפא טפי אם טוען לקוחין הן בידי, שזה יודע שלא מכר לו, והשתא דקא טעין דאכלן חושלא כך וכך אין הבעלים יודעין אם טוען אמת אם לאו, אפילו הכי אמרינן בה מיגו. דכל כי האי גונא אם יודע בעצמו שטוען שקר חוצפא היא שבא להוציא ממון מחבירו בלא ראיה וחושדין אותו שטוען שקר. כך קבלתי בשם הראב"ד ז"ל. והני מילי עד כדי דמיהן כשיעור מה דיכול לומר לקוחין הן בידי ומהימן. וקיימא לן מאי מהימן, מהימן בשבועה. והגאונים ז"ל כתבו בנקיטת חפץ, כדין כל הנשבעין ונוטלין. והא אמר ר' שמעון בן לקיש שיכול לטעון עד כדי דמיהן. הא ליכא מיגו. דלא מצי טעין לקוחין הם בידי. שאני עיזי. אע"ג דגודרות נינהו, כיון דמסורות לרועה לפי שהן משחיתות הירקות והאילנות ואין אדם יכול להחזיק בהן, לפיכך יש להן חזקה. והאיכא צפרא. שהולכות יחידות מבית הבעלים עד שער העיר [ששם מתקבצים]. ופניא. שמביאן הרועה בשער העיר, וכל אחת הולכת לבית בעליה. ובאותן שעות יכול אדם להחזיק בהן. טייעי. ישמעאלים גנבים. ומידא לידא משלמי. הבעלים ליד הרועה שחרית ביד הרועה, ומיד הרועה ליד הבעלים ערבית, ואין הולכות יחידות כלל. לפיכך מי שבידו הבהמה וטוען לקוחה היא בידי מהימן.
מתניתין. ר' ישמעאל אומר שלשה חדשים וכו'. שדה הבעל דאמרינן חזקתן שלש שנים, ואינן מיום ליום מה היא חזקה. רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים. אם נעשו שלשה חדשים משנה ראשונה ושל שנה אחרונה ושנים עשר חדש באמצע. ר' (נתן) [עקיבא] אומר חודש. אחרון של שנה ראשונה וחודש ראשון של שנה אחרונה ושנים עשר חדש באמצע... דרצופין בעינן, דאמרינן בגמרא [פירא רבה כגון קשואין] שהן גדלין לשלשה חדשים. ופירא זוטא, כגון ירקות שגדלין לחדש אחד, איכא בינייהו. בד"א בשדה הבעל. שפירותיו נלקטין בפרק אחד. אבל בשדה האילן שפירותיו נלקטין לפרקים, ענבים בפרק אחד, וזיתים בפרק אחר. כנס את תבואתו. דהיינו יין של גפנים. ולישנא דקרא נקט, דכתיב [דברים כ"ב] ותבואת הכרם. ומסק את זיתיו וכנס את קייצו. שלקט את התאנים ועשה מהן קציעות שהכניסן לבית. הרי זו חזקה, כאלו הן שלש שנים. ותימה דהכא משמע דלקיטת ענבים קדומה למסיקת זיתים ולקוץ תאנים, ואילו בפרק המקבל [ב"מ ק"ו ע"א] אמרינן... זמן לקיטת תאנים [קודם. וי"ל זמן לקיטת תאנים קודם, אבל זמן] כניסתם לבית [הוא] אחר בצירת ענבים, לפי שכל ימות החמה שוטחין אותן לייבש בשדות ואין כונסין אותן עד לאחר בצירת ענבים. ומ"מ שייך שפיר חזקה בכאן, שמניח אותן קייצו בשדה שלקט משם [אא"כ] היה שלו ויש לו בו חזקה. ורבינו חננאל פירש, כנס את תאנתו בתשרי ומסק את זיתיו בטבת וכנס את קייצו באב שלאחר טבת.
<h2>דף לו:</h2>
כל שיכי דכרבי ליעייל בה. כל קסמין שבמחרישה יכניס בה, כלומר הלואי שיחרוש הרבה עד שתכלה מחרשתו ותתרפה הקרקע, ואחר כך אטלנה ואזרענה אני.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא. דאמרי במתניתין אבל בשדה אילן כנס את תבואתו וכו'. אלמא משליקט שלשה מיני פירות בשדה אחת בשנה אחת בשלשה זמנים זה אחר זה הויא חזקה. אבל חכמים אומרים. צריך ללקוט של שלש שנים, גדירה בתמרים, בצירה בענבים מסיקה בזיתים. ובגמרא נמי אמרינן אמר רב יהודה [אמר רב] זו דברי ר' ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום. נראה מהלכות הרב אלפאסי ז"ל ומדברי הרב רבינו משה ז"ל [טו"נ פי"ב ה"א] דרב ושמואל אשדה אילן קיימי ודייקא הכי מדאמרינן במימריה דרב אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים, אלמא רב נמי אשלשה מיני אילנות דמתניתין דלא איירי בה תנא קמא קאי, אבל שדה הבעל פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא ות"ק דמתניתין הוא. לר' ישמעאל סגי ליה בפירא רבא, כגון קשואין ודלועין, ולר"ע סגי ליה אפילו בפירא זוטא, כגון ירקות. אבל לת"ק צריך שילקוט תבואה גמורה בשלש שנים. והיינו מתניתין דתנן כל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום. שדה הבעל. כלומר שאינה עושה פירות אלא משנה לשנה, חזקתה שלש שנים, כלומר בשלש תבואות של שלש שנים. ואתא רבי ישמעאל ור"ע לאפלוגי את"ק, ולמימר דלא בעינן תבואה גמורה. ולא קיימא לן כותייהו. וסיפא דמתניתין דקתני א"ר ישמעאל בד"א בשדה לבן וכו' ולא ידעינן אי מודה בה ת"ק או לא, דת"ק דמתניתין לא איירי בשדה האילן עד דאתא רב ואמר זו דברי רבי ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום, ודאי לאו דוקא. אלא ה"ק אבל חכמים אומרים צריך לאכול פירות של כל אילן ואילן בשלש שנים. והיינו דקאמרינן בגמרא, כיון דמיום ליום ל"ד, ולא אתו רבנן אלא לאפוקי מדרבי ישמעאל ורבי עקיבא דסגי להו בשלשה מיני פירות בשנה אחת, לימא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים, ואמרינן מיום ליום למעוטי ניר. ולשמואל אליבא דרבנן צריך שילקוט פירות של כל אילן ואילן בשלש שנים. ואמרינן בגמרא דקל נערה איכא בינייהו, כלומר שמשיר פירותיו. דלרב אליבא דרבנן כיון שאכל כל פירותיו שלש שנים הויא חזקה. ולשמואל אליבא דרבנן לא הויא חזקה, דהא לא גדר. וקיימא לן כשמואל בדיני. והרב ר' שמואל פירש, דלעולם רבנן בעו ג"ש שלימות בכל דבר, כדכתבינן לעיל.
אמרינן בגמרא אמר אביי מדרבי ישמעאל נשמע לרבנן, היו לו שלשים אילנות ממטע, עשרה לבית סאה ואכל עשרה בשנה [זו] ועשרה בשנה [זו] ועשרה בשנה זו ה"ז חזקה. הא דנקט מטע עשרה לבית סאה, לאפוקי מפוזרין דלא הויא חזקה ולא מהניא חזקה דידהו לקרקע, והני דמחזיק בהו לא הויא חזקה להני. ולא למעוטי עשרים או שלשים לבית סאה קא אתי, חדא דקיימא לן לענין חזקה דאפילו אכלן רצופין יש לו חזקה, כדאיתא לקמן בשמעתין. ואפילו לענין מכר דקיימא לן [פ"ב ע"א] מכרן רצופין אין לו קרקע, לא חשיבי רצופין אם נטועין מטע עשרים או שלשים לבית סאה, דקיימא לן מארבע אמות ועד שש עשרה אמות הוו נטועין כסדרן, כדאיתא בפרק המוכר את הספינה [פ"ג ע"א]. וליכא למ"ד דבפחות פורתא מעשרה לבית סאה, כגון י"א או י"ב, להוו רצופין. והא דתניא בפרק המוכר את הבית [ע"ב ע"א] הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה ה"ז הקדיש את הקרקע וכו' פחות מכן או יתר על כן או שהקדישן בזה אחר זה ה"ז לא הקדיש את הקרקע וכו', נראה לי דפחות מכן דקתני, ארישא דברייתא קאי, ותלמודא לא אייתי אלא סיפא דברייתא. והכי מיתניא בתוספתא [פ"ד ה"ז], קנה שלשה קנה קרקע, וכמה יהיו קרובין זה לזה, כדי שיהא בקר עובר בכליו, וכמה יהיו רחוקין זה מזה, ממטע עשרה לבית סאה, פחות מכן או יתר על כן או שקנאן זה אחר זה לא קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהם, הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם, פחות מכן או יתר על כן וכו', כדמסיים לברייתא בפרק המוכר. פירוש פחות מכן, פחות מכדי שיעבור בקר בכיליו, דהיינו שיעור קרבת האילנות הנזכר ברישא דברייתא. ורישא דתוספתא זו הביאה התלמוד בפרק המוכר את הספינה. אלא דהכי גרסינן לה התם, כמה יהיו מקורבים ארבע אמות, וכמה יהיו מרוחקין שש עשרה על שש עשרה, פחות מכן או יתר על כן וכו'. ושיעור דארבע אמות היינו כדי שיעבור בקר בכליו, כדאיתא התם. וקשיא לן הא דנקט אביי ממטע עשרה לבית סאה, ובפרק המוכר את הספינה גרסינן לענין קנה שלשה קנה קרקע, כמה יהא ביניהם אמר רב נחמן משמונה ועד שש עשרה אמר ליה אביי לרב יוסף לא תיפלוג עליה דרב נחמן דתנא קאי כותיה דתנן הנוטע כרמו שש עשרה על שש עשרה מותר להביא זרע לשם. ורבא נמי פסיק התם הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה. ושיעור מטע עשרה לבית סאה הוי מאתן וחמשין לכל אילן, ושיעור שש עשרה על שש עשרה הוי מאתן וחמשין ושית לכל אילן. ונראה דאביי לאו למעוטי מטע עשרה ביתר מעט מבית סאה אתא אלא לאשמועינן דבקרקע שיש לו בית סאה נוטעין עשרה אילנות, אבל תשעה אילנות מפוזרין הוו. ופסיקא ליה למנקט מילתיה בקרקע בית סאה [נוטעין עשרה אילנות, ולא להזכיר בית סאה] ושיריים. ואי קשיא לך והא שש עשרה דקאמרינן, בשיעור יניקת אילן בעיגולא קא אמרינן בפרק לא יחפור [כ"ו ע"ב]. אטו אנן בריבועא קא אמרינן, בעיגולא קא אמרינן, כמה מרובע יתר על העיגול רביע וכו'. ואילו שיעור בית סאה בריבועא הוי. לא קשיא, דאימר דמשערינן שש עשרה בעיגול בעיגולא לענין הבאת ביכורים וחרישה לאילנות ערב שביעית דאזלינן בתר צימצום יניקת אילנות. אבל לענין מכירה, שתלוי בדעת מוכר ולוקח, אזלינן בתר דרך בני אדם, שמשערין ממקום יניקת האילנות ואחר כך מרבעין לנטיעתם את הקרקע לנוטעו בסדר ושורה ולא בעיגול. הלכך כיון שדרכן לעשות כן, קונה הלוקח קרקע שביניהם בקניית האילנות.
<h2>דף לז.</h2>
לאו אמר רבי ישמעאל חד פירא הוי חזקה לכולהו הכא נמי [הני] הוו חזקה להני. והא דתנן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכו', בנטועין מטע עשרה לבית סאה מיירי. וטעמא דמילתא דכיון שנקנה הקרקע בקנייתן, כד מחזיק באילנות החזיק בקרקע. הלכך כיון שאין צורך להחזיק בקרקע בזריעה ומשטח פירי אלא באכילת האילנות, סגיא ליה באכילת הפירות הצומחים באילנות אע"ג דמקצתן לא אפוק.
והוא דבזעי בזועי. והוי כמאן דמחזיק בכל הקרקע. ואע"ג דאמרינן [כ"ט ע"ב] אכלה כולה חוץ מבית רובע קנה כולה חוץ מבית רובע, שאני הכא דכיון שכל הקרקע צריך לאילנות ומחזיק בקרקע על ידי חזקת האילנות הויא חזקה באכילת פירות הצומחין. אבל כשמחזיק על ידי חזקת הקרקע, בידו להחזיק בכולה, בזריעה ובמשטוח פירי, הלכך כי לא אחזיק בבית רובע קנה כולה חוץ מבית רובע.
זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע. פירש ר"ש ז"ל דלאו בחזקת שלש שנים מיירי אלא בחזקת קניה, כי הא דתנן [מ"ב ע"א] נעל גדר ופרץ כל שהוא ה"ז חזקה. ולקמן נמי אמרינן באוקימתא דרב זביד ורב פפא, הני מילי גבי שני לקוחות. וכן נראה מפירושי רבנו האיי גאון ז"ל. אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע. טעמא דרב זביד מפרש לה (בשמעתא) ואזיל בשמעתין, דאמר ליה כי היכי דלדידי לית לי באילנות לדידך נמי לית לך בקרקע. ופירושא דמילתא, אע"פ שהוא לוקח שלשה אילנות או יותר ממטע עשרה אילנות לבית סאה וקיי"ל קנה ג' אילנות קנה קרקע, שאני התם שהמוכר עשוי לשעבד קרקע שלו ללוקח כשהוא מוכר שלשה אילנות נטועין כסדרן דחשיבי שדה, ודרך למכור קרקע שביניהם בכלל מכירתם. אבל כשהוא מוכר לזה אילנות ולזה קרקע אין דעת המוכר לשעבד את הלקוחות זה לזה אלא לזה מוכר מה שבכלל לשון מקחו ולזה מה שבלשון מקחו. דסתם קרקע כל הקרקע במשמע. שהמוכר שדה כל השדה מכר ולא חציו. הלכך אין לנו לומר שהוא משייר לבעל האילנות בחלק בעל הקרקע משום עין יפה כדי שיהיו לו שם אילנות לעולם ואם מתו יטע אחרים במקומן, אין לנו לומר כן, אלא לא קנה בעל האילנות קרקע כלל. ואם מתו לא יטע אחרים תחתיהם במקומן מן הטעם שפירשנו.
מתקיף לה רב פפא וכי מאחר דאין לו לבעל האילנות בקרקע כלום לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. וא"ת הרי קונה שני אילנות בשדה חבירו דלא קנה קרקע ואם מתו לא יטע אחרים במקומן, ואפילו הכי לא מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל. הכא נמי אע"פ שאין לו לבעל האילנות בקרקע כלום למה יאמר לו עקור אילנך שקול וזיל, הלא יש לקיים אותן בשדה כל זמן שהן קיימין. ויש לומר בשלמא קונה שני אילנות בשדה חבירו כיון דשקיל מוכר מיניה זוזי, איכא למימר [דמשעבד קרקע שלו להעמיד שם אילנותיו כל זמן שהן קיימין. אבל הכא גבי שני לקוחות כיון דלית ליה לבעל האילנות בקרקע אע"פ שלקח שלשה אילנות או יותר שיש להם קרקע, משום דאמרינן] אין בדעת המוכר לשעבד הלקוחות זה לזה. וכדמפרש ואזיל לקמן טעמא דמילתא, משום דאמר ליה כי היכי דלדידי לית לי באילנות וכו'. אם כן לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל, דהא לא משתעבד קרקע שלי לאילנותיו זה לזה, שאין לשני לקוחות הללו זה על זה כלום.
אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע. פירשו רבינו שמואל ורבינו יהוסף הלוי אבן מגש, חצי קרקע לאו דוקא, אלא בעל האילנות קנה בקרקע תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. וכתב רבינו שמואל ז"ל, ועוד יש לפרש חצי קרקע דוקא. כגון שהקרקע כולו צריך לאילנות, שהן נטועין ממטע עשרה לבית סאה ואין שם קרקע אחר אלא הצריך לאילנות. הלכך הקרקע שבין האילנות מכר לו לזה שהחזיק בקרקע וגם לזה שהחזיק באילנות. כיון דשלשה אילנות יש להם קרקע יש לנו לומר שהקנה לו הקרקע. הלכך הוי ליה כמי שמוכר לזה קרקע ולזה קרקע וחולקין הקרקע. [אלו דבריו ז"ל. ולא עמדתי על דבריו, שאם אין שם קרקע אחר אלא] הצריך לאילנות, כיון שמכר לזה אילנות ולזה קרקע שבין האילנות כל הקרקע מכר לו. והרי זה כמו שפירש שלא יהא קרקע לבעל האילנות. דאע"ג דקנה שלשה אילנות סתם יש לו קרקע, כי משייר קרקע שביניהם וחוצה להם תנאו קיים. ואין לך שיור ותנאי מפורש מזה, כיון שמכר לזה האילנות ולזה קרקע שביניהם. דמי קאמר חצי קרקע. ואילו מכר לו שלשה אילנות חוץ מן הקרקע ואין שם אלא קרקע שביניהם, כלום תאמר דחוץ מחצי קרקע קאמר, והא נמי להא דמיא. ונראה לי שאם אין שם אלא קרקע הצריך לאילנות, ודאי זה קנה קרקע שתחתיהם וביניהם וחוצה להן, וזה שקנה אילנות יש לו קרקע ליטע אחרים במקומן, משום דאמרינן כי היכי דלהאי בעין יפה זבין [להאי נמי בעין יפה זבין]. ואם באנו לפרש חצי קרקע [חצי ממש], מפרש לה לשמעתין (שלשה אילנות תחתיהם) כשיש בה קרקע מלבד הצריך לאילנות [ואמר רב זביד זה קנה] אילנות ולא קרקע [כלל דלבעל הקרקע] בעין יפה מכר... ולא שייר מסתם מקחו של בעל הקרקע ובעל אילנות אין לו קרקע [ואפי'] הצריך לאילנות, כשאמר שדה זו מכורה לך כל השדה במשמע, ואיכא למימר דבעין יפה נמי מכר לבעל האילנות וקנה קרקע הצריך להם, כעין לוקח שקנה שלשה אילנות דקנה קרקע ולא מכר לבעל הקרקע אלא הקרקע חוץ לאילנות שאינו צריך לאילנות. הלכך כיון דלהאי בעין יפה זבין ליה ולהאי נמי בעין יפה זבין ליה, זה קנה אילנות וחצי קרקע הצריך להם, וזה קנה חצי קרקע הצריך לאילנות מלבד הקרקע שאינו צריך לאילנות.
<h2>דף לז:</h2>
מכרן רצופין אין לו קרקע. הא דתנן בפרק המוכר את הספינה [פ"א ע"א] קנה שלשה אילנות קנה קרקע... [ה"מ כשיש יותר] מארבע. [אבל] אם מכרן רצופין כגון שאין בין אילן לאילן יותר מארבע אין לו קרקע כדאמרי' בפרק המוכר את הספינה [פ"ג ע"א] הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמות. נהרדעי אמרי האי מאן דזבין דקלא מחבריה קנה ליה משיפוליה עד תהומא.
<h2>דף לח.</h2>
מתניתין. [שלש ארצות לחזקה. שלש ארצות בא"י חלוקות זו מזו לענין] חזקת שלש שנים כדמפרש ואזיל. היה. בעל הקרקע ביהודה והחזיק בגליל. או שהיה בגליל. הקרקע בגליל והחזיק ביהודה. אינה חזקה. כדמפרש טעמא בגמרא דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי, שאין השיירות מצויות מזו לזו. ואם ימחה בעל הקרקע אין מי שיגיד למחזיק, שהרי אין השיירות מצויות. וכיון דאין יכול למחות אע"ג דלא מיחה אינו מפסיד בשתיקתו, והיה לו למחזיק להזהר בשטרו, שהרי יודע שאין בעל הקרקע יכול למחות. עד שיהא עמו במדינה. כגון שהיה ביהודה בעיר אחת והחזיק בעיר אחרת. דכיון דשיירות מצויות הוה ליה למחויי. ומדלא מיחה הפסיד. א"ר יהודה לא אמרו שלש שנים וכו'. לחלוק בא על מה שאמר תנא קמא דהיה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה. וקאמר ר' יהודה והלא כל עיקר זמן שלש שנים שקבעו לחזקה לא קבעו אלא בשביל שאם היה באספמיא והחזיק בארץ ישראל תעלה לו חזקה בשלש שנים. ואין דרכו של אדם להרחיק מביתו יותר ממהלך שנה. וכל שכן היה ביהודה והחזיק בגליל דהויא חזקה. וכדי שלא נחלוק השוו חכמים זמן שלש שנים בין שהלך בעל הקרקע למקום רחוק בין שהלך למקום קרוב, שלא לחלוק בשיעורים. ואמרינן בגמרא [מ"א ע"א], דרבי יהודה ורבי ישמעאל סברי כל שבפניו לאלתר הוי חזקה. והא דר' יהודה ממתניתין נפקא דקאמר לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא שנה וכו', דמשמע שלא אמרו זה השיעור אלא כדי שתעלה חזקה כשהלך בעל הקרקע בדרך רחוקה, אבל בפניו לאלתר הוי חזקה. וא"ת דילמא לא מפלגי רבנן בחזקה בין בפניו בין שלא בפניו כמו שלא חלקו בין שהלך בעל הקרקע בדרך רחוקה בין שהלך [בדרך קרובה]. יש לומר דכל שלא בפניו לא חלקו, אבל ודאי יש לחלוק בין בפניו בין שלא בפניו.
גמרא. מאי קסבר תנא קמא אי קסבר מחאה [שלא בפניו הויא מחאה]. שימחה בעל הקרקע במחזיק אפילו שלא בפניו של מחזיק הויא מחאה. דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. אפילו יהודה וגליל נמי. תיהוי מחאה, ומאי קאמר עד שיהא עמו במדינה. ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה וכו'. הא דלא שקלינן וטרינן אחזקה, ולא אמרינן אי קסבר חזקה שלא בפניו הויא חזקה. משום דפשיטא ליה דחזקה שלא בפניו הויא חזקה, לפי שבעל הקרקע שואל וחוקר על קרקעותיו ביד מי הם. אבל במחאה יש לדון אי הויא מחאה שלא בפניו או לא, שאין המחזיק שואל וחוקר אם זה מוחה על חזקה שלו. ועוד שאין המחאה דבר מפורסם כמו החזקה. בשעת חירום. הא דקאמר בשעת חירום ולא קאמר דסתם יהודה וגליל שעת חירום היא, משמע דהכי קאמר אע"פ שאין תגר וחירום ביניהם כיון שאינן רגילין לבוא מזו לזו ואין השיירות מצויות שם כשעת חירום דמי. ומדקאמר בסתם יהודה וגליל, וקאמר נמי משנתינו בשעת חירום שנו, אלמא יש זמן שאין חירום ביניהם וכדקיימא לן [גיטין ד' ע"ב] שהמביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שעדים מצויין לקיימו, דכיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי. ומתניתין דהכא בזמן שאין בתי דינין דקביעי. והיינו דקאמר משנתינו בשעת חירום שנו, כלומר בדורות שאין שם בתי דינין דקביעי. ובאותן הדורות מסתמא אין שיירות מצויות מזו לזו הרב ר' יונה ז"ל. ורבינו בעל התוספות ז"ל פירש דלענין גט לא חשבינן ליה כשעת חירום, כיון דאיכא בתי דינין דקביעי, לפי שבעל הגט רגיל לחזר אחר קיום הגט. אבל הכא אי לאו דשכיחי טובא לא ישמע לעולם במחאתו, שאין המחזיק רגיל לחזר אם הוא מיחה אם לאו. הלכך בשיירות דעולי רגלים ובתי דינין דקביעי גם זה לא ישמע לעולם מחאתו.
<h2>דף לח:</h2>
אין מחזיקין בנכסי בורח. דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה. וכיון דלא מצי מערער למחויי, מחזיק נמי לא מצי לאחזוקי. ומחאה שלא בפניו הויא מחאה. הילכך חזקה שלא בפניו הויא חזקה, דהא מצי למחויי, ומדלא מחה זה הפסיד. והיינו דקא פריך תרתי קשיא רישא לסיפא, ומשני לא קשיא, בורח מחמת ממון מחאתו מחאה וחזקתו של מחזיק חזקה, דבורח מחמת ממון אינו ירא למחות באשר הוא שם. אבל בורח מחמת מרדין שנתחייב מיתה למלך ירא הוא פן יודע מקום תחנותו, וכיון שהוא ירא למחות אין חזקתו של מחזיק חזקה. שאינן יכולין לומר לו. כגון חולים או הולכים למדינת הים ומרוחקין מאותה מלכות שדר בה המחזיק. ואע"ג דשמואל פליג עליה דרב ואמר מחאה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו לא הויא מחאה, הלכתא כרב דמחאה בפני בני אדם שאינן יכולין לאמר לו (לא) הויא מחאה. וסוגיין כותיה, דאמרינן אמר לא תימרו ליה לפלניא רב אמר לדידיה לא תימרו הא לאחריני אמרו ליה וחברך חברא אית ליה וכו'. אע"פ שיש לדחותו דשמואל נמי מודה בדרב פפא כיון שיכולין ללכת לעיר שהמחזיק שם ולומר לאחרים באותה העיר והם יאמרו למחזיק. אבל בני אדם שאין יכולין לומר לו היינו כגון זקן או חולה שאין יכולין לילך לעיר שהמחזיק שם. אפילו הכי הדברים נראין, דכיון דאמרו בסתם חברך חברא אית ליה, משמע אע"פ שאין דרך אותם שמיחה בפניהם לילך לעיר שמחזיק שם, שהמחאה נשמעת שם מטעם החברך חברא אית ליה. וכן כתב הרי"ף ז"ל. פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה וכו'. [פי' רבינו חננאל וזה] לשונו. כלומר שאם לא אמר ותבענא ליה בדינא לא הויא מחאה והוה ליה כנותן פגם בחבירו ולא יחושו השומעים להגיד למחזיק. כך פירש רבנו חננאל ז"ל. ונראה בעיני דהוא הדין אם יאמר פלניא אכיל לארעי בגזלנותא ותבענא ליה לדינא דבהכי סגי. והא דנקט פלניא גזלנא הוא, אגב דקאמר פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה ובא ללמדך דאע"ג דקאמר פלניא גזלנא הוא ותבענא ליה בדינא לא הויא מחאה עד שיאמר דקאכיל ארעאי בגזלנותא, שאין לשון זה מוכיח שהוא מוחה על חזקת הקרקע שמחזיק בה, דדילמא גזלנא הוא על המטלטלין שגזל ממנו קאמר. והא דקאמר פל' גזלנא הוא לא הויא מחאה אע"ג שמפרש גזלנא הוא על שדה שלי, לא הויא מחאה, כדמפרש ואזיל דצריך לומר תבענא ליה בדינא. ומאן דמחי על משכונה ועל היורד לפירות א"צ שיאמר למחר תבענא ליה בדינא, דכיון שהוא מודה שהוא אוכל הפירות עכשיו בדין אלא שמוחה כדי שלא יחזיק, מה צ"ל שיתבענו בדין, הלא מסתמא הוא עצמו יחזיר לו את השדה לבתר דמישלם זמניה. אבל כשיורד בגזלנות על השדה צריך שיאמר תבענא ליה למחזיק בדינא.
<h2>דף לט.</h2>
אמר לא תימרו ליה למחזיק מאי אמר רב זביד הא קאמר לא תימרו ליה. ולא הויא מחאה, דהא לא אמרי ליה. רב פפא אמר. לעולם הויא מחאה, והא דקאמר להו לסהדי לא תימרון ליה וכו'. אמרו ליה לא אמרינן ליה. מילתא באפי נפשה היא, וקאי אהיכא דאמר להו מחאה גמורה, וציום לומר לו, והם ענוהו שלא יאמרו לו. לא תיפוק לכו שותא. שלא יצא דבר מפיכם, דמשמע לא לו ולא לאחרים. אמרו ליה לא מפקינן שותא. כלומר הוא ציוה [אותם לומר, והם אמרו לא מפקינן שותא]. אמר רב פפא. הא ודאי לא הויא מחאה דהא קאמרי לא מפקינן שותא, דמשמע לא לו ולא לאחרים. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע. הא נמי הויא מחאה, דאינהו הוא דאמרי ליה ולא לאחרים. דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה. והלכתא כותיה דרב הונא, הלכך בכולהו הויא מחאה בר מאמר להו לא תיפוק לכו שותא.
<h2>דף לט:</h2>
אשכחינהו לרב הונא וכו'. ולאו דוקא דליבעי שלשה, דהא קיימא לן מחאה בפני שנים, אלא הכי הוה עובדא. לשנה. האחרת. לא צריכת. למחות בכל שנה ושנה. אמר ריש לקיש משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. אע"ג דאמרינן כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות, הני מילי בתוך שלש. אבל בסוף שלש צריך למחות, דלא ליהוו שלש שנים בלא מחאה. שאם שתק שלש שנים שלימות נראה שחזר בו מן המחאה ותו לא מזדהר האיך בשטריה. ואין לפרש דטעמא דמילתא דצריך למחות בסוף כל שלש ושלש, משום כדי שלא יטעון אחר המחאה לקחתיה. שאם צריך הוא לטעון כן על כרחו ואינו יכול להפטר בטענה אחרת, הוי ליה כמי שיש עדים שגזלה מתחלה. ושוב אין לו חזקה, דקיימא לן גזלן אין לו חזקה. והא דבר קפרא לא פליגא אההיא דאמר רב (נחמן) כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות בכל אותן שלש שנים, [דשני חזקה קאמר, דכיון דמיחה שנה ראשונה של שני חזקה שוב א"צ למחות בכל אותן שלש שנים,] שלא תאמר צריך למחות בכל שנה ושנה כמו שהיה סבור גידול בר מניומי. ותדע דלא פליגא הא דבר קפרא אההיא דרב, מדלא אמרינן "וריש לקיש משום בר קפרא אמר", וקאמרינן "אמר ריש לקיש משום בר קפרא". אלמא מילתא באפי נפשה היא, ולא פליגא אדרב. ועוד מדקאמרינן וצריך בוא"ו, משמע דלא פליגא. והא דקאמרינן לעיל [ל"א ע"ב] אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו, כבר פירשתיה דלא פליגא אהך מילתא כלל, דמחאה דמכר אלימא, דעבד ליה מעשה, ושוב א"צ הלוקח למחות. ותדע לך דאלימא, דאע"ג דלא קאמר תבענא ליה בדינא מהניא, ולא מצרכינן ללוקח שימחה ויאמר למחר תבענא ליה בדינא. הלכך הלכתא כבר קפרא, שלא מצינו [אמורא] או סוגיא שחולקין עליו. ואע"ג דתהי בה רבי יוחנן, לא שמענו מכל זה שחלק עליו בפירוש אלא שהיה תמה על הטעם. אבל ירא היה לחלוק עליו. וכן פסקו הגאונים ז"ל.
ערער וחזר וערער בסוף כל שלש ושלש. בר קפרא לטעמיה, דתני צריך למחות בסוף כל שלש. הלכך מנהג הוא לערער הרבה פעמים. אם מחמת טענה ראשונה ערער וכו'. פירש ר"ש ז"ל, דבפעם ראשונה ושניה עמד בחדא טענה, דקאמר בכולהו קאכיל בגזלנותא. ואם לאו, כגון דמעיקרא אמר בגזלנותא אכיל והדר אמר במשכנתא נחית בה, אינה מחאה, ויש לו חזקה, משום דמחאתו אינה מחאה. דעד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא משכנתה ליה בלא סהדי. והאי פירושא לא מיחוור, דהא בכי האי גונא איפכא מאי איכא למימר, דמעיקרא טעין במשכנתא והשתא חשדיה בגזלנותא, הא ודאי הויא מחאה להאי פירושא כל היכא דשני מטענתיה קמייתא דמעיקרא הויא משכנתא והדר אמר גזלה ניהלי, אפילו הכי כיון דמכחיש מילתא קמייתא [דלא הוי מחאה, וה"ט משום דקא מכחיש אנפשיה] ואינו עומד בדיבור אחד. הלכך אינה מחאה. אבל היכא דלא מכחיש למילתיה קמייתא, דאמר הדר זבנתה ליה לפירי, אם כן מעיקרא נחית לה לפירי ובתר הכי נחית לגוה בגזלנותא, הויא מחאה. וזה עיקר. הרב ר' אברהם ב"ר דוד זלה"ה. ועוד כתב ר"ש ז"ל, וה"ה למחה שלש מחאות בתוך שלש שנים משתי טענות המכחישות זו את זו, דאין כאן מחאה כלל, לא ראשונה ולא אחרונה. והויא חזקה לסוף שלש.
<h2>דף מ.</h2>
מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. לא קרינא ביה מפיהם ולא מפי כתבם וגמרינן לה מספר המקנה. שכל מעשה שעושין בפני ב' חותמין בו כמצות בעל המעשה להיות השטר לראיה, כגון שטר מכר וכן מחאה וכן מודעא, כיון שהמוחה והמוסר מודעא בעלי המעשה, כותבין בשליחותן להיות לראיה ולזכות. ועידי קידושין כותבין ונותנין לאיש להיות בידו לראיה על קנין שיש לו על האשה. אבל אם ראו עדים באחד שאכל חלב או נבילה אין מעידין עליו על פי כתבם, דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם. וכן כתב רבינו שלמה ז"ל בפירושו על התורה [דברים י"ט], על פי שנים עדים, מפיהם ולא מפי כתבם, שלא יכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין. ויש מרבותינו ז"ל שהם אומרים דלא אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא למעט אלם שאינו יכול להעיד, כדתניא [גיטין ע"א ע"א] אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להעיד. וכן בעדים שכתבו עדותם ושכחוהו עד שלא נתנו השטר לבעל המעשה דאין יכולין להעיד מתוך הכתב כיון שאינם יכולים להעיד על פה, כאותה שאמרו בפרק ארבעה אחין [יבמות ל"א ע"ב] נינחי גבי עדים זימנין דלא דכירי ואתו מסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. אגב דאמר מחאה בפני שנים דאיצטריכא ליה לפסוק כדברי האומר מחאה בפני שנים, אמר נמי מודעא בפני שנים. ואין צריך לומר כתובו. כללא דמילתא, כל מידי דזכות הוא כגון מחאה ומודעא אע"ג דלא אמר כתובו כותבין ונותנין לו. וכל מידי דלית ליה זכות לא יכתבו עד דמימלך ביה בר מקנין. הודאה בפני שנים. הוא הדין דהודאה בפני אחד מועלת להשביעו אם יכפור בה, ומצטרפת עם הודאה בפני עד שני להוציא ממון. ואינו יכול לומר משטה הייתי בך כיון שהיו שם שני עדים, דקיימא לן הודאה אחר הודאה מצטרפת. ולא אצטריך ליה לאשמועינן דהודאה בפני שנים, אלא אגב דנקט מחאה בפני שנים נקט נמי במודעא והודאה. [צ"ל כתובו. דכ"ז שלא נכתבה לא טריף ממשעבדי, ובשטר טרפה ממשעבדי לפיכך אין רשאי לכתוב אלא במצותו. ודוקא בהודאה דהלואה אבל בהודאה דמקרקעי] קיימא לן בפרק זה בורר [סנהדרין ל' ע"ב] הודה במקרקעי כותבין, וטעמא דמילתא לפי שאין לו חובה בדבר. ואע"פ שאין לו זכות בדבר כותבין ונותנין לזה להיות לראיה בדבר ולזכות על שלו.
קנין בפני שנים. ה"ה דקנין בינם לבין עצמן מועיל אם הודה לו שקנה ממנו דלא איברי סהדי אלא לשקרא. וראיה לדבר מהא דאמרינן בפרק הזהב [ב"מ מ"ו ע"א] בענין הא דתניא היה עומד בגורן ואין בידו מעות כו' וניקנינהו ליה אגב סודר דליכא סודר. ומקשינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית ליה סודר. ואם איתא דקנין שלא בפני עדים לא מהני, לישני ליה דליכא עדים. דסוף סוף בדליכא עדים הוה מוקים לה. דאי איכא עדים לקנינהו ניהליה בסודר של עדים. וכי קאמר קנין בפני שנים, לפי שלא יכול לכפור בו כשקנה ממנו בפני שנים. אי נמי אגב גבי מחאה נקט לה בכולהו. ועוד דהכא איצטריכא ליה למינקט קנין בפני שנים, משום דבעי למימר ואצ"ל כתובו. הסכימו הגאונים. ז"ל דקנין משעת הקנין גובה ממשעבדי אע"פ שלא כתב בו זמן. דמשעת קנין אית ליה קלא. וראיה לדבר מהא דאמרינן [ב"ק צ"ח ע"ב] אי ידעי [מאי הוה בשטרא] ליכתובו מההוא יומא. ולא מסתבר לדחותה ולאוקומה בשטרי מקח... [ולגבות] מזמן השטר שלא (מטעם) [משעת] הקנין. וכרב דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים.
וקיום שטרות בשלשה. שאין שנים יכולין לקבל עדות. דהו"ל עד מפי עד. ואע"ג דכתבו בלשון דיינין, אין בית דין פחות משלשה. ואפילו לשמואל [סנהדרין ג' ע"א] דאמר שנים שדנו דיניהם דין, הני מילי בדין שיש בו משא ומתן דמוכחא מילתא דדינא קא עבדי. אבל בקיום שטרות דסהדותא בעלמא הוא דקא מסהדי, לא מיחזי דדיינין נינהו בפחות משלשה, ומיחזי כעד מפי עד. והיכא דהם עצמם מכירים חתימת ידי העדים וא"צ לקבל עדותם מפי אחרים אפילו הכי בעינן תלתא. חדא דלא פלוג רבנן בקיום שטרות. ועוד דאי ליכא אלא תרין לא מהניא סהדותייהו דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם. ואע"ג דבשטר שהוא לזכותו של אדם ולהיות בידו לראיה אין אומרין בו מפיהם ולא מפי כתבם, כגון בשטר מכר מחאה ומודעא, הני מילי במעשה שנעשה בפני עדים כדי שיתקיים הדבר בפניהם, בכגון זה הם רשאין להעיד בשטר, דגמרינן לה מספר המקנה. אבל עדות שהם יודעין מעצמם, כגון שמכירים חתימת ידי העדים או שראו באחד שהכה את חבירו, שלא נעשה המעשה בפניהם כדי שיהא שם קיום דבר בפני עדים, בכה"ג בודאי לא ניתנה עדות ליכתב, דלא דמי לספר המקנה. הרב ר' יונה ז"ל.
לא כתבינן מודעא. אע"פ שציוה אותם לכתוב לו, אין כותבין אלא אמאן דלא ציית דינא. שאם יאמר פלוני מפחיד אותי ומכריחני שאמכור לו זה הקרקע ועתה מוסרני מודעא בפניכם שעל כרחי אמכרנו לו. ואיהו לא ציית דינא, דהוא בעל אגרופין כדכתבינן. וצריך אתה לפרש כגון מי שמאיים עליו ומפחידו בדבריו להזיק לו ולהפסידו ממון אם לא ימכור לו את השדה, ובידו לעשות לו ההיזק, וההפסד שמאיים עליו. ואם האיש ההוא שמאיים עליו גברא דציית דינא, לא כתבינן עליה מודעא, דאמרינן גזים ואמר אבל אין בדעתו לעשות כן ואביי ורבא דאמרי תרוייהו אפילו עלי ועלך. אבל אין לפרשה כגון שזה מוסר דבר ואומר פלוני אונס אותי על מכירת שדה זו ואין אנו רואין האונס כלל, דהא אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא פשיטא. בדידעינן באונסיה מיירי אפילו ציית דינא נמי ודאי כתבינן, על דרך זה פירשה הרב ר' אברהם אב בית דין זלה"ה. עוד נראה לי לפרשה במודעא.
<h2>דף מ:</h2>
אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא. מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא (ד)גילוי מילתא בעלמא היא. פירוש הרי הוא מגלה דעתו במסירת מודעא שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה ולא ניחא ליה דליקני הרי המתנה בטלה בכך, ול"ד לזביניה דכיון שמקבל זוזי גמר ומקנה ומה שהוא מוסר מודעא כדי שיוכל לבטל המכר כשיהיו לו מעות. אבל במתנה ליכא למימר הכי, דמודעא בטלה (בוקי) ואפילו מתנתא טמירתא אמרו שהיא בטלה וכל שכן זו. ואע"פ שהוא אומר שדבריו דברי שקר הם... (הרב ר' אברהם ב"ר דוד) [הרמב"ם] ז"ל. ויש מפרשים הרבה בני אדם יכולים לידע אונסו, דכיון דאינו מקבל ממון במתנה, אם איתא דניחא ליה ליתנה מדעתו למה ליה למסור מודעא, ולא ניחא ליה לקבלה... אין צריך... [למוכר] לפרש דאיכא למימר סתם מוכר לאו ברצונו מוכר אלא משום חסרון מעות, והלכך איכא למימר דמסר מודעא סתם דקסבר השתא דצריכי לי... [מעות] מודעא... מה יכול לעשות, אבל הכא אם ברצון נפשו נותן הגט והמתנה בלא אונס למה כותב מודעא, לא יתן ולא יצטרך למסור מודעא. אלא ודאי אנוס הוא. ומשום הכי תקינו כן בגיטין דלא למכתב גיטא עד דמבטל הבעל כל מודעא דמסר אגיטא. וכך נמי מפרש בערכין פרק משקלי עלי [כ"א ע"ב] אמר רב ששת האי מאן דמבטל גיטא עד לא צריכא דעשייה וארציה, מהו דתימא כיון דארציה ביטולי בטליה למודעא, קמ"ל עד דאמר בטלתיה מילתיה.
אי מודעא דזביני האמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני. וקס"ד דאע"ג דידעי באונסיה לא כתבינן מודעא משום דתליוה וזבין זבינא זביני דאגב אונסיה גמר ומקנה. ואע"ג דמסר מודעא משום דתליוה נמי זביניה זביני. ופרקינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא, פירוש מודה רבא שאם אמת הדבר שהוא אנוס כתבינן מודעא. שאע"פ שאין האונס גופיה מבטל המכר, אבל האונס ומסירת המודעא מבטלין אותו. וכדאמרינן לקמן אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם. וכי קאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביניה, כגון דלא ידעינן ביה באונסיה. ולשון מודעא הודעת דברים שזה מוסר בפנינו. והכי קאמר, אע"ג דכתבינן מודעא אגיטא ומתנה ואע"ג דלא אניס, אזביני מיהת לא כתבינן אלא היכא דאניס. אבל בסתמא לא כתבינן, משום דבסתמא לית לן לאחזוקי דאנוס. ואיצטריך דרבא, דאי מנהרדעי הוה אמינא נהי דלאו מודעא היא אבל מ"מ כתבינן מסירת דבריו של זה שמא ימצא עדים שיודעים באונסו ועל ידי עדות מסירת מודעא שמסר יבטל המכר. קמ"ל רבא דלא כתבינן, דכיון שאין לנו להאמינו על האונס בלא שום אמתלא ויש לנו לתלות דמשום דאיצטריך לזוזי הוא אנוס על המכר, ומפני כן הוא מוסר מודעא לבטל המכר, אין לנו לכתוב חנם מסירת מודעא שמוסר ולאורועי כח המכר. שהמכר ודאי, ואחזוקי עליה אונסא בלא שום אמתלא לא מחזקינן. ואי כתבינן עלה המודעא תתזל ארעא, אע"פ שלא נעיד אלא שזה מסר דברים אלו לפנינו. מפני שיאמרו לא לחנם חתמו עדים על מודעא זו. ויחושו בני אדם שמא ימצא לו עדות על האונס, ויתבטל המכר על ידי מודעא זו. כך פירש הרב ר' יונה. והאי דנקט וכמעשה דפרדיסא, לרבותא נקטיה ולפרש לך דמעשה דפרדיסא נמי כמאן דידעינן באונסיה דמי. אע"פ שלא ידענו אילו תובעו בבית דין אם היה כופר בו, או שמא היה מחזירה לו לסוף שני המשכונה, [ולא היה אוכל שדהו בגזילה, שעדיין לא שלמו ימי המשכונה] כשאמר לו זבנה ניהלאי. וכ"כ ר"ח ז"ל דטפי משני חזקה משכן לו הפרדס, ואפילו הכי כיון שהיה בידו לגרום לו הפסד כמו שהוא מאיים עליו, ראוי לזה להתירא מדבריו ולחוש ולמכור לו מאונס אימת הפסד. ומעשה דפרדיסא פירשו הראשונים ז"ל דהיינו אותו מעשה שהוזכר בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א], דההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה ואכליה תלת שנין אמר ליה אי מזבנת לי ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי. ולאו למימרא שהיתה שם מסירת מודעא, דהא אמרינן התם אזל אקנייה לבנו קטן. אלא הכי קאמר, כי ההוא מעשה הוה אונסא, שיש לנו להתירא שמא יכפור בו בבית דין ויחזיק בפרדס בלא דמים. הלכך אילו מסר עליו מודעא ואחר כך מכרו לו ונודע שהפחידו קודם המקח ואמר לו אי מזבנת ניהלאי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, כגון שהלוקח עצמו הודה כן לאחר המקח שהיה סבור שאין המקח מתבטל עוד בכך. בכי האי גונא ודאי הוי כמאן דידעינן באונסיה, אע"פ שאין אנו יודעין אילו תבעו בבית דין אם היה כופר בו. וכתבינן מודעא בכה"ג וכתבינן ביה דידעינן ביה באונסיה. לפי שהמכר בטל במסירת מודעא על אונס כגון זה. וכתב ר"ח ז"ל ושמעינן מינה דמאן דמפחיד לחבריה במידי דבידיה דיכיל למעבדיה, כגון הפסדת ממון או הנאה כל שכן הנאת נפשו שאמר לו אי לא מזבנית לי כך וכך דאית לך עבידנא לך כך וכך. דאית להו לסהדי למכתב ליה מודעא בהאי ולפרוש ביה ידענא באונסיה. ואע"ג דלא עבד מאי דמדחיל ליה, כיון דאמר עבידנא ויכיל למעבד היינו אונסיה דמוכר. וכל כה"ג כתבינן. כתב הרב ר' יונה ז"ל דלהכי נקט מעשה דפרדיסא לאשמועינן דכל כה"ג מצו סהדי למכתב ידעינן ביה באונסיה דפלניא. ואם אנסוהו עד שביטל המודעה שמכר מכרו קיים. וכן הדין בגט ובמתנה. ואם מוכר מוסר מודעא על המכר ועל כל ביטול שיבטל המודעא באונס, כיון דאנסוהו לבטל כל המודעות הרי נתבטלו ביטולי ואגב אונסו גמר בלבו ובטלם, דאין כח מסירת המודעא על ביטול המכר שאנו דנין בה ואומרים כשמבטל המודעא מתוך האונס גמר בלבו והקנה. וכן דעת רבותי ז"ל. ולענין גט יש לחוש בדבר ולהחמיר. אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן בה כו' אע"ג דלא כתבינן מודעא אזביני היכא דלא ידעינן באונסיה אמרינן, אימור לא היו יודעים דלא כתבינן מודעא אזביני, וכתבו מודעא אע"פ שלא היו יודעים באונסו. דאם איתא שהיו יודעים באונסו היו כותבים שהם יודעין באונסו של זה.
והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל ... מן הפחד שהפחידו... למכתב ידעינן ביה באונסיה דפלניא מלוה ללוה אמר ליה ואין בה מסירת מודעא על הביטול שמבטל המודעא מתוך דאית ליה השתא טפי בדמי... נמי מפחיד בכל. אבל באונס גניבה, כיון... ולא כתבינן מודעא, ולהאי פירושא קשיא והאי עובדא דפרדיסא פירש רבינו חננאל ז"ל ... דאם בפני עדים א"ל זה המחזיק על בעל הפרדס. וכך פירש כגון דאתא מרא דפרדיסא גבי סהדי ואודעינהו הני מילי [שרוצה זה לגוזלו פרדס שלו בטענותיו, ואמר להו] אנא תבענא ליה קדמייכו ושמעו מיניה דטעין זבינתה ניהלי ולית לך עלי ולא מידי. ובתר הכי אמר ליה בחשאי אנא מזבנינא לך. אמר ליה כתוב לי שטר מכירה שלא בפני, כדתנן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, והביאהו לי ואתן לך הדמים. והלך זה וסיפר לעדים מה שאמר לו זה לכתוב לו שטר מכירה, וכן עשה. וקודם שכתב ומסר שטר מכירה אמר לעדים אתם שמעתם שטען לקוחה היא בידי זה שלש שנים ואנא כתבנא ליה שטר מכירה כמו שאמר שלא בפניו ואקבל הדמים. השתא מסר אנא מודעא קדמייכו דלאו ברעות נפשאי מזבנינא להאי פרדיסא, אלא משום דכפר במשכנתא ובתר הכי תבענא ליה [לדינא] ומפקנא לה מיניה על ידי שיראה שטר מפרדסו שהוא מהיום ואני אוציא מודעא לפניו ומבטלתו. והוא לא יתן אל לבו למטען ולומר שלש שנים היתה לקוחה לו הקדומים לשטר זה, ולא ידע למטען נמי זבינית דינאי. ואי לא טעין לא טענינן ליה.
האי מתנתא טמירתא לא מגבינן ביה. ואע"ג דתפס מפקינן מיניה. ואי אפשר לומר דמיגבא הוא דלא מגבינן בה אבל אי תפס לא מפקינן מיניה, דהא קיימא לן ספק ממונא אוקי בחזקת מריה קמא, ואפילו במטלטלין כל זמן שלא תפס ברשות. כדתניא [קנ"ג ע"ב] הוא מוציא מידו בלא ראיה. ואין צריך לומר בקרקע, דקיימא לן [ב"מ ק"א ע"ב] קרקע בחזקת בעליה עומדת. הלכך אע"ג דתפס מקבל המתנה מטלטלין שנתן לו במתנתא טמירתא אגב מקרקעי או שתפס פירות הקרקע מוציאין מידו. ה"ג א"ד אמר רב יוסף, כגון דלא אמר להו לסהדי תיתבו בשוקא ובבריתא וכתובו ליה. מאי בינייהו. דהוה ס"ד דלפום לישנא קמא נמי [הוא הדין דהויא טמירתא היכא דלא] אמר להו תיתבו בשוקא ובבריתא, כיון דלא בעי לפרסומא. ומהדרינן איכא בינייהו סתמא, דלא אמר להו זילו איטמרו וכתובו אלא אמר להו כתובו ליה סתמא. דללישנא קמא דרב יוסף כשרה וללישנא בתרא בטלה. וספרי דכתבי בהו "איכא דאמרי אמר רב יוסף כגון דאמר להו לא תיתבו בשוקי ובבריתא" שיבוש הוא. דהא בתרתי לישני סתמא כשרה היא. ומסקנא דסתמא חיישינן כלישנא בתרא דרב יוסף. ולהכי צריך להזכיר בשעת קנין כי מתנת פרהסיא היא, דאם לא הזכיר אלא נתן קנין סתם חיישינן. וכ"כ גאון ז"ל. ואהא סמכי רבנן (למיכתב מתנת פרהסיא) ותיקנו למיכתב מתנת פרהסיא, ומפרשי בה "והכין אמר לנא מתנתא דא כתבוה בשוקא וחתמוהו בברייתא" כי היכי דלא תיהוי מתנתא טמירתא. זהו לשון רבינו חננאל ז"ל. והויא מודעא לחברתה. פירוש מי שרוצה לעשות מתנה גלויה ואמר לבעל המתנה שיתנה לו, וקודם שכתבו לו השטר ציוה לעדים כתבו לאיש אחר מתנה בהני נכסי בסתר, הויא מודעא לחברתה, אע"פ שהטמירתא [אינה] שוה כלום, מודעא היא לגלויה. והוא דהוי באותן נכסים ובאותן עדים. או אפילו בסהדי אחריני, כגון דהויא בהנהו נכסי. אלא מכללא איתמר. וטעות הוא. אתא בריה קשישא. קודם כתיבת השטר לאשה. זילו אטמרו וכתבו לו. לבני, ויקדום שטרו ויגבה [הכל]. לא קנה. הבן משום דהויא טמירתא. ולא קניא. האשה, משום דטמירתא הויא מודעא לחברתה. ולא היא. דמתנה טמירתא כמאן דליתיה היא. ולא הויא מודעא. והתם מוכחא מילתא. דמחמת אונסא הוא דכתב לה. ולאו למימרא דאי לאו מתנתא טמירתא דקדמה לה נמי לא קנתה משום דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה. שהרי אין כאן שום אונס, דמאן אניס ליה ליתן מתנה זו. וכיון שלא... אלא שרצה ליתן לה כדי שתינשא לו. אלא הכי קא אמרינן, התם הוא דהויא מתנתא טמירתא מודעא לחברתה דכיון שלא היה מתרצה [ליתן לה] אלא מחמת שאמרה שלא תינשא לו עד שיכתוב לה כל נכסיו... הוא דכתב לה. [כאן חסר].
<h2>דף מא.</h2>
מתניתין כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כל הני דחזקתן שלש שנים, כגון קרקעות בתים ואילנות, צריך לטעון מאיזה כח החזיקה. שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה. דכיון דקרקע אינה נגזלת וזה יש לו עדים דדאבהתיה היא הרי היא בחזקתו. ובגמרא פריך פשיטא. [דכיון דאין לו טענה אינה חזקה]. ומשני מהו דתימא האי גברא מיזבן זבנה ליה ושטרא הוה ליה ואירכס וסבר אי אמינא מיזבן זבנה לי אמרי לי אחוי שטרך. הלכך אמרינן ליה דילמא שטרא הוה ליה ואירכס, וכגון זה פתח פיך לאלם הוא, קמ"ל דלבתר שטען שלא אמר לי אדם דבר מעולם פוסקין הדין שאינה חזקה. דהוי כמי שהודה שלא לקחה. ואם חזר וטען קודם שיצא מבית דין שטרא הוה לי ואירכס ולפיכך טענתי כן כדי שלא יאמרו לי אחוי שטרך, נראה שטענתו טענה. דקיימא לן [ל"א ע"א] טוען וחוזר וטוען. ואין זה כסותר טענתו ראשונה. ומדקא אמרינן כגון זה פתח פיך לאלם הוא, מכלל דפשיטא לן דאי טען איהו גופיה הכי מהימן. משום ירושה. שאומר אכלתיה שני חזקה מפני ירושת אבי שהיה מוחזק בה ביום מותו. אינו צריך טענה. לומר היאך באה ליד אביו. דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו [לידו]. ומיהו ראיה בעדים בעי, שראו את אביו מוחזק בה יום אחד, כדאמרינן בגמרא.
שקל בידקא בארעיה. שטף מים נכנס בשדהו ונטל את המחיצות ולא נודע מקומן. אהדר גודא. עשה כותל חדש והרחיב הקרקע שלו ועשה הכותל בשדה חבירו. והא אחזיק ליה. בצואתו בניתי זאת הגודא. כמאן כרבי יהודה ורבי ישמעאל דאמרי כל בפניו לאלתר הויא חזקה. רבי יהודה דתנן [ל"ח ע"א] א"ר יהודה לא אמרו כו' אבל בפניו לאלתר הויא חזקה. ורבי ישמעאל כדאמרינן בסוף פרקין [נ"ט ע"ב] גבי ההוא דפתח חלון לחצר חבירו ואמר לו רבי ישמעאל החזקת בני החזקת לית הלכתא כותייהו. והא אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי. וכי תימא והא חזקה שלא בטענה לא מהניא כלל, לא במקרקע... [ולא במטלטלי]. דנהי דמהניא חזקה שלא בטענה להיכא שאין ממעט קרקע כגון (בעוץ) [חלון] וגידול תרנגולין כשלא עשה מחיצה עשרה, אבל למעט קרקע חברו בלא טענה לא מהני מידי, ומאי אהני ליה כי אמר והא אחיל לי דקאמר. ותירץ רבינו האיי גאון זלה"ה דין גודא כדין חלון. כי היכי דחלון לא ממעט מידי מן הקרקע, כך הגודא לא ממעט כלום מן הקרקע, אלא שחלף ממדת הקרקע שלקח ממנו ומקבלו מצד אחר כדי... וקפידתו בקרקעיתיה הראשונה שאינו רוצה בחילופה. ואידך אמר דאחזיק בה כיון דסייע בהדיה. והרב ר' יונה פירש והא אחזקי לי, והיה סבור רב נחמן כי מה שאמר והא אחזיקי לי חזקה שיש עמה טענה קאמר. ולפיכך השיבו רב נחמן כמאן כר"י וכר"י ב"ר יוסי דאמרי כל שבפניו לאלתר הויא חזקה לית הלכתא כותייהו. וחזר רב נחמן לברר דבריו כי לא על חזקה שיש עמה טענה קאמר. ואמר והא מחיל לי, ומה שאמרתי והא אחזקי לי, על החזקה דהקנאה אמרתי כן. וכההיא דתנן נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זו חזקה. שהרי גדרתי ברצונו כיון [שלא מחה] ומחל. והו"ל כמאן דאמר לך חזק וקני. דמסתמא יש לנו להחזיק שהוא היה מכיר בדבר כיון שהיה בפניו. א"ל מחילה בטעות הות ועד שיתברר שהוא היה מודה בדבר אין לך להוציא מחזקתו.
שמעינן מהכא דמאן (דסבר) [דסתר] לדין ובירר בפני (הדיין) [חבירו] והוא בונה בתוך של חבירו ובא חבירו וסייע עמו בבנין המחיצה בפני עדים זכה זה בקרקע שהכניס בתוך שלו, דהו"ל כמ"ד ליה לך חזק וקנה, ודייקינן ליה מדקאמר רב נחמן מחילה בטעות היא, משמע דכל היכא דלא הויא מחילה בטעות קנה בכה"ג. ולא דמי להאי עובדא דאיתא בירושלמי בענין ההוא גברא שפתח חלון לחצר חבירו ואמרו לו שיכול לומר יגעת ופתחת בשמאל יגע וסתום בימין, דשאני הכא שהיה זה נודע בתוך שלו ומשיג גבולו, ואי לאו דגמר בלבו ואקני ליה לא היה מסייעו. ותו שמעינן מהאי עובדא שאם היה הלה מודה לו שהיה יודע שזה גודר בתוך שלו והוא היה מסייעו בבנין, אע"פ שהגודר לא היה יודע, קנה בחזקה, שהרי רב ענן לא היה סבור לגדור בשל חבירו, ואף על פי כן היה קונה אי לאו משום דאמרינן כי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא היה יודע [היה קונה רב ענן]. ואע"ג דקיימא לן העודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו לא קנה כדאיתא בפרק החולץ, שאני הכא דאיכא דעת מקנה.
<h2>דף מא:</h2>
ההוא דדר בקשתא בעליתא ארבע שנין א"ל מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנית דזבנה מינך אתא לקמיה דר"ח א"ל ליתו סהדי דדר ביה ההוא דקמך אפילו חד יומא ומוקמינא לה בידך. קשיא לן למה הצריכו רב חסדא להביא עדים, אם הוא טוען דחזי דדר ביה חד יומא ליהמניה במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. ורב נמי מאי טעמא מצריך לה לטעון קמי דידי זבנה מינך. ונראה לי כיון דכי נמי מהימנינן ליה דדר ביה חד יומא מתורת מיגו עדיין אין טענתו טענה שלימה, שהרי צריך שנטעון לו ונאמר דאי הות בידיה דמוכר הוה טעין מינך זבינתה. כל כה"ג לא אמרינן מיגו להאמינו בה מיגו להאמינו בטענה שצריכה עוד טענה אחרת. ורבינו יצחק ז"ל פירש, אי הוה טעין מעיקרא מפלניא זבינתה דדר בה קמאי דידי חד יומא, ודאי היה מהימן במיגו. והאי דאצרכיה ר' חייא לאיתויי סהדי, לפי שלא טען מתחילה דדר ביה חד יומא. ואפילו אם יטעון אחר כך אינו נאמן, דתו ליכא מיגו, שהרי אין בידו לטעון עוד מינך זבינתה כיון דטען מפלניא זבינתה. ולא אמרינן כיון דהוה מהימן מתחלה אילו היה טוען קמאי דידי דר ביה חד יומא מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה, לאחר זמן נמי נאמן. דכה"ג ודאי לא אמרינן מיגו. וראיה לדבר מהא דאמרינן פרק זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] בענין ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן אמרה ליה ידענא בהאי שטרא דפרענא הוא. ולא הימנה רב נחמן, דכיון דאיתחזק בבי דינא אי בעיא קלתה לא אמרינן. ושמעינן מינה דלא אמרינן כיון דאילו טענה הכי מקמי דאייתיתיה לשטרא בבי דינא הואי מהימנא השתא נמי מהימנא. והא דדייקינן נמי לקמן מהא דתנן הבא מחמת ירושה א"צ טענה, טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי, ה"פ כיון שטען שהוא בא מחמת ירושה ולא טען קמי דידי דר ביה חד יומא, אינו נאמן לאחר מכן לטעון כך אלא בעדים, דתו ליכא מיגו, דהא לא מצי טעין מינך זבינתה כיון שכבר טען שהוא בא מחמת ירושה.
חביבי, ר' חייא דודו של רב היה כדאמרינן במסכת סנהדרין [ה' ע"א]. וכי אין אדם עשוי לקנות ולמכור בלילה. וחזיתיה לדעתיה וכו'. צריך לפרש מה ענין זה אצל השאלה ששאל וכי אין אדם עשוי וכו'. והכי פירושה דסלקא דעתיה דרב שאפילו טען קמי דידי זבנה מינך לא הימניה רבי חייא, שהרי כשטוען מפלניא זבנתיה דזבנה מינך יש לשמוע בכלל זה הלשון דהוא היה יודע דזבנה מיניה. ועל זה הקשה למה אינו נאמן בתורת מיגו. אי משום דהוי כמגו במקום עדים, דאם איתא דזבנה ההוא דקמיה לא אפשר דלא חזיוה אינשי דדר ביה חד יומא והיו עדים נמצאים על כך. אי משום הכי לא הורע כחו של זה, שהרי אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. ואחר כך הבין מדברי ר' חייא דאי הוה טעין קמאי דידי זבנה מינך הוה נאמן. מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה. נראה לי דאפילו לא טעין כן מתחלה אלא שטען סתמא מפלניא זבינתה דזבנה מינך, כי הדר אמרי ליה בי דינא אית לך סהדי דדר ביה ההוא דקמך חד יומא, נאמן לטעון קמאי דידי זבנה מינך. דקיימא לן טוען וחוזר וטוען. אע"פ שאלמלא מה שהוא מפרש דבריו הראשונים אחר כך לא היה נאמן עכשיו במה שטוען. אף כאן יכול לחזור ולטעון כי מה שאמר מתחלה מפלניא זבנתה דזבנה מינך, מחמת שלקחה בפניו אמר כן. וכיון שיש לנו להאמינו על כל טענת בריא שיטעון כיון שהחזיק שלש שנים, לא הפסיד במה שלא בירר מתחילה טענתו, כיון שהוא חוזר לברר דבריו הראשונים. מיהו כל כמה דלא טעין לא טענינן ליה, לפי שיש על הלוקח לברר ולטעון בפירוש מפלניא זבינתה דזבנה מינך, קמאי דידי. וכל זמן שאינו מברר כך אלא שהוא אומר מפלניא זבינתה דזבנה מינך אמרינן דמחמת שהגיד לו המוכר כך או שהגידו לו בני אדם, ועל סמך דבריהם הוא טוען דזבנה המוכר מזה. דחזקה שיש עמה טענה מפורשת בעינן.
הבא משום ירושה. והוא הדין משום לקיחה א"צ טענה. הך טענה דלעיל דקתני במתניתין אתה מכרתו לי אתה נתתו לי א"צ יורש לומר אתה מכרת לי. אבל ראיה בעדים. שדר בו יום אחד בעי. מדלא קתני הבא משום ירושה א"צ כלום דייקינן הכי. נראה בו. המוכרה ללוקח זה באותה קרקע למוד כמה ארכו וכמה רחבו. מאי. מי חשיב כעדות שדר ביה חד יומא או לא. שלשה לקוחות מצטרפין. שדה שיש בה עדים שהיתה של ראובן כל הימים, והחזיק בה שמעון שנה, כי טוען שקנאה מחבירו ראובן. ואחר כך מכרה שמעון ללוי בשטר. והחזיק לוי שנה ואחר כך מכרה ליהודה בשטר. והחזיק שנה. ואתא ראובן וקא מערער לומר "שמעון גזלה ממני". ויהודה טוען "הרי החזקנו בין שלשתינו שלש שנים ולא מחית. ושמעון שלקחה ממך, שאנו באים מכחו, לא היה לו להזהר בשטרו יותר משלש שנים". מצטרפין, ויפסיד ראובן. אמר רב וכולן בשטר. אתרי בתראי קאמר. כי היכי דליהוי להו קלא וכו'. ודוקא בשטר. אבל אם מכרוה לזה בעדים, לית להו קלא. ויכיל ראובן לומר "לכך לא חששתי למחות, שהייתי רואה שאתם יראים להחזיק כדאחזקי אינשי. ולא הייתי יודע שהייתם מוכרים זה לזה בסוף שנה". ובגמרא מקשינן מדרב אדרב ומי אמר רב דעדים לית להו קלא והאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. ותרצינן, התם אינהו דאפסידו אנפשייהו, דנהי דעדים לית להו קלא אבל הלקוחות היה להם לחקור ענין זה האיש אם מכרה השדה להם ולא יוציאו מעותיהם בכדי. דאם היו שואלין וחוקרין היו יודעין. דמאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין לה, [כי היכי] דלישמעו אינשי ולוזפי ליה. ומי שחוקר הדבר יוכל לידע. אבל גבי חזקה, כיון דלית לה קלא, מה לו לבעל הקרקע לחקור את הדבר שאין אדם מחזיק בקרקע. ואפילו ראה שלשה בני אדם שהחזיקו בקרקע כל אחד שנתו, אינו יודע שלקחו זה מזה דליעבד מחאה. והמלוה את חבירו אינו גובה מנכסים משועבדים, דמלוה עביד איניש דיזיף בצנעאה. והריא"ף ז"ל לא הביא הא דרב המוכר שדהו בעדים. ואני תמה, אם איתיה להא דרב, מאי שנא דלא חשיב מכר בפני שנים ואצ"ל כתובו, דודאי כיון דגבי ממשעבדי בלא כתיבה א"צ [לומר] כתובו, כדין קנין בפני שנים ואצ"ל כתובו. ומ"מ אין בידינו למחותה, ואע"פ שאין שגורה בתלמוד. די"ל דאע"פ שגובה מנכסים משועבדים בעדים צ"ל כתובו, דלא ניחא ליה דליפוק עליה קלא שיש עליו שעבוד אחריות. דכי ליכא שטרא אין שם קול אלא אצל מי שחוקר ושואל אודות עסקי המוכר. דהא אמרינן דשלשה לקוחות אין מצטרפין אלא בשטר משום דליכא קלא. ואמרינן נמי בעלמא [כתובות צ"ט ע"א], אמר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי. והא דלא מני מכר בהדי הודאה דצ"ל כתובו משום דלא דמיא הודאה [למכר] דאילו מכר אע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי. ונראה לי דכי אמרינן גובה מנכסים משועבדים, דוקא כד מסהדי ואמרי לא נכתב שטר על מקח זה שהיה בפנינו, כגון שלא היו שם עדים אחרים אלא הם ויודעים שלא חתמו שטר על המכר. הא לאו הכי חיישינן דילמא טריף בעדים והדר טריף בשטרא, ומכבש הוא דכביש ליה השתא. והא דאמרינן גובה מנכסים משועבדים, אע"פ שלא פירש לו בפני עדים את האחריות כמי שפירש לו דמי. ולא תימא דוקא בשטר הוא דאמרינן הכי, דכי היכי דאמרינן אחריות טעות סופר הוא בשטר ה"ה במוכר בפני עדים בלא שטר דעל דעת שיהא אחריותו עליו זבין ליה. דהא קיימא לן [ב"מ ט"ז ע"ב] דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה.
<h2>דף מב.</h2>
אכלה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה ה"ז חזקה. דהאב והבן כחד גברא דמי. ולוקח אית ליה קלא, דלוקח בשטר הוא. למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהו אכלה. המחזיק. בפני האב. שהיתה שלו, שנה. ובפני הבן. לאחר מיתת האב. ובפני הלוקח. שלקחה מן הבן, ויש לו שטר. ה"ז חזקה. ואמאי. כיון דזבנה, ולוקח אית ליה קלא, אין לך מחאה גדולה מזו. והיה לו למחזיק להזהר בשטרו. ואוקמה רב פפא להא דתניא, במוכר כל שדותיו. וזה המחזיק אע"פ שידע לא הרגיש שמכר לו אותה שדה שהוא מחזיק בחיי אביו ועדיין הוא אוכל ובא. לפיכך לא נזהר בשטרו. וההיא דקתני אכלה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה ה"ז חזקה, אפילו כשמכרה לו סתם עם שדותיו הויא חזקה, שהרי זה רואה שזה אוכל שדהו מכח מכר ושתק. שהרי המכר יש לו קול. מכאן קשה על פירוש רבינו שמואל ז"ל בכתובות [י"ז ע"ב], דקאמר התם, אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל, ופירש רבינו [שלמה], אפילו החזיק בקרקע שלש שנים לאחר שהגדיל אינה חזקה כיון שלא החזיק בחיי האב. ופירש רבינו שמואל, מסתברא דאפילו זה הבן גדול כשמת האב אין חזקתו מועלת, דגדול במיליה דאביו קטן הוא. ואין נראה, דהא אמרינן הכא, אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה הרי זו חזקה. אלמא מחזיקין בנכסי גדול.
מתניתין. האומנין. בעלי אומנות, שמוליכין להם בעלי בתים כלים לתקן. כגון צבעים או כובסים או חייטים. שטוענין לקוח הוא בידי. אין להם חזקה. ולא בחזקת שלש שנים קא מיירי, דסתם אומן לא שייך אלא במטלטלין. וחזקת שלש שנים לא נאמרה אלא במקרקעי. אבל במטלטלין מי שהוא מוחזק בשל חבירו אפילו שעה אחת שאנו רואים שיוצא מתחת ידו, אע"פ שיש לחבירו עדים שהיה שלו, נאמן זה המחזיק לומר לקוח הוא בידי. והוא שהיה דבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר. אבל אומן אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי. השותפין. שלקחו קרקע בשותפות, והחזיק אחד מהם בחלק חבירו ואכל הפירות שלש שנים. אינה חזקה, שכן דרך השותפין לאכול זה הפירות שלש שנים או ארבע ואחר כך יאכל זה. והאריסין. שיורדין לתקן הקרקע למחצה לשליש ולרביע. ולקמן מפרש לה. והאפוטרופסין. וקשיא לן פשיטא, דהא קטן לאו בר מחאה הוא. וי"ל דביתומים גדולים מיירי. אי נמי יש לומר דהאי אפוטרופוס לאו אפוטרופוס של יתומים הוא. דגבי יתומים כל אדם נמי אין לו חזקה כדאמרינן בפרק המפקיד [ב"מ ל"ט ע"א]. אלא האי אפוטרופוס של כל אדם הוא, הנקרא גזבר, ולומר שהפקיד אצלו כל נכסיו. וכיון שנכנס בתורת פקידות, שוב אין לו חזקה כלל. אין לאיש. שאוכל פירות נכסי מלוג של אשתו, חזקה בנכסי אשתו. דאורחיה דבעל למיכל פירי. ובגמרא [מ"ט ע"א] פריך פשיטא, ואוקימנה דאפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן, שאין לו בנכסיה אכילת פירות, אפילו הכי אין לו חזקה בנכסיה. והכי נמי הוה מצי למימר כגון שכתב לה על מנת שאין לבעלה רשות בהן. אי נמי כגון שנתן שדה לאשתו דאמרינן קנתה ואין הבעל אוכל פירות. בנכסי בעלה. אם אכלה פירות של שדה בעלה שלש שנים אינה יכולה לטעון לקוח הוא בידי. דכיון דמזונות אשה על בעלה שביק לה למיכל פירות. ובגמרא [נ"א ע"א] פריך פשיטא. ומשני, לא צריכא אע"ג דייחד לה ארעא אחריתי למזוני אין חזקתה חזקה. והכי נמי הוה מצי למימר כגון דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וספקה. ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב. ומוקי לה בגמרא [נ"ב ע"א] בבן הסמוך על שלחן אביו. בד"א. דבעינן שלש שנים. במחזיק. כדמפרש לקמן בחזקה שיש בה כפירה. כגון זה אומר לקחתי וזה אומר לא מכרתי. אבל בנותן מתנה. והלך והחזיק בה, וקיימא לן דקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, כיון דנעל וכו' הויא חזקה לקנות. שחלקו. ורוצה כל אחד לזכות בחלקו שלא יוכלו לחזור זה בזה. בנכסי הגר. דקיימא לן דכל הקודם בהם זכה בהם להחזיק בנכסיו. נעל. עשה דלת. וגדר. גדר חומה. או פרץ. בה פרצה כדי שיכנס בה. כל שהו. לקמן מפרש לה. ה"ז חזקה. לבלתי חזור זה בזה, דברשות חבירו החזיק.
<h2>דף מב:</h2>
גמרא. אמר שמואל השותפין מחזיקין וכו'. ואוקימנא בדאית בה דין חלוקה, וקא נחית לכולה. דאכיל לה שני חזקה. ולא קא ממחי ביה שותפיה. אבל אי לית ביה דין חלוקה שותף אין לו חזקה. דהתם מנהג הוא לאכול זה שנים שלימות כל השדה ואחר כך זה. משום דלשניהם יחד אינו ראוי. ואמתא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא דאמרינן [כ"ט ע"ב] אתון מאי טעמא עבדיתו הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי. הוא הדין דאי אישתמשו בה כל חד שלש שנים רצופות לא הויא חזקה, דהא לית בה דין חלוקה בחדא אמתא. אלא אינהו דעבוד בסירוגין דשמא ישתכח הדבר שלא היו שותפין בה, ויטעון המחזיק בה שלא היה שותף אלא שלקחה ממנו ותהיה חזקתו חזקה. אי נמי אינהו הוא דטעי, כדפרישית בריש פרקין. הגאון ר' יצחק פאסי ז"ל כתב, דכי אמרינן שותפין מחזיקין זה על זה, בדאית בה דין חלוקה (והאי) [וקא] נחית לכולה. והכי נראה מדקאמרינן בגמרא ואי בעית אימא אידי ואידי דנחית לכולה. ולא אמרינן בין דנחית לכולה בין דנחית לפלגא. שמעינן מינה שיש הפרש בין דנחית לכולה בין דנחית לפלגא. וכיון דאמרינן דהיכא דנחית לכולה מחזיקין בדבר שיש בו דין חלוקה, מכלל דבנחית לפלגא אין מחזיקין אפילו בדבר שיש בו דין חלוקה וכל שכן בשאין בו דין חלוקה. שהחלוקה שהיינו מחלקין בלישנא קמא בין היכא דנחית לכולה ובין היכא דנחית לפלגא מסתמא בדבר שיש בו דין חלוקה היינו מחלקין, דסתמא דמילתא דבדבר שיש בו דין חלוקה נחית איניש לפלגא, ולא בדבר שאין בו דין חלוקה. הרב ר' יונה זצ"ל. ורבינו חננאל ז"ל כתב, דבדבר שיש בו דין חלוקה, בין לכולה בין לפלגא מחזיקין. ולפי דבריו, בדבר שאין בו דין חלוקה הוא דמפלגינן בין היכא דנחית לכולה ונחית לפלגא, דהיכא דנחית לפלגא (לשלם) לעולם מחזיקין. פירוש נחית לפלגא, כגון דנחית לפלגא דאמר חלקנו והגיע זה לחלקי והחזקתי בו שלש שנים.
לומר שנוטל שבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. שאם ירד אחד מהם ועבד את הקרקע והשביחו נוטל שבח כיון שירד ברשות נוטל [כל החצי] מן השבח המגיע לכתפים, כגון קמה לקצור וענבים לבצור, ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע אלא לזריעה ונטעה נוטל כל דינו כאילו היא עשויה ליטע כדין היורד ברשות וכו'.0... שדה שאינה עשויה ליטע, והכא חשיב להאי שותף כיורד ברשות הלכך שקיל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. אבל רבינו תם והרמב"ן מפרשי שבח המגיע לכתפים שבאו לו על ידי [טורח, ומייתו ראיה מהא דאמ' כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים וארעא ומסקא סירטון. משמע ששבח שאינו מגיע לכתפים היינו בא מאליו].0...
<h2>דף מג.</h2>
אמאי מעידין זה לזה נוגעין בעדותן הן. [ד]כל זמן שלא חלקו לגמרי, אם יטול המערער כלום מן השדה נמצא שהוא מפסיד. קשיא לן להאי לישנא, דהוה ליה לאקשויי, והא אין אדם מעיד על עצמו. שאם זה מערער על הקרקע שהם שותפין בו לומר שהיא גזולה ממנו, ואחד מהם מעיד שאינה גזולה, מעיד הוא על עצמו. ואין לשון נגיעת עדות נופל על זה. ונראה לי דלהכי אקשינן עלה בהאי לישנא, לפי שסתם המעשה כן הוא, שזה מערער ואומר שדה זו של אבותיו היתה. ובא כל אחד להעיד על חלק חברו הוא מעיד על אחר ואומר יודע אני שחבירי לקח ממך חצי שדה זו. ונמצא שאין אחד מהם מעיד על עצמו. ומ"מ נוגע בעדות הוא, שהרי חבירו מודה לו על השדה שהיתה לקוחה בשותפות והם שותפים בה. ונמצא שאם יודה בחצי השדה מחלק שניהם הוא נוטל.
ופרקינן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו. וקשיא לן, עדיין נוגע בעדות הוא על דבר הפירות דקיימא לן הדרא ארעא והדרי פירי, ואם יזכה חבירו בחצי השדה לא יוכל המערער לטעון שלו רק על רביע פירות השדה. כי דין תביעת פירות החצי הנשאר שנטל המערער על שני השותפין. ויש לומר כגון שעדיין לא אספו פירות מאותה שדה כשבא מערער עליה, כגון שלקחוה לאלתר. או שאין עדים על אכילת הפירות ומיגו דמצי למימר לא אכלתי נאמן להעיד אכלי והשדה הזה של חבירי הוא. האומר לחבירו. שותף. דין ודברים אין על שדה זו וכו'. שאין זה לשון מתנה, ועדיין לא יצא זה מרשותו. שאין לשון זה [לשון] מתנה אלא בדבר שעדיין לא זכה בו כדאמרינן בכתובות [פ"ג ע"א] בנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כו'.
כתב הרב בעל התוספות ז"ל, דלא מבעיא דלא קני בהאי לישנא, אלא אפילו הפקר לא הוי כדאמרינן בפרק בתרא דכריתות [כ"ד ע"ב] אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה [בה], ומקשי ליה מהך ברייתא דקאמר דין ודברים וכו' לא אמר כלום, ומשני שאני התם דמדין ודברים הוא דמסלק נפשיה מגופה דששה לא סליק נפשיה. ולישנא דלא אמר כלום משמע הכי. שאין לי עסק בה. יש שמקשין מאי שנא גבי שדה דלא אמר כלום, ולגבי עבד אמרינן בגיטין בפרק השולח [מ"ג ע"ב] גבי עבד הנמכר לגוי שכותבין עליו אונו זהו שיחרורו. והיכי דמי אונו, דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. ותירץ רבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן ל"ב], [הטעם] גבי עבד דמהני אין לי עסק בך, משום דגדולים זכו בעצמן (נהי דהוי שמים) וקטנים זכו בהו שמים להשתחרר. כדאמרינן בהשולח [גיטין ל"ט ע"א], גר שמת וכו', והיו בהן עבדים גדולים וקטנים קנו עצמן בני חורין. והיינו טעמא דגדולים זכו בעצמן, וקטנים זכו בהן השמים. וקשה כי לפי תירוצו משמע דאין לי עסק בך מועיל לענין הפקר לכל, ואילו בפרק בתרא דכריתות [כ"ד ע"ב] גבי מילתיה דריש לקיש משמע שאין מועיל כלום לישנא דאין לי עסק בך, ואפילו לענין הפקר. ועוד דלישנא דכלום משמע הכי. ונראה לרבינו דטעמא דלא מהני מידי בשדה ומהני בעבד, משום דאין לי עסק בך משמע "אלא היה לעצמך". ובשדה לא שייך הך לישנא דהיה לעצמך אפילו לענין הפקר.
בשקנו מידו. שותף חבירו קנה מידו בקנין, דהשתא דאיכא קנין מועיל התנאי. אע"ג דבעלמא היכא דאין הלשון לחוד לא מהני לה התנאי בקנין דקנין דברים בעלמא, (כי האי) [כיון דהאי] לישנא לחודיה קא מהנה לגבי נחלה הבאה לו לאדם לאחר מכאן, הילכך מהנה בה קנין. בשקנו מידו מאי הוי. אכתי אמאי מעיד להעמיד השדה בידו, הרי נוגע הוא בעדות זו, דניחא ליה שיהא השדה ביד השותף מפני שמעמידה האי נותן לפני בעל חובו. שאם יש לו שום בעל חוב שהלוהו מעות קודם שהקנה לחבירו חלקו, יבוא ויטרוף אותה ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם. שלא באחריות. וכל שכן באחריות. אין מעיד לו עליה. אינו מצטרף עם עד אחר להעמידה בידו ואע"ג דאי הוה מפסיד לוקח לא הדר עליה דמוכר. מפני שמעמידה וכו'. מוקמי ליה לקמן בשמעתין דלא ניחא ליה למיהוי לוה רשע ולא ישלם. וא"ת למה לי מפני שמעמידה לפני בעל חובו, תיפוק לי דאין מעיד לו עליה משום דלא ניחא ליה דתהוי תרעומות עילויה כדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא [ח' ע"ב] ובפרק קמא דבבא מציעא [י"ד ע"א] אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה דינא הוא דאתי ראובן לאישתעויי דינא בהדיה וכו' ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי משום דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי ליה תרעומת עילואי. אם כן הכא נמי נימא שאינו יכול להעיד משום דלא ניחא ליה דליהוי תרעומת דלוקח עליה כשיצא המערער ויאמר שהיא גזולה ממנו. ויש לומר דמשום תרעומת גרידא אין לחוש לחששא נגיעת עדות, כי בשביל זה לא ישקר. דקביל עליה אחריות. ולעולם אינו מעמידה בפני בעל חובו. שהרי הוא ישלמנה לו, כיון שכתב לו אחריות. וכתב הרב בעל התוספות, הוא הדין דמצי לאוקמה בדאית ליה ארעא אחריתי, דתו לא גבי מינה לבעל חוב, דהא אין נפרעין מנכסים משועבדין בזמן שיש בני חורין, וכדמשני לקמן. אלא דאשמועינן טפי, דאפילו בדלית ליה ארעא אחריתי מצי לאוקמה. אחריות דמאן אי אחריות דעלמא כל שכן דניחא ליה. אלא הכא במאי עסקינן דקביל עליה אחריות דאתי מחמתיה. פירוש הלשון הזה, אחריות הבא מחמתיה, לטרוף שדה זו... מידו ויטרפנה בעל חובו, מיחייב לזה דמקמיה. הלכך אין לו תועלת במה שמעמיד שדה בידו. ואם המערער יזכה בשדה לא יתחייב לשלם, לפי שלא קבל אחריות דגזילה. ויש שלמדו מכאן שהמוכר שדהו לחבירו וכתב לו בשטר שהוא מקבל עליו אחריות דאתי מחמתיה, שהוא [אינו מקבל] אחריות דגזילה. ונראה לי כיון דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא אין דנין שיהא זה הלשון למעט אחריות דגזילה, אפילו אם כתב בשטר בפירוש "וקבל עליו אם יבא בעל חוב ישלם". כי לא מיעט בכך אחריות גזילה אע"פ שקיצר ולא גמר לפרש, דאמרינן אחריות טעות סופר במה שלא פירשו. מיהו אם כתב שלא קבל עליו אלא אחריות דאתי מחמתיה איתפיס ליה בהאי לישנא אחריות דגזילה. ומהא שמעינן דנותן מתנה כזה שמסתלק מן השדה, כדי להעיד לחבירו נותן חלקו במתנה, אין בה אחריות אלא אם כן פירש לו. הלכך אין בכלל לשון אחריות דאתי מחמתיה אחריות דגזילה. דאורחא דמילתא הכי שמקבל נותן מתנה אחריות עליו [שלא] לתת לו שדה זו לפרוע בו חובו אחר שנתנה. אבל אחריות דגזילה אין דרך לקבל עליו, שלא נתן לו רק זכות התלויה בשדה.
ומאי דאמרינן וליסתלקו בי תרי מינייהו ולידיינוה. לאו דוקא אלא הכי קאמר ליסתלקו בי תרי מינייהו ולידיינוה וליסתלקו נמי כולהו מיניה ולידיינו. וקיצר הלשון. ואע"פ שיש להם קרובים בעיר, כיון דסליקו נפשייהו כשרים הם להעיד או לדון, ומשום הנאת קרובים לא פסלינן להו. שלא חשו חכמים לדבר זה. וראיה לדבר, הא דאמרינן לקמן [מ"ו ע"ב] ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי אבל לית ליה ארעא אחריתי אינו מעיד. ואי משום הנאת קרובים אדם נפסל, היה להם לומר כן ערב אינו מעיד ללוה, וממילא שמעינן דכל שכן ערב. אלא לאו ש"מ דבן ערב מעיד ללוה, אע"ג דלית ליה ארעא אחריתי ואפשר דמטיא הנאה בעדות זו לאביו. והכא נמי בענין צדקה דלא מטיא הנאה לקרוב מיד בעדותו של זה אלא אפשר דמטיא ליה אחר זמן, כשר להעיד או לדון. איכא דבעי הכא, כי אסתלקו מאי הוי, הא הוי תחלתו בפסלות, וקיימא לן בפרק יש נוחלין [קכ"ח ע"א] גבי עדות דבעינן תחלתו וסופו בכשרות. ואית דמתרץ, דכי בעינן תחלתו וסופו בכשרות, הני מילי בעדים שנמסר להם הדבר להעיד ואמרו להם בשעת מעשה אתם עדים, והם קרובים [או] פסולים אע"ג דנתרחקו. אבל בהני שלא נמסר להם להעיד אלא ששמעו וראו והעידו מאליהן, כי אתרחקו לבסוף כשרים. והרא"ם ז"ל תירץ, דכי אמרינן דבעינן תחלתו וסופו בכשרות, ה"מ בפסול הגוף כגון גזלן וכיו"ב, דאע"ג דהדר ביני ביני (אבעי) [נפסל כיון ד]בעידנא דשמע סהדותא הוה פסול. אבל בעד הפסול משום הנאה דמטיא לידיה, מכי אבדה ההיא הנאה הו"ל כשר. הקשה הרב ר' אלחנן על הא דאמרינן בקידושין פרק שני [מ"ג ע"ב], האומר לשנים צאו קדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות, ומסיק התם לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים ומגו דיכולין לומר אהדריניה ללוה יכולין למימר פרעניה למלוה, והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהבי למלוה, ומשתבע מלוה דלא שקיל, ופרע ליה לוה למלוה. והקשה למה יפרע הלוה, ליסלקו להו עדים את נפשייהו, שיאמר להן הלוה "אני פוטר אתכם בין פרעתם לו בין לא פרעתם לו". דהשתא לא הוו נוגעין בעדות, ויעידו ללוה, ויפטר הלוה מכל וכל. ואומר רבינו דמכל מקום איכא תרעומת עלייהו, כי למה פרעוהו. לכך הם נוגעין בעדות. אפילו למאי דפרישית לעיל גבי מוכר שדהו דבשביל תרעומת מועטת לא יפסל להעיד, הכא יש תרעומת גדולה שאיבדו מעותיו.
האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר. ומוקים לה רבינא בעניים דרמו עלייהו... ומיקץ לא... מא יקיץ להו... ומקילין על בני העיר. ונמצא נוגע בדבר ויש לה הנאה [מיהו] הני מילי היכא דלא אפשר להסתלק מיניה, אבל מידי דאפשר לסלוקי נפשיה מיניה מסתלק ומעיד. וכתב הרב אבן מגש ז"ל, הא דאמרינן דרמו עלייהו, דוקא היכא דקבלו אנפשייהו למיזן ולפרנס עניים דידהו. אי נמי היכא דנהגי למיכף על הצדקה אע"ג דלא קבלו אנפשייהו למיזן ולפרנס להו. אבל היכא דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנס להו ולא כייפי אצדקה כלל, ומאן דיהיב להו מידי בדרך צדקה בעלמא הוא דיהיב להו, ואי בעי למיתן פורתא אי נמי דלא למיתן כלל, לא כייפי ליה, הני ודאי לאו נוגעין בעדותן הן, ומקבלינן סהדותייהו, דהא לא רמו עלייהו.
<h2>דף מג:</h2>
שמירה בבעלים היא שכל אחד משמר קצת מן השותפות בביתו [וקיימא לן] בבבא מציעא שמירה בבעלים פטור, בפרק השואל [ב"מ צ"ה ע"א]. אמר רב פפא, כגון שהתנו ביניהם כך [שמור לי היום כל השדה] חלקי וחלקך ואשמור לך למחר. וכיון שלא שמרו ביחד כלל בבת אחת ליכא שמירה בבעלים. הלכך נעשו שומרי שכר זה לזה להתחייב בגניבה ואבידה. וא"ת הא נמי שמירה בבעלים היא, כדאמרינן פרק השואל [ב"מ צ"ד ע"ב] על הא דתנן השואל את הפרה ושאל בעליה עמה מדקתני סיפא ואחר כך שאל את הפרה מכלל דרישא דקתני עמה ממש מי משכחת פרה במשיכה ובעלים באמירה. פירוש שאמרו לו להיות עמו במלאכתו... אם כן הכא נמי כי אמר ליה שמור לי היום ואני אשמור לך למחר ליהוי כאילו היה עמו במלאכתו, כיון שאמר לו לשמור למחר. ויש לומר כיון שלא אמר לו אלא לשמור למחר ולא לצורך היום אינו חשוב כאילו הוי עמו במלאכתו. ולהרב בעל התוספות נראה לפרש נעשה כאומר שמור לי היום וכו', כלומר אע"ג שלא אמר לו בפירוש שמור לי היום ואני אשמור לך למחר הוי שומר שכר, כיון שקנו בשותפות דבר אחד ושמר בסתמא יום א' ונגנב או נאבד משלם לשותפו. דמצי אמר ליה אידך אני רציתי להיות שומר...0, עכשיו אתה שומר שכר.
ת"ר מכר לו פרה מכר לו טלית אין מעיד לו עליה וכו' עד מ"ש רישא ומ"ש סיפא. שאם באחריות מכר לו או בסתם, גבי פרה וטלית נמי הו"ל מוכר נוגע בעדות, שאם נמצא גזלן הו"ל מקח טעות. ואי מכר לו שלא באחריות בפירוש, גבי בית ושדה נמי לאו נוגע בעדות הוא, ומאי שנא. אמר רב ששת [רישא] בראובן שגזל שדה משמעון וכו'. י"מ שנודע לנו דבר זה ע"י עדים שהעידו בב"ד שגזל ראובן שדה משמעון, ומתוך כך אנו פוסלין שמעון לעדות, דהול"ל נוגע בעדות. ואע"פ שדבר זה פשוט הוא, טובא איצטריכא ליה דגבי פרה וטלית מעיד, וכדמסיק לה ואזיל. ויש לפרש כגון שנתרעם שמעון על ראובן בב"ד על שדה זו שגזלה ממנו, ומעתה הו"ל שמעון נוגע בעדות. אע"פ שדבר זה פשוט הוא, סיפא איצטריכא ליה דכיון שערער על שדה זו יש לחוש שמא הוא מצפה שיבואו עדים ויזכה בה, ואע"פ שלא העידו עדים על מה שגזלה ראובן ממנו.
ולענין עיקר דין הברייתא שאנו פוסלין שמעון משום נגיעת עדות לפי שאמר בלבו אם יוציאנה יהודה שוב לא אוכל לזכות בה בעדים, צריכין אנו לפרש, אילו היינו מקבלין עדות שמעון כיצד יזכה בה שמעון בעידיו. אם בתורת כל דאלים גבר או בזכות גמורה. ונפקא מינה אם יהיו לו לשמעון שני עדים כשרים שיעידו עכשיו בשעת ערעורו של יהודה ידענא ביה דלאו דיהודה היא ומכחישין את עידי יהודה. ונראה שאם תישאר עכשיו ביד לוי על ידי עדים שהעידו דלאו דיהודה היא, כשמביא לו שמעון עדים אחר כך שיעידו שהיא של אבותיו ויכחישו את עידי יהודה, אע"פ שיחזור יהודה ויביא לבית דין עידיו הראשונים שמעידין שיהא של אבותיו, זכה בה שמעון מן הדין ולא דיינינן בה כל דאלים גבר. לפי שאין יהודה יכול להוציאה מיד לוי אפילו אחר שבאו עידיו ועידי שמעון. שאם יטעון יהודה ללוי מה נפשך "או שלי הוא או של שמעון" כי לדברי עדים שלי הרי השדה שלו ולפי עידיך שהעידו ידענו דלאו דיהודה היא מכל מקום אינה שלך דהא איכא סהדי דמסהדי שהיא של אבות שמעון. ואם עדים שלי שקר, ודאי עידי שמעון עידי אמת. כי על כרחך אחת מן הכיתות אמת. הלכך כיון שאין לך כלום בשדה צא מתוכה, והדין ביני ובין שמעון כל דאלים גבר". ישיב לו לוי ויאמר, "כיון שאתה טוען שהיא של אבותיך, הרי לדבריך עידי שמעון שמעידין שהיא של אבותיו עידי שקר הם, ואין לך להסתייע בהם. והנה כת אחת מעידה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא. ולדברי אותה הכת יש להעמיד השדה בחזקתי". הנה ביררנו שאין יהודה יכול להוציא השדה מיד לוי אפילו אחר שבאו עידיו ועידי שמעון. אבל שמעון יכול להוציא השדה מיד לוי לפי שיטעון הרי יש לי עדים שמעידין שהיא של אבותי. והעדים שמעידין דלאו דיהודה היא הרי הם לי לעזר ולא להכחשה. ואם יטעון לוי הרי עידי יהודה מכחישין עידיך ומעידין שהיא של יהודה. ישיב שמעון "הלא לפי דבריהם אינה שלך, ואין לך לתפוס בשל חבירי". וכיון שיוציאה שמעון מיד לוי לא יוכל אחר כך לערער עליו יהודה בעידי אבות ולטעון שיגבר כל דאלים. אלא אמרינן כיון שזכה בה שמעון מיד לוי בדין, ויהודה לא היה יכול לזכות בה ולהוציאה מיד לוי, ארעא היכא דקיימא תיקום. ואם תהיה שם כת רביעית שמעידה דלאו דשמעון היא יוכל לוי להחזיק בה בדין. ותו לא מידי. והוי יודע שאם חולקין ראובן ושמעון על השדה, זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר. ובא אחד ואמר של אבותי ועדים אין [לו], והחזיק בה, כל אחד משניהם מוציא אותה מידו בלא הרשאה, כיון דעל כרחיך אחת מן הכתות אמת. ולא דמי להא דקיימא לן [קע"ג ע"א] לשני יוסף בן שמעון שאין מוציאין שטר חוב על אחר, דדחי לכל חד מינייהו. דהתם לענין חוב, שהם באים לתבעו ולהוציא ממון, דחי לכל חד מינייהו דאמר לאו בעל דברים דידי את. אבל לענין קרקע אין זה שהחזיק בה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את. שהקרקע בחזקת בעליה עומדת, והרי היא בחזקת אחד משנים אלו. שיש לכל אחד מהם עדים שהיא של אבותיו. וכל אחד מהם יאמר לזה שלישי שבא והחזיק "לאו בעל דברים דידי את", לפי שהדין על קרקע הזה ביני ובין חבירי, דכל דאלים גבר. לפיכך לענין שמעתין אין לוי יכול לדחות את שמעון.
וכיון דאסהיד ליה ללוי הוא היכי הדרא ליה. דאמר ידענא ביה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא. והוה מצי לשנויי נמי, כגון שהעיד שהוא של אבותיו של ראובן והדרא ליה על ידי עידי חזקה או עידי מקח שלקחה מראובן, ואחר כך גזלה ראובן ממנו. וחדא מינייהו שני ליה. ובההוא זכותא דמפיק לה מלוי לפקיה מיהודה. אם תאמר והלא אי אפשר לו ליהודה להוציאה מלוי אלא בעדים, ושוב לא יוכל שמעון להוציאה מידו. יש לומר אם יש לו לשמעון עידי חזקה או עידי מקח, ה"ז יזכה בה בין מלוי ובין מיהודה, אם יוציאנה יהודה בעדים שהיא של אבותיו. וקשיא לן מאי האי דמקשינן בפשיטות ובהאי זכותא דמפיק לה מלוי וכו', והלא בזכות עידי גזילה בלבד יוכל להוציאה שמעון מלוי, שיביא עדים דראובן שמכרה ללוי גזלה ממנו. ואם יבא יהודה ויוציא השדה מלוי בעדים שהוא של אבותיו תו לא מצי שמעון לאפוקה מיהודה בההוא זכותא, דהיינו בעידי גזילה, [ולא יוכל לזכות בה אלא בעידי מקח שלקח מיהודה או בעידי חזקה], ושמא עידי חזקה אין לו, הלכך הוה ליה נוגע בעדות. ויש לפרש דקס"ד דיהודה מערער שהוא לקח שדה זו מראובן תחילה, ולוי טוען שהוא לקחה. ואם יוציאנה יהודה מלוי בעידי מקח שלקחה מראובן, בההוא זכותא דמפיק לה שמעון מלוי ליפקה מיהודה, שהרי בין יהודה בין לוי שניהם באים מכח ראובן הגזלן. וכי היכי דמצי לאפוקה מלוי בין בעידי אבות בין בעידי גזלה מצי נמי לאפוקה מיהודה. והאי דקא סלקא דעתא דמקשה דמיירי בהכי, כי היכי דתיתוקם ברייתא בכל ענין ואפילו בכגון שיהודה מערער בערעור הגרוע ובא לו מכח ראובן הגזלן כמו שפירשנו. ופרקינן דאפילו בכי האי גונא הו"ל שמעון נוגע בעדות, דאמר לוי נוח לי ויהודה קשה ממנו. ולפי הפירוש הזה שפירשנו, הא דפרקינן לעיל ידענא בהאי ארעא דלאו דיהודה היא, ה"ה דהוה מצי לשנויי ידענא בה בהאי ארעא דלוי זבנה מראובן, וממילא נדחה לו יהודה שהרי הוא בא מכח ראובן הגזלן. ושמעון הוה ליה נוגע בעדות משום דהדרא ליה בעידי אבות או בעידי גזלה. אך נראה לי דלהכי שנינו ידענא בה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא, כי היכי דסליק ליה שינויא לתרין פירוקי דמפרק תלמודא בתר הכי אהא דמקשה ואזיל, בההוא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה. דמפרקינן בלישנא בתרא כגון דאית ליה סהדי למר ולמר, וכח עידי יהודה שוה לכח עידי שמעון, דלא אתי יהודה מכח ראובן הגזלן אלא בעידי אבות או בעידים שגזלה ראובן ממנו. הלכך לפי הלשון הזה אם יעיד שמעון דלוי זבנה מראובן לא נדחה יהודה בכך. לפיכך תירצנו דאמר ידענא בה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא.
ואי בעית אימא דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר. פירוש כגון שמערער יהודה בעידי אבות. הלכך הוי ליה שמעון נוגע בעדות. כי שמא אין לו עידי חזקה אלא עידי אבות. ואם יוציאנה יהודה בעידי אבות תו לא מצי שמעון לאפוקה מיהודה בעידי אבות, דארעא היכא דקיימא תיקום. ולרווחא דמילתא נקט תלמודא האי טעמא דאמור רבנן היכא דקיימא תקום לומר דאפילו יהיו לשמעון עידי אבות תעמוד ביד יהודה, דארעא היכא דקיימא תיקום. והוא הדין דאיכא למיחש שמא לא יהיו לו לשמעון עידי אבות אלא עידי גזלה שגזלה ראובן ממנו. ומלוי מצי לאפוקה. וכנגד יהודה אינו יכול לזכות. ולפום האי לישנא בתרא דקא מוקים לברייתא דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר, לא פסלינן ליה לשמעון לעדות מטעם השני נוח לי וכו'. הלכך אם יערער יהודה בעידי מקח שלקחה מראובן, מקבלינן סהדותיה דשמעון שהוא בא להעיד דלאו דיהודה היא. דבההוא זכותא דמפיק לה מלוי מפיק לה מיהודה. והשתא דאיתמרין תרי לישני בהא מילתא, נראה דלא מקבלינן סהדותייהו לכתחלה מטעם השני נוח לי והראשון קשה ממנו. ואע"ג דמספקא לן מילתא אם נוגע בעדות הוא מטעם זה. וקיימא לן [ל"א ע"ב] בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, זו באה בפני עצמה ומעידה. דמקבלין עדותה אע"פ שהוא ספק מוכחשת, משום דהעמד הגוף על חזקתו, שהוא בחזקת כשרות. התם הוא דלא מפקינן להו לעדים מחזקתן כדי לפסלן, אבל הכא הא לא בעינן למיפסליה לשמעון לשאר עדיות אלא דחיישינן שמא נוגע בעדות בדבר זה ואסור לו להעיד. ואם נתקבלה עדותו, נראה דלא מפיק יהודה מלוי מספק, דשמא לא היה שמעון נוגע בעדות.
ואמור רבנן היכא דקיימא תיקום. פירוש אם יוציאנה יהודה עכשיו מיד לוי, אפילו אם ימצא שמעון אחר כך את עידיו ויבואו ויעידו לו ויכחישו עידי יהודה, תעמוד השדה ביד יהודה, דארעא היכא דקיימא תיקום. ולא אמרינן תו כל דאלים גבר, דכיון שכבר ירד בה יהודה תיקום ארעא היכא דקיימא. וכדאמרינן הלכתא כותיה דרבה בארעא היכא דקיימא תיקום. ואע"ג דאמרינן בריש פרקין [ל"א ע"ב] גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, ראובן אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה, אחיתתיה לגוה, הדר אייתי שמעון סהדי דאבהתיה אמר רב נחמן אנן אחתיניה ואנן אסקינן ליה לזילותא דבי דינא לא חיישינן. ולא אמרינן תיקום ארעא ביד ראובן שירד בה תחלה ע"י עידיו בבית דין וקיימא בידיה. שאני התם שהיה מערער שמעון עליה ובא לדין עם ראובן ונחת בה ראובן מתוך ערעור על ידי הקדמת עידיו. וכיון דהדר אייתי שמעון עדים דאבהתיה אשתכח שהיתה הורדת ראובן בטעות. הלכך אנן אחתינן ליה ואנן אסקינן ליה. אבל הכא לענין שמעתין בעידן דנחית יהודה לשדה לא היה שמעון בה לדין עם יהודה, אלא יהודה בא לדין עם לוי, ובדין הוציאה מיד לוי דהא ליהודה אית ליה סהדי ולית ליה סהדי ללוי. הלכך כיון שהוציאה יהודה מיד לוי בדין, ולא היה בטעות מעשה בית דין שפסקו ליהודה כנגד לוי, אע"ג דהשתא אתי שמעון ומערער, ארעא היכא דקיימא תיקום. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. והסברא יפה וההפרש ברור.
<h2>דף מד.</h2>
וסיפא נמי נהי דמגופה מייאש מדמי מי מייאש. הלכך הוה ליה נוגע בעדות דאי מפיק לה יהודה מלוי בעדים שמעידין שגזלה ראובן ממנו תו לא משתלם שמעון דמיה מראובן אע"פ שיביא שמעון עדים שגזלה ראובן ממנו. לפי שיכפור ראובן ויאמר מיהודה גזלתיה, כמו שמעידין העדים שהביא, וכבר חזרה לו הפרה. אבל אם תשאר ביד לוי בעדות שיעיד שמעון ואחר עמו "ידענא בה בהא יפרה דלאו דיהודה היא", ישתלם דמיה מראובן. ואע"פ שיכול לוי לדחותו ולומר "תרי ותרי נינהו ואנא אעידי יהודה סמיכנא", מכל מקום יתפשר לוי עם שמעון לפי שיכולין יהודה ושמעון לכתוב הרשאה זה לזה.
לא צריכא דמיית גזלן. וכגון שלא הניח אחריות נכסים. דתנן הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם פטורין מלשלם. פירוש המניח לפניהם, אע"פ שגזלה קיימת. דרשות יורש כרשות לוקח דמי, וקנאוה יורשים בייאוש ושינוי רשות. וכגון שלא הניח אביהם אחריות נכסים, דאילו הניח חייבין, דודאי האב לא שילם דמי גזלה, שהרי בחייו עדיין היתה הגזילה חוזרת בעיניה, שלא היה שם אלא יאוש. ולמ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, מיירי כגון שהניח לפניהם ואכלוה לאחר מותו ולא הניח אחריות נכסים. ואינן חייבין לשלם כיון שהם לא גזלוה ואכלוה אחר יאוש. דקיימא לן [ב"ק ק"י ע"ב] גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלה רצה מזה גובה רצה מזה גובה. הא נתיאשו לא. אלא כדרבין בר שמואל דאמר משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו. ופירושא דברייתא כפשטה, שהמוכר מעיד ללוקח בפרה וטלית ולא בשדה. ודקא קשיא לך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. הכא במוכר בפירוש שלא באחריות עסיקינן, ואפילו הכי גבי בית ושדה אין מעיד, מפני שמעמידה בפני בעל חובו. ופרה וטלית לא מיבעיא בסתמא, כגון דלא שוויה ניהליה אפותיקי, שאין בעל חוב חוזר עליהם לאחר שמכרן. אלא עשאן אפותיקי נמי, ואפילו בשטר לא הדרא ליה. וליכא לפרושי שאם עשאן אפותיקי בשטר הדרה בה, דאם כן אמאי מעיד דילמא עשאה אפותיקי בשטר.
<h2>דף מד:</h2>
מ"ט כדרבה דאמר עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה שורו עשאו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. יש מפרשים עשה עבדו אפותיקי בשטר דוקא כיון דיש למלוה קול, גם לעבד שעשאו אפותיקי יש לו קול. ויש מפרש אפילו עשאו אפותיקי בע"פ אית ליה קלא. וכן נראה לפי הסוגיא בסוף פרק המניח את הכד [ב"ק ל"ג ע"ב]. ושמעינן מינה דעשה שדהו אפותיקי אפילו במלוה על פה גובה ממשעבדי במקום שאין שם בני חורין. ואפותיקי מפורש אפילו במקום שיש שם בני חורין. והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. משום דכל שעבוד אסמכתא היא וצריך למכתב ליה הכי. ואע"ג דבאסמכתא בעלמא לא סגי ליה אפילו כתב ליה דלא כאסמכתא, לשעבודא דאע"ג דהוא אסמכתא סגי ליה אי כתב ליה דלא כאסמכתא, כדי שלא תנעול דלת בפני הלווין... קרקע אי כתב ליה אחריות צריך למיכתב ליה דלא כאסמכתא, ובלאו הכי לאו כלום הוא. והיינו טעמא... דהכא איצטריך טפי למימר, לפי שאין דרך למטלטלין לאקנויי להו... משום הכי צריך שיאמר לו דלא אסמכתא, ואפילו הכי הוה אמינא דלא קנה, קמ"ל. ואית דמפרשי דבקרקעות כיון דבני שעבודא נינהו לא צריך דלימא ליה דלא כאסמכתא, אלא במטלטלין דלאו בני שעבודא נינהו, דלא הלוה אלא על מנת להפרע מהם ואי אמר לשעבודא לא צריך למיכתב דלא כאסמכתא. ומיהו צריך למיכתב דלא כטופסי דשטרי, ולא שמעתי בו טעם בשטר, אבל אחד מרבותי שמעתי שאומר בשם הגאון רבינו סעדיה ז"ל, שטופסי שטרות נוהגין לכתוב לשון שיד בעל השטר על התחתונה, לפיכך [כותבים] לייפות כוחו, שלא יהא שטרו של זה כטופסן של שטרות, אלא בכל לשון מסופק שבו ידו על העליונה. ולפירוש זה אין ללשון זה צורך במקום מטלטלין אגב מקרקעי. אלא לפי שהיו רגילין לכתוב בהן דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בשעבודא דגבי מקרקעי אמר הכי כמתחיל הדבר ומסיימו.
והרב ר' יונה ז"ל כתב, ודלא כטופסי דשטרי, משום... מקרקעי דאית ליה. אלא אפילו שיקנה דקיימא לן [קנ"ז ע"ב] דאקנה קנה ומכר משתעבד... ובהלכות הריא"ף ז"ל איננה כיון דקיימא לן... ואינו דאקנה קנה ומכר לא קנה... אינו גובה מן הלקוחות נכסים שקנה אחר ההלואה. אבל מן היורשין גובה אע"פ שלא כתב לו דאקנה כלל, מידי דהוה אמלוה על פה, כדכתיבנא.
ידענא ביה בהאי גברא דלא הויא ליה ארעא מעולם. קשה לן כי לא הויא ליה ארעא מעולם נמי אמאי מעיד, הא אי אתי נגזל לאפוקה מלוקח בעי למיתן ליה דמים מתקנת השוק והדר נגזל וגבי להו מהאי מוכר דהוא גזלן, כדאיתא בפרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ד ע"א]. הלכך נוגע בעדות ממש הוא. איכא למימר משכחת לה בשהמערער הזה אומר שלי היא וזה מעיד לו עליה אני מכרתיה לו ואינה שלך. א"נ כגון שאינו טוען שמוכר גזלה אלא שלקחה מגזלן, או בהנך גווני דלית בהו תקנת השוק דלאו נוגע בעדות הוא, דאי מערער זכה כטענתו לא משלם. ואי לוקח זכי לא מהני ליה כלום. ואיכא מ"ד ליכא תקנת השוק בגזלן אלא בגנב, ולאו מילתא היא. מכאן מוכיח הרב בעל התוספות דארבע אמות דארץ ישראל אי נמי ארבע אמות של קבר לא מהני ולא מידי לאקנויי אגבן, דאם כן אע"ג דידעי דלית ליה ארעא מכל מקום האי ארעא אית ליה, והוה מצי לאקנויי אגבה דהאי, אלא ודאי לאו כלום הוא. ובכמה מקומות יש להוכיח כן. ומוכיח נמי דמסתפקא אם כתב בשטרי הודאה האי בלחוד ונקנה לו ארבע אמות בחצר ואגבן מטלטלין, (כי סבר לקנות) [וכשבא לגבות] בעל חוב מטלטלי מלקוחות, לא מצי למימר לקוחות אייתי ראיה שהיו לו קרקעות בשעה שהקנה לך המטלטלין. דמסתמא לית לן למחקר אי אית ליה קרקע. אלא מסתמא גבי הני מטלטלין אע"ג דלא חזינן ליה קרקע בהדיא השתא. ואפילו אי אמר איהו לחברו שכתב שטר אקני ליה ארבע אמות בחצירי, אע"ג דלא ידוע ליה ארעא (באפרכיא) [בפרסיא] אית להו למכתביה, דהא איהו אודויי אודי ליה. דהודאת בעל דין כמאה עדים. הא דאמרינן, דאמרי עדים ידענא ביה בהאי גברא דלא הות ליה ארעא מעולם, לאו למימרא שלא נפרדו ממנו כלל ולא עשה מעשה כשהגדיל שלא בפניהם, אלא כיון שדרו עמו בעיר הזאת מעולם והכירו בעסקיו והוחזק אצלם בעיר שלא היה לו קרקע מעולם, תו לא חיישינן כדי לפסלו לו לעדות זו שמא קנה קרקע ולא ידעו בדבר. הרב ר' יונה. וקשיא לו, ניחוש שמא המלוה הקנה לו קרקע על מנת להחזיר כדי שיקנה לו מטלטלי אגב אותו קרקע. ובזה לא ידעו בני עירו, ולא הוחזק בכך שיש לו קרקע. וכי תימא שלא זזו העדים ממנו לעולם ולא דיבר עם שום אדם שלא בפניהם. אם כן לא הוה צריך למימר דלא הות ליה ארעא מעולם אלא ידענא ביה לא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי מעולם. ונראה לי דכל כה"ג לא קנו מטלטלי אגב מקרקעי לטרוף ממשעבדי כיון דההוא קרקע דאקני אגב מטלטלי לאו בר גוביינא הוא, דהא לא אקנייה ניהליה אלא על מנת להחזיר לו לאלתר. מיהו ודאי לענין זה ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ודאי קנה מטלטלין אגב קרקע שנתנוהו למוכר על מנת להחזיר.
ורב זביד אמר וכו'. ולרב זביד אע"ג דאינו מכיר בה שהיא בידו מעיד עליה, דאפילו ודאי גזלה אינו חוזר עליו.
<h2>דף מה.</h2>
אי אית ליה ארעא אחריתי. בת חורין שיוכל בעל חוב לגבות ממנה, עליה הדר בעל חוב. ואמאי אינו מעיד. ויש שהקשו מי יודע כל חובותיו שלו..., דילמא אית ליה בעל חוב אחריתי והדר עליה, ואע"ג דאית להו תרי או תלת ארעאתא. ומתרץ הראב"ד ז"ל דהכא לא חיישינן אלא לבעל חוב הידוע לו, ולא פסלינן ליה בדילמא אית ליה בעל חוב אחריתי אלא בבעל חוב הידוע לו. ולאו מילתא היא, דהכי קאמרינן אית דאית ליה ארעא אחריתי המספקת לפרעון כל מה שהוא חייב והוא יודע בעצמו שכן הדבר, אם כן הוא אינו נוגע בעדות, דהא עליה דידיה הדר ולא על הלוקח, ואי לית ליה ארעא אחריתי שתספיק לפרעון חובותיו ויהיה בעל חובו זקוק לחזור על הלוקח, מאי נפקא ליה מינה, הא לא ימצא השדה ביד הלוקח ליפרע ממנה אחר שאין לו כלום שיוכל הלוקח [לתבוע בדין שיפרענו] הלכך אין בהן נגיעה. ולעולם לספק חוב חיישינן, כדבעינן למימר קמן. ואית דמקשי היכי פריך אי דלית ליה ארעא מאי הוה ליה למעבד, ודילמא דאקני וקני אית ליה לבעל חוב, וחייב עליה ויקנה נכסים ואם יבא ויטרוף... הלוקח ויבא בעל חוב ויטרוף אותם קודם שיהיו לו נכסים אחרים שיגבה מהם בעל חוב. וזו אינה קושיא, כי דבר רחוק הוא שיחשוב כולי האי דאקנה קרקע ויפסיד כל שעבוד של (מימר פיו) בעל החוב. שאל תלמיד אחד על מה שאמרו מכר לו בית אין מעיד לו עליה ואמרינן מפני שמעמידה בפני בעל חובו, הא אמרינן ביבמות פרק כיצד [כ"ה ע"א], עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה. ופירשו בירושלמי פרק כיצד [יבמות פ"ב הי"ג] אין שנים מצויין לחטוא מפני אחד. והכא נמי כיון דאיכא אחרינא בהדיה מאי חששא איכא. ותרצנא ליה דהתם עדות מקח ראשון בלא שום חששא וזה השדה שיקח אותו העד מן הלוקח חששא בעלמא הוא על הלוקח למפרע. וכיון שיהא האחר עמו בעדות המקח אין כאן חשד למפרע. אבל הכא בשעת עדות נוגע בדבר הוא.
לא ניחא ליה דליהוי לוה רשע ולא ישלם וכו'. ומקשה הראב"ד ז"ל, והיכי ניחא ליה לאסהודי שקרא, דהיא איסורא חמירא, מלמעבד איסורא קלילא דהיינו לוה רשע ולא ישלם. ואנן חשדינן ליה בכך. ויש לתרץ דאיהו [לצאת ידי הבריות בלבד] קא אתי. דהא לצאת ידי שמים לאו איסורא עביד בדלא משלם כיון דלית ליה דהא אנוס הוא. אלא לצאת ידי הבריות אתא. ועדות שקר ידעי, ואי לא משלם ידעי. [וחושדין] הם שיש לו ואינו רוצה לשלם. הלכך לא ניחא ליה וכו'.
דסלקין לעילא. העולים מבבל לארץ ישראל. ודנחתי לתתא. [היורדין] מארץ ישראל לבבל, כולכם תדעון דין זה. וקא אנסי ליה מיניה. דלוקח. דקא טעין גוי, חמור זה נגנב ממני, או מי שמכרו לך גזלו ממני. והביא עדים גוים על כך... חלוקין דנקט ביה.0... ולא אמרן דצריך המוכר לפצותו. אלא שאין מכיר בה לוקח שהיא בת חמורו. דאיכא למימר העדים גוים קושטא קא מסהדי. אבל מכיר בה וכו'. לא מיבעיא ליה לפצותו, דהודאת בעל דין כמאה עדים, כדאמרינן לעיל. אמימר אמר אפילו אינו מכיר בה וכו'. אע"פ שהודאת גוי מן הלוקח בערכאות של גוים מן הדין הוא, והביא עדים גוים על כך, לא מיחייב לפצויי, דהני סהדי גוים פיהם דיבר שוא. הלכך אונס הוא ואין המוכר מיחייב מחמת אונס.
פסקא. אומן אין חזקה וכו', אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים וכו'. פירוש ואע"ג דלא ראה. כלומר שאין שם עדים שהן רואין כליו של תובע ביד האומן. אפילו הכי אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אחר שמסרתו לי לתקן. ולא אמרינן ניהמניה מתוך שיכול לומר החזרתיו לך. מאחר שאין עדים רואין עכשיו הכלי בידו, כדמסיק טעמא ואזיל שהמפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וא"ת ניהמניה מיגו דאי בעי אמר נאנסו שהיה נאמן בשבועה. יש לומר ודאי בשבועה נאמן לומר לקחתיה אחר כך, מיגו דאי בעי אמר נאנסו שהיה נאמן בשבועה. וכי קאמרינן דאין לו חזקה, לומר שאינו נאמן בלא שבועה. דאילו היתה לו חזקה, בלא שבועה היה נאמן. אבל עכשיו שאין חזקה, כשאתה בא להאמינו מתוך שהיה יכול לומר נאנסו, אינו נאמן אלא בשבועה. כאותה שאמרו בפרק המוכר את הבית [ע' ע"א] בענין המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתי, שהוא נאמן מתוך שהיה יכול לומר נאנסו. ואמרינן ואי אמר נאנסו לאו שבועה בעי ומאי נאמן בשבועה. ולדברי רבה, הא דקתני אומן לאו דוקא, דהוא הדין כל אדם כיון שמסר לו בעדים שוב אינו נאמן לומר לקחתיו אחר כך, דהא ליכא מיגו כיון דצריך להחזיר לו בעדים. ולפי שדרך למסור כלים לאומן נקט אומן. וכאילו שנינו, הנפקדים אין להם חזקה לטעון שלקחוהו אחר כך. ועוד דאורחא דמילתא להפקיד בעדים אצל אומן, כשאינו נאמן לו, ועל כרחו צריך למסור לו לתקן כליו. אבל הבא להפקיד, מחזר אצל נאמן, ואין דרך להפקיד בעדים אצל חשודים. ורבותי ז"ל פירשו דהוה סבירא ליה לרבה, לדהכי נקט אומן, דכיון שיש עדים שמסר לו הכלי מסתמא לתקן מסר לו. אבל באחר נאמן לטעון במקח או במתנה לקחתיו כיון שלא פירש לו בשעת מסירה לשם פקדון. ומצי אמר מתחלה היו דברים בינינו על מקח הכלי או על נתינתו במתנה. אבל מסר לו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כי אמר נמי לקוח הוא בידי נאמן. סוגיא דשמעתא מוכחא דסבירא ליה לרבה דהיכא שמסר לו שלא בעדים אומן נאמן אע"ג דראה. כלומר שיש עדים שהם רואים את הכלי עכשיו בידו, ויודעים שהיה זה הכלי של זה התובע, ואפ"ה נאמן האומן לומר לקוח הוא בידי כשאר כל אדם שהוא נאמן לטעון בכלים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר לקוחין הן בידי. כדחזינן בהדיא דמקשו אביי ורבה מהא דתניא ראה עבדו ביד אומן וכו' אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהת תפיס ליה. אלמא סבירא ליה לרבה דאע"ג דראה יש לו חזקה לאומן, כיון שמסר לו שלא בעדים. ואם תאמר מנא ליה לאביי מדברי רבה דאומן יש לו חזקה כשמסר לו שלא בעדים וראה, דילמא הא דקאמר אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם וכו' היינו כשלא ראה, אבל היכא דראה אינו נאמן. ואע"ג דאחר נאמן לטעון בכלים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר לקוחין הן בידי, אומן אינו נאמן שאין תפיסתו ראיה. דאמרינן בתורת אומנות בא לידו, וכדקיימא לן במסקנא דשמעתין. יש לומר להכי פשיטא ליה לאביי דקסבר רבה אומן יש לו חזקה ואע"ג דראה, כיון שמסר לו שלא בעדים. מדאיצטרך לאוקומי מתניתין כשמסר לו שלא בעדים, ואתה צריך לדחוק ולומר דאומן לאו דוקא, דלא שנא אומן ולא שנא אחר. ואם איתא דאומן אין לו חזקה היכא דראה, לוקמה למתניתין בשמסר לו שלא בעדים וראה. דאומן אין לו חזקה ושאר כל אדם יש לו חזקה בכלים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר. אלא ש"מ דלא אשכח רבה דאומן אין לו חזקה אלא כשמסר לו בעדים. אבל מסר לו שלא בעדים יש לו חזקה אע"ג דראה. וא"ת כיון דס"ל לרבה דאומן יש לו חזקה כשמסר לו בעדים אע"ג דראה, למה הוצרך לומר מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כי אמר לקוח הוא בידי נאמן. והלא אפילו ראה נאמן לומר לקוח הוא בידי אע"פ שאינו יכול לומר לא היו דברים מעולם, שהרי עדים רואין זה הכלי בידו ומעידים שהיה של זה התובע. יש לומר כי איצטריך ליה לרבה לומר שהוא נאמן לומר לקוח הוא בידי מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם, כגון שטען לקוח הוא בידי אחר שמסרתו לי בתורת אומנות. דמסתמא בהכי עסקינן, דומיא דמסר לו בעדים שהוא טוען אחר כך לקחתיו. ובכי האי גונא ודאי אלמלא טעם מיגו לא היה נאמן, כיון דריע תפיסתו, דבתורת אומנות באה לידי. והרי אם בעדים מסר לו אינו נאמן לטעון שלקחו אחר כך. הלכך כשמסר לו שלא בעדים ומודה דבתורת אומנות מסר לו, לא היה נאמן אלמלא מיגו. והוא הדין היכא דראה אע"פ שאינו נאמן לומר לא היו דברים מעולם נאמן לומר לקוח הוא בידי אחר כך, מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי [ולא בתורת אומנות בא לידי]. והיינו טעמא דנקט רבה סיומא דמילתא כשלא ראה, משום דאיירי דומיא דריש מילתיה דאוקי למתניתין כשמסר לו בעדים. ועיקרו של חידוש בשלא ראה, דאשמועינן דאינו נאמן אע"פ שאין שם עדים שהכלי עכשיו בידו. ולא אמרינן דנאמן מתוך שיכול לומר החזרתי. שהמפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים.
<h2>דף מה:</h2>
ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום. במסקנא דשמעתין איתותב רבה, ואסיקנא דאומן שמסר לו שלא בפני עדים אם ראה שהכלי עכשיו בידו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, לפי שאין תפיסתו ראיה, שהרי י"ל בתורת אומנות באה לידו ולתקן הכלי מסרו לידו, וכדין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן לומר לקוחין הם בידי, לפי שאין תפיסתן ראיה, דאמרינן בתורת שאלה ושכירות באו לידו. דבשלמא כלים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן לטעון שהן לקוחין בידו אע"פ שיש עדים לתובע שהיו מתחלה שלו, לפי שתפיסתן ראיה, שאם לא באו לידו בתורת מקח היאך באו לידו, דאחזוקי אינשי בגנבי וגזלני לא מחזקינן. ונראה לי לפי המסקנא, כיון דאומן דוקא תנן, הא אחר יש לו חזקה כדדייקינן לקמן, על כרחיך הא דקתני הכא ראה עבדו ביד אומן, לאחר שהחזיק בו ג"ש מיירי. דאילו אחר יש לו חזקה לאחר שלש אבל אומן אין לו חזקה אפילו לאחר שלש. דליכא לאוקומא תוך שלש, דא"כ מאי איריא אומן, אפילו אחר אינו נאמן לומר לקוח הוא בידו בתוך שלש. דאמר [ל"ו ע"א] רשב"ל הגודרות אין להם חזקה. ושמעינן מהכא דאומן אין לו חזקה במטלטלין אפילו לאחר שלש. ומתניתין נמי דייקא דקתני גבי שאר חזקות האומנין אין להם חזקה. ואע"ג דודאי איצטריך תנא לאשמועינן שאין להם חזקה לאלתר, כשאר בני אדם שיש להם חזקה במטלטלין לאלתר ונאמנין לומר לקוחין הן בידי, מ"מ יש במשמע שהאומנין אין להם חזקה אפילו לאחר ג"ש, שהרי כל אותן ששנינו עד משנה זו שיש להם חזקה היינו חזקת ג"ש. וכיון דקתני עלה האומנין אין להם חזקה יש במשמע אין חזקה הנזכרת עד עתה נוהגת בהם. והדעת נוטה ללמוד מזה הטעם לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין להם חזקה אפילו לאחר שלש. ולא דמיא לגודרות שאין להם חזקה לאחר שלש. דהתם כיון דעיילו ונפקי חזי להו ואיבעי ליה למחויי. אבל כלים לא חזי להו ופעמים אינו זכור למי השאילן, ולא שייכא בהו חזקה. ועוד פעמים שהוא משאילן ליותר משלש. ועוד כיון שהם בבית השואל ברשות אינו חושש למחות, דמימר אמר מסתמא אינו משתמש בהם לאחר זמן השאלה. משא"כ בגודרות שהוא רואה שזה מחזיק בהם בגזל ואיבעי ליה למחויי. ובאומן יש טעם פשוט שלא תהא לו חזקה אפילו לאחר שלש, דמימר אמר שהכלי בידו בתורת פקדון ואינו משתמש בו ומה לי לחוש ולמחות.
בפני אמרת לו למכרו בפני אמרת ליתנו במתנה דבריו קיימין. מ"ש רישא ומ"ש סיפא. דקס"ד שהאומן טוען לא מידך בא לידי אלא במקח בא לידי מידי סרסור שאמרת לו בפני למוכרו. והיינו דמקשינן מ"ש סיפא. כי למה יהא האומן נאמן לומר במקח בא לידי מיד הסרסור, שהרי אין תפיסתו ראיה לפי שיש לתלות שבא לידו בתורת אומנות. אמר רבא סיפא ביוצא מתחת ידי אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו לאומן למוכרו לי. מיגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה. קתני מיהת ראה. ה"ד אי דאיכא עדים ל"ל ראה, ליתי עדים ולתפוס. שהרי יכול לתבוע כלי שמסר לו בעדים אע"פ שאינו רואהו עכשיו בידו, כיון דקסבר רבה המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וקשיא לן דילמא לעולם דאיכא עדים, והא דנקט ראה, לפי שאם לא ראה הכלי בידו נאמן הכובס בשבועה מיהת, מיגו דאי בעי אמר נאנס, שהיה נאמן בשבועה. ועכשו שהוא רואה את הכלי בידו ולא מצי טעין נאנסו, כי טעין נמי אתה מכרתו לי לא אמר כלום. ובשבועה נמי לא מהימן, דהכי משמע לישנא דקתני לא אמר כלום. ולהכי לא משני ליה הכי, לעולם דאיכא עדים ונקט ראה לפי שאינו נאמן אפילו בשבועה. דאי הוה משני ליה הכי אכתי תיקשי ליה סיפא דקתני שיצא מתחת ידי אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לאומן למוכרו לי דבריו קיימין, דמשמע דבריו קיימין לגמרי, ונאמן לומר שהוא צוה לאומן למוכרו לו ומפקע תובע. ואי דאיכא עדים שמסרו לאומן הרי הוא יכול לתבוע את האומן ולטעון עליו אתה מכרתו לזה, כיון דקאמר רבה שהמפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים. ואפילו אם זה האחר עומד וטוען מינך זבינתה לא פקעה תביעת המפקיד. דכמו שיכול לטעון על האומן אע"ג דלא ראה ולומר עודנו בידך ואתה כופר בו, כך יכול לטעון אתה מכרתו לזה ולא החזרתו לי. ואפילו אם תימצית לומר שהאחר יכול לזכות לעצמו בכלי ולומר ממך קניתיו והנפקד החזירו לך, אלא שהנפקד מתחייב לך בדין משום דאפסיד אנפשיה, שנתחייב להחזיר לך בעדים. ועוד נראה לי דלא מיבעיא שאין האומן פטור היכא דמסר לו בעדים אע"פ שיוצא מתחת ידי אחר לדעת רבה, [אלא] גם זה האחר שהכלי יוצא מתחת ידו אין לו חזקה אפילו אם יטעון ממך זבנתה, כיון שנראו כליו של מפקיד בידו. דמצי אמר ליה מפקיד אין תפיסתך ראיה שלקחת ממני כי האומן מכרו לך. אבל למאי דקיימא לן המפקיד את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים היכא שהכלי יוצא מתחת ידי אחר, אין המפקיד יכול לטעון הנפקד מכרו לך שלא ברשותי, שהרי הנפקד נאמן לטעון החזקתי לך ואתה מכרתו לזה. עלה בידינו מסברא זו שכתבנו, דהיכא דאפקיד גבי חבריה ואמר ליה אל תחזיר לי אלא בעדים, שזה צריך להחזיר לו בעדים לדברי הכל, אם יוצא מתחת ידי אחר, דאמר לו אחר מינך זבינת והלה אומר איש פלוני מכרו לך שהפקדתיו אצלו ולא החזירו לי נאמן, לפי שאין תפיסתו של זה ראיה שלקחו מבעליו.
אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהת תפיס. פירוש דליכא עדים שמסר לו האומן, אבל איכא עדים שראה, כלומר שהם רואים את הכלי של זה התובע ביד האומן ומכירים שהיה מתחלה של זה התובע. וכי ראה מיהא תפיס. אלמא אין האומן נאמן באלו, לפי שאין תפיסתו ראיה. דאמרינן בתורת אומנות בא לידו. ודוקא היכא דראה אבל היכא דלא ראה נאמן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם. לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה אבל לא ראה נאמן לומר אתה מכרתו לי. מתוך שיכול לומר החזרתי שא"צ לו להחזיר בעדים. והא דקתני סיפא ביוצא מתחת ידי אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו למכרו נאמן. אבל אם הוא טוען שהאומן אמר לו שלקחו מבעליו לא אמר כלום. [טעם הדבר כי] אע"פ שטוענין ללוקח מאי דמצי טעין מוכר, והאומן היה נאמן בעוד שהיה הכלי בידו היכא דלא ראה במיגו דחזרה. אבל כשמכרו לזה לא היתה ביד האומן אלא טענת לקוחה, שהרי הלוקח היה רואה הכלי בידו וצריך היה למכרו לו, והרי בטענת לקוחה אינו נאמן כיון שמסר לו זה בעדים אלא היכא דאית ליה מיגו דטענת חזרה [והיכא דלית ליה טענת חזרה אף אחר אינו נאמן]. ואפילו היכא דלא ראה ביד זה האחר אלא שהוא מודה שהכלי שזה תובע הוא שלקחו מן האומן. ואע"ג דאי הוה בעי הוה טעין לא היו דברים מעולם זוכה בה התובע, לפי שזה האיש עצמו שלקח הכלי אין לו להאמין את האומן על טענת לקיחה כיון שנמסר לו בעדים ובשעת המכר לא היתה ביד האומן אלא טענת לקיחה. ולא היה לו מיגו דחזרה. הרב ר' יונה ז"ל. והדר מותיב רבה לאביי מהא דתנן הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה. כתבו הגאונים ז"ל בכל הנוטלין שהן נשבעין, כגון [שבועות מ"ה ע"א] מלוה על המשכון וטוען כך וכך יש לי עליו, וכן בהא דאמרינן [ל"ו ע"א] הנהו עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא אתא מריה דחושלא וקא טעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן, בכל אלו וכיוצא בהם הורו ז"ל שהוא נשבע ונוטל. ויש להקשות על דבריהם מהא דהכא מסיפא דהך ברייתא נתנו לו במתנה נשבע ונוטל וברישא לא קתני נשבע ונוטל, אלמא כל זמן שהטלית ביד אומן נאמן בלא שבועה ועל בעל הבית להביא ראיה. ויש להשיב משום דלא דמיא שבועה דסיפא לשבועה דרישא. דשבועת שכיר שנשבע ונוטל אין הנטילה מן הדין, דרבנן תקינו שיטול בשבועה, וראה טליתו ביד אומן הנטילה מן הדין, לכך שנינו בה על בעל הבית להביא ראיה. ואין הטעם הזה מספיק כהוגן. עוד יש להשיב כשהטלית ביד אומן אין השבועה מעכבת הנטילה, שהרי הוא נוטל מן הדין. וכיון שהטלית בידו אפילו לא משתבע לא מפקינן מיניה. שכן כתב הרב הגאון ז"ל בכל הנשבעין ונוטלין שהנטילה מן הדין והשבועה מתקנת חכמים, כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים והפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה. בכולן אם נטלו בלא שבועה לא נחתינן לניכסייהו אלא משמתינן להו עד דמשתבעי. הלכך כשהטלית ביד האומן, כיון שהוא תפוס ועומד, אין מוציאין מידו אפילו אם אינו נשבע. להכי תנא ביה על בעל הבית להביא ראיה. אבל אחר שנתנה לו שאם נשבע נוטל ואם אינו נשבע אינו נוטל, להכי תנא בה נשבע ונוטל.
נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל. מפרש לה בגמרא ואזיל בדליכא עדים על מסירת הטלית ליד האומן. דאי איכא עדים ליחזו עדים מאי קא אמרי. וקשיא לן כיון דלא שכרה בעדים, אמאי נשבע ונוטל, והא אמרינן בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"ב] גבי שכיר שנשבע ונוטל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. ויש לומר כיון שמודה במקצת השכירות ליכא למימר מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם. שאם היה טוען כך היה מעיז פניו וכופר בכל, והוא אינו רוצה לכפור בכל וכדאמרינן [ב"מ ג' ע"א] מפני מה [אמרה] תורה מודה במקצת הטענה ישבע, ולא חשבינן ליה למשיב אבדה, מתוך שאינו יכול לכפור בכל, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.
<h2>דף מו.</h2>
מתיב רב נחמן אומן אין לו חזקה. הא אחר יש לו חזקה כיון דבתורת פקדון בא לידו וגם אנו רואין אותו עכשו בידו... אמאי יש לו חזקה. והא וודאי לא מצי לאוקומה בדאיכא עדים ולא ראה, דבהא אפילו אומן יש לו חזקה מיגו דיכיל למימר החזרתי, דהא קיימא לן המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים. וקתני אומן אין חזקה כיון דראה, ותיובתא דרבה תיובתא. וקיימא לן כאביי דהא איתותיב רבה. נמצאת אתה אומר ארבעה שיעורים יש בדבר. איכא עדים וראה ליכא עדים ולא ראה. איכא עדים ולא ראה. ליכא עדים וראה. בכולן באומן אין לו חזקה... כל שכן להוציא בעדים וראה. אבל יש לו חזקה בדליכא עדים ולא ראה כל שכן בדליכא עדים ולא ראה דאין הפרש בין אומן לאדם אחר אלא בדאיכא עדים וראה דאחר יש לו חזקה אומן אין לו חזקה אליבא דאביי דהלכתא כותיה. הכלל העולה בידך אומן אין לו חזקה, אע"פ שמסר לו שלא בעדים, כיון שראה הכלי בידו ועדים מכירים שהכלי הזה היה של התובע מתחילה. ושאר כל אדם יש לו חזקה. והוא שהכלי אינו עשוי להשאילו להשכיר. ולפיכך נאמן לומר לקוח הוא בידי שהתפיסה חזקה וראיה על המקח. שאין מחזיקין בני אדם בגנבים וגזלנים. אבל תפיסת האומן אינה ראיה על המקח, לפי שיש לתלות שבאו לידו כדי לתקנו. וכמו שאנו אומרים בכלים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין חזקה בהם לשום אדם, לפי שאין תפיסתן ראיה, לפי שיש לתלות שבאו לידו בשאלה או בשכירות. ובמה אמרו שהאומן אין לו חזקה, בכלים שהוא אומן. כגון כלי צבעונים ביד הצובע וכלי עץ ביד חרש עצים, וכן כל כיוצא בזה. והא שראו עכשו הכלי בידו ולא נפרדו ממנו עד שבא עם התובע לבית דין, או שתפס התובע את הכלי כשראהו. אבל אם נתפרדו העדים ממנו ואחר כך בא לבית דין, מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר לקוח הוא בידי. לא ראו עדים את הכלי עכשיו ביד הנתבע, אע"פ שמסר לו את הכלי בעדים, מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר לקחתיו ממך אחר שמסרת לי לתקנו. שהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים. ואם אמר לו לא תחזיר לי את הכלי אלא בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ואם אמר החזרתי לך שלא בעדים הרי זה נשבע ופטור, מתוך שיכול לומר נאנס שהיה פטור בשבועה. ואין הפרש בדין המוסר לחבירו בין אומן בין שאר כל אדם אלא [במוסר סתם] שהמוסר לשאר כל אדם בסתם [בעדים] ולא פירש לו שהוא מוסר לו בפקדון יכול לטעון במקח או במתנה לקחתיו ממך. והמוסר לאומן בסתם אין האומן בפקדון יכול לטעון במקח או במתנה לקחתיו מידך. אלא תולין סתם מוסר כלי לאומן לתקן הכלי מסרו לו.
בגמרא אמרינן תנו רבנן נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה משתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו נתחלפו לו כלים בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן. ופריך בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ולמה ישתמש בכלים שאינן שלו. א"ר חייא וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי. הילכך יש לו לתלות שטעה האומן ומכר טליתו, והאומן נתן לזה טליתו של חבירו חליפי טלית שלו שמכר, ונתן דמיו לחבירו. ואם הוא שוה יותר משלו כשיבא חבירו יתן לו את העודף או יחזיר לו חבירו דמי טליתו ויקח את טליתו. והא דתלינן בהכי, משום דאמר ליה האומן קח לך טלית סתם. כדמסיק ואזיל דדייק דלא אמר הא לך טליתך, דומה שבמתכוין נתן לו טליתו של חבירו לפי שמכר את שלו ונתן דמיו לחבירו. ואם יבא חבירו, כיון שיש לו עדים שזה טליתו או שיתן סימן נוטלו. ונאמן לומר לא צויתי לאומן למכור טליתי ולא לקחתי דמי שום טלית של אחרים מן האומן. דנהי דתלינן שאמר לאומן מכור לי טליתי כ"ז שהדבר ספק אבל היכא דאתא בעל הטלית וטען בריא מהימן. והיינו דקאמר עד שיבא הלה ויטול את שלו. כלומר מכיון שיהיו לו עדים שהיה שלו.
רמאי דפומבדיתא היכי עבדי אמר ליה הב לי סרבלאי. טלית שמסרתי לך לתקנו. א"ל והא אית לי סהדי דחזיוה גבך. ההוא אחרינא הוא. בגד אחר ראו שהוא של אחרים, ומיהו העדים אין מכירין אותם יפה אם זה הוא. אפקיניה דניחזייה. הוצא אותו, שיראו העדים שאתה אומר אחרינא הוא, ואמת דבריך והוציא עצמך מן החשד. איברא לא מפיקנא ליה. עכשיו לא אוציאנו בשביל טענותיך של הבל לא אראה לך ממון אחרים. וזהו הרמאות, דלאו לשם שמים מתכוין אלא לגנוב טליתו של חבירו מתכוין. שפיר קאמר ליה. אומן. כך השיב רבא לאביי. שאע"פ שרמאין הן הדין עמם, דאפילו כשרים שבישראל יכולים לטעון כן.
<h2>דף מו:</h2>
ראה תניא. ראה טליתו ביד אומן כשרואהו עכשיו בעדים. דכיון דראה תו לא מהימנינן ליה שלקוח הוא בידו. ומשום הכי אינו רוצה האומן להוציאו. דאפילו לקחה יודע דלא מהימנינן ליה אם יראוהו העדים עכשיו בידו. אמר רב אשי אי פקח אידך משוי ליה ראה. כלומר יוכל לשדלו בדברים עד שיוציאנו דאמר ליה בחשאי אמאי תפיסת ליה וכו', כדאיתא בגמרא. הדין הוא סברא דרבוותא, וכל האי פירושא דפרשינן לסברא דרבוותא הוא. והריא"ף ז"ל דחה סברה זו בהלכותיו, וכתב כיון דאיתותב רבה דאית ליה מיגו וסלקא ליה בתיובתא, שמעינן מינה דהאי דינא לא אמרינן בה מיגו. הלכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול אומן למימר לא היו דברים מעולם בדליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתא ניהלי לא מהימן. כך הם דברי [הרב ר'] יצחק אלפסי ז"ל. ובא הרב ר' יוסף הלוי תלמידו אחריו ותפס עליו. והאריך בפירוש הלכה זו ובתפיסתו על רבו בדברים הללו, כמו שמפורשים דבריו בפירושו. ורבינו ש"צ כתב, האמת והנכון כדברי הריא"ף ז"ל דלא אמרינן לעולם שום מגו באומן דטעין לקוחה היא בידי ואפילו ליכא עדים ולא ראה מידי, מדאמר ליה אביי לרבא אי הכי אפילו וכו' כלומר בשלמא לדידי לית ליה שום מיגו גבי אומן דליהמניה שלקוח הוא בידי אלא לדידך דאמרת [דאית ליה מיגו אמאי לא מהימנינן] ליה דלקוח הוא בידי משום מיגו, אפילו בעדים נמי נימא ביה מגו. ומה שהקשה עליו הרב ר' יוסף הלוי תלמידו מהא דתניא בברייתא ראה עבדו ביד אחר. וקשה לדברי רבינו ז"ל למה לי ראה, בלא ראה נמי אם אמר אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה לאו כלום הוא. יש להשיב דהא דנקט ראה, משום דלא לימא להד"ם. דאע"ג דאם הודה שיש לו ואמר לקוח הוא בידי אינו נאמן מ"מ נאמן הוא לומר להד"ם. והיינו דקתני ראה, מי שראה חפצו ביד אומן ילך ויאחזנו בלא שום דין ודברים. והקושיא השנית שהקשה רבינו התלמיד ז"ל מברייתא דאוקמה אביי בליכא עדים והוא דלא ראה, דאלמא אפילו אביי דפליג עליה דרבה אית ליה מיגו בהאי דינא היכא דלא ראה, וקאמר דלית נגר ובר נגר דלפרוקינה. אינה צריכה לא נגר ולא חורש ולא הולם. והשמועה מתיישבת מעצמה. וה"ק והוא דלא ראה, ואינו נאמן. אבל בלקוח הוא בידי לעולם אינו נאמן בשום מיגו. ותקנה היא שתיקנו בהן דאי לאו הכי לא שבקת חיי לבעלי בתים, שאין דרכן של בעלי בתים למסור כליהם לאומן בעדים. [שאם תצריכם עדים] לא יהיו בעלי בתים רגילין אצלן כל כך. זהו דעת הרב רבינו יצחק ז"ל. זהו דרך האמת. וכן כתבו רבני צרפת בשם רבינו יעקב ז"ל. וכן האמת. עד כאן. והא דאמרינן לקמן ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי סרבלאי אמר ליה לא היו דברים מעולם. אמי שראה קאי (שלך היה) תניא לעיל בגמרא דאי לא ראה ואמר ליה הב לי סרבלאי מהימן. אלא ודאי אמר לא מפקנא ליה ואמר ליה זיל אפקיה דלחזיוה כי היכי דל... דהאי תובע. ולא היה צריך לומר ראה תניא, אלא אהיכא דאמר ליה לא היו דברים מעולם. אבל היכא דאמר דידיה הוה מעיקרא וקא טעין דזבנה [מיניה לא אמרינן] ראה תניא, אלא אמרינן בלא ראה נמי לא מהימן.
פיסקא. אריס אין לו חזקה וכו'. גמרא. אמאי אין לו חזקה. עד האידנא פלגא. והלא עד האידנא הוה שקיל פלגא כדין אריס, והשתא אכלה כולה שלש שנים, והיה לו לבעל השדה למחות. באריסי בתי אבות. שרגילין לשמור שדות של משפחה זו הם ואבותיהם, ולא היו יכולין להחליפם באריסים אחרים. ואותן אריסים נוהגין ליטול הפירות כולן שתים ושלש שנים, ואחר כך יאכלו הבעלים כמו כן. [הלכך] אין לו חזקה. אבל שאר אריסין שאכלו כל הפירות שלש שנים יש להם חזקה. אריס. של בתי אבות. שהוריד אריסין תחתיו. אותן שלש שנים שהי' לו לאכול והוא לא עשה עמהם כלום. יש לו חזקה. דלא עביד בעל הבית דנחתי אריסים נכרים בארעיה בלא רשותו ושתיק, שמא יקלקלו שדותיו, אלא אם כן עשה האריס עצמו עמהם ורואה מה הם עושים. ואריס. של בתי אבות. שחלק לאריסים. שמסר לכל אחד חלקו בשדה, וגם הוא עושה עמהם. אין לו חזקה. [דאע"ג דהיכא דהוריד תחתיו יש לו חזקה, הכא אין לו חזקה. דכה"ג לא קפיד בעל השדה] מאחר שהוא עושה עמהם. דאיכא למימר הרמנא שוייה. רשות נתן לו להוריד אריסין עמו אם טורח הוא לו לעשות לבדו. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. ורבינו חננאל ז"ל פירש בענין אחר. אמאי דמעיקרא פלגא והשתא כולה. שהרי העדים רואים דכל הפירות [מכניס] לבית, ואריס אינו מכניס אלא חצי הפירות, שדרך בעלי בתים ליטול חלקן מן הגורן. והעדים שמעידים על החזקה לא על הקצירה והמירוח בלבד מעידים אלא צריכין הם להעיד על הכנסת פירות לבית. והכי גרסינן בירושלמי רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות, ואפילו ראהו חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראהו מכניס פירות אינה חזקה עד שיראהו מכניס פירות. א"ר יוחנן באריסי בתי אבות. שדרך אריסי בתי אבות להכניס כל הפירות לבית, ואחר כך מביאין לביתו של בעל הבית חלק מן הפירות, לפי שבעלי בתים בוטחין בהם. לפיכך אין הכנסת פירות שמכניסין האריסין לבית חזקה. ואמר רב נחמן אריס שהוריד אריסין תחתיו יש לו חזקה. לאותן אריסין שהוריד תחתיו ומכניסין כל הפירות לביתם הרי זו חזקה. דודאי היה לו לבעל הבית למחות. דלא עביד איניש דנחתי אריסי לארעיה ושתיק. כלומר שירדו שם אריסים שלא במצותו. וא"ר יוחנן אריס שחלק לאריסין אין לו חזקה. פירוש חלקו הוא מחלק לאריסין וחלק בעל הבית הוא נוטל מן הגורן ומכניס לביתו כבתחילה. דבכי האי גונא אין בעל הבית מקפיד הואיל והאריס שהוריד שם בעל הבית נוטל חלק בעל הבית מן הגורן ואפשר שנתן לו רשות על כך. הרמנא. מורשה, כלומר אפוטרופוס.
אריס מעיד או אינו מעיד. ראובן שהוריד אריס לשדהו ובא שמעון לערער עליו, ובא אריס להעיד לראובן להעמידה בידו. מי אמרינן נוגע בעדות הוא משום דנהנה מן הפירות או לא. הא דאיכא פירא בארעא. שעדיין לא נטל פירות חלקו, אינו מעיד לו, דניחא ליה לאוקומי ארעא ביד ראובן, דאי שקיל לה שמעון יטול גם הפירות כדין נגזל. דלא דמי הא ליורד לשדה חבירו וכו', אלא כלוקח מגזלן דקנסינן ליה, משום דאי לא הוא היתה עומדת השדה ביד הגזלן ומחזירה לבעליו. הא דלית ליה פירא בארעא. וגם לא טרח האריס דלא [נהנה]. מצי להעיד, דלא מרויח מידי בהאי עדות. ואי משום שאם ישאר הקרקע ביד ראובן [יפסיד] באותה אריסות, הרבה שדות אחרים ימצא באריסות. יש מפרשים דלית ליה פירא בארעיה וגם לא אכל פירות אותה שדה מעולם. שאם אכל מפירות אותה שדה הרי הוא נוגע בעדות לפי שאם יזכה המערער הדרא ארעא והדרי פירי ולא יהיב ליה אלא ההוצאה. ולישנא דקאמר הא דלית ליה פירא בארעיה משמע אע"פ שהיו שם מעיד. מדלא קאמר לא הוה ליה פירא בארעיה. ויש לפרש אע"פ שהוא מודה שאכל מפירות השדה שנה או שנתיים, הואיל ואין שם עדים שאכל הפירות אי נמי שאין שם עדים שהיו שם פירות לחלק האריס יותר משיעור הוצאה, הרי זה מעיד, ולא הוי נוגע בעדות, דמיגו דאי בעי אמר לא אכלי, כשמעיד ואומר אכלי ובדין אכלי שהשדה של זה והורידו לשם נאמן. והשתא נמי דתקון רבנן שבועת היסת מעיד. שאם היה אומר לא אכלתי לא היה המערער יכול להשביעו שבועת היסת כיון שאינו יודע אם אכל האריס פירות יותר מכדי הוצאתו. דבטענת שמא אינו יכול להשביעו. הלכך השתא נמי דמעיד שהשדה של זה נאמן. כן נראה בעיני. ואם מערער תובע בבריא את האריס על אכילת הפירות, הואיל ואפילו אם היה טוען לא אכלתי היה נשבע שבועת היסת הוי ליה בעל דבר ואינו מעיד, כדאיתא בפרק האיש מקדש [קדושין מ"ג ע"ב] והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהבי ליה ומשתבע מלוה דלא שקל, ופרע ליה לוה למלוה.
ערב מעיד ללוה על קרקע שלו. להעמידה בידו אם יצא עליה ערער. והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי שיכול המלוה לגבות ממנה חובו, שאין הערב מרויח כלום במה שמעמיד שדה זו ביד לוה. וכי האי גונא נמי איכא למימר מלוה מעיד ללוה, ומלוה נמי מעיד לערב, והוא דאית ליה ארעא אחריתי. ואע"פ שזו שיוצא עליה ערער בינונית והאחרת זיבורית, לא חשבינן ליה משום הכי נוגע בעדות. ולא חיישינן נמי שמא המלוה יודע שהלוה יש עליו עוד בעל חוב אחר מוקדם [ממנו], ולפיכך רוצה שיהו ביד הלוה שתי שדות. להא לא חיישינן ולא פסלינן [ליה] לעדות מחששא בעלמא. וקשיא לן הא דאמרינן [מ"ד ע"א] המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו. אלמא חיישינן לחוב שאינו ידוע ופסלינן ליה לעדות מחששא זו. ואיכא [מאן דאמר ההיא דוקא כשידוע לנו שיש עליו בעל חוב. ולא מחוורא לי, שאם כן לעיל [מ"ג ע"א] גבי שותפין מעידין זה על זה דמוקמינן לה בשכתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו, היכי הוה מקשי] תלמודא להדיא והלא מעמידה בפני בעל חובו. אם איתא דלא חיישינן להכי אלא אם כן יש עליו חוב, הוה ליה לשנויי הכא במאי עסקינן שאין עליו חוב ידוע. ועוד הא דמקשינן לעיל בשמעתין מכר לו בית מכר לו שדה, וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה, אם איתא דלא חיישינן אלא לחוב הידוע, לישני ליה דחזינן ליה לשטר חוב שיש עליו ולא כתיב ביה דאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי. והאי שינוייא הוא עדיפא ורויחא מהאי שינוייא דמשני ליה ואזיל דאמרי עדים ידענא ביה בהאי גברא דלא הוה ליה ארעא מעולם. ונראה לי דהיינו טעמא דחיישינן גבי מוכר שדהו לחבירו שלא באחריות שמא יש עליו חוב שאינו ידוע אצלנו, משום דאיכא למיחש לודאי נגיעת עדות. שאם עליו חוב ולית ליה ארעא אחריתי, ודאי מעיד על עצמו הוא, שהרי יפרע חובו מאותה שדה כאילו היא שלו, ולא יתחייב לשלם כלום ללוקח כיון שלקח שלא באחריות. אבל הכא לענין מלוה מעיד ללוה, אפילו אם יש על הלוה חוב מוקדם ידוע אצלנו, אין כאן ודאי נגיעת עדות, לפי שהמלוה עיקר כי קא מוזיף על אמונת הלוה מלוהו ומקוה שיפרענו מטלטלין או מעות. [הלכך אין כאן] אלא ספק נגיעת עדות שמא חושש המלוה אולי לא תמצא ידי הלוה לפורעו וחפץ שיהא ללוה אחריות נכסים. הלכך כיון שאם (כן) יש על הלוה [חוב ידוע, אין כאן אלא ספק נגיעת עדות, עכשו שאין עליו] חוב ידוע אצלינו אין לחוש מספק לכך.
לוקח ראשון מעיד ללוקח שני. כגון ראובן שמכר שדה אחת ללוי ואחר כך מכר שדה אחרת ליהודה ובא שמעון וערער על של יהודה לומר ראובן גזלה ממני. מעיד לו לוי ליהודה. דהיינו לוקח ראשון ללוקח שני. ומעיד לו שהיא שלו ולא של מערער. והוא שיש לו ליהודה עוד קרקע אחרת שלקח מראובן כשיעור השדה שלקח הראשון. דאי [לית ליה] ארעא אחריתי חושש לוקח ראשון שמא תמצא שדה שלקח שהיתה גזולה ביד המוכר ורוצה שיהא לו אחריות למקחו לגבות משם. אבל אין לפרש שחושש לוקח ראשון שמא יש חוב אצל המוכר וניחא ליה דתיהוי שדה זו ביד לוקח שני לאחריות לגבות משם אותו חוב שלא יחזור בעל חוב על לוקח ראשון. אין לפרש כן, שאם חושש לוקח ראשון לחוב שאינו ידוע, כמו שחושש לחוב קטן גם לחוב גדול יחוש, ואפילו אית ליה ארעא אחריתי אינו מעיד. ולפי שיחוש שמא יש על המוכר חוב כנגד שדה הלוקח וכנגד ההיא ארעא אחריתי או יש עליו שנים או שלשה חובות. כן פירש רבינו יצחק ז"ל. וטעמו של דבר שחושש הלוקח הראשון לגזילת שדה ואינו חושש לחוב שאינו ידוע, לפי שאומר בלבו אם יש על המוכר חוב מוקדם אולי יפרענו במטלטלין או מעות. דסתם הלואה עומדת לפרוע בזוזי. ולוקח שני מעיד ללוקח ראשון, והוא דאית ליה ארעא אחריתי למוכר שיחזור עליו לוקח ראשון אם נמצאת שדהו גזולה ולא יחזור על לוקח שני. אבל אי לית ליה למוכר ארעא אחריתי אין מעיד. כי מה יועיל לו אי אית ליה ללוקח ראשון ארעא אחריתי, הלא אם תמצא אחת מהם גזולה יחזור על לוקח שני. והא דלא נקט לוקח שני מעיד ללוקח ראשון והוא דאית ליה ארעא אחריתי למוכר, משום דניחא ליה למינקט לוקח ראשון מעיד ללוקח שני, ששנו על דרך השאר שהוא שונה והולך ערב ומלוה וקבלן דאמרינן בכולהו "והא דאית ליה ארעא אחריתי" [ופי' בכולן והוא דאית ליה ארעא אחריתי למי שמעידין לו וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי] ללוקח שני שלקחה מן המוכר אחר מקחו של לוקח ראשון. וכגן דלית ליה ארעא למוכר, ולפיכך שאין מעיד אלא בדאית ליה ארעא אחריתי ללוקח שני. וממילא שמעת מינה ללוקח שני שמעמיד ללוקח ראשון בדאית ליה ארעא אחריתי למוכר, משום דבעינן דתיהוי ליה למוכר ארעא כנגד דמי שדה לוקח ראשון ושדה לוקח שני, כדי שאם יזכה בה המערער בשדה של לוקח ראשון ויגבה לוקח ראשון דמי שדהו מן המוכר תישאר לו עוד קרקע לאחריותו של לוקח שני. ומשום דלא הוי דומיא דאינך כולהו דסגי בדאית ליה ארעא אחריתי כשיעור זה הקרקע שיוצא עליה ערער [להכי לא נקט לה], הרב ר' יונה ז"ל. ודברים הללו הם בפירושי רבינו שמואל ז"ל על דרך אחרת, ואינה מחוורת. וקשיא לי, כי אית ליה ארעא אחריתי אכתי אמאי מעיד. ולא חיישינן שמא יחוש לוקח ראשון שמא היא גזולה, כמו (שהקשה) [שחושש] על שלו שהיא גזולה, ולפיכך אומר בלבו אולי זאת שמערערין עליו תמצא גזולה, אחר שתישאר ביד הלוקח השני. ויש לומר לכולי האי לא חייש. ולא הוי נוגע בעדותו מחמת חששא זו, לפי שאתה רואה בנוהג שבעולם שהלוקח מדקדק שיהא למוכר קרקע לאחריות מקחו שמא תמצא שדה שלקח גזולה, ואינו חושש שמא זו וזו גזולה. ולפי הקפדה שרגילין הלוקחין להקפיד ולדקדק הוי ליה נוגע בעדות. והא דאמרינן מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי, אלמא אין המלוה חושש אפילו לגזילה שדה אחת. התם משום דעיקר בטחון המלוה על אמונת הלוה, דלא הוה מוזיף ליה אילו היה חושש שיזקיקנו לטרוף קרקע. לפיכך די לו באחריות שדה אחת, ואינו חושש עלה שמא היא גזולה. אבל הלוקח אינו לוקח על אמונת המוכר שישלם לו אם היא גזולה. לפיכך מדקדק שיהא לו אחריות בנכסי המוכר על ספק גזל שדה שלקח.
<h2>דף מז.</h2>
קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד ניחא ליה דליקיימין תרוייהו בידיה. דכי אתי בעל חוב מהיכא דניחא ליה לישקול. ואע"פ שזה השדה שהקבלן בא להעיד עליה זיבורית, שמא המלוה יחפוץ יותר לגבות מן הזיבורית, דאיכא דניחא ליה בקרקע מרובה אע"פ שהיא זיבורית מעידית וקרקע מועט. כדאמרינן התם הב לי זיבורית טפי פורתא, ומלוה מהיכא דניחא ליה לישקול רצה בזיבורית רצה בבינונית. כדאמרינן בפרק ארבעה אבות א"כ נעלת דלת בפני לווין דא"ל אילו הוו לי זוזי שקילנא זיבורית השתא אשקול כיוקרא דלקמיה. מיהו בשדות בינוניות אין בידו לברור, אלא ביד הלוה ליתן לו איזו בינונית שירצה. אבל בזיבורית נראה לי שביד המלוה לברור וליטול איזו זיבורית שיחפוץ בה, לפי שנתנו ברירה בידו עד בינונית משום נעילת דלת כמו שנתנה תורה הברירה ביד הניזק עד המיטב. ואם השדה שהקבלן בא להעיד עליה עידית, נראה דאפילו הכי הוי נוגע בעדות, דסתמא קאמר תלמודא דאינו מעיד. וטעמא דמילתא, אע"פ שאין ביד המלוה לגבות מן העידית, שמא יתרצה לו הלוה להגבותו (בשדה) [מעידית] או יתפייס עליו לנכות לו מעט ולגבות מן הבינונית מתוך שתיטב העידית בעיניו. ומתוך כך ינצל הקבלן ולא יגבה ממנו תחילה. ולא ניחא ליה לקבלן לפרוע תחילה משלו ולמיקם בתר הכי בדינא להפרע מן הלוה.
גזלן אין לו חזקה. כדקתני במתניתין. אבל בן גזלן יש לו חזקה. וכגון שאין הבן גזלן. גזלן. לקמיה מפרש היכי דמי גזלן. היכי דמי אי דאתו בטענתא דאבוהון אפילו הנך נמי. פירוש אפילו בן אריס אע"פ שהחזיק שלש שנים כיון שאינו טוען שלקחה ממנו אלא שטוען שירשה מאביו אין לו חזקה. ואע"ג דתנן הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, ואע"פ שלא החזיק אביו, כיון שהחזיק היורש ולא מיחה המערער, ה"ז חזקה, הא קיימא לן דבעינן עדים דדר ביה היורש חד יומא. שיש שם אמתלא דקרקע זו לקוחה היתה ביד אביו. ואמתלא זו מסייעת לחזקה שהחזיק בה היורש. ולפיכך אינו צריך טענה. הלכך בן אריס, כיון שלא דר שם האריס חד יומא בחזקת שהיא שלו אלא בחזקת אריסות, צריך הוא טענה. דהו"ל כמו שלא ירד שם האריס כלל. שהרי מחזיקין אותו שהיה יורד לשדה זו בחזקת אריסות. ולפיכך לא הוי מהניא ליה בשדה זו חזקת ג"ש. בספרי הגאונים ז"ל כתוב, לא צריכא דאמרי עדים בפנינו הודה לו. וקשיא להו לרבוותא ז"ל על גירסא זו, א"כ מ"ש בן אריס דיש לו חזקה ואריס אין לו חזקה, הא ודאי אריס בדכותה יש לו חזקה כיון שהודה לו בפני עדים. ועוד חזקה מאי עבידתה. ויש לומר דהכי פירושה, לעולם בן אריס ובן אומן דיש להם חזקה, כגון דאתו בטענתא דנפשייהו. וגזלן דאין לו חזקה מיירי באנפא אחרינא דלא משתכח ההוא דינא באריס ואומן, דאע"פ שהודה בפני עדים לגזלן שהשדה שלו, אין לו חזקה. דאפילו הודאה וחזקה תרוייהו לא מהנו ליה. ואשמועינן רבי יוחנן דההוא דינא גופיה איתיה בבן גזלן בחיי אביו, שאם החזיק בה הבן בחיי אביו והודה לו הנגזל שמכרה לאביו אין לו חזקה. דכמו שמתירא שלא להודות לאביו מתירא הוא להודות לבנו מפני שמתירא מן הגזלן. ומילי מילי קא נסיב. ומשמע ליה לרבי יוחנן דהאי דינא דמשכח בגזלן ובן גזלן לא משתכח בבן אומן ובבן אריס ולא באריס ואומן. ותו ליכא לאקשויי אפילו הנך נמי, דהנך איכא למימר קושטא קא אמרי. כלומר דוקא גזלן ובן גזלן אין להם חזקה ולא מהניא בהו הודאה, אבל בן אריס ובן אומן והוא הדין אומן ואריס עצמו מהניא בהו הודאה. כן למדתי פירושה מדברי רבינו חננאל ז"ל. ומ"מ הא דקאמרינן הנך איכא למימר קושטא קאמרי, משמע אפילו בלא עדים. דאי בעדים פשיטא דהודאה קושטא היא, ולא הוה ליה למימר הנך איכא למימר, אלא הכי הוה ליה למימר "הנך ודאי קושטא קאמרי". ורבינו יעקב ז"ל גריס דאמרי בפנינו הודה לו. ופירושה כגון שהחזיק בן אריס שלש שנים בשדה זו, ונאמן לטעון שבפניו הודה בעל השדה לאביו שמכר לו את השדה, מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי, שהרי החזיק בה ג"ש אחר שמת האריס. אבל בן הגזלן, נהי דמהימן במיגו על מה שטוען שהודה לו הנגזל לגזלן, מיהו אין הודאתו ראיה, דמחמת פחת הודה לו, כדרב כהנא. אבל בן הגזלן שהחזיק שלש שנים יש לו חזקה. ולא מיבעיא אם הוא טוען שהודה בעל השדה לאביו. אלא אפילו אינו טוען כלום טוענין ליורש ואימר בן הגזלן לקחה אחר שמת אביו הגזלן, ועל כן לא מיחה בעל השדה על חזקה שהחזיק בן הגזלן שלש שנים. וכגון דדר בה בן הגזלן חד יומא. כתב ה"ר יונה ז"ל נראה בעיני מדלא קאמר בפנינו הודה לו בפני עדים, וקאמר בפנינו הודה לו, משמע שאע"פ שלא היתה הודאה זו אלא בפניהם מהניא גבי אומן ואריס, ולא תלינן לה בהשטאה. שאין תולין כיוצא בזה בדברי השטאה כיון שהיה אוכל פירות ומחזיק בשדה בחזקת שהיא שלו וזה מודה לו שהוא מחזיק ואוכל כדין. הילכך אילו הודה בפני עדים אין צריך לומר אתם עידי, גם עכשיו שהודה של אריס [הויא הודאה] ונאמן בן האריס לומר שהודה לו בפניו מתוך שיכול לטעון מינך זבינתה אין זה יכול לומר משטה הייתי בו. וכן כשהודה לאומן, כיון שהיה הכלי ביד האומן לא תלינן הודאה בהשטאה. וכן קבלתי מרבותי ז"ל על מי שהודה ואמר שטר שבידי פרוע הוא, שאין צריך לומר אתם עידי. ולא אמרו שצריך לומר אתם עידי אלא במי שמחייב עצמו ואומר מנה אני חייב לך, דמחוסר גוביאתא. מיהו אם טוען זה ואמר כבר הודית לי ביני ובינך על שטר זה שהוא פרוע וזה אומר ודאי הודיתי לך אבל משטה הייתי בך נאמן, מתוך שיכול לומר לא הודיתי לך מעולם.
כן גירסת... ז"ל, אמר רבא פעמים שבן בן גזלן אין לו חזקה כגון דאתי בטענתיה דאבא דאבוה. פירוש שטוען שהנגזל הודה לאבי אביו הגזלן שהיא שלו. [ולישנא דרבא משמע] שלא החזיק בה אביהם הגזלן שלש שנים. הלכך לא הויא ראיה שהחזיק בה אביו שנה או שנתיים. כמו דר ביה חד יומא במוריש דעלמא. דאילו בעלמא כשדר בו אביו יום אחד סתמא בטענת מקח היה דר בה, אבל כאן דאיכא למיתלי דשמא אביו היה דר בה בטענת אביו שהיה גזלן שהניחה לו, ולא בטענת עצמו היה יורד בה, וגם זה אינו טוען שלקחוה לא הוא ולא אביו, אלא שבא בטענת הודאת הנגזל לאבי אביו, הרי זו חזקה שאין עמה טענה. אבל אם החזיק בה אביו שלש שנים, כיון שהוא נאמן לטעון לזה ממך זבנתה, טוענין ליורש מאי דהוה מצי אבוה למטען.
היכי דמי גזלן א"ר יוחנן כגון שהוחזק בגזלנות על שדה זו. מיהו בשדות אחרות מהימן כיון שלא הוחזק גזלן עליהם. ורב חסדא אמר כגון דבית פלוני וכו'. אנשים רשעים היו ומכיר בהם רב חסדא. וכיון שהיו הורגין נפשות על עסקי ממון אין להם חזקה בשום קרקע בעולם, שכל אדם ירא למחות בהם. וקיימא לן כתרוייהו דלא פליגי אהדדי. שאם הוחזק בגזלנות על שדה זו ודאי, שוב אין לו חזקה בשדה זו. ומדקאמר כגון שהוחזק בגזלנות על שדה זו ולא קאמר שהוחזק בגזלנות על שדה אחת, אלמא דוקא בשדה זו שהוחזק עליה בגזלנות אין לו חזקה אבל בשאר שדות יש לו חזקה. שבשדה זו כיון דאחציף נפשיה וגזלה ירא הלה למחות בו. אבל בשאר שדות, כיון שלא נודע לנו שגזל שדה [ההיא], לא חיישינן לתרתי לחוש שירד בה בגזלנות ושייראו הבעלים מפניו למחות מאחר שהוחזק שהוא הורג נפשות ונוטל הממון, ואין לו חזקה בשום קרקע אע"פ שלא הוחזק עליה בגזלנות, לפי שיראים מפניו למחות. בן שחלק. שהופרש מאביו ואינו סומך על שולחנו ואינו משתדל בנכסי אביו. ואשה שנתגרשה הרי הם ככל אדם ואע"ג דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב, הנך כיון דאיפלוג זה מזה יש להם חזקה זה על זה. ובגמרא שיילינן, בשלמא בן שחלק איצטריך סלקא דעתך אמינא אחולי אחיל אב גבי בן פירות שלש שנים שאכל, ולפיכך לא עירער, ולא תיהוי חזקה, קמ"ל דלא מחיל. אלא אשה שנתגרשה פשיטא. ומהדרינן לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת וכדרבי זירא דאמר כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. ופירש ה"ר שמואל ז"ל סד"א כיון דבעלה חייב במזונותיה לא תיהוי לה חזקה, דאיכא למימר הניח לה בעלה קרקע זו בידה כדי שתיזון מפירותיה, קמ"ל דהויא חזקה. דכיון שהתחיל בגירושין והוא שונא לה לא ייחד לה קרקע למזונות, כי בטורח יתן לה מזונות שחייבוהו ב"ד. וכן פסקו רבינו חננאל ורבינו משה ז"ל [עדות פי"ג ה"ט]. לא מיבעיא אם ייחד לה ארעא למזונה דיש לה חזקה בשאר שדות. אלא אפילו לא ייחד לה ארעא אחריתי לכתובתה אית לה חזקה באותה שדה שאוכלת. דסתם ברייתא בכל ענין מיתוקמא ואפילו בשלא ייחד לה ארעא אחריתי למזונה. דאע"ג דאית לה מזוני למגורשת ואינה מגורשת אין שייך למסור בידה שדה למזונותיה, ואינו בוטח בה, כיון שהיא כנכריה אצלו. והא דמקשינן לקמן גבי ולא לאשה בנכסי בעלה פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקא אכלה, דוקא באשתו הוא דפשיטא לן האי טעמא כיון דאית לה מזוני ובטח בה לב בעלה. אבל אם קבל עליו לזון איש נכרי לחמש שנים יש לו חזקה בנכסיו, דלא עביד איניש למסור בידו שדה למזונות.
<h2>דף מז:</h2>
וכולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה. כל הנך דאמרינן לעיל אין להם חזקה אם הביאו שטר מכירה אי עידי מכירה או עידי הודאה ראייתן ראיה. והא לא איצטריכא ליה אלא משום דסיפא נקט לה בגזלן אע"פ שהביא שטר מכירה או עידי מכירה או עידי הודאה אבל מתן מעות לא ראו, אין ראייתו ראיה. דאי לאו דאודי ליה או שלא כתב לו שטר מכירה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. אבל אם נתן לו הגזלן מעות בפני עדים ראייתו ראיה. ואע"פ שידוע הדבר לעדים. דהא סבירא ליה לרב הונא תליוה וזבין זביניה זביני. אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו. הא דקתני תרתי הכי קאמר, אין ראייתו ראיה לענין חזקת דמים. דאע"ג דאודי ליה באנפי סהדי שקבל ממנו מעות, מוציאין השדה מידו, ואין הנגזל מחזיר לו המעות שהודה בקבלתן. והיה לו להקדים בלשונו ואין מעמידין שדה בידו. אלא אגב דקאמר אע"פ שהביאו ראיה הקדים תחלה אין ראייתן ראיה. רב ביבי סיים. בהך מילתא דאמר רב נחמן אמר לי הונא. משמיה דרב נחמן. הרי רב ביבי אמר כן משמיה דרב נחמן. אבל רב הונא לא סבירא ליה ראייתו דאייתי האי תוספתא כדאיתא בגמרא דכל היכא דאיכא מתן מעות סבירא ליה לרב הונא דהוי זביני. ורב ביבי פליג עליה דסבירא ליה תליוה וזבין זביניה [לאו] זביני. בד"א. דמעות יש לו. שאמרו עדים בפנינו מנה אבל אמרו בפנינו הודה לו. אף מעות אין לו, כדרב הונא. והני מילי בדמסר מודעא אזביני וכו'. לאו למימרא דרב ביבי במסירת מודעא קאמר. דהא סבירא ליה לרב ביבי תליוה וזבין זביניה לאו זביני, ואע"ג דלא מסר מודעא. אלא ה"ק והני מילי דאמרינן הכי דאפילו כי נתן מעות קרקע אין לו בדמסר מודעא קמי זביניה, אבל אי לא מסר מודעא כיון דאיכא מתן מעות אף קרקע יש לו כדרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני. ואע"ג דרב ביבי סבר דלא הוה זביני אפילו בלא מסירת מודעא, נשמע לרב הונא במסירת מודעא דאי מסר מודעא מקמי זביניה אי אמרי עדים בפנינו מנה לו קרקע אין לו אבל מעות יש לו. אבל אי לא מסר מודעא קיימא לן כרב הונא דאע"ג דאניס כיון דאיכא מתן מעות זביניה זביני, דאגב אונסיה גמר ומקנה. ודוקא תליוה וזבין זביניה זביני אבל תליוה ויהיב לא קנה ואפילו כתב לו אחריות נכסי' לא קנה, שהרי באונס שעבד לו נכסיו והדעת מכרעת כן. וסוגיין נמי הכי מוכחא. דמקשינן על הא דרב הונא, ולשמואל דאמר גבי סיקריקון אף בשטר לא קנה וכו'. ולא מוקמינן לה לדרב הונא בדכתב לו אחריות נכסים כי היכי דמוקמינן לה אליבא דרב בדכתב לו את השטר. והא דמהני ליה לרב כתיבת השטר אע"פ שאנסוהו על כתיבת השטר, מדאמרינן גבי הא דרב הונא הא איתמר עלה [אמר רב] לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה. משום דרב ודאי סבירא ליה דאע"פ שאנסוהו לכתוב את השטר אגב אונסיה גמר ומקנה, דהא גבי לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית כמאן דאנסיה בעל הבית על כתיבת השטר דמי, דודאי הסיקריקון יקפיד אם ישמע שזה מונע כתיבת השטר מן הלוקח, שעולה הוא בדעתו שתחזור לו הקרקע, ואפילו הכי קאמר רב דקנה כיון דכתב לו את השטר [אע"פ שהוא אנוס על] הכתיבה. מיהו אם אמר לו לך חזק וקני, דדיבורא בעלמא הוא, לא אמרינן דגמר ומקנה. אבל לשמואל דאית ליה דאף בשטר לא קנה, ודאי היינו טעמא דקנה כשכתב לו אחריות נכסים, משום דאמרינן לא היה אנוס על כתיבת האחריות שהסיקריקון לא היה מקפיד אילו שמע שזה מנע ממנו שעבוד נכסיו, שהרי הסיקריקון לא גלה דעתו שרוצה בשעבוד נכסיו. אבל אם אנסוהו לכתוב אחריות נכסים ודאי לא קנה, כמו שלא קנה בכתיבת השטר בלא אחריות נכסים. כי מה טעם יש להפריש ולחלק בין כתב לו השטר ובין כתב לו אחריות נכסים כיון שהכל מתוך האונס. והא דאמרינן לעיל לאפוקי מדרב דאמר אבל בשטר קנה קמ"ל כדשמואל דאמר שמואל אף בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות נכסים, לאו למימרא דגבי גזלן קנה בכתיבת אחריות. שהרי אנוס הוא על האחריות כיון שהגזלן אומר לו לכתוב לו אחריות. אלא גבי סיקריקון הוא דמהני כתיבת אחריות מן הטעם שפירשנו. מיהו אם בגזלן שאינו הורג נפשות על עסקי ממון מיירי אלא שהוחזק בגזלנות על אותה שדה, ודאי כי היכי דאמרינן דאם הוחזק בגזלנות שדה אחת יש לו חזקה בשדה אחרת שאין יראים מפניו למחות אלא על אותה שדה שמסר נפשו עליה, הכי נמי אין יראין מפניו למנוע ממנו שעבוד נכסים, שהרי שעבוד נכסים כשדה אחרת דמיא. הלכך אם כתב לו אחריות קנה.
<h2>דף מח.</h2>
מצאתי לרב אלפסי ז"ל בתשובת שאלה, דבטול מודעא ולא כלום הוא באונס. דבעינן דלימא בהדיא "ברצוני אני מבטל אותה". ולא עביד ליה אונס כלל לבטל המודעא. הילכך אית ליה למכתב בשטרא "ברצון נפשי שלא באונס ביטלתי המודעא". אך הרב בעל התוספות כתב בחלוף, דאפילו באונס בהביטול, דאגב אונסיה גמר ומבטל לה. ומוכח [לה] מגט ומההיא דערכין [כ"א ע"א] פרק האומר משקלי עלי, גמ' וכן אתה אומר בגיטי נשים, אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מבטל מודעא, פשיטא, לא צריכא דעשיוה ואירצי, מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל. אם כן לתני עד שיתן, מאי עד שיאמר, עד שיאמר רוצה אני ומבטל אני המודעא. משמע דהיכא דכייפינן ליה עד דמבטליה למודעא הוי ביטול, דאגב אונסיה גמר ומבטל. ועוד כתב הריא"ף ז"ל דמה שנוהגין לכתוב בשטר המתנות והמכירות "בביטול כל מודעי" בלא שאלת פי המוכר והנותן, לא הוי ביטול מודעא. ועכשיו עושין בלא שאלה, ואינו כלום אלא אם כן מעידין ואומרין "בפנינו ביטל המודעא" אם בטלה. וכתב הרב בעל התוספות אם בשעה שמסר מודעא אמר לסהדי "כל מאי שאבטל מהאי מודעא הריני מוסר עכשיו מודעא מההוא ביטול" לא מהני ביטול כלל. וזאת הסברא על דעת התוספת איתמרא, דביטול אפילו באונס מהני. והלכך השתא מוסר מודעא מההוא ביטול. אבל לדעת הרב אלפסי ז"ל שכתבנו, דבעי ביטול ברצון, אפילו כתב "כל מה שאבטל הריני מוסר מודעא" לאו מודעא היא, שהרי ברצון הוא הביטול, ואיך יתכן שם מודעא. כתב הרב בעל התוספות... לא מהניא ביטול כל [המודעות]... תליוה וזבין... מתנה. אבל אי לא... מסר מודעא... כל זמן דביטלו מדעתו. אמנה היו דברינו. לא הלוהו כלום, אלא כתבנו לו שטר למלוה שלא יוציא עליו שטר זה אלא אם כן ילוה לו, והוא שעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה לו אפילו לאחר זמן. אין נאמנים. אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דסהדי אעולה לא חתמי.
<h2>דף מח:</h2>
בשדה סתם. שהכריחוהו למכור אחת משדותיו, והוא בירר זו השדה מעצמו ומכרה. ואיכא למימר מאחר שהוא בירר אותה גמר בדעתו להקנותה. ובשדה זו נמי לא אמרן וכו'. ה"ג ולא אמרן אלא דלא ארצי זוזי וכו'. שקבל המעות ולא מנה אותם ולא שקלם, וכדאמרינן בעלמא [ברכות ס"א ע"א] אסור להרצות מעות לידה. אבל אם מנה המעות הרי זו הוכחה שנתרצה במכר. ואית דגרסי דלא ארצי ליה זוזי, פירוש שלא היה מחזיר לו מעות הרעות להחליף במעות [יפות]. דלא הוה ליה לאשתמוטי. מן האנס בשום דיחוי בעולם, כגון המתן לי עד למחר או עד שיבוא בני. הילכתא בכולהו תליוה וזבין זביניה זביני אפילו בשדה זו. ולא הוה ליה לאשתמוטי. דהא אשה. כשמכריחה אדם לקבל קידושין להתקדש בו. כשדה זו דמיא. שאינו חפץ כי אם בה. ואמר אמימר. כלומר קיימא לן הכי. תלוה וקדש. דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה בכסף. ושמעינן מהכא לענין תליוה וזבין דאע"ג דלא נתן דמים כפי שווי השדה כיון דאין אונאה לקרקעות ותורת מכר בכך מכרו קיים. ותו שמעינן מהא דמקשינן לעיל בגמרא על רב הונא מהא דרב ביבי דמסיים בה משמיה דרב נחמן ולא משנינן דהא דרב ביבי בשלא נתן לה הדמים בשווי השדה. אמר רב אשי. במכר מודינא לך דהוו זביני, אבל גבי אשה תקינו רבנן דלא ליהוו קידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ורבנן אמרי לא הוו קידושי. טבי. גברא אלמא הוה. תלא לפפי. באילן ששמו כינרא, שימכור לו שדהו. חתם רבה בר רב הונא. ועד אחר עמו על המודעא שמסר פפי קודם המכירה. וגם על המכירה חתם. מאן דחתם אמודעא וכו'. קס"ד דהכי קאמר, שטר מודעא קיים ונדון עליו ושטר המכירה קיים ונדון עליו. והיינו דפרכינן, מה נפשך, אם שטר המודעא קיים שטר המכירה בטל, שהמודעא מבטלתו. ואם שטר המכירה קיים הרי המודעא כמי שאינה. ומהדרינן דה"ק אי לאו מודעא, שמסר פפי לסהדי קודם שטר המכירה. מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. אע"פ שראוהו עדים שאנוס היה בשעת מכירה. דאגב אונסיה גמר ומקנה מאחר שלא גלה דעתו ולא מסר מודעא קודם המכירה.
<h2>דף מט.</h2>
מודעא היו דברינו אין נאמנין. אע"פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ולא דמיא להא דתנן [כתובות י"ח ע"א] העדים שאמרו אנוסים היינו אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין. דהתם כיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר עדיין לא נעשה כמי שנחקרה בבית דין. וכשבאין אלו ומעידין שזה כתב ידן אבל אנוסים היו ולא היו עדים בדבר, נמצא שלא היתה כאן הגדה מעולם, וליכא למימר בה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל גבי מודעא היו דברינו, דקא מודה בעדות השטר שהיו עדים על המכר, והמוכר צוה לכתוב השטר, כיון שהגידו והודו בעיקר עדותן שוב אין חוזרין ומגידין לבטל עדותן ולומר היתה שם מודעא, ואע"ג דאיכא מיגו, דגזירת הכתוב הוא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין. אע"פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. מודעא היו דברינו נאמנין. ואע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר. ואע"ג דתנן העדים שאמרו אנוסים היינו אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, ואע"פ שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות. התם עקרו ליה לסהדותייהו לגמרי, ואומרים שלא העידו כלל לפי שאנוסים להעיד מה שלא ראו. אבל כאן הרי הם מודים בעיקר עדותם שחתמו שטר המכר במצות המוכר ועשו כהוגן להציל האנוס מיד עושקיו. ואע"ג דכי אמרי נמי אמנה היו דברינו מודים הם בעיקר עדותן שזה ציוה לכתוב שטר זה, מכל מקום מעידים הם שעשו עולה בזה, לפי שלא ניתן ליכתב, כדאמרינן התם [כתובות י"ט ע"ב] שטר אמנה עולה הוא וסהדי אעולה לא חתמי. הילכך אפילו לכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין. אבל מודעא ניתן שטר מכר ליכתב הלכך נאמנין אע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר ומן הטעם שפירשנו. ונראה דהיינו דאיצטריך תלמודא לעיל בגמרא לאקשויי מדרב נחמן, אע"ג דמסתמא היה כתב ידו של רבה יוצא ממקום אחר, אפילו הכי איצטרכינן לאקשויי מדאמר רב נחמן מודעא היו דברינו אין נאמנין דלאו מילתא דפשיטא היא, דמר בר רב אשי פליג עלה אע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר.
<h2>דף מט:</h2>
פיסקא. אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. בגמרא מקשה פשיטא כיון דאית ליה פירי פירי הוא דקא אכיל לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן וכו'. [מ"ט ע"ב] גמרא. הא ראיה יש. חזקה אינה מועלת אלא כד מייתי עדים או שטר שמכרה לו, תועיל לו לקיים מכירתה. ואמאי. תימא נחת רוח עשיתי לבעלי, שמכרתי לו כדי שלא יכעוס עלי אבל לא היה בדעתי להקנותו. ולא דמי לתליוה וזבין דזביניה זביני, דהתם אגב אונסיה גמר ומקני. אבל הכא דליכא אונסא כל כך לא גמרה ומקניא. הא ראיה יש ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי. אע"ג דאוקימנא מתני' בדכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. ואם חזרה ונתנתם לו לא שייך לומר כאן נחת רוח עשיתי לבעלי, דהא לא מצי אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, כיון שהקרן והפירות שלה ויכולה למוכרם כחפצה ואם מכרה ונתנה קיים. יש אומרים נהי דכי איצטריכא ליה לתנא לאשמועינן שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו בדכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אצט[ר]יכא ליה, מיהו מתניתין בכל אנפא איירי, בין בדכתב דין ודברים אין לי בנכסיך, בין בדלא כתב לה. ודייקינן מינה הא יש ראיה יש, בכל ענין ואפילו בשלא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. והיינו דאקשינן ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי. דקס"ד השתא בנכסי מלוג יש לומר כן הואיל והוא אוכל פירות נמצא כשהיא נמנעת מלמכור לו או מלמכור למי שהוא חפץ למכור לו נותנת עיניה בגירושין ובמיתה. לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. פירוש מקחו מן האשה בטל, וכשיגיע זמנה לטרוף טורפת מן הלוקח ההוא כאילו לא לקח מן האשה. לפי שהיא יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי. מיהו כל זמן שאינה באה לטרוף אינה יכולה לבטל המקח, אלא מקחו קיים בינתים אפילו אם לא לקח מן האשה כלל. שהרי משנה זו בין באותן שלש שדות בין בשאר נכסיו, כדאמרינן למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כל שכן דהויא לה איבה ומקחו בטל. ובשאר נכסים אי אפשר לומר דמקחו בטל לאלתר, דאמרינן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ"א ע"ב], דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן וכו' אשתו אי בעי לזבוני הכי נמי דלא מזבן. זה כתב ה"ר שמואל ז"ל.
יש מפרשים דבאותן שלש שדות מקחו בטל לאלתר. ונראה דבשדה שכתב לה בכתובתה ושמייחד לה בכתובתה דהיינו אפותיקי מכור עד שעת הטירפא. אבל בשדה שהכניסה לה שום משלה דהיינו נכסי צאן ברזל מכרו בטל לאלתר משום שבח בית אביה. דגבי אפותיקי תניא בפרק השולח עושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים רבן [שמעון בן] גמליאל אומר בעל חוב גובה משאר נכסים אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. ועד כאן לא פליג רשב"ג אלא לענין שגובה מן הלקוחות לשיגיע זמנה לטרוף ואין אומרים לה שתגבה משאר נכסים, אבל ודאי מכרו קיים עד שעת הטרפא. ולענין נכסי צאן ברזל אמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה ובא לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. ואייתי מינה ראיה התם למ"ד בענין המכנסת שום לבעלה והיא אומרת לו כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן ליך דאמר הדין עמה משום שבח בית אביה. טעמא דמילתא משום שבח בית אביה. אבל בשדה שעשאה אפותיקי לכתובתה דלא שייך טעמא דשבח בית אביה מכרו קיים. והא דאמרינן מכרו שניהם לפרנסה, פירושו כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה והבעל עצמו מוציא מיד הלקוחות כיון דמקחו בטל לאלתר. ולענין פלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי אפותיקי, דעת הרב אברהם ב"ר יצחק ז"ל לפסוק כרשב"ג דיהיב טעם למילתיה שהכניסה לה שום משלו, כיון שהכניס לה השדה תחת מטלטלין שהביאה לו מבית אביה יש לה גם כן על שדה זו טענת שבח בית אביה. באותם שלש שדות. אחת שכתב לה בכתובתה. היא שדה ששיעבד לה לכתובתה מאה מאתים ותוספת. ואחת שייחד לה בכתובתה. שהכניסה לו שום משלו, תחת מטלטלין שהכניסה לו שם לה שדה שקבל עליו בכתובה. ה"ג אחת שהכניסה לו שום משלה. שדה שהכניסה לו מבית אביה מקבל אותה בשומא עליו. ושתי שדות אלו נקראים נכסי צאן ברזל. ואית דגרסי ואחת שהכניס לה שום משלו. ולפי זה שדה שייחד לה בכתובתה היא שדה שהכניסה לו. למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים. ולפרושי מילתיה דרבה כדרב הונא מהדר. וכד מסיק לפרושי מיתרצא לה מתניתין. אבל אין לפרש אילימא למעט שאר נכסים דדייקינן מינה הא ראיה יש, בשאר נכסים מיתוקמא, דהא ליתא, דלא שייך למיתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. אלא למעוטי נכסי מלוג. והא דנקט באותן שלש שדות לרבות ולמעט בא, לרבות דאפילו בהנך שלש שדות איכא איבה, דהא אע"פ שיש לה זכות בהם יותר מבשאר נכסים, שהרי הם אפותיקי לכתובתה. ולמעט דבנכסי מלוג מקחו קיים, שאינה יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי. כי הדין עמה להרבות ולמעט, שהגוף שלה. והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום. טעמיה דאמימר למאי דקס"ד משום דנכסי מלוג נמי יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, ואיש ואחר כך אשה קאמר.
[כתובות צ"ה ע"א] ומכר את שדהו. המשועבדת לשתי הכתובות, ולא היה באותה שדה אלא שיעור כתובה אחת. דין ודברים אין לי בגוה. כלומר לא אטרוף משדך בשביל שעבוד כתובתי. והראשונה מיד השניה. לבדה לא כתבה דין ודברים אין לי עמך. ואע"פ שביטלה ומחלה שעבודה, לאו לגמרי נסתלק אלא כל זמן שהוא ברשות הלוקח, משום דעבד לה נייח נפשה. אבל כיון שנסתלק שיצא מתחת ידו יכולה לתבוע זכותה. והלוקח מיד הראשונה. שהרי קבל עליה ונתנה לו כל זכותה שהיה לה באותה שדה ואחר כך השניה מוציאתו מיד הלוקח. וכן חוזרין חלילה לעולם עד שיטילו פשרה ביניהם. כלומר בין הלוקח השניה שנותן הלוקח קצת דמים לשניה משום שעבוד כתובתה. וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי וכו'. ומשני דמיירי שכבר מכר הבעל לאחר שדה אחד ולא רצתה למחול לו שעבודה ועכשיו מכר שדה אחרת לזה ומחלה לו שעבודה. ואם איתה דמשום נחת רוח עבדא, מקמא איבעי לה למעבד. ושמעינן מינה וכו'. אין מחזיקין בנכסי אשת איש. דמציא אמרה על בעלי סמכתי שהוא ימחה ויערער על ידי למי שיחזיק בנכסי.
<h2>דף נ.</h2>
כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא. לכאורה משמע מהאי לישנא דדוקא כשמת הבעל אתיא איהי ומפקא, אבל מחיים אע"פ שהיא מעכבת על ידו מכירת פירות משום רווח ביתא כדאיתא בכתובות, מ"מ אינה יכולה לבטל המקח לגמרי מכירת (הפירות) [הגוף], דאם מתה היא איגלאי מילתא שהמכר קיים מתחילתו, דבעל לוקח ראשון הוי. אבל כי מת איהו אמרי לא עשה כלום ונתבטל מכירת הגוף לגמרי, ואתיא איהי ומפקא. אך בירושלמי [כתובות פ"ט ה"א] אמרו מכר הוא ומתה היא מכרו בטל. ונראה לי הטעם, אע"ג דבעל לוקח ראשון הוי לכל דבר שהוא זכות לו, אפילו הכי מכרו בטל משום שבח בית אביה. ולאלתר מכרו בטל, שאינו כבוד לאשה שיהיו נכסיה מכורין, לא מכר גמור ולא מכר על תנאי אם תמות בחייו. הלכך המכר בטל מעכשו. ותדע שהרי אפילו נכסי צאן ברזל אמרו אם רצה הבעל למכור לא ימכור. ואפילו מכרו שניהם לפרנסה שניהם מוציאין מיד הלקוחות. וטעמו של דבר משום שבח בית אביה. וכל שכן בנכסי מלוג דאיכא שבח בית אביה ומכרו בטל לאלתר. ומאי דנקט בירושלמי מכר הוא ומתה היא מכרו בטל, הוא הדין דלאלתר בטל. אלא רבותא נקט שאע"פ שלא ערערו על המקח עד שמתה היא וסד"א דבעל לוקח ראשון הוי ומתקיים המקח לגמרי קמ"ל. והא דנקט בגמרא דידן דזבין איהו מית ואתיא איהי ומפקא, אע"ג דהוא הדין היכא דמתה היא דאיהו מפיק, ואפילו לאלתר נמי בטל. משום דעיקר חידוש דברי אמימר לאשמועינן דאשה שמכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות. והתם דוקא כשמתה, דהוי לוקח ראשון. אבל מת הוא מכרה קיים. ואיידי דנקט אשה שמכרה נקט נמי איש שמכר, אע"ג דלא איצטריכא ליה לאשמועינן. הלכך מפרש לה תלמודא דומיא דאשה שמכרה ודכותה. והכי קאמר לא שנא איש שמכר גוף נכסי מלוג שאינו יכול להפקיע זכות [אשתו במכירתו דכי מת איהו אתיא ומפקא ולא שנא אשה שמכרה שאינה יכולה להפקיע זכות] בעלה דכי מתה היא אתא איהו ומפיק. ולענין מכירת פירות אסיקנא בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ' ע"ב], דבעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום, משום רווח ביתא, ובזוזי וקא עביד איהו עיסקא מכרו קיים דהא איכא רווח ביתא. מיהו לענין נכסי צאן ברזל ודאי אם מכר לפירות מכרו קיים כיון דליכא במכירת פירות משום שבח בית אביה, דהא גבי נכסי מלוג לא מבטלינן לה למכירה לפירות אלא משום רווח ביתא. כל זה לשון הרב ר' יונה ז"ל.
וזה לשון רבינו הרמב"ן ז"ל הא איתמר עלה אמר רבא. ה"ג רשיז"ל, אחת שכתב לה בכתובתה או אחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה. וכן גריס תלמידו ה"ר שמואל ז"ל. ופירש אחת שכתב לה בכתובתה, אפותיקי הוא. ומיהו כל נכסיו נמי שעבד לה. או שיחד לה שדה אחת לאפותיקי אלא שלא נכתב בכתובתה. ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל, וזהו נכסי צאן ברזל. ואינו מחוור, שאין אלו שלש שדות אלא שתים. ועוד שהיה לו לומר אחת שכתב לה בכתובתה או שיחד לה. אחת אחת למה לי. וגרסת הכניסה לו שום משלו אינה נכונה, אלא שום משלה. אבל רבינו חננאל ורבינו ז"ל גורסין "ואחת שהכניסה שום משלו". ופירושן, אחת שכתב לה בכתובתה, כלומר שתגבה אותו ממנו, דהיינו תוספת כתובה. ואחת שיחד לה לגבות הכתובה ממנו, דהיינו אפותיקי. ואחת שדה שלו שהכניס לה כנגד השום שקבל עליו מנכסי נדונייתה. ואקשינן למעוטי מאי, אילימא למעוטי שאר נכסים, פירוש דידה, דהיינו נכסי צאן ברזל שקבל אחריותם בשומא, כל שכן דהויא לה איבה, דכיון דאם פחתו פחתו לו וגובה משאר נכסיו ואינן נכתבין לה, אי מעכבא עליה אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה. וכל שכן בשאר נכסים דידיה ממש שאין לה עליהם אלא שעבודא שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. אלא הא דאקשינן נכסים דידה, משום דלאוקומה למתניתין מהדרינן. ומתניתין נכסי אשתו קתני, ואין שאר נכסים דידיה נקראין נכסי אשתו אע"פ שיש לה בהם שעבוד. ועוד דהנהו פשיטא דמצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ולא למעוטי הנהו נכסים קא אמרינן. וה"ר שמואל מפרש לה ששאר נכסים, דידיה. ואינו מחוור. ועוד כתב ה"ר שמואל ז"ל דהאי מקחו בטל דקתני מתניתין, מקחו מן האשה קאמר, דלכשתבא לגבות כתובתה גובה ממנו, אבל מחיים לא, שהרי משנה זו אפילו בשאר נכסים דידיה היא, ובשאר נכסים דידיה אי אפשר לומר המכר בטל מיד, כדאמרינן בכתובות וכדבעינן למכתב לקמן. זה פירוש הרב ז"ל. ונראה שבאותן שלש שדות המכר בטל מיד לדעתו ז"ל. ולא אתברר לי מפירושו אם בשלשתן הוא אומר כן, ואפילו בשתי שדות שהן אפותיקי. שרבותינו רגילין לומר בנכסי צאן ברזל אין לו למכור ואם מכרן אינן מכורין ואפילו לשעה, שהמכר בטל בהם מיד כמוכר דבר שאינו שלו. וכנכסי מלוג הם. ומוכחי הא מילתא מיבמות פרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"ב], וכדכתבינן לה התם. אבל בשאר שדות שהן אפותיקי ודאי מכורין עד שתבא לגבות כתובתה שגובה מהם. וראינו לרבו רבינו שלמה ז"ל שכתב בפרק האשה שנפלו לה נכסים גבי ההיא דאמרינן אשתו אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבן, בלשון הזה. והא דתנן לקח מן האיש מקחו בטל, אוקימנה בבבא בתרא באותן שלש שדות וכו', כדכתיב בפירושיו. למדנו שדעתו ז"ל, שבשלש שדות אלו מקחו בטל מיד. והיינו דאיכא בין הני לשאר נכסים דידיה. אלא שנראה ממה שכתב במסכת יבמות [ס"ו ע"א] שהיא אינה יכולה לערער עד שתבוא לגבות כתובתה, דלאו בעל דברים דלקוחות היא עכשו. אבל הוא עצמו מוציא מיד הלקוחות, כמו שמוכר דבר שאינו שלו. ואין אותו הלשון שכתב שם מכוון. ובפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א] כתב עוד, "מקחו בטל לגמרי ואפילו בחיי הבעל. ובמסכת בבא בתרא מוקמינן לה באותן שלש שדות". ומיהו יש תמיהים עליו, דהא מתניתין לא בשלש שדות בלחוד הוא דאוקימנא אלא כל שכן בשאר נכסים. ואין זה תימה, דהא דאמרינן הכא למעוטי מאי וכו' לאו למימרא דמתניתין בשאר נכסים היא, אלא הכי קאמר למעוטי מאי קאמרת דמתניתין דאמרה שיכולה אשה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, באותן שלש שדות היא, אי למעוטי שאר נכסים, כל שכן שיכולה לומר כן. אבל מכל מקום באותן שלש שדות בלבד הוא שמקחו בטל מיד כפשוטה דמתניתין. והנך לכשתבוא לגבות כתובתה מהם. ודייקא נמי מדקאמר באותן שלש שדות, ולא אמר לא שנו אלא בשאר נכסים אבל בנכסי מלוג לא.
אלא הא קשיא לי הא תניא בהדיא פרק השולח [גיטין מ"א ע"א], העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובה משאר נכסים. פירוש אם מכרו. אלמא מכרו קיים וגובה משאר נכסים. ואי ליכא שאר נכסים, בהא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ואפשר שרש"י ז"ל מפרש להו באפותיקי מפורש שאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו. ואע"פ שתקנו שיהא כותב לה כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך. ואיכא דסברי הכי באפותיקי מפורש המכר בטל מיד וגמרי לה מדאמרינן בכתובות [נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בארבע מצרנהא נוטלת בלא שבועה ואפילו מן הלקוחות, ואם מכורה היא אינה יוצאה מרשות לוקח בלא שבועה. ועוד נתלו בזה במה שאמרו בירושלמי במסכת יבמות [פ"ז ה"א] העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב בחובו ולאשה בכתובתה ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין. הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין, אבל מכרן לעולם דברי הכל אין מכורין. וסברי למפסק הלכתא כרשב"ג דקאי ר' יוחנן כותיה התם בירושלמי. וזהו דעת הראב"ד ז"ל. ואין זה נכון. וכבר פירשה רבינו הגדול ז"ל בתשובותיו באפותיקי סתם, ובפנים אחרות. ולא לענין דברי ה"ר אברהם ז"ל, כאשר אכתוב בסוף בע"ה. ומאי דאמרינן ייחד לה ארעא בארבע מצרנהא דשקלה לה בלא שבועה, טעמא דמילתא דכיון דסמכא דעתה תו לא מתפיס לה צררי. וכ"פ ר"ש ז"ל. ואדרבה אי בלקוחות עסקינן הויא תיובתייהו, דמשמע שהמכר קיים אלא שטורפת אותו מן הלקוחות. והתם במסכת יבמות נמי הכי משמע, שלא אמרו שמכר בטל אלא משום שבח בית אביה. וש"מ דלא אמרינן הכי באפותיקי אלא בנכסים שהביאה לו בנדוניא שהם שבח בית אביה וכן בנכסים שייחד לה כנגד השום שהביאה שדינן כדין השום עצמו וכדתניא התם. ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה למכור לא ימכור, וקיימא לן דכל היכא דאמור רבנן לא ליזבון לא הוו זביניה זביני בפרק (מציאת האשה) [האשה שנפלו] [כתובות פ"א ע"א]. ונכסים הללו כדין נכסי מלוג, שאם מכר גופו של קרקע המכר בטל מיד. וכדאיבעיא לן [שם פ' ע"א] בעל שמכר קרקע לפירות בנכסי מלוג מהו. אלמא אם מכר גופו של קרקע, מיד המכר בטל. ולא דמי להא דתנן [קל"ו ע"א] מכר האב מכורין עד שימות. דהא לא זכי בפירות אלא מחמת האשה ולרווח ביתא, דהנאה דתרוייהו היא. וכל שכן דהויא לה איבה אי זבניניהו. ואפילו בזוזי וקא עביד עיסקא, ופסידא איכא בביתא ולא רווחא. וכן דעת רש"י ז"ל, שהרי אף בנכסי צאן ברזל הוא אומר כן, כמו שכתב בפירושיו בפרק האשה שנפלו לה. וכן נראה מדברי רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בספר מקח וממכר [שער מ"ט], ואין המכר מתבטל היכא שבעל מוכר קרקע של נכסי מלוג לפירות, כגון שאינו מוכר גוף הקרקע ממש. וכן כל הדיינין שווין בנכסי מלוג שאם מכרן לגופה של קרקע שהמכר בטל מיד בכל מילי, לא שנא זוזי וקא עביד בהו עיסקא, לא שנא בעל אריס, לא שנא ארעא במרחקא. ואע"ג דליכא פירות, משום רווח ביתא. ובנכסי צאן ברזל הוא שחולקין.
וראיה לדברי האומרים שהמכר בטל מהם מיד, הא דאמרינן בכתובות, פרק האשה שנפלו לה [פ"א ע"א], דאמרינן גבי יבמה, לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן וכו'. ומוכח התם בגמרא שאם מכר מנכסי אחיו כלום לא עשה ולא כלום משום דסמכא דעתא עילוייהו והוו להו כמאן דגבינהו מאחוה ואכנסינהו לדידיה. ושמעת מינה דבנכסי צאן ברזל שלה לא עשה כלום הואיל [וסמכה דעתה בדידה מצית למימר לא בעינא למטרח קמי בי דינא, שאין דרכה של אשה להתבזות בבית דין, הואיל] והם שלה לגמרי. ואע"פ שאם מכרן לפירות מה שעשה עשוי, התם הוא דכיון דלא מכר אלא לפירות אם באה לגבות כתובתה נוטלתן ואין מעכב על ידה. אבל כשמכר גוף הקרקע הכל בטל מיד. שאין המכר מתקיים כלל לא בגוף ולא בפירות היכא דקא מפסדא איתתא מידי. ואע"ג דאמר לוקח שבקו לי פירי לא שמעינן ליה, שהכל בטל, כדין יבם בנכסי אחיו, שאע"פ שאכילת פירות שלו, לא עשה ולא כלום ומיד בטל. והא דאמרינן בירושלמי במסכת כתובות [פ"ו ה"ג], מה ראו לומר בכלים פחות חומש שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש א"ר יוסה הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו. דמשמע דוקא משום האי טעמא, ולא שייך בקרקע. לאו מילתא הוא, דכל שכן בקרקעות שהיא סומכת עליהם בגביית כתובתה. אבל במטלטלין שאין דעתה עליהן, שהרי הם פוחתין והולכין וכלין, אימא לא. קמ"ל דמ"מ רוצה היא לבלותן היא עצמה, ששבח בית אביה הוא זה. ולפיכך הוא פחות חומש. וכן דעת הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל שהמוכר קרקע נדוניית אשתו לא עשה ולא כלום. והירושלמי באפותיקי סתם הוא. והם הם דברי רשב"ג ות"ק (שתו חציש) [שחלוקים] בברייתא בגמרא דילן בפרק השולח [גיטין מ"א ע"א]. וקיימא לן התם כרבנן. וכן מצינו בירושלמי במסכת שביעית [פ"י ה"א], המשעבד שדה לאשתו והלך ומכרה, אם רצתה לגבות ממנו ומשאר נכסים גובה, רבי אילא הורה ר' אלעזר כהן תניא המשעבד וכו', מתניתין בשאמר לה יהא ליך פרעון מזה, אבל אם אמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזה אינה גובה ממנה. המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורה לשעה, ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה, חיליה דר' יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעל זרוע מצויין בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי [לאשתו] בכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו. מתניתין בשאמר לו יהא לך פרעון מזו. מה פליגין בשאמר לא יהא לך פירעון אלא מזה. ואנן קיימא לן לקולא. הלכך אפילו באפותיקי מפורש מכרן מכורין לשעה, דהיינו עד שתבוא לגבות כתובתה. ומה שאמרו ביבמות הוי בשמכרן לשעה אנן קיימינן, לא על שדה זו אמרו, אלא על עבדי צאן ברזל הוא חוזר.
שוב מצינו בירושלמי במסכת גיטין [פ"ה ה"ז] שהוא מקשה על משנתינו דקתני מקחו בטל כך, ואין כל מה שיש לאשה משועבד לאיש לאכילת פירות, א"ר חזקיה בשם ר' אחא וכיני מכר לראשון וחתמה לו לשני וחתמה לו לשלישי וחתמה לו גובה מן האחרון, לא הספיק גובה משלפניו, לא הספיק גובה משלפני פניו. רב אמר בנכסים שהכניסה לו בכתובתה, אבל בנכסים שהכניסה לו פירא פורנין גובה מאיזה מהם שתרצה. נראה מכאן שהמכר קיים עד שתבוא לגבות כתובתה מהם, שלא תמצא שאר נכסים. ואיכא למימר הני אמוראי סברי לה כר' אמי דאמר במסכת יבמות [ס"ו ע"ב] גבי היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמו. וכיון דהדין עמו ואפשר לה לגבות משאר נכסים הוה ליה כשדה של אפותיקי סתם שגובה משאר נכסים. אבל לדידן דקיימא לן הדין עמה, אם מכרה אינה מכורה. והכי מוכח שמעתא בפרק אלמנה לכהן גדול [שם]. ומאי דאמר רב בנכסים שהכניסה לו פירא פורנין שהם נכסי מלוג, פליגא אגמרא דילן. והא דאמרינן הכא כגון דזבין איהו ומת ואתיא איהי וקא מפקא, ל"ד הוא. חדא דלמה לי מת, אפילו בחייו נמי מוציאה כיון שהגוף מכר כמו שכתבתי למעלה. ועוד דאיהו גופיה מפיק בשמתא היא, שהרי לא היה לו קנין הגוף בהם כדי שימכור. וכדאמרינן בעלמא גבי עבדי מלוג שאין יוצאין בשן ועין לאיש. וא"ת בירושלמי פרק הכותב [פ"ט ה"א] ר' הלל בר פזי בעיא קומי ר' יוסא מכר הוא ומתה היא אמר לו מכרו בטל. לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא א"ל מכרה קיים, לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו. אלא כיון דאמר זבינא איהי ומיתא ואתא איהו וקא מפיק כאילו מת הוא המקח קיים. דהא לא אמרינן בתקנת אושא אלא ומתה. וכדאקשינן בפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"א] תזבין לנכסי מלוג ותיתיב לה. וכדאיתמר בירושלמי. ומשום הכי אמר ברישא ומת ולאו דוקא. עד כאן. באושא התקינו וכו' הבעל מוציא מיד הלקוחות. לפי שמעיקר הדין אע"פ שיש לו פירות נכסי אשתו בתקנתא דרבנן כל זמן שהיא בחיים, אם קדמה ומכרה הגוף ואחר כך מתה קנה לוקח ואין לבעל כלום, שכבר מתה אשתו ולא הניחה לו מה שיירש ממנה, כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים [ע"ח ע"ב]. וכיון שמעיקר הדין מכירתה הויא מכירה עבוד רבנן תקנתא באושא ואלמוה רבנן לשעבודא דבעל ושויוה לוקח ראשון ומוציא ביד הלקוחות. ולאו מכלל דברשות לוקח נינהו, אלא כל זמן שהיא בחיים יש לומר שמא הבעל ימות קודם שתמות האשה וקנה לוקח. ונפקא מינה שאם רצה הבעל לבנות או לסתור או לשנות אותו קרקע ממה שהוא, שהלוקח מעכב עליו. וכיון שכן נמצא שלא נסתלק רשות הלוקח ממנו כל זמן שהיא בחיים. ולהכי אמרינן הכא שהבעל מוציא מיד הלקוחות, כיון שנתרוקנו לו הנכסים משעת מיתת האשה, וקנה אותן בעלה קנין גמור. הרב אבן מיגש ז"ל.
<h2>דף נא.</h2>
כדרב יוסף. דאוקמה למימריה דרב דאמר אשת איש צריכה למחות כשהוחזק בנכסיה אחר. אבל בבעלה אינה צריכה למחות, דהא תנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו והיכי דמי שצריכה למחות באחר, כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל שלש שנים אחר מיתת הבעל. ואם לא מחתה הויא חזקה. ואע"פ שהוא טוען שלקחה מיד בעלה, אפילו הכי מהימן מיגו דאי בעי טעין מינך זבינתה. ודמיא לאידך דרב [מ"א ע"ב] דאמר חזיתיה לדעתיה דחביבי דאי אמר קמאי דידי זבנה מינך מהימן. והא נמי לההיא דמיא, שמחזיק בה מכח הבעל, דלא דר ביה חד יומא בתורת שלו. ואשמועינן נמי דאע"ג דתחלת חזקה בזמן שאין בו תורת חזקה, אפילו היה מחזיק שלש שנים בחיי הבעל, אפילו הכי בתר בסוף אזלינן ואיבעי לה למחויי בדמחזיק שני חזקה אחר מיתת בעלה. מהו דתימא בתר תחלת חזקה אזלינן ובתחלת חזקה אחזקינהו ליורד בגזלנות. ולא דמי לאריס שיש לו חזקה אחד שירד מאריסותו, דהתם בתחלה הוה מחזקינן ליה ליורד ברשות. קמ"ל דבתר סוף אזלינן כנ"ל. מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה כי אמר את זבנת ניהליה. פירוש קמאי דידי זבנתה ניהליה. מהימן. ודאי דלא טענינן ליה אנן, כדקיימא לן [כ"ג ע"א] דטוענין ללוקח אע"ג דלא טעין דקמיה דידיה זבנה המוכר מבעלים הראשונים. טעמא דמילתא משום דלא דר בה בעל חד יומא בתורת שלו. וכמו שכתבנו בדין בן אריס דאתי בטענה דאבוה.
בגמרא אמרינן ולא אשה בנכסי בעלה הא ראיה יש ולימא לגלויי זוזי הוא דבעי. פירוש לימא מעות הללו שלי הם. הילכך לא קנתה, דכסף אין כאן, וזה שקבלה המעות בתורת דמי השדה לאו מפני שהודיתי שהמעות שלה, אלא כדי להוציא אותם מתחת ידה. והיינו דאמר ליה רב הונא לרב נחמן דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא. כלומר אע"ג דכסף אין כאן, מכיון שזה טוען שהמעות שלו היו, מכל מקום תיקני בשטרא. והא ודאי אינו נאמן לומר לא נתכוונתי במסירת השטר הזה להקנאה כדי שתמציא המעות לידי על ידי השטר, דהקנאה גמורה לא תלינן בהערמה. והיה לו להזהר בכך. דהקנאות לאו מידי דהשטאה הם. אמר ליה ולאו מי איתמר עלה אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים. והא דאמרינן הכא כדרב יוסף, גמרא הוא שקיצר דברי רב. אבל רב לא הזכיר רב יוסף, שהרי קדם לו דורות הרבה.
<h2>דף נא:</h2>
והבעל אוכל פירות. דלא גרע מנכסים שנפלו לה בירושה. במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. דנותן בעין יפה נותן. מיהו אם מתה בעלה יורשה, [אבל] מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין נכסי מלוג. וכן כתב בספר הישר [סימן קל"ג]. וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה דאפילו סילק עצמו מירושה בפירוש אם מתה יורשה. ואע"ג דקיימא לן כסתם מתניתין [דתנן] בחייך ובמותיך אם מתה לא יירשנה. ההיא בכותב לה בעודה ארוסה אוקימנא. והא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר, כלומר קודם שהיה ראוי לירש, שאדם מתנה עליה שלא יירשנה. אבל בנשואה הרי הוא כאילו אומר לא אירש את אבא דלא אמר כלום. והוא הטעם האמור בירושלמי [כתובות פ"ט ה"א] באשה, ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף הוא זוכה בהם. תרתי. בתמיהה. לא קנתה כלל, והבעל אוכל פירות משמע דקנתה גוף הקרקע. מעות טמונים לא קנתה. כלל, דמצי בעל למימר מעות הטמינה לי ונתכונתי לגלותם ובחזקת מעות שלי לקחתים מידה ולא לשום מכר ולא גמרתי והקניתי. ומיירי באתרא דכתבי והדר יהבי, דאי באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא היכי מצי למימר לגלויי זוזי הוא דבעיי, הרי כיון שהיו המעות בידו לא היה לו ליטול לכתחלה שטר. אלא ודאי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי הוא דמיירי, ולא יוכל לגלות המעות אלא בשטר. וא"ת היה לו למסור מודעא שלא מכר אלא כדי לגלויי זוזי. ויש לתרץ דאינו רוצה למסור מודעא משום דחברך חברא אית ליה ואימר מודעי לה ושוב לא תרצה לתת לו המעות.
במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. הקשה רבינו תם [ספר הישר סימן קל"ג] מדאמרינן בגיטין פרק הזורק [ע"ז ע"ב] ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו למחר תקף ליה עלמא וכו' עד תיזיל ותיחוד ותפתח א"ל רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה, והיכי הוי גיטא, והלא לא יצא מיד הבעל. ואמאי לא יצא מיד הבעל, והא אמרינן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ואומר רבינו תם דהא דפריך מה שקנתה אשה קנה בעלה אין רוצה לומר משום דיש לו לבעל הפירות לא יצאתה מרשות הבעל. דאדרבא אית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ואם כן הוי שפיר ברשות האשה. ועוד דאמרינן התם [שם] הזורק גיטה בתוך ביתה או בתוך חצירה מגורשת, ופריך התם מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומשני כגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכו', ומוקים לה בכותב לה ועודה ארוסה כדאמרינן לעיל. והשתא יש לו לבעל הפירות, מדלא כתב לה בפירותיהן כדאמרינן בפרק הכותב, ואפילו הכי הויא מגורשת. וקאמר התם טעמא משום דיכון דאם מכרה ונתנה קיים כי אמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך הוי המכר קיים אם מכרו, והוי כאילו הגט ברשותה. אבל במתנה בעובדא דשכיב מרע דאם מכרה ונתנה אינו קיים לא הוי הגט כאילו הוא ברשותה. וא"ת מאי שנא אשה שאינו חשוב רשותה לפי שאינה יכולה למכור [לפיכך אינה חצירה] לקנות בו הגט, יותר משואל החצר דאמרינן בפ"ק דבבא מציעא [י"א ע"א] מעשר (שני) נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, אע"פ שלא היו יכולין למכור, וקנו במקום המושכר המעשר (שני) שבו. ויש לומר דגבי שאלה ושכירות, שאפילו מת השוכר ישאר לבניו אחריו, ולא יטול ממנו המשכיר, יש לנו לומר שקנה המעשר (שני) במקומו המושכר לו. אבל גבי אשה, שאין מכרה קיים אלא בחייה כדאמרינן באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולכך אין לו להיות קונה על ידי שאלה זו. ואם תאמר מאי שנא דבכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שלא סילק עצמו מן הפירות אם מכרה ונתנה קיים, ובמתנה שסילק עצמו מן הפירות ומן הגוף ומכרה ונתנה אינו קיים. ויש לומר דלא דמי, דגבי כותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך רצה לסלק עצמו מגוף הקרקע ולא מגוף הפירות, ולכך אם מכרה ונתנה קיים. אבל גבי מתנה לא גמר בלבו להקנות לה אלא הפירות, אבל גוף הקרקע לא הקנה לה. ולכ"ע אין מכרה קיים רבינו תם ז"ל. ורבינו יונה ז"ל תירץ דהתם גבי ההוא דשכיב מרע שאלה בעלמא הוה ולא שייך למימר בה בעין יפה נותן. אלא הרי הוא כמכר שהבעל אוכל פירות.
אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לאשה. אבל לא יחזיר לבעלה. שמעינן מינה שאם יש מעות ביד האשה אין הבעל יכול להוציאם מתחת ידה בדין, ואינו נאמן [לומר] שלי הוא. אלא נאמנת לומר שהם מנכסי מלוג שלה, הן שניתנו לה במתנה. ואין לבעלה בהם אלא פירות. אי נמי נאמנת לומר שאחר נתנם לה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה. ובענין זה אין לבעל בהם כלום. דהכי קיימא לן בפ"ק דקידושין [כ"ג ע"ב]. אי נמי נאמנת לומר פקדון הם בידי. דאי ס"ד נאמן הבעל לטעון על מעות שביד האשה שלי הם ולהוציאם מידה בדין, אמאי יחזיר לאשה ולא לבעל, הלא הבעל נאמן להוציאם מיד האשה. הילכך כשטוען הבעל שלי הם ואין האשה יכולה להביא ראיה שהם שלה, למה לא יחזיר לבעל, והתניא לוה מן האשה וגרשה מן העבד ושיחררו אין להם עליו כלום. וכן לענין מכר אי הוה סבירא לן לגלויי זוזי הוא דבעי הוה אמרינן שאין לאשה עליו כלום שיכול להחזיק בהם בתורת שלו. התם אחר שתפש הבעל יכול להחזיק בהם בתורת שלו, אבל אין יכול להוציא מידה לפי שהיא יכולה לומר שלי הם כיון שמוחזקת בהם. וכ"פ רבינו יצחק ז"ל. ואם תמצי לדחות הא דאמרינן שלא יחזיר לבעל דוקא כ"ז שאין הבעל בא לערער ולטעון שלי הם, דאין לזה ללכת אצלו ולשאול את פיו אם הם שלו, הנה עוד ראיה שהאשה נאמנת לומר שלי הם כל זמן שלא תפס הבעל, מדאמרינן וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשו כפירושם. ואם לא היתה תפיסתן תפיסה לא היו נאמנים בשעת מיתתן, וכדבעינן למיכתב, ונראה לי דהא דתניא לוה מן האשה וגירשה וכו' אין להם עליו כלום, דוקא היכא דקא טעין טענת בריא ואמר דידי אינון. אבל אי טענה איהי טענת בריא שהם שלה והוא טוען טענת שמא, יש לו להחזיק לאשה. וכי אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי היינו אם יטעון בריא לי שיש לה משלי כך וכך. קבל מן העבד יחזיר לעבד דאימר פקדון הם בידו משל אחרים. אי נמי נתנו לו על מנת שיפדה בהם את עצמו. והעבד נאמן בכך כשהם בידו, מדקתני יחזיר לעבד ולא יחזיר לרבו. והא דלא חשבינן חזקת העבד ברשות רבו ובחזקתו, ויהא נאמן לומר שלי הם. שאע"פ שיד עבד כיד רבו הרי הוא חצר מהלכת וחצר המשתמרת שלא לדעתו. הלכך כשקבל מן העבד לא הוי כמי שקבל מיד הרב שיהו המעות בחזקתו. מת יחזיר לרבו. ואע"פ שיש לחוש שמא [הוי] פקדון בידו מאת אחר, אפילו הכי יחזיר לרבו. דבשלמא בחיי העבד כיון דאיכא לספוקי שמא הם פקדון ביד העבד מיד איש אחר [או] שמא משל רבו, אמרינן יחזיר למקום שנטל [משם]. שהרי בחזקת העבד הם, והוא נאמן עליהם. דכל פקדון ברשותא דמריה קאי. אבל כשמת העבד ושוב אינם בחזקת אדם, לא שבקינן רבו דאיכא למימר שלו הם, דאין נכסים מצויין ביד העבד אלא משל רבו, וניקום וניחוש שמא הם של [אחר] ולעכבם מספק זה.
כתב ה"ר שמואל, ה"ה אם נשתחרר העבד ואחר כך מת יחזיר לרבו, שהרי עבד היה כשהפקידו לזה, וסתם עבדים גזלנין הם. אבל אם נתגרשה האשה ואחר כך מתה יחזיר ליורשיה ולא לבעלה, דמשנתגרשה אין הבעל יורשה. קבל מן הקטן לא יחזיר לו. שהרי אינו יודע לשמור, וכמאבד בידים דמי מי שמחזיר לו, אלא יעשה לו סגולה, אוצר, עד שיגדל ויחזיר לו. ספר תורה. ללמוד בו, הרי פירות והקרן קיים. אבל בעיסקא לא, שמא יארע בה דבר קלקלה ותאבד. כיפי. עגילים. דמרתא יכני ברתא. של יכני בתי. אי מהימנא לך. דקושטא קאמרה דלברתך נינהו, עשה כמו שאמרה. ואי לא קים לך בגוה, עשה פירוש לפירושה ולא תוציאם מידך אלא עכבם לעצמך. איכא דאמרי הכי קאמר ליה אי אמידא לך עשה כפירושה. ובפירוש רבינו חננאל ז"ל נראה דעבדינן כתרוייהו לישני.
<h2>דף נב.</h2>
וכולן שאמרו בשעת מיתתן של איש פלוני הם. ומתו עד שלא החזירם הנפקד לעבד או לאשה או למי שהם אומרים שהפקדון שלו, פליגי בה לישני דברייתא אי אמרינן יעשו כפירושן או יעשו פירוש לפירושן. מ"ד יעשו כפירושן שהיו בחזקתן בשעה שאמרו של פלוני הם שהרי יד הנפקד כידן, נאמנים היו לומר של איש פלוני הם. ומ"ד יעשה פירוש לפירושן קסבר כיון שמתו עד שלא החזירם הנפקד ושוב אינן בחזקת שהם יחזירו לבעל או לרב, שאין נכסים מצויין ביד האשה אלא משל בעלה ועד כאן לא היינו אומרין יחזיר לאשה אלא בענין דאיכא לספוקי שמא שלה או של אחר הם, אין לנו להוציאם מחזקתה. דכשהם ביד הנפקד הרי זה כמו שהם בידה, אע"פ שהיה לנו לילך אחר הרוב ואין נכסים מצויין לאשה משלה. אבל כשמתה קודם שהחזיק למי שאמרה שהם שלו, אין סומכין על דבריה, אלא הולכין אחר הרוב, שאין נכסים מצויין לאשה אלא משל בעלה או מנכסי מלוג שהבעל ראוי ליורשן, כיון שאין אנו מוציאין ממון מחזקת אדם על ידי שאנו הולכין אחר הרוב ואחר הנראה. והא דקתני וכולן שאמרו בשעת מיתתן, אורחא דמילתא נקט, והוא הדין אם אמרו בעודם בריאים ומתו עד שלא החזירו הנפקד דפליגי בה לישני דגמרא מן הטעם שכתבנו. הכי גרסינן, וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשה כפירושן ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. ונראה לי דהנך תרי לישני דפליגן כאינך תרי לישני דאיתמרן משמיה דרב בעובדא דדביתהו דרבה בר בר חנא. מ"ד יעשה כפירושן סבר כיון דאמיד אותו איש פלוני שאומרת שהפקדון שלו מהימנא וכלישנא בתרא דרב. ומ"ד יעשה פירוש לפירושן אע"ג דאמיד לא מהימנא אלא יחזיר לבעלה. מיהו לכולי עלמא אי מהימנא ליה לבעלה יעשה כפירושה, וכדאמרינן בעלמא קים ליה בגויה מילתא היא. וה"ה אי מהימנא ליה לנפקד. ומסתברא לפי מה שהגאונים ז"ל פוסקים בכל מקום כאיכא דאמרי, בתר לישנא בתרא דאיתמר אברייתא אזלינן. ואמרינן דהכי הוה נקיט בעל הגמרא בגירסא דברייתא, ולא אזלינן בתר לישנא בתרא דאיתמר משמיה דרב אי אמידא ברתך עשה כפירושה. דאי נמי אמר רב הכי, כלישנא דברייתא נקטינן דהיינו כלישנא בתרא דנקיט בה תלמודא.
פסקא. ולא לאב בנכסי הבן חלקו לא. היכא דפירשו זה מזה, ואין הבן סמוך על שלחן אביו ואינו מתעסק בנכסיו לא דיברה משנתינו. אלא ודאי יש להם חזקה. אחד מן האחין שהיה נושא ונותן וכו' כגון גדול אחיך לאחר מות האב. אונות. שטרי מכירות. ושטרות. של הלואה. יוצאות על שמו. שבשמו נכתבו, שהוא לקח או הלוה. עליו להביא ראיה. בעדים שנפלו לו מבית אבי אמו ואינו צריך להביא ראיה שמאותו ממון לקח, אלא מכיון שיביא ראיה שהיה לו ממון ממקום אחר, מסתמא נחזיקנו שמאותו ממון לקח או הלוה כאשר כתוב בשטר על שמו. ואפילו היכא דחלוקים בעיסתן אמרינן אימא מעיסתו קימץ, והוה ליה כמאן דאייתי ראיה שהיה לו סגולה ממקום אחר. וכי אמרינן עליו להביא ראיה, דוקא אונות ושטרות שאין תפיסתן מוכיחות שהפקידן הוא ביד אחרים, ואין תפיסת השטר מהניא לבית (הסמוך) שהממון שלו שלא היה הממון של מורישו וכו' והשטרות בידי אחרים ויושאר השטרות בחזקת תפוסת הבית. אבל אם יש מטלטלין בידו וטוען שלי הם שנתנו לי, אפילו לא הוחזק מעולם בעדים, הרי הוא נאמן. וכן נמי גם גבה החובות נאמן לומר שלי הם. והכי איתא בירושלמי [כתובות פ"ו ה"א], מפני מה אמרו מתנת האשה לבעלה, כדי שלא תהא נותנת משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי, הגע עצמך שמצאה בעדים, זה מפני זה. הגע עצמך שנותן לה במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. פירוש הגע עצמך שנותן לה במתנה. שאם תאמר במתנה נתן לה הרי היא נאמנת. ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, הרי היא יכולה לגנוב וליטעון במתנה ניתנו לי. ומשני קול יוצא למתנה ונתביישתי לומר שנתנו לי, מפני שאינה יכולה לברר המתנה, מפני שמתנה ידועה, שאין אדם נותן בצינעה. ודוגמת דבר זה [מ"ב ע"א] מאן דזבין בפרהסיא זבין. ולפיכך לא חשו חכמים לדבר זה דאי לא שנתן לה לא קא אמרה. מה שאין כן במציאה. ושמואל אמר על האחין להביא ראיה. שמן האמצע היה, מפני שנסמוך על השטר שנכתב בשמו. שאם מת על האחין להביא ראיה. דבהא מודה רב לשמואל, ולית בה פלוגתא. אבל אם לא מת, עליו להביא ראיה, דהלכתא כרב, דתניא כותיה אחד מן האחין שהיה נושא ונותן וכו' עד עליו להביא ראיה בעדים שנפלו לו ממון כשיעור הזה בירושה או במתנה. ואע"ג דאתקיף רב פפא כלום טענינן להו ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון והא רבא אפיק וכו' ועלתה בקושיא, אפילו הכי הלכתא הכי שאם מת על האחין להביא ראיה. דהכי כתב רבינו חננאל בשם רבינו האיי גאון ז"ל נקטינן מרבוותא ז"ל כל היכא דמותיב בתלמוד תיובתא דפלוני תיובתא בטלו [דברי] מי שדברי התיובתא עליו לגמרי. אבל היכא דעלתה בקושיא לא בטלו דבריו, דאמרינן לא אשתכח בה פירוקא בההיא שעתא, ותלי וקיימה בדוכתא. ונראה טעמו של דבר דכי אמרינן עליו להביא ראיה, הטעם לפי שהוא זקוק להודיע הדבר לעדים כשהוא מלוה משלו מתוך שמוחזק כל מה שיש לו שהוא משל שותפות. ואם היה טוען בשעת הלואה בפני שנים שהמעות היה משלו ודאי היה נאמן כיון שהוא מוחזק בממון ואפילו לרב. דדוקא באונות ושטרות פליג, דבשעת טענתו הממון ביד אחרים וכבר הוא חוץ לרשותו בחזקת תפיסת הבית, אבל כשמת שאין היתומים יודעין במילי דאבוהון להביא עדים שהזמין הילכך הרי הממון בחזקתו. ועוד דטענינן להו [ליתמי] אילו הוה אבוהון קיים היה מביא עדים שהממון שלו, ולפיכך טענינן להו הכי מפני שהאונות והשטרות בחזקתן. מה שאין כן בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שהם בחזקת בעלים הראשונים. ועבדינן (כשמואל) [כרבא] דאמר בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דהיכא דידיע בראיה דההוא מידעם דתובע הוא ונהיגי בני אדם להשאיל ולהשכיר כי הני גווני ומי שהוא בידו טוען לקוח הוא בידי דאינו נאמן אלא מפקינן מיניה ויהבינן ליה לתובע. ואפילו אשתכח גבי יתומים קטנים מפקינן מינייהו ולא טענינן להו מאי דלא מצי טעין אבוהון. אבל רבינו שרירא גאון ז"ל כתב שאם מת על [האחין] להביא ראיה דלא טענינן להו ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון, דהא אקשו עליה ולא פריק.
<h2>דף נב:</h2>
נחזור לעיל. שלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן. מכאן קשה לפירוש רש"י ז"ל בפרק כל הנשבעין [מ"ו ע"א], דגריס א"ר יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן, ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו אבל עשוי למכור את כליו נאמן ושאינו עשוי למכור את כליו לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין וכו' ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן, דשלח רב הונא וכו'. ופירש רש"י ז"ל דבעינן כל הני, איניש צניע דדרכו להטמין, ובעל הבית העשוי למכור את כליו, ודברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר. אבל אי לא הוו כולהו, ואפילו אי הוו עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן. ואין נראה לרבינו תם [ספר הישר סימן תרפ"ב] ז"ל דהא הכא דמייתי דרב הונא בר אבין דאמר דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לא מיירי בכל הני דשבועות. וגם רבא דאפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי משמע דלא הוו אלו הדברים, הואיל ולא פירשם התלמוד. על כן נראה לרבינו תם ז"ל כגירסת השערים של רבינו האיי בשערי שבועות [שער מ']. וכן גריס רבינו חננאל ורבינו יצחק ז"ל ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן. והכי פירושה, ובכולהו לא אמרן שיהא הלוקח נאמן לומר לקוחים הם בידי אלא בדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר. אבל אם עשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן אפילו איכא כל הני לטיבותא שדרכן להטמין ואיניש דצניע ובעל הבית העשוי למכור את כליו. כתב הרב רבינו משה ז"ל [טו"נ פ"ח ה"ט] דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני אותה מדינה עושין אותן מתחילת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן והרי הן לבעליהן כמו קרקע שאוכל פירותיה והגוף קיים, כך אלו הכלים עיקר עשייתן כדי ליהנות בשכרן. כגון היורות הגדולות של מתכת שמבשלין בהם בבית המשתאות וכיוצא בהן, שעיקר עשיית אלו הכלים אינן למכירת עצמן ולא להשתמש בהם בעל הבית בביתו אלא להשאילן לאחרים כדי ליהנות כנגדן או להשכירן ליטול שכרן, וכן אם היה לאדם משאר הכלים ויש לו עדים שהוא משכירו ומשאילו תמיד והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכיר הרי הוא ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר. וראיה לדבר שהרי רבא הוציא זוג [של סרבל] וספר הגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. ולולא שנתברר לו בעדים שהם מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לא הוציאם מתחת יד היתומים, הא שאר הזוגות ושאר הספרים אינן בכלל זה. ואע"פ שהם ראויים להשאיל ולהשכיר. ודבר זה עיקר גדול בדין ע"כ. אבל רבינו שלמה ז"ל [כתב] בשם ה"ר יצחק הלוי דדוקא ספרא דאגדתא [הוא] שעשוי להשאיל, לפי שאין רגילין ללמוד בו, אבל שאר ספרים אין עשויין להשאיל ולהשכיר כדתנן המוצא ספרים וכו'. ורבינו תם [ספר הישר סימן תרפ"ב] אומר דליתא. דודאי כל הספרים עשויים להשאיל ולהשכיר, כדאמרינן בפרק אע"פ [כתובות נ' ע"א] וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחר. וספרא דאגדתא אין עשוי כל כך להשאיל ולהשכיר, אלא ש"מ דבכל הספרים מיירי. ומיהו קשה לרבינו תם [שם] כיון דספרים עשויין להשאיל ולהשכיר כדפרש"י, מהא דתנן בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ד ע"ב] המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא עליו שם גנבה ישבע כמה הוציא ויטול. ופריך ודילמא איהו אפקיה לקלא. ושקיל וטרי התם טובא, ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה וכו', ואמאי פרכינן כוליה האי. אדרבה יש לנו להאמינו מיגו שיכול לומר השאלתים לו או שנתתים לו. ואומר רבינו תם ז"ל שהדבר תלוי בעיון בני אדם, שאנו רואין שזה אוהב את זה ועשוי להשאיל ולהשכיר, אבל יש בני אדם שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר ספרים זה לזה ובהני מיירי בפרק הגוזל בתרא שאנו יודעין שאין רגיל להשאיל לו. ורבא דאפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיירי שהיה יודע שאביהם היה רגיל לשאול מזה. והכי משמע לישנא דנקט בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ולא נקט דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הוו. וההוא [ב"מ קט"ז ע"א] דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה פליגי אביי ורבא דלאביי עשוי להשאיל ולהשכיר ולרבא כיון דמפגים והפסדו מרובה משכרו אינו עשוי להשאיל ולהשכיר.
הא דאמרינן שאם חלוקין בעיסתן אמרינן אימר מעיסתו קימץ שצריך שיכול למימר שמאותו קימוץ יכול לקבץ זה הממון הכתוב בשטרותיו. ור"ל האי מעיסתו קימץ נאמן משום מיגו. דאע"ג דאיהו לא טעין אלא מבית אבי אימא נפלו לי, נאמן במיגו דיכול למימר מעיסתו קימץ, והאי טענה לאו בת אייתי ראיה היא. ובגמרא אמרינן ראיה במאי רבא אמר בעדים רב ששת אמר בקיום השטר. ופירש ר"ש דמייתי ראיה בקיום השטר לאו כראיית שמואל. דהיכי אמר רב ששת ראיה בקיום השטר. דאם אותה ראיה של ראובן הלא הם צריכין להביא לו את השטר, ואיך יקיימוהו. אלא ודאי האי פלוגתא אליבא דרב קא מיפלגי. ופירוש ראיה בקיום השטר, שכתבו בית דין הנפק על שטר זה דקיימוהו בית דין, שבדקו את השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר. וקשיא הא דאמרינן במסכת כתובות [ק"ט ע"ב] והדיינין מקיימין את השטר אע"פ שלא קראוהו. ועוד קשיא לן להאי פירושא אמאי לא פסיק הגאון ז"ל או כרבה או כרב ששת, והוא הביאן סתם ולא פסק כחד מינייהו. לכך נראה פירוש הראב"ד ז"ל דרבה סבירא ליה כרב ורב ששת סבירא ליה כשמואל. והכי קאמר ראיה בקיום השטר, כלומר כיון שקיים את שטרו שוב אין לטרוח אחר עדים כלל, שעל האחין להביא ראיה. ואותו קיום השטר אינו אלא מפני עירעור הלוה, אבל לא מפני עירעור האחין. וכיון שכן כיון שפסק הריא"ף הלכה כרב או כשמואל, תו לא צריך למפסק או כרבה או כרב ששת. מבית אבי אימא. להכי נקט מבית אבי אימא, דאילו מבית אבי אבא כולן יורשין בשוה, דבאחין מן האב עסקינן שכולן יורשין ממון אביהם ביחד, ולא יטול זה יותר מזה. הלכך מאין לו לבדה ממון זה אם לא מאמו, כגון שאינן בני אם אחת. וכן האשה שעשאה אפוטרופא וכו'.
פיסקא. בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו בנכסי הגר נעל גדר ופרץ כל שהו ה"ז חזקה. פירש ר"ש ז"ל, שאין נעילת דלת קונה, דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא. כדאמרינן בגמרא לענין נתן צרור דסכר מיניה מיא. ונעל דקא אמרינן במתניתין דהוי חזקה, כגון דקבע שם מנעול, ונמצא שתקן את הבית בכך. ויש להקשות על דבריו ז"ל מהא דגרסינן בפרק הזורק [גיטין ע"ז ע"ב] גבי ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו וכו', ואמ' תיזיל איהי ותיחוד ותפתח. וקביעת מנעול לא היתה שם, דשבת הוה. אלמא נעילת דלת בלחוד היא חזקה. והא דקיימא לן מבריח ארי לא קנה, דוקא כשהנזק מוכן כגון שבאין מים ושוטפין את שדהו וסכר מיניה מיא, ואין זה נראה בכך כנוהג בשלו אלא כמבריח ארי. ושלשה מיני חזקה הם. האחד נעילת דלתות הבית והוא הדין פתיחת הדלתות כדאמרינן התם ותיחוד ותפתח. אע"פ שאין בכך תיקון לבית, דרך חזקה היא שמחזיק בה כמו שאדם מחזיק ונוהג בשלו שנועל ביתו ומונע כל אדם מליכנס שם. ופתיחה נמי אין דרך בני אדם לפתוח בית שאינו שלהם כשהוא נעול מבחוץ. והשני גדר ופרץ, שהוא מתקן השדה. והוא הדין לכל תיקון כגון חרישה [וזריעה] והשקאה. והשלישית, מציע מצעות בנכסי הגר, אע"פ שאינו מתקן שום תיקון בקרקע אלא שמשתמש בה ונהנה גופו ממנה. ופשיט לה בגמרא מדין חזקה דעבד, דהחזקה היא כשהעבד משמש את רבו, כגון שנעלת לו מנעל והתרת לו מנעל. ודוקא כשגופו נהנה מן הקרקע כגון בישיבה. דילפינן לה מדכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם, במה תפשתם בישיבה. אבל אם אופה ומבשל שם אינה חזקה, דאמרינן בגמרא [נ"ד ע"א] האי מאן דפתח מיא לארעא אדעתא דארעא קני אדעתא דכוורי לא קני, אע"פ שעושה שם חפציו בצידת הדגים. ואכילת פירות נמי לא הויא חזקה, אע"פ שגופו נהנה מן האילן אינו נהנה מגוף הקרקע אלא מן הגדל שם ומן התלוש. ואם יקשה עליך לפי מה שכתבנו דנעילה הויא חזקה הא דאמרינן בפירקין בגמרא [נ"ג ע"ב] הבונה פלטירין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בהם דלתות שני קנה. ולא נקט ובא אחר ונעל דלתות. לא קשיא, שאם העמיד שם הראשון דלתות אע"פ שלא נעל קנה, שהרי גמר תקון הדירה, וכשלא העמיד הדלתות לא נגמר תיקון הדירה לפיכך לא קנה לפי שאין הבית ראוי לדירה עד שיעמיד שם דלתות. ותחילת תיקון לא הויא חזקה אלא כשעשה שם גמר תיקון, כדאמרינן בגמרא נעל גדר ופרץ כל שהוא, שאין קונין בתחילת הגדר והפירצה אלא בגמר התיקון, כגון גדר גדר והשלימו לעשרה דמעיקרא עיילי ליה ברווחא והשתא עיילי ליה בדוחקא. הילכך זה שבנה פלטירין גדולים ולא העמיד שם דלתות לא קנה לפי שלא גמר שום תיקון לדירה, וזה [השני] שהעמיד שם דלתות וגמר התיקון קנה ואע"פ שלא נעל. וכדין משלים גדר לעשרה שהוא קנה אע"פ שלא נעל הדלת. ולענין מכר אם קנה בו חזקה, אית דדייקי ממתניתין דלא קניא ביה חזקה עד שיתן דמים, מדקתני נותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר, ואילו מכר לא קתני. והא דתנן בקידושין [כ"ו ע"א] נכסים שאין להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, במתנה מיירי כדאמרינן התם לענין שטר לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן דמים. ורבותי פירשו דבין במכר בין במתנה חזקה קונה. והאי דלא קתני הכא מכר, משום דאורחא דחזקה בשלשה מקומות הללו, אורחיה דמכר למקני בכספא במקום שאין כותבין את השטר. ובמקום שכותבין את השטר אין דרך שיתן לו המוכר רשות להחזיק עד שיתן לו דמים ונמצא שאין נוהגת שם קניית חזקה. אבל בשלשה מקומות הללו כשבאין למהר הקניה ולקיים דבר קונין בחזקה. ונראה לי להביא ראיה על זה מהא דתני רב אושעיא בקדושין דבי לוי נעל גדר ופרץ כל שהו בפניו הרי זו חזקה. ומסתמא ברייתא זו נשנית בקידושין לפרש משנתינו ששנינו נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ומדקא בעי רב עלה במתנה היאך אלמא מיתוקמא ליה ברייתא במכר לבד. ושמעינן מינה דהא דקתני נקנין בחזקה במכר נמי מיתוקמא, דהא ברייתא דבי לוי לפרושי חזקה דמתניתין [אתיא]. והא דגרסינן נמי בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"ב ע"א] המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה ומפרש התם כיון שמסר לו מפתח קנה בחזקה דלא צריך למימר ליה לך חזק וקני, ולכאורה משמע קנה בחזקה בלבד בלא מתן מעות מדקאמר קנה ולא קאמר הרי זו חזקה. והסברא כך מכרעת, דחזקה בקרקעות במקום משיכה במטלטלין, וקנה בלא מתן דמים. ולענין מסירת מפתח יש אומרים שהיא חזקה, ודייקי לה מהא דגרסינן במסכת פסחים [ד' ע"א] אם עד שלא מסר לו מפתח חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. וליתא מהא דגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, והוינן בה במאי אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה, אלמא מסירת מפתח לא קניא.
אטו כל הני דאמרינן. לקמן במתניתין נותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר, לאו על ידי חזקה דנעל וגדר על שהוא הן קונין כדקתני במתניתין. הכי קאמר בד"א. דבעינן שלש שנים. בחזקה שיש עמה טענה. כלומר ערעור. וזהו מן הדברים האמורים בלשון אחד ופירושן חלוק. אבל חזקה שאין עמה טענה. שבעל הקרקע מודה לו אלא שרוצה לחזור. כגון הנותן מתנה והאחין שחלקו וכו'. בקידושין דבי לוי. בתוספתא דברייתא דקידושין שסידר לוי. נעל. הרב ר' משה ב"ר מיימון ז"ל [מכירה פ"א ה"י] כתב נעל ופתח תרוייהו בעינן, אבל הא בלא הא לא. גדר ופרץ כל שהו בפניו. במקח וממכר עד שיכתוב השטר או עד שיחזיק. אבל שלא בפניו לא הויא חזקה עד דאמר ליה לך חזק וקנה. לא שנא מכר. דאיכא מתן מעות. ולא שנא מתנה. דליכא מתן מעות. אם החזיק שלא בפניו, צריך למימר ליה לך חזק וקני. וה"ה למשיכה שלא בפניו צריך למימר ליה לך משוך וקני. ובפניו לא צריך. הואיל ונעשה להלוך נקנה בהילוך. דרך הנאת המעשה קונין אותו, כדאמרינן בסמוך הציע מצעות בנכסי הגר קנה. ורבינו חננאל ז"ל פירש דבמי שאבדה לו דרך בשדהו מיירי. כי אתו לקמיה דר' יצחק. לדון על עסק אדם שמתנה לחבירו למכור לא שביל [של] כרמים. הב ליה. שביל רוחב. כי היכי דדרי טעונא דשבישתא והדר. שיוכל נושא משא של זמורות לחזור עצמו לכל צדדיו בעוד שמשאו על כתיפו. ה"ג בספרים ישנים ובהלכות הרב ז"ל, ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא אבל מסיימי מחיצתא כי היכי דשקיל כרעיה והדר. פירוש, אפילו אינו רחב כי אם כהפיכת רגל אחת. וכגון שהמחיצות אינן גבוהות יותר מדאי, דאם כן לא היה יכול לישא משאו. ורבינו שמואל ז"ל היפך הגירסא, ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצתא, שיש לשביל גדר מזה וגדר מזה, אז צריך להרחיב הכותלים ולהמשיך הדרך לאחוריו כדי שלא יזיקוהו הכותלים להפיל המשאוי מעל כתיפו, אבל לא מסיימי מחיצתא לא יתן לו אלא כדי כף רגליו, ויזרע המוכר או יטע כרם מכאן ומכאן, דאין כאן דבר המזיק לו כשיטעון משאוי על כתיפו.
<h2>דף נג.</h2>
גדר גדר והשלימו לעשרה. גדר שהוא בנוי פחות מעשרה, והוסיף עליו והשלימו לעשרה שלא יוכל אדם לעלות עליו וליכנס בשדה. וכן פרץ פרצה, שהרחיב הפירצה. אילימא דמעיקרא לא הוו סלקי ביה. כגון שהיה בשיפוע או שהיה בנוי על מקום מדרון. טובא עבד. דאין זה ראוי ליקרות כל שהו, ואע"פ שבנין כל שהוא גדר. והשתא סלקי ליה בדוחקא. והיינו כל שהו, דכל שהו אהני, דהא אכתי סלקי לה קצת. והאי דנקט שמואל והשלימו לעשרה לאו דוקא, דה"ה לפחות מעשרה, ואורחא דמילתא נקט, דסתם השלימו לעשרה מעיקרא סלקי ברווחא והשתא סלקי ליה בדוחקא. ולא בעי לתרוצי כגון דמעיקרא עיילי בה בדוחקא והשתא לא עיילי ביה כלל דמ"מ טובא עבד. והשתא עיילי בה בדוחקא. דפורתא פורתא אהני. והכא נמי לא בעי לתרוצי כגון דמעיקרא לא עיילי ביה כלל והשתא עיילי ביה בדוחקא, דמ"מ טובא עבד. דסכר מיא מינה. ראה נהר ששוטף ורוצה להכנס לשדה דרך נקב ובא זה וסתם את הנקב בצרור שלא יכנסו בו המים. דאפיק מיא מינה. שנכנסו לה מים מצד אחד ובא זה ועשה נקב בצד השני כדי שיצאו לחוץ. האי מבריח ארי וכו'. הא למה זה דומה למשיב אבדה, דכל ישראל מצווין להציל ממון חביריהם מהיזק. וחזקה אינה אלא דומיא דגדר ופרץ, שעושה בו בנין או כל תיקון הצריך לשדה, כגון משקה מים או זומר או נוטע או חורש. דצמיד ליה מיא. כמו [במדבר י"ט] צמיד פתיל, חיבר את המים שבתוכו שלא יצאו לחוץ. זהו כמו משקה השדה, שמתקן את השדה ומייפהו בהשקאה זו. דפתח ליה מיא. בנטילת צרור נכנסו המים שבנהר דרך חור שבכותל. אמר ר' אסי א"ר יוחנן שתי שדות ומצר ביניהם החזיק באחת מהן לקנותה קנאה וכו'. כתב רבינו שמואל ז"ל דוקא לענין נכסי הגר, אבל לענין מכר קיימא לן בפ"ק דקידושין [כ"ז ע"ב] מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. ודוקא בשנתן לו דמי כולן כדאיתא התם. ונראה לי דלא שנא לענין נכסי הגר לא שנא לענין מתנה אינו קונה בחזקה דשדה אחת שאר שדות המופלגות ממנה במצר וחצב וכיוצא בו. דהאיך פסקא גבי מתניתין קיימא דקתני בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר גדר ופרץ כל שהו ה"ז חזקה. וכל דיני חזקה דמתניתין בגמרא שעל משנה זו ודאי ישנן גם לענין שלשה מקומות הללו, דאינון נותן מתנה ואחין שחלקו ומחזיק בנכסי הגר. ואם איתא דהאיך מימרא דרבי יוחנן דאמר שהמצר מפסיק לחזקה דוקא בנכסי הגר איתא ולא בשארא, הוה ליה [למיתני] בהדיא שתי שדות בנכסי הגר ומיצר ביניהם. ומיהו ודאי לענין מתנה וחלוקת אחים אם פירש לו חזק באחת מהם וקני כולן באותה חזקה, אפילו הם עשר שדות בעשר מדינות קנה כולן. דאם איתא שאין תורת חזקה לקנות בחזקה אחת שדות המופלגות ממנה, כי נתן לו דמי כולן אמאי קני, כיון דמיירי במקום שאינן קונין בכסף כגון במקום שנהגו לכתוב את השטר. דהא אמרת שאין תורת חזקה כלל לקנות שדות המופלגות אפילו פירש לו שיקנה. אלא ש"מ דהיכא דפירש לו חזק באחת וקני כולן קני, כיון דאיכא דעת אחרת מקנה אותן בכך, [אבל] בסתם לא קני דסתם תורת חזקה לקנות שדה שמחזיק בה לבדה כגון בנכסי הגר או במתנה בסתם. ולענין מכר כיון דנתן לו דמי כולן, אע"פ שאמר לו סתם לך חזק וקני, מסתמא ניחא ליה שיקנה את כולן בחזקה דחד מינייהו. וכמו שפירש לו לך וחזק באחת מהן וקני כולן דמי.
<h2>דף נג:</h2>
החזיק באחת מהן. רפק בה פורתא, כדלקמן, ונתכוין לקנותה לבדה, ולחברתה לא נתן לב לקנות, קנאה לאותה שדה. ואי לא הוי מצר בינתיים קנה הכל בסתמא בחפירת כל שהו. לקנותה ואת חברתה. כשהחזיק באחת מהן נתכוין לקנות בחזקה זו את שתיהן. אותה קנה. לבד, אבל חברתה לא קנה, דמצר הפסיק, כדאמרינן לקמן [נ"ה ע"א] המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר. אף אותה לא קנה. שלא נתכוין להחזיק בה, ואין חזקה אלא מדעת. בעי ר' זירא החזיק באחת מהן לקנותה ואת המצר ואת חברתה מהו. דילמא הא דר' יוחנן דאמר לא קנה חברתה בחזקה דאידך משום דלא נתכוין להחזיק במצר, וכיון שהוא מפסיק לא תועיל החזקה לשדה האחרת. אבל הכא שמתכוין לקנות גם את המצר עם חברתה מאי. מי אמרינן האי מצר דהאי ארעא שהחזיק בה הוא, וקנה גם את המצר, וכיון שקנה המצר קנה גם את השדה האחרת, שהרי המצר הזה גם הוא מצר לשדה האחרת. או דילמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. כלומר המצר מופלג הוא מן השדה, לפי שהוא גבוה או נמוך וכל אחד מקום הוא בפני עצמו. ולא מיבעיא דחברתה לא קנה, אלא אף המצר לא קנה. והא דא"ר יוחנן חברתה לא קנה ה"ה דאפילו מצר לא יכול לקנות בחזקת השדה. אלא אורחא דמילתא נקט שאין חוששין [בנ"א] בקניית המצרים אלא בקניית השדות. החזיק במצר לקנות את שתיהן מהו. מי אמרינן מצר (אספרא) [אפסרא] דתרוייהו וקני. כדאמרינן בקדושין [כ"ז ע"ב] תדע דאילו מסר לו עשר בהמות באפסר אחד מי לא קני בה הבהמות בשביל שמחזיק באפסר, והאי מצר נמי אפסרא דתרוייהו הוא והרי הוא כמי שהחזיק בשתיהן. או דילמא מצר לחודיה קאי ושדה לחודיה קאי. ולא דמי לאפסר של בהמות כדאמרינן בקדושין מי דמי התם אגדו בידו הכא לאו אגדו בידו. שני בתים זה לפנים מזה וכו'. גרסת רבינו שמואל לקנות אותו ואת החיצון קנה שניהם. והכי מפרש לה, שני בתים זה לפנים מזה, והפנימי יש לו דריסת רגל על החיצון לצאת לר"ה דרך עליו. החזיק בחיצון לקנותו קנאו. לקנות אותו ואת הפנימי, חיצון קנה פנימי לא קנה. וא"ת אמאי לא קנה, דכיון דמשועבד חיצון לפנימי, הו"ל הני תרי בתי כחד. ועוד דלקמן אמרינן החזיק בפנימי לקנות אותו ואת החיצון קנה שניהם. י"ל שאע"פ שחיצון משתעבד לפנימי, מיהו לאו ארעא דוקא אית ליה גביה שיוכל לחפור בו בורות שיחין ומערות או לקלקל שום קילקול, אלא שעבוד בעלמא. הו"ל חיצון טפל ופנימי עיקר ואין עיקר קנוי על [ידי] חזקת טפל. לקנות פנימי אף חיצון לא קנה. שהרי לא נתכוין להחזיק בו, ואין חזקה אלא מדעת. החזיק בפנימי לקנותו קנאו לקנות אותו ואת החיצון קנה שניהם. דכיון דחיצון משועבד לפנימי, שהרי יש לו עליו דריסת הרגל. לקנות את החיצון אף פנימי לא קנה. שאין חזקת הפנימי מועלת לחיצון אלא כשמתכוין לקנות את שניהם. אבל כשמתכוין לקנות את החיצון לבדו אין חזקתו מועלת לו. כל זה לשון ה"ר שמואל ז"ל. אבל הגאון ר' יצחק ז"ל גריס "לקנות אותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה". כלומר פנימי קנה עם כל תשמישיו, ויש לו דרך על החיצון. אבל גוף החיצון לא קנה דהו"ל כשני שדות דר' יוחנן דלא קנה זה בחזקה דאידך. וזה עיקר.
לבני בעלמא הוא דאפיך. הפך הלבנים וסידרן זו על גב זו. דכל זמן שלא העמיד דלתות מאי קא עביד. דהתחלת בנין אינה עיקר אלא גמרו. וכדתנן נעל גדר ופרץ כל שהו. אבל בנה כל שהוא לא קתני. ואפילו חפר בה יסוד לא קנה ברפיקה זו פורתא, אלא ברפיקה של חרישה. פלטירין. בנויין שאין חסרין כלום. סיוד. בסיד. כיור. ציורין מחוקקין על הקיר. וכנגד הפתח. ששם נראה יותר לנוי. המציע מצעות. על הקרקע בנכסי הגר ושכב שם קנה. ואע"פ שלא תיקן שום תיקון בקרקע, כיון ששמשתו הקרקע קנה. ודוקא הציע מצעות, אבל שכב בנכסי הגר לא קנה, כיון שלא עשה שם דבר חשוב. בעל תוספות. כיצד בחזקה. אעבד כנעני דנקנה בחזקה קאי. התיר לו מנעלו או שהנעילו. העבד לרב. מאי קאמר. הגביהו דקאמר ת"ק מי הגביה למי. ומאי מהדר ליה רבי שמעון. הכי קאמר. או שהגביה העבד את רבו, כגון שהיה צריך להעלותו למטה, קנאו בהגבהה זו, שהרי שמש לרבו שנסמך עליו. והיינו דומיא דהציע מצעות בנכסי הגר דכיון דנסמך ונשען על הקרקע קנאה. הגביהו רבו לא קנאו. דלא שייכא הגבהה אלא במטלטלין, שאין דרך להגביה בני אדם. לא תהא חזקה. דהנעיל והלביש והרחיץ גדולה מהגבהות הרב לעבד וקנה רב לעבד. שהרי הגבהה חמורה היא דקונה אפילו ברשות מוכר משא"כ במשיכה ובמסירה. וגם קונה בר"ה ובסימטא. זוהי גרסת הספרים שלנו. אבל הרמב"ם ז"ל כתב [מכירה פ"ב ה"ב], וכן אם הגביה הרב את העבד קנהו. נראה דלא גריס בה פלוגתא. אלא הכי גריס בה "הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו לו אר"ש לא תהא חזקה גדולה מהגבהה וכו"'. וגירסא זו מצאתי בהלכות הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף נד.</h2>
דשדא ליפתא לבי פילחי. לשון [איוב ט"ז] יפלח כליותי, שפולח ובוקע בארץ. והם מקומות מבוקעות שהיו בשדה, וזרע לפתות באותן בקעים. ולא כסם בעפר, ולא עשה כלום אלא זריקת הלפת בחריץ. לא הוי חזקה. שלא עשה שום תיקון בקרקע, השלכת הזרע אינה מעשה אלא אם כן כסהו עפר. ואע"פ שגדל הלפת ונשרש בקרקע, ממילא הוא דקא שבח. ולא דמי לרפק בה פורתא דמעשה קא עביד בגוף הקרקע. ואכילת הלפת נמי לא הויא חזקה בנכסי הגר, לפי שאין נעשית בלקיטת הפירות ובאכילתם שום תיקון בקרקע. ולא דמי למציע מצעות, דהתם מתהני גופו מן הקרקע ממש, וקא משמשא קרקע כעבד לרב. תפשח דיקלא. לשון שבירה, כמו [איכה ג'] ויפשחני נוטל מן הענפים, ויש שמפשחין לדקל לפי שענפיו מרובין ואין מניחין אותו לגדל. ומהניא ליה תפשיחא כזימור בכרם. אדעתא דדיקלא. כדי שיגדל הדקל. אדעתא דחיותא. אם מפשחו לצורך בהמותיו להאכילן הענפים, לא קני ליה לדקל. דאכילת פירות לא הויא חזקה בנכסי הגר. ואע"ג דממילא מהני ליה לדקל, כיון שאינו מתכוין לתיקון הדקל לא הויא חזקה. דכמחזיק שלא מדעת דמי. דתרתי בעינן, שיעשה תיקון בקרקע, ושיהא מתכוין להחזיק באותו תיקון. היכי דמי. מנא ידעינן אי אדעתא דדקלא אי אדעתא דחיותא. מתרי גיסי אדעתא דדקלא. אם מכל צדדיו הוא נוטל כאן מעט וכאן מעט. אדעתא דדקלא. שכן דרך לעשות. אבל כולה מחד גיסא. מקלקל הוא את האילן, שמגלהו כולו מצד אחד. וההוא ודאי אדעתא דחיותא קא מתכוין, דלאילן לא חייש. זכי זכייא. מכבד ומטהר ומנקה את השדה מקסמין ומעשבים. אדעתא דארעא. שתהא נוחה לחרוש. אדעתא דציבי. ללקט עצים לשרוף, לא קני, דכל לקיטת פירות לא קני בנכסי הגר. שקל רברבי וזוטרי. איכא למימר אדעתא דארעא. אבל שקל רברבי איכא למיתלי אדעתא דציבי לחוד, דגדולים הראויים לשרפה מלקט.
דאתקיל תיקלא. המשוה פני השדה כדי שלא תתעכב המחרישה. אדעתא דבי דרי. לעשות שם גורן לפי שעה. דכיון דסופו לסותרו ולקלקלו אין זה תיקון כי אם קילקול. אבל אם רצה לעשות שם גורן קבוע שאין דעתו לסותרו, נראה בעיני דקנה, שאין לך חזקה גדולה מזו, כ"פ ה"ר שמואל ז"ל. ורבינו יעקב ז"ל פירש דליכא חילוק בין גורן קבוע לשאינו קבוע, ואינו קונה לא בכה ולא בכה, משום שאינו מתקן כ"כ בקרקע כקרקע לחרישה. לפי שלא היו דשין אלא במוריגין ובפרות, ולכך א"צ קרקע שוה כ"כ. ואית דמפרשי אדעתא דבי דרי. להעמיד שם בהמותיו כמו [שבת ל"ב ע"א] אבי דרי חושבנא. ואמרינן בסוף פרקין [נ"ז ע"א] דבהעמדת בהמה בחצר לא קני. מוליא. תל נצא. גומא. מוליא במוליא ונצא בנצא. מוליא שמילא התל. הרחיב במקומו והשפילו, ונתן מגובהו סביבותיו לצדדין שלא יהא זקוף כל כך. וכן נצא בנצא, שפת הגומא השפיל ונעשית הגומא חלקה. הרי הגומות לבד והתלים לבד. והרי יש כאן מקומות חלוקים כל אחד לבדו. וראוי הוא לגורן ולא לחרישה. שקל מוליא ושדי בנצא אדעתא דארעא. לפי שהשוה כל הקרקע. כתב רש"י ז"ל דכל חזקות הללו, בין בנכסי הגר בין במוכר ונותן במתנה והאחין שחלקו. אי עבד תרי בבי. אחד לצד הנהר שיכנסו בו המים, ואחד מצד השני לצאת. אדעתא דכוורי. לצוד דגים נתכוין, כדי שיצאו המים מן השדה וישארו בה הדגים, ולא להשקות את השדה. דאי להשקות את השדה נתכוין היה לו לעשות פתח אחד, ויתעכבו שם המים, וגם הדגים ניצודין שם מאליהן. בתפשיחא מחדא גיסא. רפק תותיה פורתא. היינו עודר תחת האילן, דמהנה ליה כחורש לזריעה. כדמחזקי אינשי. אדעתא דדיקלא, דהיינו מהאי גיסא ומהאי גיסא. הצר צורה. חיה או עוף בכתלי הבית. אבל כיור דאמרינן לעיל [נ"ג ע"ב] לאו היינו צורת בריה אלא ציורין בעלמא מעשה צעצועים ופרחים. אבל צורת חיה או עוף חשיבא ולא בעי אמה ולא כנגד הפתח. דרב לא קניה לגינתא דבי רב. גינה הסמוכה לבית מדרשו, והיתה של גר וקנאה רב בכך ועשה בה צורה להחזיק בה. ומכללא דהאי מעשה אתמר הא דרב. המסויימת במצריה. שיש לה מצרים מארבע רוחותיה. כיון שחפר בה וחפר במרא מכוש אחד. שהכה הכאה אחת בקרקע, דהיינו רפק בה פורתא, קנה כולה. וכגון קרקע שעומד לחרישה. אבל בבית לא הויא חזקה, ול"ש מכר ול"ש נכסי הגר. לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. דלא דמי לשמואל חפירת כל שהו לנעל וגדר ופרץ כל שהו. דהתם בנין הוא ומשום הכי סגי בכל שהו. וקיימא לן כרב. ואע"ג דהלכתא כשמואל בדיני, הרי רב פפא שהוא בתרא קאי כותיה דרב, מדמפרש דינא דאינה מסויימת במצריה אליבא דרב. דאילו לשמואל אפילו במסויימת במצריה לא קנה אלא מקום מכושו בלבד וכ"ש בשאינה מסויימת. ורב נחמן נמי כותיה דרב קאי, כדאמרינן בשמעתין אנא כשמעתיך סבירא לי.
<h2>דף נד:</h2>
אינה מסויימת במצריה. אלא בקעה גדולה ופתוחה לשדות אחרים או לר"ה. עד כמה. צריך לחפור ויקנה כולה. אדרב קאי ולא אדשמואל, דהיכי עדיף אינה מסויימת מדמסויימת לומר דטפי קני ממסויימת. כדאזיל תיארא דתורי והדר. כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה עד קצהו. והדר. ובחזירתו יעשה עוד שורה, דהיינו שתי שורות על פני כל השדה משפתו אל שפתו מזרח למערב. ומתוך כך קנה כל השדה מצפון לדרום. דכיון דחרש שתי שורות על פני כל אורך השדה או על רחבו, כאילו חרש כולו. שהרי החזיק בו מתחילתו לסופו. כך פירש ה"ר שמואל ז"ל. אבל הר"ם ז"ל [זכיה פ"א ה"י] פירש אינה מסויימת במצריה, אם הכיש בה מכוש אחד, קנה שתי שורות על פני כל השדה. והכי מוכח לשון הספרים, דקא בעי שאינה מסויימת מהו. דמשמע דאדינא דלעיל קאי. לפירוש רבינו שמואל הול"ל שאינה מסויימת במצריה במאי קני לה כולה. ועוד דקאמר כדאזיל תיארא דתורי והדר, והול"ל חורש שתי שורות על פני כל השדה. והראב"ד ז"ל פירש כי היכי דאזיל תיארא דתורי והדר, כלומר כשיעור הזה שחורש בצמד בקר ועושה תלם אחד ואחר כך חוזר, שאינו מאריך בתלם שלו יותר, עד כאן יש לו דין שדה אחת, ונקנה אפילו במכוש אחד.
נכסי הגר. שמכרן גוי לישראל וקבל הדמים ממנו, ועדיין לא נכתב שטר המכר. הרי הן כהפקר. שאם קדם ישראל [אחר] והחזיק בה קנה כאילו הם נכסי הגר שמת. מ"ט גוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק. דאיהו גמר להקנות בכסף בלא שטר. ועוד שאין להם קנין בשטר ולא מצינו להם קנין בקרקע אלא בכסף. ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה. במקום שנהגו לכתוב את השטר. שלא קנה עד שיכתוב את השטר. דלא סמכה דעתיה אלא בשטרא. והיכא דמטי שטרא לידיה דישראל נמי י"ל שאינו קונה בכך, דכיון שנסתלק הגוי מכי יהיב זוזי תו לא מצי לאקנויי בשטרא דבר שאינו שלו. שהרי הקרקע דומה למדבר. אלא ליזדהר לוקח לאחזוקי בקרקע מקמי דליתי איניש אחרינא ויחזיק ביה. ויש לפרש דלכי מטי שטרא לידיה, כיון דסמכה דעתיה, קנה ארעא בכסף שנתן כבר לגוי. ואע"פ שלא קנה בשעת נתינה מקום דלא היה סמכה דעתיה בלא שטרא, השתא מיהת דסמכה דעתיה קונה בו, ואע"פ שנתאכלו המעות. כדקיימא לן [קדושין נ"ט ע"א] לענין קידושי כסף שאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים [יום] מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות. ולא הוי כמלוה, כיון שנתנו בתורת קידושין. וכן הפודה את בנו בתוך שלשים יום סבירא ליה לרב בפרק יש בכור לנחלה [בכורות מ"ט ע"א], בנו פדוי לאחר שלשים אע"פ שנתאכלו המעות. ואע"פ שלא פירש לו בשעת מתן מעות שהוא פדוי לאחר שלשים. ומדמה לה התם לקדושי אשה. ושמואל דפליג עליה ואמר אין בנו פדוי לאחר שלשים היכא דנתאכלו המעות, מפרש טעמא התם משום דאין בידו לפדותו תוך שלשים.
ה"ר יונה המחזיק בהם זכה בהם. פירש רבינו חננאל ז"ל שהמחזיק בהם משלם דמים ללוקח. ואע"פ שאין לחייבו מתורת דינא דגרמי כלום, שהרי מן ההפקר הוא זוכה כיון שנסתלק המוכר והלוקח לא קנה, מ"מ חלה זכית הלוקח על השדה למשכונה בשעת מתן מעות. דאע"ג דמיקנא לא קני לגמרי אלא בכסף, אבל זוכה בו כדין משכונה. הלכך המחזיק בהן זוכה בגוף השדה ונותן ללוקח דמים שיש לו עליו. שאע"פ שגוף השדה הפקר, לא פקעה מיניה תורת משכונת הלוקח. כאותה שאמרו בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ט ע"א] משכונו של גר ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בה, זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. כך פירש רבינו יצחק ב"ר אברהם ז"ל. ופריך בגמרא ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר ליכא דקני ארעא אלא בשטרא. פירוש נהי דגוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה, מ"מ אין המחזיק יכול לזכות בו, כיון דדינא דמלכותא דינא ומלכא אמר ליכא דקני ארעא אלא באגרתא. ונמצא דעל כרחיך הלוקח שיכתבו לו את השטר, הוא לבדו יש לו רשות מן המלך לקנות, והוא יקנה כשיחזיק. ואין לפרש דהכי קשיא ליה, כיון דמלכא אמר ליכא דקני ארעא אלא בשטר אין המוכר יכול להסתלק בקבלת דמים לפי שעדיין זוכה בנכסים בדינא דמלכותא. דלא הוזכר דינא דמלכותא אלא להפקעה, שהנכסים מופקעים מבעליהם בדיני המלך. וכענין הפקר ב"ד הפקר. ומי שיורד בהם במצות המלך זוכה בהם בחזקה. אבל כ"ז שלא החזיק בהם לא זכה בהם. הלכך כיון שהמוכר מסתלק מן הנכסים בקבלת הדמים אינו זוכה בהם ממילא בדינא דמלכותא. ועוד שהרי המלך לא אמר שהמוכר זוכה כהם אלא שאין הלוקח זוכה בהם אלא בשטר. אלא ודאי פירושא כדפרישית. וא"ל אנא לא ידענא. היכי משנינן דשמואל אדשמואל, דעובדא הוה בדורא דרעותא. והיה מקום ידוע להם שהיה שם דינא דמלכותא בדבר זה. ואפילו הכי דן שמואל נכסי הגוי הרי הם כמדבר. וא"ל אביי הנהו באגי דמטמרי הוו. אבל ודאי אי לאו משום דבאגי דמיטמרי הוו לא הוה דן שמואל דנכסי הגוי הרי הם כמדבר במקום שיש שם דינא דמלכותא על הלוקח שלא יקנה אלא בשטר. וקיימא לן כשמואל במקום שאין דינא דמלכותא בדברי זה דרב נחמן עבד עובדא כותיה. ואמרינן נמי [נ"ה ע"א] וכן היה ר' אבין ור' אלעזר וכל רבותינו שוין בדבר. והני מילי באתרא דלית בה הרמנא דמלכא. פירוש הרמנא, דת המלך וסייגו.
<h2>דף נה.</h2>
ואריסא דפרסאי ארבעתן שוין. פירוש כגון, שהנהיג המלך שתועיל חזקה לגוי בארבעים שנה. הלכך גוי שלקח קרקע מישראל והחזיק בה ארבעין שנין וכבר הופקעה מישראל בדינא דמלכותא, וזכה בה ישראל הלוקח מן הגוי, אפילו אם היא גזולה ביד גוי, כיון שאין שם עידי גזלה. ואם לקחה ישראל מן הגוי זכה בה, ואין ישראל הראשון יכול להוציאה מידו אע"ג דקיימא לן [ל"ה ע"א] הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, [הכא יש לו חזקה]. אבל אין לפרש ישראל שמחזיק בנכסי חבירו בארץ פרס אין לו חזקה אלא בארבעים שנים, דסתם חוקי המלך על בני אומתו הם בלבד. ואפילו אם פירש והטיל הנהגותיו על ישראל, כיון שיכול ישראל לכוף את חברו בדיני ישראל ואין המלך כופה אותו לדון באותן הדינים וההנהגות שהנהיג, נמצא שלא פקע זכותו של ישראל מחמת אותו דינא דמלכותא אא"כ הלך חבירו לדון לפני ערכאות שלהם ודן אותו בדינא דמלכותא. שלא קבע המלך אותם הדינים על ישראל אלא לענין שידונו אותם בערכאות שלהם, ומשמתינן ליה לבר ישראל שכופה את חבירו לדון בערכאות שלהן, כן נראה בעיני. ושמעינן מהכא דאפי' בדברים שאינם להנאת המלך אמרינן דינא דמלכותא דינא. ויש אומרים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם להנאת המלך. ומשום הכי אמר שמואל נכסי הגוי הרי הם כמדבר. ובפירקין קמא דגיטין [י' ע"א] אמרינן תני חוץ מכגיטי נשים. כלומר דשטר מתנה בערכאות פסול ולא אמרינן דינא דמלכותא דינא, ולא קיימא לן כאידך לישנא דאיתמר התם בטעמא דמתניתין משום דינא דמלכותא דינא. ולי נראה דלהכי אמרינן התם תני חוץ מכגיטי נשים ולא משנינן לה משום דינא דמלכותא דינא, לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חבירו, אלא כל זמן שהוא בא לדון בערכאות שלהם, הלכך אע"פ שעשה ישראל שטר לחבירו בערכאות שלהם לא הופקעה השדה מן המוכר על ידי אותו שטר כ"ז שלא בא לדון בערכאות שלהם. ולפום האי לישנא דקאמר התם דטעמא דמתניתין משום דינא דמלכותא, פירושו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד. שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא. וכשיחזיק בה הלה יזכה בה. ולא בשטר עצמו זוכה בה, וכמו שאתה אומר בשטרי מקח דבזוזי קני. אי נמי אפשר שקונין בשטר, וכדאמרינן בהתם [ב"מ ע"ד ע"א] האי סיתומתא קניה באתרא דנהגי למיקנא, ודינא דמלכותא נמי כמנהגא הוי.
הני זהרורי וכו'. הממונים מן המלכות לקבל טסקא דפרדיסא כך נקראין זהרורי. ואי ערק מריה דפרדיסא ולא פרע טסקא ואתו זיהרורי ולא משכחי ליה דינא דמלכותא הוא למזבן ההוא פרדיסא. ומאן דזבן מזהרורי קנה. והני מילי לטסקא. למס הקרקע. אבל לכרגא. דהיינו כסף גולגולת לא. שאין הקרקע משועבד לכך. כלומר דינא דמלכותא דינא. וחדא מינייהו הוא דכרגא אקרקפתא דגברי מנח. כך פירש רבינו חננאל ז"ל. ולהאי פירושא איכא לפרושי הני תלת מילי שייכים בדינא דמלכותא, א' אריסא דפרסאי, ב' טסקא, ג' כרגא. אבל דינא דמלכותא אינו מן המנין. כדאמרינן בגמרא רב הונא אמר אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא, ואסיקנא דלית הלכתא כותיה. מיהו מסוגיא דשמעתא דרב הונא בריה דרב יהושע שמעינן דהיכא דהוה עליה טסקא ומית ולא פרעיה ואשתארו נכסיה משתעבדי לטסקא או לגולגלתא, אע"ג דפרקינהו להנהו נכסיה בניה בתר דמית, כראוי דמו ואין הבכור נוטל בהן פי שנים. אבל אי אית פירי בארעיה למיפרע מינייהו טסקא, אי נמי פרעיה לטסקא ומית, מוחזקין נינהו ושקיל בהו בכור פי שנים. והאי טסקא לא דמי [כמו] כתובת אשה ובעל חוב, דלא חשבינן ליה ראוי אע"פ שחל עליו שעבוד האשה ובעל חוב, דהא כיון שהנכסים בידם הכא לא הוי כמו ראוי. אבל לגבי טסקא הרי נוטל נכסים בעל כרחם.
פרדכת מסייע מתא. פירש רבינו חננאל ז"ל אדם יושב בטל ואינו פורע מס המלך. ופרדכת הוא תיקון פוריא דזבסוה. והני מילי דאצילתיה מתא. פירוש שהשאילוהו בני מתא מן המלך מלפרוע הטסקא. וכיון שהצילוהו דין הוא שיקל קצת מעליהם מכל מה שהיה דינו לתת לפי שאר בני אדם. אבל אנדיסקי. שהמלך עצמו בכבודו בטל ואינו נוהג בו כלל וכתב לו המלך אנדיסקי שפטרו המלך מן המס. ולא הצילהו בני העיר אלא המלך מעצמו. סייעתא דשמיא היא. ולא יהיב כלל. וכן נראה דבהא הוא פטור, כדאמרינן [ב"ק קי"ב ע"ב] האי מאן דנקיט דיסקא מבית דין הגדול. מתוך דברי רבינו חננאל משמע שאינו מסייע כמו שהרויחוהו אלא מעט מסייען. המצר והחצב וכו'. שתי שדות של גר אחד ביניהן והחזיק באחת מהן, לא קנה חברתה. וה"ה אם אין שם מצר אלא יש שם אילן ששמו חצב שנטוע ביניהם, גם הוא מפסיק.
<h2>דף נו.</h2>
אין שם לא מצר ולא חצב. והיא שדה גדולה והכיש מכוש אחד בקצה השדה והוא שדה אילן. עד היכן קנה, פירש ר' מרינוס וכו' ופירש רב פפא כל שדולין ומשקין אותו מגרגותא חדא, וזה הוא פירוש דקרו ליה בי גרגותא דפלניא. זהו לשון רבינו חננאל ז"ל. ונראה מדבריו דהא דאמרינן לעיל [נ"ד ע"ב] כד אזיל תיירא דתורי והדר, בשדה לבן שאין משקין אותו אלא ממטר השמים הוא שותה. והא דאמרינן הכא כגון דקרו ליה בי גרגותא, בשדה בית השלחין מיירי. וכל מה שמשקין אותו מבור אחד הרי הוא כשדה המסוימת במצריה וקני לה. שבו תיחם יהושע את הארץ. לפי שיורד ויונק כנגדו, ואינו יונק מן הצדדין. וכתב הר"ם ז"ל בהלכות זכיה [פ"א הי"א] כל המפסיק לפיאה מפסיק בנכסי הגר, כגון שהיה שם נחל או אמת המים וכיוצא בהם לא קנו אלא עד הנחל או עד האמה. וכל המפסיק ברשויות שבת מפסיק בנכסי הגר, כגון שהיה שם בין שתי השדות רה"י או כרמלית אפילו היה בהן רשות שחולקת לגיטין. פירוש כגון פיסלא. אמר רבא משכונו של ישראל ביד גר ומת ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותה מידו מ"ט כיון דמית גר פקע ליה שעבודיה וקם ליה ברשותא דמריה. ואע"ג דאמרינן בע"ח קונה משכון בין לפירעון בין לאונסין, ה"מ כ"ז דאיתיה לשעבודיה, אבל הכא דפקע ליה שעבודא לאו ממוניה הוא. ומשכונו של גר ביד ישראל ובא אחר והחזיק בו, זה קנה כנגד מעותיו. ואע"ג דליתיה בחצירו. אי נמי איתיה בחצר שאינה משתמרת וליתיה בצד חבירו. אע"ג דלא קניא ליה חצרו, דהא בעינן והוא עומד בצד שדהו, אפילו הכי שיעבודיה קני ליה. דכיון דלא איצטריך האיך למזכי לשעבודא בהא, זכיה דידיה לאו כלום היא במה שהוא כנגד מעותיו. דאי אמר ליה יהיבנא לך מעותיך ואשקול המשכון לא ציית ליה. דהא קני ליה משכון כדר' יצחק אפילו לאונסין. ושיעבודא הא אית ליה. דליתיה למשכון בחצרו. דאי הוה בחצרו קנה ואע"פ שאינו עומד בצד שדהו, והוא דהויא חצר המשתמרת. והאי דפריק דליתיה למשכון בחצר, ה"ה אם איתיה למשכון בחצרו והיא חצר שאינה משתמרת ובעל החצר אינו בצד חצרו. דהכי אמרינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"א ע"א] דבחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא.
מתניתין. ונמצאו זוממין. שבאו שנים ואמרו להם איך ראיתם חזקה זו, והלא באותו זמן עמנו הייתם במקום פלוני. משלמין לו את הכל. כפי דמי הקרקע שרצו להפסידו. והא לא איצטריכא ליה אלא משום סיפא. אם נמצאו זוממין כולם משלשין ביניהן. כל כת וכת השליש. דשלש כתות הן. אבל אין נעשין זוממין עד שיזומו כולן. ופירש הבעל התוספות הכא לא שייך באו רצופין ומרמזי רמוזי כדאמרינן התם בב"ק [כ"ד ע"ב]. דהתם אי לא באו רצופין מצו אמרי אנן לחיובי גברא פלגי נזקא קא אתינן, אבל הכא היכי מצו למימר אנן לאפוקי מיניה פירי אתינן, דהא אתו לסיועי למחזיק, שהוא מביאן כדי להעיד על דבריו, והיכי מצו אמרי דלסיועי למערער אתו. ולא נהיר, דהא התם בעל הנגיחה הרביעית מייתי להו לסהדי דנגיחה קמייתא. ואע"ג דנגיחה ראשונה לאו מדידיה היא. והיכי מצו טעני לחיובי פלגי ניזקא קא אתינן. דאם כן אמאי אתי בהדיה בעל נגיחה רביעית. ואפילו הכי בעינן באו רצופין. דמ"מ טעני אנן עיקר סהדותן אנגיחה קמייתא. והכא נמי מצו טעני אנן עיקר סהדותן אמערער הוה וכי אתינן בהדי מחזיק סברינן דילמא מהני ליה מידי. והלכך בעינן רצופין, דעיקר סהדותייהו אמחזיק הוה. החכם ר' משה הכהן ז"ל.
<h2>דף נו:</h2>
שלשה אחין ואחד מן השוק מצטרף עמהם. דהיינו אח לשנה אח לשנה ואחד עם האחד, דאותו אחד מעיד עם כולם. הרי אלו שלש עדיות. ומשום הכי עדותן כשרה, דאשתא דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי. ואין כאן שני עדים קרובים בעדות אח(ר)ת. והן עדות אחת להזמה. שאין משלמין ממון עד שיזומו כולן.
גמרא. מתניתין דלא כר"ע. מתניתין דחשיב לשלש כתות של עדים עדות אחת לשלש שני חזקה, דלא כר"ע. דלר"ע לא מהני עדותו כלל הואיל וכל אחד אינו מעיד על חזקה שלימה של שלש שנים אלא על שליש חזקה. והיינו חצי דבר. דתניא א"ר יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה אמר לו הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים ושניה בפני שנים ושלישית בפני שנים מהו א"ל ה"ז חזקה א"ל אף אני אומר כן אלא שר"ע חולק בדבר שהיה ר"ע אומר דבר ולא חצי דבר ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה אילימא למעוטי אחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה האי חצי דבר חצי עדות הוא. חצי דבר, שער אחד וחצי עדות של עד אחד. אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה. זהו לשון הגמרא. כתב הרב אלפאסי ז"ל בהלכותיו, הא שמעתא קא מקשו רבוותא הכי, מאי שנא גבי חזקה דמתקיימת בשלש כיתי עדים, ומאי שנא גבי שערות שאין מתקיימת בשתי כיתי עדים וכו' ואפריק קושיין כהוגן. וה"ר יוסף הלוי תלמידו ז"ל כתב עליו בפירושו בלשון הזה, ודאי אי איתה להאי קושיא, האי פירוקא מעליא הוא. אלא האי קושיא מעיקרא ליתה. דקיימא לן שתי שערות במקום אחד בעינן. ומשום הכי לא מצטרפי. הכל כמו שכתוב בפירושו. וכשאנו מעיינין בדבריו גם הוא, אין אנו מוצאים בהם טעם. שאין זה טעם דבר ולא חצי דבר. שאפילו כת אחת בשתי שערות כה"ג ששני העדים מעידים על זו שבגבה ועל זו שבכריסה, אין השערות מצטרפות. הלכך אין זה תלוי בצירוף העדים אלא בצירוף השערות. ואין זה הפירוש טעם דדבר ולא חצי דבר. ויותר נראין דברי הריא"ף ז"ל, כי שמועה זו אינה הולכת אלא אליבא דרבנן דסבירא להו לא בעינן שתי שערות במקום אחד אלא אפילו אחת על הכף ואחת על הביצים. כמו שמפורש במקומו במסכת נדה [נ"ב ע"ב]. ולהסביר הענין בהרווחה ושלא לדחוק אותה נאמרה שמועה זו שבכאן על דרך הסברא ההיא, וה"ה למאי דקיימא לן נמי השתא דבעינן שתי שערות במקום אחד, אנו יכולין ללמוד מזו הסברא. אלא שאנו צריכין לדחוק ולומר כגון דאמרי כת אחת אנו ראינו אחת בגבה מימין, וכת אחת אומרת אחת בגבה משמאל. הוא הדין והיא הראיה לכל מה שאמרנו בשתי שערות אחת בגבה ואחת בכריסה. אלא שדוחק הוא ותימה הוא כיון שבמקום אחד הם היאך נזדמן שלא ראה זה מה שראה זה. ולפיכך לא ראו בעלי הגמרא לדחוק עצמם בזה הענין, והראו טעמיהן על הדרך הפשוטה והרחבה אע"פ שהיא שלא כהלכה. כדי שיהא הדבר יותר מתיישב על הדעת. וממנה אתה למד לעיקר ההלכה כמו שאמרנו. וה"ר זרחיה הלוי ז"ל האריך בזה בספרו ופריך, גבי שני חזקה, כיון ששלש הכתות מעידות בג"ש, כאו"א בשנתה, וזמנה של זו לא זמנה של זו. לפיכך לא היה להם לראות כאחת. שאין אנו מטריחין על העדים להתעכב ולראות ג"ש. הלכך כשראה זה מה שלא ראה זה, העדות מתקבלת מהם. כי עדותן תלויה בזמן. ושמא לא היה יכול לראות זה מה שראה זה. אבל בשתי שערות אפילו למ"ד לא בעינן להו במקום אחד, בזמן אחד בעינן להו. וכיון שהיה יכול לראות זה מה שראה זה ולא ראה, הו"ל חצי דבר. ולפיכך אין עדותן מתקבלת מהם. עד כאן דברי הר"ז הלוי ז"ל. וכ"פ קושיא זו ה"ר שמואל ז"ל.
אחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורים ה"ז חזקה. כגון שמעידין על שנה אחת ומכחישין זה את זה בחיטים ושעורים, זה אומר אכלה חיטים וז"א אכלה שעורים, וכדמסיק ואזיל עלה בין חיטי לשערי לא דייקי אינשי, [אלמא מכחישין זא"ז בחיטים ושעורים]. וטעמא דמילתא דהויא חזקה אע"פ שמכחישין זא"ז, כדרב יהודה, דאמר [סנהדרין מ"א ע"א], עדות המכחשת זה את זה בבדיקות כשירה בדיני ממונות. אבל לענין דיני נפשות קיי"ל א' אומר כליו שחורים וא' אומר כליו לבנים אין זה נכון. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אלא מעתה, א' אומר אכלה שנה ראשונה שלישית וחמישית, וא' אומר שנה ב' ד' וששית, ה"נ דהויא חזקה. וכגון שמעיד כל אחד על חזקה גמורה קאמר, כגון באתרא דמוברי באגי, וזה אכלה א' ג' ה' ואוברה ב' ד' ו' וזה אומר בהיפך. דאי במפוזרות איירי מאי קושיא, שאני התם שכל א' מהם אינו מעיד על חזקה גמורה, והוה ליה חצי דבר וחצי עדות, כמו א' אומר אחד בגבה וא' אומר אחד בכריסה. וא"ת מאי שנא דלא אקשי ליה ברצופות ממש, כגון א' אומר אכלה א' ב' ג' וא' אומר אכלה ד' ה' ו', וכגון שמכחישין זה את זה. דאילו בשאין מכחישין ודאי הרי זו חזקה, דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה דאמר [ל"ב ע"א] אפי' בזה אחר זה, ואמרי' נמי בפ' דיני ממונות [סנהדרין ל' ע"ב], מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה בעדות בכור ובעדות חזקה. נ"ל, דר"נ בר יצחק אורחא דמילתא נקט, שאין דרך להניח שדה ג"ש [בורה]. אבל כך דרכו של דבר, דזרעי לה חדא שתא ומוברי לה חדא שתא. וכי תימא אי אקשי ליה נמי א' אומר אכלה א' ב' ג', וא' אומר ד' ה' ו', בכי אורחא דמילתא הוה מתוקמא, כגון שאמר א' אכלה א' ב' ג', וא' אומר היא ד' ה' ו', וא' אומר לא התחיל להחזיק בה עד ד' ה' ו'. לא היא, דודאי הוה ידע ר"נ דלא דמיא להכחשת חטים ושעורים, דלהכי הויא חזקה כשאחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה שעורים אע"פ שמכחישין זא"ז, משום דאמרינן כיון דבחדא שתא קמסהדי, על חזקה א' ודבר א' הן מעידין, שהרי הן שוין שאכל פירות של אותם השנים, ועדות א' היא. הלכך לא איכפת לן בהכחשת עדים בחטים ושעורים. אבל כשא' אומר אכל א' ב' ג', וא' אומר אותן פירות של אב"ג לא אכלן זה המחזיק, הרי הכחישו בעיקר עדותו, והו"ל כל חד מהם עד א' בהכחשה. אלא רב נחמן הכי קשיא ליה, אם איתא דלא איכפת לן בהכחשתן בחיטים ושעורים, א"כ, כשא' אומר אכלה א' ג' ה' וא' אומר ב' ד' ושניהם שוין שהיתה בידו שש שנים ואכל כל הפירות שהיו שם בשש שנים, ונימא נמי על חזקה א' הם מעידים, ועדות אחת הם מעידים אלא שזה אומר הפירות היו שם באג"ה וההוברה בבד"ו, וזה אומר בהיפך. מאי איכפת לן בהכחשתן בכך, ומה לנו מתי היו שם הפירות, כיון שהן שוין שהיתה בידו כל שש שנים, וכל הפירות שהיו שם הוא אכלן. ועוד מטעם שני לא שייך לאקשויי דתהוי חזקה כשא' אומר אכלה אב"ג וא' אומר אכלה דה"ו, ולא היתה בידו אב"ג, דהא ליכא למימר דלא דייקי בהא דדילמא אב"ג הוא ולאו אדעתי' ומסהיד על דה"ו, דהא ודאי אית ליה למידק שאם אכלה אב"ג המחזיק אחר כך בד"ו זכה דמצי טעין מינך זבינתה. אבל הא קשיא לר"נ בר יצחק, כשא' אומר אג"ה וא' אומר בד"ו, ושוין הם שהיתה בידו שש שנים, נימא דלא דייקי מתי היתה אכילתה ומתי היתה הוברה, והלכך לא איכפת לן בהכחשתן בזה. ופרקינן דלא דמי, דהתם בשתא דמסהיד מר וכו' וכשהקשה מאג"ה בד"ו, ידוע הדבר דכשמעידין שהיתה בידו חמש שנים מיירי, כיון דקיי"ל דבמפוזרות לא הויא חזקה. ואלו היה מקשה מאב"ג דה"ו בהכחשה היה צריך להאריך ולפרש בשמעיד כל א' שהיתה בידו שש שנים ואוברה ג', שאם לא היה מפרש כן, היה אפשר לשמוע שזה אכל דה"ו ובעלים הראשונים אב"ג, ולא היתה קושיא זו כלום, כמו שפירשתי.
הכא תרויהו בחדא שתא מסהדו מיהו בין חיטי ושערי לא דייקי אינשי. פי', בין חיטי לשערי לא דייקי, אבל בין שתא לשתא דייקי. ותמיהא לי, ר"נ בר יצחק דהוה קשיא ליה מהכחשת שנים לא הוה שמיעא ליה הא דאמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות, הא בחקירות פסולה. ותו איכא למידק עלה דההיא, דהא אשכחן דבחקירות נמי כשירה, דאמרינן אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה מעשה היה וצירף ר' עדותן, והא ודאי חקירות היא לענין דיני נפשות אע"פ שהיה הכל בבית אחד. ועוד לענין הכחשה מ"ש חקירות מ"ש בדיקות, אע"פ שחלוקים לענין איני יודע. ואי סבירא לן דיני ממונות בדרישה ובחקירה, דגמרי' בדיני נפשות, בבדיקות נמי תפסול הכחשה, דאין זה נכון. ואי סבירא לן דאין צריכים דרישה וחקירה עדותן כשירה, א"נ צריכין מן התורה אלא דאמור רבנן אין צריכין דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, א"כ בחקירות נמי לא תפסול הכחשה. ויש לפרש, דהא דאמרי' התם עדות המכחשת בבדיקות כשרה [בדיני ממונות], משום דלא דייקי אינשי בבדיקות, כגון מנה שחור ומנה לבן. הילכך כיון דדיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה עדותן כשרה, דאמרי' אחדא מילתא קא מסהדי, כיון דשוו בעיקר העדות. הלכך אין ההכחשה פוסלת, דלא איכפת להו למידק באותו צד שההכחשה בו, דמילתא דלא דייקי בה אינשי היא וכדמפרש הכא טעמא דבין חטי לשערי לא דייקי אינשי, אלמא לאו מדרשא דשום קרא אתיא הא מילתא אלא מסברא. ולהכי נקט רב יהודה הכשרות בבדיקות, משום דברוב ענין חקירות פסולה, דדייקי בה אינשי, כגון באיזה יום ובאיזה עיר. וסימן לדבר שכותבין בכל שטרות זמן, וכן כותבין ומה שהיה בפנינו במתא פלונית, הלכך כיון דדייקי בה, כשמכחישין זה את זה [אמרינן שתי עדיות הן וכיון שמכחישין זא"ז] הוו להו כל חדא מינייהו עד א' בהכחשה. ומיהו בין דיוטא העליונה לדיוטא התחתונה לא דייקי אינשי, אע"פ שהוא חקירות לגבי דיני נפשות. ור' נחמן בר יצחק הוה ס"ל דבין קציר חיטים לקציר שעורים דייקי אינשי אע"פ שהיא בדיקות, וכי היכי דהוה ק"ל אהא דרב יהודה אמר שמואל, הוה נמי מצי לאקשויי אאידך דרב יהודה דאמר עדות המכחשת זל"ז בבדיקות כשירה בדיני ממונות, דמשמע שהוא כלל לכל בדיקות. ה"ר יונה.
וזה לשון הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, שכתב בספר המאור, נ"ל כי דברי רב יהודא אמורים בשני עדים המכחישים זה את זה, זה אומר אכלה חטים וזה אומר לא כי אלא שעורים אכלה, ובאותן שנים עצמן. ולפיכך הקשה לו רב נחמן מאחד אומר אכלה אג"ה וזה אומר לא כי אלא בד"ו. ובדין הוא דליקשי ליה מרצופות, אחד אומר אב"ג ואחד אומר דה"ו. דאע"ג דקיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דלא בעינן שיראו שניהם כאחד, הני מילי כשאין מכחישין זה את זה, אבל במכחישין זה את זה לא הויא עדותן עדות. וקושיא דרב נחמן שהקשה במפוזרות, מפוזרות כעין רצופות קאמר, באתרא דמוברי באגי דמודה בה רב הונא, ובדדמיא לשמעתיה בעא לאקשויי לה. דהוה סליק אדעתיה למימר כיון דפתיכא סהדותייהו בהדי הדדי משני העדים הללו שכל חזקה מתערבת בחברתה, ליהוי דומיא דאחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה שעורים דמסהדי בחדא שתא ותיהוי חזקה. וא"ל רב יהודה, לא כדקא סלקא דעתך, דאע"ג דמכחישין זה את זה בחטים ושעורים מתקיימת חזקה. אבל במכחישין בשנים אין החזקה מתקיימת, דהתם שתא דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי. אבל הכא תרוייהו בחדא שתא מסהדי. מיהו בין חיטי לשערי לא דייקי אינשי. שמעינן מהני שמעתתא, כששני העדים מכחישין זה את זה בשנים דשתא דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי, אין החזקה מתקיימת משני העדים הללו, לא שנא כשמעידים ברצופות, כגון אחד אומר אב"ג ואחד אומר לא כי אלא דה"ו, לא שנא כשמעידין במפוזרות כעין רצופות והוא באתרא דמוברי באגי ואחד אומר אג"ה ואחד אומר לא כי בד"ו, כל העדיות הללו בטלות מצד הכחשת העדים זה את זה. ואצ"ל כשמעידין במפוזרות לגמרי, והוא באתרא דלא מוברי באגי, דהתם אפילו היו שניהם מעידין בחזקה אחת מפוזרות בלא הכחשה לא היתה חזקתן חזקה. ואם שני העדים אינן מכחישין זה את זה אלא כל אחד מעיד במה שראה ואינו מכחיש את חברו, העדות מתקיימת, בין בשמעידין ברצופות בין שמעידין במפוזרות כעין רצופות. שכיון שאין הכחשה ביניהם העדות מתקיימת. ואע"פ שמה שראה זה לא ראה זה. דקיימא לן הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ומודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעדות בכור ובעדות חזקה דלא בעינן שיראו שניהם כאחד, אלא אפילו בזה אחר זה. ויש לנו עכשו לשאול מ"ש גבי חזקה שאין עדותן מתקיימת בהכחשת השנים, והיא מתקיימת בהכחשת החיטים והשעורים, ומ"ש דדייקי בהאי ולא דייקי בהאי. ועוד הרי מצינו שמתקיימת העדות בהכחשת מנה שחור ומנה לבן ואע"ג דאמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי כמו שמפורש במקומו במסכת סנהדרין [ל"ב ע"א]. וה"ה לאחד אומר שנים בגבה ואחד אומר שנים בכריסה אפילו במכחישין זה את זה עדותן מתקיימת מאחר דקיימא לן הלכה כרשב"א, הכל כמו שמפורש שם. וכיון שכל העדויות הללו מתקיימות בהכחשה, מה ראו חכמים להחמיר בהכחשת שני חזקה לבטל העדות בין ברצופות בין במפוזרות כעין רצופות. ועיקר של תשובת השאלה הזאת נתברר לנו מדגרסינן התם במסכת סנהדרין, אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות. דייקינן מינה דהא שמעתא, בבדיקות הוא דכשרה, אבל בחקירות פסולה. וכן בדין שהחקירות חמורה לעולם מן הבדיקות, כמו שמפורש במקומו. וחקירות היא באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום. הלכך כשהעדים מכחישים זה את זה בעדות השנים, עדות המכחשת זו את זו בחקירות [היא] ופסולה. דבחקירות הו"ל למידק, לפי שההזמה תלויה בחקירות. ולפיכך היא חמורה. משא"כ בשאר העדויות שהזכרנו. ולא בהכחשת חטים ושעורים דשני חזקה, שאין כל זה אלא בדיקות. ולפיכך עדותן כשרה. והיינו דאמרינן בין חיטי לשערי לא דייקי אינשי. וההיא דגרסינן התם אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה וכו', אמור מעשה כי הוה בלא הכחשה הוה, לפיכך צירף רבי עדותן. וי"ל אפילו בהכחשה, ואין זו הכחשה בחקירות, דכיון שבבית אחד העידו שניהם, כחד מקום דמי לגבי דיני ממונות. דבין דיוטא תחתונה לעליונה לא דייקי אינשי. ולזו הסברא דעתי נוטה. כל זה לשון ה"ר זרחיה הלוי ז"ל.
<h2>דף נז.</h2>
פיסקא. שלש אחין וכו' ההוא שטרא. דהוצרך המלוה לקיימו. אתא אחוה דהאי דקאי ואחרינא וכו'. ופשיטא להו דהעד החי לא היה יכול להצטרף עם אחד שבשוק. כדקיימא לן בפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ' ע"ב], שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם צריכים שנים מן השוק להעיד עליו. דקיימא לן על מנה שבשטר הן מעידין. הלכך העד החי לא יצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימת המת. דאם כן נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. ורחמנא אמר על פי שנים עדים, שיהיו שוין בעדותן. ואתא אחוה דהאי דקאי ואחרינא לאסהודי אחתימות ידיה דאידך סבר רבינא למימר היינו מתניתין. דאע"ג דשני אחים פסולים לעדות אחת, דלא חשיבי אלא כחד, מכשרה להו מתניתין לשלשה אחים בעדות קרקע אחד, מאחר שאין זה מעיד על אותה שנה שזה מעיד. אף כאן החי מעיד על חתימה שלו ואחיו מעיד על חתימת המת. התם. במתניתין. לא קא נפיק נכי ריבעא. חסר רביע, דהיינו שלשת חלקי הממון אפומא דאחי, אלא פלגא הוא דנפיק אפומא דעד נכרי, ופלגא נפיק אפומא דאחי. והילכך עדות זה כשר. וטעמא דפסיל רחמנא קרובים לעדות אחת לפי שאינן חשובים אלא כאיש אחד. וגבי חזקת שלש שנים כאיש אחד דמו, שהרי איש אחד מצטרף עמהם ומועיל בשלשתן. אבל הכא. בהאי שטרא אינהו עבדי תלתא ריבעי, ואחרינא ריבעא. ואי חשבת לקרובים כאיש אחד לא קרינא ביה על פי שנים עדים. זה לשון רבינו שמואל ז"ל. וקשיא להרב ר' אברהם ב"ר יצחק ז"ל אהאי פירושא, א"כ דשני אחים מיהת כעד אחד דמו, אמאי פסלינן להו לגמרי. ליחייבו שבועה כעד אחד, ואמאי עדותן בטלה לגמרי כדאמרינן [מכות ה' ע"ב] נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה. ולאו קושיא היא. דכי אמר רבינו שמואל דכחד מיהת דמו, לא אמרי היכא דאתו תרוייהו לאסהודי בבת אחת, דודאי תרוייהו אמאי אתו כיון דלא חשיבי אלא כחד הא חד מינייהו מהני. וכיון שבאים שניהם בבת אחת אינם בקיאים בעדות, ולא מהימנינן להו אפילו כחד. וכן נמי מאה דאתו בהדי הדדי פסילי אע"ג דאיכא תרי רחיקי, מפני שלא היה להם להעיד עם הני דפסולין. וודאי אינם בקיאין בעדות ופסלינן להו. וכן נמי אי אמרי לא ידעינן שהיו הני עדים קרובים לבעל דבר שלא היינו באים עמהם כשרים. וכ"כ רבינו האיי ז"ל בתשובת שאלה. אבל הכא האחים שניהם אינן באים בבת אחת. ובדין צירף האח השני המעיד על החתימה עם אחד מן השוק. ואי לא נפיק אלא פלגא אפומייהו מהימני כדפרשינן. אבל כי נפיק נכי ריבעא אפומייהו פסילי. החכם רבנו משה כהן ז"ל. מיהו אי הוה בעי הוה מצי לאחוויי חתימות ידיה אחספא בבי דינא, ויכירו חתימתו. ואחר כך יוכל להעיד על זה. דלא שייך תו מידי להאי שטרא, כדאמרינן בפ"ב דכתובות [כ"א ע"א]. אלא מיירי דאזיל החי לעלמא. אי נמי אחר כך עשו כן, אלא רבינא היה רוצה להכשיר בזה הענין, הרב בעל התוספות.
מתניתין. אלו דברים שיש להם חזקה. כל אלו מיני תשמישין דאמרינן לקמן שאדם משתמש בשל חבירו אם נשתמש שלש שנים ולא מיחה בו חבירו יש לו חזקה לזה המחזיק, ויכול לטעון אתה נתתו לי לתשמיש זה במתנה או אתה מכרתו לי, כגון תשמישין קבועין, כדמפרש לקמן שאדם מקפיד עליהם אם נעשים שלא ברשותו. הילכך בשלש שנים הויא חזקה. דכיון דקביעות תשמיש הוא, כמחזיק בגופה של קרקע דמי. כללא דמילתא כל הנך יש להם חזקה דתנן במתניתין בחזקת שלש שנים מיירי. ואין לשתיקה חזקה אלא לנזקין, כגון שעושה בתוך שלו. אבל משתמש בשל חבירו טענה בעי. והרב ר' יוסף הלוי אבן מגש ז"ל פירש בחזקה שאין עמה טענה, ואינה צריכה שלש שנים. וכן דרך המשנה דומיא דמרזב וזיז וחלון. והטעם דהכא בחצר השותפין עסקינן שהם יכולים למחות זה על זה שלא להשתמש בחצר בתשמישין קבועין הללו, וכששתק מחל. לא שיקנה זה בחצר כלום, אלא אם באים לחלוק שניהם שוים כבתחילה. אלא כל זמן שחצר בשיתוף, הוא עושה בהם תשמישין הללו שהחזיק בהם ומעכב על חברו לעשותם. וכן נראה נוסח הגאונים ז"ל.
היה מעמיד בהמה וכו'. כל הנך דברים המיטלטלים הם, ואינם תשמיש קבוע. לפיכך אינו יכול המחזיק לומר למה לא מחית לי. דא"ל בעל החצר לא חששתי למחות דלא מחזקת בגוף הקרקע כדמחזקי אינשי, ולא הייתי מפסיד כלום, ומעתה אני מקפיד. תנור וכירים. מיטלטלין הם. וכן ריחים בריחיא דידא. אינה חזקה. אומר רבינו דמשמע שאם רוצה למחות הרשות בידו. דאם אינו יכול למחות למה הוצרך לומר אינה חזקה. פשיטא דאינה חזקה כיון שאם היה רוצה אינו יכול למחות. מכאן מיישב רבינו הא דתנן בנדרים [מ"ה ע"ב] השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר זה כונס בתוך שלו וזה כונס בתוך שלו ושניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור ולהעמיד תרנגולין בחצר. דהיינו טעמא דכיון שיכול זה למחות בידו שלא יעמיד נמצא שמהנהו הרבה. אבל עשה מחיצה וכו' ה"ז חזקה. כל מקום תוך המחיצות שעשה יכול לטעון לקוח הוא בידי. הכניס תרנגולין לתוך בית חברו. שלש שנים, גם על זה ודאי קפיד איניש. ואם לא מיחה הפסיד. דודאי על פיו עשה וברשותו. עשה מקום לזבלו עמוק שלשה. כדי שלא יתפזר או במחיצה גבוהה שלשה.
גמרא. מאי שנא רישא. דבהעמדת בהמה בלא מחיצה קתני אין זו חזקה. ומאי שנא סיפא. דבעשיית מחיצה קתני הרי זו חזקה. וקס"ד השתא דבאיניש דעלמא שאינו שותף בחצר זו קאמר, ומשום הכי קא קשיא ליה מאי שנא רישא מסיפא. דודאי מקפידין בני חצר על איש נכרי שיביא כאן בהמותיו. אמר עולא כל. חזקה רעועה שאם בא לעשותה בנכסי הגר לקנותם מיד לא קנה, כגון העמדת בהמות שלא עשה תיקון בגוף הקרקע. וה"ה ללוקח קרקע מחבירו והלך להחזיק חזקה רעועה דלא קנה והמוכר יכול לחזור בו. בנכסי חבירו נמי לא קנה. כלומר לענין חזקת ג"ש שלוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי, אינה חזקה, להיות במקום שטר מכירה, דהא לא עבד מידי. כל שאילו בנכסי הגר קנה. כגון עשיית מחיצה, ורפק בה פורתא. בנכסי חבירו נמי קנה. כלומר הויא חזקה. ומיהו הכניס תרנגולין לתוך הבית דקתני סיפא ה"ז חזקה, בנכסי הגר לא הויא חזקה. והאי דלא פריך לה, משום דעדיפא מינה קא פריך רב ששת. א"נ כיון דלא קאי בהאי שינויא לא חש להקשות. ניר בנכסי חברו לא קנה. דמימר אמר כל שיבי דכרבא ליעול בה. ובנכסי הגר אפילו רפק בה פורתא קנה. אכילת פירות. של ג"ש בנכסי חבירו קנה, כדאמרינן בכוליה פירקין. ובנכסי הגר לא קנה. דאין זה נעל וגדר, כדאמרינן לעיל [נ"ד ע"א] האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דחיותא לא קנה.
<h2>דף נז:</h2>
אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לעולם. גבי איש נכרי נמי שבא להעמיד בהמותיו בחצר אחרים שאין לו בה שותפות לא שנא רישא ולא שנא סיפא הויא חזקה. שאין בני חצר מניחין לנכרים להשתמש תשמישין אלו בחצרם אא"כ שאלו רשות מהם. ואם לא מיחו בתוך שלש הויא חזקה. והכא בחצר השותפין עסקינן שאחד מן השותפין עצמו העמיד בהמותיו ותנורו ונתן זבלו בחצר ג"ש ולא מיחו בו. וסתם חצר ליציאה וביאה עומדת ולא להעמיד שם בהמותיו וחפציו זמן מרובה. והילכך בהעמדת בהמותיו גרידא בלא בנין לא הויא חזקה. דבהעמדה כדי לא קפדי שותפין זה על זה, עד שעה שיצטרכו לאותו מקום. וכשירצו יקפידו ויסלק זה את חפציו. שאין לו חזקה בשתיקותם. אמחיצה קפדי. ומדשתקו ולא מיחו, ודאי ברשותם עשה. והויא חזקה. ואע"ג דאמרינן לעיל [מ"ב ע"ב] דשותף אין לו חזקה, בכה"ג יש לו חזקה. שאין רגילות להניח לחברו להעמיד בהמותיו בחצר חבירו ושאר אלו הדברים ולא ימחה בידו. ומדשתיק ליה ש"מ שהחזיק בו. כל זה לשון ה"ר שמואל ז"ל.
אבל הרא"ם ז"ל כתב איפכא, וזה לשונו, הא דאמרינן בחצר השותפין עסקינן, לאו למימרא דבחצר חברו דקפיד אפילו בהעמדה כדי, דהויא חזקה. דא"כ אין לך שמשאיל מקום לחברו בחצירו להעמיד שם בהמותיו. אלא למימרא דבחצר חברו שאינה של שותפין, אפילו עשה מחיצה עשרה נמי לא הויא חזקה. וכ"כ הרמב"ם בה' שכנים פ"ה [ה"ה] וז"ל, אחד מן השותפין בחצר שהעמיד בה בהמה או אורחים וכו', בד"א בחצר השותפין, אבל בחצר חבירו אפילו העמיד בהמתו ועשה לה מחיצה לא החזיק, שהדבר ידוע שאין זו אלא דרך שאלה. וה"ה לכל מעמיד תנור וכירים ומגדל תרנגולים וכיוצא בהם, שאם תאמר החזיק אין לך שמשאיל מקום לחבירו. והגיה הראב"ד ז"ל עליו, א"א הירושלמי חולק עליו, דגרסינן התם [פ"ג ה"ז] א"ר אלעזר המגדל תרנגולין בחצר שאינה שלו ה"ז חזקה, א"ר יוסה ויאות, מה נפשך אם יש לו לגדל ה"ז גידל ואם אין לו לגדל הרי החזיק. ואומר אני על כל אלה המחילות שאמרו שאין עמהם טענת מכירה או מתנה, אין מפסידין ממנו קרקע בתורת מחילה ואם רצה לבנות בית בחצירו בונה, וחזקתו בטלה מאיליה. אלא כ"ז שהחצר כך החזיק זה בתשמישו. ועל זה הדרך יתקיימו דבריו, עד כאן. וכ"פ הרא"ם ז"ל דבתורת מחילה, הוא דאין להם חזקה, ותלינן מילתא בשאלה. אבל בטענת מכירה ודאי הויא חזקה. והירושלמי מיירי בטענת מחילה.
בכל שותפין מעכבין זה על זה. אע"ג דאמרינן דשותפין בהעמדה כדי לא קפדי אהדדי, אם בא להקפיד בהעמדת בהמות וכיוצא בה מקפיד. אבל בכביסה אינו יכול להקפיד, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר, שצריכות לעמוד שם יחפות. היכי דמי. דמשתבח ביה קרא. אי דאיכא דרכא אחריתי. ואזיל בהאי. רשע הוא. ואע"פ שעוצם עיניו שהיה לו להרחיק מן העבירה, דקיימא לן הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. אנוס הוא. אם מסתכל דרך הליכה, ואנוס רחמנא פטריה. איבעי ליה למינס נפשיה. להטות עיניו לצד אחר. והיינו דמשתבח ביה קרא. חלוק של ת"ח כיצד וכו'. איזהו חלוק שהוא צנוע שראוי לת"ח ללובשו. כל שאין בשרו נראה מתחתיו. שיהא ארוך עד פסת רגלו. טלית. מקטורן שמתכסה בו על כל בגדיו שלובש. שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח. וכל שכן דאי קאי עד להדי חלוק דאיכא צניעות טפי. מטה של ת"ח. אין דרך לתת תחתיה כלום אלא מנעלים בימות הגשמים וסנדלים בימות החמה. שכן דרך לנעול מנעלים בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים מפני הטיט. ודרך להצניע תחת מטתו סנדליו עד ימות הגשמים שיצטרכו לו. ושל ע"ה דומה לאוצר בלום. כמו עיסה בלוסה [שבת ע"ו ע"א] שפירושה מעורבת ממינין הרבה. וכן מטתו של עם הארץ משים תחתיה אוכלין וכלים. ואמרינן בפסחים אוכלין שתחת המטה אפילו מכוסין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן.
<h2>דף נח:</h2>
מתניתין. המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. מרזב הוא צינור קטן. ורגילין לתלותו בסוף צנור גדול ההולך על פני הגג. ורגילין להפכו לכל ראש שירצו. ומרחיק קלוח המים מן הכותל. ולשון מרזב, טיפה של מים זב דרך שם, כדכתיב [ישעי' מ'] מר מדלי, לשון טיפה. יש למקומו חזקה. בגמרא מפרש לה. המזחילה. צנור הגדול היא, לשון זוחלין. ומחזיק כל אורך הגג. ומילתא דקביעותא היא. הילכך יש לה חזקה. דלא עביד איניש דשתיק, אלא קפיד. ומדשתיק איכא למימר הדין עם המחזיק, דודאי נתרצה עמו בדמים. הראב"ד ז"ל פירש מרזב, כעין שפופרת הוא, ומניחין אותו על שפת הגג. ראשו אחד בגג, וראשו אחד יוצא לחוץ לאויר החצר. ומי הגג נכנסין לתוכו ומקלח לחצר. והוא יוכל ליטלטל ממקום למקום. וכל מקום שיהיה משפעין לתוכו מימי הגג. והמזחילה עומדת כנגד גובה הכותל. ראש העליון מגיע לשפת הגג ויורדת עד הקרקע, ופעמים עד חציו של כותל או עד שלישו. והמים יורדים דרך חללה. והוא כעין כוורת. ופעמים עושין אותה מן הבנין עצמו, ופעמים עושין אותה מנסרים שמוציאין זיזין מן הכותל וקובעין בהן נסרים במסמרים כפי מה שירצו ארוכה וקצרה, ואינה מיטלטלת. סולם המצרי. קטן הוא. הילכך אין לו חזקה, דכיון דלאו מילתא דקביעותא הוא לא קפיד ולא חש למחות. והילכך אם נתן סולמו בחצר חברו לעלות לגגו ולשובכו אינה חזקה. ולצורי. סולם גדול. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. ואין נראה לרבינו, דהא היינו דרך, והוה ליה למיתני דרך מסולם המצרי אין לו חזקה. ונראה לרבינו לפרש דהיינו שאין לו לסמוך סולמו אצל כותל חברו מפני הכובד ואתרע אשיתא.
חלון המצרי. קטנה היא. ואין לה חזקה, אם עשה חלון בכותל ביתו להביט דרך שם לשמור פרדסו וגינתו. והחלון פתוח לחצר חברו, והחזיק בה שלש שנים, אינה חזקה. דכיון דלאו מילתא דקביעותא היא לא חש למחות. אבל אם עשאו להאיר, שלא היה לו אורה מצד אחר כי אם מכאן, יש לו חזקה, כדאמרינן לקמן. ולצורי יש לו חזקה. אע"פ שאין ממנו היזק ראיה יש לו חזקה. ויכול לחברו למחות שלא לפתוח חלונותיו סמוך לו בפחות מארבע אמות, כדי שלא יצטרך להרחיק מכנגדו שלא יאפיל. ולא בחלון שיש ממנו היזק ראיה בלבד היא. ואדרבה לדעת הריא"ף ז"ל שהוא סובר שהיזק ראיה אין לו חזקה כקוטרא ובית הכסא, בחלון שאין ממנו היזק ראיה היא שנויה. מיהו לדברי [הרי"ף] אין במשנה זו זכר להיזק ראיה. אלא הכי קתני, חלון המצרי אין לו חזקה, שאם פתח ראובן בכותלו חלון המצרי, יכול שמעון לבנות סמוך לו ומאפיל עליו. ולצורי יש לו חזקה. ומכיון שהחזיק הראשון, צריך חברו להרחיק מהן מלמעלן ומלמטן ומכנגדן. ואין להיזק ראיה עסק בזה. וכן מרזב ומזחילה וסולם וזיז כולם יש להם חזקה דקתני במתניתין, היינו לומר דכיון שהחזיק זה צריך הלה להרחיק ממנו שלא לבנות סמוך להם בענין המקלקל אותם. ואע"פ שאין מגיע מהם לחבירו שום היזק אחר, אלא שהוא מצריכו להרחיק, יכול למחות. וכיון שלא מיחה החזיק. אבל בחלון שאין לו חזקה, כגון זה שאמרו בגמרא, אפילו למעלה [מד"א] אין לו חזקה ויכול למחות, בזו הוצרכו לומר זמנין דמייתית שרשיפא וקא דוית בי. שאלמלא משום היזק ראיה, כיון שאין לו חזקה, למה יהא יכול למחות, הרי כשירצה לבנות כנגדו רשאי הוא לבנות כרצונו. ובזה דקדק הראב"ד ז"ל, דבגג של רעפים דליכא למימר הכי, כופין אותו על מדת סדום ופותח חלון זה לכתחלה על גגו של חבירו. דמשום שמא יחזיק עליו יצריכנו להרחיק מחלונו ליכא, דהא אין לו חזקה. ומשום היזק ראיה ליכא, דגג זה אינו עשוי לדירה. הילכך פותח הוא לכתחלה כרצונו, וכשיבא חבירו לבנות כנגדו בונה כרצונו וא"צ להרחיק. מלבן. הוא משקוף החלון מלמעלה ולמטה מימין ומשמאל כעין פתח. זיז עד טפח יש לו חזקה. לקמן מפרש לה.
גמרא. אין לו חזקה מרוח אחת. שאם הוא ברוח מזרחית יכול להפכו מימין לשמאל או משמאל לימין. ובלבד שיעמוד באותו רוח עצמו. אבל אם בא לעוקרו לגמרי מאותו רוח, כבר הוא מוחזק, שעל בעל חצר לקבל מימיו. וזהו יש לו חזקה משתי רוחות, שאינו יכול לעוקרו מרוח מזרח ולהופכו לרוח אחר, לצפון או לדרום, שבזה יש לו קפידא, שכל גגותיהן לרוח אחת הן משופעין. והמזחילה יש לה חזקה אפילו מרוח אחת. שאפילו באותו רוח עצמו אין לו להופכה מימין לשמאל או משמאל לימין. ורבי חנינא אמר המרזב אין לו חזקה שאם היה ארוך מקצרו. בעל החצר, שלא יקלח ברחוק. ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו. ממקומו אפילו מימין לשמאל או משמאל לימין. אינו עוקרו. שלעולם אין לו כח לזוזו ממקומו. והמזחילה יש לה חזקה, שאפילו היתה ארוכה אינו מקצרה. שאם יקצר אותה, כשיגיעו המים לפי התחתון יתפזרו המים ויגיעו לכותל. משא"כ במרזב, דלעולם הוא מקלח ומתרחקין המים מן הכותל. ור' ירמיה בר אבא אמר המרזב אין לו חזקה שאם רצה לבנות תחתיו בונה. בנינו, עד שמגיע למרזב. ולא מצי טעין בעל הגג כי היכי דאחזקי במקום המרזב אחזקי נמי במה שתחתיו. ויש למקומו חזקה שאם בא לעקרו. ורוצה להגביה בנינו ולקצר המרזב אינו רשאי. והמזחילה יש לה חזקה. שאפילו רצה לבנות תחתיה אינו בונה. ומוקי לה בגמרא במזחילה של בנין עסקינן, כגון דבני מתתאי ועולה ומרחיב, שנמצא למעלה קרוב לגג בולט כשיעור אמה. דיכיל למימר בעל המזחילה אי בנית תותה מתרע אשיתאי. והגאון ר' יצחק ז"ל הביא אלו הלשונות, ולא פסק הלכה, אי כר' חנינא אי כשמואל אי כר' ירמיה בר אבא. ונראה דס"ל דקיימא לן כבתרא שהוא מיקים החזקה יותר מכולן. וי"ל הלכתא כשמואל דהלכתא כותיה בדיני, הראב"ד ז"ל. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב הכי, וקיימא לן כר' חנינא. דהא ר' ירמיה בר אבא מודה לו שאין מזיז המרזב ממקומו. ושמואל דאמר משנהו בצד שירצה בכל אותו רוח, הו"ל חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ועוד דר' חנינא לגבי שמואל רב הוא חשוב.
<h2>דף נט.</h2>
צינור המקלח מי גשמים בחצר חבירו. לדידי קני לי מיא דאגרך. להשקות בהמותי. שעל מנת כן נתרציתי לך ואם אתה חוזר בך אני איני חוזר בי. חווקין. שליבות אשקלונש בלעז. א"ר זירא למטה מד"א יש לו חזקה ויכול למחות. אחלון המצרי קאי. וכן פירשו רבינו יעקב [שו"ת ר"ת סימן צ"ד] וה"ר יהוסף הלוי ז"ל, והכי פירושא, אם החלון למטה מד"א למעזיבה של בית או של עליה, יש לבעל החלון חזקה בשלש שנים, ושוב אין בעל החצר יכול לסותמו משום היזק ראיה או לבנות כנגדו אא"כ הרחיק ממנו ד"א. ויכול למחות בעל החצר תוך ג"ש משום היזק ראיה. שאע"פ שהחלון צר, כיון שהוא למטה מד"א הרי הוא רואה בחצר חבירו דרך הליכתו בבית בלא הכנסת ראשו בחלון. ומהאי טעמא יש לו חזקה כיון דאיבעי ליה למחויי. למעלה מד"א אין [לו] חזקה ואינו יכול למחות, לפי שאין שם היזק ראיה, וכופין על מדת סדום. ומתניתין דקתני בחלון המצרי שאין לו חזקה, בחלון שהוא למעלה מד"א. ולצורי יש לו חזקה אע"פ שהוא למעלה מד"א ואין שם היזק ראיה, דאיבעי ליה למחויי כדי שלא יצריכנו להרחיק ד"א אם בא לבנות כנגדו. אבל בחלון המצרי, כיון דלא קביע, מימר אמר כשארצה לבנות כנגדו יסתום חלונו, שלא פתחו על דעת קביעות.
ושמעינן מהאי פירושא דמאן דמחזיק על חבריה ולא מזיק ליה השתא ולא מידי, דאמרינן איבעי ליה למחויי על העתיד, והויא חזקה מדאמרינן שיש חזקה לחלון הצורי אפילו למעלה מד"א. אע"ג דהשתא לא מזיק ליה ולא מידי אפילו הכי איבעי ליה למחויי שלא יחזיק עליו למנעו מלבנות כנגדו. דאילו בחלון המצרי שאין לו חזקה מן הטענה הזאת, התם משום דלא קביע כדפרישית. ויש להכריע הפירוש הזה, מדאמרינן בתרה אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהו יש לו חזקה. ואם איתא דעד השתא בחלון הצורי עסקינן לא היה לו לבעל התלמוד להביאה בפסקא דחלון הצורי. כי יותר היה נכון שיהיו דברי שמואל אמורים גבי חלון המצרי, לומר אע"פ שאין לו חזקה לחלון המצרי אבל לאורה יש לו חזקה. ותו ממה שהקדים התלמוד לסדר מקמי האי פלוגתא דרבי זירא ורבי אלעא, מאי שנא גבי סולם דלא מפרש ומאי שנא גבי חלון דמפרש, אלמא שבקיה לדין חלון הצורי וקיימא אסיפא דמתניתין דקתני איזהו חלון המצרי. וקא משייל עליה מאי שנא גבי סולם דלא מפרש איזהו סולם המצרי. דליכא למימר דארישא דמתניתין קיימינן דקתני חלון המצרי אין לו חזקה, ודברי רבי זירא ורבי אלעא אמורין אחר כך על חלון הצורי. דכי קיימינן ברישא לא שייך למבעי מאי שנא דגבי חלון מפרש בסיפא ולא גבי סולם. כך נראה לי. ורבינו שמואל ז"ל פירשה להא דרבי זירא ור' אלעא בחלון הצורי. ושמעינן מינה לפי פירושו מדקאמר למעלה מד"א אין לו חזקה, דלא מחזיק איניש במידי דלית ביה נזקא השתא. ולא אמרינן איבעי ליה למחויי על העתיד. ויש לסייע דבריו ממה שהוא מעמיד המשנה בסתם חלונות שהם למטה מד"א, וממה שהקדים ר' זירא להזכיר דין למטה מד"א. אלמא מתניתין בהכי קיימא. ואפילו הכי כפירושא קמא נקטינן מן הטעמים שכתבתי. וזה שהקדים ר' זירא לפרש דין למטה מד"א, לפי שהוא לדברי הכל. ובחלון שהוא למעלה מארבע אמות פליגי ר' זירא ור' אלעא אם יכול למחות אם לאו. זו היא שיטת הרב ר' יונה ז"ל.
ואלו התשובות שהשיב הרב ר' אברהם ב"ר דוד על פירוש רבינו יעקב וה"ר יוסף ז"ל, אי אחלון המצרי קאי, כיון דבמתניתין קתני אין לו חזקה, הול"ל למעלה מד"א אין לו חזקה א"נ לא שנו אלא למעלה מד"א. ועוד תנא דמתניתין גופיה, כיון דבתר היזק ראיה קא אזיל, ודינא דהיזק ראיה קתני, הו"ל לאשמועינן בלמטה מד"א דאית ליה היזק ראיה. כתב הרמב"ן ז"ל לי אין התשובות הללו כלום. דהאי דלא קאמר לא שנו אלא למעלה וכו', משום דעיקר מימריה דר' זירא לאשמועינן למעלה אינו יכול למחות, דפליג עליה ר' אלעא. ותנא דהאי מתניתא לאו בתר היזק ראיה אהדר אלא דברים שיש להם חזקה ושאין להם חזקה. ודומיא דזיז ומזחילה וסולם מצרי וצורי קתני נמי לחלון. ואי למטה, כולן יש להן חזקה. אבל הרב הנזכר ז"ל פירשה דאחלון צורי קאי אבל מצרי בין כך ובין כך אין לו חזקה. וכ"פ (הראב"ד) [הר"א אב"ד] ז"ל והוסיף בתשובה ואמר שזו שאמרו ולאורה אפילו כל שהו הוי חזקה, דוקא למטה, דומיא דמתניתין דעלה קאי שמואל. אבל למעלה אין לו חזקה, מדלא קאמר אפילו כל שהו ואפילו למעלה. ואף חלון הצורי העשוי לאורה נמי אין לו חזקה למעלה מארבע. שלא הוסיף שמואל אלא שאפילו כל שהו יש לו חזקה, ולומר שאין לחלק בהם בין צורי למצרי בלאורה. דלא אשמועינן שמואל רבותא בחלון העשוי לאורה בלמעלה. ורבינו חננאל ז"ל נמי פירשה להאי דרבי זירא בחלון צורי. וכתב בהא דשמואל הכי, ולאורה אפילו כל שהו יש לו חזקה. פירוש חלון העשוי להכנס ממנו אורה במקום אפל לא בעינן חלון צורי, אלא אפילו כל שהו יש לו חזקה. נראה שהוא מסכים לדברי הראב"ד ז"ל. ואע"פ שאין לו חזקה, הני מילי שאינו נמנע מלבנות כנגדה. אבל אם אמר לו סתום אותה מפני היזק ראיה אין שומעין לו, שכבר החזיק. וכ"כ הראב"ד ז"ל בתשובתו. וזו כדברי האומר היזק ראיה יש לו חזקה. ונמצא בירושלמי במסכת יבמות פרק מצות חליצה [פי"ב ה"ג], ר' אבא בעי קומי רבי אמי מהו לפתוח חלון המצרי לחצר השותפין למעלה מד"א. א"ל כינן אמרין יסתתם (בדעלמא0א)אוירא [דעלמא] באנפוי. א"ר נסא כינן אמרין מן תבעי מעבד ביתיה כמין שובך לא שמעין ליה. ונראה שזהו אותו מעשה שהזכירו כאן, דבעא מיניה רב אסי מר' אבא בר ממל, ודיניה כר' אלעא. אלא שהחליפוהו שם קצת. ולמדנו שבחלון המצרי נאמרו דברים. ובגמרא דידן נמי ר' אסי לא סבר לה כר' אלעא. ולא בעי נמי לאפלוגי עליה. ושדריה לקמיה דר' אבא בר ממל. ובירושלמי ר' אסי הכי סבר, דלא כר' אלעא. ולהכי תמה עליה דר' אבא וכי יסתתם האויר בפניו שלא יראה כלל. וי"א בניחותא. ובכל מקום שנאמר "כינן אמרין" בירושלמי בלשון אתמהא נאמר. ויש לבעל הדין לחלוק ולומר דשמעתין בחלון הצורי. וקיימא לן למעלה מד"א יכול למחות משום דילמא מייתי שרשיפא וקא דוי ביה. לפיכך שאל ר' אבא בירושלמי אם יכול לומר כן בחלון המצרי, ואמר ליה כינן אמרין יסתתם אוירא דעלמא באנפוי, כלומר וכי יסתתם אויר העולם בפניו, שאפילו חלון המצרי לא יוכל לפתוח למעלה מד"א. והכי נמי סבר ר' נסא שאין זה אלא כעושה ביתו שובך שאין אדם עשוי שיעלה לחור שבבית בשרשיפא. ודוקא חלון המצרי למעלה. אבל חלון המצרית למטה ודאי מעכב אפילו לזה הפירוש. אלא שרבינו שמואל ז"ל אמר חלון המצרית בין למעלה בין למטה אין לו חזקה, וגם אין יכול השכן למחות. ואינו נכון. נקטינן השתא להאי פירושא, דחלון המצרי בין למעלה בין למטה אין לו חזקה ואין יכול למחות. אבל למטה יכול למחות. חלון הצורי למטה יש לו חזקה למעלה אין לו חזקה. וזה וזה יכול למחות. ואם עשוי לאורה, למטה אפילו כל שהוא יש לו חזקה. למעלה אפילו צורי אין לו חזקה, וכדכתיבנא להא אליבא דרבוותא ז"ל. אבל תימה אית ביה, דהיכי אפשר דחלון הצורי אין בו חזקה משום שהוא למעלה מארבע, והא מילתא קביעא היא [טובא], וכל לאורה בכל ענין מילתא דקביעותא היא. ואע"ג דלישנא דגמרא דייקא להו הכי, מיהו מסתברא כפירושא קמא. וירושלמי מוכח [ב]ודאי [שכן הוא]. ולכולהו פירושין לעולם אין אומרים לבעל החלון לסתום, מכיון שהחזיק בין למעלה בין למטה בין צורית בין מצרית. וכן דעת הרמב"ם ז"ל [שכנים פ"ז ה"ה], והוא מפרש השמועה בחלון המצרי כדברי רבו הרב ר' יוסף אבן מגש ז"ל. וחלון זה ששנינו הוא כעין ששנינו באהלות לזון את עיניו לדבר עם חברו ולתשמיש. וחלון העשוי לאורה הוא שאינו עשוי לכך, כגון שהוא צר מבחוץ ורחב מבפנים, או שהבית צריך לאורה. ואפילו כל שהו יש להן חזקה. ומצאתי בירושלמי [פ"ג ה"י], היו חמשה פתחים זה לפנים מזה, שיעור כולם מלא מקדח. ודא מסייע למאי דאמרין בנאי חלון שהוא פתוח לאיסטו לא נעשית אלא להכניס את האורה. מכיון שאין לו חזקה אין מביא את הטומאה. ואין פירושו ברור. אבל למדנו מכאן ששיעור חלון העשוי לאורה לענין חזקה כשיעורו לטומאה. ואע"פ שאמרו כל שהוא, פחות מכאן אין זה חלון. וה"ר שמואל ז"ל פירש חלון העשוי לאורה היינו שאין לו אורה ממקום אחר. ועליו סמכו חכמי נרבונא ז"ל והראב"ד ז"ל. אבל בירושלמי אינו נראה כן.
זימנין דמייתית שרשיפא וקיימת וקא דוית בי. ואיכא דמקשי מאי שנא הכא דחיישינן ומאי שנא גבי חצר דתנן [ה' ע"א] למעלה מארבע אין מחייבין אותו לבנות. וטעמא דמילתא דלא עביד איניש לאותובי שרשיפא בחצר. ועוד דבחצר חבירו רואהו ומתירא ממנו אבל בביתו אין חבירו רואהו ואינו מתירא ממנו. הראב"ד ז"ל. וכן מה שאמרו [נ"ט ע"ב], מהדרנא אפאי ותלינא ואידך זמנין דבעיתת, לכך הוצרכו לזה הטעם, מפני שהוא רואה אותו ומתירא שלא להביט בו. והואיל ואינו עשוי לתשמיש אלא שעה אחת יכול זה להסתכל בו שיחזיר פניו. וכ"פ ה"ר שמואל נתפש עליו כגנב, אם יסתכל בחצירו. ולפיכך הוצרכו לומר זמנין דבעיתת ועל כרחך הביט בי. אבל במקום המוצנע או שתשמישו תדיר בכל ענין מעכב, שמא יסתכל בו לדעת. והא דתנן במתניתין חלון הצורי יש לו חזקה, לאו בשיש בהן היזק ראיה ולומר שאין יכול למחות בידו לסלק היזיקא מאחר שהחזיק. אלא חזקה שאינו יכול לבנות כנגדן ולהאפיל עליו קא אמרינן, שאע"פ שאינו עשוי לאורה, כיון שיש לו ממנו אורה, לא כל הימנו להאפיל עליו. ובשאין בהן היזק ראיה עסקינן. והרב רבינו אפרים ז"ל פירש כיון שאינו עשוי לאורה אינו מרחיק כדי שלא יאפיל, אלא שביק ליה רווחא כי היכי דעייל ביה אוירא. ואין דבריו נכונים. שאע"פ שאינו עשוי לכך, כיון שהוא נהנה לאורה אינו בדין שיאפיל. ועוד שהוא דן אותם בדין חדש. שלא הוזכר בגמרא הרחק חלון משום אויר. וכן הא דאמרינן למטה מד"א יש לו חזקה, לומר שאם החזיק בו אין חבירו יכול לבנות כנגדו עד שירחיק כדין. ויכול למחות. כשבא זה לפתוח שם יכול למחות אע"פ שאין בו היזק ראיה, משום דא"ל מחזקת עלי, ואתה מצריכני להרחיק שלא לבנות כנגדך. ונמצא מזיקו מעכשיו בפתיחת חלונו וממעט רשותו. וכל שכן אם יש בו היזק ראיה שהוא יכול למחות בו. למעלה מד"א אין לו חזקה. אע"פ שאין בו היזק ראיה. שכשבא חבירו למחר יכול לבנות כנגדו בסמוך. לפיכך אפילו יש בו היזק ראיה אינו יכול למחות. אבל אם אין בו היזק ראיה, כגון שהוא פתוח לבקעה, או בע"א. פשיטא. שאינו יכול למחות, צריכא למימר. ור' אלעא אמר יכול למחות. משום היזק ראיה, וכן הא דתנן הזיז עד טפח יש לו חזקה, ויכול למחות בבעל חצר, כשאין בו היזק ראיה עסקינן. שאין בעל החצר יכול לבנות תחתיו. אבל בעל הגג על בעל החצר. כלומר אם יש בו היזק ראיה. לעולם אין לו חזקה. שכל דבר שיש בו היזק ראיה, כגון חלונות וכל כיוצא בהן, אין לו חזקה. דכקוטרא ובית הכסא דמו. כך השיב רבינו הגאון ז"ל בתשובותיו. ולפי דעתו, ההוא דאתא לקמיה דרבי ישמעאל וא"ל ר' חייא דלא הויא חזקה, לעולם קאמר ליה. וא"ת אי הכי מנא ליה לרב נחמן דר' ישמעאל סבר לאלתר הוי חזקה, דילמא לעולם אימא לך לאלתר לא הוי חזקה, וכי הוה מעשה, לאחר זמן מרובה הוה, ואפילו הכי ר' חייא לית ליה חזקה. איכא למימר כיון דרבי ישמעאל לא בעא מיניה סהדי כמה ימים שפתח, ואמר סתם החזקת, משמע לאלתר. ור' חייא נמי דא"ל יגעת ופתחת יגע וסתום, משמע דלעולם אין לו חזקה. ומפורש בירושלמי [פ"ג ה"י] הפותח חלון בחצר חבירו במעמד חבירו, יכול לומר יגעת ופתחת בשמאל יגע וסתום בימין. הגע עצמך שהיה שם, יכול לומר בעינא תלעי. הגע עצמך שהיה מושיט לו צרורות, יכיל למימר מגחן הוינא באהין גברא. ושמעת מינה שאין להם חזקה, שאילו היה חזקה להיזק ראיה לעולם, כיון שהוא פותח במעמד חבירו והוא מושיט לו צרורות, מיד נתקיימה חזקתו. כדאמרינן [ל"ה ע"ב] אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה. ואמרינן נמי [מ"א ע"א] והא אית לי סהדי דאתי וסייע בגודא בהדאי. וכיון שלא נתקיימה חזקה בכך, לא מיקיימא ליה חזקה לעולם היכא שיש בהם היזק ראיה, דאמר סבור הייתי לקבל ועכשיו איני יכול לקבל. וזהו הטעם בקוטרא ובית הכסא, כמו שאמרו בירושלמי. וכתיבנא ליה בדוכתיה לעיל. ומסתברא בחלון שאין לו חזקה, כגון מצרי או למעלה, מכיון שאינו צריך לסותמו, אע"פ שאין לו מכנגדן כדי שלא יאפיל, אבל מלמעלן שלא יציץ ויראה ומלמטן שלא יעמוד ויראה יש לו. שאם אתה מתיר לו היזק ראיה אתה מצריכו לסותמו. ולא יהא אלא בבאין שניהם לבנות בבת אחת, אינו בדין שנתיר לזה היזק ראיה, שגיריה הוא. וכיון שאינו צריך להרחיק ממנו אין לו למחות בידו לומר סתום או אזיק אותו בגיראי. וראיתי למקצת המחברים האחרונים שטעו בזה. והוי יודע שחזקת החלונות והזיזין וכל שכיוצא בהם מדבר שאינו אלא נזק, ואינו גוזל גוף הקרקע. כגון סמיכת הקורות וגפת וזבל וסיד וכל נזקי פירקין דלא יחפור ומרזב ומזחילה ודכולהו נטפי ושופכי אינה חזקת שלש שנים. אלא מכי מברר היזקיה ושתק מחל. שלא אמרו שלש שנים אלא משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה. הילכך בכל החזקות המתקיימות בלא טענה, כגון אלו, א"צ ג"ש ואע"פ שאמרו דלאלתר לא הוי חזקה. וכך קיבלנו מן הגאונים ומרבני ספרד האחרונים ז"ל. מהו שאמרו [ו' ע"ב] בהאי כשורא דמטללתא דעד תלתין יומין הויא חזקה, שלא יסלקנה משם כל זמן שכותל זה קיים, אבל נפל אין לו במקום כלום ואין לו לחזור ולסמוך עליה. ואין חזקה זו צריכה טענה. וכבר כתבתי זה למעלה בתחלת המשנה. ושלא כדברי ה"ר שמואל ז"ל שכתב כל הני יש להן חזקה דמתניתין ג"ש.
ומצאנו בתשובת שאלה לרבינו אלפסי דכל הני בחזקה שלא בטענה מיירי, ואפילו בחזקה בלא טענה בעינן ג"ש. ואין לנו חזקת ל' יום בלא טענה דמהני אלא במאי דאיתמר בגמרא, כההיא [ו' ע"ב] דרבינא דכשורה דמטללתא ובשבעת ימים דסוכה (דמשנה). אבל שאר חזקות דמתניתין כולהו בלא טענה ובעינן ג"ש דחיסור קרקע הוא. ובשלש שנים יש לו חזקה אפילו למעט קרקע דשוב אינו יכול לבנות כנגדו כלל. והרב אבן מגש והר"ם ז"ל [שכנים פ"ז ה"ו] כתבו דכל היזק ראיה דקעביד מעשה גירי, כגון פתיחת חלון וחזייה חבירו ושתיק ליה, מהניא ליה חזקה ולא יכיל חבריה למסתמיה עליה, כיון דאחזיק אחזיק. ואי קשיא לך האי מעשה דאמרינן לקמן באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין ובא לפני רבי חייא ואמר ליה יגעת ופתחת יגע וסתום, לאו משום דקסבר רבי חייא חלון שיש בו היזק ראיה לא מהניא ביה חזקה כי אם בשלש שנים הוא דאמר ליה יגע וסתום, אלא משום דקסבר דלאלתר לא הויא חזקה אלא עד דאבריר היזקיה ושתיק דודאי אחולי אחיל. אי נמי עד דמגלי דעתיה דאחיל ליה, כגון דקא אתי וסייע בהדיה, דאז ודאי אפילו לאלתר הויא חזקה.
אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהו הויא חזקה. חלון העשוי ליכנס ממנה אורה במקום אופל לא בעינן חלון הצורי, אלא אפילו כל שהו נמי יש לה דין דחלון הצורי, דבין למטה בארבע אמות בין למעלה יש לה חזקה. ויכול למחות, דחלון העשוי לאורה מילתא דקביעותא היא, דכל הימים אדם צריך לאורה, והיה לו לבעל החצר למחות בתוך שלש. ומתניתין לא בחלון העשוי לאורה מיירי אלא בחלון העשוי לשמור גנות ופרדסים דרך החלון. ואית דמפרשי האי חלון העשוי לאורה בבית אפל שאין שום אורה, אלא משם, אבל [אם] יש שם אורה אחרת לא אמרינן דלאורה עבידא. ויש חולק ואומר כיון דעשוי במקום העשוי להכניס אורה כעשוי לאורה דמי מסתמא.
הזיז עד טפח יש לו חזקה. לא ידענו מושכו ממנו לאויר חצר בכמה. אלא מכיון שלא נתן לו שיעור אחר, נראה בין באורך בין ברוחב בטפח. ואם היה ארוך טפח ואין לו ברחבה טפח אין לו חזקה. זיז הוא כעין נסר או ראש קורה הבולט מן העליה לחוץ הראוי לתלות בו חפצים. עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות. בין בעל החצר על בעל הגג ובין בעל הגג על בעל החצר. והכי מוכח בגמרא דפליגי אמוראי בזיזין פחות מטפח שאין לו חזקה ואינו יכול למחות דרב הונא אמר בעל חצר בבעל הגג יכול למחות, ומתניתין במחאת בעל הגג על בעל החצר. ובפחות מטפח אינו יכול למחות אבל עד טפח יכול למחות. ורב יהודה אמר אפילו בעל חצר בבעל הגג אינו יכול למחות. והכי פירושה, עד טפח יש לו חזקה לאחר שלש. דכיון דתשמישתא דקביעותא הוא איבעי ליה לבעל החצר למחויי כדי שלא יחזיק זה, שיעכב עליו מלבנות בחצרו ולהגביה למעלה מן הזיז. וכמו שכתבנו בדין חלון דאיבעי ליה למחויי על העתיד אע"ג דלא מזיק ליה השתא מידי. ויכול למחות בעל החצר תוך שלש ולסלק הזיז כדי שלא יחזיק עליו. ובעל הגג יכול למחות על בעל החצר שלא יתלה בזיז ולא ישתמש בו. וסתם מחאת בעל הגג לאחר שלש שכבר החזיק. ומחאת בעל החצר תוך שלש שלא החזיק הלה. פחות מטפח אין לו חזקה. ואין יכול למחות. בעל הגג אינו יכול למחות אפילו לאחר שלש, דכיון דאין לו חזקה ודאי רשאי בעל החצר להשתמש בזיז. ולא מיבעי לרב הונא דאמר בעל חצר בבעל הגג יכול למחות משום היזק ראיה, כיון שיכול בעל חצר לסלק הזיז, כל זמן שאין מסלקו יכול להשתמש בו. אלא לרב יהודה נמי דאמר אפילו בעל חצר בבעל גג אין יכול למחות, כיון דמכל מקום אין לו חזקה לבעל הגג, יכול בעל חצר לבנות תחתיו ולהגביה למעלה מן הזיז. ואשתכח דהאי דאינו יכול למחות, משום דכופין על מדת סדום. הלכך כיון שסובל לו בעל החצר להוציא הזיז ברשותו, ודאי אין לו לבעל הגג לעכב עליו מלהשתמש בו. והרב אבן מגש ז"ל פירש יש לו חזקה ויכול למחות בעל הגג לאחר שלש שלא יבנה בעל חצר תחת הזיז ויגביה למעלה מן הזיז. וכולה חדא מילתא היא.
<h2>דף נט:</h2>
גמרא. החזיק בטפח החזיק בארבעה. מילתא באפי נפשה היא ולא פירושא דמתניתין. מאי קאמר. דמשמע דהכי קאמר, שאם החזיק בהוצאת זיז ארוך טפח יכול להוציא כמו כן ארבעה, דכיון דהחזיק בזיז טפח החזיק נמי בארבעה. ומילתא בלא טעמא היא, שאם נתרצה לו בעל החצר בטפח לא נתרצה לו בארבעה. הכי קאמר החזיק. בזיז שהוא רחב טפח באורך ארבעה טפחים בולט מן הכותל לחוץ, החזיק נמי בזיז שהוא רחב ארבעה על ארבעה אורך, דכיון דהניח לו אורך של מקום חשוב, נתרצה לו נמי ברחבו, דאין מקום חשוב [בפחות] מארבעה על ארבעה. והוא הדין אם החזיק ברוחב טפח במשך עשרה לא החזיק כי אם ברוחב ארבעה. אבל אם החזיק ברוחב טפח במשך ג' לא החזיק ברחב ג' אלא מה שהחזיק ולא יותר. כל זה לשון ה"ר שמואל ז"ל. אמר רב הונא לא שנו. דאין יכול למחות אלא בעל הגג בבעל החצר. אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות. והא דקתני בסיפא [דבזיז] פחות מטפח אין חזקה לבעל הגג, לפי שאין בעל [הגג מפסיד ביה], הילכך אינו יכול למחות בבעל חצר שלא יתלה בה. אבל בעל חצר בבעל גג יכול למחות שלא יתלה בה, משום דאמר ליה כד תלית ביה מידי לא מהדרת אפך מינאי ויכלת חזית לי. אפילו הכי אין חזקה לבעל הגג, דאמר בעל חצר לא הקפדתי למחות משום היזק ראיה פורתא. וכההיא דקאמר רבי אילעא [לעיל ע"א] למעלה מד"א אין לו חזקה ויכול למחות.
מתניתין. לא יפתח אדם חלונות לחצר. שיש לו שותפות בה בשביל היזק ראייה. וכל שכן לחצר חבירו, כדמפרש לקמן. לקח בית בחצר אחרת. הסמוך לחצר זו לא יפתחנו לחצר השותפין. פירוש לא יפתחנה לתוך ביתו הפתוחה לחצר השותפין, שנמצא הדרים בבית שלקח בחצר האחרת יוצאין משם דרך בית זה לחצר השותפין, והרי הוא מרבה על השותפין את הדרך. כדמפרש טעמא בגמרא. ואין צריך לומר שלא יפתחנה לחצר השותפין להדיא לעשות לו פתח בחצר, דהא איכא טעמא אחרינא דקא שקיל ארבע אמות בחצר. ואפילו אם לא לקח בית בחצר אחרת אין לו לפתוח פתח חדש בביתו לחצר השותפין. בנה עליה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין. לא קאי אלקח בית בחצר אחרת. אלא אפילו בנה עליה ע"ג בית שיש לו בחצר השותפין אין לו לפותחו לתוך ביתו לצאת משם לחצר השותפין, לפי שמרבה דיורין בכך, כי לפי רבוי בתים ועליות דרים שם בני בית או משכיר מקצתם היום ומחר לבני אדם אחרים ומרבה את הדרך על חצר השותפין. והכי מוכח בגמרא. ומכל מקום יכול להשתמש באותה עליה דרך ארובה, שאינו מרבה דיורין בכך, שהרי אין דרך לדור שם. אבל בונה את החדר לפנים מביתו או בונה עליה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו. בגמרא הוינן בה והלא מרבה עליהם את הדרך ומאי שנא מרישא. ומשני מאי חדר שחילק חדרו לשנים ומאי עליה אפתא. פירוש ודאי אין לו להוסיף בבנין ולבנות את החדר או להגביה את הכותלים ולבנות עליה, לפי שאינו רשאי לרבות שם בדיורין בלא רשות השותפין מפני שמרבה עליהם את הדרך בכך. אלא חולק הוא את חדרו לשנים, שאינו מוסיף דיורין בכך, ובונה אפתא על גבי ביתו, והוא יציע. ואינו מוסיף בכך על בנין הכתלים הראשונים, אלא נותן קורות בעובי הכותלים באמצע ובונה שם יציע. כך פירשו רבנו שמואל והראב"ד ז"ל. וראיתי בתשובות הרב ז"ל, כי חכמי נרבונא ז"ל כך היו מורים שלא להוסיף על הבנין כלל בבית שיש לאדם בחצר השותפין. גמרא. מאי איריא לחצר השותפין. דמשמע מפני שהם רבים חיישינן שלא יעשה להם הזק ראיה, אפילו יחיד נמי אסור להזיקו. לא מיבעיא קאמר וכו'. סוף סוף הא קא בעית לאצטנועי מינאי בחצר. שהרי אני יכול לראותך דרך פתח ביתי הפתוח לחצר, ולא מזקי לך חלונות מידי. עד האידנא כי הוית בחצר הוה בעינא לאצטנועי מינך כי הוית בבית לא בעינא לאצטנועי מינך השתא אפילו כי הוית בבית בעינא לאצטנועי מינך. שפתח חלונותיו, והיה טוען שעשה ברשות בני חצר. החזקת. סבירא ליה לאלתר הוי חזקה, כיון דבפניו החזיק ושתק, אם איתא דשלא ברשות עשה, היה לו למחות. יגע וסתום. דלא הויא חזקה עד שלש שנים.
<h2>דף ס.</h2>
ולסתום. אם בנה כותל כנגד חלון חברו. לאלתר הויא חזקה. שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. ומדשתק אודויי אודי ליה דשלא כדין החזיק מעיקרא. כתוב בספר העיטור מתשובת הרב קרובנו ז"ל משמע, דסבירא ליה דאפילו לסתימת אורה בעינן פריצת פצימין. והכי מסתברא דסתימת אורה לאלתר כסתימת בית בשלש שנים, מה התם בפירץ פצימין כדתנן בית סתום יש לו ארבע אמות ואמרינן עלה לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו וכו', וכן הכא בסתימת אורה שצריך להביא ראיה שמדעת פרץ פצימין. וכן מצינו לרבנו צמח דכתב פירץ פצימין. אבל רבנו אבן מגש מדמי ליה לטומאה, דומיא [כ' ע"א] דעשבים שתלשם והניחם בחלון או שעלו מאליהן ומטלית שאין בהן שלש על שלש וכו', כולן ממעטין בחלון. וכל שכן סתימה אחרת דממעט, עד כאן.
פיסקא. לקח בית בחצר אחרת וכו'. גמרא. מפני שמרבה עליהם את הדרך. שרוב בני אדם נכנסין ויוצאין עכשיו בחצר יותר מבתחילה. וליכא צניעותא כדמעיקרא. והלא מרבה עליהם את הדרך. בבנין עליה זו שלא היתה שם קודם לכן, והוא מכניס לתוכה דיורין לבד דיורין שבביתו. ואע"פ שכולם יוצאים דרך פתח ביתו, הרי נתרבו נכנסין ויוצאין בחצר. מאי בונה את החדר. דקתני, לא בונה ממש, אלא שחילק חדרו לשנים. שעשה מחיצה באמצעיתו להושיב שם דיורין הרבה. כי בדבר זה יש לו רשות, ויכול למלאות כל ביתו. מאי עליה אפתא. ולקמן [ס"א ע"א] אמרינן מאי יציע אפתא. ומוכח התם מקראי דהוא בנין נמוך בצידי הבית או מאחוריו, ואינו שוה לגג הבית. והיינו נמי אפתא, דאמרינן הכא שחלקו בגובהו ועולה דרך ארובה לההיא עליה. וגבי יציע נמי אשכחן כה"ג שהיו תחתיים שניים ושלישיים, כדכתיב [מ"א ו'] היציע (התיכונה) [התחתונה] וגו'. וכתיב [שם] ובלולים יעלו על התיכונה. והילכך אין כאן תוספת בנין כלל, לא בחדר ולא בעליה. דחדר היינו שחלק רחבו ועשאו שני חדרים קטנים. ועליה שעשה תקרה באמצעית גובה הבית, ונמצאת עליה בנויה מאיליה. כל זה פי' ה"ר שמואל ז"ל. וכן היו שונין לנו רבותינו הראשונים. והיו עושין בה מעשה, שהיו מעכבין להגביה ביתו ולקנות בית בחצר אחרת ולפתחו אפילו לתוך ביתו. ולישנא דתלמודא דנקט, מפני שמרבה עליהם את הדרך מוכח [כן]. דאם איתא דהאי, לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין שפותח פתחו לחצר ממש ולא לתוך ביתו, מאי איריא משום ריבוי הדרך, תיפוק לי דנוטל חלק בחצר מפני אותו פתח. אבל הגאון רבינו יצחק ז"ל כתב הכי בריש פרק המוכר את הבית מאי יציע הכא תרגימו אפתא, כגון עליה שעושין ע"ג הבית ואין לה פתח מבחוץ. אבל עושין לה ארובה במעזיבה שע"ג הבית שהיא קרקעיתה של עליה. וממנה נכנס ויוצא. וזהו פתחה. ואמרינן בפרק חזקת הבתים בענין ובונה עליה ע"ג ביתו, והלא מרבה עליהם את הדרך, ופרקינן מאי עליה אפתא, כלומר שאפתא אין לה פתח בתוך החצר כמו פתח עליה שהיא עשויה לדירה שחוששין שמא יבואו בני אדם אחרים וידורו בה ומרבה עליהם את הדרך. אלא פתח שלה בתוך הבית הוא, ואין שם ריבוי הדרך, לפי שאינה עשויה לדירה. כל זה כתב הראב"ד ז"ל. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל הכריע כסברת ה"ר שמואל בספר הצבא. אבל הר"ם ז"ל [שכנים פ"ה ה"ח] כתב כדברי הריא"ף ז"ל. ולדעתם הכי מפרשינן לה, מעיקרא קס"ד בגמרא לפרושי מתניתין הכי, לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר אחרת אע"פ שיש לו בה דיורי שיתוף מחמת בית אחר, שנמצאו לו עכשיו שני בתים פתוחים לתוכו, ויש לו בה שני פתחים. ובתחלה בית אחד ופתח אחד בלבד היה לו בה. ויכולין השותפין לומר לו, עכשיו אתה נוטל שמונה בחצר ומתחלה לא היה דינך ליטול אלא ארבעה. וכן אם רוצה לבנות עליה ע"ג ביתו ולעשות לו סולם ופתח בחצר השותפין ולא יפתחנו כלל לתוך ביתו, יכולין לעכב עליו, מפני שדינה של עליה כגון זו ליטול ארבע אמות בחצר. אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו. פירוש למאי דקס"ד השתא היה הוא צריך לומר שחדר זה הוא כעין אותו חדר ששנינו בהמוכר את הבית, שהוא דומה ליציע, ואע"פ שיהא לו פתח בחצר אינן יכולין לעכב עליו, מפני שאין דינו אלא כיציע שאינו נוטל ארבע אמות בחצר, כמו ששנינו בתוספתא, היציע והדות והעליה אין להם ארבע אמות. ובונה עליה ע"ג ביתו ופותחה לתוך ביתו. וכיון שהיא פתוחה לתוך ביתו אין לה ארבע אמות בחצר, שיכול הוא לפרק משאוי ולהכניסו בפתחו של בית. וכך הדרך. ואע"פ שיש פתח לעליה בחצר. שכך הוא דרך כל העליות, אין השותפין מעכבין אותו, מפני שאין לה ארבע אמות בחצר מפני הטעם שאמרנו. ועלה שנינו בתוספתא שאין לה ארבע אמות. כך יש לפרש משנתנו. והשיבו לא משום חלוקה דחצר, דאי הכי מאי איריא לקח בית, אפילו בביתו נמי. אלא מפני שמרבה עליהם את הדרך, כלומר שהיום או מחר ישכירנו לאחרים, או מעכשיו יושיב אכסנאין הרבה בביתו, כיון שיש לו פתח אחר בחצר ולא יכנסו דרך ביתו. מה שלא היה יכול לעשות מקודם לכן, והדרך מתרבה עליהם. ואפילו היכא דליכא משום חלוקה, כגון דהוה ליה לדידיה בר תמני ומשוי להו השתא תרי בר ארבעי, חד לביתו, וחד לבית שלקח, אפילו הכי מעכבין עליו משום ריבוי הדרך. והקשו אי הכי סיפא דקתני ואם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עליה על גבי ביתו, והלא מרבה עליהם את הדרך, שכיון שיש לעליה פתח בחצר יכולין השוכרין ליכנס דרך אותו פתח, ועשוי הוא להשכיר כיון שאין צריכין ליכנס דרך ביתו של זה. ודעת המקשה היה, שטעם משנתנו מפני ארבע אמות של חצר, כפי מה שפירשנו. ומפרקינן מאי חדר, שחלק חדרו לשנים. כלומר חדר זה כבית הוא עשוי לתשמיש ולדירה, אלא שלא עשה לחדר זה פתח בחצר, אלא פתחו לתוך שלו הוא שחלק ביתו לשנים, ועשה מאחד מהם חדר. וה"ה ללוקח מאחר בית לפנים מביתו ופתחו לתוך ביתו, ולא עשה לו פתח בחצר, שהכל בכלל חלק חדרו לשנים. ומאי עליה אפתא. כלומר שאין לה פתח בחצר כלל, אלא דרך ארובה עולין לה. וכיון שאין נכנסין לה אלא דרך הבית, אינו עשוי להשכיר לאחרים שיעברו דרך עליו. ואין השותפין יכולין למחות בידו. זהו פירוש השמועה שפירש רבינו אלפסי ז"ל. וכך מצאתיה בתוספתא [פ"א ה"ד] יש לו גג בר"ה ומבקש לבנות על גביו עליה לפותחה לחצר השותפין, יכולין לעכב על ידו מפני שמרבה עליהן את הדרך. כיצד הוא עושה, עושה לו לול ופותחה לתוך ביתו ע"כ. וזה מפורש כמו שפירשנו, שאם רצה לפותחה לתוך ביתו ויעשה לו לול שיעלה לה דרך ביתו בלא שיפתח פתח בחצר השותפין עושה, ואע"פ שפתוחה לר"ה. וליכא למיחש לריבוי הדרך, שמא יעביר עליו בני ר"ה או בני חצר אחרת, דכי אמרינן הכי בפ"ק, בשפתחו לחצר אבל פתח לתוך הבית כעין חדר אין לחוש, שאין אדם מעביר אחרים בתוך ביתו. ועוד תניא בתוספתא [ב"מ פי"א ה"ח], (בנה) [קנה] בית לפנים מביתו וקנה גינה לפנים מגינתו אין לו בחצר אלא ד"א בלבד. חלק בית לפנים מביתו וגינה לפנים מגינתו אין לו בחצר אלא ד"א. ולא יפתחנו לחצר השותפין. אבל פותחן לתוך שלו. פירוש, קנה בית בחצר אחרת או גנה אחרת לפנים משלו אין לו בחצר אלא ד"א, כיון שהן פתוחות לתוך שלו, לפיכך לא יפתח להן פתח בחצר השותפין. אבל פותחן לתוך שלו, כלומר לביתו הפתוח לחצר השותפין. שאין בזה דין ריבוי הדרך, ותו לא מידי.
מתניתין לא יפתח אדם בחצר השותפין פתח כנגד פתח חלון כנגד חלון. שאפילו פתח או חלון הפתוח כבר לחצר אם רצה לשנותו מצד זה לצד זה יש לו להזהר שיפתחנו במקום שלא יהא פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. ופירש הרב ר' שמואל, אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה. וטעמו של הרב ז"ל, דאע"ג דכי מרחיק משהו חזי ליה, כיון שאינו רואהו כנגד תשמישו תדיר, אינו יכול לעכב עליו, לפי שאינו יכול לומר לו שלא תסתכל בי לדעת. משום דא"ל אי בעינא לאיסתכולי בך יכול אני לעמוד בחצר ולהסתכל בך. לפיכך אינו יכול למחות בו, שהרי אין כאן ריבוי היזק. אבל לחצר חבירו לעולם ירחיק עד שלא יהא יכול לראות בו כלל. ומה שאמרו [ו' ע"ב] זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף, ופירש רש"י ז"ל ושוב לא יראנו להדיא. גגין שאני שאינן עשויין כ"כ לתשמיש, וכיון שהרחיק ברוב הגג אינו יכול לכופו ביותר. דאמר ליה לתשמישתא לא עבידי כולי האי, כי אשתמשת מהאי גיסא אנא משתמשנא מאידך גיסא. והוצרכתי לכתוב זה ביותר מפני שהטעה מקצת התלמידים. והרב אב בית דין ז"ל פירש מעדיף עד שלא יראו זה את זה כפי ריחוק הגגין ואורכן ועיקר. ובמקומו נמי אם היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים, כדמפרש בגמרא. ופתיחת פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון במבוי נראה מגמרא דבי מערבא שדין מבוי כדין חצר. ירושלמי [פ"ג ה"י], אבל פותח הוא לר"ה. הכא איתמר פתח כנגד פתח מותר, והכא את מר אסור, הך דתימר מותר במבוי, והך דתני אסור בחצר השותפין. והא תני כשם שבני חצר יכולין למחות זה על זה בחצר כך יכולים בני המבוי למחות זה על זה במבוי. א"ר אילא כאן בשנתן רשות כאן בשלא נתן רשות. א"ר יוחנן שניא היא בגנות שנתנו להפריח. א"ר נסא וחורבות לא ניתנו להבנות ע"כ. מיהו פתח חדש יכול לפתוח במבוי פתחים כמה שירצה למטה מן הפתח הישן שלו ולחוץ. כדכתבינן לעיל.
גמרא. ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה. ולפיכך משבחן מה טובו אוהליך שאין פתחי אהליהם מכוונין זה כנגד זה. דמחנה ישראל כחצר השותפין דמי. דלא הוי ר"ה אלא מחנה לויה כדאיתא במסכת שבת [צ"ו ע"ב]. קטן לא יעשהו גדול סבר רבי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישווייה בר תמני. דקשקיל תמני. כדאמרי' בפרק קמא [י"א ע"א] היה רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד רוחב הפתח וארבע אמות מן הפתח ולהלן. אבל בר תרתי לישוייה בר ארבעי שפיר דמי. דלא חייש רמי בר חמא לצניעותא. דכי היכי דמצנעי מפתח קטן מצנעי מפתח גדול. ובר תרתי נמי שקיל ארבע אמות בחצר, דהא אמרינן נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות, והאי נמי פתח הוא. רבא אמר מצי אמר ליה בפתחא זוטא וכו'. אחד לא יעשנו שנים. סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישוייה תרי בר תרתי תרתי דקא שקיל תמני בחצר. דהא שקיל השתא לכל פתח ופתח ארבע אמות. ומעיקרא דלא הוה ליה אלא פתח אחד לא הוה שקיל אלא ארבע אמות. אבל בר תמני לישוייה תרי בר ארבעי ארבעי שפיר דמי. דהא ליכא רווחא מידי. דמעיקרא הוה שקיל שמונה אמות כנגד רוב הפתח וארבע אמות מן הפתח ולהלן והשתא נמי שקיל ארבע אמות לרוחב כל פתח ופתח וארבע אמות מן הפתח ולהלן. רבא אמר מצי אמר ליה בחד פתחא מצינא לאיצטנועי מינך. שכשיהיה נעול אני יכול להשתמש בחצר. אבל בתרי פתחי לא מצינא לאיצטנועי מינך, שפעמים שיהיה אחד נעול ואחד פתוח. אבל פותח הוא לר"ה. הא דאמרינן אבל פותח הוא לר"ה פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, משום דאמר ליה סוף סוף הא קא בעית לאיצטנועי מבני ר"ה, כשהן נמוכין וסמוכין לקרקע קאמר. ולא כדברי ה"ר שמואל שאמר רוכבי סוסים וגמלים רואים בתוך חלונותיך. שהרי אמרו בהדיא בפ"ק [ו' ע"ב] בשני בתים בשני צידי ר"ה ר"ה דלא מצי למימר ליה סוף סוף הא קא בעית לאיצטנועי מבני ר"ה, משום דא"ל בני ר"ה ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי. וכולה מילתא כדאיתא התם. כל שכן דיכיל למימר ליה בני ר"ה כי לא רכבי גמלים לא חזו לי. אלא הכי בדחזו ליה בין רוכבין בין מהלכין כי מעייני וכי לא מעייני ביממא ובליליא, כגון שהיה פתחו נמוך וחלונו נמוכה. וכל שהוא קטן ואין אדם נכנס ויוצא בו נקרא חלון בכל מקום. ומשכחת לה כגון שהיתה ר"ה גבוהה. ואין צריך לפנים. תוספתא [פ"ב ה"ה]. אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצר חבירו וכו'. וש"מ אע"ג דהתירו פתח כנגד פתח בר"ה, אבל פתח חנות שיושב שם קבוע כל היום לא התירו לפתוח, משום דאמר ליה, בני ר"ה לאו כולי יומא חזו לי את כולי יומא חזית לי. וכך מפורש בירושלמי. וכ"כ כתב הר"ם ז"ל בהלכות שכנים [פ"ה ה"ז].
מתניתין. אין עושין חלל תחת ר"ה. ואע"ג דמקבל עליה כל היזיקא דאתי מחמתיה, שאין רצונם של ב"א לקבל היזק ולדון על עסקי ממונם. ר' אלעזר מתיר. ובלבד שיכסהו כסוי חזק כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליו. דר' אלעזר אזיל בתר השתא, ולא חייש שמא למחר יתליע הכסוי ויפול. ורבנן חיישי שמא לאחר זמן יתליע הכסוי מתוכו ולא יראה מי שעובר עליו ויפול. זיזין. קורות קטנות. גזוזטראות. קורות גדולות הבולטות מן הבית ולחוץ, דאיכא למיחש שמא יכשלו בהם בני ר"ה. הילכך אין מוציאין, דהא כל בני ר"ה ליתנהו גביה דלימחול ליה. כונס לתוך. קרקע שלו את כותלו, ומניח מקרקעו לחוץ כשיעור הוצאת הזיזין. לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות בולטות לר"ה ה"ז בחזקתה. טוענין ללוקח ואמרינן אימר כונס לתוך שלו היה. אבל המוכרו לו שהוציא הזיזין הוא היה צריך להביא עדים שנכנס לתוך שלו או שיטעון שני חזקה החזקתי וכנסתי לתוך שלי, דהו"ל חזקה שיש עמה טענה. אבל לוקח לא צריך למיטען מידי אלא כך לקחתיה. וא"צ לטעון איך הוציא המוכר את הזיזין לר"ה, דטוענין ליורש וגם ללוקח. גמרא. איכא מ"ד הא דתנן אין מוציאין וכו'. נראה מדבריו שהלכה כת"ק בפלוגתא דאילן שהוא נוטה לר"ה בפרק לא יחפור [כ"ז ע"ב]. וכן נראה מדברי ה"ר שמואל ז"ל שכתב בעובדא דר' ינאי דמשום הכי הוו מעכבי בני ר"ה עליה דההוא גברא לפי שהיו נופיו של אילן מזיקין גמל ורוכבו. אבל הרב אבן מגש ז"ל פסק כרבי שמעון דאמר כל האילן כנגד המשקולת.
<h2>דף ס:</h2>
זיל האידנא. שהיה רוצה לקשט עצמו תחלה. אי קיץ קוץ. אם שלי קצוץ, קצוץ אתה את שלך. כיון דחזא דקא קפדי. הבין שבשביל כבודו שותקין מלשאלו. התקוששו. הסר קש מבין עיניך תחלה, כמו [שמות ה'] לקושש קש, כלומר קשט עצמך תחלה. איבעיא להו כנס לתוך שלו ולא הוציא עכשיו זיזין מהו. שיחזר ויוציא לאחר זמן. מי אמרינן דוויתרה לר"ה ואבד כחו או לא. אבל להחזיר כותלי הבית למקומן פלוגתא דר' יוחנן ור"ל. אבל הכא הא איכא רווחא. שהרי יש כאן כל רוחב ר"ה, וסתם ר"ה מרווח הוא. וקשיא לן אע"ג דליכא רווחא היכי אמרינן דאסור לקלקלו, והא מקשינן בדוכתא אחריתי [ק' ע"א] וכי רבים גזלנים נינהו. וכן נמי במס' ב"ק פרק המניח את הכד [כ"ח ע"א] שייך לאקשויי גבי מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו, ואמאי מה שנתן נתן כיון דשלו לא הגיעו, וכי רבים גזלנים נינהו. ואיכא למימר דלא שייך גזלה אלא בדבר שגוזלים ממש מתחלה מדעתו, כי הדר בעי למישקל ההוא (מידי) [מידם] או שלא רצו ליתן לו הדרך שלהם, [אבל כשהחזיקו בו ברשות] אם חזר בו ואין רבים נותנין לו את הדרך שנתן, לא מיקרו גזלני. ואסור לקלקל אותו דרך. ואינו רשאי להחזיר כותלין למקומן אי ליכא רווחא. ואם נפלה. [כותל] החצר שלקח בה הזיזין והגזוזטראות, חוזר ובונה אותה.
<h2>דף סא.</h2>
המוכר את הבית. סתם. המוכר את הבית לא מכר את היציע. היציע מפרש בגמרא. ולא את הגג וכו'. ירושלמי [פ"ד ה"א], ר' נחום בשם ר' חייא בר אבא והוא שיהא ד"א על ד"א ברום י' במקורה ובמגופף. ובגמרא אמרינן גבי יציע, והוא דהוי ד"א. ולא איצטריך ליה למימר והוא שיהא מקורה ומגופף. לפיכך נקט והוא דהוי ד"א, דאיצטריכא ליה (לפרושי) [לאפרושי] בין יציע וחדר [ו]בין גג. גמרא. מאי יציע הכא תרגימו אפתא. פירוש עליה קטנה שעושין בכותלי הבית שנועצין קורות בכותלי הבית, ועושין בנין נמוך לבית כנוס עצים ושמירת כלים. ואינו ראוי לדירה. לפיכך הוצרך להשמיענו שאינו נמכר בכלל בית. דאילו עליה גמורה שהיא ראויה לדירה, כגון שמגביהין כותלי הבית לעשות עליה, לא הוצרך התנא ללמדנו שאינה נמכרת בכלל בית, לפי שזה דבר פשוט הוא. והרב אלפסי ז"ל פירש אפתא, עליה שפתוחה לתוך הבית, ועולין שם מן הבית דרך ארובה. אבל הפתוחה לחצר אינה נקראת אפתא, ולא איצטריכא ליה למתני בהא שאינה נמכרת בכלל הבית. ולא איתברר לן האי פירושא. דאם כן מאי טעמיה דרב יוסף דאמר ברקא חלילא אבל אפתא מזדבנא. מאי שנא מחדר שאע"פ שהוא לפנים מן הבית ואין נכנסין לה אלא דרך הבית, אפילו הכי אינו מכור. ואע"פ שאתה יכול לחלק ולומר דשאני חדר שהוא חוץ לקרקעית הבית, אבל עליה כיון דאית בה תרתי שהיא בתוך הבית ואין עולין לה אלא מן הבית הרי היא נמכרת בכלל. מ"מ כיון ששנינו ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה וכו', סתמא אע"פ שעולין לה מן הבית קתני שאינו מכור. ומסתברא דלא גרעא עליה מגג דהוא הדין לעליה אע"פ שהיא מעין תשמיש הבית יותר מגג. והא דתנן ולא את החדר שלפנים הימנו, לאו למימר שאם יש חדר בתוך הבית באחת מן הזויות הרי הוא מכור בכלל בית. דמאי שנא מאפתא שאע"פ שהיא בתוך הבית אינה מכורה למ"ד עליה אפתא. אלא רבותא קמ"ל דאע"פ שהיא לפנים מן הבית וצריך לעבור דרך כל הבית אל החדר, אפילו הכי אינו נמכר בכלל כל הבית.
רב יוסף אמר ברקא חלילא. פירוש בנין חלול עשוי חדרים, ועושין אותו לנוי או להקר. ומאן דתני אפתא לא מזדבנא כ"ש ברקא חלילא. שאינו משמש כעין תשמיש הבית. ומסתברא דהלכה כרב יוסף מדאמרינן בסוף פרקין דלעיל [ס' ע"א] מאי עליה אפתא. ואי ס"ד דיציע אפתא, מאי שנא דהתם קרי לה עליה והכא קרי לה יציע. ואי קשיא לך למה שפירשנו דבין אפתא בין ברקא חלילא בנין שבנוי בקירות הבית מתוכו, מאי האי דאמרינן לקמן גבי חדר, לא צריכא אע"ג דמצר ליה מצרי בראי, דמשמע דהא דקתני ולא את היציע, בדלא מצר ליה מצרי בראי עסקינן. והלא על כרחין כיון דמצר לו מצרי הבית, ממילא מצר בכללו מצרי היציע. לא היא, דמצרי בראי אין בהם ראיה למכירת היציע. שהרי למכירת הבית הוצרך למצר אותן מצרים. אבל גבי חדר הוו מצרי בראי (ראוי) [ראיה] למכירת החדר, שהרי החדר חוץ לבית. ומ"ה הוה ס"ד שהחדר מכור בכלל בית, שאם שייר החדר היה לו לעשות החדר עצמו לאחד ממצריו של בית. ה"ר יונה. והריא"ף ז"ל פירש ברקא חלילא, בנין שהוא חוץ לכותל. והיינו דתנינן עלה, אמר רב יוסף שלשה שמות יש לה. דיציע דבית המקדש היינו חדרים שהם חוץ לכותלים. ואפשר דלשון חלילא ע"ש שעושין אותן סביבות הבית אחורי הכותלים מלשון חוזרות חלילה, או מפני שחלול ופתוח לבית, אלא שאין [לשון] חלל נופל על זה. ועד מדתנן ולא את היציע אע"פ שפתוח לתוכו, משמע דיציע דקרא אע"פ שאינו פתוח לתוכו. וכתב רבינו ז"ל וסוגיין כרב יוסף. וכבר פירשנו שאין להביא ראיה על פירוש יציע שהוא חוץ לכותלי הבית מהא דאמרינן לקמן לא צריכא אע"ג דמצר ליה מצרי בראי. ומהא דתני רב יוסף נמי אין להביא ראיה לדבר, שיש לומר דגבי תאין של בית המקדש נשנית ברייתא זו. ומצאנו בפירוש רבינו חננאל ז"ל כתב מר שרירא גאון. ז"ל בכתבו, פירוש אפתא בלשון ישמעאל כנדוג', והוא שמקרין את הבית תחת קירויו של מעלה וטחין אותו ומשתמשין בו, ונקרא אפתא. פירוש ברקא חלילא, אצטבא גדולה בנויה אחורי הכותל. והוא חלול, ופתוח לבית, ומשתמשין בו השוכנים בבית.
פיסקא. ולא את החדר שלפנים ממנו וכו'. ובגמרא פריך פשיטא השתא יציע אמרת לא חדר מיבעיא. פירוש השתא יציע שאין לה עיקר בקרקע שנינו שלא נמכרה בכלל בית, חדר שהוא בית בפני עצמו צריכה למימר שלא נמכר בכלל הבית.
<h2>דף סא:</h2>
לא צריכא אע"ג דמצר לו מצרי בראי. פירוש מייתורא דמתניתין שמעינן דאע"ג דמצר לו מצרי בראי לא מכר את החדר. וה"ה לענין עליה הבנויה חוץ לכותלו בבית דאע"ג דמצר לו מצרי בראי אינה מכורה. בירה גדולה. בית גדול הוא ופתוחין לו בתים סביבותיו. ואין הבירה עשויה להשתמש אלא לישיבה והילוך ב"א, והכל בית אחד הוא. כדכתיב [דה"י א' כ"ט] והבירה אשר הכינותי.
המוכר בית לחבירו. כגון שהיה עומד באחד מבתי הבירה, ואמר ליה בית זה אני מוכר לך. דקרו לבית בית ולבירה בירה פשיטא בית זבין ליה בירה לא זבין ליה. אע"ג דמצר ליה מצרי בראי וכתב ליה לא שיירית בזביני אילין קדמי כלום. דכיון דמוחלקין בשמות אינו בכלל זביני. ה"ג אלא דקרו לבירה נמי בית כולה זבין ליה. פירוש אע"ג דכולהו נמי זמנין דקרו לבית בית ולבירה בירה, כיון דזמנין נמי דקרו לבירה בית, כולה זבין ליה כיון דמצר ליה מצרים החיצונים. מיהו אם לא מכר לו מצרים החיצונים ודאי בית בלבד זבין ליה כיון דזמנין קרו לבית בית ולבירה בירה, שהמוציא מחברו עליו הראיה. לא צריכא דרובא קרו ליה לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקרו ליה לבירה נמי בית מהו דתימא כוליה זבין ליה, כיון דמיעוטא קרו לה לבירה נמי בית לפעמים וזה מצר לו מצרים החיצונים, הרי גלה דעתו בכך שהוא מן המיעוט שקורין לבירה נמי בית. קמ"ל מדהוה ליה למכתב ולא שיירית וכו'. ולא אמרי' נמי שיהו הדמים ראי', דהא קיי"ל [ע"ז ע"ב] כרבנן דאמרי מכר את הצמד (ו)לא מכר את הבקר שאין הדמים מודיעים. ואפי' ר' יהודה דאית לי' דהדמים מודיעים, איכא למימר דבקרקעות אין הדמים מודיעים, שדרך בני אדם לקנות ביוקר קרקע שלבם חפץ בו כההיא דאמרי התם [כתובות צ"א ע"ב] אי שויא לך אלפא זוזי כו'.
אמר רב מרי ברה דבת דשמואל משמיה דאביי האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה צריך למכתב ליה ולא שיירית כו'. ואמרינן בגמרא כמאן כרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר לעיל המוכר בית לחברו בבירה גדולה דאמרינן מצרים הרחיב לי כי לא כתיב ליה ולא שיירית בזביני אילן וכו'. פי' דלא אשכחן מידי דמהני ליה אי כתב ליה ולא שיירית כו' (אבל) [אלא] בכה"ג דרובא קארו לבית בית ולבירה בירה ומיעוטא קרו נמי לבירה בית, ומצר לו מצרים החיצונים, ובכה"ג מהני כשכותב לו ולא שיירית בזביני אילין קדמי כלום. וממילא שמעת מינה כיון דקאמר דצריך שיכתוב לו ולא שיירית בזביני, דלא סגי במה שמצר לו מצרים החיצונים, דאמרי' מצרים הרחיב לו. ולפיכך מלמדין את כל מי שמוכר קרקע לחבירו שיכתוב ולא שיירת בזביני וכו', משום דזימנין דמיתרמי שיש תועלת במה שכותב לו כן, כענין הזה שלמדנו מדברי ר"נ. אבל ודאי באתרא דקרו לבית בית ולבירה בירה אע"פ שכתב לו ולא שיירית בזביני אילין קדמי כלום, בית זבין לו בירה לא זבין לו, שהרי כיון שאין בירה בכלל בית נמצא שאין הבירה בכלל זביני אילין. וכן אם יש בבית בורות ומחילות או גג גבוה י' טפחים, אע"ג דמצר ליה מצרי הבית וכתב לו ולא שיירית בזביני אילין קדמי כלום לא קנה א' מכל אלו, דכיון שאינם בכלל מכירת הבית נמצא שאינם בכלל זביני אילין. תדע דאמרי' לקמן [ס"ג ע"ב] האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה אע"ג דכתב לו עומקא ורומא צריך למיכתב לו מארעית תהומא כו' עד אהני מארעית תהומא, למיקני בור ודות ומחילות, ולא אמרי' דאהני ולא שיירית בזביני אילין כו' למקני בור ודות ומחילות, דהא ודאי רגילין לכתבו כדאמרי' הכא דהאי מאן דזבין מידי לחברי' צריך למיכתב לו ולא שיירית.
ההוא דא"ל לחבריה ארעא דבי חייא מזביננא לך כו', ואי א"ל ארעתא סתם מיעוט ארעתא תרתי. והא דאמרי' בפ' השואל [ב"מ ק"ג ע"א] האי מאן דשאיל מרא מחבריה למירפק ביה פרדיסא רפיק ואזיל כל פרדסא דבעי. פרדיסי, רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית לי', ולא אמרי' מיעוט פרדיסי תרי פרדיסי. התם דרך בני אדם לשאול מרא לעדור כל קרקעותיו שהם צריכים לעדור, וכיון שלא פירש לו שלא יעדור בו אלא תרי פרדיסי מסתמא לכל פרדיסיו השאילה לו, אבל לענין מכר אם הוא מוכר משדותיו אין לך לומר שהוא מוכר כל שדותיו, כך פי' ר' יצחק. ואיכא מ"ד התם כיון שהכלי ברשותו אמרי' רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית לי', אבל הכא קרקע בחזקת בעליה עומדת הלכך על הלוקח להביא ראיה דטפי מתרתי זבין לי'. ואין הטעם הזה מספיק, דכיון שסוף הכלי לחזור לבעליו מכיון שעדר בכלי שני פרדסין הל"ל שכלי בחזקת בעליו עומד, כדאמרי' [ב"מ ק"ב ע"ב] לענין שכירות קרקע שהקרקע בחזקת בעליה עומדת. ועוד י"ל כיון שנתן הכלים בידו אית לי' לאסוקי אדעתי' דמן הסתם יעדור בו כל פרדסים דאית לי', הלכך כיון שלא פירש לו תרי פרדיסי, לכל פרדיסיו השאיל לו הכלי. ומן הטעמים שכתבנו אמרינן נמי התם דכי א"ל פרדיסא סתמא רפיק ואזיל כל פרדיסי דבעי, דאלו גבי מכר המוכר בית לחבירו סתם מראהו גרוע שבבתיו.
כל ארעתא אפי' תרתי לבר מפרדיסי ובוסתנאי. נראה בעיני דדוקא בלשון ארעתא קאמר שאין פרדיסי ובוסתני בכלל, וכל שכן בתי, לפי שלשון ארעתא כלשון ארצות, ואין קורין ארצות בלשון פרט לא לבתים ולא למקומות שהם מיושבין כגון פרדיסי ובוסתנאי אלא לשדות או למדבריות, אבל אם אמר לו כל קרקעות אני מוכר לך כל מקרקעי שיש לו בכלל אפי' פרדיסי ובוסתנאי ואפי' בתי.
<h2>דף סב.</h2>
ה"ג בספרי ספרד וכן הוא בפי' ר"ח זצ"ל ובהלכות הרב אלפסי זצ"ל ואי א"ל כל נכסי אפילו בתי ועבדי. וא"ת והא קיי"ל בפ' מי שמת [ק"נ ע"ב] דמטלטלי נמי איקרי נכסי. וי"ל הכא באומר כל נכסי דבי חייא מיירי דאהאי עובדא דההוא דאמר ליה לחבריה ארעא דבי חייא מזבנינא לך קיימינן, וקאמרי' דאם א"ל לחברי' כל נכסי דבי חייא אפי' בתי ועבדי, אבל מטלטלין לא. שאין המטלטלין הנמכרין נקראין על שם המוכר, ומכיון שמכרן נשתקע שמו מהן, אבל הקרקעות נקראין ע"ש המוכר לפעמים, וכההיא דאמרי' נמי כל נכסי דבי בר סיסין מזבנינא לך. אבל ודאי האומר כל הנכסים שלי אני מוכר לך, מכר בין קרקעות בין מטלטלין, ה"ר יונה. וי"א אגב דאמר גבי זהרי לבד מבתי ועבדי, קאמר גבי נכסים אפילו בתי ועבדי, מיהו ה"ה למטלטלים. וזה שהזכיר גבי נכסי כל ולא הזכיר גבי זהרי, משום דגבי זהרי קאי אכל ארעתא, ועכשיו גבי נכסי כדי שלא תטעה לומר שהוא לשון כולל אע"פ שלא אמר כל הוצרך להזכיר כל נכסי. וקשיא לן הא דמסקינן בפ' מי שמת [שם] באומר נכסי לפלניא, דכל מטלטלין איקרו נכסי, ולא אמרי' דיהיב לי' תרי מנה או תרי זוזי והוה לן למימר דיהיב לי' תרי מאני או תרי זוזי כדאמרי' הכא דאי א"ל ארעתא יהיב לי' תרתי ארעתא. ועוד מדקאמרי' כל נכסי אפי' בתי ועבדי, משמע דבלשון נכסים נמי צריך שיאמר כל, דאי אמר לי' נכסי ולא א"ל כל, יהיב לי' תרתי ארעתא. וי"ל התם דקאמר נכסי לפלניא בלשון כנוי, משמע כל נכסים שיש לי, הכא דאמר ארעתא ולא אמר ארעתי אמרי' מיעוט ארעתא תרתי. ול"ג בשמעתין כל נְכ0סַי בפתח, אלא כל נִכְסֵי בצירי, ופי', כגון שאמר כל נכסי דבי חייא, כמו שפירשנו, ולפי' צריך שיאמר כל. וא"ת, מ"ש האומר נְכ0סַי בפתח מן האומר נכסי דבי חייא, שהרי גם זה מכנה את הנכסים לחייא, ולמה אין כל נכסי דבי חייא בכלל אע"פ שלא אמר כל, וכן כשאומר ארעתא דבי חייא מ"ט אמרי' דלא יהיב לי' אלא תרתי ארעתא, והרי מכנה את הקרקעות לחייא, והל"ל דכל ארעתא דבי חייא בכלל, כמו שאתה דן באומר ארעתי בכנוי לעצמו. והדברים נראין, דכי אמרי' הכא אי א"ל ארעתא יהיב לי' תרתי ארעתא, פי' שאומר ארעתא דבי חייא. יש לומר כן הוא עיקרו של דבר כשאומר נכסי בפתח, ה"ז הודעה לנכסים כשסומך הנכסים לכנוי, [וכן אם אמר קרקעות, הרי הודיע קרקעות שהוא מוכר כסומך הנכסים לכנוי]. תדע, שלא תאמר הנכסי הקרקעות לפי שכבר הודיע אותם בסמיכתן לכנוי ואין צורך להודיעם בה"א הידיעה, וכיון שיש הודעה לנכסים בלשון נכסי ויש הודעה לקרקעות בלשון קרקעותי, נמצא כשאומר נכסי כלל כל נכסיו, וכשאומר קרקעותי כלל כל קרקעותיו, לפי שההודעה כוללת היא את כל מה שהוא מודיע. אבל כשאמר נכסי דבי חייא או ארעתא דבי חייא, אין שם הודעה. דנכסי בלשון ארמית כמו נכסים מוכרת בלשון עברי. נמצא שאינו סומך את הנכסים לכינוי. תדע שלא נסמכו לכינוי, שהרי צריך לאות דלי"ת כשבא לכנותם לבעליהן, כמו נכסי דבי חייא נכסי דבי סיסין, וכיון שאינו סומך את הנכסים לכינוי אין שם הודעה. תדע שצריך להודעה, שהרי תאמר בלשון עברי הנכסים של בית חייא הנכסים של בית סיסין, וכן, הקרקעות של פלוני [הם]. הנה תראה מזה (כי פשוט אומר) [כי כשהוא אומר] נכסים של פלוני וקרקעות של פלוני, אין שם הודעה, עד שתבא שם ה"א הידיעה, וכיון שלא הודיע הנכסים והקרקעות אין הלשון כולל, הלכך כשאומר קרקעות שלי אני מוכר לך יהיב לי' תרתי ארעתא, דמעוט קרקעות שנים. וכך רצה לומר לו קרקעות אני מוכר לך שהם שלי, וכן כשאומר קרקעות של פלוני רוצה לומר קרקעות אני מוכר לך שלקחתי מפלוני, וכן כשהוא אומר נכסים של פלוני אינו נותן [לו] אלא שתי קרקעות. כך נראה בעיני, והדקדוק בזה ברור ומכוון. ולפי זה האומר הקרקעות שלי אני מוכר לך או הקרקעות של פלוני, כיון שהודיע אותם נותן לו את כולם. ובעובדא דנכסי דבי בר סיסין גרסינן כל נכסי דבר סיסין, שאם לא אמר כן, לא יהיב לי' אלא תרי. ויש ספרים שכתבו בהן נכסי דבי סיסין, ואין שם כל. ומ"מ צריך לפרשה כשאמר כל לפי גרסת הגאונים ז"ל שגורסין כאן כל נכסי. ופי' לך התלמוד בכאן כשבא לבאר עיקר הדין שצ"ל כל, ולא הוצרך להזכירו בסיפור המעשים. וכן פי' ר"ח ז"ל. ואית דלא גרסי בשמעתין כל, ומפרשין, דלשון נכסים כולל הוא. תדע, שלא יבא ממנו לשון יחיד, משא"כ בלשון ארעתא. עוד יש מפרשים, דהא דאמרינן בפ' מי שמת אמר מטלטלאי לפלניא נכסאי לפלניא, כשאמר כל מטלטלאי וכל נכסאי מיירי, ואי לא אמר כל יהיב לי' תרי מאיזה מין שירצה, דלשון נכסאי כולל כל המינין, כמו שמפורש שם. וזה היה דעת ר"ח ז"ל, שפי' הא דאמרי' בשמעתין כל נכסי אפי' בתי ועבדי, כשמכנה אותם לעצמו ואומר כל נכסי, בפתח, ואפ"ה צריך שיאמר כל.
מצר לו מצר א' ארוך ומצר א' קצר אמר רב לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר. פי' כגון שמצר לו ארבעת המצרים, אלא שמצר לו מצר א' קצר וא' כנגד הארוך, וכן פי' ר' שמואל זצ"ל, וקסבר רב אע"פ שלא היה צריך למצור לו מצר רביעי שהרי לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר, מצרים הרחיב לו. ואין לפרשה כגון שלא מצר לו אלא ג' מצרים וא' מהן קצר, דא"כ היכי הוה אמרי רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור, והא שמעינן לי' לרב אסי דאמר לקמן בשמעתין שאפי' מצר לו ג' מצרים ומצר רביעי לא מצר לו לא קנה אלא תלם א' על פני כולה. וא"ת, כיון דבשמצר לו ארבעת המצרים עסקינן, אלא שהרביעי קצר, היכי אמר רב בהא לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר, והא שמעי' לי' לרב דאמר שאפי' לא מצר אלא ג' מצרים קנה הכל חוץ ממצר רביעי, ולמה יגרע כשהמצר הרביעי קצר יותר מזה שלא מצר לו מצר רביעי כלל. י"ל היינו טעמא דגרע כשמצר לו מצר רביעי והוא קצר, לפי שהוא כמפורש שאינו רוצה שיקנה כנגד הארוך, שהרי מיעט כנגדו ומצר לו מצר קצר, לומר שלא קנה ארוך אלא כנגד הקצר. אבל כשמצר לו ג' מצרים ומצר קצר אין שם, הרי כל ארכו ורחבו של שדה בכללם. ובא ולמוד מעיקר מצרים, דהא ודאי אם אמר לו שדה זו אני מוכר לך ולא מצר לו מצרים כלל קנה כל השדה, וכשמצר לו מצר א' או שני מצרים לא קנה אלא תלם אחד (על) [כנגד] פניהם כדאמרינן צריך למיכתב לי' רוחין תרתין. כנ"ב. וראיה לדבר שאם לא מצר מצרים כלל קנה כל השדה ולא יהבינן לי' תשעה קבין בלבד, מהא דאמרי' לעיל חדא ארעא א"ל תרתי ארעתא לא אמר ליה, והרי זה לא מצר מצרים לאותן שדות, מדהוה מסתפקא להו אי קנה חדא או תרתי, ואפ"ה חדא ארעא מיהת קנה. ויש לדחות, כשהשדות מחוברות ומצר לו מצריהן, ואפ"ה לא קנה אלא חדא ארעא, דאמרי' מצרים הרחיב לו. מ"מ כן הדעת נוטה, דשדה, כולה שדה משמע, וכן בית, כל הבית במשמע. וכמו שאנו אומרים במחזיק בנכסי הגר כשהשדה מסויימת במצריה שקנה כל השדה במכוש א', ולא אמרי' שלא קנה ממנה אלא ט' קבין, כך האומר שדה זו אני מוכר לך קנה כל השדה. ואפי' אם אינה מסויימת במצריה מסתברא דקנה כל השדה כלה. ואע"ג דבמחזיק בנכסי הגר אמרינן [נ"ד ע"א] לא קני אלא כדאזיל תייארא דתורי והדר, אלמא כי האי שיעורא מיקרי שדה א', דעת אחרת מקנה אותן שאני, דכיון שהוא מפרש לו שיקנה השדה, כל השדה במשמע, ולא הוצרכו המצרים אלא להכיר ולפרסם מקום הבית והשדה שהוא מוכר לו.
א"ל רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור שתיק רב. וכיון דשתיק אודויי אודי להו הלכך נקטינן הלכתא כוותיהו. וכן פי' ר"ח ז"ל ורבותי ז"ל, ואע"ג דאמרינן ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מצד א', לאו למימרא דלא הדר בי', אלא ה"ק ומודה רב מקמי דאקשו לי' רב כהנא ורב אסי. ואין לפרש דהא דשתיק רב משום דלא חש לה, כההיא דאמרי' לקמן [ס"ב ע"ב] אנא סברי מדשתיק קבולי קבלי' ולא היא כו'. דכיון דרב כהנא ורב אסי לגמריה דרב הוו צריכי לסברי' לא הוו צריכי [סנהדרין ל"ו ע"ב], לא הוה שתיק להו משום דלא חש למילתייהו, אלא מתוך שלא מצא תשובה לדבריהם. וראיה לדבר מהא דגרסי' בפ' איזהו נשך [ב"מ ס"ט ע"ב] אמר רב ספינה אגרא ופגרא א"ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא אי פגרא לא אגרא, שתיק רב, אמר רב ששת מ"ט שתיק רב, לא שמיע לי' הא דתניא וכו', אלמא מפשט הוה (פשיט) [פשיטא ליה] לרב ששת דלא הוה שתיק אלא מתוך שלא מצא תשובה לדבריהם. והרב אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו הא דאמרי' ומודה רב היכא דמצר ראובן ושמעון מצד א' וכו', למימרא דהלכתא כוותי' דרב. ונראה בעיני דלהכי קאמרינן ומודה רב אע"ג דהדר ביה רב. משום דשמעינן מינה דפלוגתייהו כשהמצר הארוך לאדם א', ואפ"ה קאמרי לי' רב כהנא ורב אסי ויקנה כנגד ראש תור, ולא תלינן דלהכי מצר לו מצר הארוך לפי שכולו לאדם א' וסמך על המצר הקצר שיהא נחשב כמפרש שלא יקנה ארוך אלא כנגד הקצר. והיכא דלא מצר ליה אלא שלשת מצרים וא' מהם ארוך כנגד קצר, כיון דקיי"ל כההיא דאמר רב קנה הכל חוץ ממיצר ד', ה"נ אמרי' שקונה כנגד ראש תור. ולענין מצר א' ארוך ומיצר א' קצר קיי"ל כרב כהנא ורב אסי. ואפשר דהא דאמרי' מצר לו מיצר א' ארוך ומיצר א' קצר בהכי מיירי, ואע"ג דרב אסי אמר לקמן לא קנה אלא תלם א' על פני כולה, לדבריו דרב קאמר לי', לדבריך דסבירא לך היכא דמצר לו ג' מצרים קנה הכל חוץ ממיצר ד' הכא קנה כנגד ראש תור. והיכא דמצר לו ד' מצרים מצר מזרח ארוך ומצר מערב קצר מיצר דרום ארוך ומצר צפון קצר, לרב לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר בין לאורך בין לרוחב, ולרב כהנא ורב אסי (פלגא לה בשיש) [פלגינן לה בתרי] ראש תור, ובהכי נמי מצית לפרושא לפלוגתייהו דרב ורב כהנא ורב אסי.
ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מצד א' ומצר לוי ויהודה מצד א', מדהו"ל למיכתב ראובן כנגד לוי או שמעון כנגד יהודה, ולא כתב ליה, כנגד ראש תור קאמר לי'. כלומר כיון דלא הו"ל למיכתב ראובן כנגד לוי כדי שיהיו שניהם קצרים, והוא לא עשה כן אלא כתב ראובן ושמעון מיצר א' ולוי מצר א', ש"מ כנגד ראש תור א"ל.
מצר ראובן מזרח ומערב ומצר שמעון צפון ודרום וכו'. שאם לא כתב [לו] כן אלא שכתב לו שדה [פלונית] שיש לי בתוך שדות ראובן ושמעון אני מוכר לך, איכא למימר דבתוך שתי שדותיהן בלבד קאמר כגון בתוך שדה ראובן שבמזרח ושל שמעון שבצפון, ונותנים לו חצי השדה באלכסון. א"נ נותנים לו תלם א' ע"פ מזרח וצפון. מ"מ ומ"מ אין פוחתין לו מט' קבין, דלא איקרי שדה בפחות מכן וכדתנן [י"א ע"א] ולא את השדה עד שיהא בה ט' קבין לזה וט' קבין לזה.
אבעיא להו סיים לו את הקרנות מהו. כגון שמצר לו בקרן מזרחית צפונית ומזרחית דרומית וכן במערבית דרומית ומערבית צפונית, מי אמרי' אין דרך למכור קרנות השדה, אלא ודאי כל השדה מכר לו, ולכך סיים לו קרנותיו כדי שיקנה כלו. ועדיף מהיכא דמצר לו כנגד כל המזרח וכנגד כל המערב, דהתם לא קנה אלא תלם א' ע"פ המזרח ותלם אחד ע"פ המערב. אבל הכא אמרי' דקרנות השדה סימן [הם] לכל השדה דאין דרך למכור קרנות השדה בלבד, או דילמא לא קנה אלא מקום הקרנות בלבד. א"נ פלגינן לה לארבעה פסקי באלכסון מקרן מזרחית דרומית לקרן מערבית צפונית, ומקרן צפונית מזרחית לקרן מערבית דרומית, כזאת הצורה. \raster(85-,85-)="Z610;"ולא קני אלא תרי פסקי מיני' בלבד, דאמרי' שכל קרן מנייהו מחד גיסא הוא דמשמש דאשתכח.
כמין גם מהו. כגון שמצר לו כמין תרין גמין קצרים כל א' מהם כנגד תחלת שתי קרנות כזאת הצורה. \raster(185-,185-)="Z611;"את"ל דסיים לו את הקרנות לא קנה אלא כנגד הקרנות, היינו משום דלא סיים לו את הקרנות, אבל הכא שמצר לו תחלת כל הרוחות כמו שמצר לו את כל הרוחות דמי, או דילמא לא קנה אלא כנגד מה שמצר לו לו. ור"ח ז"ל פי' כמין גם, שמצר לו מזרחה וצפונה של שדה זו, ומערבה ודרומה לא מצר לו. וק"ל על האי פירושא דהא אמרי' לעיל צריך למכתב לי' מצר ראובן רוחין תרתין וכו', וש"מ שאם מצר לו מצר אחד במזרח ומצר אחד בצפון ולא יותר שלא קנה כל השדה, וכדכתיבנא לעיל. והכלל בכלן, שאין נותן לו פחות מט' קבין במקום א'. אבל אין לחוש שאם נותן לו בשני מקומות, אע"ג דשדה הזכיר לו דמשמע שדה אחת, דלהכי מצר לו בענין זה, שיקנה בשני מקומות. וי"א צריך שיהא החלק שתחלוק לו כלו מחובר ויהא בו ט' קבין.
<h2>דף סב:</h2>
בסירוגין מהו. כגון שהיו הרבה בני אדם מקיפין אותו והיה מזכיר א' ומדלג א', דאיכא למימר משום דהוה טריחא לי' מילתא להזכיר את כולן היה מדלג מהן. ועלה בתיקו, הלכך אוקי ממונא בחזקת מוכר שהמוציא מחבירו עליו הראי'.
אמר רב קנה הכל חוץ ממצר ד'. פי' ר"ח ז"ל, חוץ ממצר השדה ממש, (דכל) [וכל] השדה קנה עם ג' מצרי השדה, אבל מצר ד' לא קנה הואיל ולא מצר לו מצר ד'. והיינו דקאמרי' בסוגיין דבשדה לא שייר ולא מידי, כלומר, בגוף השדה לא שייר כלום, אלא המצר הרביעי בלבד שייר. וקאמרי' לקמן לפום חד לישנא, דאע"ג דמובלע מצר השדה הד' בתוך המצרים שמצר לו לא קנאו. ונראה בעיני דדוקא כשיש שם מצר, שהמצר חלוק הוא מן השדה, והואיל ולא מצר לו מצר ד', לא קנה מצר השדה שבאותו רוח. אבל אם אין שם מצר, קנה הכל, ואפי' תלם א' לא שייר, שהרי כל השדה נכללת בתוך ג' מצרים. ואפי' לרב אסי דאמר לא קנה אלא תלם א' ע"פ כולה, דוקא כשיש שם מצר ברוח ד', דכיון דשייר המצר, שהיה צריך למצור לו מצר ד' כדי שיקנה המצר, אמרי' דשייר נמי בכל השדה. והרב ר' יוסף הלוי פי', חוץ ממצר ד', חוץ מחלק ד' של השדה, דפלגינן לה בארבעה פסקי באלכסון. ולישנא דקאמרי' דבשדה לא שייר ולא מידי אינו מתיישב על זה הפירוש.
לא מובלע. שאין המצר הרביעי בתוך שתי (השדות) [המצרים] ומובלע לשתי השדות. שמצר (לו) [שלו] ארוכים כנגד כל השדה שלו וכנגד המצר. שנמצא אותו המצר הרביעי שהוא (שלו) [לא] מובלע בהם. ופירוש מצר בכאן, הוא מקום פנוי בסוף השדה, ופעמים יש בו אילנות. כי ההיא דאמרינן התם [נ"ה ע"א] החזיק במצר מהו, המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר. והיינו דקאמרינן בשדה לא שייר ולא מידי, אלא במצר שאינו מכלל שדה. וכפי מה שפירש ה"ר אבן מגש הלוי ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל. אבל הפירוש שפירש הוא דפליג לה בארבע פלגי בקורנזיל כמו שצייר בפירושיו אינו נכון כדכתבינן. ריכבא דדיקלי. דקלים הנטועים שם. אי נמי דהוי ההוא מצר תשעת קבין כשיעור שדה. דכיון דחשיב שדה לעצמו לא קנה. איתמר להאי גיסא. דללישנא קמא קנה וללישנא בתרא לא קנה. שודא דדייני. לפי מה שיראו הדיינים באומד דעתם אם עינו של מוכר רעה או יפה וגם הדמים מודיעים. ואין לפרש כאן שיעשו הדיינים מה שירצו, כדאמרינן התם [גיטין י"ד ע"א] מה שירצה שליש יעשה דקסבר שודא עדיף. דהא ודאי כיון דמספקא מילתא למה יוציאו הקרקע מבעלים הראשונים בלא טענה. והאי דינא דשודא לא גמרינן מינה לשאר ספק שבממון, אלא היכא דאיתמר איתמר, והיכא דלא איתמר המוציא מחבירו עליו הראיה וקרקע בחזקת בעליה עומדת. ולא שנא ספק שבמעשה ולא שנא שנסתפק בדין. וכההיא דאמרינן בפרק השואל [ב"מ ק"ב ע"א] בא בתחלת החודש כולו למשכיר בסוף החודש כולו לשוכר, דמספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון. ורב נחמן אסיק התם דקרקע בחזקת בעליה עומדת. ויש מקומות שתקנו חכמים דין חלוקה מן הספק, כאותה שאמרו [ב"מ פ"ג ע"א] דדרו באגרא משלם פלגא, נפיש לחד וזוטר לתרי, דמי לאונס ודמי לפשיעה. וכההיא דאמרינן [קכ"ד ע"ב] ובמלוה שעמו פליגי, דמספקא לן אי הויא מלוה שעמה מוחזקת, משום דגמר ומשעבד נפשיה לאבוה כדי שתהא המלוה מוחזקת לו ויטול בה פי שנים. וכההיא דאמרינן בפרק מי שמת [קמ"ה ע"א] קדשה בשלשים נותן לה שלשים חצאין, דמספקא לן אם ניתנו קידושין לטיבועין. וכההיא דאמרינן בפרק ארבעה אבות [ב"ק ט' ע"א] ובפרק בית כור [ק"ז ע"א] רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. ואין למדין מכל אלו למקומות אחרים. אלא היכא דאיתמר חלוקה איתמר. והיכא דלא איתמר הלכתא כמאן ולא אשכחן סוגיין בעלמא דמכרעא כחד, יש רשות לדיין לדון כפי מה שדעתו נוטה, כדאמרינן בסוף כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"א] האי דיינא דעבד כר' אלעזר עבד כרב ושמואל עבד. כך פירש רבינו יצחק ז"ל.
אמר רבא. ראובן ושמעון שהיה להם שדה בשותפות ומכר ראובן את חלקו לאיניש דעלמא וכתב לו כן. פלגא דאית לי בארעא. כלומר החצי שיש לי בשדה זו אני מוכר לך. פלגא. כלומר כל חצי השדה מכר ולא שייר לעצמו כלום. אבל אם כתב לו פלגא בארעא דאית לי. אני מוכר לך. ריבעא. זבין ליה, דהיינו חצי חלקו. דה"ק ליה, החצי אני מוכר לך מקרקע שלי. נמצא מחצי השדה שיש לו מכר החצי דהיינו רביע כל השדה. מצר ארעא דמינה פליגא. ראובן שהיה לו שדה ומכר מקצתו לשמעון לצד מערב, ומצד מזרח עיכב לעצמו. ולא פירש כמה מכר וכמה שייר לעצמו. אלא כתב המצרים שדה זו שאני מוכר לפלוני מצר מערב ללוי ומצר מזרח ארעא דמינה פלגא הקרקע שלי. פלגא. מכר לו, דהא קאמר דמינה פליגא דמשמע שחולקין לחצאין. דמינה פסיקא. משמע שדה הראויה ליפסק מקרקע אחרת, דהיינו לכל הפחות תשעת קבין. כדתנן בפרק ראשון [י"א ע"א] אין חולקין את השדה עד שיהא בה תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה. פסיקא משמע מחותך ממנה המועט מן המרובה. ומסקנא אי אמר ליה אילין מצרנהא וכו'. רבינו שמואל ז"ל פירש דמשום טענה דייתור לשון הוא דקא זכי. אבל הרא"ם ז"ל פירש טעמא דמסתבר דמדמצר ליה מצרי בראי והודיע לו כמה תחום כל השדה שיקח החצי ממנו. דאי ט' קבין לחוד למה ליה לממצר, בין רב בין מועט תשעת קבין יטול.
<h2>דף סג.</h2>
פשיטא. מי שאמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא. שקיל. תנו חלק לפלוני בנכסי מהו. [מי] אמרינן האי חלק לשון חלוקה ופלגא שקיל או חלק הראוי ליתן, ובדעת בית דין תלוי הדבר לשער כמה ראוי ליתן. ומקשה רבינו שמואל ז"ל הא דתניא בתוספתא [פ"ז ה"ה] תנו חלק לפלוני בנכסי יירש עם הבנים, והכא יהיב דינא אחרינא דשקיל ריבעא, וכדמוכח מסומכוס. קשיין אהדדי. ותירץ הרב בעל תוספות דהכא במתנת בריא קא מיירי שאין דרך שיאמר יירש עם הבנים. הלכך ודאי דינא אחרינא אית ליה. דהא בעי למיתן ליה ההיא מתנה. אבל התם מיירי במתנת שכיב מרע, דודאי נראה שרוצה לומר שיירש עם הבנים. ורבינו שמואל ז"ל תירץ בענין אחר. לחבית אין פחות משמונה. למלאות חבית הוא דקאמר, דצריך שמנה, פירוש שמינית מן הבור, והוא שצריך כדי למלאות חבית לצרכו. וכן לקדרה וכן לטפיח. ורבינו האי ז"ל פירש ע"א וה"ק, תנו חלק לפלוני בבור של יין, כיון דבור הוא דבר גדול, ודאי למתנה גדולה מתכוין. אבל כי אמר בחבית המלאה יין שיש לי, תנו לו חלק, ודאי חבית דבר מועט הוא, ולמתנה מועטת הוא דנתכוין, ולא רצה לתת אלא השמינית שבחבית. וכן (לקדרה) [בקדירה] שיש לו בתוך ביתו, אי אמר תנו לו חלק בתוכה, כיון שהיא דבר מועט, מתנה מועטת יהיב ליה, ויהיב השנים עשר בקדרה. וכן נמי בטפיח שהוא דבר מועט מכולם. מ"מ מוכחינן מיניה דאי אמר בכל נכסי תנו לו חלק, שנתכוין למתנה גדולה, אין לו פחות מרביע. [וקשיא] מ"מ מנא להו האי שיעורא, ופר"ש דכי יהיבי ליה ריבעא משום ממון המוטל בספק הוא. דחלק משמע פלגא ומשמע כל שהו שיש בו חלק קצת. והלכך הוי פלגא [ממון] המוטל בספק, ופלגינן לפלגא ושקיל ריבעא. והיינו חולקין. ופסק הלכתא כסומכוס, מדסתם לן בפרק השואל [ב"מ ק' ע"א] דאיכא סתמי טובא דאזלי כסומכוס. אך הרב אלפסי ז"ל לא פסק כסומכוס. והא דהכא לא מפרשינן טעמא משום ממון המוטל בספק דחולקין, דא"כ לאו הלכתא נינהו, והיכי מייתי מסומכוס הוה ליה לאיתויי מרבנן דפליגי עליה. אלא טעמיה משום דכל חלק, ריבעא הוא דקא בעי למימר, דכל חלק, אין ראוי פחות מרביעי.
אמרינן בגמרא ת"ר בן לוי שמכר, [שדה] לישראל וא"ל על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. וכדמפרש ואזיל, דשייורי שייריה למקום מעשר, וע"מ שמקום מעשר ראשון שלו קאמר, והאי ע"מ כחוץ דמי וכאלו אמר חוץ מן השדה למעשר הדגן שיש שם בכל השדה כמי שמכר [קמ"ח ע"ב] דקל חוץ מן הדקל לפירות של שנה או שנתיים. וא"ת גבי מעשר כתיב [במדבר י"ח] חלף עבודתכם, ודרשינן חלף עבודתכם ולא חלף שכרכם, והרי בן לוי זה נוטל המעשר זה בשכר מה שפיחת ללוקח מדמי זה השדה, ומכח תנאו נוטלו, ולא חלף עבודתו. לא היא, שהרי מעשר זה שהוא נוטל, שלו הוא מתחילה, ואינו נוטלו משל ישראל, והוי כמו מעשר שהלוי מעשר מפירות שדהו שמעכבו לעצמו, דהא אמרי' שיורי שייריה למקום מעשר, ולא מכר מעולם חלק עשירי מן הפירות, שהרי שייר זכות בשדה למעשר פירותיו. ומ"מ הלוקח יכול לתקן דגנו באותו חלק עשירי ששייר בן לוי בפירות, שהרי אדם יכול להשאיל לחבירו פירות כדי שיעשר עליהם פירותיו ומחזיר את המעשר למשאיל. ואם המשאיל ישראל, נותנו ללוי, ואם הוא לוי, מעכבו לעצמו. והכא נמי הרי זיכה בן לוי ללוקח את השדה אף לחלק עשירי מן הפירות עד שיתקן בו את פירות השדה, שכך משמע לשון התנאי שאמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי, כלומר לאחר שיתקן בו פירות השדה, מדקרייה מעשר ראשון ולא א"ל ע"מ שחלק העשירי שלי.
ואם אמר לי וליורשי מת יחזיר לבניו. נראה בעיני, דלהכי נקט לשון יחזיר, ולא קאמר יתן לבניו, משום דהא אמרי' דשיורי שייריה למקום מעשר, ונמצא שזה המעשר הרי הוא של המוכר ושל יורשיו מתורת זכות ששייר בשדה, והוא מושאל ללוקח עד שיעשר עליו את פירות השדה, ואח"כ מחזיר למוכר את חלקו אחר שנשתמש בו.
ובהא דקתני בברייתא זו ואם אמר לי וליורשי וכו'. וקשיא לן כיון דאסיקנא דמקום מעשר שיורי שייריה, מאי האי דקתני ואם אמר לי וליורשי מת יחזיר ליורשיו, טעמא דאמר לי וליורשי הא לאו הכי לא יתן לבניו, והלא כיון ששייר מקום המעשר ודאי מוריש אותו לבניו, והרי הוא כמי שמכר את השדה ואמר שדה זו מכורה לך ותלם זה שלי, דודאי מוריש אותו לבניו, ואפי' אם באת לדון האי ע"מ בלשון תנאי. ונראה בעיני כיון שלא הזכיר מוכר זה שיור המקום, ולא הזכיר אלא הפירות שהם מתחדשים ויוצאים בכל שנה וקאמר שלי, משמע שלא התנה אלא על מעשר הפירות היוצאים שם בימי חייו. ונהי נמי דאמרי' דשייר מקום מעשר לענין שיהא שיורו קיים דאין אדם משייר דשב"ל, אבל ודאי כיון שלא הזכיר מקום השדה בשיורו והזכיר המעשר וקאמר שלי, על המעשר היוצא שם בחייו התנה. מיהו ודאי מעשר הפירות (שהיו) [שיצאו] בשדה בחייו, אם לא נתנו לו יחזיר לבניו, ובדרך תנאי שייר, שהאומר ע"מ שתתן לי דינר בכל שנה ודאי לא התנה אלא שיתן לו בכל שנה כל ימי חייו ואינו זקוק ליתן לבניו בכל שנה. ואפי' למ"ד [גיטין ע"ד ע"א] גבי ה"ז גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז נותנת לאחיו או לאביו או לא' מן הקרובים דקסבר לי וליורשי משמע, הני מילי בדבר שנראה ליתן לאב, שהיורשים במקומו, וכיון שנתן ליורשיו מה שהיה ראוי ליתן לו נתקיים התנאי בכך, אבל להוסיף על הממון לא אמרי' לי וליורשי משמע, שאם התנה ליתן לו דינר בכל שנה לא התנה ליתן לבניו בכל שנה.
ואם א"ל כל זמן שיהא בידך, מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום. לפי שעכשיו אינה בידו מכח (הלוי) [בן לוי] המוכר, אלא מכח זה שלקחה ממנו, והוא זוכה בה בזכות שהיתה בידו.
ופריך בגמרא ואמאי הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. פי' וכמו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם משייר לו זכות בדבר שלא בא לעולם, דהיינו הפירות שלא באו לעולם. וא"ת נהי דאין אדם מקנה ולא משייר דבר שלא בא לעולם, אבל אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם, שאם אומר אדם לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שתתן לי סאה של חטין מן היוצא השדה שנה שנה ודאי תנאו קיים ואם נתן לו בכל שנה כמו שהתנה עמו מכרו קיים ואם לאו מכרו בטל, וה"נ תנאה הוא דאתני בהדיה דהא ע"מ קאמר. י"ל ע"כ תנא דהך ברייתא סבר דהאי ע"מ שיורא הוא, ולא תנאה הוי, דאי ס"ל תנאה הוי ה"ל למתני אם נתן לו מעשר ראשון מכל שנה קנה, ואם לאו לא קנה, וכיון דקתני מעשר ראשון שלו, ש"מ דס"ל שיורא הוי. וטעמא דהאי תנא דחשיב לי' להאי ע"מ שיורא ולא חשיב לה תנאה, משום דקאמר ע"מ שמעשר ראשון שלי, ולא קאמר ע"מ שתתן לי מעשר ראשון. ובפ' הזרוע והלחיים והקיבה [חולין קל"ד ע"א] פליגי תנאי גבי ע"מ שהמתנות שלי אי תנאה הוי או שיורא הוי, והאי תנא ס"ל כמ"ד שיורא הוי. א"נ דכ"ע ס"ל הכא שיורא הוי, דאי תנאה הוי, הו"ל האי מעשר לגבי בן לוי חלף שכרו.
כיון דא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי, מקום מעשר שיורי שייריה. פי', אע"פ שאין אדם מקנה לחבירו מעשרות שדהו או פירות דקל, אבל המשייר לעצמו פירות דקל של שנה או שנתיים, או מעשרות שדהו, זכה בשיורו, דכל לגבי נפשי' בעין יפה משייר, ואמרינן דבגוף הדקל והשדה שייר. ולא משום דאלים לשון ע"מ קאמרינן הכי, אלא בין בלשון ע"מ בין בלשון חוץ דינא הכי הוא, שהמוכר דקל ואמר חוץ מפירותיו של שנה זו אמרינן דחוץ מדקל לפירותיו קאמר. ודבר זה מתברר בפ' מי שמת [קמ"ח ע"א], דהכי אמרינן התם אם מכר דקל לא' ושייר פירות (פירותיו) לפניו שייר מקום פירי, מ"ט כל לגבי נפשי' כי משייר בעין יפה משייר. מיהו מעיקרא כי אבעיא לן התם בנותן דקל ושייר פירותיו לעצמו מהו, משום דליכא למפשט מהא דקתני ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, דדילמא לשון ע"מ שאני, משום דאלים לשון ע"מ, שהוא תולה מכר השדה בשיור זה, ואינו רוצה שיהא המכר קיים אלא אם כן יהא שיור המעשר קיים. וכיון דאסיקנא התם דה"ה במשייר לפניו בלשון חוץ, הא דאמרינן בשמעתין כיון דא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי, ה"ק כיון דמשייר לעצמו, שיורי שייריה למקום מעשר, ובעין יפה משייר, וה"ה כשמשייר בלשון חוץ, כנ"ב. ועוד י"ל דלהכי נקט בשמעתין כיון דאמר ע"מ, דמשמע משום דאלים לשון ע"מ, לומר שלא תפשוט מברייתא זו בעיין דפרק מי שמת דמבעיא לן במשייר לעצמו בלשון שיור.
אמר ר' שמעון בן לקיש זאת אומרת המוכר בית לחברו ואמר לו ע"מ שדיוטא העליונה שלי דיוטא עליונה שלו. פי' רבינו שמואל ז"ל דיוטא העליונה גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, ולא היה צריך לשיירו, דהא בסתמא נמי הרי הוא משוייר כדתנן [ס"א ע"א] ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, וכיון שלא היה צריך לשיירו וקאמר לישנא יתירא אמרינן דלטפויי מילתא קאתי, ולא נתכוון אלא לשייר לו זכות שלא היה משוייר אלו מכר לו הבית בסתם וכדמפרש ושייר לו, בלשון זה יש זכות בדיוטא בדבר שלא היה משוייר אילו מכר את הבית בסתם, כמפרש ואזיל למאי הלכתא, כלומר לאיזו זכות קאמר ר"ל שהדיוטא העליונה שלו דאלו לדיוטא עצמה (לא הוצרך, ר"ל) [לא היה צריך ריש לקיש] לומר שהיא משויירת, דהא פשיטא שהרי שיירה בפי', ועוד דבסתמא היתה משויירת.
<h2>דף סג:</h2>
רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. ומיירי כגון שמכר לו בית וחצר בפירוש, שאלו המוכר את הבית סתם לא מכר את החצר, וכשהתנה על מנת שדיוטא העליונה שלי, כיון דלישנא יתירה הוא, דבסתמא היתה משויירת, ואמרינן דהכי קאמר ע"מ שדיוטא העליונה שלי לכל תשמישין שאוכל להוציא בה זיזין לחצר כבתחלה, אע"פ שמשתמש באויר חצרו, ואם בא בעל החצר לבנות בחצר לא יהא רשאי להגביה ולעקור משם הזיזין.
רב פפא אמר שאם רצה לבנות עליה על גביו בונה. פי', אם נפלה הדיוטא ורצה לחזור ולבנות דיוטא אחרת במקומה, בונה, והכי מפרש לה במסקנא דשמעתין [ס"ד ע"א] דאמרי' אהני ע"מ דאי נפלה הדר בני לה. ודוקא כשהתנה ואמר על מנת שדיוטא העליונה שלי, דכיון שלא היה צריך לשיירה וקאמר מילתא יתירה אמרינן דה"ק ע"מ שדיוטא שלי לעולמים, שאם נפלה אחזור ואבננה. אבל אם לא התנה, אע"פ שהיא משויירת כיון שיש לה מעקה גבוה י"ט, אם נפלה אינו חוזר ובונה אותה, שאין לו למוכר חלק בקרקע כיון שמכר את הבית, אלא הדיוטא בלבד היא שלו כל זמן שהיא קיימת. והא דתנן [ב"מ קי"ז ע"א] הבית והעליה של שנים שנפלו ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בו עד שיתן לו יציאותיו, התם בדאתנו (הדדי) [בהדי הדדי] מתחילה בפירוש שאם תפול העליה יחזור ויבנה אותה, כן פי' ר' שמואל ז"ל. ועוד נראה בעיני, דמתוקמא מתני' דהתם בשנים שלקחו קרקע זה לבנות שם בית וזה לבנות שם עליה, דכיון שיש לו חלק בקרקע ודאי אם נפלה עליה ראשונה שבנה שם חוזר ובונה שם עליה אחרת, שהקרקע משועבד לו לעולם לבנין עלייה. א"נ מתוקמא באחין שחלקו, זה נוטל בית וזה נוטל עליה, ולא עלו אהדדי בקרקע, נמצא שע"מ כן חלקו שתהא שם לזה עליה לעולם כמו שיש לזה בית לעולם, שאם נפלה חוזר ובונה אותה. א"נ כגון שמכר עליה לחבירו, ואמר לו עליה זו שע"ג בית זה אני מוכר לך, דכיון דאמר על גבי בית זה, שעבודי שעבדיה בית לעליה, דהכי מוקמי' התם הא דקתני רישא [ב"מ קט"ז ע"ב] הבית והעליה ונפחתה העליה וכו', וה"ה דסיפא בהכי מיירי, אלא דרישא בשוכר ומשכיר וסיפא בשותפין. אבל המוכר עליה לחברו, וא"ל עליה זו אני מוכר לך, ונפלה העליה, אמרינן נפלה אזדא, [כדמקשינן התם גבי רישא דמתני' אי דא"ל עליה זו אזדא], וכי היכא דאמרינן בשוכר דלא משתעבד לי' בית לבנותה ולדור שם ימי שכירותו ה"ה בלוקח. ור' יצחק ז"ל פי', דלעולם מי שלוקח עליה, הבית משועבד לו, ואם נפלה חוזר ובונה אותה, אע"פ שאמר לו עליה זו אני מוכר לך. והא דאמרי' בשמעתין דאהני ע"מ דאי נפלה הדר בני לה, אבל אם לא התנה אינו חוזר ובונה אותה, משום דדיוטא לא חשיבא כמו עליה ולא חזיא לדירה כ"כ, ואין הבית משועבד לה. וק"ל ע"ז, דבכל ספרי ספרד גרסינן שאם רוצה לבנות עליה על גבה בונה, דמשמע דדיוטא היינו עליה ולא גג, דליכא למימר דהכי קאמר דאם נפלה הדיוטא בונה עליה במקומה, חדא שאינו רשאי להכביד שם יותר מבתחילה, ועוד דלישנא דאמרינן דאי נפלה הדר בני לה, משמע דהדר בני דיוטא כבתחילה, אלמא היינו דיוטא היינו עליה. ובספרי צרפת כתוב, שאם רוצה לבנות על גבה בונה, ואינו כתוב בהם עליה. וכדברי מצאתי בפי' ר"ח ז"ל, דדיוטא לאו היינו גג, (שזה) [וזה] לשונו שכתב בסוף הפרק [ע' ע"א] בענין חוץ מחרוב פלוני וכו', הרי משנה שלמה שנינו, ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים, וכ"ש דיוטא העליונה, ואמרי' למאי הלכתא פי' הכי, והלא אפי' לא פירש לא נמכרה, ומה הועיל לו זה שפירש, רב זביד אמר שאם בא לבנות ע"ג בונה.
בשלמא לרב זביד היינו דקאמר זאת אומרת. פי' ר"ש ז"ל דכי היכי דאמרי' גבי מעשר ע"מ שמעשר ראשון שלו, ששייר במה שמכר במקום מעשר שייר בשדה, ואנו אומרים כן כדי שלא יהא תנאו בטל, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ה"נ אמרינן באומר ע"מ שדיוטא עליונה שלי ששייר במה שמכר דהיינו להוציא זיזין בחצר ואנו אומרים כן כדי שלא יהא תנאו לבטלה שהרי לא הוצרך לשייר הדיוטא עצמה שמשויירת היא בלא תנאי. אלא לרב פפא מאי זאת אומרת. כלומר, למה הוצרך ללמוד זה מן הברייתא, והלא אין זה כענין שיור מעשר, שהרי אינו משייר כלום בבית עצמו שמכר לו אלא הדיוטא בלבד הוא משייר לבנותה לעולם, וזה לא הוצרכנו ללמוד מברייתא זו דמטפינן מילתא משום יתור לשון, אלא בדוכתי טובא קים לן הכי כדתנן ומודה ר"ע בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך. ולי נראה דלרב זביד נמי לא הוצרכו ללמוד מן הברייתא דשייר הוצאת זיזין בדיוטא משום יתור לשון, דכיון שהדבר ידוע דמטפי' מילתא משום יתור לשון ודאי בכל ענין מטפי' מלתא, ואפי' לשייר במה שמכר. אלא כך הוצרכנו ללמוד מן הברייתא דנהי דמשום יתור לשון אמרינן דה"ק ע"מ שדיוטא העליונה שלי לכל תשמישין ואפי' להוציא בה זיזין, מ"מ אפי' אמר הכי בפי' אין בדבריו כלום, דכמו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אין אדם מקנה לחברו האויר, ומי שהי' כותלו סמוך לחצר חברו, והקנה לו בעל החצר חבירו שיוציא זיזין (בבית) [בכותלו] לא עשה כלום שאין אדם מקנה אויר לחברו אלא צריך שיקנה לו ויאמר לו הריני מקנה או משעבד לך חצרי להוצאת זיזין (לכותלך) [בכותלך], דודאי אדם מקנה לחבירו קרקע לאויר כמו שאדם מקנה דקל לפירותיו. וזהו מה שהוצרך ר"ל ללמוד מברייתא זו, דכי היכי דאמרי' גבי האומר ע"מ שמעשר ראשון שלי דשייר מקום מעשר משום דבעין יפה משייר, ואע"פ שלא הזכיר המקום, ה"נ אמרינן במשייר דיוטא לתשמישיה, כלומר להוציא בה זיזין, דשייר בחצר להוציא זיזין בדיוטא כדי שלא יהא כמשייר אויר. ואע"פ שלא הזכיר אלא הדיוטא, והחצר לא הזכיר כלל, כל לגבי נפשי' בעין יפה משייר. ואתיא הא דר"ל כהא דתניא בתוספתא [פ"ד ה"ג], ומייתי לה בירושלמי בפ' חזקת [פ"ג ה"א] המוכר עוברי בהמתו לחברו לא עשה כלום, המוכר ולדי שפחתו לחבירו לא עשה כלום, המוכר מעשרות שדהו לחברו לא עשה כלום, המוכר אויר חורבתו לחברו לא עשה ולא כלום, אלא מוכר לו בהמה ומשייר לו עובריה ומוכר לו שפחה ומשייר לו ולדותיה ומוכר לו שדותיו ומשייר לו מעשרותיו מוכר לו חורבתו ומשייר לו אוירה. פירוש דאמרינן בעין יפה משייר, וחורבה לאו[ירה] שייר, שדה למעשרות שייר. וזהו שלמד ריש לקיש דין שיור אויר מדין שיור מעשרות כמו שהם שנויים בתוספתא, ותו לא מידי. ה"ר יונה.
אלא לרב פפא מאי זאת אומרת קשיא. והלכתא כרב זביד, וסוגיין בפ' מי שמת [קמ"ח ע"א] כוותי', דאמרי' התם חוץ מדיוטא הויא שיור, ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. ור"ז ור"פ לית להו סברא דהדדי כלל, דלרב זביד אם נפלה הדיוטא אינו חוזר ובונה אותה, דיותר יש לנו לתלות שהוא מתנה על דבר המועיל עכשיו כגון הוצאת זיזין, ולא לתלות שהוא מתנה על זמן נפילת הדיוטא. ולרב פפא עדיפא לי' לתלות תנאו על שיור הדיוטא עצמה עולמית, ולא לתלות ששייר בחצר. וליכא למימר דרב זביד מודה לר"פ, דא"כ מניין לנו דשייר להוציא זיזין כיון שהוצרך לו תנאו לענין שאם נפלה הדר בני לה, וכן פירש ר"ש ז"ל.
אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ביתא לחבריה אע"ג דכתב לי' עומקא ורומא צריך למיכתב לי' קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא מ"ט עומקא ורומא בסתמא לא קני. פי' דאי הוה קני בסתמא עומקא ורומא לא הוה צריך למכתב לי' מארעית תהומא ועד רום רקיעא, מ"ט עומקא ורומא בסתמא קני, וכי כתב לי' עומקא ורומא הרי הוא לשון מיותר, ואמרי' דמהני למיקני בור ודות ומחילות. אבל השתא דס"ל עומקא ורומא בסתמא לא קני, כי כתב לו עומקא ורומא אינו לשון מיותר, דאהני למיקני עומקא ורומא. כלומר לקנות מתחת הארץ והאויר ויוכל לחפור שם שיחין ומערות, ולהגביה הבנין, ואם לא כתב לו עומקא ורומא יכול המוכר לחפור חוץ לבית ולעשות מחילות תחת הבית בענין שלא יזיק לקרקע הבית, וכן יכול לבנות על הבית ע"י עמודים שיעמיד מבחוץ, אבל ודאי אינו יכול להכביד על הבית. אהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני' בור ודות ומחילות. וה"ה דאם לא כתב לו עומקא ורומא כיון דכתב ליה קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא קני עומקא ורומא בור ודות ומחילות, לפי שלשון זה כולל הכל. ולא משום יתור לשון קאמר דקני בור ודות ומחילות כשכותב לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אלא ממשמעות הלשון קונה אותם. ופי' ר"ש ז"ל דכיון דכתב ליה עומקא ורומא קנה גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, דדוקא בור ודות ומחילות דהוא תשמישתא לחוד ואינו מעין תשמיש הבית אינו נקנה בכלל עומקא ורומא עד דכתיב לי' קני לך מארעית תהומא עד רום רקיעא, אבל גג לא הוי תשמישתא לחוד. תדע דהא ודאי אינו משוייר אלא אם יש לו ד' אמות כדאמרינן לעיל [ס"א ע"א] גבי יציע, והיינו משום דכולה חדא תשמישתא הוא, משא"כ בבור ודות ומחילות כדאמרינן לעיל. והיינו דלא (קאמר) [קאמרינן] למיקני בור ודות ומחילות וגג, משום דאע"פ דלא כתב לי' מארעית תהומא קני ליה לגג. והיינו דלא קתני במתני' אע"פ שכתב לו עומקא ורומא גבי גג אלא גבי בור ודות. ועוד [יש] ראיה לדבר מהא דאמרי' בשמעתין [ס"ד ע"א] ת"ש ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים, ואי ס"ד בסתמא קני כי גבוה י' טפחים מאי הוי, ש"מ דלרב דימי מנהרדעא האי דלא קנה גג גבוה עשרה טפחים משום דבסתמא לא קני עומקא ורומא, הלכך אי כתב לי' עומקא ורומא קני ליה. ואע"ג דדחינן ואמרינן לעולם בסתמא קני עומקא ורומא, וגג גבוה י' טפחים חשיב, כלומר ואינו בכלל עומקא ורומא, כיון דקיי"ל כרב דימי יש לנו ללמוד מדבר המסייע ומביא ראיה לדבריו. ולישנא דעד רום רקיעא לא משום גג כותבין אותו, אלא סוף דבור הוא, דכיון דאמר מארעית תהומא הוצרך לסיים עד רום רקיע, שאם היה מסיים עד שיפולי הבית היה ממעט קניית הרום. ירושלמי [פ"ד ה"ב] לאיזה דבר כתב לו עומקא ורומא שאם רצה להשפיל ישפיל להגביה יגביה. ונראה בעיני, שהמוכר את החצר, אע"פ שלא כתב לו קני לך עומקא ורומא, קנה כל האויר כיון שאין שם מקום מסוים למעלה, ואע"פ שאין ראיה לדבר, סעד לדבר [מ]הא דאמר ר' אלעזר שלא מכר לו אלא אויר של חצר. ויש להביא ראי' לזה מדברי רב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא, ש"מ שאם לא התנה לא היה המוכר יוכל להוציא זיזין לחצר, מפני שמשתמש באויר החצר, שזהו חדושו של רב זביד. ואין עיקר חידושו מפני שמכביד בזיזין על הבית, מדקאמרי' בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת, ומסתמא בשלא כתב לו עומקא ורומא מיירי, ומילתי' דרב פפא נמי על כרחך למאי דס"ד לקמן בשלא כתב לו עומקא ורומא מיירי.
<h2>דף סד.</h2>
מתניתין. וצריך. המוכר. ליקח לו דרך. מן הלוקח לילך לבור ודות שלו. דמוכר בעין יפה מוכר. דברי ר"ע. ורבנן ס"ל מוכר בעין רעה מוכר ושייר דרך לעצמו. בזמן שאמר לו חוץ מאלו. חוץ מבור ודות. ותנאי שלא לצורך הוא, שהרי אינן בכלל הבית. אלא לטפויי מילתא קאתי, לשייר לו דרך. ולרבנן לא אתי לטפויי כלל, דבלאו הכי שייר דרך לעצמו, ולרווחא דמילתא אמר הכי, שלא יאמר הלוקח הכל מכרת לי ולא שיירת כלום, שאין כל המוכרין בקיאין בדינין. מכרן. הבור והדות. לאחר. והבית עיכב לעצמו. רבי עקיבא אומר אין הלוקח צריך ליקח לו דרך. לבור ודות שקנה, דמוכר בעין יפה מוכר לו. גמרא. היינו בור היינו דות. והלא אין היכר בין זה לזה, ששניהם עמוקים בקרקע ויש בהם מים מכונסין. בחפירה. בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין. בבנין. שחופרין בור בעפר תיחוח ובונין לו כותל ומיקרי דות. הלכך אי תנא בור הוה אמינא בור שהיא חפירה, אבל דות שהוא בבנין הבית הרי הוא בכלל הבית. ואי תנא דות הוה אמינא משום דבנין בפני עצמו הוא וחשוב, אבל בור לא חשיב וליבטיל. צריכא.
<h2>דף סה.</h2>
ל"ג לימא רב ושמואל אזדו לטעמייהו. אלא ה"ג א"ל רבינא לרב אשי רב ושמואל אזדו לטעמייהו וכו'. ואמרינן בגמרא וצריכא. כלומר אין, ודאי אזדו לטעמייהו. וצריך ליתן טעם תרי מילי דרב ושמואל למה לי ולכך קאמר וצריכא דאי אשמועינן בית וכו'. ואי אשמועינן שדה וכו'. ולא משום דוקא בית ושדה קאמר דלענין חלוקת אחין בית ושדה וכרם אחד הם וחד טעמא נינהו. אלא משום דרך וחלונות ואמת המים מיירי בבית, משום הכי נקט בית. ומתניתין נמי בין בבית בין בשדה בין בכרם פליגי. ושדה דקאמר הכא משום פלוגתא דגת ושובך קאמר, ולסימנא בעלמא נקט בית ושדה כלומר הך פלוגתא דבית והך פלוגתא דשדה. האחין שחלקו. שניהם מוכרין זה לזה. אם חלקו שתי שדות, אחד נטל החיצון ואחד נטל הפנימי, ואין הפנימי יכול להכנס לשדהו אלא דרך החיצון כדרך שהיה אביו נכנס, אין לו לפנימי דרך על החיצון. משום דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר דרך לעצמו במכירה זו כלום. והיינו שמואל לטעמיה דפסיק כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר. דאחין כלקוחות הן. לגבי פנימי שייך למימר עין יפה, דאע"ג דצריך לפרוח באויר לא שייר לעצמו דרך, אבל גבי חיצון לא שייך עין רעה במה שאין נותן לו את הדרך, שהרי אינו מוכר בשדה זו החיצון, אלא לוקח הוא ובלוקח לא שייך עין יפה. אבל בשדה הפנימי הרי הוא מוכר שמכר לאחיו חלקו. ובההוא לא שייר לעצמו כלום וליכא עין רעה גביה כלל. ולא חלונות. שאם רוצה לבנות בחצירו כנגד חלון אחיו בונה. קבועות. כלומר שהלכה כן. ורב אמר יש להם. דמוכר בעין רעה מוכר ומשייר לעצמו במה שמכר לאחיו דבר הצריך לו, כגון דרך ואורה. דמקרביתו לריש גלותא. רב נחמן חתנא דבי נשיאה הוה, ורגיל במקום הדיינים, וראה מעשים בכל יום איך דנין. שני בתים זה לפנים מזה. ודריסת הפנימי על החיצון. לא מיבעיא מכר או נתן לחיצון תחילה דאין לפנימי דרך עליו אחר מכן כיון שמכר לחיצון מתחילה או נתן בעין יפה. אלא אפילו לשנים זיכה ביד א' בבת אחת, אפילו [הכי] אין להם דרך זה על זה, שלשניהם מכר בעין יפה ולא שייר לאחד מהם על חבירו, הלכך אין להם דרך וכו'. אבל אי נתן לפנימי תחלה או מכר, זכה בדרך. ואי הדר יהיב ליה לחיצון, אית ליה לפנימי דרך עליו כיון שמתחילה זכה בו, שהרי נתן לו בעין יפה וכרבי עקיבא. וכ"ש חיצון במתנה ופנימי במכר. דגלי אדעתיה דרחים ליה לחיצון דלדידיה יהיב במתנה ולפנימי מכר. הלכך אין לו לפנימי דרך על החיצון. חיצון במכר ופנימי במתנה סבור מינה. כיון דמוכר בעין יפה מוכר א"ל חיצון לפנימי כי היכי דלדידך בעין יפה יהיב לדידי נמי בעין יפה זבין דלא דרכת עלי. ולא היא. דלא דמי עין יפה דמוכר לעין יפה דנותן. דהא אפילו ר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר חזינן ליה דאפילו מילי דליתנהו בכלל מכירה איתנהו בכלל מתנה, כדתנן בד"א במוכר דאין בור גת ושובך בכלל המכר. אבל במתנה נתן את כולם. אלמא עין יפה דנותן עדיף מעין יפה דמוכר.
מתניתין. המוכר את הבית. סתם וכו' מכר את הדלת. דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. אבל לא את המפתח. ואמרינן בגמרא אפילו הוא קבוע ועומד בדלת. והטעם מפני שאינו צורך הבית, אלא לנטירותא יתירתא הוא. אבל הדלת ודאי כאחד מן הכותלים הוא. ונגר ומנעול מכורין כדאמרינן בגמרא, מפני שקבועין בדלת במסמרים קביעותן גדולה. מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת. זהו לשון המשנה. ולשון הברייתא [ס"ה ע"ב] מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את החקוקה. ויש מהפכין מכר את החקוקה אבל לא את הקבועה, ולזה ההיפוך ברייתא זו חולקת על המשנה. ועוד [קשיא לן] חקוקה שהיא מגוף הסלע מה צורך, פשיטא שהיא מכורה. אלא הלשון הראשון עיקר. וכך פירושו, מכר הקבועה בטיט. אבל לא החקוקה, פירוש מיושבת בחקק שלה ואינה קבועה בטיט. והיינו מיטלטלת דמתניתין, שהיא נוחה לטלטלה משם. אצטרוביל. עיגול שסביב הרחים, ודבר קבוע הוא ואין מזיזין אותו ממקומו. הקלת. טרימוייא בלעז. ומיטלטלת היא. והראב"ד ז"ל פירש אצטרוביל היא הריחים התחתונה שהיא מחוברת בטיט וקבועה. הקלת היא העליונה. ומשום קלותה נקראת כך. בספרים שלנו כתוב במשנה לא מכר את התנור ואת הכירים ולא את הריחים ובזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. וברייתא פליגא עלה, דקתני ובזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. אבל לא את התנור. ולקמן נמי תנן במתניתין [ס"ז ע"ב] המוכר את בית הבד וכו' אבל לא מכר את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקורה ובזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין, ואילו בברייתא תניא בין כך ובין כך לא מכר לא את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקורה. וכתב עלה רבינו חננאל ז"ל דהלכתא כסתמא דמתניתין ואע"ג דמתניתא חולקת לא חיישינן לה. וכ"כ רבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר [שער כ']. לפיכך כתבם רבינו הגדול הרב ר' יצחק פאסי ז"ל סתם, שהלכה כסתם משנתנו. והדבר ידוע. הרי כולן מכורין. כל הנך מטלטלין, אבל שאר מאני תשמישתיה לא מזדבני. ואע"ג דא"ל הוא וכל מה שבתוכו אני מוכר לך. שלא ריבה בלשון זה אלא תשמישין המיוחדים לבית זה שאין רגילים להשאילם מפני כובדם. ומפתח נמי עיקר תשמישו לפותחת של דלת זו, ואינו ראוי לאחרת. והיינו טעמא דלא זבין ליה שאר מיני תשמישתיה, דלא בטלי לגבי בית. אי נמי אינו רוצה להתרחק מן השכונה ולדור בבית אחר, וצריכין לו המטלטלין. אבל גבי חצר תנן [ס"ז ע"א] דאם א"ל כל מה שבתוכה, כל מיני תשמישתיה דאיקרו מטלטלין בטלי לגבה ומכורין, לבד מחיטי ושערי בפרק מי שמת [ק"נ ע"א], דכיון דמסתלק מכל השכונה מכר את כולן, דטורח הוא לו להוציא כולם משם. אי נמי לגבי חצר שהוא דבר גדול בטילי. וגבי מוכר את העיר תנן [ס"ח ע"א] דאם אמר לו כל מה שבתוכה, מכר את הכל אפילו בהמה ועבדים דהוו מטלטלי דניידי וכ"ש חיטי ושערי. דכיון דמסתלק מן העיר, מכל וכל רוצה להסתלק. דטורח הוא לו להוציא מטלטלין לעיר אחרת. אי נמי בטלי לגבי העיר. כללא דמילתא, כל מכר הגדול מחבירו ריבה למכור יותר, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו.
<h2>דף סה:</h2>
גמרא. נגר. בריח קבוע בכותל. מנעול. קבוע בדלת. בין כך ובין כך. בין אמר לו הוא וכל מה שבתוכו בין לא א"ל. לא מכר לא את הבור וכו'. וטעמא מפני חשיבות היציע. והוא דהוי ד"א כדאיתא בריש פירקין [נ"ט ע"א]. ובור ודות משום דבית תשמישו לחוד והני תשמישתייהו לחוד. הלא תראה המוכר את העיר מכר עמה אפילו מה שהיא חוצה לה, שהיא לצורך עצמה. מפני שהיא כלל גדול יותר מן החצר. צינור שחקקו וכו'. צנור של עץ או של אבן, ויורדין ממנו מים למקוה פוסל את המקוה משום מים שאובים. דכיון שהיה תורת כלי עליו קודם שקבעו תו לא מבטיל שם כלי מיניה ומשוי להו שאובים למים שבתוכו ופוסל את המקוה כשהוא חסר שלשת לוגין. אבל שחקקו אחר שקבע האבן בכותל הרי הוא כעושה חריץ בקרקע ואינו פוסל. וזה הצינור לא צינור מפולש מרוח אחת שיוצאין ממנו המים דרך אותו רוח המפולש. אלא צינור הוא שיש בו בית קיבול, שהיו עושין חלל קטן כדי לקבל צרורות הגג ולטיח אחר מכן את גגיהן. ואפילו בכל שהו הוי בית קיבול, וכדתנן במסכת מקואות [פ"ד מ"ג] החוטט בצנור כדי לקבל צרורות בשל עץ כל שהו בשל חרס רביעית היו צרורות מתחלחלין לתוכו פוסל את המקוה ירד לתוכו עפר כשר סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל לפי שלא נעשה לקבלה. ותנן נמי [פ"ד מ"ב] המניח טבלא תחת הצינור אם יש לה לבזבז מארבע רוחותיה פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת. כל הני מוכחי דהני צינורות שלנו והלבנים שעוברים בתוכם מים למקוה, כיון שאין בהם בית קיבול אפילו כל שהו אינו פוסל לפי שאינו נעשה לקבלה. כך כתב הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש. והא דאמרינן צינור שחקקו פוסל את המקוה, דוקא שנפל מצינור למקוה. אבל אם נפל מצינור לקרקע ומן הקרקע למקוה הויא המשכה שממשיך המים בקרקע ואין פוסל בהמשכה לרבי אליעזר בן יעקב אם יש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים. ולרבנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה כדאמרינן בפ"ק דתמורה [י"ב ע"א]. ורבינו משה ז"ל [מקואות פ"ד ה"ח] כתב כראב"י דבעי רביה והמשכה. ומשום הכי פסק כותיה דמשנת ראב"י קב ונקי. ויש גאונים שפסקו כרבנן משום דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולפי דבריהם הני אמבטי שבמרחצאות שלנו שקורין סהריג' מקואות כשרים הם, שהרי כל המים שבהם שאובים שנמשכו הם. ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בדבר. ורב אחא ז"ל [ויקרא שאילתא צ"ו] כתב, ומקוה חסר שנפלו לתוכו שלשת לוגין פסול. ואי אמשכינהו מאבראי אגב מרזבא דאזלי למקוה לא פסלי, דכי אתא רב דימי אמר שאובה שהמשיכוה כולה טהורה, ואיצטרופי נמי מצטרפין לארבעים סאה, דתניא ראב"י אומר גת שיש בו כ"א סאה מי גשמים ממלא י"ט סאה ופותק(י)ן למקוה והם טהורים שהשאיבה מטהרת ברביה והמשכה. משמע מדבריו שפוסק כרב דימי וכראב"י. ותימה אם מפרש הוא דברי רב דימי כפשוטן, היכי מזכי שטרא לבי תרי. וי"מ הא דרב דימי דאמר שאובה שהמשיכוה כולה, כלומר שאינה פוסלת ארבעים סאה מי גשמים שיהיו אחר כך. כדאשכחן גבי [שלשה] לוגין שפוסלין את המקוה וע"י המשכה אינו פוסל. ובהא פליגי ראב"י ורבנן, דראב"י סבר מצטרף מיעוט הנמשך עם הרוב, ולרבנן אינו מצטרף אפילו שלשת לוגין שאובין הנמשכין. ולזה הפירוש, הא דרב דימי וראב"י לא נגעי אהדדי כלל. דרב דימי לא מיירי בצירוף כלל. וראב"י דמתיר בהמשכה מספקא לן כמה צריך להרחיק מן המקוה אמה או אמתיים, כי היכי דלא לקרב לגבי דולא, דקא אתי מכוח אדם. ומסתברא דבריחוק שלשה טפחים סגי והוא שיהיו המים עומדים במקומם. ואחר כך עושה חריץ מן המים למקוה. ועכשיו לא מכוח אדם הם נופלים למקוה. כעין [הא דתניא בפ"ק דשבת (י"ח ע"א)] פותקין מים לגינה ערב שבת ומתמלאת והולכת כל השבת כולה. כ"כ הרב בעל התוספות ז"ל. והאריך בזה הרבה.
צנור שחקקו ולבסוף קבעו. כלומר אע"פ שקבוע [בבנין] פוסל את המקוה, דהא הוה ליה תורת כלי בתלוש. ודוקא שיש בו בית קבול, והכי [למדנו מתוך] המשנה, שמשנה חלוק בין צנור לסלון ואומרת שאין הסלון פוסל את המקוה, דאמרינן התם [מקואות פ"ד מ"ב] המניח טבלה תחת הצנור, אם יש לה לבזבזין פוסלת את המקוה, ואם לאו אינה פוסלת. זקפה לידוח בין כך ובין כך אינה פוסלת. למדנו מזו הפסקא, שאין כלי פוסל אלא א"כ יש לו בית קבול מים, והוא שיהיה עומד כדרך קבלתו. [מ"ג] החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא, בשל חרס ברביעית, היו צרורות מתחלחלין בתוכו פוסל את המקוה, ירד לתוכו עפר ונכבש כשר. סלון שהוא צר מכאן ומכאן ור(ו)חב מן האמצע, אינו פוסל, לפי שלא נעשה לקבלה. פי' הצנורות דרכן לעשות להן בית קבול באמצע כדי לקבל עפר הגג והצרורות שיורדין עם המים כדי שלא יכלה עפר הגג, וכשיתמלא אותו בית קבול מן העפר והצרורות חוטטין אותן ומחזירין את העפר על הגג וטחין אותו שם כתחלתו, וקודם החטיטה אם היה בו עפר כבוש שנעשה בו [כעין] גפסים, כבר נסתם אותו בית קבול וכשר, אבל אם לא נתמלא מן הצרורות והמים מתחלחלין בתוכו בין חלל הצרורות הרי הוא פסול כאלו לא היו שם כלום, שאין הצרורות מבטלין את הגומא.
<h2>דף סז.</h2>
מתניתין. המוכר את החצר. סתם. מכר בתים הפתוחים לחצר. ומכר בורות שיחין ומערות [שבתוך הבית. אע"ג דהמוכר את הבית לא מכר בורות שיחין ומערות], לגבי חצר מיהא בטלי ונמכרין בכלל חצר. אבל לא את המטלטלין. תשמישי הבית שאינן קבועין, כגון הנך דאמרינן לעיל דאינן מכורין בכלל בית, וכ"ש שאר מטלטלין דאינן תשמישי בית זה. הרי כולן מכורין. כל מאני תשמישתיה דאיקרו מטלטלין. אבל חיטי ושערי דלא אקרו מטלטלין אינן מכורין. בין כך ובין כך. בין א"ל היא וכל מה שבתוכה בין לא א"ל. לא מכר לא את בית המרחץ ולא את בית הבד. והטעם מפני שיש להם שם בפני עצמם ואינם נקראים על שם החצר. רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר. אבל בתים ובורות לא מכר. ולא קיימא לן כותיה אלא כרבנן דסברי חצר כחצר המשכן שנאמר [שמות כ"ז] אורך החצר מאה באמה. ומכלל אלו המאה אמה קדש הקדשים ואהל מועד שהם כמו בתים, וקראן הכתוב חצר מכאן שהבתים נמכרין בכלל חצר. גמרא. בתים החיצונים. הפתוחים לחצר. בתים הפנימים. הפתוחים לחיצונים. ובתי החולסאות. קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית. והראב"ד ז"ל פירש חלסאות, בית שמכניס בו הקדר חול לערב במלאכתו עם העפר. ושאין פתוחות לתוכה אין נמכרות עמה. וא"ת פשיטא דאינן נמכרות עמה כיון שאינן פתוחות לחצר. ואומר רבינו דמיירי כגון שנכנס באמצע החצר, והחצר סביביו, ואפילו הכי לא שייך לחצר. פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו אין נמכרות עמה. כלומר דין הפתוחות לכאן ולכאן כדין שאין פתוחות לתוכה שאין נמכרות עמה. דרוב תשמישתייהו לבר. פתח של צד החוץ פתוח יותר וראוי להשתמש בו יותר מן הפנימי. חולסית. קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית. מצולה. העפר שמוציאין ממנו כסף וזהב. החזיק בחולסית. לא בחזקת ג"ש מיירי, אלא בחזקת לקנות לאלתר שלא יוכל המוכר לחזור בו. כדקיימא לן דקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה. כיון שהחזיק באחד מהם קנה כולן. סדנא דארעא. גוף הקרקע. כגון סדן השקמה. ולכולהו חדא תשמישתא, שעומדין לזריעה, הלכך כשדה א' חשובין על ידי סדנא דארעא שמחבר אותן. האי תשמישתי' לחוד והאי תשמישתיה לחוד. שני תשמישין הן זה לחול וזה לכסף ולזהב.
<h2>דף סז:</h2>
מתניתין. המוכר את בית הבד. בית שהבד בו, ואותו בית לתשמיש הבד לבדו עשוי. מכר את הים. לקמן מפרש. כתב רבינו שמואל ז"ל נראה בעיני דכל הנך דקתני בהו מכר קבועין הן, והנך דאינן מכורין בכלל בית הבד מיטלטלין הן, כדאמרינן [ס"ה ע"א] גבי בית שמכר מכתשת קבועה ולא המיטלטלת. גמרא. כתב רבינו חננאל ז"ל ים טלפחא. י"א עיגולין עצמן וי"א עדשה. והיא אבן עשויה כעיגולין לסחוט עליה זיתים או ענבים. ממל מפרכתא. והיא אבן גדולה נקובה שתוחבין בה עץ ומפרכין בה זיתים בבית הבד. בתולות כלונסות של ארזים. עצים עבים וארוכים. עבידין. הם העיגולים. כדתנן במסכת כלים פרק י"א הכירים. ופירושו כבשים והן גלגלי אבנים נקובות באמצע, וטוחנין וכובשין בהן הזיתים. ותנן במתניתין המוכר את בית הבד לא מכר את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקורה ובזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. והלכה כי הא סתמא דמתניתין. ואע"ג דברייתא חולקת שאע"פ שא"ל הוא וכל מה שבתוכו לא מכר לא את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקורה ולא את המרצופין, לא חיישינן לברייתא. והשקין והמרצופין דברי הכל אינן מכורין. זה פירש רבינו חננאל ז"ל. וה"ר שמואל ז"ל פירש טלפחא היא עדשה. והיא עריבה גדולה שקורין מייט. ועדשה קרי לה בברייתא. ותרגום של עדשים טלפ[ח]ין. ואין נראה לרבינו תם, דהא קתני התם במסכת ע"ז [ע"ה ע"א] מי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין, הדפין והעדשין מדיחן והן טהורין. ואילו גבי גת קתני לעיל התם מנגבו. ופירש רבינו תם ז"ל שהוא כמין עיגול של אבן שמניחין ע"ג הזיתים להכביד ולהוציא השמן. והיא מעיקר כלי בית הבד, שעל ידה שופעין הזיתים שמן הרבה. כלונסות. אותן שנועצין בארץ בראש הגת מכאן ומכאן, ונקובין זה כנגד זה, ונותנין בריח מזה ומזה, ומעמידין קורה על הבריח. כבשי. נסרים שנותנין על הזיתים בבית הבד כשמורידין הקורה עליהם לכבשם. חומרתא. ויטץ בלעז, שמגלגלין בה את הקורה להעלותה ולהורידה. המוכר את בית הבד מכר את הסידים. זו גירסת הגאון רבינו יצחק ז"ל. ויש ספרים שכתוב בהם את היצרים. משמע שהוא לשון צורי דקל, שצריך לעקל בית הבד. ורבינו שמואל גריס נסרים, ופירש נסרים אינן כבשי דאמרינן לעיל. אלא נסרים נתונים סביב הזיתים בבית הבד כדי שלא יתפזרו אנה ואנה בהכביד הקורה עליהם, וקבועים שם לעולם. יקבים. בור שיורד לתוכו שמן, כדכתיב [יואל ב'] והשיקו היקבים תירוש ויצהר. מפריכות. היינו ממל דמתניתין דפרישנא לעיל מפרכתא. הריחים. התחתונה. קבועה היא, וטוחנין בה את הזיתים. שבתחלה מפרכין אותן במפרכות, ואחר כך טוחנין אותן בריחים, ואחר כך עוצרן בבית הבד. והכי אמרינן במנחות [פ"ו ע"א]. שקין ומרצופין. לשאת בהן את הזיתים לבית הבד, אלא שהמרצופין של עור והשקין מנוצה של עזים, וכל מיטלטל לא מזדבן, שלא נקרא בית הבד אלא על שם קורה, דבד היינו קורה.
מתניתין. המוכר את המרחץ לא מכר את הנסרים. הם קרשים שנותנין בקרקעית המרחץ שלא יהו בני אדם הנכנסים במרחץ נכוים מחמת חמימותו. וי"מ דהיינו נסרים שמכסים בהם את החמין כדאמרינן במסכת שבת [מ' ע"א] ואם היו חמין מחופין בנסרים מותר. ולא את הספסלים. שיושבים בהם בעת הרחיצה ובעת גלוח שער. ולא את הוילאות. פרוכת שלפני הפתחים. ואית דמפרשי בגד שמסתפגין בו. אלו כולן כיון שהם מיטלטלין אינן נמכרין בכלל הקרקע סתם אם לא אמר לו הוא וכל מה שבתוכו. מגורות של מים. בריכות של מים ששופכין מים למרחץ. כמו [יואל א'] נהרסו ממגורות. כיוצא בו [פסחים ט' ע"א] מגורה מלאה פירות. ולא את אוצרות העצים. והיינו טעמא דאין אלו תשמישין המיוחדים למרחץ כהנך דלעיל אלא ממונו הם ליהנות בהם [אפילו] בתוך [ביתו] כחיטי ושערי. גמרא. יקמין. כעין סודר שמעטפין בו ראשם מפני חום המרחץ. ורבינו שמואל ז"ל כתב, י"מ בית יקבין הוא חדר שמצניעין בו הגיגיות שנותנין בה מים חמין. וכל אלו הבתים נקראים על שם המרחץ, אבל לא הכלים עצמן מפני שמשתמשין בהם תשמישין אחרים שלא בשעת רחיצה ואינן מיוחדין לאותה מלאכה בלבד. אבל הבריכות שמכניסין בהם מים למרחץ ואת בית כניסת העצים אינן מכורין מפי שיש להם שם בפני עצמן, כמו שפירשנו בבית המרחץ ובבית הבד במכירת החצר. ועוד שאינן תשמישין מיוחדין למרחץ בלבד, כי לכל צרכיו הם מספיקים ואפילו ייחד אותם למרחץ. ואם אמר לו מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך כולן מכורין, והוא שמצר לו מצרי המרחץ שמכר לו והרי אלו כולן בתוך המצר. אבל אם הם חוץ למצר לא קנה, דאסיקנא להא שמעתא ההוא דא"ל לחבריה וכו' דשטחי בהו שומשמי לייבשן כדי לעשות מהן שמן בבית הבד זה אמר רב אשי חזינן אי א"ל בית הבד וכל תשמישיו ואילין מצרנהא והני בכלל הנהו מצרני קנה ואי לא לא קנה. וסוגין דשמעתא דא כולה הכי סלקא. וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא. ושמעינן מינה שבזמן שא"ל בית המרחץ וכל מה שבתוכו אני מוכר לך אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים לא קנה בריכות של מים ולא בית כינוס אוצרות העצים, דקיימא לן מצרים הרחיב לו. אבל אם א"ל מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך ומצר לו מצריו כל מה שהוא מובלע לפנים מן המצרים נמכר הכל. ולא הוצרך לחלק בין א"ל הוא וכל מה שבתוכו ובין א"ל מרחץ וכל תשמישיו אלא בדברים שהם לפנים מן המצר, שבזה הלשון נמכר ובזה הלשון אינו נמכר, דאיכא למימר מצרים הרחיב לו. אבל דברים שהם חוץ למצר ודאי אינן נמכרין אלא בפירוש, וכן הדין. כל זה [לשון] רבינו חננאל ז"ל.
<h2>דף סח.</h2>
מתניתין. המוכר את העיר. סתם. מכר בתים. דבתים בכלל עיר. ומכר את החצירות לא איצטריך למיתני דהיינו עיקר עיר, דעיר משמע אויר עיר. בית השלחין. שהם חוץ לעיר וסמוכין לעיר. ובגמרא מפרש מאי שלחין באגי כדכתיב [איוב0ה'] ושולח מים על פני חוצות. אבל בר מחונייתא לא מזדבן. ואתא רשב"ג למימר אפילו בר מחנייתא, דהיינו סנטר מזדבן. ופירוש באגי, שדות שסביב המדינה. ופירוש בר מחונייתא שומר העיר, וי"מ עבד שר העיר הממונה להגיד תחומי השדות של מי הוא זה ושל מי הוא זה, והוא יודע נמי קרקע פלוני נותן כך וכך מס למלך. כתב רבינו חננאל ז"ל, דאפילו דברים שאינן נמכרין בכלל מכירת השדה כגון חירוב וסדן השקמה וכיוצא בהן נמכרין בכלל מכירת העיר. דתניא בתוספתא [פ"ג ה"ה] בהדיא כל שאינו נמכר בשדה נמכר בעיר. אבל לא את המטלטלין, כל הנך מטלטלין דלעיל דאמרינן בהו לא מכר הרי כולן מכורין, ואפילו היו בה בהמה ועבדים דהוו מטלטלי דניידי. ומאחר דבהמה ועבדים מכורין כל שכן חיטים ושעורים וכסף וזהב דהוו מטלטלי דלא ניידי כדמוכח בגמרא. נקיטינן ממתניתין ומגמרא דעלה, המוכר את העיר מכר את השלחין דהיינו באגי וכל שכן גינונייתא הסמוכות לעיר. אבל פסקי באגי לא מזדבני. ופירוש פסקי באגי, שיש נחלים בין הבאגי ובין אותן הפיסקי. וכן בר מחונייתא ואנקולמוס שהוא סופר המלך לא מזדבני. ובנותיה לא מזדבני בהדי העיר. חלק אחד בים וחלק אחד ביבשה אין נמכרים עמה. ביברין של חיה ועופות ושל דגים הפתוחים לצד העיר נמכרין עמה, ושאינם פתוחים לתוכה אינן נמכרין עמה. וחורשין המוקצין לה, כלומר שפתוחים לתוך העיר, נמכרים עמה. והמוקצים ממנה שאין פתוחין לתוכה אינן נמכרין עמה. כל זה לא פורש בהלכות ה"ר אלפסי ז"ל, לפי שהם דברים שאינן מצויין.
<h2>דף סח:</h2>
מתניתין. המוכר את השדה. סתם. מכר את האבנים. שהם לצרכה. ופרישנא בגמרא אבני דאכפא. כיפי. לשון עמרים, לאחר שקצרו העמרים מניחין אותן בשדה לייבשן, ומניחין עליהם אבנים כדי שלא יפזרם הרוח. והוא שמונחות האבנים בשדה. ואת הקנים שבכרם. שהם לצרכו. פרישנא בגמרא קנים המחולקין שמעמידין את הקנים שקורין פורג'ילש. וממילא שמעינן שהמוכר את השדה מכר את הכרם, שכל האילנות בכלל שדה הם אחד גפנים ואחד כל אילן חוץ מחירוב המורכב וסדן השקמה כדמפרש לקמן. ואת התבואה המחוברת. ואע"ג דמטא למחצד, שהגיע זמנה ליקצר. דאע"ג דאמרינן בעלמא [כתובות נ"א ע"ב] כל העומד ליקצר כקצור דמי, אפילו הכי לגבי מכירה מכורין בכלל שדה. ובדלא מטא לא איצטריך למיתני דמכר, דפשיטא הוא, שהרי השדה מוכר עכשיו לגמרי, וזה הלוקח לא יניח למוכר לבשל כאן פירותיו, וללקיטה הא לא חזו. הלכך פשיטא דודאי מכר. חיצת הקנים. טרוקא בלעז. קנים הרבה הגדלים בקלח אחד. שהיא פחותה מבית רובע. דבטלה לגבי שדה. ואע"ג דאלימי. שומרה. סוכת נצרים. העשויה בטיט. שטוחה בטיט, שכיון שהיא טוחה בטיט היא קבועה בשדה ואינה עשויה ליטלטל. והיא בכלל מכירת השדה. ואע"ג דלא מיחברא בטינא. שהעמיד הקונדיסין על השדה ולא נעצן וחיברן בטיט. וקמ"ל שאע"פ שלא חברה בטיט כיון דכולה טוחה בטיט אינה עשויה לטלטל, וכשדה דמיא. אבל אם אינה טוחה בטיט, אע"ג דמיחברא בטיט, שנעץ ראשי הקונדיסין וחיברן בטיט, כיון שהיא עצמה אינה מכוסה וטוחה בטיט, עשויה לטלטל היא, וכעצים בעלמא דמיא. מ"מ קרקע מקום השומרה עם המכר של שאר השדה נכלל, דאי לא מכר מאי אע"ג דקביע דקאמר בגמרא, דמשמע כל שכן דלא קביע. אדרבא כיון שקבועה היה לו להחשב בית בפני עצמו. אבל במטלטלת לא. ש"מ פשיטא ליה דמכר גם הקרקע אפילו אין השומרה מכורה. ויש לרבינו שמואל גירסא אחרת ופירוש אחר. שאינן לצרכה. שאינן מונחות בתוך השדה. שאינן לצרכה, שאינן נעוצין וזקופין תחת הגפנים. ולא את התבואה התלושה. מן הקרקע, אע"פ ששטוחה בשדה לאחר קצירה להנפח מריח הקרקע ולייבש. שהוא בית רובע. ואע"ג דקטיני. חירוב המורכב. כשמזקין ומתעבה מרכיבין אותו, ויש לו שם בפני עצמו ולא בטיל לגבי שדה. סדן השקמה. כשמזקין וגדל הרבה קוצצין הענפים ובאין אחרים במקומן, ונקרא סדן השקמה ולא בטיל לגבי השדה. ובתולת השקמה. נקראת בבחרותה קודם שנחתכו ענפיה. והיא בכלל שדה. וכן שאר אילנות בין בחורים בין זקנים מכורין בכלל השדה.
<h2>דף סט.</h2>
גמרא. לא חיצת הקנים בלבד. שהוא דבר חשוב ומחזיק בית רובע בקרקע אמרו דאינו מכור עם השדה, אלא אפילו ערוגה קטנה של בשמים, דלא הוי בית רובע קב. ואורחא דמילתא נקט ערוגה של בשמים, לפי שדרך לקרות לה שם בפני עצמה, וה"ה לכל דבר שיש לו שם בפני עצמו. ובחיצת הקנים בלבד פריש שיעורא, דמילתא דפסיקא היא, דאי הוי בית רובע יש לו שם בפני עצמו ואי לא לא. אמר רב פפא כגון דקרו וכו'. אתא לפרושי היכי דמי יש לו שם בפני עצמו דקאמר ר' יוחנן. בי ורדי דפלניא. ערוגת בושם של פלוני.
<h2>דף סט:</h2>
דקלין. דקלים שגדלו כל צרכם. תאלין. שתילים קטנים. הוצין וציצין. גם הם מיני דקלים הם. ואע"ג דכי לא כתב ליה קני. כדתנן המוכר את השדה סתם מכר חירוב שאינו מורכב ובתולת השקמה, וכל שכן שאר אילנות, דהא לא משייר במתניתין אלא חירוב המורכב וסדן השקמה. שופרא דשטרא הוא. דאפילו אתי לפני ב"ד טועין יהבי ליה, שהרי הם מפורשים בשטר. כתב הראב"ד ז"ל. קשיא לי דקאמר וצריך למיכתב ליה, וקאמר דכי לא כתב ליה קני. ונראה לי דכי לא כתב ליה, בסתמא קני ואזיל האי ואכיל פירי. אבל אי קאי מוכר ומערער מקמי דאחזיק בהו לוקח מקבלין מיניה. ואי שכיב איהו ולא ערער אע"ג דלא אחזיק האייך, בריה לא מצי מערער. דאמרינן ליה מסתמא אקנה להו. אמר ליה. מוכר ללוקח שדה זו אני מוכר לך חוץ מדקל פלוני. חזינן אי דקלא טבא הוא. שיורי שייריה לחודיה, אבל שאר הדקלים בכלל מכירת השדה הם. ואי דיקלא בישא הוא, כגון דלא טעין קבא. כל שכן. דשייר שאר דיקלי, דהכי קאמר אפילו האי דיקלא אני משייר לעצמי. האי בישא וטבא דאמרינן, איכא מאן דפריש דליכא ביש מיניה וליכא טב מיניה. ולא דייק, דאם כן קשיא בינוני אבינוני. אלא כל שנקרא מן הרעים שבאותה שדה כל שכן אותן שהם יפים ממנה. [ולא אותם שהן רעים ממנו]. ואם נקרא מן הטובים, לדידיה הוא דשייר, אע"פ שיש טובים ממנו בשדה. הראב"ד ז"ל.
ארעא ודיקלי. א"ל מוכר ללוקח ארעא ודיקלי מזבנינא לך שתי מכירות הן, קנה שדה זו ואת הדקלים שבתוכו, ודיקלי נמי מזבנינא לך במוקם אחר. דהא לא קאמר ארעא בדיקלי כדלקמן דהוה משמע דקלים שבתוכו, זה פירש רבינו שמואל ז"ל. ויש מפרשים שאם יש באותה שדה עצמה שמכר לו תרי דקלי תו לא מיחייב למיתן ליה תרי דיקלי במקום אחר. ואי לית ליה דיקלי זבין ליה. מאיניש אחרינא תרי דיקלי. ולא מצי לוקח למימר כיון דלית לך דקלים גם ממכר הקרקע הדרנא בי, דא"ל מוכר נהי דמן הדיקלי מצית לחזור בך, כיון דלית לי דיקלי. אבל מן הקרקע, כיון שהוא דבר שבעולם, לא מצית לחזור בך. ואי משום דיקלי, אנא זבנינא לך מאיניש אחרינא. וה"ה נמי שאם אמר המוכר שרצונו לחזור בו, יאמר לו הלוקח מ"מ מכר הקרקע יהא קיים. ואי משתעבדי. שיש לו למוכר שני דקלים משועבדים לבעל חוב, פריק להו. ולא מצי (ל)מוכר [למימר] אקנה לך תרי דיקלי מאיניש אחרינא. כך נראה לי. אבל הגאון רב אלפסי כתב, מהא שמעינן דמאן דמזבן לחבריה מידי דשכיח למזבן אע"ג דליתיה לההוא מידי ברשותיה מיחייב ומזבן ומיתן ליה וכו'. כדאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"ב] פוסקין על השער שבשוק אע"פ שאין לו. ואין ראייתו ראיה, דהתם לאפוקי מאיסור רבית דרבנן, שלא אסרו סאה בסאה אלא משום מראית העין.
ארעא בדיקלי. שדה עם דקלים שבתוכו אני מוכר לך. מקח טעות הוא. דעבד ביה, דנהי דאין אונאה וביטול מקח בקרקעות, אבל מקח טעות מיהא הוי, דלדעת כן לא לקח. אלא היה סבור שיש בה דקלים כמו שאמר לו. ארעא בי דיקלי. מקום הראוי לדקלים. לית ליה דיקלי. ללוקח. שאם אין דקלים בשדה אין זה מקח טעות. מ"ט ארעא דחזיא לדקלי קאמר ליה, קרקע יפה לטעת בה דקלים. ומיהו אי אית בה דיקלי הרי הם של לוקח, דכל שכן דהכי קאמר ליה "ארעא דחזיא לדיקלי מזבנינא לך". כלומר שהדקלים שבה טוענין פירות הרבה. א"ל. מוכר ללוקח ארעא דא דמזבנינא לך. לבר מאילני אי אית בה אילני. כגון זיתים ותאנים ותפוחים, וכ"ש שאר אילנות לבר מדקלים וגפנים, לבר מהני אילני אמר ליה. ואי לית בה אילני אלא דיקלי, לבר מדיקלי אמר ליה. ואי לית בה לא אילני ולא דיקלי אלא גופני, לבר מגופני אמר ליה, דכולהו נמי אילני מיקרו. ואי אית בה אילני וגופני, לבר מאילני אמר ליה, אבל גופני מזדבני. ואי אית בה אילני ודיקלי, לבר מאילני אמר ליה, אבל דיקלי מזדבני. דכי אמרינן דדיקלי וגופני נמי מיקרו אילני הני מילי היכא דליכא אילני, אבל היכא דאיכא אילני אילני הוא דמקרו אילני אבל דקלי וגופני לא מקרו אילני. ואי אית בה דקלי וגופני ואיהו א"ל לבר מאילני, דקלי מזדבני גופני לא מזדבני, שהגפנים חשובים אילנות יותר מן הדקלים כדאמרינן בפרק (המקבל) [ב"ק צ"ב ע"א] גופני קנו אילני, שמן היין שעושין מן הגפנים קונים דקלים. דקלי לא קני גופני, אבל פירות דקלין אינן חשובין כל כך לקנות מהן כרמים. ושמע מינה שהגפנים חשובים מן הדקלים. הלכך אזלינן בתר דעתא דמוכר ואמרינן דחשיב טפי שייר. כך פירש הרב רבינו אברהם ב"ר דוד ז"ל. אבל ה"ר שמואל פירש דגפנים לגבי דקלים מיקרו אילני, ונראין דבריו. אמר רב כל דקל. גדול שאין יכולין לגדור תמריו אא"כ עולין לו בחבל הוי שיור, ולא נמכר בכלל השדה. והוא שאמר לו לבר מדקלי.
<h2>דף ע.</h2>
ודייני גולה אמרו. כל אילן אמיץ שאין העול כובשו ועובר אלא מעכב העול מלעבור וחוזר האכר ועובר מצדו לחרוש השדה, כל מי שהוא כגון זה לא נמכר. אבל אילן רך וקטן שאין כחו יפה אלא העול כובשו ועובר נמכר בכלל השדה. ולא פליגי רב ודייני גולה, אלא רב הורה בדקל, ודייני גולה הורו באילן, ושניהם שוין בזה ובזה. זהו לשון רבינו חננאל ז"ל. והא דאמרינן כל שאין עולין לו בחבל וכל שהעול כובשו לא הוי שיור, הני מילי היכא דאיכא אילני אחריני. אבל אי ליכא אילני אלא הני אינהו נמי הוו שיור, דהא כי ליכא אילני אחריני אלא גופני אמרינן דהוו שיור. ובעיות דרבה בר רב הונא לא הזכירם הרב ז"ל. ונקטינן מינייהו לפי פירוש רבינו חננאל, שהאומר לחברו שדה זו אני מוכר לך חוץ מחירוב המורכב פלוני או חוץ מסדן [השקמה] פלוני לא קנה הלוקח לא אותו חירוב ולא שאר החירובין. ואף בגוף השדה לא קנה שיעור דמי אותו חירוב. שאין חירוב המורכב וסדן השקמה בכלל מכירת השדה, כדתנן במתניתין. וזה שאמר לו המוכר חוץ מחירוב פלוני או חוץ מסדן פלוני, ה"ק ליה בגוף השדה אני משייר לעצמי שיעור דמי חירוב פלוני או שיעור דמי סדן פלוני. דדמיא האי מילתא למי שא"ל לחבירו שדה פלוני אני מוכר לך חוץ משדה פלוני, דאמרינן לדמי קאמר ליה. לפיכך רואין אם נשתייר בשדה יותר על דמי חירוב תשעת קבין נתקיים המקח. ואם לאו בטל המקח. דכיון ששייר מהני לשון שיורו. דאי לא, למאי בו שייר. כך פירש רבינו חננאל שקיבל מרבו ורבו מרבו. אבל רבינו האיי גאון ז"ל פירש לדמי, שיחזיק מוכר ללוקח הדמים. כלומר בטל מקח. שאין לשון זה נכון. ותנאי הוא. ואין פירוש זה מחוור. וכן האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך חוץ מחצי חירוב המורכב פלוני, דאמרינן דלדמי קאמר ליה. וכתב הרא"ם ז"ל, שמעינן מינה שאם מכר בפירוש השדה כולה, ופירש שלא שייר בה כלום לעצמו, והתנה חוץ מחירוב פלוני, כיון דליכא למימר דהאי דאתני חוץ מחירוב פלוני לשייר בשדה כדי דמיו הוא, דהא פירש ואמר דכל השדה כולה מכר, בודאי על החירוב עצמו התנה. וכיון דחזינן ליה דאתני על אותו חירוב, גלה אדעתיה דלא שייר בשאר חירובין כלום.
<h2>דף עא.</h2>
מתניתין. לא את הבור וכו'. אע"פ שאמר לו שדה זו אני מוכר לך וכל מה שבתוכה לא מכר לו לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך שבתוכה. בין חריבין. שאין מים בבור ולא כרמים סמוך לגת. וצריך המוכר ליקח לו דרך. מן הלוקח ללכת לבורו ולגתו ולשובכו. דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לו דרך. וחכמים אומרים אינו צריך. ליקח לו דרך, דמוכר בעין יפה מוכר. ובגמרא [ס"ד ע"ב] אמרינן דאיצטריכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן גבי בית וגבי שדה. בזמן שא"ל חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך. דכיון שלא היה צריך להתנות והתנה, לטפויי מילתא קאתי. מכרן. לבור וגת ושובך. לאחר. והשדה עיכב לעצמו. ר"ע אומר א"צ ליקח לו דרך. דמוכר בעין יפה מוכר. וחכ"א צריך ליקח לו דרך. דמוכר בעין רעה מוכר. הא דתנן בד"א במוכר [וכו'] פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל דלא קאי אלא אהנך מילי דאיתנהו בתוך השדה שנתן לו, כגון חירוב ובור וגת, דהוי הכל בכלל, כיון שלא היה לו לפרש. אבל במידי דליתיה בתוך השדה שנתן לו, כגון יציע וחדר, לא שנא מתנה ממכר. ומשום הכי אמר רב לעיל [ס"ה ע"א] גבי אחין שחלקו לקוחות הן, ויש להם דרך זה על זה, משום דבעין רעה מוכר. דהא לא קתני מתניתין דשאני הני ממוכר לגבי דרך וכיוצא בה אלא לגבי מילי דשדה. ואי קשיא להאי סברא הא דאמרינן [ס"ה ע"א] [חיצון] במכר ופנימי במתנה, שיש לו דרך. ההיא לא קשיא, דכיון דחזינן במתניתין דאיכא שום יפוי כח במתנה יותר מכח מכר, ושניהם יוצאין מרשותו, אמרינן לזה עינו יפה יותר מזה. ואפשר נמי דלא עדיף מתנה ממכר אלא לענין דבר המחובר לקרקע בתוכו, אבל לדברים תלושין כגון אבנים שאינן לצרכה ותבואה התלושה שניהם [שווים]. וה"ר משה ז"ל [מכירה פכ"ו ה"ה] נראה שהוא סובר כן. אבל נראין דברי רבינו שמואל ז"ל בזה, דאפילו התלושים שבתוכו איתנהו בכלל מתנה, מהא דאמרינן לקמן גבי מכר בור, דגבי מוכר בור לא מכר מימיו וגבי הקדש קדשי. וה"ה ודאי למתנה. ומים דברים התלושים הם, שאינן בכלל מכר ונכנסין בכלל המתנה. וזה לשון רבינו שמואל ז"ל כל הני דאמרינן בהו לא מכר, ואפילו הני דאין בכלל כל מה שבתוכה, כגון חירוב המורכב וסדן השקמה ובור וגת ושובך, איתנהו בסתם בכלל מתנה והקדש וחלוקת אחין וחזקת נכסי הגר. והכי מוכח מתניתין גבי הקדש, וה"ה לכולהו הנך. וטעמא דמילתא משום דנותן ומקדיש בעין יפה נותן ומקדיש, ואפילו מאי דלא הוי בכלל מכירת שדה, הואיל וקבוע בתוך השדה, הוי בכלל מתנה והקדש. מיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע או כל דבר שלא הוצרך התנא דמתניתין להזכיר ולומר לא מכר, משום דמילתא פשיטא היא דאינן בכלל השדה, כל הנהו ודאי לאו הוו בכלל מתנה והקדש. זכו בכולן. אפילו בהני דאינן בכלל כל מה שבתוכה. דכיון שזה נוטל שדה אחת וזה אחת כנגדו, להסתלק זה משל זה נתכוונו. החזיק בכולן. אפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכה. משום דכשתי שדות ואין מצר ביניהם דמו. הקדיש את כולן. דמקדיש בעין יפה מקדיש כמו נותן. ר' שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש. כלום מאותן דברים דאמרינן גבי מוכר דלא מכר. דמקדיש דעתו כדעת מוכר, שלא הקדיש אלא מה שפירש. אלא חירוב המורכב וסדן השקמה. דאע"ג דגבי מכירת שדה אינן מכורין, גבי הקדש מוקדשין. ומפרש טעמא בגמרא מפני שיונקין משדה הקדש. ולא קיימא לן כר"ש.
גמרא. זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש. נותן מתנה כיון דרגיל ליתן בעין יפה היה לו לפרש ולשייר בור וגת ושובך וכל הנך דמתניתין. ומדלא שייר הפסיד. אבל מוכר זוזי אנסוה ולא מכר אלא מה שפירש. ורבינו חננאל ז"ל פירש הקונה היה לו לפרש, דכיון דנותן דמים אינו מתבייש מן המוכר. ומדלא הזקיק למוכר לפרש הפסיד. אבל מקבל מתנה מתבייש הוא מן הנותן ואין לו לפרש ולשאול לו בור וגת ושובך. הלכך עליה דנותן רמיא ואם לא פירש קנה הכל. מאה גולפי. מאה חביות. ואשתכח דהוה מחזיק מאה ועשרין. ולא היה לו בית אחר של מאה. מאה ועשרין לא אמר ליה. ויטול בבית חמשה חלקים. והחלק הששי יפסיד. מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב. הלכך קנה כל הבית שהוא מחזיק מאה ועשרין גולפי. והא דקאמר מאה גולפי, סבור היה שלא היה מחזיק יותר. ולשם חשיבות אמר כן דמתנה גדולה נתן לו. אע"ג דאמור רבנן. במתניתין דהמוכר את הספינה [פ"א ע"א]. הקונה שני אילנות בשל חבירו ה"ז לא קנה. תחתיהן וביניהן, ואם מתו לא יטע אחרים במקומן. מכר קרקע ושייר אילנות לפניו. כגון ששיירן בפירוש. שאילו מכר קרקע סתם הרי האילנות מכורין בכלל הקרקע, כדתנן במתניתין. יש לו קרקע. תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, ואם מתו יכול ליטע אחרים במקומן. הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא. הלכך לא חשש המוכר לשייר כלום מן הקרקע סביב הבור ולא הדרך. אבל אילנות. שמקלקלין את הקרקע, שייר מן הקרקע עם האילנות אף לחזור ולנטוע במקומן אם יזקינו אלו. משום דלא לימא ליה לוקח עקור אילנך כשימות והפטר מכאן. ואנן סהדי דלדעת כן עיכב האילנות לעצמו שיהיו כאן לעולם אף לחזור וליטע אחרים במקומן כדרך שהיו אילנות הללו עד עכשיו.
[לשון הרי"ף] והא דרב הונא עדיפא. דאי מהתם הוה אמינא הני מילי שלשה אילנות, שמצינו שיש להם דין קרקע כשמוכרן ומשייר קרקע לעצמו, אבל שני אילנות שאין להם דין קרקע כשמוכרן, אימא אף כשמשיירן אין להם דין קרקע קמ"ל. מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר"ע ורבנן וכו'. קשיא לן היכי דמי, אי במוכר שני אילנות אפילו לר"ע אין לו קרקע, דתנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע. דאפילו כר"ע אתיא. דהתם מהדר לאוקומה למתניתין כר"ע אלא דקשיא ליה הא דקתני הגדילו ישפה, ומהדר התם לתרוצה כר"ע. ואילו הא דקתני רישא דקונה שני אילנות לא קנה קרקע לא קשיא ליה. אלמא אפילו ר"ע מודה בה. ואי במוכר שלשה אילנות עסקינן אפילו לרבנן יש לו קרקע, כדתנן קנה שלשה אילנות קנה קרקע. והך קושיא דחקי בה מקצת רבנן טובא. ואיכא מאן דמוקי לה במוכר שני אילנות, וקאמר דקונה שני אילנות לר"ע יש לו קרקע. וקא דחי בסוגיא דהתם דמשמע דכרבי עקיבא אתיא. וקאמר דרישא דמתניתין ודאי דלא כר"ע, דאילו לר"ע קונה שני אילנות [נמי] יש לו קרקע. ואסיפא הוא דקא מהדר התם לאוקומה כר"ע. ודברי רבינו אלפסי ז"ל מוכיחין דקיימא לן כאותה משנה אע"ג דהלכתא כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר. ועוד דחיקא מילתא טובא לאוקומי לשון מכר אילנות סתם במוכר שני אילנות דוקא ולא בשלשה, שאם כן הול"ל מכר שני אילנות. ורבינו יצחק ז"ל פירש דהכא במאי עסקינן שאין שם אלא הצריך לאילנות. הלכך כיון דמשייר קרקע בפירוש הרי שייר קרקע הצריך לאילנות. מיהו לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר יש לו קרקע ליטע אחרים במקומן, דאמרינן לא שייר אלא קרקע שתחת האילנות וביניהן וחוצה להם, ולא שייר מקום נטיעתן כיון שיש לו לקיימן שם. ועוד פירשה רבינו ז"ל ביש להם קרקע מלבד הצריך לאילנות, וכגון ששייר כל הקרקע בפירוש, ואפילו הכי לדעת ר"ע אמרינן דלא שייר מקום נטיעת האילנות. ולי נראה אע"פ שיש שם קרקע מלבד קרקע הצריך לאילנות, כיון שהוצרך לשייר קרקע בפירוש, אע"ג דלא אמר שהוא משייר כל הקרקע, ודאי הקרקע הצריך לאילנות שייר. דאילו שאר הקרקע שאין בו מטע אילנות לא הוצרך לשיירו, שהרי ידוע שאם מכר את האילנות לא מכר את השדה כי אם הקרקע הצריך להם. אלא ודאי לא הוזקק מוכר זה לשייר אלא קרקע הצריך לאילנות. וגדולה מזו שנינו, בזמן שא"ל חוץ מאלו א"צ ליקח לו דרך. ומפורש בס"פ יש נוחלין [קל"ח ע"ב] דטעמו של דבר משום דכל מילתא יתירתא לטפויי. ועוד דכיון דאמר שהוא משייר את הקרקע סתם, הלשון משמע שהוא מתנה על מכירת האילנות שלא מכר קרקע בכללן. דלשון שיור משמע שהוא משייר ממה שהיה נמכר בכלל האילנות במקום שלא שייר. ואפילו לא דייקינן לישנא יתירא משמעו של לשון כך הוא, והרי זה כמי שאין שם אלא קרקע הצריך לאילנות ושיירו. ואפילו [הכי] לר"ע אמרינן דמה שאפשר לו לומר שמכר לצורך אילנות אמרינן דזבין בהדייהו והיינו ליטע אחרים במקומן, [והקרקע הפנוי שייר] ולא שייר מקום נטיעת האילנות. עוד יש לומר דלר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אמרינן דלא שייר אלא קרקע שאינו צריך לאילנות, ואע"פ ששייר קרקע סתם דמשמע כל הקרקע, ואע"פ שלשון השיור מיותר. ולרבנן דאמרי בעין רעה מוכר אמרינן דכולי קרקע שייר ואף הצריך לאילנות.
<h2>דף עג.</h2>
המוכר את הספינה. סתם. מכר את התורן. תורן פרישנא בגמרא אסקריא. והוא העץ שפורסין עליו את הוילון. נס. פרישנא בגמרא אדרא. והוא הוילון שפורסין על התורן להוליך את הספינה ברוח, וילא בלעז. ולשון אדרא לשון דרי על כתפיה, הנהו דדרו באכפא [ביצה ל' ע"א] שהוא לשון הולכה. עוגין. אנקורש בלעז. ושל ברזל הם, ומשליכין אותן בים להעמיד הספינה. ואת כל המנהיגין אותה. אלו המשוטות שקורין רימש, שהמלחים מנהיגים בהם הספינה. עד עכשו דברו במוכר קרקע מה מכר עמו, ועכשו דברו במטלטלין. והטעם לאלו מפני שאי אפשר לספינה זולתם, והם מיוחדים למלאכה זו בלבד. אבל העבדים המשמשים את הספינה לסדר המשוטות ולהעלות התורן והנס ולהורידן אינן מיוחדין לכך, (ובכלל) [ולכל] מלאכתו הן עומדין, וגם אפשר זולתם כי האנשים ההולכים בהם הם מסדרין ומעלין ומורידין. ואת המרצופין. שמכניסין בהם את הנס בשעה שמורידין אותה או מצניעין בהם מאכלים או שנותנין לתוכה הפרקמטיא אינן מיוחדין למלאכה זו. ולא את האנתיקי. דהיינו עיסקא דאית בה. והיינו לשון [לעז] של תוספת דבר שיוסיף בה, שאינו מצרכי הספינה. וזה לא היה צריך אלא משום סיפא נקט לה, שאם אמר הוא וכל מה שבתוכה כולן מכורין. וכל הני נמי ליתנהו בכלל הקדש, שאם הקדיש את הספינה לא הקדיש את אלו, מדלא קתני שאם הקדיש את הספינה הקדיש את כולן כדקתני בפירקין דלעיל. [ע"א ע"א]. וטעמא דמילתא דכל הני דחשיב בפירקין דלעיל בית המרחץ ובית הבד ועיר ושדה מקרקעי נינהו, וכל הני דקא חשיב לענין מכר בטלין אגבן לגבי הקדש ומתנה וחלוקת האחין. אבל הני דהאי פירקא מטלטלי נינהו, ולא שנא מכר ולא שנא הקדש ומתנה כולן שוין הן בהנהו דלא מכר, כמו כן לא הקדיש ולא נתן. קרון. עגלה. פרדות. המושכות הקרון. מכר את הקרון לא מכר את הפרדות. ומוקים לה בגמרא בשאין אדוקין בה, אבל אם הפרדות אדוקות בקרון מכר את הקרון מכר את הפרדות. ואע"ג דלא קרו לפרדות קרון, בסתמא קרון ותשמישתיה זבין ליה כיון שהפרדות צריכות לקרון והן אדוקות בה. אי נמי כשהפרדות אדוקין בקרון דרך בני אדם לכלול הפרדות בשם קרון לקצר בלשון. מיהו [לא] אמרינן הכי במוכר את הצמד אע"פ שהוא נתון על הבקר [שאין הצמד נחשב לגבי הבקר לכלול הבקר בכלל העול אע"פ שנתנן על הבקר] באתרא דלא קרו לבקר צמד. ולא ידעתי למה השמיט הרב האי אוקימתא. מכר את הצמד לא מכר את הבקר. לקמן מפרשינן לה. צמד הוא העול. גמרא. אסכלה כבשי. והוא לשון יון. וכדתנן [שבת קכ"ב ע"א] עשה גוי כבש לירד בו. והוא עץ עבה וארוך וחוקקין בו חווקים מקום נתינת הרגל, ומושיטין אותו מן הספינה ליבשה ויורדין בו. ביצית ודוגית חדא מילתא היא, מר קרי לה הכי ומר קרי לה הכי. והן ספינות קטנות עשויות לפרק בהם האנתיקי שבתוך הספינה. ולית הלכתא כחד מינייהו, דשיטה נינהו כדפרשינן לקמן.
<h2>דף עה:</h2>
איתמר ספינה. המוכר ספינה לחבירו מאימתי תהא קנויה ללוקח שלא יוכל מוכר לחזור בו. דהא במטלטלין אין מעות קונות אלא משיכה. עד שימשוך את כולה. שיבוא סוף הספינה למקום שהיה ראשה עומד. דהיינו שעקרה כולה חוץ ממקומה. והא דאפליגו בספינה, משום כחו דשמואל דאפילו בספינה דמשיכתה קשה בעינן משיכת כולה. אבל בהמה כיון שעקרה יד ורגל קנאה, משום דאידך יד ורגל למעקר קיימא, ועקירת ידיה ורגליה היא כמשיכת כולה. ואם היתה בר"ה ומשכה משם, כיון שעקרה יד ורגל לסימטא קנאה. דאידך יד ורגל למעקר קיימא, וכמי שמשכה את כולה לסימטא דמי.
<h2>דף עו.</h2>
תניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי. בגמרא מקשה מינה למאן דאוקי ברייתא דתני בה ספינה נקנית במשיכה כרבי ופריך הכי, במאי אוקימתה כרבי אי רבי ספינה נמי תקנה במסירה דתניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי. ושמעינן מהכא שהמשיכה קנייה מעולה וחשובה מן המסירה, מדקאמר ספינה נמי תיקנה במסירה, כלומר תקנה אפילו במסירה, ולא מיבעיא במשיכה דעדיפא מינה שיש מסירה בכלל משיכה. וכן יש ללמוד מהא דתניא וחכ"א עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, דמסירה לא קני לה, דאע"ג דקא סלקא דעתין דתלמודא דבסימטא מיירי ואפילו הכי קאמר דמשיכה קונה בה ולא מסירה, אלמא משיכה מעולה יותר מן המסירה. מיהו למסקנא דאוקימנא לה בדאמר ליה לך משוך וקנה ליכא למישמע מינה מידי, דמשום הכי בעי משיכה משום דהאי גברא קפיד בה, ולא מפני שהיא מעולה מן המסירה, אלא כדי להאריך זמן הקניה כדי שיוכל לחזור בו בתוך כך. והא דתנן [קדושין כ"ה ע"ב] בהמה גסה נקנית במסירה, פירושה אפילו במסירה, ואין צריך לומר במשיכה דעדיפא דחשיבא מינה. וקיימא לן דבין בהמה גסה בין בהמה דקה במשיכה. ופירושו במשיכה דוקא דעדיפא ולא במסירה. ומשני לא קשיא כאן ברשות הרבים כאן בסימטא. פירש רבינו שמואל זצ"ל בר"ה כיון שאין משיכה מועלת שם תקינו רבנן מסירה. והא דתניא ספינה נקנית במשיכה בסימטא, דכיון דמשיכה ראויה [שם] לא תקנו שתקנה שם המסירה כיון שאפשר לו לקנות שם במשיכה שהיא מעולה מן המסירה. ודברי תימה הם, למה הקפידו חכמים שלא תקנה המסירה בספינה בסימטא אע"פ שראויה שם המשיכה שהיא מעולה ממנה. ומה בכך, כיון דמ"מ המסירה גם היא ראויה לקנות. ולמה תבטל המשיכה את המסירה. ואינה דומה למה שאמרו בדברים שדרכם להגביה שלא קנה אלא בהגבהה. דהתם משום שאין דרכן של בני אדם למשכם כיון שהם קלים ודרכם להגביה ואין קונין אלא במעשה שדרכן של בני אדם בכך. והרב ר' יונה פירש בשם רבותיו דמסירה לפיכך אינה קונה בסימטא לפי שהכלי המונח בסימטא הרי הוא כמי שנתון ברשות בעליו כיון שיש לו רשות להניח שם כליו ואינו יוצא מרשות בעליו במסירה אלא עד שימשוך אותו לוקח משם. אבל בר"ה שאין לו רשות להניח שם כליו אין הכלי המונח שם כמי שמונח בחצרו, לפיכך מסירה קונה בו. ויש לסייע דבר זה מהא דאמרינן לקמן בפירקין [פ"ו ע"א] מדד והניח ע"ג סימטא קנה. פירוש מדד המוכר והניח ע"ג סימטא. דכיון שהניח שם לצורך הלוקח הוי אותו מקום שהניח שם כחצירו של לוקח וקונה לו. ואע"ג דלא קיימא לן הכי שאין הכלי יוצא מחזקת בעליו בכך. מ"מ יש ללמוד ממנה לענין מי שהניח כליו בסימטא שהוא כמונח בחצירו. הלכך אין מסירה קונה שם. שלא מצינו שתקנה מסירה ברשות מוכר.
<h2>דף עו:</h2>
ופריך במאי אוקימתא לברייתא בר"ה אימא סיפא עד שימשכנה ואי בר"ה משיכה בר"ה מי קניא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם והגבהה קונה בכל מקום. ומסתמא לא פליגי רבנן בהא, דסברא היא דליכא מאן דפליג בהא מילתא, דכיון שאין רשות לאדם שימשוך כלים בר"ה אין משיכה קונה שם. מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם. אבל משיכה אינה קונה שם כיון שאין לו רשות למשוך. משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם. אבל מסירה אינה קונה שם מן הטעם שפירשנו. ופריק מאי עד שימשכנה דקתני עד שימשכנה מר"ה לסימטא. אי הכי עד שישכור את מקומה בר"ה ממאן אגר. בשלמא אי אוקמת לה בסימטא לא קשיא, שהרי יכול לשכור את מקומה מחביריו בני המבוי. ה"ק אם ברשות בעלים היא עד שישכור את מקומה. פירש רבינו יצחק ז"ל אם ברשות שיש לה בעלים היא, כגון ברשות שאינה של שניהם אלא דחד, דמשיכה אינה קונה שם, צריך שישכור את מקומה. אבל אליבא דרבי מסירה קונה שם. ואין לפרש אם ברשות בעלים, ברשות מוכר. דמסתמא לא איירו רבנן אלא בענין דברי רבי. והא ודאי הא דאמר רבי ספינה נקנית במסירה לא מיירי ברשות מוכר, דלא אשכחן דתקנה מסירה ברשות מוכר, אלא הגבהה בלבד קונה שם. ותדע מהא דאביי ורבא [דרכי הקניות אתו לאשמועינן] ואילו היתה מסירה קונה ברשות מוכר הוה להו לאביי ורבא למחשב נמי דמסירה קונה ברשות מוכר. והא הוה עדיפא ליה לאשמועינן טפי מרשות שאינה של שניהם. לימא אביי ורבא דאמור כרבי אמר רב אשי כל היכא דקאמר ליה לך חזק וקני קנה כי פליגי כגון דא"ל לך משוך וקני מר סבר, דהיינו רבנן, קפידא הוי. ומר סבר. דהיינו רבי. מראה מקום הוא לו. ושמעינן מהכא דלא בעינן מסירה מיד ליד. דאם איתא דמיירי הכא בשמוסר לו מיד ליד, הול"ל דא"ל תא משוך וקני ולא הול"ל ליה לך.
והא דאמרינן בב"מ [ח' ע"א] מאי מסירה כאדם המוסר דבר לחבירו, בנכסי חבירו קנה דהא קא מסר ליה, ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני. לא אדם המוסר קאמר, אלא כאדם. ולאו דוקא מוסר מיד ליד, אלא הואיל וא"ל קני במסירה הרי מסרו לו. דאי לא תימא הכי היכי קס"ד דקניא במציאה כלל, הא לא מסר ליה, ואפילו בנכסי חבירו אינו קונה אלא במוסר מיד ליד. מדקא סלקא דעתן למימר הכי ש"מ במסירת חבירו נמי לא בעינן מיד ליד. דהא ודאי מקמי דאסברה רב אידי לרבא מאי מסירה מידע הוה ידע דין מסירה. וגמרא נמי לא מספקא היאך היא המסירה. ומספקא ליה אי קני בנכסי הגר ובמציאה. אלא ש"מ כיון דא"ל מוכר לך חזק וקני קונה במסירה בדברים הנקנין במסירה. וכ"כ ה"ר שמואל ז"ל אחזה בטלפה במצות המוכר. להוציא מלבן של מקצת המפרשים האומרים שאין מסירה אלא במוסר מדי ליד. ולא עוד אלא בין במסירה בין במשיכה כל בפניו לא בעי למימר ליה לך חזק וקני. נמצאת משיכה עדיפא, שיש בכללה מסירה. וכ"כ רב האיי גאון ז"ל בספר המקח בשער י"ג. ולפי דברינו הא דאמרי אביי ורבא מסירה קונה בר"ה ולא משיכה, משכחת לה בבהמה גסה שקרא לה, או שהכישה במקלו ורצתה לפניו. שאין עם משיכה זו מסירה או באומר לחבירו לך משוך וקנה. שאין יכול לקנות מטעם מסירה. אי נמי במציאה ובנכסי הגר. אי נמי בשאר כל המטלטלין שאין דינן לקנות במסירה. וה"ק מסירה קונה בר"ה בדבר הנקנה בה, אבל דבר שצריך משיכה אינה קונה בר"ה.
מסקנא דשמעתין דכו"ע אית להו דאביי ורבא דבר"ה היכא דא"ל לך חזק וקנה, קנה במסירה. וקשיא לן הלכתא אהלכתא דגרסינן בפ' האשה ניקנית [קדושין כ"ה ע"א] דרש רב בקמחוניא בהמה גסה ניקנית במשיכה, פי' ולא במסירה, ורב קאי כרבנן דברייתא דתניא וחכ"א זה וזה במשיכה, ופליג אמתני' דקתני בהמה גסה ניקנית במסירה כדאיתא התם, ומסתמא מתני' בר"ה מיירי, דמסירה אינה קונה בסימטא. ופליג עליה רב דאין מסירה קונה שם וקי"ל כרב, והכא קי"ל כאביי ורבא דאמרי מסירה קונה בר"ה. ואומר הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל דהא דאביי ורבא לא מתוקמא אלא בספינה, דמתוך שמשיכתה קשה ואין דרך למשכה כי אם לעת הצורך. לפיכך מסירה קונה שם. והא דתניא כיצד במסירה אחזה בטלפה כו', לא קיי"ל כההיא ברייתא, ולפרש המשנה היא באה דתנן בהמה גסה ניקנית במסירה, ולעולם אליבא דהלכתא אי אתה מוצא מסירה אלא בספינה. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל היה אומר דהא דאסיקנא התם זה וזה במשיכה, היינו בסימטא ובחצר של שניהם, דאין מסירה קונה במקום שהמשיכה קונה שם, ותנא דמתני' סבר דבהמה גסה ניקנית במסירה אפי' ברשות שהמשיכה קונה שם, דהיינו בסימטא, ואתיא דרב דהתם כאביי ורבא. ומסתברא, כיון דנקט במילתי' דרבי ספינה נקנית במסירה, ולא נקט בהמה ניקנית במסירה כדנקט תנא דמתני' דקדושין, דדוקא ספינה קאמר, והא ודאי דכ"ע אין מסירה קונה בשאר מטלטלין, אלא או בבהמה לתנא דמתני' דקדושין או בספינה, שהרי משנה שלימה שנינו [קדושין כ"ו ע"א] נכסים שאין להם אחריות אין ניקנין אלא במשיכה, אע"ג דאית ליה לתנא דמתני' דהתם בהמה גסה ניקנית במסירה, ודברים שדרכן להגביה לא קנה אלא בהגבהה. וכיון וכל שאין אתה מוצא מסירה אלא בבהמה ובספינה אין לתלותם זו בזו כיון דלא תני להו גבי הדד, אלא חד תנא תנא לה בבהמה וחד תנא תני לה בספינה. הלכך אע"ג דקיי"ל גבי ספינה דניקנית במסירה בר"ה, אין ראי' מזה לבהמה. והא דשייכא מסירה בבהמה וספינה יותר משאר מטלטלין, נראה בעיני טעמא דמילתא, משום דבהמה דרך לאחוז בה כדי שלא תברח, לפיכך ראוי לקנותה באחיזתה וספינה דמהניא בה מסירה, לפי שאין דרך בני אדם להכניס ספינתם בביתם, אלא דרך להניחם על שפת הים והנהר או במקום שעושין אותם, ואין דרך הלוקח להוליכה לביתו, אלא מניחה במקום שהיא עד זמן שיפרש בים. לפיכך לא הצריכו בה חכמים משיכה. ודוקא בספינה, אבל לא תיבות גדולות וכלים כבדים, שהרי דרכן של בני אדם כשלוקחין אותם נושאין אותם לתוך ביתם. ולפי דרכינו למדנו, כי טעם המסירה בבהמה וספינה עצמה אינן מטעם א', ואין לתלותן זו בזו.
אמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. ס"ל לרב פפא דאותיות אין נקנות במסירה וצריכות כתיבה ומסירה. וה"ה למ"ד אותיות נקנות במסירה צריך למימר ליה בעל פה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה.
אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמי' דרב פפא וכו' א"ל אין, לצור ולצור. י"מ כיון דאמרי' לצור ע"פ צלוחיתו קנאה, היכא דלא אמר לו קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה הרי המקח קיים לענין קניית הנייר לצור ע"פ צלוחיתו, ולא אמרינן להוי בטול מקח כדין אונאה יותר משתות, דהא קיי"ל [ב"מ ס"ג ע"ב] דבכדי שאין הדעת טועה המקח קיים והוי מחילה. ודברי תימה הם, שהרי כיון שאין דרכן של בני אדם לקנות שטרי חוב לצור ע"פ הצלוחית, לא היה לנו [לתלות יתרון הדמים במחילה, אלא היה לנו] לומר שהיה סבור לקנות החוב, דלאו כולהו אינשי דינא גמירי, והיה חושב שיקנה החוב אע"פ שלא כתב לו קנה לך הוא וכל שעבודי' דאית ביה. ותדע דהאי גברא לאו דינא גמיר, אע"פ [שתאמר] שהוא קונה השטר לצור ע"פ צלוחיתו, כי למה הוצרך להקנות לו הנייר בכתיבה, וכ"ת לראיה בעלמא, הא כיון דכתיב לי' קני לך, משמע דלהקנאה כתב לו כך, ועוד דלא עביד אינש שטר ראיה לפחות מש"פ, והיאך יוציא זוז בשכר הסופר על פחות משוה פרוטה, [וגם קלף גדול כזה] כדי לצור זה ע"פ צלוחיתו. ונראה בעיני דודאי המקח בטל, דמקח טעות הוא, שהי' סבור לקנות השטר בכתיבה זו. והא דאמרי' וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך, הכי פירושא, כיון דמוכחא מילתא דלקנות השעבוד נתכוון, כמו שמפורש בו שיקנה השעבוד דמי, ולקנייה בכתיבה זו, כיון שכתב לו קני לך השטר אע"פ שלא כתב לו וכל שעבודא דאית ביה, וא"ל אין לצור ולצור כלומר הרי אין במשמעות הכתיבה זו אלא שיקנה הנייר לצור ע"פ צלוחיתו, הלכך לא קני מכח כתיבה זו שעבודא דאית ביה.
<h2>דף עז.</h2>
ה"ג בספרי ספרד ובהלכות מר יהודאי גאון ז"ל וכן הוא בפי' ר"ח ז"ל ובהלכות רב אלפסי ז"ל אמר אמימר הלכתא אין אותיות ניקנות במסירה. והכי קיי"ל כדפסק אמימר, ורב אשי נמי הכי ס"ל דקאמר סברא נמי הוא מילי נינהו ומילי במילי לא מקניאן. וסוגיין נמי בשלהי זה בורר [סנהדרין ל"ו ע"א] מוכחת דלית הלכתא כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה. והא דגרסינן בפ' גט פשוט [קע"ב ע"ב] אותיות ניקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראי' על המסירה רבא אמר אין צריך להביא ראיה, לאו למימרא דס"ל לרבא הכי, אלא אליבא דמ"ד אותיות ניקנות במסירה נחלקו אביי ורבא אם צריך להביא ראיה על המסירה אם לא. אבל רבא אליבא דנפשי' ס"ל דאותיות אין ניקנות במסירה. וההיא דיבמות מוכח נמי הכי בפ' האשה בתרא [יבמות קט"ו ע"ב] בענין יצחק ריש גלותא דהוה אזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב, ומוכח רבא התם דלא חיישינן לתרי יצחק דהנהו שטרי דכתוב בהו נאני בר חבו וחבו בר נאני ומגבי בה רבה בר אבוה זוזי, אע"ג דנאני בר חבו וחבו בר נאני במחוזא שכיחי טובא, ודחי ליה אביי ואמר התם למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר בה, אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות ניקנות במסירה, ורבא ודאי לנפילה ופקדון לא חייש אפי' היכא דלא שמיה כשם בעל השטר, דהא שמעינן ליה דאמר אין צריך להביא ראי' על המסירה, א"כ בהנהו שטרי דהוה כתיב בהו נאני בר חבו וחבו בר נאני, כיון דליכא למיחש לנפילה ופקדון, אם איתא דס"ל לרבא אותיות ניקנות במסירה למאי שייך למיחש בה, דהא א"נ מסר לי' חבריה קנה, דאותיות ניקנות במסירה, וכטעמא דאהדר ליה אביי, והיכי מייתי מינה ראי' דלא חיישינן לתרי יצחק, אלא ש"מ דס"ל לרבא אין אותיות ניקנות במסירה, והיינו דמוכח מינה דאי חיישינן לתרי יצחק הו"ל למיחש נמי בהנהו שטרי, דילמא חברי' מסר לי' האי שטרא לקנותו ואין אותיות ניקנות במסירה. והכי משמע מההיא דדחי אביי וקאמר מאי אמרת דילמא מסר לי' וכו', מראין הדברים דהיינו עיקר חששא דהוה איכא למיחש אי חיישינן לתרי יצחק, משום דס"ל לרבא אין אותיות ניקנות במסירה. ואשתכח דהא דאמר רבא בפ' גט פשוט אין צריך להביא ראי' על המסירה, אליבא דמ"ד אותיות ניקנות במסירה [קאמר להו ולא אליבא דנפשי'. מיהו אביי ודאי ס"ל אותיות ניקנות במסירה] כדאמר התם בהדיא מאי אמרת דילמא מסר לי' אותיות ניקנות במסירה. ומ"ה איצטריך לי' לאביי ליתן טעם לומר שאין לחוש לפקדון בהנהו שטרי, משום דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גבה, דמשמע הא לאו הכי הוה לן למיחש לפקדון, דאזיל אביי לטעמי' דאמר בפ' ג"פ צריך להביא ראי' על המסירה משום דחיישינן לפקדון.
א"ל רב אשי לאמימר כו' רב אשי אמר סברא נמי היא וכו' מילי נינהו ומילי לא מקניין. דאע"פ שמוסר לו האותיות אין המסירה נחשבת מעשה אלא לגוף הנייר, אבל להקנאת השעבוד אין כאן אלא מילי, שהרי אם הוא מוסר לו הנייר לא מסר לו בכך קרקעות ומטלטלין של חברו המשועבדים לו. וכיון דלגבי השעבוד מילי הוא דמסר ליה לא מקניאן במילי, עד שיכתוב לו קנה לך הוא וכל שעבודא דאית בי'. וא"ת כי כתב לו נמי כתיבה זו גם היא מילי הויא, לא היא דכיון שכותב שטר על הקנאה זו לזה הלוקח, אין שטר זה נקרא מילי. ואותיות דקרינן להו מילי לגבי לוקח הוא דקרינן להו מילי, לפי שלא נכתב השטר על שמו, ולא נתחייב לו הלוה בשטר זה, אבל ודאי לגבי המלוה שכתב לו הלוה שטר זה ונשתעבד לו בשטר לא מיקרי מילי, שהרי אמרה תורה שמוכרים ומשתעבדים בשטרות. ואמר הרב ר' יוסף הלוי ז"ל דכתיבה ומסירה דוקא בעיא, אבל בקנין ומסירה לא מיקניאן אותיות, ואע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד [מ' ע"א], ה"מ כשהקנין גומר הקנייה ואין הכתיבה צריכה אלא לראיה, הלכך כיון דאיכא קנין לא צריך לאמלוכי בה על הכתיבה, אבל באותיות אין קנין מועיל. וכמה שני לא הוה סלקא הך סברא בידן, והוה מסתברא לן דאותיות ניקנות בקנין ומסירה, דאין לך דבר שנקנה בשטר ואינו נקנה בקנין, והרי הוא יכול להקנות השעבוד שנכסי חבירו משועבדים לו בקנין כמו שהוא יכול להקנותן בשטר. ועדיף נמי קנין משטר, דבקנין יכול להקנות שעבוד מטלטלין משא"כ שטר, דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו. והשתא אסתבר לן דודאי כתיבה ומסירה קאמרי', דהא במכירה נמי בעינן כתיבה כדאמרי' האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה כו'. ואי אמרת כתיבה לאו דוקא אלא ה"ה לקנין, כיון שיכול להקנות בו שעבוד קרקעות חבירו המשועבדים לו, א"כ במכר למה הצריכו כתיבה, ליקני בכסף ומסירה, שהרי יכול להקנות קרקעות המשועבדים לו בכסף כמו בכתיבה, במקום שאין כותבין את השטר, ואפי' במקום שכותבין את השטר קרקע בכסף הוא משתעבד, שאם עשה לו שדהו אפותיקי בכסף אין צריך שטר. ועוד נלמוד דבר זה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב דאותיות אין ניקנות באגב בלא כתיבה, שלא אמרו בשמועה זו אלא דאגב במקום מסירה באותיות, ולא שיהא במקום כתיבה. וכ"כ חכמי צרפת ז"ל, ואי ס"ד דקנין ומסירה אי נמי כסף ומסירה מהני באותיות, אם כן בעל כרחין נמי מהני בהו למהוי במקום מסירה ובמקום כתיבה, דבמקום מסירה ודאי מהני כדמוכח שמעתין קמן, ובמקום כתיבה מהני שהרי הוא יכול להקנות לו קרקעות המשועבדים לו באגב, כמו בכתיבה, ועוד תדע דאין אותיות ניקנות בקנין דהאי קנין מאי עבידתי', שהרי אין אדם יכול להקנות לחבירו קרקעות המשעובדים לו כיון דעכשיו אינם שלו דהא אינו יכול להקדישן דק"ל כרבא [פסחים ל' ע"ב] דאמר בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, ומכירת שטרות בכתיבה ומסירה מתקנתא דרבנן היא, כדמוכח בפ' מי שמת [קמ"ז ע"ב] וכ"כ הרב אלפסי ז"ל. והטעם, דאין אדם יכול להקנות קרקעות המשועבדים לו. ותדע דמדרבנן הוא, דהא ודאי כתיבה ומסירה מהניא אע"פ שאין קרקע ללוה אלא מטלטלין דלא מקניאן בכתיבה. ולפי' אמרו המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, לפי שאין המכירה מן התורה. ונמצא כי מה שהצריכו כתיבה ומסירה, לא מפני שתחול הקנאת הכתיבה על השעבוד, אלא מן הטעם שאמרנו דמילי במילי לא מקניאן. וכך פי' הדבר, דאע"פ שמוסר לו האותיות צריך שיאמר לו קני לך הוא וכל שעבודא דאית בי'. ואפי' לרב כהנא דאמר וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך, נהי דאין צריך לפרש קני לך הוא וכל שעבודא דאית בי', מ"מ צ"ל קני לך, דרוצה לומר, שיקנה כח וזכות שיש לו בשטר זה. דאי לא אמר לי' ולא מידי, אין המסירה אלא הקנאת גוף הנייר הנמסר מיד ליד. הלכך כיון שצריך לפרש ולומר לו קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, צריך שיהיו דברים הללו נכתבים, ולא שיאמר לו כן בע"פ, דמילי במילי לא מקניאן. ומן הטעם הזה לא סגיא בכסף ומסירה, א"נ בקנין ומסירה, שהרי אע"פ שיש שם כסף וקנין צריך הוא לפרש ולומר קני לך הוא וכל שעבודא דאית בי', וכיון דצריך הוא למילי, וזכות וכח האותיות שזה קונה מילי נינהו, לא מקני במילי אלא בדברים הנכתבים.
שני שטרות הן אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. קשיא לן היאך חוזר בשטר והלא על כרחו יכולין לכתוב את השטר, כיון שאין כתיבת השטר חובה לו. דאי במכר מיירי, בלא שטרא נמי חייב באחריות אם נמצאת שאינה שלו או שבא בעל חובו וטרפה, ואע"פ שלא פירש לו את האחריות, וממשעבדי נמי גבי לוקח, דאמר רב [מ"א ע"ב] המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. ואי במתנה מיירי בין בשטר בין בעל פה אין בה אחריות. ואית דדחקי ומוקי לה במתנה, וכגון שפירש ואמר שיכתבו לו שטר באחריות, וחוזר בשטר ושוב אין בה אחריות, ואע"פ שנתן לו באחריות והחזיקו, כל זמן שלא כתב לו שטר, נראה שאינו גובה מנכסים משועבדים, דדוקא מוכר שדהו בעדים קאמר רב ולא נותן בעדים. והרב ר' יונה כתב דשטר שיש בו אחריות אין כותבין אלא ברשות מוכר, ואע"ג דבלא שטרא נמי גובה מנכסים משועבדים. וטעמא דמילתא, לפי שאין כותבין שטר שעבוד וחיוב על האדם אלא ברשותו משום דמפרסמא מילתא דשטרא וזילי נכסיה כשיודעים שנכסיו משועבדים. דאע"ג דאיכא קלא בלא שטר, טפי מפרסמא מילתא בשטרא. תדע, דאמרי [מ"א ע"ב] ג' לקוחות מצטרפין, אמר רב וכולן בשטר. ועוד, דאע"ג דאי ליכא שטרא נמי גבי ממשעבדי בעדים, מ"מ כי כתבי ליה שטרא משתעבד בשטר זה בלא העדת עדים. ואם אין שם שטר צריכין עדים להעיד בפני ב"ד ובפני המוכר כשיבא לגבות ממנו. לפיכך אין להם להעיד על שעבודו בשטר שלא בפניו אלא במצותו. ואם כתבו שלא במצותו אין בשטר כלום, לפי שהעידו שלא בפניו ושלא בפני בית דין. וכי אמרינן [גיטין ג' ע"א] עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי, דוקא כשכותבין מדעת המוכר והלוה, שאין להם רשות לכתוב שלא מדעתו, לפי שהכח שיש לעדות בשטר שכותבין וחותמין שלא בפניו ושלא בפני ב"ד אינו אלא כשכותבין מדעתו. וה"מ, בשטר דאתי לידי גוביינא, כגון שטר מכר, אבל בשטר מתנה או בשטר שאין בו אחריות, כיון שכבר זכה זה במקחו, ואין סופו לגבות מן המוכר כלום, יש להם רשות לכתוב לו שטר שלא במצות. ומהאי טעמא קיי"ל [קע"א ע"א] כותבין עשרה שטרות על שדה אחת בשטר מתנה או בשטר שאין בו אחריות. ובשטר שיש בו אחריות קיי"ל דעדים שעשו שליחותן אין חוזרים ועושין שליחותן, ואע"פ שצוה אותם המוכר לכתוב לו את השטר, נאבד או נמחק אחר שכתבו לו אין רשאין לחזור ולכתוב לו שטר. ורב גופיה אמרה התם, ואע"ג דשמענא ליה דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. וקשיא לן כיון שזכו העדים בשדה זו ללוקח ואמר להם שיכתבו לו את השטר, היאך חוזר בשטר. כלום הלוקח שדה באחריות ובתנאי שיכתבו לו את השטר, והחזיק הלוקח וקנה, מי מצי א"ל בתר הכי לא כתיבנא לך שטרא. וחכמי צרפת כתבו, דכל זמן שלא כתב לו את השטר יכול לחזור בו על כתיבת השטר, ומצי מוכר למימר ליה אי ניחא לך בזביני בלא שטרא מוטב, ואם לאו אחזיר לך מעותיך. מיהו הא ודאי לא מצי א"ל כיון שהחזקתי ע"כ מקח קיים ושטרא לא אכתוב לך. משום דא"ל, על דעת שתכתוב את השטר לקחתי. ומ"מ נ"ל דלענין חיוב אחריות אינו כן, ואפי' במתנה אם א"ל שדה זו אני נותן לך באחריות ולך חזק וקני קנה ונתחייב לו באחריות, וכמו שמתחייב באחריות על ידי שטר, מתחייב באחריות בחזקה למגבי בני חרי. אבל לכתוב לו את השטר אינו יכול להתחייב בחזקה דהו"ל כקנין דברים. על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה. תמיהא לי מאי קמ"ל, פשיטא, דכיון דא"ל ע"מ, אם לא נתקיים התנאי המכר בטל, דאע"ג דקיי"ל [גיטין ע"ד ע"א] כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, כשיתקיים התנאי מתקיים המקח מעכשיו, אבל אם לא נתקיים התנאי פשיטא שאין המקח מתקיים. ואין לומר דאתא לאשמועינן שחוזר בשטר, וממילא חוזר בשדה, דהא כבר שמעינן מרישא שחוזר בשטר. ואיכא למימר, דאגב רישא נקט סיפא.
ורב חייא בר אבין א"ר הונא שלשה שטרות הן וכו' ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו. בפ' שנים אוחזין [ב"מ י"ג ע"א] מוקמינן לה להא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו בשטרי אקנייתא, דאי לאו הכי איכא למיחש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות מניסן שלא כדין, והאך מתני' נמי דקתני כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו בהכי נמי צריכין לאוקומה. ואם תאמר כיון דבשטרי אקנייתא מיירי, למה הלוקח צריך לחזור אחר שטר שכתב המוכר ולקנותו באגב, הרי יש להם לעדים לכתוב לו שטר אם לא יתן לו המוכר את השטר, דקיי"ל [מ' ע"א] סתם קנין לכתיבה עומד, ואע"פ שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת [קס"ח ע"ב], כל זמן שלא נמסר השטר לידו רשאין לכתוב לו שטר אחר. לא היא, דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד, כיון שאמר להם מתחלת הקנין שיכתבו את השטר ויתנוהו בידו והוא יתננו ללוקח, אם יתרצה לו על דמי השדה ונמצא קונה משעת קנין, שוב אין להם לעדים לכתוב ללוקח שטר אחר, שהרי זה כמו שמנען בפירוש משעת הקנין מלכתוב לו שטר אחר. ועוד היה אומר ר"ש ז"ל, דוקא סתם קנין לכתיבה עומד אמרינן, כלומר בסתמא כל זמן שלא יעכב המלוה או המוכר על כתיבת השטר אבל יכול הוא לחזור בו, ואין כותבין את השטר על כרחו והיינו דאמרי' התם [מ' ע"א] קנו מידו לא צריך לאמלוכי ביה, הא אם יעכב בידם מלכתוב את השטר אין כותבין. וקרובין דברי רבינו זצ"ל לפי מה שפירשנו שהמוכר חוזר בשטר כל זמן שלא נכתב ונמסר, ואע"ג דבלא שטרא נמי גבי ממשעבדי. הלכך, כי איכא קנין נמי, נהי דבסתמא ניחא ליה שיכתבו לו את השטר, מיהו אין יכולין לכתוב את השטר על כרחו. ואפי' אם פירש להם שיכתבו לו את השטר וקנו מידו על כך, אע"פ שמחייב עצמו באחריות ע"י קנין או חזקה. אבל בכתיבת השטר אין יכול לחייב עצמו דה"ל כקנין דברים. הלכך אע"ג דקנין אית לי' קלא כמו שיש קול לשטר, ול"ש מכר ול"ש הלואה בעדים וקנין גובה מנכסים משועבדים [משעת הקנין אע"פ שלא כתבו את השטר, כמו שכתבו בפ'] חזקת הבתים, מ"מ אין העדים רשאין לכתוב שטר חיוב ושעבוד על אדם שלא ברצונו.
וקשיא לן כיון דבשטרי אקניתא עסקינן וכדכתיבנא, מעתה היאך קונה שטר בדין אגב, בחזקה שהוא מחזיק בשדה זו, והרי השדה קנוי לו משעה ראשונה שזכו לו העדים בקנין כשכתבו לו את השטר, ואלו המחזיק בשדה שכבר היא שלו מקודם לכן ודאי אינו קונה נכסים שאין להם אחריות אגב אותה חזקה. וכ"ת לא זכה הלוקח בשדה בקנין שקנו העדים בעבורו אלא א"כ מסר המוכר השטר בידו, דע"מ כן קנו מידו שימסרו השטר בידו, ואם יתרצו שניהם במכר יתן לו השטר ויחול קנין זה מעכשיו. ועוד דודאי לא זכו העדים ללוקח בקנין אלא ע"מ שיתרצה הלוקח במכר ליתן דמי השדה, וכשבא הלוקח אינו מתרצה עד שימסרו השטר בידו, ונמצא שלא זכה בשדה עד שיזכה בשטר. מ"מ יש להקשות, אם זוכה הוא בשטר איגלאי מילתא שזכה בשדה משעת הקנין, וא"כ היאך הועילה החזקה שהחזיק זה בשדה לקנות השטר אגבה, כיון דאיגלאי מילתא שכבר זכה בשדה זו מקודם חזקה זו. ואפשר לומר דכיון שהועילה חזקה זו לענין שאין שניהם יכולין לחזור בהם במכירת השדה, דמקודם חזקה זו שניהם היו יכולין לחזור בהם כל זמן שלא מסר המוכר את השטר ביד הלוקח, הלכך קונה הוא אגב אותה חזקה את השטר. ולא מתחוורא האך סברא, דכשאתה אומר זכה בחזקה זו בשטר באגב, וממילא זכה בקנין משעה ראשונה לטרוף לקוחות, תרתי דסתרין אהדדי נינהו, דאי מיגליא מילתא למפרע שזכה בקנין משעה ראשונה היאך זכה בחזקה שהחזיק אח"כ לקנות השטר אגבה, שהרי אין אדם זוכה אגב חזקה שהוא מחזיק בקרקע שהיא שלו מכבר. ונראה בעיני דהכא לאו בשטרא אקנייתא עסקינן אלא מיירי כגון שהלוקח בעיר וטרוד בעסקיו או שהוא חוץ לעיר ועתיד היום לבא שם, וקדם המוכר וכתב לו את השטר שלא בפניו, ויהא ביד העדים שאם יבא היום יתנוהו לידו ויזכה בשדה בשטר, ואם לא יבא היום יקרעוהו. ובא היום וא"ל המוכר החזק בשדה זו וקני אגבה השטר שהוא פקדון ביד העדים. וכיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ביד העדים, [שהרי הקרקע לא היה קנוי לו כלל מקודם חזקה זו, לפי' קונה השטר אגבה]. ומתני' דקתני כותבין שטר למוכר וכותבין שטר ללוה ודאי צריכין לאוקמא בשטרי אקנייתא, דכותבין שטר למוכר משמע שנותן אותו ביד המוכר. והא ודאי אי לאו דבשטרי אקנייתא נינהו חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא יתן עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין. והא דאמרי' הכא כאותה ששנינו, לאו למימרא דמיירי לגמרי כענין אותה משנה, דהתם משום דמיירי שמוסרין השטר למוכר צריכינן לאוקמה בשטרי אקנייתא. אלא הא דקאמר כאותה ששנינו, על צורת הענין הביאה, דדמיא לה בקדימת מוכר לכתוב שטר ללוקח שלא בפניו, ואין העדים שחותמין על השטר חוששין למיחזי כשיקרא, כי שמא ימלך ולא ימסר השטר ללוקח או הלוקח לא יתרצה במכר.
<h2>דף עז:</h2>
וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין כו'. בגמרא פריך מינה לרב אשי אלמא שטרא נמי מיקני באגב, וקשיא לרב אשי דאמר מילי במילי לא מקניאן. וא"ת מי דמי, התם לפי שנכתב השטר על שם הלוקח, ואין צריך עוד להקנאתו אלא מסירה, שהרי כל שטר שכותבין ללוקח או למלוה במסירה זוכה בו, הלכך אגב במקום מסירה הוא, אבל בשטר שנכתב על שם אחר ובא להקנותו לא סגי במסירה, וצריך כתיבה עמה, דמילי במילי לא מקניאן. תשובתך, אין הדבר כן, אלא כל שטר שבעולם נקרא מילי, לפי שעיקר מה שזוכין בו הלוקח והמלוה לא לגוף הנייר אלא לכח וזכות שבו. ומה שאמרה תורה שמוכרין ומשתעבדין בשטרות לפי שהם דברים הנמסרים מיד ליד, וכדכתיב [ירמיה ל"ב] ואקח את ספר המקנה ואת החתום, ובהכי אמר רחמנא דקונין בשטרות. וכיון דס"ל לרב אשי דמשום הכי לא מהניא מסירה באותיות דכיון דצריך למימר לי' קנה לך איהו וכל שעבודא דאית ביה צריך שיהו דברים הללו נכתבים, דמילי במילי לא מקניאן. מעתה כל שטר שכותבין ללוקח ולמלוה צריך מסירה, דכי מסר לוה שטרא אין צריך שיאמר לו כלום, שהרי ההקנאה מפורשת בשטר, ובדברים הנכתבים והנמסרים מיד ליד הוא קונה. אבל כל זמן שאינו מוסר השטר בידו א"א להקנותו לא בקנין ולא באגב, דכיון שצריך שיאמר לו כשמקנה לו בקנין או באגב, קנה לך שטר שבמקום פלוני, אין השטר קנוי לו בכך, דמילי במילי לא מקניאן. ופרקינן, אגב שאני דאלים טובא, ואפי' מילי מקניאן בהא, דאע"ג דצריך (לומר לוה) [למימר ליה] אגב וקני, (מתוך) [דמתוך] שנגמרת קנית הקרקע קונה אגבה כל דבר, הרב ר' יונה ז"ל.
ושמעינן מהכא דאותיות נקנות באגב אע"פ שלא נכתבו על שמו, וכמו שעומד אגב במקום מסירה בשטר שנכתב על שמו עומד כן במקום כתיבה ומסירה גם באותיות שלא נכתבו על שמו, שהרי לא הוצרכה כתיבה אלא משום דמילי במילי לא מקניאן, וצריך שיהו דברי ההקנאה הצריכין לפרש נכתבין. וכיון דאסיקנא דאגב שאני וקונה בו מילי במילי, דאע"ג דבעי למימר אגב וקני, אפ"ה קונה במילי בלא כתיבת השטר וכח שבו שהוא מילי, ה"ה שהוא קונה אגב ארעא אותיות שלא נכתבו על שמו בלא שום כתיבה, [לפי] שהשטר שהוא מילי נקנה במילי שאומר לו קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה כיון שאומר לו שיקנה אגב ארעא ואין צריך כתיבה. וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, וקא פשיט לן מהא דאמר אגב שאני. אבל ר"ח ז"ל כתב, דאגב במקום מסירה בלבד הוא עומד, הלכך בשטר שנכתב ללוקח הואיל ובמסירה סגיא לי' באגב נמי סגיא, [אבל] באותיות דבעי כתיבה ומסירה בעינן כתיבה ואגב או כתיבה ומסירה. וא"ת למה אמרו מסירה ולא אמרו בהגבהה. דהא קיימא לן [פ"ו ע"א] דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. וה"ה דבמסירה לא קני, שהרי מסירה בכלל משיכה. ועוד דקיימא לן דלא קניא מסירה אלא בספינה. דמשיכה קשה כדכתבינן לעיל. י"ל מסירה שהוזכרה באותיות היינו הגבהה. ולפיכך לא הזכירו בה הגבהה, שאין דרך הבעלים להניחם ע"ג קרקע כדי שיגביה הלוקח אותם מן הקרקע. אלא דרך להצניעם בחפיסה או בדלוסקמא. וכשבא למכרם לוקח אותם משם ומוסר אותם ביד הלוקח. וזהו לשון מסירה שהוזכר באותיות. הרב ר' יונה ז"ל.
פיסקא. מכר את הצמד לא מכר את הבקר את הבקר לא מכר את הצמד רבי יהודא אומר הדמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. אע"ג דתנא רישא מכר את הצמד לא מכר את הבקר, הוצרך לשנות וחכמים אומרים אין הדמים ראיה, דהוה אמינא דרבי יהודה לא מיפלג פליג, דהא דאמר ת"ק מכר את הצמד לא מכר את הבקר, בשאין שם הודעת דמים, כגון שמכר לו את הצמד בקנין כדשיימי בי תלתא, ויכול המוכר לומר לא מכרתי לך אלא הצמד, ונותן לו דמי הצמד. ובהא דקתני רישא מכר את הקרון לא מכר את הפרדות לא פליג רבי יהודה לומר שהדמים מודיעים. לפי שבכל מקום אין קורין לעולם לפרדות קרון בשאין אדוקין בו. אבל יש מקומות דקורין לבקר נמי צמד. וקרא נמי כתיב [מלכ' א' י"ט] והוא חורש שנים עשר צמדים. ומשום הכי קאמר רבי יהודה הדמים מודיעים. גמרא. היכי דמי. דמפלגי רבי יהודה ורבנן. אילימא דקרו לה. באותה העיר לעול צמד ולא לשוורים. אלא לבקר קורין בקר ולא צמד. צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה. ואמאי קאמר ר' יהודה הדמים מודיעים שמכר את הבקר. ואין לומר שהדמים מודיעים לכלול בלשון מה שאינו במשמעו. ה"ג אלא דקרו ליה לבקר נמי צמד כוליה זבין ליה. פירוש כולן קורין לפעמים את הצמד צמד ולבקר בקר, ופעמים קורין לבקר נמי צמד. כוליה זבין ליה. דודאי יש לנו לומר שהדמים מודיעים, כיון שיש במשמע צמד בקר נמי, דהא זמנין דקרו לבקר נמי צמד. לא צריכא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר וקרו ליה לבקר צמד. פירוש מקצת אנשי העיר קורין לצמד צמד ולבקר בקר, ומקצתן קורין נמי לבקר צמד. ר' יהודה סבר הדמים מודיעים וע"י הודעת הדמים יש לנו לדון שזה המוכר [הוא] מאותן שקורין לפעמים לבקר נמי צמד. ורבנן סברי אין הדמים מודיעים, ויכול לטעון הריני מאותן שאין קורין לעולם לבקר צמד. ונמצא שאין בקר במשמע לשון צמד שאמרתי ללוקח, ואין הדמים מודיעים לכלול בלשון מה שאינו במשמעו. וגם אין לדון מפני הודעת הדמים שזה האיש מאותם שקורין לבקר נמי צמד, כיון שהוא טוען בבריא שאינו מהם. והמוציא מחבירו עליו הראיה. מיהו באתרא דכולהו קרו נמי לצמד בקר, אע"ג דזמנין דקרו לצמד צמד ולבקר בקר, כיון שיש במשמע בקר לשון צמד, הרי הודעת הדמים במקום פירוש, וכמי שפירש לו צמד ובקר דמי. ולפי שראיתי בספרי ספרד דגרסי הכא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר וקרו ליה לבקר נמי צמד ובתחלת פרק המוכר [ס"א ע"ב] בענין המוכר בית לחבירו בבירה גדולה גרסינן לא צריכא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקרו לבירה נמי בית, נראה לי [דהכא] באתרא דרובא קרו לצמד צמד ולבקר בקר אע"ג דמיעוטא קרו לבקר נמי צמד מודה רבי יהודה דאין דמים מודיעים. דלא שבקינן רובא וחזקת ממון מפני הודעת דמים. אע"ג דגבי המוכר בית לחבירו בבירה גדולה שבקינן רובא מפני ראית מצרים החיצונים אי לאו מטעמא דאמרינן התם מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אילין וכו'. דכי אית ליה לרבי יהודה דמים מודיעים כגון היכא דמקצתן קרו לצמד צמד ולבקר בקר ומקצתן קרו ליה לבקר נמי צמד, ולא ידעינן אם הרוב מאלו או מאלו אי נמי כגון שהם מחצה על מחצה. מיהו היכא דרובא קרו לבקר נמי צמד מסתברא דאפילו רבנן מודו דאמרינן דמים מודיעים, כי היכי דאמרינן גבי מוכר לחבירו בית בבירה גדולה דהיכא דרובא קרו לבירה נמי בית דכולה זבין ליה כיון שמצר לו מצרים החיצונים, ולא אמרינן מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אילין כלום ולא כתב ליה מצרים הרחיב לו. דכיון דרובא קרו לבירה נמי בית לא הוצרך לפרש ולכתוב לו ולא שיירית וכו', כיון שמצר לו מצרים החיצונים. ואע"ג דרובא גופייהו זמנין דקרו נמי לבית בית ולבירה בירה, ואע"ג דלא ידעינן האי גברא אם הוא מן הרוב. הכא נמי כיון דרובא קרו לבקר נמי צמד ויש כאן הודעת דמים לא הוצרך לפרש לו בקר. והיינו דמקשינן בתחלת פרק המוכר שור לחברו ונמצא נגחן [ב"ק מ"ו ע"א], ולחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא. והא ודאי הלכה כרבנן דאמרי אין דמים מודיעים להוציא (ממנו) [ממון], ואפילו הכי מקשינן התם ולחזי אי דמי רדיא לרדיא. משום דרובא לרדיא זבני ומסייעא הודעת דמים לרובא להוציא ממון. ויש לדחות ראיה זו ולומר דלהכי פשיטא ליה לתלמודא התם שהדמים מודיעים, דכיון שיש במשמע שור בין שור הראוי לרדיא בין שור הראוי לשחיטה, [והאי גברא נמי זבין בין לרדיא בין לשחיטה], כדאיתא התם, דין הוא שתעמוד הודעת דמים במקום פירוש. וכדאמרינן בשמעתין דבאתרא דקרו לבקר נמי צמד אפילו לרבנן הדמים מודיעים, אע"ג דזמנין דקרו לצמד צמד ולבקר בקר כיון שיש בקר במשמע לשון צמד, הרי הודעת דמים במקום פירוש. אית דגרסי לא צריכא דאיכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא דקרו לבקר נמי צמד. וגרסינן נמי גבי המוכר בית לחבירו בבירה גדולה, לא צריכא דאיכא דקרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקרו לבירה נמי בית וכו'. ואי אין הדמים מודיעים ליהוי ביטול מקח.
<h2>דף עח.</h2>
ה"ג בספרי ספרד, וכי תימא קסברי רבנן כי האי גוונא לא הוי אונאה. פירש רבינו חננאל ז"ל, כה"ג מוכר בהמה, אין לו אונאה. ואע"ג דהכא במכירת צמד איירינן לרבנן ולא במכירת בקר. איכא למימר דקס"ד שאין אונאה במכירת צמד, לפי שאדם לוקחן ביוקר כשצריך לחרישה. כמו שאין אונאה לרבי יהודה במכירת בהמה. ולא איתחוור לן האי פירושא, דטעמיה דרבי יהודה בבהמה ומרגלית לפי שאדם רוצה לזווגן. ובצמד לא שייך האי טעמא, דמאי שנא מפירות כסות וכלים. הלא כל הדברים אדם לוקח ביוקר בעת הצורך כשאינן מצויין. ועוד דלא הול"ל כל כה"ג לא הויא אונאה. אלא הכי הול"ל קא סברי רבנן דצמד אין בו אונאה א"נ כל כיוצא בזה אין בו אונאה. דלא שייך למימר כל כה"ג על שם העצם, רק על ענין מן הענינים. ויש לפרשה כן, וכי תימא קסברי רבנן כל כה"ג, כלומר באונאה גדולה שהכל בקיאים בדבר, כגון כאן שהכל יודעים שאין הצמד שוה מאתים זוז, לפיכך אין בו אונאה. והתנן רבי יהודה אומר אף המוכר ס"ת וכו'. ומפרש התם בברייתא ס"ת לפי שאין קץ לדמיו. דשמעינן מינה דאף באונאה גדולה וידועה דבר רבי יהודה, כיון שנתן טעם לדבר לפי שאין קץ לדמיו. וא"ל רבנן לא אמרו אלא את אלו אבל ס"ת יש לו אונאה ואפילו באונאה גדולה וידועה כענין שדבר רבי יהודה. ופרקינן מאי אין הדמים ראיה נמי, ביטול מקח. ואי בעית אימא כי אמור רבנן כאן בכדי שהדעת טועה. כלומר אע"פ שרבי יהודה איירי אף באונאה גדולה ונחלקו חכמים עליו, מ"מ דוקא באונאה שהדעת טועה בה איירו ולא באונאה שאין שום דעת טועה בה, כגון זה שהדבר ידוע שאין הצמד נמכר במאתים זוז. הלכך ודאי מחיל והרי הוא כמי שהודיע לחבירו ואומר לו חפץ זה שאני מוכר לך במאתים זוז יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה. דאין לו עליו אונאה דידע וקא מחיל. ואהאי שינוייא בתרא סמכינן, דליכא דין אונאה וביטול מקח בדבר שאין הדעת טועה.
מתניתין. המוכר את החמור וכו' כליו. לקמן מפרש להו. ר' יהודה אומר וכו'. שיילינן בגמרא מאי שנא חמורך זה ומאי שנא חמורך הוא. ופירשה רבא חמורך זה ידע דחמריה הוא והאי דקאמר ליה זה משום כליו הוא דאמר ליה חמורך הוא לא ידע דחמריה הוא וה"ק ליה חמורך הוא שתמכרנו לי. גמרא. שק ודיסקייא. א"צ כי אם למשוי. וכומני, דהוא מרכבתא דנשי, גם הוא צרכי משוי, שאשה יושבת כמשוי. ואוכף ומרדעת צריכין בין לרכיבה בין למשוי. ת"ק סבר סתם חמור לרכיבה עומד. הלכך שק ודיסקיא וכומני שהם כלי משוי אינן מכורין. ואמרינן בגמרא אליבא דעולא, דאפילו אמר לו חמור וכליו אני מוכר לך, שק דיסקיא וכומני אינן מכורין. ונחום המדי סבר סתם חמור למשוי עומד. הלכך שק ודסקיא וכומני שהם כלי משוי אפילו לא אמר חמור וכליו מכורין. אבל אוכף ומרדעת, שהם צריכים בין לרכיבה בין למשוי, לדברי הכל מכורין אפילו לא אמר לו חמור וכליו. בעודן עליו. האי שק ודיסקיא מחלוקת בעודן עליו בשעת מכירה. אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום המדי לרבנן דאינן מכורין. ואוכף ומרדעת דברי הכל מכורין, כיון דעודן עליו. אבל אם אינן עליו אינן מכורין. או דילמא בשאין עודן עליו מחלוקת. ואוכף ומרדעת דברי הכל מכורין אפילו אין עודן עליו. או דילמא בין בזה בין בזה מחלוקת. ואוכף ומרדעת דברי הכל מכורין בין עודן עליו בין אין עודן עליו. ולא איפשיטא. וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא לתובע ולקולא לנתבע. כך פירש הלכה זו רבינו שמואל ז"ל. אבל הרב אבן מגש ז"ל כתב, נקטינן השתא דאוכף ומרדעת לעולם מכורין בין עודן עליו בין אין עודן עליו, ושק ודיסקיא וכומני לעולם אינן מכורין בין עודן עליו בין אין עודן עליו. וכ"כ הר"ם תלמידו ז"ל [מכירה פכ"ז ה"ד]. ונראה דהכי פירושה, בעודן עליו מחלוקת אבל באין עודן עליו מודה להו נחום המדי לרבנן דאינן מכורין. דכיון שהוא ראוי לרכיבה באוכף ומרדעת, לא מכר [שק] ודיסקיא וכומני באין עודן עליו. אבל אוכף ומרדעת מכורין, לפי שאינו ראוי לרכיבה ולא למשוי בלא אוכף ומרדעת. והא דתנן מכר את הקרון לא מכר את הפרדות, ואוקימנא לה כשאין אדוקין בו, אע"ג דקרון אינו ראוי לכלום בלא בהמה המושכת בו, מ"מ הפרדות ראויות לרכיבה ולמשוי בלא קרון. לפיכך אינן נעשות טפילה לקרון לימכר בכלל הקרון, כיון שאינן אדוקין בו. ואמרינן בגמרא דאפילו אמר חמור וכליו לא מכר שק ודיסקיא וכומני. ואין אומרים לא לחנם א"ל חמור וכליו, ולרבות שק דיסקיא וכומני נתכוין. אלא כיון דסתם חמור לרכיבה עומד אין שק דיסקיא וכומני נקראין כלי חמור. אלא אוכף ומרדעת וקלקי וחבק הם הנקראין כליו. ואע"פ שאמר זה דבר יתר, דרך המוכר לפרוט הדברים שהוא מוכר. ואינו דומה למה שאמר [ע"א ע"א] בזמן שאמר לו חוץ מאלו א"צ ליקח לו דרך, דדייקי לישנא יתירא. דהתם אין דרך המוכר לשייר הדברים [שאינם בכלל המכר, אבל דרכו לפרוט הדברים] שהוא מוכר, כיון שאינן נכללין בשם אחד, כגון מוכר את החמור שאין כלים בכלל לשון חמור אע"פ שהם מכורין בכלל מכירתו מחמת שהם תשמישיו. ואם א"ל חמור וכל מה שראוי להיות עליו אני מוכר לך כולן מכורין. והא דתנן ר' יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים אינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכו', הלכה היא. דלא שמעינן דפליגי רבנן עליה. ובגמרא מפרש רבא טעמיה דרבי יהודה, וקאמר רישא דהאי ידע דחמרא דידיה הוא, והאי דקאמר זה, משום כליו. וכיון דמפרש לסברא דרבי יהודה בטעם ברור, אין לנו לומר דפליגי רבנן עליה בהא, כיון שאין לנו ראיה על כך. דהא איכא למימר דדינא באפי נפשיה קאמר ולא פליגי רבנן עליה. ובגמרא אמרינן דקילקי, שלועזין צינגלאש פיטראל, דינן כאוכף ומרדעת. והראב"ד ז"ל פירש קילקי, בגד דק שמשימין לו סמוך לגביו, והוא מקבל כל הזיעה. על כן נקרא קלקי. חבק הוא חגור שחובקין אותו בו. אמר אביי ראב"י ורשב"ג כולהו ס"ל וכו'. כלומר בחדא שיטה הולכין, שמוסיפין מכירת תשמישין טפי מרבנן דידהו. חוץ מרבי מאיר לחודיה דס"ל דכולהו זבין, שהרי כלל כל תשמישי כרם. ואין לפרש דסבירא להו כי הדדי. דדילמא האי לא סבירא ליה דאידך ומר לא סבירא ליה דאידך. ומשום הכי לא קאמר אביי אמרו דבר אחד. איכא מ"ד דאביי פליג אדעולא דאוקי פלוגתייהו בשק דיסקיא וכומני. דלעולא טעמא דנחום המדי משום דסתם חמור למשוי עומד, ולפיכך מכורין כמו אוכף ומרדעת לרבנן, אבל אביי סבירא ליה דבאוכף ומרדעת נמי פליגי, דרבנן סברי דלא מזבן תשמישתיה ונחום המדי סבר דאיהו וכל תשמישתיה זבין. ולא נהירא לן הך סברא, דכיון דפירש עולא למתניתין ולא הוזכר עליה פירוש אחר, לית לן למימר דפליג עליה אביי. שאילו בא לחלוק על פירוש המשנה שפירש עולא היה לו לאביי לפרש על המשנה פירוש אחר. אלא ודאי דאביי לא פליג אדעולא. והא דחשיב נחום המדי בהדי הנך דסבירא להו כי מזבין איניש איהו ותשמישתיה זבין אע"ג דרבנן נמי סבירא להו דאוכף ומרדעת מכורין, מ"מ נחום המדי אית ליה מכירת תשמישין טפי מת"ק דידיה. וכן כולהו הנך תנאי דחשיב, משום דכל חד מינייהו אית ליה מכירת תשמישין טפי מת"ק דידיה. ותדע דהא חשיב ר' אלעזר אע"ג דמפרש התם טעמיה דר' אלעזר שלא נקרא בית הבד אלא על שם הקורה, דמכל מקום אית ליה מכירת תשמישין טפי מת"ק. וכן הרב אלפסי ז"ל כתבה להא דעולא בהלכותיו.
<h2>דף עח:</h2>
מתניתין. המוכר את החמור. סתם. סיח. בנו של חמור קרוי סיח. לא מכר את בנה. בגמרא מפרש מ"ש פרה מחמור. בור. של מים מכונסין. מכר אשפה. מקום עמוק שלשה או גבוה שלשה, שרגיל לתת לשם זבל בהמותיו, דבטיל זבל לגבי מקום דקביע. אבל מכר זבלו לא מכר אשפתו, מכר מימיו לא מכר בורו, וכן כולם. ומילתא דפשיטא (ליה) [היא] ולא איצטריך ליה למתני.
גמרא. היכי דמי. דבנו של חמור מכור בכלל החמור, ובנה של פרה אינו מכור בכלל הפרה. ואי דלא א"ל היא ובנה. והלכך לא מכר את בנה, דסבירא ליה להאי תנא דאין הבן נמכר בכלל האם משום דגופין מוחלקין הם. חמור נמי לא. ימכר סיח בכלל חמור. אמר רב פפא הכא במאי עסקינן דא"ל חמור מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך. לחלבה עומדת. ולא לטפויי בנה קאתי אלא לחלבה קאמר. דאי לא הוה [לה] חלב הוה ליה מקח טעות. הלכך (הו"ל מקח טעות) [מסתמא אין בנה מכור] עד שיפרש. אבל חמור שאין צורך בחלבה, האי דקאמר מניקה, שיש לה ולד קאמר, ועם הולד מכרה לו, וכמאן דמפרש בהדיא היא ובנה דמי. תוספתא [פ"ד ה"ג]. המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה. היינו מלבושיה. אע"פ שהיה די לה במקצתן, דכיון דאחד מן המלבוש[ים] מכור, דהא אי אפשר לה בלא מלבוש, הרי כולן מכורין. דמאי חזית דזה מכור ולא זה. דלמא איפכא הוא. הלכך הרי כולן מכורין, ועל המוכר שלא פירש עליו להביא ראיה. אבל לא מכר את השירין וכו'. אע"פ שעודן עליה בשעת מכירה. דהא אפשר לה בזולתם ולא הלבישן לה אלא כי היכי דלקפוץ עליה זבינא. שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד. דכיון שהזכיר לו מעוברת, ודאי להכניס הולד במקח נתכוין. דאי לא למאי קא מהני ליה אם היא מעוברת עכשו אם לאו. ועוד דעובר ירך אמו הוא, ואפילו בסתמא הוי מכור וכל שכן כשהזכיר לו שפחה מעוברת. אבל כשאמר לו שפחה מניקה אין לו להכניס הולד במקח מפני זה הלשון דמניקה, דמצי מוכר למטען להכי אמר ליה מניקה שהיא ראויה להניק את בנך, ומשום חלבה נתכוין, והמוציא מחבירו עליו הראיה, וכל שכן בפרה מניקה דאיכא למימר ודאי לחלבה נתכוין ולא בשביל הולד.
<h2>דף עט:</h2>
פיסקא. מכר בור מכר את מימיו. מתניתין יחדיאה הוא. ולא סבירא לן כותיה. ואע"ג דקיימא לן מוכר בעין יפה מוכר אין דנין בו כעין יפה דהקדש. דגבי הקדש אמרינן בגמרא הקדיש בור הקדיש מימיו. אבל מתנה דנין בה בעין יפה כהקדש ונתן שובך נתן יונים נתן בור נתן מימיו. וכי הא דתנן [ע"א ע"א] בד"א במוכר אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו זכו בכולן. י"א דדוקא בהאי דבור היא דאדחיא לה, אבל באשפה וכוורת ושובך קיימא לן כתנא דמתניתין. וכ"כ הר"ר משה ז"ל [מכירה פכ"ז ה"י]. והשתא אית לן לפרושי טעמא מאי פליג ת"ק דר' נתן על בור ומימיו ולא פליג אשארא. ואיכא למימר משום דמימי בור לאסתקופי מינייהו קיימי דהא מסתפק מינייהו כל יומא. והוו להו בתוך הבור כיין ותבואה שבתוך הבית שאינן נמכרין עם הבית שמזונותיו הם. ואם עומדים להסתפק מהם בכל יום והם הולכין ומתמעטין וכלים לגמרי. אבל הנך כולהו מקום גדילתן ולפרות ולרבות שם הם בתוכו ולא למעט אותם ולא להסתפק על כן הם מכורין עמהם. וטעמא דמסתברא הוא.
<h2>דף פ.</h2>
הלוקח פירות שובך. כגון שא"ל בניסן מכור [לי] פירות שנה [זו] מה שילדו בכל חודש וחודש אבל האמהות לא קנה. ודרך יונים לעשות שני יונים בכל חודש וחודש זכר ונקבה חוץ מחודש אדר שאינם יולדים. והנהו ולדות נמי גם הם לסוף שני חדשים עושים שני ולדות בכל חודש. וכל שני ולדות קרויין בריכה. מפריח. הלוקח בריכה ראשונה, מניח לפרוח עם האם, שאותם לא מכר לו ללוקח, שכן דרך המוכרים פירות שובך לעכב בריכה ראשונה להיות צוות לאימהות להתקיים השובך פן יברחו האימהות, והוא שובכו לא מכר. הלכך מסתמא בריכה הראשונה עיכב. ובגמרא מפרש דגם פירות הראשונים דההיא בריכה ראשונה שייר המוכר להיות צוות לאמה, דהיינו בריכה ראשונה, פן תברח. דהא אמה לא מצטוותא. ומכיון שתברח בריכה ראשונה תברח גם האם, ונמצא מפסיד שובכו. פירות כוורת. של שנה אחת, הדבורים הנולדים מן הכוורת. נוטל שלשה נחילים. נוטל הלוקח שלש חבורות הנולדות ראשונה בשלשה זמנים זה אחר זה. שכך דרך הכוורת, בתחילת ימי הקיץ יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים, והם ולדות שילדו האימהות, ויושבין על ענף האילן, ומביא כוורת חדשה ומכניסה לתוכו. וכן בסוף תשעה או שמנה ימים יוצא נחיל אחר, ומביא כוורת אחרת ריקנית ומכניסה לתוכו. וכן השלישי וקורין לו טריצול. ויש שעושין עד שבעה או עד שמונה פעמים במלכות יון. ואחרון אחרון גרוע. הלכך די לו בשלשה נחילין, שהן חשובין. ומסרס. בגמרא מפרש לאחר שנטל הלוקח שלשה נחילין בזה אחר זה נוטל השאר בסירוסין, כלומר בדילוג. שמניח למוכר אחד ונוטל אחד. חלות דבש. הכוורת לאחר שיצאו הנחילין לוקחין את הדבש, והוא עשוי חלות חלות. ויש בו עשרה או עשרים חלות זו בצד זו משעוה ודבש מעורבין יחד. והמוכר חלות כוורתו ולא מכר הכוורת רוצה הוא להכניסם בימות הגשמים להצניעה לשנה אחרת לעשות פירות. הלכך מסתמא שייר שתי חלות להתפרנס בהם הדבורים בימות הגשמים. גרופיות. ענפים, וחוזר וצומח.
[פיסקא] הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה. וכגון שמכר לו שובך לפירותיו, כלומר האמהות מכר לו לפירותיהן. ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אשמועינן מתניתין כל זמן שאינו חוזר היאך הדין. אמר רב כהנא ל"ק הא בה הא באמה. הא דתנן מפריח בריכה ראשונה היינו אמה, שאינו מפריח מן הבריכות שתלדנה האימהות, אלא בריכה ראשונה שתלד כל אחת מן האימהות. ולפיכך מניחה להם כדי שלא יברחו האמהות. והא דתניא מפריח בריכה ראשונה ושניה מיירי בבתה, כלומר שניה דקתני, לאו בריכה שניה שתלדנה האמהות, אלא שהוא מניח לבריכה הראשונה גם היא בריכה ראשונה שתלד, והיא שניה לאמהות. ולפיכך מניחין לבריכה הראשונה בריכה ראשונה שתלד גם היא, כדי שלא תברח הבריכה הראשונה עצמה ותברח האם. וה"ה שמניחין לאותה בריכה שניה בריכה ראשונה שתלד, שהיא שלישית לאמה, כדי שלא תברח הבריכה השניה ותברח הראשונה והאמהות עמה. אלא דתנא דברייתא לא תני ואזיל כי רוכלא. כך פירש הרב ר' יונה זצ"ל. ואלמלא ששנינו בברייתא מפריח בריכה ראשונה ושניה היה במשמע משנתנו שהוא מפריח בריכה ראשונה שתהא למוכר היא ופירותיה ופירי פירותיה. ואשמועינן תנא דברייתא שאין למוכר אלא הבריכה הראשונה עצמה ובריכה ראשונה שתלד, שהיא שניה לאמהות. וכן הדין באותה הבריכה הראשונה שתלד אמה. מאי טעמא דמצטוותא אברתא ואזווא דשבקינן לה. פירוש בן זוגה של אם. ובריכה היינו בריכה ראשונה זכר ונקבה. פיסקא. כוורת וכו'. במתניתא תנא נוטל, הלוקח. שלשת נחילים. הראשונים שהם חשובים יותר בזה אחר זה. מכאן ואילך נוטל. השאר בסירוגין. כלומר בדילוג שמניח למוכר א' ונוטל א'.
<h2>דף פ:</h2>
פיסקא. זיתים לקוץ וכו'. גמרא. טפח הדר צמח. ואע"ג דלא אנח שם גרופיות. בתולת השקמה. שלא נקצצה מעולם. סדן השקמה. שכבר נקצץ פעם אחרת וגדל. לפי שאין גזעו מחליף. אם יניח ממנו חוץ לקרקע, הואיל ונקצץ ראשו. ויש מיני ארזים שגזען מחליף, ובאותן מינין אינו חופר ומשרש.
<h2>דף פא.</h2>
מתניתין. הקונה שני אילנות בתוך של חבירו ה"ז לא קנה קרקע. אלא מקום האילן בלבד. אבל לא קנה תחתיהם וביניהם וחוצה להם כמלא אורה וסלו. ואף מקום האילן לא קנה אלא כל זמן שהאילן קיים. אבל אם יבש האילן אין לו ליטע אחר במקומו, כדקתני סיפא ואם מתו אין לו קרקע. הגדילו לא ישפה. הרחיבו הענפים הרבה לא יקוץ אותם בעל הקרקע אע"פ שהצל רע לבית השלחין. דכיון דאין לו קרקע לבעל האילנות הרי שעבד שדהו לבעל האילנות, ועל מנת כן לקחם. העולה מן הגזע. לקמן מפרש לה. שלו. של בעל האילן, דמגוף האילן קא רבי. של בעל הקרקע. דכיון שמתחת הקרקע יוצא, מקרקעו גדל. אם מתו. יבשו. אין לו קרקע. לטעת במקומן.
קנה שלשה קנה קרקע. תחתיהם וביניהם וחוצה להם כמלא אורה וסלו, משום דחשיבי שדה אילן. ובגמרא מפרש היאך נטועים דמצטרפי. הגדילו. חוץ לקרקע שלהם. ישפה. דכיון שאין נטועים בתוך קרקע של מוכר כי אם בקרקעו של לוקח, והמוכר לא שעבד לו קרקעו, אין מניחין ליכנס בשלו, כיון שמזיקין לו. ואפילו מה שהגדילו בתוך מלא אורה וסלו. ישפה, שאם לא ישפה שמא יחזיק ע"י תוספת הענפים כמלא אורה וסלו חוץ לתוספת. ושלשה אילנות שיש להם קרקע, דוקא אילנות גדולים, דאילנות תנן. ושתילים קטנים שהעול כובשן ואין עולין להם בחבל לא חשיבי אילנות. ואע"פ שמכרן לו לקיימן בשדהו, בתר שעת מכירה אזלינן, וכיון דהשתא לא חשיבי, אין הקרקע נגרר אחריהם להקרות שדה אילן. וכי תימא ניחוש דכי גדלי אתי לאחזוקי ולמימר ליה אילנות גדולים זבינת לי ואית ליה ארעא. לית לן למיחש, דאיהו דאפסיד אנפשיה, שמכר לו שלשה שתילים לקיימן בשדהו ולא חשש לכך. אלא יזהר להעמיד עדים על כך שיעידו דכשהיו קטנים מכרן לו. וכי ההיא דתניא פחות על כן או יתר על כן או שלקחן בזה אחר זה לא קנה את הקרקע, ומ"מ יקיים אותם בשדה, ולא חיישינן שמא יחזיק ויאמר בבת אחת לקחתים ואית לי ארעא. וראיה לדבר דשתילים קטנים לא חשיבי אילנות, מדתניא ה"ז קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהם ומפרשי רבנן שתילים דלא חשיבי רצופין בשביל שתילים קטנים שבתוך ארבע אמות.
<h2>דף פב.</h2>
גמרא. כל שרואה פני החמה. היינו כל האילן חוץ מן הקרקע. שאינו רואה פני החמה, היינו מתחת לקרקע. וליחוש דילמא וכו'. כיון דאמרת כל שרואה פני חמה אפילו סמוך לקרקע הרי הוא של בעל האילן. היכי תקון רבנן מילתא דאתי ביה מוכר לידי פסידא, דהא זמנין שיש לו אילן אחד בתוך של חבירו, דאמור רבנן היוצא מן הגזע שלו, ומסקא ארעא סירטון ותגביה הקרקע עד שיתכסה האילן היוצא מן הגזע מקצתו בקרקע ויראו כשלשה אילנות, וכגון שהיה רוחב בין גזע לאילן כשיעור המפורש לקמן, ויטעון הלוקח שיש לו קרקע ויפסיד המוכר. ואע"פ שיטעון המוכר הריני חופר תחת האילן ואראך שהן עולין מאילן אחד, הא קיימא לן [פ"ג ע"א] דשלשה בדי אילן יש להן קרקע, כדאמרינן לקמן בגמרא. יקוץ. הא דתנן היוצא מן הגזע לבעל האילן, לא שיניחוהו כן ויגדל, אלא הוא שלו לקצוץ ולשרוף.
בגמרא אמרינן אמר רב נחמן נקיטינן דקל אין לו גזע סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הדקל דכיון דלחפור ולשרש קאי אסח ליה לדעתיה מיניה. פירש רבינו חננאל ז"ל אין לו גזע לבעל הדקל, אין לו דין גזע קאמר. כלומר אין לו היוצא מן הגזע בלבד אלא גם היוצא מן השרשים שלו. ויש נוסחא אחרת במקצת ספרי ספרד דגרסי, סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הקרקע. וכן גורס הרב ר' יוסף הלוי ז"ל. ונמצא לפירוש רבינו חננאל ז"ל שתי הנוסחאות עולות לענין אחד, וזו מעידה על זו. וה"פ דשמעתא, סבר רב זביד למימר אין גזע לבעל הקרקע, שאין הגזע היוצא מן השרשים, אלא בין העולה מן הגזע בין העולה מן השרשים לבעל הדקל. דכיון דלחפור ולשרש קאי אסוחי ליה בעל הקרקע לדעתיה מיניה, דדקל כל אימת דמקצץ הלוקח חופר ומשרש, לפי שאין גזעו מחליף. כדתניא [פ' ע"ב] בדקלים ובארזים חופר ומשרש. וכיון שאם ייבש הדקל בראשו אין לו תקנה בקציצה כשאר אילנות שגזעם מחליף, שקוצצין אותן כשמייבשין בראשם, מימר אמר בעל הקרקע מי יימר שיוציא הדקל העולה מן השרשים פירות קודם שייבש הדקל בראשו ויבוא הלוקח ויחפור וישרש. ומשום הכי מסח לדעתיה מיניה ומחיל ליה לגבי לוקח. מתקיף לה רב פפא והא קונה שני אילנות. בתוך של חבירו. דלחפור ולשרש קאי. שאם ייבשו בראשן על כרחך לחפור ולשרש קיימי. שאע"פ שגזעם מחליף, אם הוא קוצץ אותם כדי שיחליף גזעם לא יניח לו המוכר לקיימם בקרקע שלו, שהרי כנוטע אילן אחר דמי, ולא מכר לו אלא האילן הראשון. וכדתניא לקמן יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. דמשמע אפילו נקצץ ולא יבש אע"פ שגזעו מחליף. הלכך לדברי רב זביד הוה ליה למימר בקונה שני אילנות שהעולה מן השרשים גם כן לבעל הדקל, דאסח ליה מוכר לדעתיה מיניה, שאם ייבשו בראשן מסתמא לא יניח ללוקח לקוצצם ולגדלם בקרקע שלו, כיון שהדין נותן שיחפור וישרש אותם משם. אלא אמר רב פפא אין גזע לבעל הדקל לפי שאין מוציא גזע. ואית דגרסי "לפי שאין לו גזע" פירוש אין דרכו להוציא גזע מהגזע שלו. שהדקל סנסנים מוציא למעלה בראשו, אבל אמירים למטה בגזעו אינו מפריח. ואם תראה שיוציא, מן השרשים הם, ולמוכר הם. אי נמי כיון שאין דרכו, אסח ליה לוקח לדעתיה מיניה ולא לקחו על דעת כן. ולרב זביד קשיא מתניתין, דזבניה ניהליה לחמש שנין. שאם ייבש בראשו אין הלוקח רשאי לחפור ולשרש, שהרי לא מכר לו האילן אלא לחמש שנים. הלכך כשייבש בראשו המוכר קוצץ אותו שיחליף גזעו שהרי הוא של מוכר. ומסתברא שאפילו פירות שיוציא תוך חמש של מוכר הם, שזה כנטוע מתחלה דמי, לפי מה שכתבנו שאם מכר לו האילן כל זמן שהוא קיים ונקצץ אין לו רשות לקיימו שם שיחליף גזעו, כמו שאין לו רשות ליטע אחר במקומו.
והשתא לפום מאי דאסיקנא בדברי רב זביד, דבכל קונה אילן אחד לכל ימי העץ, אמרינן שהעולה מן השרשים נמי לבעל האילן. והא דנקט רב נחמן דקל, אמתניתין קאי, דאוקימנא לה בדזבניה ניהליה לחמש שנין. ומשום הכי העולה מן השרשים של בעל הבית, ועלה קאמר רב נחמן נקיטינן דבדקל הכל ללוקח ואפילו העולה מן השרשים, ואע"ג דלא זבניה ניהליה אלא לחמש שנין. שהרי כל זמן שיבש בראשו עומד לחפור ולשרש, לפי שאין גזעו מחליף. הלכך אסח ליה מוכר לדעתיה מן העולה מן השרשים ואינו מדקדק על הלוקח מספק שמא לא יעלה כלום מן השרשים ואם יעלה שמא ייבש ויקצץ ויחפור וישרש קודם שיוציא העולה מן השרשים פירות. לפיכך מוחל הוא לגבי לוקח כל היוצא שם עד תום שנת ממכרו. וזה הפירוש של שמועה זו על אופניו. ולענין פסק הלכה הלכתא כרב פפא דאמר אין גזע לבעל הדקל לפי שאין מוציא גזע. ונראה בעיני דמכל מקום שמעינן מדרב זביד שהלוקח שלשה אילנות לחמש שנים קנה קרקע עד חמש שנים ואם מתו יטע אחרים לאכול פירותיהם עד חמש שנים. דהא רב זביד מוקים לה למתניתין בדזבנה לחמש שנים וקתני בשלשה אילנות דיש להם קרקע ואם מתו יטע אחרים במקומן. ותו שמעינן מינה בלוקח שני אילנות לחמש שנים שהעולה מן הגזע שלו ויקוץ. ואע"ג דתנן בפרק המקבל [ב"מ ק"ט ע"א] המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות, אין לו בקורת שקמה ואמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו ורבא אמר אפילו בשבח שקמה אין לו. פירוש בשבח ענפי האילן הגדלים משקבל השדה. והלכתא כרבא. שאני הכא דמן הדין יהא העולה מן הגזע שלו לאכול פירותיו. ומשום דחיישינן דילמא אמר ליה תלת זבינת לי אמרינן יקוץ. הלכך העצים שלו. דשויוה רבנן לקציצת העולה מן הגזע אצל הלוקח במקום אכילת פירות.
פסקא. קנה שלשה קנה וכו'. גמרא. תחתיהן. תחת עיקר האילנות ונופות. וביניהן. קרקע מגולה שבין נופות אילן זה ובין נופות אילן זה. וחוצה להם. סביב האילנות, וממקום נופיהם ולחוץ. כמלא אורה וסלו. אורה, מלקט וסלו בידו ללקוט פירות הנופות החיצונות, כמלא אורה וסלו אחוצה להם קאי. תניא כותיה דרבי חייא בר אבא ה"ז קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. פירוש דקיימא לן כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר. דאילו לרבנן השתא דרך אין לו כמלא אורה וסלו מיבעיא, כקושייה דר' אלעזר. ואומר רבינו יצחק ז"ל דשני אילנות אע"פ שאין להם קרקע, [יש להם], כמלא אורה וסלו, דהתנן הגדילו לא ישפה. וכיון דמשעבדא ליה לתוספת הענפים, משתעבדא ליה נמי לצורך אורה וסלו. ונראה הדברים ק"ו, השתא בשלשה דאם הגדילו ישפה ואית ליה כמלא אורה וסלו, בשנים דאם הגדילו לא ישפה לא כל שכן. ועוד השתא דרך יש לרבנן אע"ג דבשלשה אין לו דרך, כל שכן דיש לו כמלא אורה וסלו לר"ע דאפילו בשלשה אית ליה כמלא אורה וסלו. וכי תימא שאני שלשה דאית ליה ארעא. הרי בסוגיא מוכחת דהא דיהבי ליה כמלא אורה וסלו משום שעבודא הוא ולא משום דאית ליה ארעא. ולפיכך אינו זורען. וטפי אית ליה שעבודא לקונה שני אילנות מן הקונה שלשה. והא דפירש ר' יוחנן גבי שלשה חוצה להם כמלא אורה וסלו, ולא פירש כן גבי שנים, משום דגבי שלשה איצטריכא ליה לאשמועינן טפי, דאע"ג דארעא אחריתי היא, ומשום הכי אמרינן הגדילו ישפה, אפילו הכי אית ליה כמלא אורה וסלו. ואצ"ל בשנים, דהא משעבדא ליה ארעא דחבריה ואם הגדילו לא ישפה. ומסיק תלמודא ואזיל דאותו מלא אורה וסלו זה וזה אינם רשאין לזרעה, דמיטנפא ארעא ומיטנפו פירי. ומסתברא דבלוקח שני אילנות נמי אין המוכר רשאי לזרוע תחתיהן, דהא זמנין שהוא אורה תחתיהן ומיטנפי פירי. דהא דאמרינן דלא קנה תחתיהן, לומר אין הלוקח יכול לזרוע תחתיהם.
<h2>דף פב:</h2>
בגמרא אמרינן לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר, קנה שלשה כיון דאית ליה ארעא אין לו דרך, אבל בשנים כיון דלית [ליה] ארעא ומכר לו האילנות לקיימן בתוך שלו, כי היכי דמשעבד ליה מוכר ארעא לקיים שם אילנות, משעבד ליה נמי שדהו שיהא לו שם דרך. ואליבא דר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר וקיימא לן כותיה, בין שנים בין שלשה יש להם דרך בשדה המוכר. ואפילו לר"ע דאמר מוכר עין יפה מוכר בשלשה הגדילו ישפה. אימר דא"ר עקיבא הני מילי גבי בור ודות דלית ליה פסידא. פירוש דלית ליה פסידא, שהרי המוכר עצמו כבר היה לו דרך בשדהו לאותו בור ודות ואין למוכר בנתינת הדרך פסידא נוספת אחר המכר. אבל בהגדלת הענפים אי אמרת לא ישפה אית ליה פסידא מחמת מה שנוסף שם אחר המכר. מי לא מודה ר"ע באילן הנוטה לתוך (שלו) [שדה חבירו]. דחשבינן ליה פסידא דבעל השדה מפני שמעכב המחרישה. העולה מן השרשים. אף מן השרשים. ואם מתו יש לו קרקע. שיכול ליטע אחרים במקומם.
זה וזה אין רשאין לזורעה. בעל האילנות משום דלא נשתעבדו לו אלא ללקיטת פירותיו, ובעל הקרקע משום שמא יטנפו פירותיו של בעל האילנות באותן זרעים. וכמה יהא ביניהם. דנימא קנה כל מה שביניהם. דאם קרובים יותר מדאי כיער העומד ליתלש דמי ולא חשיבי. ואם רחוקים יותר מדאי לא מצטרפי. מארבע ועד שמונה. ולא שמונה בכלל. אבל פחות מארבע אמות, רצופין הוו. ושמונה אמות מפוזרין הוו. משמונה אמות עד שש עשרה. ולא שש עשרה בכלל. אבל פחות משמונה אמות רצופין הוו. ושש עשרה מפוזרין הוו.
<h2>דף פג.</h2>
אמר רבא הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה. משמע דלהכי קבע רבא הלכתא הכי, דמעשה רב. וגבי מפוזרין אשכחן עובדא כרב נחמן בגמרא מעשה דצלמון. וגבי רצופין אשכחן עובדא כרב יוסף, עובדא דדורא דרעותא. וכולה כרבנן דפליגי עליה דר' שמעון קא פסיק. וסבירא ליה במאי דפליגי פליגי, דהיינו במפוזרין דאשכחינן פלוגתייהו בהדיא. ובמאי דלא פליגי לא פליגי, דברצופין לא אשכחן לרבנן דפליגי עליה דר"ש דאמר ד"א. ורב נחמן ס"ל מדלרבי שמעון פלגא, לרבנן נמי פלגא. אבל רבא לית ליה האי סברא. הא דאמר רבא מד"א עד ט"ז. פירושה בין אילן לאילן. אבל אין נותנין להם חוצה להם אלא כמלא אורה וסלו. ואע"ג דאמר עולא [כ"ו ע"ב] אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים, ומוכחא ההיא סוגיא דנותנין ללוקח שש עשרה אמה ממקום האילן לדעת עולא. כיון דקיימא לן כרב דימי דאמר אילן הסמוך למצר מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ תו לא צריכינן לשנויי בהא דתנן הקונה שלשה אילנות מביא וקורא דיהבינן ליה שש עשרה לכל רוח. אלא כדעת המקשה נקטינן דהוה סבירא ליה דאין נותנין קרקע חוצה להם אלא כמלא אורה וסלו. ונראה בעיני דלא שנא בנטיעות ולא שנא באילנות זקנים, ביותר מט"ז הו"ל מפוזרין. ואע"ג דשש עשרה בין אילן לאילן דהיינו שמונה לכל אילן הו"ל בתבריאתא רנ"ו לכל אילן, ותנן שלשה אילנות חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה, ומיירי בזקנות, והו"ל תתל"ג ותילתא לכל אילן. התם לענין שביעית כיון שיש שם תועלת לאילנות בחרישת זה השיעור התירו לו לחרוש. אבל הכא לעינן מקח כיון שאין דרך בני אדם כשנוטעין שדה אילן להרחיק מחבירו כל כך אלא אינו מרחיק יותר משש עשרה, הלכך ביותר משש עשרה הוו להו מפוזרין. ותדע שהקונה שלשה אילנות סתמא קתני, וזקנות במשמע. ועוד סתם אילנות בזקנות, כההיא דתנן [שביעית פ"א מ"ו] לענין שביעית שלש אילנות וכו', וגבי ילדות תנן [שם מ"ה] עשר נטיעות וכו'.
תניא כותיה דרבא כמה יהו מקורבין. פירוש כמה יהו מקורבין ולא יחשבו רצופין, ארבע אמות. וכמה יהו מרוחקין. ולא יחשבו מפוזרין שש עשרה אמה. כדמסיים ואזיל. הרי זה קנה את קרקעו וכו'. אי קשיא לך מאי שנא דלענין מקח שש עשרה כלמטה ולענין כלאים שש עשרה כלמעלה דתנן הנוטע כרמו שש עשרה על שש עשרה מותר להביא זרע לשם ואינו צריך להרחיק ארבע אמות כמו שמרחיקין מן הכרם אלא מרחיק ששה טפחים כדרך שמרחיקין מגפן יחידית. לא קשיא, דכיון דקיימא לן אמות כלאים באמות שוחקות, דינא הוא לשוויי שש עשרה דלמעלה. אבל שאר אמות מצומצמות, לפיכך לענין מקח שש עשרה כלמטה. כך פירש רבינו יצחק ז"ל. הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהם. פירוש שתילים קטנים שביניהם [ולא חשיבי לשוויי את האילנות רצופין. א"נ אילני סרק שביניהם] שעומדים הם ליעקר. וכדמסקינן לקמן עלה ארז ביניהם קנה וקנה. פחות מכאן וכו' לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. פירש רבינו שמשון בר' אברהם ז"ל נקצץ אע"פ שגזעו מחליף אין לו קרקע, שלא מכר לו אלא אילן הראשון, וכיון שנקצץ כאילן חדש דמי, ואין לו רשות לקיימו שם, כמו שאין לו רשות ליטע אחר במקומו. ויש לבעל דין לחלוק על זה ולומר נקצץ דומיא דיבש, מה יבש בזמנו אף נקצץ בזמנו. כלומר שהזקין האילן ונקצץ שאין גזעו מחליף. וכלישנא דדייקינן בפרק המקבל [ב"מ ק"ט ע"ב]. ולעולם היכא דנקצץ וגזעו מחליף אין זה אילן חדש, והרי הוא בכלל מכר אילן ראשון, כמו שהעולה מן הגזע בכלל מכירת האילן. ואע"ג דאסיקנא דיקוץ, התם משום דחיישינן דילמא מסקא ארעא שירטון. כשהוא מודד. אלו ארבע אמות או שש עשרה אמות. ממקום קצר. מגובה גזע האילן הוא מודד. או ממקום רחב. סמוך לקרקע שהוא עב. ת"ש. דמן הבינוני הוא מודד. הארכובה שבגפן. ארכובה להברכה קרי ארכובה, כאדם שכורע על ברכיו. ונותנין אמצעית הגפן בארץ, ומחפין אותה בעפר כדי שתשרש. וקאמר דכשהוא מודד לענין זו ששנינו המבריך שלשה גפנים ועיקריהם נראין. רבי אלעזר בר' צדוק אומר רואין אם יש ריוח ביניהם מארבע אמות ועד שמונה מצטרפות. אינו מודד אלא מעיקר שני שבה. ולשון "מעיקר" מוכיח דבמקום רחב הוא מודד. ומכל מקום אינו מודד מן הקרקע ממש אלא מעיקר שני, והוא פקק השני. אבל לא מעיקר הראשון שהוא רחב יותר. ולא מן השלישי שהוא קצר הרבה. אלא מן הבינוני. והוא הדין לאילנות.
<h2>דף פג:</h2>
כיצד הם נטועין. הני שלשה אילנות היאך סדר נטיעתן, דקנו קרקע כשורה. כזה, \raster(80-,80-)="Z612" כחצובא. קנקן שיש לו שלש רגלים כזה \raster(80-,80-)="Z613" מ"ד כשורה כ"ש כחצובא. שאין הקרקע ראוי לחרישה, ולא שיירה לעצמו. ומ"ד כחצובא דוקא כחצובא. שאין הקרקע ראוי לחרישה, אבל כשורה שראוי הקרקע לחרישה, שיורי שייריה. ואחד על המצר. מי הויא הפלגה ולא מצטרף ולא קנה קרקע. או דילמא מצטרף וקנה קרקע. שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו. כגון שיש לו שני אילנות בקצה שדהו, ויש לו עדיין אילן אחר שקנה בשדה חבירו הסמוך לאילנות הללו, וקנה קרקע עמו, ועכשו מכרו לזה עם שני אילנות אחרים בתוך שלו. רשות הרבים. פירוש דרך שהרבים עוברים בו. ולא ברשות הרבים דשש עשרה אמות מיירי. ובגמרא בעי ריכבא דדיקלא מהו שתפסיק. י"מ כגון ששייר בפירוש ריכבא דדיקלא. שאם לא שיירו פשיטא שהוא מכור עם האילנות דשלשה אילנות כשדה הם חשובים שהמוכר את השדה מכר את האילנות שבו חוץ מחירוב המורכב וסדן השקמה. ואפילו תימא דקל המורכב כחירוב המורכב דמי, והרי הוא משוייר, רכבא דדקלא לאו היינו דקל המורכב אלא דקלים הרבה נטועים יחד. ונראה בעיני דבלא שייריה נמי קא בעי. וכגון שסיים לו שלשה אילנות ואמר לו אילנותי הללו מכורין לך, ורכבא דדיקלי מפסיק ביניהם. מי אמרינן כיון דרכבא דדקלא מפסיק ביניהם לא מצטרפי אותן שלשה אילנות שיהא הקרקע נחשב בשבילן שדה, [אלא] כאילו מכרן לו ושייר בפירוש ריכבא דדיקלי שביניהם, הלכך לא קנה בשבילן קרקע שביניהן ולא קנה רכבא דדיקלי. או דילמא מצטרפין הן וקנה נמי רכבא דדיקלי שביניהם. ועד"ז מתפרשת הא דבעא מיניה הלל מרבי עלה ארז ביניהם מהו. מי אמרינן דארז הוי הפסק בין שלשה האילנות, דלא מיחזו כשדה אילן. ודוקא ארז וכיוצא בו קא מיבעיא ליה, שהוא אילן סרק ואילן גדול ואי הפסק הוי לא קנה קרקע ולא קנה ארז, וכענין שנים בתוך שדהו ואחד על המצר דאיבעיא לן אם הם מצטרפין, משום דלא מיחזי כשדה אילן. וא"ל קנה וקנה. כלומר ארז לא הוי הפסק, וקנה קרקע, וממילא קנה הארז. אבל המוכר שלשה אילנות וסיים אותם הרי הוא כמוכר שדה, וקונה אילנות שביניהם. ואע"ג דבשלשה אילנות סיים לו, לא למעט האחרים בא, אלא מתורת אותן שלשה, האחרים נמכרים. והוי כמוכר את שדהו, שמכר אילנות שבו. ויש לבעל הדין לחלוק ולומר, כיון שמכר לו שלשה אילנות הרי מיעט האילנות האחרים, אא"כ שתילים או אילני סרק. דלפיכך א"ל שלשה לפי שאין שם אילנות אחרים גדולים שהם עושים פירות אלא שלשה. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבי יוחנן דאמר בלוקח שלשה אילנות שיש להם קרקע. כיצד הם עומדים כחצובא דלא מזדרע בינייהו, אבל כשורה אין להם קרקע דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והרב אלפסי ז"ל פסק כן. ונמצינו למדין מדבריו דאע"ג דקיימא לן כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר, מודה ר"ע דשני אילנות אין להם קרקע, דהא בשני אילנות לא משכחת להו כחצובא. והרי אפילו בשלשה אילנות אנו אומרים שאין להם קרקע אם אינם עומדים כחצובא.
מתניתין. לא מכר את הרגלים. תנינן בתוספתא [פ"ד ה"ו] בד"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה. מכר את הקנה לא מכר את הכבד. אבל הלב והריאה מכורין בכלל קנה, דמה שתלוי בקנה מכר לו, אלא שהכבד כיון שדרכו לימכר בפני עצמו בבהמה גסה, אינו מכור בכלל הקנה.
ארבע מדות במוכרין מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו. ואע"פ שאין שם אונאה שתות. ואע"ג דקיימא לן פחות משתות נקנה מקח, שאני הכא שהרי הטעהו. רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו. כגון שאמר לו הלוקח חטים הללו חשובות (הן) רעות הן בתוך מיני החטים שבמקום זה ונמצאו יפות. יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אין אחד מהם יכול לחזור בו. הא קמ"ל שאם אמר לו יפות ונמצאו יפות אין הלוקח יכול לומר סבור הייתי כי יפות שביפות היו. אלא כיון שהן חשובות יפות באותה העיר אע"פ שיש שם מיני חטים יפות מהן, הרי אף אלה קרויות הן יפות, ואין אחד מהם יכול לחזור בו. וכן כשאמר לו הלוקח רעות הן חשובות בעיר, ונמצאו רעות, אע"פ שמצויות בעיר רעות מהן, המקח קיים. כך פירש רבינו האיי גאון ז"ל. ורבינו שמואל ז"ל פירש בע"א וז"ל, ארבע מדות במוכרין, ארבעה דינין חלוקין זה מזה במוכרין. ואלו הן, לוקח יכול לחזור בו מוכר אין יכול לחזור בו, מוכר יכול לחזור בו לוקח אינו יכול לחזור, אין אחד מהם יכול לחזור בו, שניהם יכולים לחזור בהם. והשתא מפרש להו ואזיל. מכר לו חטים יפות. התנה למכור לו חטים יפות ונמצאו רעות אין זה מקח טעות שיוכלו שניהם לחזור בהם, שהרי חטים התנה לו למכור וחטים מכר לו. ואי משום דרעות נינהו אין זו אלא אונאה כעין אונאת שתות ויכול הלוקח לחזור בו שהרי נתאנה. אבל המוכר שלא נתאנה אינו יוכל לחזור בו, ואפילו הוקר השער, דבשעת מכירה לא נתאנה הוא אלא לוקח. ואע"ג דאמרינן [ב"מ נ' ע"א] שתות קנה ומחזיר אונאה, התם קנה מה שרצה לקנות וליכא שום טענה אלא טעות מכירת יוקר, הלכך די לו בחזרת אונאה. אבל הכא יפות ונמצאו רעות לא קנה מה שרצה לקנות והטעהו, שלא היה דעתו לקנות רעות, הלכך חוזר [בו]. רעות ונמצאו יפות. מוכר נתאנה. הלכך הוא יכול לחזור בו ולא לוקח ואפילו אם הוזל השער. אין אחד מהם יכול לחזור בו. ואפילו הם רעות ביותר או יפות ביותר. ואפילו הוקר השער. דסד"א היכא דהוזל השער ורוצה לוקח לחזור בו מצי טעין גבי רעות ונמצאו רעות לא הייתי סבור שהיו רעות כל כך. והיכא דהוקר השער ורוצה מוכר לחזור בו מצי טעין גבי יפות ונמצאו יפות, לא הייתי סבור שהיו יפות כל כך. קמ"ל דתרוייהו לא מצו למהדר בהו הואיל ונמצא המקח כמו שאמרו שניהם. שחמתית. אדומה, על שם חמה שמאדימתן. [ונמצאת] לבנה. כשני מינין דמו, והוי מקח טעות, ושניהם חוזרין. וכן בעצים ויין וחומץ. משום דאיכא דניחא ליה בהכי ולא ניחא ליה בהכי.
גמרא. אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש. שעתה נתאנה לוקח שתות מעות, אבל שש בחמש דלקמן הוי שתות מקח שנתאנה מוכר. וקרי להו רב חסדא לתרוייהו אונאה, וקאמר דמי שנתאנה יכול לחזור בו, דסבירא ליה לרב חסדא כסתם מתניתין דהתם [ב"מ מ"ט ע"ב] דמי שהוטל עליו ידו על העליונה. הלכך מכר לו שוה חמש בשש, שנתאנה לוקח, והיה יכול לחזור בו בכדי שיראה לתגר או לקרובו כדאמרינן בהזהב [שם], והוקרו תוך זמן זה ועמדו על שמונה. והשתא לבסוף נתאנה מוכר אפילו יותר משתות דבטל מקח, ורוצה מוכר לחזור בו עתה משום דעדיין לא הראה לתגר או לקרובו, והלכך הואיל ובתוך כך נתאנה גם הוא רוצה לחזור בו שהרי עתה נתאנו שניהם, אפילו הכי אינו יכול לחזור. דמי נתאנה מעיקרא בשעת מכירה לוקח הלכך הוא יכול לחזור בו כל שעה שירצה בתוך זמן הקצוב לו, אבל לא מוכר שהרי הוא היה המאנה וידו על התחתונה. ואע"פ שלא נתקיים המקח עדיין כשנתאנה גם הוא. דא"ל לוקח למוכר אי לאו דאוניתן. בשעת מכירה יהא מתקיים המקח ולא מצית הדרת בך אע"פ שהוקרו אח"כ, והשתא מצית הדרת בך, בתמיה. וכי בשביל שהוניתני וייפו חכמים את כוחי לחזור אם ארצה ונתנו ידי על העליונה, תחזור בך גם אתה כשהוקרו לבסוף ותהיה גם ידך על העליונה. א"כ מצינו חוטא נשכר. ועמדו על שמונה. רבותא נקט ביטול מקח. וה"ה דהוה מצי למימר ועמדו על שבעה, דאיכא שתות מעות, ורוצה גם מוכר לחזור. רב חסדא סבר לה הא דתנן [ב"מ נ' ע"א] מי שהוטל עליו האונאה ידו על העליונה, רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני. הלכך לוקח שנתאנה יכול לחזור בו ולא מוכר. ולא קיימא לן כוותיה כדפסק רבא בפרק הזהב [ב"מ נ' ע"ב] שתות קנה ומחזיר אונאה. ועיקר תלמודא דרב חסדא לאשמועינן דאין מוכר יכול לחזור בו אע"פ שהוקרו תוך זמן החזרה. ונראה בעיני שאין הלוקח יכול לתבוע אונאתו לאחר שהוקרו. דכיון שהיה יכול לחזור בו לא נתקיים המקח עד עתה, ואין מי שנתאנה יכול לתבוע אונאתו אלא כשיש שם אונאה בשעה שהוא מקיים המקח.
<h2>דף פד.</h2>
ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו. דמקח טעות הוא. והול"ל שניהם חוזרים, שהרי הטעהו. ואפילו פחות מכדי אונאה חוזר. וכיון דבטל מקח לגבי לוקח, בטל נמי לגבי מוכר. והיינו טעמא דלא אמרינן הכי, משום דאמר ליה לוקח אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא מצית הדרת בך. וממילא שמעת מינה להא דרב חסדא שמי שנתאנה יכול לחזור בו. ולא המאנה, אע"פ שהוקרו ויש שם בטול מקח אצלו, משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך וכו'. ולא דמיא להא דאמרינן בפרק הזהב [ב"מ נ' ע"ב], דיותר משתות שניהם חוזרים. דהתם ביותר משתות אין שם תורת מקח כלל. וכיון דליתיה למכר כל עיקר אין כאן משיכה כלל, וממילא גם המאנה יכול לחזור בו. מה שאין כן ביפות ונמצאו רעות, דתורת מכר יש שם אפילו לגבי מי שנתאנה. אלא דכיון שהטעהו יכול לחזור בו. וכן במכר לו שוה חמש בשש, תורת מכר היה בשעת המכר לגבי מי שנתאנה. הלכך אע"פ שהוקר ויש שם ביטול מקח לגבי מוכר, מצי אמר ליה אי לאו דאוניתן וכו'. והרב ר' יצחק בר' מרדכי ז"ל מאלמניא היה אומר, הא דאמרינן התם דביטול מקח שניהם חוזרין, היינו כגון שהמתאנה תובע האונאה. הלכך יכול המאנה לומר כיון שאינך רוצה לקבל עליך האונאה הרי המקח בטל ומקח טעות הוא. אבל כל זמן שאינו תובע האונאה וחפץ במקחו אין המאנה חוזר בו, משום דא"ל אי לאו דאוניתן וכו'. ולא איתחוור לן. דשניהם חוזרין סתמא קאמרינן, וסתמא לא בתביעת [אונאתן] איירי, שהרי אינו יכול לתבוע האונאה ביתר משתות אלא או יבטל המקח או יתרצה בו. ובאונאה דשתות דוקא הוא יכול לתבוע אונאה. הלכך סתם דברי התלמוד אין להעמידן בתובע אונאתו מה שאין לו מן הדין לתבוע. ומסתברא לן דשניהם חוזרין דקאמרינן, לומר כל זמן שהמתאנה יכול לחזור בו גם המאנה יכול לחזור בו. והיינו טעמא דלא מצי אמר ליה אי לאו דאוניתן וכו', לפי שאין חזרתו של מאנה אלא משום לתא דחזקת המתאנה. דסתם מקח שיש בו אונאה יותר משתות מקח טעות הוא, דמסתמא יחזור בו המתאנה. דכיון שאין יכול לתבוע אונאתו מן הדין, למיהדר ביה קאי. שאין אדם מוחל בו יותר משתות. הלכך כיון דמסתמא מקח טעות הוא, גם המאנה יכול לחזור בו. דהא לא שייך למימר אי לאו דאוניתן. שהרי הוא כנושא ונותן בדברים בלא מעות ומשיכה דמי דשניהם יכולים לחזור בהם. אבל אם נתרצה המתאנה במכר אין המאנה יכול לחזור בו אחר כך. וכן אם נתאנה הלוקח ביתר משתות ושהה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, אע"ג דאמור רבנן [ב"מ נ"א ע"א] מוכר לעולם חוזר בו, הכא אין המוכר יכול לחזור בו, כיון שנתקיים המקח גבי לוקח שנתאנה. ורבינו האי גאון ז"ל אוקמה לדרב חסדא בשנתן לו מעות ולא משך, ולענין מי שפרע. דכי קיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה, הני מילי בשמשך דקנה ממש. אבל היכא דלא משך אין על המתאנה מי שפרע ויכול לחזור בו, אבל המאנה יש עליו מי שפרע אפילו הוקרו ועמדו על שמונה. דאמר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך וכו'. והא דמסייעינן למילתיה ממתניתין, אע"ג דמתניתין משמשך, כי היכי דאמרינן היכא דאיכא קניה גמורה שאין המאנה חוזר בו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן, הכי נמי לענין מי שפרע. ומסתברא דמכר סתמא קאמרינן, לא שנא במשיכה ולא שנא נתן מעות. שאם לא היה הדין כן במכר גמור, דהיינו כשימשוך, היה לו לפרש מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק למשוך עד שהוקרו וכו'. ועוד דמסתמא הא [ד]קיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה, היינו בין בשמשך ולמקנא ממש בין שנתן מעות ולענין מי שפרע. ואף הרב אלפסי ז"ל לא איסתברא ליה ההוא פירושא דרבינו האיי ז"ל וכ"כ הרב אלפסי ז"ל "וחזינן לגאון דקא מודים לה להא דרב חסדא לענין קבולי מי שפרע. וכד מעיינת בה בגמרא לא סלקא בהאי סברא כל עיקר. ומסתברא לן אנן דלא קיימא הא דרב חסדא אלא אליבא דמ"ד מי שהוטל עליו ידו על העליונה. והא דרב חסדא ליתה, דהא פסק רבא הלכתא שתות קנה ומחזיק אונאה. אלא מיהו כי ליתה לדרב חסדא, בשתות הוא דליתה. אבל בביטול מקח, כגון שמכר לו שוה ארבע בחמש ולא הספיק בכדי שיראה לתגר ולקרובו עד שהוקרו ועמדו בשבע לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. דא"ל לוקח למוכר אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאונית מצית הדרת בך". עד כאן. ואיכא מאן דקשיא ליה על דברי הריא"ף ז"ל מהא דקיימא לן דביטול מקח שניהם חוזרים, ואשתכח דהיכא דמכר שוה ארבע בחמש מוכר נמי יכול לחזור בו. ולא קשיא עליה ולא מידי לפום סברא דכתיבנא, דהיכא דנתרצה המתאנה במקח עד שלא חזר בו המאנה אין המאנה יכול לחזור בו מ"מ הלוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין כאן אונאה. ולא אמרינן לאלתר שהוקרו כמי שנתרצה בפירוש דמי. דכיון שנתנו חכמים שיעור בדבר לחזור בו אין רוצה לקיים המקח לגמרי. וטוב לו שיהיה בידו לחזור בו. ועוד דאפשר דאע"פ שהוקרו לא ניחא ליה במקח זה. ממאי דילמא רב חסדא תרוייהו מצו הדרי בהו ומתניתין היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה. פירוש מתניתין גבי יפות ונמצאו רעות אין המוכר יכול לחזור בו ואפילו אם הוקרו בכדי ביטול מקח, משום דמצי אמר ליה לוקח, מקח זה מתחלתו נתקיים ולא נתאניתי, כי מעולם לא סמכה דעתי על מה שהיית אומר שהן יפות, שכן דרך המוכר לומר שהן יפות אע"פ שהן רעות משום [משלי כ'] ואוזל לו אז יתהלל. ומ"מ לוקח יכול לחזור בו, דנאמן לומר בוטח הייתי על דבריו והטעני. וגבי רעות ונמצאו יפות אין הלוקח יכול לחזור בו, ואפילו הוזלו בכדי ביטול מקח כגון דא"ל לוקח מכור לי פירות רעות שיש לך במקום פלוני ונמצאו יפות, אין הלוקח יכול לחזור בו. משום דמצי אמר ליה זה, מקח זה מתחלתו נתקיים, ולא נתאניתי בו מעולם ויודע הייתי שהיו יפות אע"פ שהייתי מגנה אותם משום דרע רע יאמר הקונה.
<h2>דף פד:</h2>
מתניתין המוכר פירות לחבירו. וגם פסק לו דמים כשער הידוע על איפה בכך וכך. ומשך. כגון בסימטא ובחצר של שניהם. קנה. אע"פ שלא מדד. דמדידה לא מעכבא, שאינה אלא גלויי מילתא כמה מכר. אבל לא פסק אע"פ שמשך ומדד לא קנה, כדאמרינן בגמרא, דלא סמכה דעתיה. דכיון שהמוכר יכול לחזור ולהעלות דמיהן כל מה שירצה וזה יכול לומר לא אקנה אלא בזול לא סמכא דעתייהו. ומדד ולא משך דקתני לא קנה, פירשו רבותי, מדד המוכר וה"ק משך מי שדרכו למשוך ומדד מי שדרכו למדוד. אבל מדד לוקח הא עבד ליה הגבהה או משיכה וקנה. והראב"ד ז"ל כתב דאפילו מדד לוקח לא קנה. שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה, אלא למדידה בעלמא נתכוין. ונראה בעיני שאם מדד הלוקח קנה, מדתניא [פ"ה ע"ב] משך חמרין ופועלין והכניסן תוך ביתו בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד שניהם יכולין לחזור בהן. הא מדד ופסק אין שניהם יכולים לחזור בהם. ומיירי כשמודד הלוקח. ומתניתין כשמדד המוכר והניח לתוך כליו של לוקח בר"ה. אבל אם מדד והניח לתוך כליו של לוקח בסימטא קנה, כדאמרינן בגמרא א"ר אסי א"ר יוחנן מדד והניח ע"ג סימטא ואוקימנא במודד לתוך קופתו של חבירו. וא"ת אם במודד לתוך קופתו מאי איריא מדד, אפילו הניח לתוך קופתו בלא מדידה קנה לוקח. י"ל אם הניח בכליו של לוקח בלא מדידה, לאו אדעתא דליקני ליה כליו אנחינהו כיון דמחוסרין מדידה, אלא אדעתא שימדדם ואחר כך ימשוך ויזכה בהם. הלכך צריך למימר ליה קני. אבל כשמדד לא צריך למימר ליה קני. כך פירש רבינו אלפסי. ודוקא מדד בסימטא, אבל ברשות מוכר לא מהני מדד, אע"פ שהניח לתוך קופתו של לוקח. דמדידה לא יהא כמאן דאמר ליה זיל קני דמהני אפילו כשהכלי של לוקח ברשות מוכר. שאין המדידה אלא גילוי הדעת [שאינו מעכב על קניית הלוקח ורוצה הוא שיקנה באופן שיש לו לקנות. אבל אין בה גילוי הדעת] שיקנה לו את רשותו שיקנה לו שם כליו.
אם היה פיקח שוכר את מקומו. ואמרינן בגמרא דה"ק ואם רשות בעלים הוא אם היה פיקח שוכר את מקומו. והא דקתני מדד ולא משך לא קנה, מוקמינן לה בגמרא בשליפי רברבי, דלא שייכי בהו אלא משיכה. אבל מידי דבר הגבהה בהגבהה אין במשיכה לא. ופריך בגמרא, אי הכי אימא סיפא הלוקח פשתן לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום, אטו לאו שליפי רברבי עבדי. פירוש אי אמרת בשלמא דבשליפי זוטרי איירי, פירות דדרכן בין במשיכה בין בהגבהה קני להו, דסבירא לן דאפילו דברים שדרכן להגביה כיון שדרכן אף במשיכה נקנין גם במשיכה, אבל פשתן אין דרכו במשיכה כלל כיון שעשוי שליפי זוטרי לפי שהוא נשמט מתוך החבילה ע"י המשיכה, והא ודאי לכולי עלמא דבר שדרכו בהגבהה ואין דרכו במשיכה לא קנה אלא בהגבהה. אלא אי אמרת דבשליפי רברבי עסיקינן, פשתן נמי קני ליה במשיכה, דמתוך כובד משאו דרכו במשיכה ולא בהגבהה. ופרקינן שאני פשתן דמשמט. ולפיכך אע"פ שהוא עשוי שליפי רברבי אין דרכו במשיכה אלא דרך לטרוח בהגבהתו. אי נמי מתירין אותו ומגביהין אותו על יד על יד, ופי' דמשמט שהוא נשמט מתוך החבילה על ידי המשיכה. וכ"פ ר"ח ז"ל. והרב ר' יהוסף אבן מגש ז"ל פירש, שאני פשתן דמשתמיט, דראוי להתיר אגדו ולשמטו. ולפיכך דרכו בהגבהה. וזו ששנינו עד שיטלטלנו ממקום למקום, להכי לא נקט עד שיגביהנו, משום דלמאי דמוקמינן ליה בשליפי רברבי דרך להתיר אגדו ולטלטלו על יד על יד. ולהכי נקט ממקום למקום. מיהו ודאי ה"ה שאם יטרח ויגביהנו כולו בבת אחת קני. אם היה מחובר לקרקע וכו'. לקמן מפרש לה.
<h2>דף פה.</h2>
גמרא. כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מר"ה. פירוש בכל מקום שיש לו רשות להניחו, כגון סימטא או חצר של שניהם חוץ מר"ה. והוא [הדין] לחצר שאינה של שניהם, ואפילו ברשות מוכר היכא דלא א"ל בהדיא יקנה לך כליך, כדאמרינן לקמן בשמעתין. הא בסימטא. הא דר"ל ור' יוחנן מיירי בסימטא. וא"ת מאי אפילו, כיון דלא קאי אדרב ושמואל ולא פליגי עלייהו. וי"ל דלא מיבעיא בחצר שהיא של שניהם, אלא אפילו בסימטא שדומה יותר לר"ה קונה כל מקום שיש רשות להניחו, כגון סימטא וחצר השותפין ורשות מוכר. כגון דא"ל זיל קני לך כדלקמן, והרי יש לו רשות. אבל אין לו רשות להניח כגון ר"ה או חצר שאינה של שניהם לא.
ארבע מדות במוכרין. ארבעה דינין חלוקים זה מזה במוכרין. עד שלא נתמלאת המדה למוכר. שאם נשפך היין או השמן, למוכר נשפך. משנתמלאת המדה ללוקח. ואם נשפך נשפך ללוקח, ואינו יכול המוכר לחזור בו. בד"א במדה שאינה של שניהם. אבל אם מדה של סרסור, וסתמא דמילתא עד שלא נתמלאת המדה מושאלת למוכר, ומשנתמלאת המדה מושאלת ללוקח. אבל אם היתה מדה של אחד מהן. כגון שהיא של לוקח. ואיידי דקאמר במדה של שניהם אמר נמי במדה של אחד מהם. ראשון ראשון קנה. ולקמן מקשי תלמודא מיניה לרב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, ומוקים לה כגון שהיו שנתות במדה. פירוש שמכר כל קב וקב במעה, ויש במדה שנתות לכל קב וקב. וכיון שנתמלא כל שנת ושנת קנה ראשון ראשון. ודוקא שיש שם שנתות, אבל אין שם שנתות אע"פ שמכר לו כל קב וקב במעה לא אמרינן ראשון ראשון קנה כל קב וקב. דכיון שאין כאן מדידה לכל קב וקב, שהרי אין להבחין מתי יש שם קב אחד בלבד או שנים ושלשה, לא קנה עד שתתמלא המדה. שאין הכלי קונה אלא במדידה. וכל זמן שאין שם מדידה צריך למימר ליה זיל קני. והיינו דא"ר יוחנן מדד והניח ע"ג סימטא קנה, כדכתבינן לעיל. אבל רישא שהמדה מושאלת לשניהם לא קני לוקח בשנתות, שהרי היא מדה שהשאילה להם אחר, וכל זמן שלא נתמלאת המדה הרי היא כליו של מוכר. וכשנתמלאת המדה נעשית כליו של לוקח, דלדעת כן שאלוה לזה למדידה ולזה להצניע את שלו. וכל זמן שעוסק במדידה למלאות המדה הרי היא ברשות המודד דהוא המוכר ואין הלוקח יכול לקנות בתוך כליו של מוכר כל זמן שלא משך או שלא הגביה. אבל משנתמלאת המדה ללוקח, שעכשיו נעשית כליו של לוקח דלדעת כן נשאלה.
ה"ג וכן היא בספרי ספרד ובהלכות הרב אלפסי ז"ל, ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. ומפרש לה תלמודא ואזיל בסימטא ובחצר שאינה של אחד מהם אלא של שניהם. ויש ספרים שכתוב בהם בד"א ברשות הרבים וכו'. ונראה בעיני דגירסא לאו דוקא היא, דלקמן מיבעיא לן כליו של לוקח אם הוא קונה ברשות מוכר, ואי ס"ל דקני אשתכח דמדה דלוקח קנה בין ברשות הרבים דהיינו בסימטא בין ברשות מוכר. וכל שכן ברשות לוקח. וא"כ היכי ליתני בד"א, מאי אתא למעוטי. אם תאמר למעוטי ר"ה גמורה, ליתא דהיאך ימעט התנא ר"ה בלשון זה שהוא שונה להפך ומעמידה (בר"ה) [בסימטא]. אלא ודאי ל"ג בד"א. ומה שהוא שונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם, לא למעט בא אלא לומר דמדה דלוקח קנה אפילו בסימטא. דלא תימא [דהוי כרה"ר. ולאו] דוקא ברשות לוקח קונה. מיהו הוא הדין ברשות מוכר למאן דבעי למימר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה. וטפי עדיפא ליה לאשמועינן דקני בסימטא. דאילו ברשות מוכר איכא למימר דניחא ליה שיקנה שם כליו כיון דנתרצה לו במכר. אבל בסימטא שהיא משותפת לרבים הוה אמינא דלא קני. ואיידי דתנא סימטא תנא נמי חצר של שניהם דדמיא לה.
ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח. לקמן מוקמינן לה בכליו דלוקח למ"ד כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. ויש לי לדקדק הא תנא ליה דמדה דלוקח קונה אפילו בר"ה, דהיינו סימטא, ואצ"ל ברשות לוקח. וי"ל דעיקר הך בבא [אתא] לאשמועינן דאע"פ שהיו הפירות כבר בפקדון ברשות לוקח, כיון שקבל עליו מוכר למכרן קנה לוקח, ולא צריך למימר ליה שיקנה לו כליו. דאילו מרישא לא שמעינן אלא כשנותן המוכר בכליו של לוקח לאחר שקבל עליו למכור. דמסתמא אדעתא דליקני ליה כליו אנחינהו בגויה, כיון שקבל עליו למכור והוא מניחן אחר כך בכליו דלוקח או שהסירסור מניחן בכליו דלוקח בפני המוכר. אבל כשהיו ברשות לוקח קודם לכן הוה אמינא אין כאן הוכחה שמתרצה המוכר דליקני ליה כליו וצריך למימר ליה שיקנה לו כליו. ועוד דכיון דכליו וחצירו מושאלין למוכר עד עכשו הוה אמינא ברשות מוכר קיימי וצריך למימר ליה קני, קמ"ל דכיון שקבל עליו מוכר, לאלתר כלתה שאלת הכלי והחצר, וקונין לו ללוקח. ועוד דנקט ברשות לוקח משום דסתמא בי לוקח שכיחי מאני דלוקח כדאמרינן לקמן. ולומר שהפקדון בכלי הלוקח ולא בכלי המוכר. ולקמן דמוקי ברשות לוקח ואפילו בכליו של מוכר, הא קמ"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח, משא"כ בסימטא. עוד יש לפרש דעיקר הך בבא אתא לאשמועינן דברשות לוקח אע"פ שלא מדד קנה. כגון שמכר לו סאה בתוך סאתים, והם ברשות לוקח. דדוקא בסימטא בעינן מדידה, כדא"ר אסי א"ר יוחנן מדד והניח ע"ג סימטא קנה ואוקימנא לה במודד לתוך קופתו. ואפילו הכי דוקא מדד, אבל לא מדד צריך שיאמר לו קני. אבל ברשות לוקח אע"פ שלא מדד א"צ לומר קני, דרשות לוקח כמשיכה דמי ותנן משך ולא מדד קנה. ועוד תניא בהדיא, פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור בהם. ומוכחא סוגיין דרשותו של לוקח קונה לו, ולא המשיכה שמשך. ולישנא דברייתא הכי משמע, כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח וא"צ מדידה. דעד הכא איירי בדין מדידה, דקתני במדת סרסור משנתמלאת המדה ללוקח וקתני במדה דלוקח ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ראשון ראשון קנה, ומתוקמא שיש בה שנתות. הרב ר' יונה. וכן מראין דברי הרב אלפסי ז"ל. ולשון זה נהיר טפי מן הלשון הראשון שכתבתי, מדלא קתני ברשות לוקח שמופקדין אצלו, כדקתני ברשות הלה המופקדין אצלו. ונראה לי דאפילו בסימטא אם מכר לו כל הפירות הנמצאים שם לשער כך וכך והניחן בכליו של לוקח, כיון שאין מחוסרין מדידה אלא לידע כמה דמים יתן לו קנה מיד אע"פ שלא מדד. ותדע דבעינן למימר לקמן הא דקא תני ראשון ראשון קני מיירי בלא שנתות, וקנה אע"פ שאין ידוע כמה יש שם. ולא אדחיא אלא משום דאינו קונה מקחו לחצאין. אבל כשמחוסרין מדידה לידע כמה יתן מהם ללוקח, אין כליו של לוקח קונה לו אא"כ מדד. ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו. ולקמן מוקמינן לה בכליו דמוכר, למאי דבעינן למימר דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה. ושמעינן מינה דמשיכה מהניא בכליו דמוכר, מדקתני עד שיוציאנה מרשותו. והא דאיבעיא לן בפרק שנים אוחזין [ב"מ ט' ע"ב], קני בהמה זו וקני כלים שעליה מאי, דוקא בבהמה ובכפותה איבעיא לן, כדאיתא התם, לפי שאין דרך משיכת כלים בבהמה כפותה. אי נמי לפי שאין הבהמה נעשית בסיס וטפלה לכלים הנמשכין, אבל כלים נעשים בסיס לפירות. ומשום הכי אכפיל וקא בעי לה במשיכת בהמה כפותה ולא בעי לה בכליו של מוכר.
גירסת ספרי ספרד, ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ויש להקשות על גירסא זו, מאי שנא דפלגינהו לרשות מוכר ורשות הלה המופקדין אצלו לשתי מדות, ליעכבינהו וליתנינהו, כיון דקתני בהו חד דינא. ואית דגרסי, לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכור את מקומו. וכך היא שנויה בתוספתא [פ"ה ה"א]. ונראה לי טעמו של דבר, דכיון דקיימא לן חצר משום יד אתרבאי, כמו שאדם זוכה לחבירו, כך חצירו זוכה לחבירו אם אמר בעל החצר תזכה חצירי לפלוני. הלכך כיון שקבל עליו הנפקד לזכות ללוקח, זכתה לו רשותו. והוא הדין אם קבל עליו ליתן, דכל האומר תנו כאומר זכו דמי. והיינו טעמא נמי דהא דקתני רישא משנתמלאת המדה ללוקח, ואע"פ שעדיין לא נתן הלוקח שכירות לסרסור ולא משך המדה קונה בה. דכיון דבסתמא קא מושיל לה ללוקח משנתמלאת, רוצה הוא שיקנה הכלי שלו ללוקח. מיהו מוכר שאינו יכול לזכות בשלו בשביל הלוקח, חצירו נמי לא זכיא ללוקח. ועוד מטעם אחר קונה, כיון שקבל עליו הנפקד לפי שכלתה שאלת רשותו שהיתה מושאלת עד עתה לראשון, וכיון שהוא מתרצה שיהו פירות אלו מונחין בשביל הלוקח, הרי זו חזקה לשאלת רשותו ללוקח. והא דאמרינן במסכת גיטין פרק ראשון [י"ג ע"א], מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ואמרינן התם מסתברא מילתיה דרב פפא בפקדון. אלמא אין הלה זוכה אלא במעמד שלשתן. התם דליתיה גביה, אבל איתיה בחצירו כיון שקבל עליו נפקד קנה הלה וא"צ מעמד שלשתן. אי נמי הא דמצרכינן התם מעמד שלשתן, כגון שהנפקד שותק. דבמעמד שלשתן אפילו בעל כרחו של נפקד קנה, מדלא אמרינן במעמד שלשתן כיון שקבל עליו נפקד קנה. ופירוש ארבע מדות, ארבע רשויות, סימטא וחצר של שניהם, דמדה דלוקח קונה שם. רשות הלוקח, דהיינו שכבר הפקדון בידו, וכיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. רשות מוכר, דלא קנה עד שיגביהנה וכו'. רשות הלה המופקדין אצלו, דלא אמרינן כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח, אלא עד שיקבל עליו נפקד. והאי דנקט שכירות מקום ברשות הלה המופקדין אצלו, ולא נקט ליה ברשות מוכר, משום דהכי אורחא דמילתא ששוכרין מן הנפקד כדי להעמיד שכר הפירות. לא שאני התם דא"ל זיל קני. כך כתוב בספרי ספרד. ואני תמה על זה הלשון דקאמרינן שאני התם, [ד]משמע דדבר פשוט הוא דבדאמר ליה זיל קני מיירי. ותו למה הוצרך לומר דא"ל זיל קני, לוקמה בשנתן לו רשות להניח שם כליו, דבהכי קני כדאמרינן כגון שהיה בעלה מוכר קלתות כלומר ויש לה רשות להניח שם קלתה. ונראה בעיני דלהכי פשיטא ליה דמיירי בדאמר ליה זיל קני משום דקפסיק ואמר סתמא כליו של אדם קונה לו בכל מקום בין בשמדד בין בשלא מדד ואין כליו קונין לו בסימטא [בשלא מדד] אא"כ א"ל זיל קני בכליך, וכמו שכתבנו למעלה. וכי א"ל מיהת זיל קני בכליך יש בכלל זה נתינת רשות להניח שם כליו, כיון דאי אפשר לו לקנות בכליו ברשות מוכר אא"כ נתן לו רשות להניחו שם. והא דאיבעיא לן כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה, בשמדד מיבעיא לן, ואברייתא קא מיבעיא לן דקתני ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ברשות הרבים וחצר שאינה של שניהם. וקא מיבעיא לן ברשות לוקח מהו.
<h2>דף פה:</h2>
בגמרא מקשינן למ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה מהא דתניא, זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה ה"ז מגורשת, וקס"ד דמיירי כגון שמונחת על גבי קרקע. ומשני רב משרשיא כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. ופירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, וכגון שמכר לה בעלה קלתה זו. דבההיא הנאה דזבין לה מיניה קא מושיל לה מקום בבית לקלתה זו. וגבי כליו של לוקח ברשות מוכר לא שייך למימר דמוכר משאיל מקום לכליו של לוקח בההיא הנאה דקא זבין מיניה, דכיון שעדיין לא נגמרה המכירה אינו משאיל מקום לכליו. דמה לו למהר הקנאתו ולהשאיל מקום לכליו של לוקח כדי שיקנה בו הפירות, ושמא יותר טוב בעיניו שלא תיגמר הקניה עד שימשוך, כדי שיוכל לחזור בו בתוך כך. אבל אחר שמכר הכלי משאיל הוא מקום לכלי עד שיקחנו הלוקח. והרב ר' יונה פירש כגון שהיה בעלה מוכר קלתות, וטוב בעיניו שיהו קלתות של אשתו מצויות בבית, שאם יצטרך אדם לקנות בעת שמכר כל הקלתות הנמצאות בידו ימכור לו קלתה של אשתו ויתן לאשתו קלתא אחרת. ובקלתה חדשה הראויה לימכר מיירי. ר' יוחנן אמר מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה.
משך חמרין ופועלין ואית דגרסי חמריו ופועליו. פירוש חמריו ופועליו של לוקח. וכגון שלא נתכוונו לזכות בפירות ללוקח בהגבהתם. והכניסם לתוך ביתו וכו' שניהם יכולים לחזור בהם. ואתא לאשמועינן שאין משיכת החמרין והפועלין נחשבת משיכה לגבי פירות שעליהם. ואשמועינן נמי שאין רשותו של לוקח קונה לו הפירות קודם שפירקן, דכל זמן שהחמרים והפועלים טעונין אותן אינן כמונחין ברשותו, ואע"פ שמשכן והכניסן לתוך ביתו המה וחמוריהם אין משיכת החמורים משיכה לגבי מה שעליהם. דעד כאן לא איבעיא לן בפרק שנים אוחזין [ב"מ ט' ע"ב] משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה מהו, אלא כשאומר לו בפירוש שיקנה הכלים שעליה באותה משיכה. ועוד יש לפרש הא דמסיק התם על ההיא בעיא והלכתא בכפותה, דדוקא בכפותה קא מיבעיא ליה אם תועיל לה משיכה לגבי כלים שעליה. דכשהיא כפותה דמיא טפי למשיכה, כמו שמושך פירות בכלי. בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד. י"מ דה"ה אע"ג דמדד ופסק יכולים לחזור בהם, ואיידי דבעי למיתני בסיפא שיש הפרש בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק תני רישא דאין הפרש ביניהם כל זמן שלא פירקן. והיכי דמי מדד עד שלא פסק דקתני, כגון שמדד על צוארי החמרין, דהא רישא לאו בפירקן איירי, ואי הוה מיירי בפירקן א"כ פסק עד שלא מדד אמאי לא קנה, תקני ליה רשותו. וזה הפירוש דחוק מאד, דפסק עד שלא מדד משמע בהדיא הא מדד קנה. לפיכך אני אומר דמיירי בשמדד הלוקח כבר בבית המוכר או בשוק. ואילו פסק ומדד קנה בהגבהה.
<h2>דף פו.</h2>
פירקן והכניסן לתוך ביתו. פירוש הכניס הפירות לתוך ביתו וכו'. בגמרא בעי למיפשט מהא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. וקא דייק הכי, והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח. וא"ת ממאי דכי קתני פסק עד שלא מדד אין יכולין לחזור בהן, משום דכליו של מוכר ברשות לוקח קונה. דילמא היינו טעמא דקנה משום דמשך כדקתני פירקן והכניסן. ומשיכה בכליו של מוכר ודאי מהניא. דעד כאן לא איבעיא לן התם [ב"מ ט' ע"ב] אלא משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו, משום דאיכא למימר אין הבהמה נעשית בסיס לכלים שעליה כדי דתיחשב משיכת הבהמה למשיכה אצל הכלים, אבל במשיכה בכליו של מוכר ודאי מהניא, שהכלי הרי הוא בסיס לפירות שבתוכו. ואע"פ שלא א"ל המוכר בפירוש שיקנה הפירות במשיכת הכלי אלא שמשך בפניו, וכדתניא לעיל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ואתינן לאוקומה לעיל בכליו של מוכר. וש"מ שמשיכה בכליו של מוכר קנה. יש לומר על כרחיך הא דקתני פסק עד שלא מדד [שניהם] אין יכולים לחזור בהם, לאו משום משיכה היא דקנה, שהרי כשפירקן והכניסן עדיין לא פסק, ולאחר שהכניסן פסק. ואשתכח דבעידן משיכה לא קנה, כיון שלא פסק עדיין. אלא ודאי חצירו הוא דזכיא ליה לאחר שפסק. והיינו דמוכח מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה.
ואוקמה רב אסי במסובלא דתומי, סבלות של שומים. דליכא שקין דמוכר וקניא ליה רשותו. אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח. והא דרב אסי פסקה הגאון ז"ל וכתב דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח. וקשיא לן הלכתא אהלכתא. דהכא אזלינן בתר כלי, ולפום הכי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. וגבי כליו של לוקח ברשות מוכר אמרינן לא קנה אלמא בתר רשות אזלינן. ואיכא מ"ד דבתרוייהו מספקא לן, ולא איפשיטא מילתא, בין בכליו של מוכר ברשות לוקח בין בכליו של מוכר ברשות לוקח. הלכך מספקא לן אי אזלינן בתר כלי או בתר רשות ואמרינן בתרוייהו לא קנה דאוקי ממונא בחזקת מריה. ואומר אני דדברי הגאון ז"ל לא סלקן בהכי, לפי שהוא גורס בהא דבעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה אמר ליה לא קנה. הלכך איפשיטא לן מילתא דאזלינן בתר רשות. וכיון דאיפשיטא הוה לן למימר דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה, דאזלינן בתר רשות. ואע"ג דמייתינן עלה ממתניתין וברייתא ואדחו, מ"מ לא אשכחן אמורא דפליג בהדיא עליה דרב הונא דאמר לא קנה. ותו קשיא לי אם הדבר בספק אי אזלינן בתר כלי או בתר רשות, הוה לן למימר דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה מספק, כיון דתפיס. כדאמרינן [ק"ה ע"ב] גבי כור בשלשים סאה בסלע דראשון ראשון קנה לשמואל דמספקא ליה אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון. ויש להשיב בזו שאע"פ שהרשות של לוקח כיון שהפירות בכלי מוכר אי סבירא לן דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה, אשתכח שאין כאן תפיסה כיון שאין הפירות עומדים במקום הראוי לקנות בו. והרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל אומר דאע"ג דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה, דאלמא אזלינן בתר רשות, אפילו הכי איכא למימר דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. דאע"ג דאזלינן בתר רשות שלא לקנות לא אזלינן בתר רשות לקנות. לענין קניה מצרכינן רשות לוקח וכלי לוקח. והאי דתלי להו תלמודא זה בזה, דקאמרינן והא מדכליו של מוכר וכו', משום דודאי אי אמרת בהיאך דקנה, אלמא בתר רשות אזלינן אפילו לקנות, איכא למיפשט מינה באידך דלא קנה, דכל שכן דאזלינן בתר רשות לענין שלא לקנות.
ולענין פסק ההלכה, כליו של אדם קונה לו בסימטא ובחצר של שניהם. והוא שמדד. דאמר ר' אסי א"ר יוחנן מדד והניח ע"ג סימטא קנה, ואוקימנא לה במודד לתוך קופתו של לוקח. ואם לא מדד אין כליו קונה לו עד שיאמר לו זיל קני. בר"ה אין כליו קונה לו אע"פ שמדד ואע"פ שא"ל זיל קני. ברשות מוכר אי א"ל זיל קני קנה ואע"פ שלא מדד. לא אמר לו זיל קני לא קנה אע"פ שמדד. ברשות לוקח קנה ואע"פ שלא א"ל זיל קני ואע"פ שלא מדד, כדתניא פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור בהם. והסוגיא מוכחת שהטעם מפני שקונה לו רשות ללוקח ולא משום משיכה. כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ואע"פ שאמר לו זיל קני, שהרי לא השאיל לו כליו בלשון זה כדי שיקנה לו ביתו כליו של מוכר בשאלה ואחר כך יקנה בו. כי אינו דומה לכליו של לוקח ברשות מוכר, דכשאמר לו זיל קני, ודאי נתן לו רשות להניח שם כליו אע"פ שלא הקנה לו כלום, ובכליו הוא קונה. מדת סרסור עד שלא נתמלאת המדה היא מושאלת למוכר, ואע"פ שיש בה שנתות. משנתמלאת המדה מושאלת ללוקח וקונה בו כדרך שקונה הלוקח בכליו, לפי שדעת הסרסור שתהא מושאלת ללוקח משנתמלאת ויקנה בה. וכיון שיאמר אדם יזכה הכלי שלי לחברי או תזכה חצרי לחברי במקח שהוא לוקח מחברו קנה, שחצרו כידו, והרי הוא יכול לזכות לחברו בשל אחרים. אבל בשל עצמו אינו יכול לזכות לחברו אלא ע"י אחרים. והיינו דתניא ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכור את מקומו. [הרי] אתה למד מכאן דכיון שקיבל עליו נפקד זכתה חצרו ללוקח בלא חזקה, שהרי אלו הפירות לא הניחן הלוקח שם כדי שיהא מקומן מושאל ללוקח בנתינת הפירות שם. וכל דרכי ההקנאות שאדם קונה בהם כגון משיכה והגבהה במטלטלין או חצרו של אדם שהיא זוכה לו או כסף ושטר וחזקה אינו קונה בהם אא"כ פסק דמי המכר. ואם הגביה או משך ואחר כך פסק אינו קונה עד שיגביה או ימשוך אחר שפסק. דתניא פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור בהם ואוקימנא טעמא משום דרשות הלוקח קנויה לו. אבל במשיכה שמשך מתחלה לא קנה, לפי שלא פסק עדיין בשעת המשיכה. מדד עד שלא פסק שניהם יכולים לחזור בהם. ובדברים שדמיהם קצובים, אע"פ שלא פסק קנה. ואם אמר לו הריני מוכר לך על פי מה שישומו שלשה, אפילו בדברים שאין דמיהן קצובין קנה. המוכר פירות לחברו, מדד ולא משך, לא קנה. וכגון שמדד המוכר. משך ולא מדד קנה, שאין המשיכה צריכה מדידה, אע"פ שאינו קונה בכליו אא"כ מדד. משיכה בכליו של מוכר קונה, וכדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו, דהיינו משיכה.
תנן התם נכסים שאין להם אחריות. קרקעות. נכסים שאין להם אחריות. מטלטלין. לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה. פירוש מתוך כובד משאן אין דרכן להגביהן ולישא אותן בידו, אלא מושכין אותן או עומסין אותן על כתף. אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. והא דכייל תנא ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה, לא אתא אלא למעוטינהו מדין כסף ושטר וחזקה, לומר שאין נקנין באלה אלא במשיכה וכיוצא בה, דהיינו בהגבהה, הראוי למשיכה במשיכה הראוי להגבהה בהגבהה. מיהו אפילו דברים שאין דרכן להגביה מתוך כובד משאן נקנין אף בהגבהה. דהא תנן הגונב כיס בשבת חייב בתשלומין שהרי חייב בהגבהה משעת הגבהה קודם שיבא לידי איסור שבת. ומוקים לה בגמרא בכיס גדול שצריך חבל למשכו בו. ושמעינן מינה דדברים שדרכן במשיכה ולא בהגבהה נקנין בין במשיכה בין בהגבהה, משום דהגבהה עדיפא ממשיכה.
<h2>דף פו:</h2>
הכי גרסינן תא שמע בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ור' אלעזר וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה. ומשנה שלימה היא במסכת קידושין [כ"ה ע"ב]. ומדברי חכמים קא מקשינן, דקס"ד דבהמה דקה דרכה גם בהגבהה ואפילו הכי נקנית במשיכה. ולא גרסינן וחכמים אומרים זה וזה במשיכה. דברייתא היא, ולא שביק מתניתין ומותיב מברייתא. ובספרי ספרד גרסינן וחכמים אומרים זה וזה במשיכה. ונראה בעיני דלהכי שביק מתניתין ומקשי מברייתא, משום דקיימא לן כרבנן דברייתא כדאיתא בקידושין. דאי הוה מקשי מרבנן דמתניתין הוה מצי לדחויי דילמא כי קא אמרינן אנן כרבי מאיר ורבי אלעזר דאמרי הדקה בהגבהה ולא במשיכה, משום דדרכה להגביה. להכי מקשי מדברי חכמים דברייתא, שכבר נפסקה הלכה כדבריהם. דהכי פסק רב התם, דהוא רביה דרב כהנא ורביה דרביה דרב חסדא. וקיימא לן כהיאך שמעתא דדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ורבינו חננאל ז"ל כתב ואע"ג דפריקו כל הני, לא סמכינן עלייהו, דדחייתא נינהו, ובהדיא קיימא לן דכל מילי נקנו במשיכה. וכי מעיינת בכולהו שנויי לא משכחת בהו שינויא דחיקא, בר מהא דקא מוקמינן הגונב כיס בשבת בכיס גדול שאין דרכו להגביה. וההוא שינוייא לא מצטריך לן לפום אוקימתא דאוקמה רבא [כתובות ל"א ע"א] דהוא בתרא למתניתין כשצירף ידו למטה משלשה וקבלה. והדבר מצוי הוא, דסף הבית גבוה מהקרקע שבחוץ, ונמצא מגביה עם הוצאתו לחוץ. ומתורת הגבהה קני לה. והא דמקשינן הכא בשמעתין מסיפא, היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד, לפום שינוייא דמאן דמוקים לה התם בדאפקיה לצידי רשות הרבים. ומתורת משיכה קני ליה. [לשון הרי"ף מלעיל ע"ה ע"ב] והלכתא כתנא [קמא]. דסגי בעקירת יד ורגל. ואע"ג דקיי"ל בספינה כותיה דשמואל דאמר עד שימשוך את כולה, הני מילי בספינה דלאו בעל חיים היא. אבל בבעלי חיים כיון דעקרה יד ורגל על כרחה תעקור יד ורגל הנשארים לפי שהיא מצטערת לעמוד כן.
[לשון הרי"ף מקידושין כ"ו ע"א] זוקקין. מגלגלין. במוכר שדהו מפני רעתה. ובדבר מועט רוצה לסלק זכותו ממנו. אבל בעלמא אין המוכר מסלק זכותו עד שיקבל דמים. גופו קונה במעות. כגון עבד עברי. נשרפו חטיך בעלייה. שמא תבא דליקה ולא טרח ומציל. אבל השתא דמצי הדר ביה אם יתייקר השער טרח ומציל. קרקע כל שהו חייב בפאה. בירושלמי במסכת פיאה [פ"ג ה"ז] פריך, הגע עצמך עד שלא קצר אינו חייב בפיאה משקצר אין כאן שיור, ומשני שהיה שם שיבולת ובו חמש שבלים. ומדדחיק לומר כן משמע דכל שהו ממש. וכן משמע בקידושין [כ"ו ע"א] דאיכא דמוקמי לה כגון שנעץ בה מחט. ובסוף לא יחפור [כ"ו ע"ב] אמרינן דאילן לא מיחייב בביכורים אלא אם כן היה לו שש עשרה אמה לכל רוח. ותימה דהא חטה נמי יונקת שלשה טפחים כדמוכח במסכת שבת בשמעתא דערוגה [שבת פ"ה ע"א]. וליכא למימר דשלשה טפחים היינו כל שהו, דהא פרשי דכל שהו דוקא. ויש לומר דאע"ג דיניקתה עד שלשה טפחים, מ"מ עיקר יניקתה אינה אלא כנגדו. דכה"ג אשכחן באילן גופיה דאע"פ שהשרשים מתפשטים חוץ לשש עשרה אמה כדאיתא בפרק לא יחפור, אפילו הכי לא בעינן אלא שש עשרה אמה, דכך היא עיקר יניקתו. ובביכורים. ול"ג ובוידוי, לפי שאין וידוי אלא במעשר, והוא אינו תלוי בקרקע אלא אפילו קנה מן השוק מעשר לסוף שלש חייב להביאו לירושלים. וכותבין עליה פרוסבול. דאמרינן במסכת גיטין [ל"ז ע"א], אין כותבים פרוסבול אלא על הקרקע. פירש רבינו שמואל ז"ל משום הכי כתבינן פרוסבול אקרקע כל שהו, דאין להם אונאה והוי כמו שיש לו משכון (חשוב), ואין שביעית משמטתו. וקשה לרבינו תם ז"ל דנהי דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם ביתר משתות. ומפרש רבינו תם דהיינו טעמא דמשהו חזי לפרוסבול לפי שראוי לגבות בו חובו. כמעשה דקטינא דאביי במסכת כתובות פרק אלמנה ניזונת [צ"א ע"א] דגבי והדר גבי, אבל מטלטלין נפסדים הם. וכה"ג אמרינן בפרק כל הגט [גיטין ל' ע"ב], המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהם וכו' ואפילו הניח מלא מחט קרקע גובה מלא קרדום, משום דגבי והדר גבי. ולקנות עמה וכו'. שאם הקנה לו קרקע כל שהו בכסף או בשטר או בחזקה הקנה לו אגב אותו קרקע מטלטלין. אע"ג דבעלמא אין מטלטלין נקנין בלא משיכה, הכא נקנין בלא משיכה. נתון ליהושע. היינו מטלטלין במתנה. ומקומו מושכר לו. דהיינו השדה במכר.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ומ"מ כשמדד לו סאה אחרונה אינו יכול לחזור בו. ואע"פ שמדד לו את הכור סאה סאה והניח בסימטא. ולא אמרינן כיון דבעידן מדידת כל אחת מן הראשונות לא קנה (ו)לפי שלא זכה בכל המקח, השתא נמי כשמדד לו סאה אחרונה אינו קונה הראשונות הואיל ועכשיו אינם בכליו, וכדקיימא לן [כתובות פ"ב ע"א] שהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה לך עד שלשים יום לא קנה כיון שלא קנתה לו המשיכה בשעה שמשך. דשאני הכא דאמרינן כך הוא דעתו של מוכר שיוכל לחזור בו בכל המקח כל זמן שיכולין לחזור במקצתן, אבל כשגמר מדידת כל הכור בכליו של לוקח איגלי מילתא דקני כל סאה וסאה משעה שהיה מושך אותה או משעה שהיה מודד אותה המוכר בכליו של לוקח בסימטא. וראיה לדבר מהא דתנן עד שיטלטלנה ממקום למקום, ואוקימנא בשלפי רברבי דחד מקח הוא וקני ליה כשמטלטל ומניח וחוזר ומטלטל ומניח. ולא אמרינן הואיל ולא קנה בשעת הטילטול הראשון לא קנה אחר כך, אלא כשהשלים לטלטלו איגלי מילתא דראשון ראשון שטילטל קנה. והאי דינא דקאמר דיוכל לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, איתיה בין בקניית כלי בין בקניית משיכה והגבהה שאם משך סאה סאה יכול לחזור בו עד שימשוך כל הכור. וכדאמרינן בפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"א] כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלה, ומשכה לפרה ולא משכיה לטלה דלא הויא משיכה מעלייתא. מיהו היכא דמדד לו סאה בתוך כלי שיש בו סאתים ושלש ומשך כל הכלי קנה ואע"פ שלא מדד. וכדתנן משך ולא מדד קנה. דכיון שמשך בפניו לא צריך למימר ליה קני. אבל אם נתן סאתים ושלש סאין בכליו של לוקח, כיון דלא מדד לא אמרינן דדעת המוכר דליקני ליה כליו ללוקח עד דאמר ליה קני. ויש לפרש עוד ולומר דכי אמרינן דיכול לחזור בו אף בסאה אחרונה, דוקא בקניית כלי. אבל במשיכה או בקניית רשות, ראשון ראשון קנה. והא דאמרינן התם דמשיכת פרה בלא טלה לא הויא משיכה מעלייתא, לפי שלא קנה זה את החמור בפרה וטלה ומקצת החמור אינו קונה לפי שאינו ראוי ליחלק. אבל כשאמר לו כור בשלשים אני מוכר לך כל סאה וסאה שמשך קנה, ונתחייב לו סלע בכל סאה, שהרי הדמים ראויין ליחלק. ומסייע להך סברא מההיא דאמרינן בפרק הזהב [ב"מ מ"ח ע"ב] ערבון כנגדו קנה, ולא אמרינן כיון דחד מקח הוא אינו קונה מקצתו עד שיקנה כולו. והא ודאי לא מיירי בכגון דאמר ליה סאה בסלע אני מוכר לך ונתן לו ערבון כנגד סאה. דבהא לא הוה אמר ר' יוחנן כנגד כולו קונה. ותו מסייענא ליה מהא דתנן הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום. ומדלא קתני עד שיגביהנו, משמע דהכי קאמר מתיר אגד החבילה הגדולה ומטלטל ומניח וחוזר ומטלטל ומניח. ואי אמרת במשיכה והגבהה לא קנה מקצת המקח עד שימשוך את כולו, אם כן תבעי משיכת כל המקח כאחת או הגבהת כולו כאחת. דכשמגביה מקצת וחוזר ומגביה מקצת כיון דבעידן הגבהה ראשונה לא קנה אותו מקצת שהגביה תו לא קני ליה, אע"פ שגומר הגבהת מקצתו האחר. דמשיכה והגבהה כל זמן שאינם קונים בשעתם אין קונין לאחר זמן. דקיימא לן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקני לך עד אחר שלשים יום לא קנה אלא אם [כן] עומדת לאחר שלשים יום בחצירו. והא דאמרינן הכא יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, דמשמע דאחר מדידת סאה אחרונה מיהת קנה אע"פ שמדדן סאה סאה, לאו במודד בכליו של לוקח ונותן ע"ג קרקע מיירי. דבכי האי גונא כיון דלא קנה בשעת מדידה לא קני לבסוף. אלא במודד לתוך כליו של לוקח מיירי, דכיון שהשלים מדידת שלשים סאין והם נתונים בכליו של לוקח קנה. והיינו טעמא דמשיכה והגבהה קונה ראשון ראשון ובכליו אינו קונה עד שיתן שם כל הפירות שהוא מוכר לו, משום דלא גלי מוכר דעתיה כשנותן בכליו של לוקח שהוא חפץ שיקנה לו כליו של לוקח. וכיון דמדד ונתן כל הפירות בכליו אמרינן מסתמא ניחא ליה דליקני כליו. אבל משיכה והגבהה, כיון דמושך ומגביה בפניו, אדעתא דלמיקני עביד. וכיון דשתיק מוכר ודאי קנה. דכל שבפניו לא צריך למימר ליה משוך וקני כדקיימא לן גבי חזקה. וכי היכי דלא בעינן מדידה במשיכה כדתנן משך ולא מדד קנה. ובקניית כלי בעינן מדידה כדאמרינן מדד והניח ע"ג סימטא קנה. הכי נמי לא בעינן בקניית משיכה שימשוך כל הפירות. אבל בקניית כלי לא קנה עד שיתן בו סאה אחרונה.
כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. טעמיה דרב דקסבר תפוס לשון אחרון. וטעמיה דשמואל דמספקא ליה אי אמרינן תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון כדאיתא בס"פ השואל [ב"מ ק"ב ע"א]. הילכך מספיקא לא מפקינן מיניה דלוקח, כיון דתפס, שהרי הפירות בתוך כליו. והיינו טעמא דלא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא כההיא דאמרינן [ב"מ ו' ע"ב] תקפו כהן מוציאין אותה מידו. משום דתפס ברשות, שהרי המוכר מדד ונתן הפירות לתוך כליו של לוקח. בגמרא מקשה לרב ושמואל מהא תא שמע השוכר את הפועל לעשות עמו בגורן היום בדינר ולגורן יפה סלע אסור. פירוש דהוי כאגר נטר לי, דבשביל הקדמת המעות מוזיל גביה להשכיר עצמו בגורן כשער של עכשיו. מהיום בדינר ולגורן יפה סלע מותר אם הוא שוכרו מהיום שיעשה עמו במלאכה מעכשיו ועד שיעברו ימות הגורן, ובדינר ליום. ואע"ג דלגורן יפה סלע מותר, ואע"פ שמקדים לו עכשיו כל שכרו. דלא הוו מעות הלואה כיון דמהיום מתחיל עמו במלאכה אלא אגריה הוא דאקדים ליה. ושמעת מינה דאע"ג דשכרו לכל יום ויום בדינר, כיון דשכרו עד שיעברו ימות הגורן, כולה חדא שכירות היא. וכיון דמתחיל עמו במלאכה מעכשיו מותר. ולא מיחזי מעות כהלואה. דאי אמרת כל יום ויום שכירות באפי נפשיה הוא הואיל ושכרו בדינר ליום, אם כן כי מתחיל עמו במלאכה מאי הוי, מכל מקום אכתי לא מתחלא שכירות של ימות הגורן. הילכך כד מקדים ליה שכר ימות הגורן כהלואה דמי ואסור לאוזולי גביה. וקשיא לרב ושמואל דאמרי כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. דקסברי דכל סאה וסאה זביני באפי נפשייהו.
<h2>דף פז.</h2>
ואמר רבא ותסברא האי שכירות היא וזילזולי בשכירות מי אסיר. פירוש מן הדין אע"פ שלא שכרו עד ימות הגורן מותר. דמעות שהקדים לו לאו הלואה נינהו אלא אגריה הוא דמקדים ליה. שהרי מעכשיו הוא נשכר לו לעשות עמו בגורן. וכמו שלוקח חפץ הנמצא ביד חברו אע"פ שהתנה עמו שלא יתן לו החפץ עד חדש או שני חדשים מותר להקדים לו מעות ולאוזולי גביה. ולא אמרינן דמעות הלואה נינהו וכי יהיב ליה אותו חפץ בזול הוי אגר נטר לי. אלא כיון דמעכשיו מכר לו אותו חפץ מכר גמור הוא. הכא נמי שכירות גמורה היא. והיכי דמי דאסרינן במכר להקדים לו דמים ולאוזולי גביה, כגון שמוכר לו דבר שלא בא לעולם, שאין כאן תורת מכר. ואם תאמר והלא בשכירות אפילו התחיל עמו במלאכה לא קנאו להשתעבד בו דקיימא לן פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. התם לאו משום דלא חיילא שכירות, אלא משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. וכל זמן שאינו חוזר בו הרי הוא נשכר לו בכסף שנתן לו ואע"פ שלא התחיל עמו במלאכה. וכשוכר בית לדור בו לאחר חדש או שני חדשים דמי שמותר להקדים לו מעות ולאוזולי גביה. הכא נמי כיון שגוף הפועל מצוי בעולם חלה עליו תורת שכירות ואע"פ שיכול לחזור בו. ומעות לאו הלואה הם. הילכך הא דקתני רישא השוכר את הפועל לעשות עמו בגורן, מן הדין לא היה לנו לאסור, דלזלזולי בשכירות מי אסיר, אלא חומרא היא דאחמור רבנן, דכיון דלא קא עביד גביה מיתחזי כאגר נטר לי, משום דפועל יכול לחזור בו. ודמיא להו לאינשי כהלואה. וסיפא קא עביד בהדיה לא דמיא להו לאינשי כהלואה אע"ג דיכול לחזור בו. הילכך לא אחמור בה רבנן, דכל יומא שכירות באפי נפשה. הרב ר' יונה ז"ל. ורבינו שמואל ז"ל פירש זלזולי בשכירות מי אסיר, דדרך פועל שמשכיר עצמו בזול כשאינו מוצא להשתכר. ולא הוי מאי דקא מוזיל גביה כריבית. ולא נהירא לן האי פירושא, דאפילו שכירות כליו או בהמתו יש בו אונאה ולא אמרינן דבכל דהו מוגר כשאינו מוצא להשתכר בהם. ויש אומרים כי היכי דאמרינן גבי פועל דאסור להקדים לו מעות ולאוזולי גביה היכא דלא קא עביד בהדיה, ה"נ לענין זו ששנינו [ב"מ ס"ה ע"א] מרבין על השכר [ואין מרבין על המקח], דוקא כשהוא דר בבית מעתה, אבל אם שכרו לדור בו לסוף חודש או שני חדשים אסור לו להקדים לו מעות ולזלזולי גביה. ומסתברא לן שלא אסרו כן אלא גבי פועל, דכיון שהוא יכול לחזור בו, כי לא קא עביד בהדיה מתחזי כאגר נטר לי. והיינו דקא מקשי רבא בפשיטות זלזולי בשכירות מי אסור הלא שנינו מרבין על השכר ויכול לומר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא שלך בעשר סלעים וכו'. וסתמא תנן, אפילו לא שכרו לדור שם מיד עד חודש או שני חדשים. אלא רישא חומרא הוא, דכיון דלא עביד בהדיה מחזי כאגר נטר לי כיון דשכירות פועל לא הויא קנייה ממש דיכול לחזור בו. ותדע דהאי דינא בפועל דוקא, מדלא תנא ליה לא במשנה ולא בברייתא גבי שכירות חצר, וקתני ליה גבי פועל.
פסקא. ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהו קנה וכו'. גמרא, משום דתלש כל שהו קנה השאר בתמיה. ומשני רב ששת הכא במאי עסקינן כגון דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהו וקנה מה שעליה. פירש הגאון ר' יצחק אלפסי ז"ל בתשובותיו [סימן קפ"ז] האי פשתן לתלישה זבניה, וכתלוש דמי ומיטלטל הוא, דהא קיימא לן כל העומד לגדור כגדור דמי. ולא דמי לענבים העומדים ליבצר דקיימא לן [שבועות מ"ב ע"ב] גבי שבועה דלאו כבצורות דמיין. דהתם לאו אדעתא למיתלש מסרינהו ניהליה אלא לשמירה. אבל האי פשתן, כיון דלמיתלש קאי כתלוש דמי ומיטלטלי הוא, ומטלטלי לא מיקנו בדמים אלא אגב קרקע או בשוכר את מקומו. ולהכי אמר ליה לך וייפה לי קרקע כל שהו וקנה אותו כל שהו בחזקה, ואגב אותו קרקע קנה כל הפשתן שעליו שהוא מטלטלין, ולהאי פירושא קשיא דלא הוה ליה למימר יפה לי לפי שאין כאן חזקה אם הוא מתכוין לתלישה זו ליפות השדה לבעליה אא"כ מתכוין לקנות בה שדה זו בתורת שאלה. והול"ל ויפה לך קרקע כל שהו או יפה סתם. ורבינו שמואל ז"ל כתב דאע"ג דלא קני הקרקע לגמרי כי אם לקנות הפשתן הוי קנייתו קנייה. ואשמועינן מתניתין דבחזקה קלה יכול לקנות. והרא"ם ז"ל פירש, לך ויפה לי קרקע כל שהו וקני מה שעליה בשכרך. וכיון שייפה כל שהו מן הקרקע קנה הפשתן בתורת שכירות. ורבינו האיי גאון ז"ל [מו"מ שער י"ג] כתב דבתלישה קנה כל הפשתן שבשדה. וזו אחת מן הקניות שבדיני הקנאה. ודוקא דאמר ליה איהו יפה לי קרקע כל שהו וקני, אבל אם תלש הוא מעצמו לא קנה. והיינו דקא מתמה תלמודא משום דתלש כל שהו קני ומשני הב"ע דא"ל וכו'.
מתניתין. המוכר יין ושמן לחבירו וכו'. ה"ה לשאר פירות. ומשום סיפא דאתא לאשמועינן חייב להטיף לו שלש טיפין נקט יין ושמן. והוקרו או הוזלו. אחר פיסוק דמים. עד שלא נתמלאת המדה למוכר. במדת סרסור מיירי כדמפרש בגמרא. ומדת סרסור אזלינן לעולם בתר מילוי המדה עד פיה כדפרישית לעיל. נשברה לסרסור. פירוש כגון שהיה הסרסור מודד להם בשכר, לפיכך הסרסור חייב בשמירת החבית כדין שומר שכר, ואע"פ שלא נשברה החבית בפשיעה נשברה לסרסור. ובלבד שלא נשברה באונס גמור אלא בכעין גניבה ואבדה. כך פירש הרב ר' יצחק בר' מרדכי ז"ל. ומשום דאיירי במדת סרסור כדמוקים לה בגמרא קא מפרש הכא דין חיוב שמירת הסרסור. ואשמועינן דאע"פ שלא פירשו לו שהם נותנין לו על שמירת החבית שכר אלא על המדידה, הרי הוא נעשה שומר שכר משעה שהביאו שם החבית למדוד היין והשמן בה. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל פירש נשברה החבית, היינו חבית של סרסור. ואע"פ שהיא מושאלת למוכר וללוקח אין חייבין באונסיה, דשאלה בבעלים היא, שהסרסור נשכר להם למדוד. וקשיא לי אם כן ליתני נשברה המדה כלישנא דנקט ברישא עד שלא נתמלאת המדה וכו'. וחייב. המוכר. להטיף לו. ללוקח. שלש טיפין. מן השמן או מן היין, הדבוק בדפני המדה לאחר שעירה ממנו את היין ואת השמן. הרכינה. הטה על צדה אחר שעירה ממנה את היין ואת השמן והטיף לו שלש טיפין. ומיצת. שנאסף מיצוי המדה לדפני הכלי במקום אחד. הרי הוא של מוכר. ואמרינן בגמרא משום יאוש בעלים נגעו בה, שהלוקח אינו מקפיד על אותו מיצוי ומוחלו למוכר אע"פ שמן הדין ללוקח הוא. ובגמרא אמרינן והרי תרומה הרכינה ומיצת ה"ז תרומה. אם תאמר כיון דמדות של חולין בלא מיצוי ותרומה אחד מחמשים, למה אמרו שהמיצוי של תרומה. יש לומר לפי שדעתו על המדה שהוא מפריש לתרומה שתהא כולה תרומה, ויכול אדם להוסיף על התרומה, דקיימא לן עושה אדם כל גורנו תרומה. ודוקא תרומה, אבל במעשרות אינו יכול להוסיף, דקיימא לן [קדושין נ"א ע"א] המרבה במעשרותיו פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלין. וא"ת היכי מוכח מהא מתניתין דתרומות דמיצוי בכלל המדה, ותיקשי ליה אמתניתין דהכא. דילמא התם היינו טעמא משום דאין ברירה וצריך הכלי הדחה לחולין. י"ל א"כ ליתני הרכינה ומיצת ה"ז אסורה, ומדקתני הרי היא של תרומה, אלמא חייב ליתן המיצוי לכהן. ואם אין המיצוי בכלל המדה אלא דאסור לזרים משום דאין ברירה, אינו חייב ליתן המיצוי לכהן, דספק ממון להקל ושמא המיצוי של חולין הוא, אלא מוכרו לכהן בדמי תרומה. והא דקתני הרכינה ומיצת לאו דוקא הרכינה, אלא לכתחילה נמי יש לו להרכינה כיון שהמיצוי בכלל המדה. ועוד יש לפרש דמיירי כשאינו קורא שם תרומה מעכשיו על המדה, אלא דעתו שתהא תרומה לאחר שיריק אותה, הילכך אם אין המיצוי בכלל המדה אשתכח דחולין הוי ואין כאן תערובת של תרומה כלל. וכיון ששנינו הרי היא של תרומה ש"מ שהמיצוי בכלל המדה. וכי קתני נמי הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה, לא חל שם תרומה על המיצוי אלא לאחר שיריק אותה. והיינו דקתני הרכינה ומיצת, דוקא הרכינה, אבל אם לא הרכינה ועירה לתוכה יין ושמן של חולין אין כאן לתרומה כלום. ושלשה דינין יש בדבר, אמר שני לוגין שאני עתיד להפרישן הרי הם תרומה מעכשיו, למ"ד אין ברירה אין התרומה חלה על אותן שני לוגין שיפריש, ולמ"ד יש ברירה מיחל ושותה מיד ולכשיפריש שני לוגין הוברר הדבר שעל אותן שני לוגין חלה התרומה ולא על השאר. אמר הרי תרומה ומעשר בפי החבית על זו שנינו [תוספתא דמאי פ"ח הי"ד] קדש מפיה לא ישתה משוליה וכו'. אמר מה שאריק מן הכלי יהא תרומה אין במה שישתייר בכלי שום תערובת תרומה. גירסת הגאון רבינו יצחק ורבינו חננאל ז"ל, החנוני חייב להטיף לו שלש טיפין. ופירושה כשם שבעה"ב חייב להטיף לו שלש טיפין כך החנוני אע"פ שהוא טרוד. וכ"כ הרב ר' יהוסף הלוי וגריס בגמרא איבעיא להו ר' יהודה ארישא קאי ולחומרא או דילמא אסיפא קאי ולקולא. ע"ש עם חשכה פטור. לפי שהוא טרוד בצרכי שבת.
<h2>דף פז:</h2>
השולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן נתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואבד את האיסר. יש מפרש אבד השמן שנתן לו החנוני באיסר. וגריס בגמרא בשלמא באיסר שמן בהא פליגי. ורבינו שמואל ז"ל פירש כגון ששלח בעה"ב ביד בנו פונדיון שהוא שני איסרין, כדי שיתן לו החנוני שמן באיסר ויחזיר לו איסר. ומדד לו באיסר שמן ונתן איסר לתינוק ועיכב הפונדיון לעצמו ושיבר התינוק את הצלוחית ואיבד את האיסר שנתן לו החנוני. ופליגי ר' יהודה ורבנן באיסר ושמן וצלוחית. ובגמרא נמי גרסינן בשלמא באיסר ובשמן בהא פליגי. וכן היא בספר ספרדי ישן. וא"ת ליתנינהו לפונדיון במתניתין, לא הוצרך שכן רוב סחורותם איסרות לא היו מצויין כפונדיון, כמו שנוהגין במחציות כאן שנותן פשוט ומקבל מחצה ואוכל דמי המחצה. גמרא. בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי וכו'. לאודועי. לחנוני שצריך לשמן. שדריה. האב לבנו, כדי שישלח לו החנוני מה שישלח לו ע"י שלוחו פקח. ורבי יהודה סבר לשדורי ליה. ביד בנו שדריה. אלא שבר את הצלוחית. אמאי חייב. אבדה מדעת היא. פי' במה נתחייב החנוני בשבירת הצלוחית הרי החזירה למקום שנטלה משם דהיינו ביד תינוק. ואי משום דנעשה שומר אבדה בנטילת הצלוחית ושומר אבדה חייב בפשיעה, הני מילי באבדה שאבדה לבעלים שלא מדעת אבל זו אבדה מדעת היא ולא נתחייב החנוני בשמירתה מעולם. וא"ת באיסר ושמן נמי אמאי חנוני חייב, והלא הפונדיון אבדה מדעת הוא. התם כיון שעיכב הפונדיון לעצמו נתחייב בדמיו וחליפיו, ובתשלומין גמורין נתחייב, וכיון שלא נתכוין בעה"ב לפוטרו בנתינתו ליד תינוק דלאודועי שדריה חייב. ואמרינן בגמרא, אמר רב הושעיא הכא בבעה"ב מוכר צלוחיות עסקינן וכגון שנטלה ע"מ לבקרה. ונעשה לוקח עליה ונתחייב באונסין, וכדשמואל וכו' וכגון דקייצי דמי הצלוחית. והא דקתני סיפא ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק וכו', ה"ה אם נטלה החנוני ולא נטלה ע"מ לבקרה. ור' יהודה דפוטר החנוני על הצלוחית לית ליה דשמואל. ולא מצינן למימר דטעמיה דרבי יהודה משום דלשדורי ליה שדריה כדאמרינן גבי איסר ושמן, דמאי טעמיה דרבי יהודה דאמר לשדורי ליה שדריה משום דשלח בנו אצלו, ואילו לענין צלוחית איכא למימר כי שדריה לשדורי ליה, היכא דלא יטלנה ע"מ לבקרה, אבל אם יתחדש שום חיוב אח"כ על החנוני ויטול הצלוחית ע"מ לבקרה לא נתכוין לפטרו מן החיוב שיתחדש עליו. אלא טעמיה דרבי יהודה בצלוחית משום דלית ליה דשמואל. והיינו דפריך בגמרא לימא דשמואל תנאי היא. אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בחנוני מוכר צלוחיות עסקינן. ובפלוגתא דאיסר ושמן אי אמרינן לאודועי או לשדורי. ורבה ורב יוסף ס"ל דסיפא הכי קאמר בזמן שהצלוחית כבר ביד התינוק שהביאה בידו מבית אביו פטור דאבדה מדעת היא. ובתלמודא דפריך אי הכי אימא סיפא ומודים חכמים לרבי יהודה וכו' והא אמרת לאודועי שדריה, לא רצה לפרש לסיפא הכי. שאם פירושה כך, לא היה צריך למיתני ומדד חנוני לתוכה. אלא ודאי ה"ק מדד חנוני לתוכה ולא נטלה מיד תינוק, הא אם נטלה מידו חייב.
<h2>דף פח.</h2>
הב"ע כגון שנטלה החנוני למוד בתוכה. וכדס"ד מעיקרא. ודקשיא לך אבדה מדעת היא. וכדרבא דאמר רבא הכישה נתחייב בה. פירוש לעינן זקן ואינה לפי כבודו איתמר, אע"ג דפטריה רחמנא מהשבה, כיון דהכישה נתחייב בה. הכא נמי לענין אבדה מדעת אע"ג דפטריה רחמנא מהשבת אבדה כיון שנטלה נתחייב בהשבתה. ופריך בגמרא אימר דאמר רבא בבעלי חיים דאנקטיה ניגרי ברייתא. במידי אחרינא מי אמר. אלא כגון שנטלה. חנוני. למוד בה לאחרים. וסיפא דקתני ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק ה"ה אם נטלה חנוני למוד בה לתינוק, ולא אתא אלא לאפוקי נטלה למוד בה לאחרים. ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי. ר' יהודה סבר שואל הוי. הילכך לאלתר שהשלים למוד בה כלתה שאלתו, וכיון שהחזיר למקום שנטל דיו. ורבנן סברי גזלן הוי. והא ודאי גזלן השבה בעי וכשהחזירה ליד תינוק אין זו השבה. ואפילו למ"ד בפרק הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ח ע"א] שלא לדעת אפילו מנין לא צריך, התם לפי שהוא מחזיר למקום המשתמר. מהא דאמרינן בשמעתין כגון שנטלה למוד לתוכה וכדרבא וכו' ודחינן אימר דשמעת ליה לרבא גבי בעלי חיים דאנקטינהו ניגרי ברייתא, שמעינן מינה דכי היכי דאמרינן בבעלי חיים לענין זקן ואינה לפי כבודו הכישה נתחייב בה, ה"נ לענין אבדה מדעת כגון ששלח רגל בהמתו לרעות במקום שאינו משתמר כלל ומצאה חבירו והכישה נתחייב בה. הלוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו וכו'. פירש רש"י בהשוכר את האומנין [ב"מ פ"א ע"א] דנעשה לוקח עלייהו. והכי נמי משמע לקמן דקאמר ההוא גברא דאייתי קרי לפום בדיתא וכו' עד אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ואי הוי טעמא משום שואל כמו שפירשו מקצת מפרשים למה לא יוכל להקדישם, והלא אפילו משכיר בית לחבירו אמרינן בערכין [כ"א ע"א] [פרק] האומר משקלי עלי שיכול להקדיש, וכל שכן משאיל. אלא שמע מינה דהוי טעמא משום דהוי לוקח עלייהו. הני מילי דקייצי דמי. שכבר קצץ ופסק דמיו קודם שנטלו. אי נמי כגון כלים קטנים שדמיהן קצובים. והא דאמרינן דכי קייצי דמי כמאן דקנייה דמי הני מילי לאחיובי באונסיה. אי נמי דלא מצי מוכר למיהדר ביה. כההוא עובדא דההוא גברא דאייתי קרי לפום בדיתא. אבל אי בעי לוקח לאהדורי מצי למהדר ליה, דהא לאו בתורת מיקנו ליה בהגבהה הוא דשקליה אלא לבקורי הוא דנקטיה. וכיון שכן מצי אמר ליה שקול דידך דשפיר מהא בעינא למזבן. ולענין איחיובי באונסיה נמי אוקמוה במסכת נדרים [ל"א ע"א] דלא מיחייב באונסיה אלא היכא דהוי זביני חריפא. אבל לא קייצי דמייהו ברשותיה קיימי. וקדשי לפי שהוא כפקדון ביד זה, שהרי לא נתכוין לגזלו אלא לקנותו לרצונו של זה ופקדון הוי ברשות בעלים להקדישו ולמכרו.
מתניתין. סיטון. לשון יון וקרי ליה סיטון על שם שמשפיע למכור פירות הרבה לחנונים. וע"י שהוא מוכר הרבה ותדיר מתקבץ השמן בכלי ונקרש לתוכו ומתמעטת המדה. לפיכך צריך לקנח אחת לשלשים יום. אבל בעה"ב שאינו מוכר כ"כ דיו בפעם אחת בשנה. ורשב"ג אומר חילוף הדברים. סיטון שמוכר תדיר אינו נדבק בדופן הכלי ואינו מתייבש וא"צ לקנח אלא פ"א בשנה. ובעה"ב שאינו מוכר תדיר מתייבש ומתקבץ ומתמעטת המדה לפיכך צריך לקנח אחת לשלשים יום. החנוני מקנח מדותיו פעמיים בשבת. לפי שתדיר למכור יותר מסיטון ובעה"ב. ואתאן לת"ק. ורבינו שמואל ז"ל פירש דחנוני דברי הכל היא, לפי שהחנוני אינו חייב להטיף המדה שלש טיפין כדאמרינן לעיל. הלכך מה שנשתייר בכלי נדבק בכלי, דמשתייר הרבה. והילכך צריך לקנח מדותיו תדיר שתי פעמים בשבת. אבל סיטון ובעל הבית חייבין להטיף שלש טיפין ואין משתייר בכלי אלא מעט. וזה שהצריכו לרבינו שמואל לומר טעם זה, לפי שהוא סובר שהלכה כרשב"ג במשנתינו. ולא היה צריך לכך, דלא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. דכמה מקומות אשכחן דפליג רשב"ג במתניתין ולא קיימא לן כותיה. מקנח מדותיו. אם הוא מודד במדה. ומקנח אבני משקלותיו והמאזנים. אם הוא שוקל במשקל. ממחה. לשון קינוח. כמו [ישעי' כ"ה] ומחה י"י אלקים דמעה מעל כל פנים. בד"א בלח. כל קינוחין הללו בלח, כגון יין ושמן ודבש. אבל ביבש. כגון תבואה כמון ופלפלין. אינו צריך. קינוח, אלא בנפיחה שנופח בה להסיר האבק מעליה סגי.
<h2>דף פח:</h2>
וחייב. המוכר. להכריע. המאזנים לצד הפירות טפח. ובגמרא מוקים לה במקום שנהגו להכריע. פירוש שהכניסו הגירומין בהכרעת טפח. אבל מ"מ הגירומין מן התורה הם. וה"ה לעשרה ליטרין ביחד, להכריע טפח סגי, כדאמרינן בברייתא ונותן הכרע אחד לכולן. היה שוקל עין בעין. כלומר בצימצום במקום שנהגו שלא להכריע. נותן לו. לבד המשקל. גירומא. הכרעות. כדמפרש לקמיה אחד מעשרה בלח וכו'.
מתניתין מקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה. אם יבקש שתי מדות דקות כדי שלא יכריענו הכרע וגירומין לכל אחת. בגסה לא ימדוד בדקה. מפני הפסד המוכר. ובודאי פשיטא שאינו יכול להכריחו למוד בדקה כיון שמודדין בגסה. אלא קמ"ל שאם אמר המוכר ללוקח לך מדוד אסור לו למדוד בדקה. וי"מ לא ימוד בדקה בפחותה ממנה ואע"פ שהוא מנכה לו הדמים, דאתי למדוד בדקה, ולא ינכה לו מן הדמים. למחוק לא יגדוש. גם כן יש לתמוה בזה, פשיטא שאין על המוכר לגדוש. ועוד לגדוש לא ימחוק פשיטא. ואין לפרש למחוק לא יגדוש בתוספת דמים, ולגדוש לא ימחוק וינכה לו, דבגמרא מוכיח שאין פירושו כן, דקתני בברייתא מנין שאין מוחקין במקום שגודשין וכו' ומנין שאם אמר הריני מוחק לפחות מן הדמים וכו'. אלמא תרי מילי נינהו. ובעלי התוספות ז"ל פירשו למחוק לא יגדוש, לא יאמר הריני מקטין וגודש את האיפה וגידש, ולגדוש לא ימחוק ויוסיף על המדה, דאתי למחוק במדת העיר.
גמרא. נותן לו גירומין מעשרה בליטרא לעשר ליטרא וכו'. ואע"ג דנתינת גירומין מדאורייתא ואיבעיא לן בגמרא אי יהיב ליה חד ממאתן ביבש או חד מארבע מאה, כיון דשיעורייהו מדרבנן נקטינן לקולא. והרב רבינו חננאל ז"ל [כתב] כל תיקו ספק הוא וחולקין ונותן לו אחד מעשרה בליטרא לעשרים ליטרין. וצדק. קרא יתירא הוא. ולפי שהלח משתייר בכלי והיבש אינו משתייר בכלי, בעינן בלח גירומין גדולים מן היבש. זה הקדים חטא למעילה. נפש כי תחטא ומעלה מעל בי"י וכחש בעמיתו וגו'. מתחילת מחשבתו נקרא חוטא. וזה הקדים מעילה לחטא. נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי י"י. לא מיקרי חוטא עד שנהנה כבר. שזה נאמר בהן אל. כי את כל התועבות האל. וזה נאמר בהן אלה. כי תועבת י"י כל עושה אלה כל עושה עול. ואע"ג דבעריות נמי כתיב אלה ההוא למעוטי מדות מכרת. וכי תימא מאי עודפייהו דמדות מעריות, הני אפשר בתשובה. דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. ואפילו בלא מלקות תשובה מועלת. אבל מדות אינו יודע למי ישיב, ותשובתו תלויה בהשבה דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל. וכל ימיו בעמוד וחזור קאי. וכי אמרינן דאפשר גבי עריות בתשובה, כגון שלא הוליד ממזר. אבל הבא על אשת איש והוליד ממנה, על זה נאמר מעות לא יוכל לתקון, כדאמרינן במסכת חגיגה [ט' ע"א].
<h2>דף פט.</h2>
מנין שאין גודשין במקום שמוחקין תלמוד לומר איפה שלימה. כלומר לא תוסיף ולא תגרע ממנהג המקום, שהמנהג שקבלו הרי הוא הצדק. אגרדמים. ממונה על המדות להלקות מעותי המדות, ועל השערים שלא ימכרו ביוקר. מפני הרמאין. שמוכרים ביוקר ואומרים שהוסיפו במדה או שנתן חטים יפות למעלה ורעות למטה. רביע ליטרא שוקל לו רביע ליטרא. קמ"ל דמתקני מתקלי עד הכא. כלומר ב"ד הקדמונים התקינו משקולות עד כאן. ובפחות מכאן שוקלין במטבעות. דאם בא אדם לתקן בפחות אין שומעין לו, פן יבא לרמות ויאמר זהו רביע ליטרא. ואע"ג דבמדות כלים קטנים אמרינן לקמן דלא אתי למטעי שזה חללו מועט ואיכא הכירא טובא, איכא למימר דבמשקולות אתי למיטעי. כ"פ הרב ר' יהוסף הלוי בשם רבו הרב אלפסי זצ"ל. ורבינו חננאל פירש דמתקני מתקלי עד הכי, כדרך זו, שהאחד חצי בחבירו. ליטרא וחצי ליטרא ורביע ליטרא, דהוי פלג חצי ליטרא. אבל אינו עושה שלישית ליטרא, דבמשקלות ודאי אתי למיטעי בתילתאי. ועוד אם יעשה שלישית ליטרא לא יוכל לעשות רביע ליטרא, דריבעא ודאי טעי איניש כדמסיק לקמן. ואין לומר כיון דהוו במקדש לא גזור רבנן. דלא אשכחן שלישית ורביעית ליטרא במקדש. לא יאמר לו שקול לי שלשה רביעי ליטרא. כל רביע ורביע בפני עצמו, כדי שיכריע על כל רביע ורביע. אלא שוקל לו ליטרא. ואם תאמר כיון דשיעור הכרע טפח למה עולה יותר הכרע ארבעה ליטרא מהכרע ליטרא. יש לומר מפני שאי אפשר לדקדק בכל הכרע והכרע שלא להכריע בו מעט יותר נותן ליטרא בכף מאזנים האחרת ורביע ליטרא ובשר בכף השניה, דהשתא איכא שלשה ריבעי ליטרא בשר. ופירש הרמב"ם ז"ל [גניבה פ"ה הי"ט] דמשום הכי אינו נותן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף האחת ובשר בכף שניה, שמא יבא לרמות ויפיל רביע הליטרא. נפש מאזנים. הוא הברזל החלול שהלשון זקוף לתוכו. תלויה באויר שלשה טפחים. במאזנים גדולים מיירי ששוקלים בהם נחושת וברזל כדלקמן, ותולין אותן ביתד או בעמוד, והן קבועים ותלויים לשם. וצריך שתהא המיתנא שהיא תלויה בהם ארוכה שלשה טפחים. דהו"ל תלוי באויר ג"ט. אבל כשהחבל קצר יכול להטות המאזנים אילך ואילך. א"נ לכך תלוי באויר ג"ט שלא יגע בגג של מעלה. וגבוהה מן הארץ. כפות המאזנים, פן יפגעו בקרקע. הכל לפי שהמאזנים גדולות זו מזו צריך הרחקה יתירה שיהו מכריעין למעלה ולמטה הרבה מתוך שהמיתנא של הכף ארוכה. וקנה. היא שיש לה שתי מיתנות, אחת מכאן ואחת מכאן. ששתי כפות המאזנים תלויות בהן. והלשון קבוע מלמעלה באמצעית הקנה. ומיתנה. שהכף תלוי בה. שנים עשר טפחים. אבל אי הוי פחות אין מכריעין המאזנים בשביל דבר מועט מתוך שהמשקל מרובה. צמרים. מוכרי צמר במשקל. זגגין. עושי כלי זכוכית ואין שוקלין הרבה ביד כל כך. טורטני. הצורף קרוי כך, שאומנותו לשקול כסף וזהב, לשקול במשקולות קטנות. ומתמה תלמודא אלא הך קמייתא דמאן. כלומר כיון דחשיב כל הני צמרין וזגגין וכו' רישא במאן מיירי.
<h2>דף פט:</h2>
גרומני. מוכרי נחושת וברזל, ששוקלין מאה ליטרין ביחד. אבץ. תרגום של בדיל [במדבר ל"א], אישטאין בלעז. אבר. עופרת. גיסטרון. מיני מתכות מעורבין. ולא של שאר מיני מתכות. שפוחתין והולכין. ולא זו אף זו קתני, אחרון אחרון אינו פוחת כל כך. צונמא. אבן. מחק. שמוחקין בו את המדה. צדו אחת קצר. צר גרסינן בתוספתא [פ"ה ה"ג], שנכנס בדוחק ומוחק יפה. צדו אחד עבה. אינו מוחק כל כך. וכשהוא לוקח מוחק בצד העבה וכשהוא מוכר מוחק בצד הקצר. אלא שניהם יהיו שוים, כמנהג המדינה אם בקצר אם בעבה. מעט מעט. כגון שהוא מוחק רוחב טפח לבדו ומגביה את המחק וחוזר וכובש את המחק ומוחק טפח אחר. בבת אחת. בפעם אחת ובמהרה, שאינו מוחק יפה. וברייתא שאין עושין מחק של דלעת מפני שהוא מיקל ולא של מתכת מפני שהוא מכביד. לא ידעתי למה השמיטה הרב ז"ל. ועל כולן. על כל מיני עוולות הללו. שמא יאמרו הרמאים וכו'. ומתוך כך יבאו לרמות יותר. וקא בעי תלמודא אמרה רבן יוחנן לבסוף או לא אמרה. דרכי י"י. דברי תורה. צדיקים ילכו בם. יזהרו בהם שלא לרמות את הבריות. ופושעים יכשלו בם. שילמדו לרמות את הבריות. במדה, זו מדת קרקע. דאילו מדת כלי הא כתיב לקמיה ובמשורה שהיא מדת כלי כדכתיב [יחזקאל ד'] ומים במשורה תשתה. לאחד בימות החמה. שהחבל יבש וקצר יותר מבימות הגשמים שהוא לח וארוך. הילכך באותו חבל עצמו שמדד לאחד מן השותפים בימות החמה לא ימדוד לשני בימות הגשמים. שלא יטמין משקלותיו במלח. פירש רבינו שמואל ז"ל מפני שמכבידן. ורבינו [תם] אומר דבירושלמי מפרש שהמלח שואב את המשקל ומיקל אותו. שלא ירתיח. שלא ישפוך המוכר את היין במהירות ומגביה לתוך משורתו של לוקח, מפני שעולה קצף אישקומ"א ונראה הכלי כאילו הוא מלא. ומה משורה. שהיא קטנה כ"כ ששלשים ושלשה מהם יש בלוג. הקפידה תורה. ברתיחה שלה שהוא פחות ממאה שבלוג. קל וחומר. ברתיחת כלי גדול. ואפילו עביט של מי רגלים. דזמנין דאתי למדוד בהו. דלא חתימי. שאין ממונה המלך עושה חותם במדות. הילכך אסור דאתי לרמויי. אבל באתרי דחתימי. עד דחזי חותמא לא שקיל לוקח ומותר לשהות.
ובגמרא אמרינן באתרא דחתימי נמי לא אמרן אלא דמהנדזי, כלו' שהולכין ובאין ממונין של מלך לבדוק המדות. אבל לא מהנדזי זימנין דמתרמי בין השמשות ומיקרי ושקיל. ה"ג בספרים שלנו, אבל עושה הוא סאה תרקב וחצי תרקב וקב וחצי קב ורובע קב [וחצי רובע] ותומן ועוכלא וכמה היא עוכלא אחד משמונה ברובע. ופירוש תומן, שמינית של סאה דהיינו קב פחות רובע שהם שלשת לוגין. ועוכלא אחד משמונה ברובע של סאה דהיינו לוג פחות רובע. ושיילינן בגמרא מאי טעמא לא עבדינן קבין דאתי לאיחלופי בחצי תרקב דטעי איניש ריבעא, אי הכי תומן ועוכלא לא ליעביד דתומן שהוא ג' לוגין אתי לאיחלופי בקב שהוא ד' לוגין דהוא ריבעא, ועוכלא שהוא לוג פחות רובע אתי לאיחלופי בלוג הוא ריבעא. ורבינו חננאל ז"ל גריס, אבל עושה הוא סאה תרקב וחצי תרקב קב וחצי קב ורובע קב. ולא גריס וחצי רובע אלא ותומן קב וחצי תומן קב ועוכלא. וכמה היא עוכלא אחד מחמשה ברובע קב. אשתכח דעוכלא הוא ששה חומשי ביצה, וחצי תומן שבעה חומשי ביצה וחצי חומש ביצה. והכי גריס בגמרא, חצי תומן ועוכלא לא לעביד דאתי לאחלופי בהדדי, דטעי אינשי ריבעא. כל שכן דטעי חומשא. ופרקינן מדות קטנות בקיאי בהו אינשי. ושלישית ההין ורביעית ההין. שהם מדות גדולות היינו טעמא דעבדינן ולא גזרינן דילמא אתי לאחלופי בהדי הדדי, דכיון דהוו במקדש לא גזרי בהו רבנן. ובמקדש. גופיה היינו טעמא דלא גזרינן משום דכהנים זריזים הם. ושמינית ואחד משמונה משמינית וזהו קרטוב הידוע הנזכר במקומות הרבה, כגון [מקואות פ"ז מ"ב] ארבעים סאה חסר קרטוב, שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב יין.
<h2>דף צ.</h2>
אין מוסיפין על המדות וכו'. כלומר אם באו אנשי העיר להוסיף על המדות בין גדולות בין קטנות אינן רשאין להוסיף על המדות יותר משתות. ובגמרא סמך לה אקרא. והמשתכר. כגון חנוני שקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט. אל ישתכר יותר משתות. כגון שלא הוקיר השער. ותקנת חכמים היא זו שלא ישתכר יותר משתות.
<h2>דף צ:</h2>
אוצרי פירות. שקונין פירות בשוק לאצרם ולמכרם ביוקר וגורמין שיתיקר השער ואיכא הפסד עניים. ובעיר שרובה של ישראל מיירי. מפקיעי שערים. מוסיפין על השער. להקטין איפה. היינו מקטיני איפה. ולהגדיל שקל. היינו מלוי בריבית. עושה אדם את קבו אוצר. כלומר מה שמלקט משדותיו יכול לאצור אותו, שלא ימכרנו עד שעת היוקר. שלא אסרו חכמים אלא שלא יקח מן השוק על מנת לאצור. ולישנא מעליא נקט "קבו" כלומר אותו מעט שנתן לו הקב"ה. לאצור פירות של שלש שנים. לקנות בששית לצורך ששית לעצמו ולשביעית ולשמינית, פן ימותו בשביעית ובשמינית ברעב, דהא מפירות שמינית לא אכלו עד סוף שנה. מארץ ישראל לסוריא. דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. ומפרש רש"י ז"ל, מפני שלא היו שם קלפי ואורים ותומים וכל ישראל. ורבינו אומר דבספרי [פ' עקב] קאמר לפי שדוד לא הוריש סמוך לארץ ישראל ואמרו אלו סמוך לפלטרין לא הורשת ואתה הולך ומכבש רחוק ממך. ולכך לא קדשה בגבול ארץ ישראל.
<h2>דף צא.</h2>
מהפרכיא. אחרונה של ארץ ישראל להפרכיא ראשונה של סוריא. אין משתכרין בארץ ישראל. לקנות יין ושמן וסלתות מבעל הבית ולמכור בשוק, אלא בעל הבית עצמו ימכור לצריכים כמו שימכור לחנוני. ומיהו לקנות חטים ולעשות פת מותר, דכיון דאיכא טירחא שרי. אבל למכור בעין כמו שקונה אותו מבעל הבית אסור, דהא בעל הבית נמי מצי מזבין ליה בלא טורח. סבר לה כר' יהודה. הלואי שיוקיר ולא יקנו ממנו. אין משתכרין פעמים בביצים. משום דביצים אין בהם חיי נפש כל כך וטירחן מרובה וריוח מועט הוא לעני המחזר בעיירות לקנות ביצים, לכך התירו לו להשתכר יותר משתות. תגר לתגרא. לא ימכור תגר ראשון לתגר שני, אלא תגר ראשון ימכור לצריכים, שאם ימכור לתגר אחר יש כאן ריוח שתי פעמים ומתיקרין יותר מדאי. אבל בשאר דברים מותר, שאם יוקיר זה ימצא אחרים הרבה שימכרו לו בזול. זוזא אחבריה. מה שלקח בדינר לא ימכור בשני דינרין. מתריעין. בתפלה. על פרקמטיא שהוזילה. והוא דזול כ"כ שהוזלו קרוב למחצה. אין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ. לפי שמפקיע עצמו מן המצוות התלויות בארץ.
<h2>דף צא:</h2>
מעות בזול. שאדם מוצא להשתכר ויש לכל איש ואיש מעות הרבה. אבל המעות ביוקר שאין הריוח מצוי, אע"פ שהפירות בזול כיון שאין בידו מה ליתן יש לו לצאת ולהשתכר בחוצה לארץ. נהירנא. זכור אני. נפיחי כפן. נפוחי רעב. מדלית איסר. כי אפס כסף. בדלא מתגרין וכו'. לא היו הפועלים רוצים להשכיר עצמם במזרח העיר, לפי שרוח מערבית מנשבת ומביאה ריח הפת שהוא טוב מאד. ומתים הפועלים מחמת תאות אכילה מפני הרעבון. והוה נגיד חוטא דדובשא על תרין דרעוהי. והיה נמשך חוט של דבש על שתי זרועותיו כדכתיב ארץ זבת חלב ודבש.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר פירות לחבירו וכו'. סתם, ולא פירש אם לזריעה אם לאכילה. וזרען. הלוקח. ולא צימחו. לא מבעיא פירות דאיכא דזבין לזריעה ואיכא דזבין לאכילה, דמצי למימר ליה לאכילה מכרתיו לך ולא מקח טעות הוא. אלא אפילו זרע פשתן, דרוב פשתן הנקנה בעולם לזריעה קונין אותו, כיון דאיכא נמי דזבין לאכילה כדאמרינן [נדרים מ"ט ע"א] לוליבא דכיתנא לכותחא, אינו חייב באחריותו, דמצי למימר ליה לאכילה מכרתיו לך, דבממונא לא אזלינן בתר רובא כשמואל דאמר בגמרא דלא אזלינן בממונא בתר רובא. פירוש ולא צמחו, שאחר שזרען באו בקיאים ואמרו שלא היו ראויים לזריעה שאינן מצמיחין. אבל אם לא היו כה"ג היאך יתחייב באחריותן לעולם, שמא מחמת דבר אחר אירע להם, שאפשר שאין המקום שזורעין בו ראוי לזריעה. ואפילו היתה שדה בדוקה ולא היו שנים כתקנן, אם אפשר לתלות תולין, ואם לאו תולין ודאי לזרעים אע"פ שאינם ידועים שאין מצמיחין. וכן נראה מדברי הרב ר' יצחק אלפסי. וכן כתב רבינו האיי ז"ל בספר המקח בשער מ"ו. ודוקא זרע פשתן דאיכא דזבין לאכילה. אבל זרעוני גינה, כגון זרע כרוב וקפלוט שאין נאכלין כלל, חייב באחריותן דברי רשב"ג, שרשב"ג אומר זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן. הכי מפרש לה בגמרא.
ונמצא שהוא נגחן. קודם המכירה, ואין ראוי אלא לשחיטה. מקח טעות. כיין ונמצא חומץ. והדרי זוזי כדמפרש טעמא לקמן דטובא לרדיא זבני. יכול לומר וכו'. דבממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר טענה טובה. דכיון דרובא לאו כלום הוא לא היה לו למוכר לפרש, אלא הלוקח היה לו לומר לרדיא קא בעינא ליה, מדלא פירש הפסיד. ולא דמי ליין ונמצא חומץ, דהתם יין קא תבע מיניה דמוכר בהדיא. וליחזי האי גברא. אי עובד אדמה הוא ולא טבח ורגיל לקנות שוורים לחרישה, וכגון שהיו מכירין זה את זה ודאי לרדיא זבין. ואפילו לשמואל הוי מקח טעות, דכיון שמכירו הרי הוא כאילו פירש לו מכור לי שור זה לחרישה. ודמי למוכר זרעוני גינה שאין נאכלין, דמסתמא חייב באחריותו. אי לשחיטה זבין. כגון שאינו עובד אדמה. ומשני בגברא דזבין להכי ולהכי. שהוא טבח ועובד אדמה. וגבי מתניתין אין לשאול וליחזי אי לאכילה ולרפואה זבין אי לזריעה זבין, שאין לך אדם שאינו לוקח פעמים לאכילה ולרפואה. אבל אין דרך ליקח שור כי אם לסעודה גדולה או שהוא טבח. וליחזי דמי היכי [יהיב]. אי דמי רידיא לרידיא אי דמי נכסתא לנכסתא. כיון דהאי גברא עביד להכי ולהכי היה לנו לילך אחר הדמים, ונימא דמים מודיעים ושור לרדיא קונין בכ' דינרין ולשחיטה קונין בעשרה דינרין. מקשו רבנן ז"ל [הא] קיימא לן הלכה כדברי חכמים [ע"ז ע"ב] דאמרי גבי צמד בקר שאין הדמים ראיה. ופריק ליה הרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל, דכי אמרינן אין הדמים ראיה, הני מילי לעיולי בכלל המכר מילתא אחריתי שאינה בכלל כגון צמד ובקר, שכל שני דברים צריך היה לפרש. אבל במכר גופיה לאודועי אי לרדיא זבין אי לנכסתא זבין, גילוי מילתא בעלמא [הוא], והוו הדמים ראיה. וזה הפירוק הנכון בקושיא זו, שהרי בקרון ופרדות כשאדוקין בהן הדמים מודיעים.
<h2>דף צב:</h2>
אי דליכא לאשתלומי מיניה. כלומר בדליכא מעות מצויות למוכר לאשתלומי לוקח מיניה דמוכר, אמאי אמר רב ה"ז מקח טעות ויחזיר השור. ליעכב. השור עצמו. בזוזיה דאמרי אינשי וכו' רשותך. והאיש אשר אתה נושה בו תרגומו דאת רשי ביה. פארי. סובין בשוויהן. לא צריכא דאיכא. מעות מצויות למוכר לאשתלומי לוקח מיניה. באיסורא. כגון תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה דאמרינן בנמצא הלך אחר הרוב. בממונא לא. אזלינן בתר רובא, אלא אחר המוחזק, אם יש לו טענה. וקשיא לן, הא דאמרינן במסכת כתובות [ט"ו ע"ב] דקתני תינוק הנמצא בין הגוים אם רוב גוים גוי אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל. ואקשינן אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא, כיון דמחצה על מחצה ישראל כל שכן רוב. ומשני להחזיר לו אבדתו. ואפילו לשמואל דקפליג התם הכא מודה. שמע מינה דאזלינן בממונא אחר הרוב. ואיכא למימר דהתם היינו טעמא דאזלינן בממון אחר הרוב משום דליכא חזקת ממון גבי מוצא, הילכך ברובא מהדרינן ליה. אבל הכא דאיכא גביה חזקת ממון לא מפקינן ליה מיניה מפני רובא, ואמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. מהא שמעינן דמאן דאיכא עליה בעל חוב ואית ליה זוזי ואית ליה מטלטלי, לא מצי לסלוקי במטלטלי, וכל שכן בשומא דארעא, כדמפרש במסכת כתובות [פ"ו ע"א] ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דאית ליה ארעא ולית ליה זוזי וכו' אמרינן זיל טרח וזבין ואייתי ליה, וא"ל ההוא תולה מעותיו בגוי הוה, הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן. ושמעת מינה דחייב ליה לאפרועי זוזי, ולא מצי מסלק ליה בארעא. וה"ה נמי במטלטלי כדמוכחא שמעתין דאמרינן אי דליכא לאשתלומי מיניה לישקול תורא בזוזי, ומפרקינן דאיכא לאשתלומי מיניה ולא מצי לסלוקי ליה בתורא אלא בזוזי. ודינא דהלואה ודינא דזביני בטעות שוין הם. ושמעתי בשם רבינו תם ז"ל שהיה אומר שאין דין פועל ובעה"ב כן, דלא מצי בעה"ב לסלוקיה אלא בזוזי, ואע"ג דלית ליה זוזי. דאמרינן ליה זיל טרח וזבין. ואייתי ליה ראיה מדתנן פרק הבית והעליה [ב"מ קי"ח ע"א], השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש וא"ל תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך, אין שומעין לו, ואמרינן עלה בגמרא כיון דאית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו דאמרי אינשי ממרי רשותך פארי אפרע, קמ"ל. מדאמרינן האי טעמא דפארי אפרע, שמע מינה דלית ליה זוזי לאשתלומי מיניה. דהאי טעמא ליתא אלא היכא דליכא לאשתלומי מיניה כדאמרינן הכא. ועוד היכי הוה אמינא נציית ליה מי גריע מבעל חוב. אלא בדלית ליה זוזי קאמר, ואפילו הכי אין שומעין לו משום כדי חייו. כך אמר הרב ז"ל. ומצינו עוד דין אחר בנזקין דאי אית ליה ארעא יהיב ליה מיטב ואע"ג דאית ליה זוזי, כדאמרינן בפרק ארבעה אבות נזיקין [ב"ק ט' ע"א] או כסף או מיטב. ואמרינן כספים הרי הן כקרקע. ואי אית ליה מטלטלי יהיב ליה אפילו סובין, דכל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן התם. וכן פסק שם הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל. ואיכא מאן דגריס הכא בשמעתין, אי דליתנהו לזוזי לישקול תורא בזוזי, כלומר אי ליתנהו לזוזי בעינייהו, לישקול תורא בזוזי, ואע"ג דאית ליה זוזי אחריני או מטלטלי וארעא. ומיהו מודה בבעל חוב שאין מסלקין אותו במטלטלין, כשם שאין מסלקין אותו בקרקע. ויהיב טעמא למילתיה דלא דמי מלוה לזביני, דזביני מאן דיהיב זוזי אדעתא למשקל ההוא זביני יהיב ולאו למשקל זוזי. הילכך כי אבטילו להו זביני יהיב ליה מאי דשוי. ואילו הלואה אדעתא למישקל זוזי יהיב. ואם אתה אומר כן אתה נועל דלת בפני לווין. משום הכי לא מסלק ליה בארעא ולא במטלטלי.
בית הכוסות. צנפאין בלעז. נמצא עליה קורט דם. כלומר אע"פ שנמצא נקב משני צדדין אין לנו לטרפו אא"כ נמצא על אותו מחט קצת דם. ואע"ג דבשאר נקובה לא בדקינן בקורט דם דאפילו בלא קורט דם נמי טרפינן להו. לא דמי, כדאמרינן בשחיטת חולין [נ"א ע"א]. השוחט את הבכור. כלומר כהן שניתן לו בכור בהמה בזמן הזה והוא אסור בהנאה עד שיהא לו מום קבוע לראיית מומחה לפי שהוא קדשים בחוץ, ואם זה הכהן מכרו לאחרים בחזקת חולין ועדיין לא הראה מומו לחכם קנסינן ליה, ואע"פ שאכלו הלוקחין או נהנו מן הבשר, מחייבינן ליה למוכר שיחזיר להם כל הדמים שלקח מהם משום קנסא. ואם לא אכלו עדיין כלל או שאכלו והותירו, הבשר יקבר כדין קדשים פסולין דבעו קבורה, ויחזיר להם את הדמים. וכן הדין בישראל קצב שמוכר טרפה לישראל במזיד דקנסינן ליה, ואע"פ שנהנו הלוקחין ממנו לא ישלמו. ואם הותירו יחזירו מה שהותירו למוכר. אע"פ שאנו קונסין אותו במה שלקחו אחרים אין לו לקונסו באותו דבר שהוא של עצמו. וצריך עיון דהא אמרינן במסכת חולין בפרק ראשון [י"ח ע"א], האי טבחא דלא סר סכינא גבי חכם ונמצאת סכין פגומה דקנסינן ליה וממסמסינן בישרא בפרתא דאפילו לגוים לא מזדבן. וי"ל דאיכא איסורא ובזיוני דצורבא מרבנן ולהכי קנסינן ליה טפי. מכרוהו לגוים. כלומר אותן הלוקחים לא נתגאלו באותו איסור, שלא אכלו ממנה. חייבין ליתן לו דמי בשר טרפה. שהיא נמכרת בזול. ואם נתנו לו יותר בתחילה יחזיר להם אותו מותר. ונמצא בשר בכור. כלומר שלא היה בו מום. מה שאכלו אכלו. מפורש למעלה בסמוך.
נמצא שהיה גנב. קודם לכן. גנב גונב ממון, קביוסטוס גונב נפשות כפרש"י ז"ל. ותימה הוא, א"כ היכי אמרינן הכא כולהו הני איתנהו, וכי כל העבדים גונבי נפשות הם. ורבינו חננאל פירש מלשון קוביא. כלומר משחק בקוביא וכדאמרינן בבכורות [ה' ע"א] בפרטן של לויים אתה מוצא וכו'. וכדאמרינן בהגדה [חולין צ"א ע"ב] וכי גנב אתה או קביוסטוס אתה שאתה מתיירא מן השחר. לפי שדרך משחקי בקוביא ללות מעות ואפילו על עצמן והן מתיראין מן השחר שלא ימצאו אותן בעלי חוב. ליסטים מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. מכאן קשה למה שפירש רש"י ז"ל במסכת כתובות פרק אע"פ [נ"ח ע"א] ובפ"ק דקדושין [י"א ע"א] דקאמר התם סימפון בעבדים ליכא, אי גנב או קוביוסטוס הגיעו, מאי אמרת ליסטים מזוין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו. ופירש רבנו שלמה ז"ל וסבר וקבל. והשתא קשה דהכא אמרינן דאומר לו הרי שלך לפניך. על כן נראה פירוש רבינו תם, שפירש הנהו קלא אית להו ולא שכיח כה"ג, וכיון דלא שכיחי לא גזור (רבנן) בהו רבנן. ומ"מ אם נמצא אח"כ ובא לחזור בו אומר לו הרי שלך לפניך, דאנן סהדי דלא שמע דאי שמע ודאי לא הוה זבין ליה. ואפשר שפירושו כמו שפירש רבינו שלמה, וההיא סברא דבן בג בג היא ולא סבירא ליה כי הא מתניתא. ואיכא דקשיא ליה ההיא דגרסינן במסכת גיטין [פ"ו ע"א] אתקין רב יהודה בשטר זביני דעבדי (עביד) עבדא דנן [פטור] ועטיר מכל ערעורי מלכא ומלכתא. ואמאי צריך למכתב הכי, הא אמרינן אומר לו הרי שלך לפניך. ואיכא למימר שופרא דשטרא הוא, כי ההיא דאמרינן [ס"ט ע"ב] צריך למכתב ליה קני לך הוצין ודיקלין, ואע"ג דלא כתב ליה הכי קני מיהו שופרא דשטרא הוא. אי נמי התם לאו מוכתב הוא כבר למלכות, אלא ערעור יש לו עליו ושמא יצא פטור בדין. אבל מכיון שהוא מוכתב גברא קטילא הוא ומקחו מקח טעות ואע"ג דלא כתב ליה הכי.
<h2>דף צג:</h2>
גמרא מהו נותן וכו'. המוכר זרעוני גינה שאין נאכלין דחייב באחריותן מה ישלם מוכר ללוקח. דמי זרע ולא הוצאה. דגרמא בעלמא הוא ופטור. וי"א אף ההוצאה. אי ודאי דינא דגרמי הוא לא הוה פליג ת"ק, ועוד דהוה ליה למימר מאן י"א רבי מאיר. ואי גרמא בנזקין הוא דברי הכל פטור. ודבר הגורם לממון לא שייך בענין זה כלל, שלא הוזכרו אלא במזיק את חבירו בדבר שאינו כלום אלא שהוא יכול להפטר בהם. ועוד דאי משום דבר הגורם לממון מחייבי י"א הול"ל מאן י"א ר' יעקב. אלא בהא קא מיפלגי, ת"ק סבר (גורם) גרמא בנזקין ממון הוי, שאין ההיזק ניכר שהמוכר הפסידו, וגרמא בנזקין פטור. ויש אומרים סברי דדינא דגרמי הוי, שהדבר ניכר דעל ידי המוכר הפסיד ממונו. ואע"ג דאיהו לא אמר ליה למזרע, כיון דמסתמא ודאי זרעוני גינה שאין נאכלין לזריעה קיימא. והלכה כת"ק. דן הרב ר' משה ז"ל [מכירה פט"ז ה"ג] מי שמוכר פרקמטיא לחבירו והוליכה למקום רחוק ומצא בה מום או אונאה המבטלין את המקח, המוכר מחזיר דמים ללוקח, ואינו יכול לומר הבא לי פרקמטיא שלי, דא"ל לוקח אתה גרמת לי להוליכה לאותו מקום. והביא ראיה מהא דאמר הכא נותן לו דמי זרע ואינו יכול לומר הבא לי זרעונים שלי ואני אתן לך דמי זרע. ואיברא הדין נכון אבל הראיה יש לדחותה, דדילמא כל היכא דאיתא לפרקמטיא חייב להשיבה אצל המוכר. מיהו היכא שהודיעו שהוא מוליכו למקום רחוק אין ספק שהדין כך. אבל אם לא הודיעו שיוליכנו למדינה אחרת ונמצא בו מום יש ספק אם הוא ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר.
המוכר פירות. תבואה. הרי זה. הלוקח. מקבל עליו רובע הקב. שהוא חלק אחד מעשרים וארבעה לסאה. טינופת. הוא עפרורית. דסתם תבואה דרכה להיות בה רובע טינופת. אבל יותר מרובע לא. כדמפרש טעמא בגמרא, אי משום דינא אי משום קנסא. והא דאמרינן בגמרא תני רב קטינא רובע קטנית לסאה, אבל עפרורית פחות מרובע מקבל, רובע לא מקבל. לא קיימא לן כותיה. דרב קטינא לא לפרש מתניתין אתא, אלא מילתא באפי נפשה קאמר. מתליעות. מתולעות דאורחייהו הכי. וה"ה אחת לעשר. מרתף של יין. ויש בו חביות. בעשר קוססות. יין רע, כלומר עשר חביות של יין רע. סתם מאה חביות אורחייהו בעשר קוססות ומחיל איניש. קנקנים. כדים. פיטסאות. כדים רעים, ולקמן מפרש לה.
<h2>דף צד.</h2>
נותן לו דמי חטין. שהרי הפחיתו במדה. דאיהו הוה מזבן ליה עם החטים. אבל לחזור ולערב אינו יכול, דהשתא עושה עול וכתיב [ויקרא י"ט] לא תעשו עול. וגם לוקח לא מחיל אלא מה שנתערב מעצמו עם התבואה בעל כרחו של מוכר. הילכך כשבורר הצרור ומשליך לחוץ היזק בידים הוא, שאותן צרורות היו שוין לו כמו החיטין. וא"ת והלא זהו דבר הגורם לממון, שאין עיקרו ממון, וקיימא לן דפטור. וי"ל צרורות אלו המעורבין בחטין כיון דמזדבני בדינרי ממון מיקרי, דאע"ג דידעי לוקחים דאיתנהו מקבל להו. משא"כ בדבר הגורם לממון דקיימא לן דפטור, שאינו נחשב ממון לשום אדם, ולא נמכר בדמים. אלא דלשומר לחודיה הוא דמהני למיפטר ביה נפשיה בההוא שור.
גמרא. חטים מקבל עליו וכו'. קטנית. אורחיה לגדל בחטים ונישובת בשעורים ועפרורית בעדשים. נישורת שנזרה בנשוב. וה"ה לחטין שמקבל רובע עפרורית. והאי דקתני לה גבי עדשים אורחא דמילתא קתני שמיני טינופת הללו מצויין זה בכה וזה בכה. הא דתנן ה"ז מקבל עליו וכו' כתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל, הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא וכו'. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בה יותר בס' המקח [שער נ"ז]. וכך אמר, כל השיעורים הללו שהם במשנה הם לפי מנהג אותו מקום ששם נשנית המשנה. וכן בשאר מקומות הולכין אחר מנהג אותו מקום. ובמקום שאין שם מנהג ידוע אין דנין בו באלו השיעורין שהזכרנו, אלא רואין היאך מביאין אנשי אותו המקום הפירות מן השדה. ולפי אותו ענין עושין. כדאמרינן במתניתין כעין זה הענין, יוציא לו שתות ליין ר' יהודה אומר חומש ואתמר בגמרא ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, עכ"ל הגאון ז"ל.
אמר רב הונא אם בא. לוקח להקפיד בטינופת, שנראה בעיניו שיש בו טנופת יותר מרובע, ובא לוקח לנפותו לדעת אם יש שם מותר טינופת מרובע, ומצא בו יותר. מנפה את כולו. ומחזיר לו המוכר חטין כנגדן או מעות. ולא יאמר לו רובע כבר מחלת והמותר אשלם לך. אמרי לה דינא. וגמרינן מינה לדינא אחרינא. אמרי לה קנסא. ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא. אי נמי דלא מגבינן ביה בבבל. מיהו אם תפס לוקח מיניה ואפילו בסהדי לא מפקינן מיניה. והיכא דאיכא רובע קטנית לסאה וחזיוה סהדי למוכר דעריב בידים חצי רובע או שליש רובע, דכולי עלמא קנסינן ליה בכוליה רובע, אפי' למ"ד דינא ולית ליה טעמא דקנסא, כיון דודאי עריב מקצת, דאיכא למימר דכוליה רובע עריב ד"ה קנסינן ליה. והכי מוכחא סוגיין דאמרינן לקמן לתרוצי אליבא דמ"ד דינא הכא מי יימר דערובי עריב, מכלל דהיכא דודאי עריב ד"ה קנסינן ליה. הרב ר' יונה ז"ל. אמרי לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורובע לא טרח איניש. ולפיכך אין המוכר זקוק לטרוח בשביל רובע לסאה, שאין דרך בני אדם לטרוח בשלהם לנפות בשביל תערובת שיעור מועט כזה. אי נמי ברובע לא הטריחו על המוכר לנפות מפני שהוא מצוי, יותר מרובע טרח וכיון דטרח טרח בכוליה. הלכך זקוק היה המוכר לטרוח ולנפות את כולו. ולא אמרינן כיון דלא טרח איניש בשביל רובע איתיהיב ליה מעיקרא המכר שיעורא דרובע למחילה, שאין אדם מוחל על רובע אלא על דעת שאין שם יותר מרובע. אפירי שפירי יהיב. דלא מחיל טינופת כלל [אלא] מפני שטורח הוא לנפותו דאמר מוכר ללוקח הפירות יפים הם, ואם תאמר אינם [יפין], או טרח ונפה או אייתי ראיה כמה טינופת יש שם ואשלם לך. רובע לא טרח. ויצא שכרו בהפסד טרחו. אבל אי איכא יותר מרובע טרח לנפותו, וכיון דהתחיל לטרוח מנפה את כולו, דדבר קל הוא לגמור הניפוי מאחר שהתחיל והילכך לא מחיל. מיהו היכא דליכא אלא רובע אם בא לנפותו בטלה דעתו ופטור המוכר. ואמרי לה קנסא. דאפילו טפי מרובע מחיל איניש, ואפירי דלא שפירי מכל וכל יהיב זוזי, שיודע הוא שדרך תבואה שיש בה טינופת הרבה ומחיל. הילכך רובע לא קניס דהא שכיח, וליכא למימר דערובי עריב בידים. אבל יותר מרובע לא שכיח בתבואה ואיכא למימר דהמוכר הוא דעריב בידים, וכיון דעריב קנסו רבנן בכוליה. ונפקא מינה דאי ידעינן ביה דלא עריב כגון דאיכא עדים למ"ד קנסא לא קנסינן ליה, ומנפה ומניח רובע קטנית ופחות מרובע צרורות. כך פירש רבינו שמואל ז"ל.
<h2>דף צה.</h2>
פיסקא. מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה. ואוקימנא בגמרא למתניתין במפרש ואומר מרתף של יין שאני מוכר לך למקפה. פירוש למקפה, לציקי קדרה שהוא יין יפה הרבה שמבשם את הקדרה. ומה שכתב הגאון ר' יצחק מתניתין דלא אמר ליה למקפה, לפי פסק ההלכה שעתיד לפסוק לקמן כתב הכא.
<h2>דף צה:</h2>
וזהו אוצר. כלומר היינו מרתף דמתניתין. והיינו טעמא דאהני של יין למכור יין יפה ואהני זה לקבל [עשרה] קוססות. ותניא בברייתא וכו'. נותן לו יין הנמכר בחנות. והוא יין שהקרים ואינו חומץ גמור. דלהכי אהני זה כמו שהוא מרתף זה, אפילו חומץ משמע. קשיין אהדדי. ברייתא ודרב זביד. דברייתא קתני במרתף זה של יין נותן לו יין הנמכר בחנות. ורב זביד אמר כולו יפה, ומקבל קוססות. דרב זביד דאמר ליה למקפה. והיינו יין טוב ומתקיים הרבה, שמעט מעט מסתפקין ממנו. הילכך האי דאמר ליה למקפה ליתן לו יין קאמר. ואהני זה לקבל קוססות. וברייתא. דקתני נותן לו יין הנמכר בחנות. דלא א"ל למקפה. הילכך כיון דאמר זה נותן לו יין הנמכר בחנות, והאי דקאמר יין למעוטי חומץ גמור. אבל רישא דברייתא דקתני מרתף של יין סתמא, נותן לו יין שכולו יפה, פלוגתא היא לקמן אי מיירי כמו מציעתא בדלא א"ל למקפה או בדאמר ליה הלכך מרתף של יין וכו'. ואיבעיא לן מרתף של יין. סתם דלא א"ל "זה". ולא א"ל "למקפה" מאי. ומשום דאיכא חדא לטיבותא וחדא לגריעותא קא בעי לה. מי מדמינן ליה למרתף של יין וא"ל למקפה, דקתני בדרב זביד נותן לו יין יפה ומקבל קוססות. דכי היכי דאיכא התם חדא לריעותא דקאמר מרתף זה וחדא לטיבותא דא"ל מרתף של יין למקפה, הכא נמי איכא חדא לטיבותא דקאמר של יין ולא אמר זה וחדא לגריעותא דלא א"ל למקפה. או דילמא נותן לו יין שכולו יפה הואיל ולא אמר זה ואע"ג דלא א"ל למקפה. דמאן דזבין חמרא מסתמא למקפה בעי ליה ולא למכרו בחנות וגם לא שיהיו בו קוססות. דייק מדרב זביד. דאוקימנא לסיפא דקתני זה בדאמר ליה למקפה וה"ה לרישא. ודייקינן מינה טעמא דנותן לו יין שכולו יפה, דא"ל למקפה. הא לא א"ל למקפה מקבל. ומ"ד אינו מקבל דייק מבריתא. דאוקימנא לסיפא דברייתא דלא א"ל למקפה וה"ה לרישא. חסורי מיחסרא והכי קתני וכו'. והאי דלא מיירי כולה בדלא אמר ליה למקפה, היינו טעמא דשלשה דינין אתא לאורויי ביין ולמימר, דזמנין דנותן יין שכולו יפה, וזימנין יין שכולו רע הנמכר בחנות, וזימנין אפילו כולו חומץ הגיעו. ומאן דדייק מברייתא משני, דרב זביד הכי קתני, מרתף של יין אני מוכר לך אין בו חילוק בין א"ל למקפה בין לא א"ל. אבל אי א"ל מרתף זה של יין אני מוכר לך אז יש חילוק בדבר, דזימנין שנותן לו יין שכולו יפה ומקבל קוססות. וכגון דא"ל למקפה. אבל אי לא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות, כלומר יין רע מכל יינות הנמכרין בחנות. הלכה כדברי המיקל גבי נתבע ומקבל. ומתניתין לא מפקינן מפשטה. ומיירי למסקנא דלא קאמר זה ולא קאמר ליה למקפה, או דקאמר זה ואמר ליה למקפה. ומרתף זה ואמר ליה למקפה אשכחן לרבינו שמואל דקאמר דהרי הוא כמרתף של יין וא"ל למקפה דנותן לו יין שכולו יפה ומקבל קוססות. דכיון דא"ל למקפה הרי הוא כמי שא"ל מרתף של יין ולמקפה, דודאי לא זבין איניש מרתף חומץ למקפה אלא ודאי יין קאמר, ומדקאמר זה מקבל עליו עשר קוססות. ובגמרא אמרינן המוכר חבית של יין נותן לו יין שכולו יפה, בין א"ל למקפה בין לא א"ל למקפה, דכולה חד חמרא הוא. תנא פיטסאות. שאמרי' מקבל עשר למאה אינן שבורות ורעועות ממש, דא"כ אפילו אחת אינו מקבל. אלא מגופרות. והגפרית סותם את השבר ומחברו ויכולין להשתמש בהם קצת אלא שאין מתקיימין זמן מרובה כשלימין. והואיל ואינן שבורין לגמרי מקבל עליו עשר למאה. ורבינו חננאל פירש דבלשון י0ו0ן קורין לכדין ולחביות ולקנקנים דשחלי שמזיעין היין שנותנין לתוכו לחוץ, פיטסאות. נאות ומגופרות. פירוש כשמבשלן נותן בהן גפרית, ונראות מבושלות והן נאות. מלשון [שמות י"ב] אל תאכלו ממנו נא.
<h2>דף צו.</h2>
איתמר המוכר חבית של יין לחבירו והחמיצה. בתוך אותו חבית של מוכר. אמר רב כל שלשה ימים הראשונים הרי הוא ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח. ואי קשיא לך, במאי עסקינן, אי בקנקנים דלוקח שלשה ימים אמאי ברשות מוכר, אי בקנקנים דמוכר וא"ל למקפה אמאי מכאן ואילך ברשות לוקח, אי דלא א"ל למקפה שלשה ימים הראשונים אמאי ברשות מוכר. יש לומר לעולם בקנקנים דלוקח או בקנקנים דמוכר ולא אמר ליה למקפה, ושלשה ימים הראשונים ברשות מוכר דכיון דאחמיץ תוך ג"י איגלי שהיה מתחלה יין רע, ועד ג"י ודאי צריך להעמידו לו, שהדבר ידוע שאין היין מחמיץ בפחות מג"י משהתחיל להריח ריח חומץ. ונהי נמי דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא, אפילו הכי באחריות המוכר הוא שהרי נתקלקל כבר ברשותו, וכמי שמכר לו חומץ דמי, דודאי משהתחילו להריח ריח חומץ סופו להעשות חומץ, ודמי למוכר יין ונמצא חומץ דתנן בפרק המוכר את הספינה [פ"ג ע"א] דהוי מקח טעות. ואע"פ ששתה לוקח ממנו ולא טעם בו ריח חומץ כשלקחו, אפילו הכי כיון שהחמיץ תוך שלשה הדבר ידוע דבשעת מכירה הוה ריחיה חלא. ורב מוקים לה למתניתין לאחר שלשה, אבל תוך שלשה לא קרינא המוכר יין לחבירו והחמיץ אלא המוכר יין לחבירו ונמצא חומץ. ושמואל פליג ואמר אפילו בתוך שלשה ימים ברשות לוקח. וזה שהחמיץ אפשר שהוא מפני הטילטול ממקום למקום. וזה הטעם שאמר שמואל יספיק אפילו בקנקנים דמוכר וא"ל למקפה. אבל רבינו יצחק אלפסי ז"ל כתב דלא מיתוקמא דשמואל בקנקנים דמוכר וא"ל למקפה, דקיימא לן כשמואל וקיימא לן כר' יוסי בר' חנינא, ור' יוסי בר' חנינא הא קאמר בקנקנים דמוכר וא"ל למקפה הא חמרך והא קנקנך, ולא אמרינן אכתפא דגברי שור. ואם תאמר כיון דקיימא לן אכתפא דגברי שור, היכי מצי למימר הא חמרך והא קנקנך. יש לומר כיון דא"ל למקפה ליתיה לטעמא דחמרא אכתפא דגברי שור. דמידע ידע מוכר שיטלטל ממקום למקום. ואם יטלטלנו ויחמיץ לא יהא ראוי לשהותו עוד למקפה (והא דמיבעיא לן ויחמיץ לא יהא ראוי לשהותו עוד למקפה). והא דמיבעיא לן לקמן הוה חלא מאי, בקנקנים דמוכר מיבעיא לן אי הלכה כר' יוסי בר' חנינא או כר' חייא בר יוסף.
והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב מה שטרח הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל להעמיד מילתא בטעמא דר' יוסי בר' חנינא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. קשי לן האי פיסקא, דאי בקנקנים דמוכר ובדלא א"ל למקפה, וטעמא משום דלא איבעי ליה לשהויי. ואי בקנקנים דלוקח נמי הול"ל קנקנך גרמי. ועוד דאי בקנקנים דמוכר היכי מצי למימר לא אבעי לך לשהויי תוך שלשה, הא ודאי מילתא דלא אפשר הוא דנימא תוך שלשה לא אבעי לך לשהויי. אלא ודאי שתי שמועות הללו רחוקות זו מזו ולא קא נגעי חדא לחברתה כלל. ודכולי עלמא לית להו דרב חייא בר יוסף דאמר חמרא מזליה דמריה גרים, דלדידיה אפילו תוך שלשה ואפילו בקנקנים דמוכר שלא זזו ממקומן אינו חייב באחריותן, הילכך ליתא לדרבי חייא בר יוסף. וקיימא לן הלכתא כר' יוסי בר' חנינא. ובתוך שלשה ואיתיה בקנקנים דמוכר שלא זזו ממקומן דכולי עלמא בין לרב בין לשמואל בין לר' יוסי בר' חנינא לא שנא חמרא ולא שנא שכרא חייב באחריותו ואע"ג דלא אמר ליה למקפה. דבתוך שלשה ליכא למימר לא אבעי לך לשהויי שאין זו שהייה מאחר שהוא בתוך שלשה. וליכא למימר נמי חמרא אכתפא דגברי שוור, שהרי לא טלטלה ממקום למקום שיוכל לומר דע"ג כתפות הכתפים נעקר היין ולא בעירוי הקנקנים דלוקח, [שהרי לא עירה כלל בקנקנים דלוקח] כמימרא דר' יוסי בר' חנינא. ודר' יוסי בר' חנינא טעמא לחוד ודרב ושמואל טעמא לחוד. דרב ושמואל מיירי בטילטול דחבית ע"י כתף ובלא עירוי ובתוך שלשה, ודר' יוסי בר' חנינא בעירוי דקנקנים בלא טלטול ובתוך שלשה דלאחר שלשה דברי הכל אינו חייב באחריותו, דאמר ליה לא אבעי לך לשהויי, כיון דלא אמר ליה למקפה. ואיתא לדרב בדשכרא ואיתא לדשמואל בדחמרא ע"י טלטול. ואיתא לדר' יוסי בר' חנינא בעירוי בקנקנים דלוקח. והכי קאמר לא שנו אלא בקנקנים דלוקח ואפילו תוך שלשה, לא שנא בדחמרא ולא שנא בדשכרא, שאע"פ שהטילטול אינו מזיק לדשיכרא העירוי מזיק לו. וכן הכתוב מעיד עליו לא הורק מכלי אל כלי. אבל בקנקנים דמוכר שלא עירה ולא טילטל מצי אמר ליה הא חמרך הא קנקנך אפילו לאחר שלשה כיון דא"ל למקפה, דלא מצי למימר לא אבעי לך לשהויי. דאי לא א"ל למקפה אפילו בקנקנים דמוכר ואפילו לא עירה ולא טילטל אינו חייב באחריותו, דאמר ליה לא אבעי לך לשהויי.
וכתב הראב"ד ז"ל בכתוב שם באמר ובבירור הסכים להלכה זו, וכן כתבתי אני. ודקדקתי יותר ממנו, דההיא שמעתא דרבא [צ"ח ע"א] בחנותא דזבין חביתא דחמרא ותקף אפלגא, דינא דליקבל עליה ואע"ג דטלטל. וההוא דזבין חמרא אדעתא דממטי ליה אפרוותא דביל שפט דאמרינן אפילו חלא נמי מקבל כר' יוסי ב"ר חנינא. והא התם כמה נידנודי וכמה טילטולי אתעבידו ביה. וכל זה מתוקן אצלי. ונראה דהיינו טעמא דהתם כיון שהזכיר לו בפירוש פרוותא דאפרוותא דביל שפט ממטי ליה, היה לו למוכר להתנות. אבל בעלמא אע"ג דאמר ליה למקפה אפשר שיבא ויקחנו מעט מעט מבית המוכר, לכך אין המוכר צריך להתנות. והאי דאמרינן האי מאן דזבין חמרא לחנותא ותקף וכו'. אע"ג דטלטלו יודע המוכר דודאי החנוני יוליכנו לחנותו למכרו, והיה לו למוכר להתנות דאי תקיף לא יקבל עליו. וטעם הא חמרך והא קנקנך לפי שהיין דרך ליישנו. וכמו שמתישן עדיף טפי. אבל שאר פירות אין דרך ליישנן, לפיכך אם הרקיבו אפילו בכלי של מוכר אין המוכר מקבל.
<h2>דף צז:</h2>
מתניתין. אינו חייב. המוכר. באחריותו. דבשעת מכירה יין היה. ואם ידוע שיינו מחמיץ. בכל השנה. ה"ז מקח טעות. וכדמוקמי לה בגמרא דאמר ליה למקפה. דאי לא אמר ליה למקפה למה יתחייב באחריותו, הרי יכול לשהותו ולא אבעי ליה לשהויי, דאפילו איכא רובא דזבני לשהויי אין הולכין בממון אחר הרוב וכל שכן הכא דפלגא לשתיה ופלגא לשהויי.
<h2>דף צח.</h2>
מבושם. שיתקיים כדרך המתקיימים. עד העצרת. ולא מן העצרת ואילך, שחום תקופת תמוז מקלקל אפילו יין ישן ומבושם. ואם מכר לו יין ישן. נותן לו. משל אשתקד. שנה הקודמת לזו שאנו עומדין בה. משלש שנים. משנה דקודם אשתקד, דהוו להו שלש שנים עם שנה שאנו עומדין בה. לא שנו. דאינו חייב באחריותו. אלא בקנקנים דלוקח. שקבל הלוקח היין בחביותיו, דאיכא למימר כליו גרמו לו. מיהו סיפא דקתני אם ידוע וכו' התם ליכא למימר כלי הלוקח גרמו דאנן סהדי שהיין רגיל בכך. אבל בקנקנים דמוכר. מצי אמר לוקח אפילו לזמן מרובה הא חמרך והא קנקנך, דודאי יינך וכליך גרמו. דסבירא ליה דמימות הבציר הוי יין מקולקל כבר אלא שאין ניכר הדבר עד שעת חימוץ, כדאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב] מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא וההיא שעתא מבחרא אנפשה. וכי קנקנים דמוכר. למה יפסיד מוכר הא מצי אמר ליה מוכר ללוקח לא אבעי לך לשהויי. דאמר ליה למקפה. להסתפק ממנו מעט מעט לציקי קדרה. ובגמרא פריך מאי דוחקיה דר' יוסי בר' חנינא לאוקומיה מתניתין בקנקנים דלוקח ודא"ל למקפה, לוקמה בקנקנים דמוכר ולא א"ל למקפה. מדקתני סיפא אם ידוע שיינו מחמיץ וכו', ואמאי הוי מקח טעות, לימא ליה לא אבעי לך לשהויי, אלא לאו ש"מ דא"ל למקפה. והיינו טעמא דברישא פטור, דאיכא למימר קנקנים דלוקח גרמו. ובסיפא חייב הואיל וידוע שיינו רגיל להחמיץ ליכא למימר כלי הלוקח גרמו. ופליגא. הא דר' יוסי בר' חנינא דמוקים לה בקנקנים דלוקח ולא דמוכר דמצי א"ל הא חמרך והא קנקנך לר' חייא בר יוסף, דאיהו מוקים לה נמי בקנקנים דמוכר, ואע"ג דא"ל למקפה כדמוכח סיפא, ואפילו הכי מוכר פטור, ולא מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך, דלאו קנקנים דמוכר גרמו אלא מזליה דלוקח שהוא בעליו של יין גרים שנא' אף כי יין בוגד באדם למה משום דגבר יהיר. גסותו של אדם שמגיס דעתו בדבר שאין בו גורם שהיין בוגד. דסבורין שהוא יין ונמצא חומץ, מדה כנגד מדה. מיהו סיפא כיון דא"ל למקפה לא מצי למימר לא אבעי לך לשהויי, ולא מצי למימר נמי מזלך גרם, שהדבר ידוע שהיין מחמיץ, הילכך חייב המוכר. כל המתנאה בטלית של ת"ח. דעביד כדאמרינן בפרק חזקת הבתים [נ"ז ע"א] טלית של ת"ח כיצד, כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח. וצניעותא יתירא הוא, וגסות רוח הוא למי שאינו ת"ח.
אמר רבא האי מאן דמזבן וכו'. מוסר חבית של יין לחנוני כדי למכור את היין בחנות, וישתכר החנוני קצת, ובעל הבית לא יקבל מעותיו אלא לאחר שיקבלם חנוני מיד הלוקחים, וחמרא ברשותיה דמריה קאי, ואין החנוני אלא שליח בעלמא ליטול שכר טרחו. והילכך אם החמיץ אפלגא או תילתא דדנא קודם שימכור כולו. דינא הוא דמקבל. בעה"ב כל ההפסד, וכגון שלא פשע ההוא חנוני מידי בשליחותו כמפרש ואזיל. ואפילו לר' חייא בר יוסף דליכא למימר הכא מזליה גרים, דהא לא קנה כלום ביין ולא בקנקנים ואין לו אלא שכר טרחו. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. ואין נראה לי דהא כיון שהחנוני אינו אלא שליח בעלמא פשיטא שמקבל עליו בעה"ב הכל כי הכל שלו ולמה יהא על החנוני. ועוד דלישנא דמזבן ליה חביתא דחמרא לחבריה, משמע שמכר לו בעה"ב לסבוייא לגמרי. על כן נראה לפרש שבעה"ב מכרו לחנוני לגמרי, והחנוני ימכרנו בחנות, ומכר לו אדעתא שימכרנו בחנות, שיכול לקבל מעותיו מדמי סבוייתא. דדינא הוא דמקבל ליה מיניה ממוכר, דכיון שמכרו לו אדעתא דסבוייא, דעתו היה להתקיים עד שימכרנו. אבל שני בברזא. שעשה נקב (אחד) [אחר] בחבית, לא יכיל לאהדורייה, דאמר ליה בעל הבית את הוא דאפסדת דשנית הברזא ונעקר היין והחמיץ. דלא מטא יומא דשוקא. ולא נתעצל החנוני במכירתו. האי מאן דמקבל חמרא. מחבריה למחצית שכר. כגון שמקבלו כשער של עכשיו בעיר הזאת והריוח יחלוקו. וא"ל בעה"ב למקבל. לאמטויי אפרוותא דבל שפט. שבאותו מקום מוכרין היין ביוקר. וקודם שהגיע לשם הוזל היין בכל המקומות. דינא הוא דמקבל. בעל היין את הזול, כיון דאפילו אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למוכרו עד שיגיע לפרוותא דביל שפט, לענין זולא נמי ברשותיה דבעה"ב קיימא. ומיהו לגבי גניבה ואבדה ברשותיה דמקבל קיימא. הוה חלא. מקמי דאמטייה להתם. מי מקבל בעל היין כל ההפסד, דהא אפילו גבי מכירה גמורה מקבל משום דא"ל לוקח הא חמרך והא קנקנך היכא דא"ל למקפה, דלא מצי א"ל מוכר לא אבעי לך לשהויי. וכל שכן הכא דלא מכר לגמרי וא"ל זיל אמטייה אפרוותא דבל שפט, שצוה לשהותו, דמצי א"ל הא חמרך והא קנקנך כר' יוסי בר' חנינא. או דילמא לא מקבל כל ההפסד דמצי א"ל מזלך נמי גרים, שבאחריות שנינו עומד היין וקרינא ביה היין בוגד כרב חייא בר יוסף. ואסיקנא בלישנא בתרא כר' יוסי בר' חנינא, ש"מ דהלכתא כותיה. דהיכא דאיתיה בקנקנים דמוכר אם החמיץ אפילו לזמן מרובה מחזיר לו את יינו. ובודאי דלא שני בברזיהו כדאמרינן בחנואה. והנה תימה גדול בדברי ר' יוסי בר' חנינא, כי הקונה חטים או שאר פירות מחבירו ולקו לאחר זמן, כלום מחזיר למוכר ואפילו הן עומדין בשקו של מוכר. וכן הקונה בהמה מחבירו ולקתה, כלום יחזירנה למוכר. ומה נשתנה דין יין משאר דברים. וכי אין עשוי שיפול לקות ביין משנוי העתים כמו שהוא נופל בשאר דברים ולמה יחזירנו למוכר. ונראה דקים ליה לר' יוסי בר' חנינא כי היין לא ישתנה רק מעלילת הנטע. שאם הוא מנטע טוב לעולם יעמוד בטובו, רק ע"י מקרה או מחמת נידנוד או מחמת שינוי ברזא. וכמדומה אני שנוי ברזא היינו נדנוד. או מפני ריח רע כרפת בקר. או ריח מרחץ המזהימות. וכשהוא משתנה שלא ע"י עלילה אינו אלא מפני גריעות הנטע ומשרשו נולד לקותו עמו. תדע דאין לך דבר שמתיישן שנים הרבה וטעמו מוסיף והולך לשבח אלא היין, כי שאר הפירות ברוב עמידה הם מרקיבים ופוחתים לפיכך אחד מכל הפירות אם יפול בהם לקות אין חוזרים למוכר.
<h2>דף צח:</h2>
תנא. היכא דאמר ליה מיושן שהוא של שלש שנים, צריך שיתקיים ויתיישן עד גמר שנה שלישית, דהיינו עד הבציר. שתורת מיושן להתקיים שלש שנים שלימות, ואם יחמיץ קודם החג אע"פ שעבר עליו הבציר של שנה זו הרי הוא באחריותו של מוכר, שלא נקרא ישן אלא מן החג ועד החג. תוספתא [פ"ו ה"ב], הלוקח קנקנים מחבירו ונמצאו פיטסאות ונשברו חייב להעמיד לו קנקנים אבל לא דמי יין.
גירסת הרב אלפיסי ז"ל ורבינו חננאל ז"ל המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל מחבירו לעשות לו בית חתנות. ומשמע דבית סתם ובית חתנות חד דינא אית להו. בית חתנות לבנו. שלקח אשה ודרך אביו לעשות לו יציע קטן סמוך לביתו, שאין דרך החתן לדור אצל חמיו משום חשד חמותו כדמפרש בגמרא. אבל אינו רגיל לעשות בית אלמנות לבנו שהרי עד עתה לא היה דר אצל חמיו אלא אצל אביו משום חמותו. בית אלמנות לבתו. שמת בעלה וחוזרת אצל אביה כנעוריה, דעד עכשיו כשהיתה נשואה לא היתה דרה אצל האב משום בעלה חתנו, שהחתן אינו דר אצל חמיו. והילכך נקט בית ארמלות לבתו ולא בית חתנות לבתו. עושה ארבע אמות על שש. ואע"ג דתניא בפ"ק דסוכה [ג' ע"א] דבית שיש בו ד"א על ד"א חייב במזוזה ומטמא בנגעים, מ"מ נהי דחשוב כבית דירה כשהוא בנוי, אבל מסתמא רוב הבונים בונין כשיעורין האמורים במשנתנו זאת. ויש מי שכתב, דוקא כשהזכיר מקום לבית, אבל מוכר בית סתם נותן לו בית שיש בו ד"א על ד"א. והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל כתב, בין שאמר לו בית בין שאמר לו מקום לבית אם לא אמר לו בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו אינו נותן לו אלא ד"א על ד"א. והטעם שנותן לו יותר מכן כשאומר לו בית חתנות או בית אלמנות, משום שאין עושין לבית חתנות או לבית אלמנות פחותין. ובית חתנות ובית אלמנות ארישא קאי. רפת בקר היא זו. וצריך לעשות בית יותר גדול מזה. העושה רפת. בגמרא מפרש דרבי עקיבא תני לה. והכי קאמר אע"פ שהיא רפת בקר פעמים שאדם עושה דירתו רפת בקר. בית קטן שש על שמונה. אתאן לר' ישמעאל, כלומר המקבל לעשות בית סתם או בית חתנות עושה לכל הפחות שש על שמונה. גדול. פירוש לעשות לו בית גדול שמונה על עשר. טרקלין. עשוי למושב שרים וגדולים ולא לתשמיש, הילכך מרובע בעינן. רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו. אכולהו קאי. ראיה לדבר רשב"ג אומר כבנין ההיכל. פירוש ההיכל היה ארכו ארבעים אמה ורוחב עשרים אמה שנאמר והבית אשר בנה שלמה לי"י ס' אמה ארכו, כ' מהם קדש הקדשים, נמצא ההיכל ארכו מ' אמה ורחבו כ', הכל ס' אמה חציו ל'. וכתיב ול' אמה קומתו. קנתיר. אם התנה לעשות קנתיר לחבירו. תרבץ אפדני. חצר גדולה שעושין השרים בצד אפדני שלהם. ועל שם שמרביצין אותם תמיד במים להשכיב האבק קרי ליה תרבץ.
<h2>דף צט.</h2>
מי שיש לו בור וכו'. ע"י חלוקה שחלקו או שלקחו מבעל הבית. בשעה שדרך בני אדם. ביום שעל מנת כן מכר לו, ולא שיטריחהו לעמוד ממטתו ולפתוח לו. ואין מכניס בהמתו. דרך ביתו של זה. שאין זה צורך הבור. זה עושה לו פותחת. בעל הבור עושה לו פותחת כדי שלא יגנוב בעל הבית מי בורו. ובעל הבית עושה פותחת אחרת לבור כדי שלא יוכל זה לשאוב מבורו בלא בעל הבית, ולא יבוא לעולם בביתו של בעל הבית אלא אם כן ישנו בעל הבית בביתו. ומשום חשד אשתו תיקנו כך, כדמפרש ואזיל.
<h2>דף צט:</h2>
מי שיש לו גינה וכו'. כגון יורשים או שותפים שחלקו. ונתרצה חיצון לפנימי לתת לו דרך באמצע שדהו. נכנס בשעה שב"א וכו'. דכיון דהיזק גדול עושה לו שעובר באמצע שדהו, הדבר ידוע שלא נתרצה לו בריוח אלא הצריך לו בלבד. תגרין. לקנות ירקות גינתו. ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. כלומר לא יכנס לתוכה בתחלה כשאין צורך לגינה זו כלום, אלא ליכנס דרך עליה לשדה אחרת שלו כדי לקצר את דרכו, דדמי להכנסת תגרין, שזה החיצון לא שעבד לו דרך אלא לתקן או ללקט פירותיה. והחיצון זורע את הדרך. דכיון דבאמצע שדהו היא, אנן סהדי שלא מחל הדרך מכל וכל [שלא יוכל] לזרוע לשם. נתנו לו מן הצד מדעת שניהם. שאין החיצון יכול לכוף את הפנימי ליקח לו דרך מן הצד, לפי שהיא לו דרך עקלתון. ופנימי נמי אינו רשאי לברור לו דרך. וכיון שנתנו לו מן הצד שלא באמצע שדה חבירו ומייחד ליה טפי יכול להכניס לתוכה תגרין. וזה וזה אינן רשאין לזורעה. דאפילו דבר שהוא מעט עיכוב להלוך אין לו לעשות. דזימנין שאין נוח לו למהר הילוכו ע"ג הזרעים, או שהוא חס עליהם. ובירושלמי [פ"ו ה"ג] גרסינן, תני החיצון אינו זורע את הדרך, דיכיל למימר ליה מי עגיל אנא שמיט, והפנימי אינו זורע הדרך דיכיל מימר ליה את חייס על דידך ודייש גו דידי. א"ר יוחנן שניהם לבור. שתי הפותחות על כסוי הבור נעשין וכו'. משום חשד אשתו. אבל השתא דאינו יכול לשאוב בלא בעה"ב לא יכנס לשם בלא בעה"ב. אבל משום גניבה שלא יגנוב חפציו של בעה"ב לא חייש, לפי שהאשה משמרת את הבית.
אמה בית השלחין. אמת המים כדי להשקות ממנה נטיעין, כדכתיב [שה"ש ד'] שלחיך פרדס רמונים. צריך ליתן לו שתי אמות ברוחב כדי שיבואו לכאן מים הרבה. (וגבי) [וגם] נותן אגפים דהיינו גדותיה, אמה מכאן ואמה מכאן. והאי דקרי ליה לשון אמה, לפי שהוא עמוק אמה כדאמרינן בפ"ק דמו"ק (ד' ע"ב). [וי"מ ב' אמות אמה מכאן ואמה מכאן], ואמה אחת לתוכה. ואם תאמר והא אמרינן בהמקבל [ב"מ ק"ז ע"ב] ד"א דאנגרא לבני אנגרא דנהרא לכו"ע. אלמא באנגרא צריך ד"א. היינו בין שתי אמות שבתוכה ושתי אמות של אגפים. מיהו רבינו שלמה ז"ל פירש, דהתם מיירי ביאור שמשקים ממנו בניגרי הרבה שדות, וצריך להיות רחב יותר. והא דקאמר דאנהרא דכו"ע, היינו לפי שכל ב"א רגילין שם ואינו להשקות שדותיהם בלבד. אבל זה אינו אלא לזה שמשקה שדהו. אמה בית הקילון. להשקות בהמות ורחיצת בגדים וכלים הוא, דאין גדול כל כך. אותן אגפים מי זורען. לאו אקילון קאי, שהרי כל עיקר אגפיו אינן אלא חצי אמה דהיינו שלשה טפחים, ובודאי צריך להרחיק הזרעים מן האגפים שלא יפלו כותלי הקילון, דקיימא לן מרחיקין הזרעים מן הכותל ג"ט [לעיל י"ז ע"א]. אלא אבית השלחין קאי, דנותן אמה לאגפיה ומרחיק ג"ט וזורע הג' האחרים. ומ"ד נוטעין אע"ג דבנטיעה דעלמא תנן [כ"ה ע"ב] מרחיקין האילן מן הבור י"ו אמה, הכא סגי בג"ט, לפי שמעמיקים את הנטיעות הרבה. ואמה בית השלחין אינה עמוקה כל כך. בעל השדה זורען. שאם שיעבד לו עפר מכאן ומכאן לא הפסיד לגמרי כל כך מלזרעו וכל שכן מלנטעו. ואין מקלקל האגפים, שהשרשים מעמיקים הרבה ואין מזיקין לשפתו, אבל הזרעים מתפשטים מיד בתוך הקרקע ומחלחלין הקרקע מלמעלה. ודוקא זריעה ונטיעה, דיש לו רשות לבעל השדה לעשות באותן אגפים, אבל בנין או כל דבר המכביד אין לו רשות לעשות שם. אבל מאותה אמה ולפנים יעשה בתוך שלו מה שירצה. שכלו אגפיה. שנפלו. שעל מנת [כן] קבל עליו וכו'. דסתם מוכר אמת המים גמר ומקנה לו עפר השדה לתקן אגפיה כשיכלו, דמהיכן בא לו עפר אם לא מאותה שדה.
מי שהיתה דרך ר"ה וכו'. שהוחזקו לעבור שם מעולם, או ע"י בעל השדה שנתן להם מתחלה את הדרך. מה שנתן נתן. זאת הדרך החדשה תהא מוחזקת ביד הרבים. ושלו לא הגיעו. כלומר והראשונה לא תשאר בידו. ומפרש בגמרא דמשום קנסא הוא, דקנסינן ליה לפי שהפסיד והטריח רבים להאריך להם את הדרך לאותן שהיו רחוקים מסוף שדהו כשיעור שיש מאמצע השדה עד סוף השדה. ואם חזר ואמר החזירו לי אותה דרך חדשה שנתתי לכם אין שומעין לו, משום דרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב מצר שהחזיקו בה רבים אסור לקלקלו. פירוש החזיקו בה רבים בטענה, כגון בענין משנתנו, דאיכא דניחא להו בחליפין ומחזיקים בדרך שנתן להם, ואיכא דניחא להו בראשונה ואינן חפיצים בחליפין. ואין לומר כיון דלא ניחא לכולהו בחליפין יבטל ולנקוט פיזרא וליתיב בדרך שנתן, דכיון שהחזיקו בו רבים בטענה אסור לקלקלו. אבל לעולם רבים לאו גזלני נינהו. דרך היחיד. המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו צריך שיתן לו ד"א. ואם מכר דרך לרבים צריך שיתן להם ט"ז אמה. במסכת שבת [צ"ט ע"א] נפקא לן מעגלות המשכן. דרך המלך אין לה שיעור. שהמלך פורץ בתים וגודר מלפניו לעשות לו דרך ולא יטה ימין ושמאל. ובספרי [פ' שופטים] בפרשת המלך נפקא לן מקראי. ונראה בעיני מדכתיב לבלתי רום לבבו מאחיו קא דריש ליה גדלהו משל אחיו, כדדרשינן [הוריות ט' ע"א] גבי הכהן הגדול מאחיו. דרך הקבר אין לה שיעור. דתקנת חכמים [היא] משום יקרא דשכבי כדאמרינן בכתובות [י"ז ע"א] דצריך ללוותו בהרבה ב"א שיחזיקו מלא כל הדרך מאבולא ועד סיכרא. ונראה בעיני דלא חמיר כדרך המלך לפרוץ בנינין ולהפסיד ממון אחרים אלא להלך ע"ג תבואה ולא יטו ימין ושמאל, אי נמי במוכר דרך קבר לחבירו ללכת דרך שדהו מיירי. דמסתמא אין לו שיעור אלא כל מלוי המת יעברו שם, ועיקר. והמעמד. המוכר מקום לחבירו שיעשה שם מעמד למתים שלו, נותן לו מקום שלשים אמה ושליש על חמשים אמה. וזהו שיעור בית ארבעת קבין לחשבון סאתים כחצר המשכן דהוו מאה על חמשים. כדי שיעבור חמור וכו'. שני גומדין ומחצה הם כדלקמן.
<h2>דף ק.</h2>
דייני גולה. היינו שמואל וקרנא בפרק קמא דסנהדרין [י"ז ע"ב]. גומדין. אמות קטנות מפרקו ועד אצבעותיו. וי"א אמות שלימות. ותרוייהו חד שיעורא נינהו. ועל כרחין אית לן לפרושי דברייתא פליגא אמתניתין. ולית הילכתא כמתניתין, דהא פסקינן הלכתא כאחרים ודייני גולה ומתניתין בעיא ארבע אמות. וליכא לפרושי מתניתין דמסיימי מחיצתא וברייתא דלא מסיימי. דכי מסיימי בעינן טפי, משום דלא מציא בהמה אזלא טעונה באויר השדה מפני המחיצות. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב, דאי מסיימי מחיצתא לא סגי בשני גומדין ומחצה לעבור חמור במשאו. והכא כי אמרינן אידי ואידי חד שיעורא הוא בדלא מסיימי מיירי. בגמרא אמרינן, הלך בה לארכה ולרחבה קנה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אין הלוך מועיל כלום ומודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים הואיל ונעשה להלוך נקנה בהלוך. והוא הדין לכל שביל כיון שנעשה להלוך נקנה בהלוך, אבל כרם ושדה עצמן אפילו מקום הלוכו לא קנה. כי אתו לקמיה דר' יצחק אמר להו הבו ליה כי היכי דדרי טעונא דשבישתא והדר. י"מ דמוכר דרך הוה. ואע"ג דתנן דרך היחיד ארבע אמות, הני מילי בדרך שדה אבל דרך כרם דרכו להיות צר לפי שאין הולכין תמיד לכרמים אלא בעת הבציר. ורבינו חננאל ז"ל פירש דבאבדה לו דרך בדרכי הכרמים מיירי, שאין נותנין לעולם דרך פחותה מכן. ה"ג ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא אבל מסיימי מחיצתא כי היכי דשקיל חדא כרעא ומנח כרעא. והטעם שאין לו לסתור הכותלים להרחיבה לו. ואית דגרסי ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצתא, לפיכך צריך שיעור דדרי טונא דשבישתא והדר, אבל לא מסיימי, דטונא דשבישתא ודאי יכול להוליך בה, אין לו קנייה אלא בכדי דשקיל חדא כרעא ומנח חדא כרעא.
<h2>דף ק:</h2>
המוכר קברו. מערות היו עושין בחייהם לקבור שם מיתי המשפחה כדתנן במתניתין. מקום מעמד. שעומד ויושב שם סמוך לבית הקברות בשובם מן הקבר. על כרחו. של לוקח. ותקנת חכמים היא. משום פגם משפחה. גנאי הוא להם שאין לקרובים מקום קבורה הילכך אמור רבנן לישקול דמי ולהדר. והכי אמרינן בהדיא במסכת בכורות [נ"ב ע"א] בשלהי פרק יש בכור לנחלה. מספקא לן אי לית מידי לההוא מוכר, אם יכול הלוקח לומר לבני המשפחה החזירו לי משלכם דמי קברי. או דילמא מצו אמרי ליה לאלתר בטל המקח וחוב הוא שזה חייב לך, אבל אין מקום קברו קנוי לך כלל, ואין לך לעכבו מלקברו שם בשביל חוב שיש לך עליו. המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכו' עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש. וגובה המערה מפורש בתוספתא [פ"ו ה"ז] ארבע אמות וכו'. ופותח לתוכה שמונה כוכין שלש מכאן ושלש מכאן ושנים מכנגדן. בארכה שהיא שש אמות פותח שלש כוכין, מרחיק חצי אמה מן הזוית ועושה כוך אמה, ומניח כותל אמה ועושה כוך שלישי אמה, ומניח חצי אמה בזוית של צד הפתח, הרי שש אמות. ושלש כוכין דהן מימין הפתח, וכן לשמאל. ובכותל אמצעי שמכוון כנגדו לכניסת הפתח שרחבו ארבע אמות עושה שני כוכין, מניח חצי אמה בזוית ועושה כוך אחד אמה, ומניח כותל אמה ועושה כוך שני אמה, ומניח חצי אמה בזוית, הרי ארבע אמות. ונמצא שכל כוך וכוך אמה לתוכו, ובין כוך לכוך אמה, ואפילו באותן של זויות כשתצרף החצאין הוו אמה. אבל בכותל של הפתח אינו יכול לפתוח בו שום כוך, שכשתתן לרוחב הפתח שתי אמות לא נותרו אלא אמה מימין הפתח ואמה משמאלו. אבל לר' שמעון עושה תוכה של מערה שש על שמונה, ופותח לתוכו שלשה עשר כוכין. כיצד, בארכה שהיא שמונה יפתחו ארבע, ויניח חצי אמה בזוית, וכוך אמה וכותל אמה, וכוך אמה וכותל אמה, וכוך אמה וכותל אמה, וכוך אמה, ומניח חצי אמה זוית של צד הפתח מימין. וכן בכותל שמשמאל הפתח עושה כוכין ארבעה בזה הענין. ושלשה כוכין בכותל האמצעי שכנגד הפתח שרחבו ששה, ויוכל לעשות בו שלשה כוכין בענין שפירשנו. ובכותל שבו הפתח מניח שתי אמות לרוחב הפתח באמצע הכותל, ונותרו שתי אמות מימינו ושתי אמות משמאלו. וקא ס"ד השתא דיעשה כוך אחד מימין הפתח ואחד משמאל הפתח. אלא דבגמרא פריך הני תרי להיכא שדי להו, אי לבראי הא קא מתדשי, ותנן חצר הקבר העומד לתוכה טהור. ומשני דעביד להו בקרן זוית, מותר הקרן שהוא תחלת מערה מזרחית ותחלת מערה דרומית. וכן לכל ארבע מערות יש ארבע פיאות, ויש באותן פיאות אמה אמה, חצי אמה מזה וחצי אמה מזה. ובאותה אמה מכאן ומכאן פותח שני כוכין, אחד מימין פתחה. ואחד משמאלה. ובמעמיק או בנפלי. דאי לא תימא הכי יגעו כוכין להדדי. וכן יש לפרש באותן שתי מערות שמוסיף ר' שמעון על רבנן, שאינן ראויות לקבור בהם כי אם במעמיק או בנפלים. כי היכי שלא יגעו כוכין של מערה העשויה למזרח שהם יוצאים ובולטים לצד צפון ארבע אמות לאותם כוכין של מערה העשויה לצפון החצר, שהם בולטים לצד מזרח ארבע אמות על זאת הצורה. \raster(85-,85-)="Z614;"
והכוכין ארכן ד"א. נראה לרבינו שאורך האדם ד"א יהיו, עד כתפיו הוי שלש אמות, ומכתפיו ולמעלה עם דפי הארון הוי ד"א. והא דאמרינן [פסחים ק"ט ע"ב] דשיעור מקוה הוי אמה על אמה ברום שלש אמות, היינו משום שעד כתפיו של אדם הוי שלש אמות. וראשו נוגע חוץ לשלש. וא"צ יותר, שיכול לכוף ראשו מעט ויעלה המים עליו. ורוחבן ששה, לפי שרוחב האדם הוא אמה עם דפי הארון. ואע"ג דאמרינן במסכת סוכה בפ"ק [ח' ע"א] שהאדם עצמו הוא אמה, בשמעתא דסוכה העשויה ככבשן. היינו כשהוא לבוש בגדיו, אבל מת שאינו לבוש בגדים כל כך אינו מחזיק רחבו אמה אי לאו צידי הארון. ורומן שבעה. פירש ר"ש ז"ל דטפח היינו גובה הכוך מעל הארון כדי שיהא שם פותח טפח. ופירש הרב ר' יצחק בר' מרדכי דמיירי שיש לכוך פתח, שאם לא היה לו פתח אפילו היה בו פותח טפח, כיון שסתום טומאה בוקעת ועולה אפילו שלא כנגד המת. והביא ראיה לדבריו מדאמרינן לעיל [י"ב ע"א] גבי בית שפרץ את פצימיו מטמא מצדדיו משום דהוי קבר סתום, כדפרישית לעיל בפ"ק דגרסינן קבר סתום, ואפילו לספרים דגרסי בית הוי כמו קבר, ומדמטמא כל צדדיו הכי נמי מסתמא טומאה בוקעת ועולה. ועוד יש להביא ראיה מדתניא בנזיר פרק כ"ג [נ"ג ע"ב] בקבר זה קבר סתום, ומשמע דמטמא אפילו בפותח טפח, דאי אין בו פותח טפח מאי איריא משום דסתום תיפוק לי משום שאין בו פותח טפח. ועוד תניא בסיפרי פרשת פרה אדומה [ר"פ חקת], כל הבא אל האהל דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא לצדדיו כשהוא פתוח, מכאן אתה דן לקבר וכו', משמע הא קבר סתום מטמא כל צדדיו. והא דאמרינן בגמרא דברכות [י"ט ע"ב] מדלגין היינו ע"ג ארונות וכו', משמע אין לארון דין קבר סתום, שאם היה לו דין קבר סתום אפילו מן התורה היה מטמא דטומאה בוקעת ועולה, ואפילו אם יש לו דין קבר סתום איכא למימר שהיו אותן ארונות פתוחים. ועוד יש להביא ראיה דקבר סתום אפילו יש בו פותח טפח טומאה בוקעת ועולה, מדתנן במסכת אהלות פרק שלישי [מ"ז], ביב שהוא קמור תחת הבית, פירוש הוא נגר מקורה שמשליכין על פיו שופכין ויוצאין דרך שם מן הבית או מן החצר, יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טמא, טומאה בתוך הבית מה שבתוכן טהור. שמעינן מהא, דקבר סתום שאין ביציאתו פותח טפח מטמא הבית דטומאה בוקעת ועולה. רשב"ג אומר הכל לפי הסלע. כלומר הכל לפי חוזק הסלע או חלישותה, שאם הוא סלע הבא בידים צריכה להיות בין הכוכין יותר מאמה מחיצה. אי נמי אם היתה חזקה די להם בפחות, ויכול להרבות בכוכין.
<h2>דף קא:</h2>
כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא. יש מדקדקין שאין חשבון זה מכוון. וצא ולמד מטבלא של עשר אמות על עשר אמות מרובעות. ולפי חשבון אמתא בריבועא באלכסון י"ד אמות. דטבלא זו של עשר יש בתוכה ארבע טבלאות של חמש על חמש כזה, \raster(85-,85-)="Z595;"ואלכסון של כל אחת הן שבע אמות לפי חשבון דנעשה בתוך טבלא זו של עשר ריבוע בפנים ויהא האלכסון של ריבוע הפנימי כנגד רוחב ריבוע החיצון על זאת הצורה \raster(85-,85-)="Z596;"וזה הריבוע שבפנים הוי שבע אמות על שבע אמות, שהרי היא חצי האלכסון של טבלא זו שהיא עשר אמות על עשר אמות. והאלכסון של שבע אלו, שהם בפנים, הווה כנגד הריבוע שבחוץ שהוא עשר אמות. ואינו אלא שבע אמות ושנים עשר חומשין שהם עשר אמות פחות חומש. והיאך יכול זה להיות. אלא ע"כ צריך אתה לומר כי מה שאנו אומרים כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, לא דק. אלא טפי פורתא איכא מאמתא ותרי חומשי. ולפי שלא היה באלכסון של עשר על עשר ארבע עשרה אמות מצומצמות אלא מעט יותר, לפיכך יש גם באלכסון זה של חמש על חמש, שהוא רבוע בפנים יותר מעט משבע אמות. ועוד יש להוכיח כי אינו מכוון, שהרי טבלא של עשר אמות על עשר אמות מרובעות יש בהן מאה אמות אמה על אמה בריבוע הפנימי שציירתי. דשבע אמות על שבע אמות אין בו אלא ארבעים ותשע אמות אמה על אמה. ואמאי, והלא בריבוע הפנימי הוא חציו של ריבוע החיצון כדפרישית, וא"כ היה לו להיות חמשים אמה. אלא ש"מ דאלכסון של עשר על עשר יש [בו] מעט יותר מארבע עשרה אמה. ולפיכך הווה גם האלכסון של שבע על שבע מעט יותר, והוי כעשירית אמה ויש בשבע על שבע אלו יותר מארבעים ותשע אמה. וצא והגבל חשבונך עד שתצמצם.
<h2>דף קב:</h2>
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך וכו'. כשיעור בית כור, דהיינו לפי חשבון סאתים דחצר המשכן דהוה מאה על חמשין. ולא מקום הראוי לזרוע כור תבואה קאמר, אלא לפי חשבון ששיערו חכמים כדפרישית. בית כור עפר. הראוי לזריעה. אבל אם לא אמר לו "עפר" אפילו כולו סלעים הגיעו, דדילמא למיבנא ביתא או למשטח בה פירא זבנה, ויד הלוקח על התחתונה. כ"פ ר"ש ז"ל. ורבינו אומר דמשום הכי נקט עפר, דאתא לאשמועי' דאפילו הכי נמדדין עמה הסלעים פחותין מעשרה. והראב"ד ז"ל [פירש] כדברי ר"ש ז"ל וכתב נראה בעיני דבית כור קרקע אני מוכר לך אפילו כולו סלעים הגיעו. נקעים. בקעים חריצים ונעיצים. אין נמדדין עמה. אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק, דכיון דעמוקים או גבוהים עשרה הוי מקום חשוב בפני עצמו. וכגון שרחבין ארבעה על ארבעה. ואע"פ שאין הנקעים מלאים מים וראויין לזריעה אין נמדדין עמה, שאין דעתו של אדם לקנות שדה אחד ויהיה לו טורח כשתי שדות לזרוע ולחרוש בשני מקומות למעלה ולמטה כדמפרש בגמרא. פחות. בגובה או בעומק. נמדדין עמה. דאין שדה בלא בקעים ובלא טרשים פורתא. ובגמרא מפרש דעד ארבעה קבין בטל בבית כור, אבל טפי לא. ואם אמר לו כבית כור עפר אפילו היו שם נקעים עמוקים עשרה וכו'. דאהני ליה כבית לטפויי הני. ומיהו אי הוו יותר מארבעה קבין אין מקבל, דלהכי אהני דאמר ליה עפר דראוי לחרישה ולזריעה בעינן.
כתב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל, זאת הפיסקא הראשונה במוכר בית כור בשדה גדולה שיש בה כמה כורין שהסלעים והבקעים אין נמדדין עמה ונותן לו בית כור עפר חוץ מאלו. והפיסקא השניה [ק"ג ע"ב] במוכר לו שדה מיוחד שהוא בית כור. ואם אמר לו מדה בחבל פחת או הותיר ינכה או יחזיר אם אמר הן יתר וכו' כדאיתא. וזה בשלא העמידו עליו ולא ידעו, אבל אם העמידו עליו או שנתן לו סימניו והודיעו מצרניו, שהיה יכול לדעת אותו בבירור ולמוד אותו, ולא עשה, וירד והחזיק ונתן לו דמיו, הולכין אחר שתות. כיון שהיה יכול לברר מקחו ולא בירר, אמדינן דעתיה דבהכי ניחא ליה ומקבל. והנך נקעים עמוקים עשרה וסלעים גבוהים עשרה דאמרינן שאין נמדדין עמה, לא ידעינן אם הם ללוקח אגב שדה, או אם הם למוכר. ומסתברא שהם למוכר, דלמה מדמינן להו ויהיו ללוקח. אם לאבנים שהם לצרכה הני אינן לצרכה. ואם תאמר יהיו כמו חרוב שאינו מורכב ובתולת השקמה, הני צריכי לשדה והני לא צריכי לשדה. ואפילו לתבואה דמטאי [למחצה] לא מדמינן לה, דמכל מקום גידולי קרקע נינהו וצריכי נמי לשדה לייבשן. ולמכתשת קבועה שבבית ולתנור וכירים המחוברים בטיט נמי לא דמי, דהנהו כולהו משמשי הבית נינהו אבל הנך לא משמשי ולא מידי. ואולי יש לדמותן ליציע שהוא פחות מארבע אמות שפתוח לבית, שהוא נמכר עמו. ואפילו הכי לא דמי, חדא דהא אמרינן בגמרא טרשים שאמרו בת ארבע קבין פירוש לבית כור, ואכולה מתניתין קאי, מדלא קתני הא דאמרת אין נמדדין עמה ל"ש אלא בת ארבע קבין וקאמר סתם טרשים משמע דעל כולה מתניתין קאמר דבהנך הוא דמפלגינן בין גבוהין י' לשאינן גבוהין י' [אבל אם היו יותר מד' קבין לבית כור אפי' פחותים מי' אין נמדדין עמה] ואם היו פחותין מארבעת קבין אפילו גבוהין י' נמדדין עמה, אלמא כיון דאיכא האי שיעורא משום [הכי] חשיבות הוא דעד כאן הוו להו הפסקה בשדה בית כור, פחות מכן לא הוי הפסקה, ואם כן הו"ל כיציע שהוא ארבע על ארבע. ועוד כי יציע שאינו ארבע אמות הואיל ופתוח לתוכו בית אחד הוא ונכנס בלשון הבית אבל הנך כיון דא"ל בית כור וקא יהיב ליה בית כור חוץ מאלו מה יש לנו להביא עוד נקעים וסלעים והוו להו כבור ודות שבבית, ואע"ג דהני תשמישתייהו לחוד ונקעים לאו תשמישתייהו לחוד דהא אפילו בבני זריעה אמרינן דאין נמדדין עמה, אפילו הכי כיון דאמר ליה בית כור ויהיב ליה בית כור תוב לא יהיב ליה. כללו של דבר, כל דבר שנמכר בשם מדה, אם לא אמר לו הן חסר הן יתר, אין מוסיפין על מדתו אפילו טפח. כי כל אלו שנשנו בפרק המוכר את הספינה [ע"ג ע"א, ע"ז ע"ב] ובפרק המוכר את הבית [ס"ה ע"א, ס"ז ע"ב] אין נמכרין בשם מדה, לפיכך מדקדקין בהם מהו לצרכו ומה אינו לצרכו ומהו מחובר ומהו תלוש ומהו תשמישו ומהו אינו תשמישו. אבל מה שנמכר בשם מדה ונותן לו כל מדתו אין מוסיפין לו על מדתו כלום. ועתה כיון שביררנו שאינן ללוקח צריכין אנו לברר אם הם כבור ודות בבית ויעמדו למוכר עד שירצה למכרם, או כופין למוכר למוכרם וללוקח לקנותם, כאשר אמרו ביותר מרובע הן חסר הן יתר שאמרו [ק"ד ע"א] כופין את הלוקח ליקח. ונראה לי שכופין את הלוקח ליקח, על דרך שאמרו ביותר מרובע, ע"כ. והרב רבינו משה ז"ל [מכירה פכ"ח ה"א] כתב שהלוקח נוטלן בלא דמים. וכתב ר"ש ז"ל גבי נקעים עמוקים י' או סלעים גבוהים י' והוא דהוו רחבים ארבעה על ארבעה, דהוי מקום חשוב בפני עצמו אפילו לענין רשות היחיד דשבת.
<h2>דף קג.</h2>
גמרא. מאי טעמא אמר רב פפא לפי שאין אדם רוצה וכו'. הילכך אע"ג דאין מלאים מים דראויין לזריעה אין נמדדין עמה. והא דקתני דומיא דסלעים למימרא דלאו בני זריעה נינהו, משום סיפא נקט הכי לאשמועינן דהיכא [דהוו] פחות מכן אע"ג דלאו בני זריעה נינהו נמדדין עמה. מיהו רישא דקתני דומיא דסלעים, ה"ה נמי אי לא הוו דומיא דסלעים אין נמדדין עמה שאין אדם רוצה וכו'. בשנים ושלשה מקומות. כשתי שדות. דאיכא טירחא יתירא בחרישה ובזריעה ובקצירה בשתי שדות יותר משדה אחת גדולה. טרשין שאמרו בת ארבעת קבין. כל היכא דאמרינן במתניתין נמדדין עמה, דוקא בת ארבע קבין בבית כור, דכי מצרפת להו (בההוא) [בהדי] בית כור לא הוו אלא ארבעת קבין שהן ל"ג אמות ושליש אמה ברוחב נ' אמות. וה"ה לקבים בחצי כור. אבל טפי מד' קבין לבית כור לא מקבל לוקח, דהא בית כור עפר אתני ליה וכולי האי לא מחיל אינש וה"ה לנקעים דאזלינן להאי שיעורא. כך פירש ר"ש ז"ל. והראב"ד ז"ל נסתפק בזה. והוא שמובלעין בחמשת קבין. שיהא קב עפר מעורב ביניהם. שאם אין קב עפר מעורב ביניהם הוו להו כסלע אחד דאמרינן לקמן שאם היה סלע יחידי אינו נמדד עמה. ועכשיו שיש קב עפר מעורב ביניהם נכנסו בכלל בית כור עפר. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה. פירוש בא להוסיף על דברי רב עוקבא שאפילו מעורב ביניהם קב עפר לא יועיל להמדד עמה אא"כ מפוזרין ברוב השדה, שאז יהיו בטלין אגב שדה. אבל אם היו כולן במיעוט השדה אין נמדדין עמה מפני שהם מקום בפני עצמן. ובאו כל השאלות על דברי ר' יוחנן, רובן במיעוט השדה ומיעוטן ברובה. והא דבעי ר' ירמיה כשיר פירושה כשלשלת, ואין ביניהם שום הפסק עפר. או כשורה, שהוא ארוך וצר. ואיצטדין ועקלתון על פני כל השדה. וכל אלה אין קב עפר מפסיק ביניהם. והיתה שאלתם אם יספיק להם המשכתם ברוב השדה בלא עירוב קב עפר באמצען, אם לאו. ועלו כל השאלות בתיקו. וכל תיקו דממונא קולא לנתבע, הילכך נמדדין עמה. אבל הריא"ף ז"ל לא הביא השאלות כלל, והביא [גם] דברי רב עוקבא. ונראה שהרב ז"ל רצה לקיים דברי שניהם, שתהיה המשכתם ברוב השדה ויהיה קב עפר מובלע בהם. וממילא נדחו כל השאלות ההם, כי כשיר וכשורה וכן כולם אין קב עפר מובלע בהם. הילכך לא יועיל המשכתם ברוב השדה ולא אפילו על פני כולה, ואין נמדדין עמה. והרב ר' יוסף הלוי אבן מגש ז"ל והרב רבינו שמואל ז"ל פירשו, דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן חולק על רב עוקבא. ונראה מפירוש רבינו שמואל ז"ל דגריס ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, ול"ג אמר רבי יוחנן. וכן רבינו האיי גאון ז"ל לא כתב בספר מקח וממכר הא דרב עוקבא כלל.
<h2>דף קג:</h2>
ה"ג וכן גירסת ר"ח והרב הגאון ז"ל תנא אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה. והא דאמרינן דמקבל טרשים עד ארבעת קבין, דוקא בסלעים קצרים ומפוזרים. אבל אם היה סלע יחידי אע"פ שאין ברוחבו אלא בית רובע קב אין נמדד עמה מפני שיש לו שם. ובירושלמי [פ"ז ה"א] נמי גרסינן סלע ששלחו בית רובע אין נמדד עמה. ואם היה סמוך למצר אפילו כל שהו אין נמדד. כיון שהוא בתחלת השדה אין לו לקבל טרשין אלא באמצע השדה. ואמרינן בגמרא בעי רב פפא עפר בינתים מהו. אם הסלע סמוך למצר אלא שמפסיק עפר מועט בינו ובין המצר, אי חשבינן ליה מכלל השדה וכאילו הוא באמצע השדה. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה. אם הסלע סמוך למצר אלא שיש עפר מלמטה והסלע מלמעלה מהו. מי אמרינן כיון שיכול לעקור הצונמא ונמצא שראוי לזרוע בו אחר כך בעפר שתחתיו, הרי מקום זה מכלל השדה כיון דאית ליה תקנה לזרוע בו, הילכך מקבל עליו כאילו הוא באמצע השדה. עפר מלמעלה וצונמא מלמטה מאי. מי אמרינן כיון שיש שם עפר מלמעלה מכלל השדה הוא, אע"פ שאין שם עפר מרובה להכניס המחרישה, הרי הוא ראוי לזריעת מקצת זרעים.
מתניתין. בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל. כלומר בצימצום, כמו שמודדין בחבל. פיחת כל שהו. שלא היה באותה שדה בית כור שלם. ינכה. מן הדמים כפי פחת והמקח קיים. קשיא ליה לרבינו שמואל ז"ל ההיא דאמר רבא [צ' ע"א] כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ובטל מקח, והכא אמרינן לא בטיל מקח לגמרי. וליכא למימר דלא אמרה רבא אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא אמר שאין אונאה לקרקעות, מדאמרינן בפרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"ב] חטין שזרען בקרקע כקרקע דמו ואין להם אונאה וכו' היכי דמי אילימא דאמר שדאי בה שיתא ולא שדא ביה אלא חמשא האמר רבא כל דבר שבמדה וכו' חוזר, אלמא אע"ג דאיכא למימר כקרקע הם חוזר. ועוד דגרסינן בפרק האיש מקדש [קדושין מ"ב ע"ב] ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא אבל במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו', ש"מ דהא דרבא אפילו במקרקעי היא. אלא היינו טעמא דמתניתין דכיון דאמר ליה בית כור אני מוכר לך בכך וכך מדה בחבל, ואינו בית כור, הכי קאמר ליה לפי חשבון של בית כור מדה בחבל בכך וכך אני מוכר לך אותה שדה שלי. וי"מ ינכה ואם רצה לחזור בו יחזור. והוי יודע ההיא גופא דאמר רבא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, אין אנו מודים שפירושה ביטול מקח דוקא, אלא פעמים [בטל ופעמים] קנה ומשלים. אי אפשר להשלים, כגון שדאי ביה שיתא ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה, בטל מקח. וכן בכלים ומטלטלין כיוצא בהם, אפשר להשלים, כגון שמכר לו פירות הללו מסאה בסלע ומדד לו ונמצאת מדה חסרה, משלים. נמצאת יתירה, מחזיר. ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולן שוין בדבר. וכן דעת הרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל בפרק המוכר את הספינה.
יתר כל שהו יחזיר. אם הותיר כל שהו על בית כורים יחזיר למוכר. ולקמן במתניתין מפרש דכל היכא דלא חזי המותר למוכר, יד המוכר על העליונה, רצה מחזיר לו לוקח מעות רצה מחזיר לו קרקע. ואם אמר. לו מוכר ללוקח בשעת מכירת הבית כור, בית כור עפר אני מוכר לך בכך וכך הן חסר הן יתר. [ולא אמר לו מדה בחבל, דאם א"ל מדה בחבל הן חסר הן יתר] פלוגתא דבן ננס ורבנן היא. אפילו פיחת רובע. קב לכל סאה, דהיינו שלשים רובעים לבית כור שהם שבעת קבין ומחצה. או הותיר רובע. קב לכל סאה. הגיעו. דבהכי הויא מחילה, דכיון דאמר ליה בית כור האי דקאמר הן חסר הן יתר, פורתא קאמר כגון רובע לסאה, אבל טפי לא דאם כן אמאי א"ל בית כור. ובגמרא בעי היכא דא"ל בית כור סתמא ולא א"ל מדה בחבל ולא הן חסר והן יתר, מאי דיניה. ואסיקנא דבית כור סתמא כהן חסר והן יתר, דאפילו פיחת רובע קב לסאה דהיינו שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו. ואי קשיא לך הא דקיימא לן טרשים שאמרו בית ארבעת קבין אבל טפי לא מקבל, ל"ק התם שהוא מוכר לו בית כור בבקעה גדולה ויש לו למכור בית כור שלם ואין לו לקבל שום חסרון אלא שיכול למכור לו בכללו טרשים עד בית ארבעת קבין שדרא דארעא מיקרו, אבל טפי לא. והא דקתני אפילו [פחת] רובע לסאה, פירושו שאין לו בית כור לשלם, ואע"פ שפיחת רובע קב לסאה הגיעו, דהיינו שבעת קבין ומחצה לכור, וכל שכן אם לא פחת ויש שם טרשים בית שבעת קבין ומחצה ואין שם עפר יותר, דודאי יש לו לקבל. הרב ר' יונה ז"ל. האי דקאמר אפילו פיחת רובע לסאה, ולא קאמר אם פיחת שבעת קבין ומחצה לכור, לאשמועינן אפי' במכירה מועטת כגון בית סאה אם אמר לו הן חסר הן יתר ואיכא חסר רובע או יתר רובע הגיעו. יתר על כן יעשה חשבון. כל היתר על בית כור ואפילו הרובעין עצמן, כדמסיק לקמן במתני'. ויד מוכר על העליונה רצה מחזיר לו לוקח מעות. דכיון דההוא מותר לא הוי תשעת קבין דהוא שיעור שדה, תקנת חכמים היא להחזיר לו מעות. ואם רצה מוכר מחזיר לו לוקח [קרקע], שהרי מן הדין הוא דמחזיר לו קרקע שהרי לא קנה אלא בית כור, שכשאמרו חכמים להחזיר לו מעות לא מהדין אמרו אלא משום תקנת מוכר שלא יהא נפסד בהחזרת קרקע שאין בו שיעור שדה, ואם אמר מוכר אי אפשי בתקנה זו הרשות בידו. האי יתר על כן יעשה חשבון ומחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע אהותיר יתר מכן קאי, אבל אם פחת יתר מרובע לא שייך למימר הכי אלא ינכה לו מן הדמים, דכיון דליכא בהאי שדה טפי ליכא לחיוביה ליתן לו משדה אחר.
אם שייר בשדה בית תשעת קבין וכו'. שאם שייר בשדה בית תשעת קבין מחזיר כל המותר מתרצינן לה בגמרא דה"ק לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא כל הרובעין. והרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל כתב שלא קאי אלא אסיפא דקתני שאם שייר בשדה בית תשעת קבין וכו'. דכיון שיש שם קרקע חשוב הראוי לחזרה מחזיר את כולה בין המותר בין הרובעין. אבל הא דקתני רישא יתר מכן יעשה חשבון, אין מחזיר לו אלא דמי המותר ולא דמי הרובעין. ורבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר פירש, ולא את המותר בלבד הוא מחזיר, ארישא נמי קאי דקתני יתר מכן יעשה חשבון, שהוא מחזיר בין המותר בין הרובעין בדמים או בקרקע. וכן דעת רבינו (שלמה) [שמואל] ז"ל. והא דאמר רב נחמן בגמרא נותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור, ואי איכא יתירא למליותא דט' קבין הדרי, לאו למימרא דהיכא דאיכא יתירא משהו על ז' קבין ומחצה לכור לא הדרי, דודאי מחזיר את הכל או בדמים או בקרקע. אלא ה"ק אי איכא יתירא למ(ע)ליותא דתשעת קבין הדרי בקרקע ואין המוכר יכול להכריחו שיחזיר לו מעות. וזה שהצריך רב נחמן להזכיר זה, כדי לפרש דהא דתנן שאם שייר בשדה בית תשעת קבין לאו בבקעה גדולה איירי, דהתם אפילו תשעת קבין הוי מחילה. אלא כגון דהוו בית תשעת קבין ואית בהו יתירא רובע לסאה, כיון דלא זבין אלא כור, דכי איכא יתירא כגון חצי קב או בית קב מחזיר לו מעות. וכי איכא יתירא למליותא דתשעת קבין הדרי בקרקע. שאם שייר בשדה בית תשעת קבין וכו'. כלומר האי דמחייבינן ללוקח ליתן מעות למוכר ייפוי כוח דמוכר הוא, משום דלא חזי ליה האי קרקע בפני עצמו. שאילו היו באותו מותר שיעור שדה כגון שהותיר באותו בית כור קב ומחצה יתר על שבעת קבין ומחצה דהו"ל בין הכל תשעת קבין, מחזיר לו המותר בקרקע ולא במעות, דהשתא חזי ליה האי קרקע. בפ"ק דמכלתין [י"א ע"א] אמרינן דשדה חשיב בתשעת קבין, וגינה בחצי קב ולדברי ר"ע ברובע קב. ודברי ר"ע בית רובע אוקימנא דזבין ליה חצי סאה. (וכל) [ובכל] אלו השיעורין יש שלשה דינין כמו שיש בשדה מחילה וחזרה במעות וחזרה בקרקע. דבגינה לרבנן רובע קב לסאה למחילה, יותר מרובע חזרה במעות, כשהגיע לחצי קב חזרה בקרקע. וכן לר' עקיבא חצי רובע לחצי סאה מחילה, יותר מחצי רובע חזרה במעות, כשיגיע לרובע חזרה בקרקע. ואמרינן בגמרא, בעי רב אשי שדה ונעשית גינה, גינה ונעשית שדה מהו. פירוש כגון שמונה קבין לכור ונתחייב להחזיר לו דמים, כיון דאיכא חצי קב מותר על שבעת קבין ומחצה לכור, ונעשית גינה כגון שיצא שם נהר וראוי לגינה, מי אמרינן כיון דבשעת מדידה הויא לה ארעא חשיבא באפי נפשה מחזיר לו קרקע. או דילמא כבר נתחייב לוקח משעת המקח בחזרת דמים. גינה ונעשית שדה מאי, מי אמרינן בתר מעיקרא אזלינן. או דילמא כיון דבשעת חזרה יבש הנהר ואין הקרקע ראוי לחזרה מחזיר לו דמים. דמה שחייבו הלוקח להחזיר דמים כשאין הקרקע ראוי בפני עצמו מתקנת חכמים הוא, ולהכי מספקא לן אי אזלא תקנתא בתר שעת מכירה או בתר בסוף. או דילמא כל זמן שאין הקרקע ראוי בין מעיקרא בין בסוף בשעת (מכירה) [מדידה] מתחייב להחזיר לו דמים. וכל זה לא אמרו אלא לענין חזרת קרקע או חזרת מעות. אבל אם הויא מחילה מעיקרא כגון שמכר לו סאתים ואיכא רובעים דבשדה הויא מחילה ובגינה הוי בתורת חזרה לרב הונא, אע"ג דנעשית גינה לבסוף לא הדרי. אי נמי איפכא. והרב ר' יצחק אלפסי ז"ל לא הזכיר זו הבעיא כלל. ולא את הרובע וכו'. בגמרא (פליגי) [פריך] עלה ומתרץ לה ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את הרובעין כולן. בין היכא דאמר יעשה חשבון בין היכא דאמרינן יחזיר לו את הקרקע, לא את המותר שעל הרובעין הוא מחזיר. אלא גם את הרובעין היתירים הוא מחזיר.
<h2>דף קד.</h2>
גמרא. ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כחו של לוקח לא אמרינן. שאם רצה הלוקח לקנות המותר כדי שלא יכנס זה המוכר לתוך שדהו לא כייפינן המוכר למכור. והתניא פחת שבעת קבין ומחצה לכור. שהוא לחשבון רובע לסאה. יתר על כן. כלומר אם הותיר יותר על שבעת [קבין] ומחצה לכור. והוא דלא הוי ההוא מותר שעל שבעת קבין ומחצה קב ומחצה, דאי הוי קב ומחצה כיון דהוו בין הכל תשעת קבין, הרי הן בתורת חזרת קרקע. כופין את המוכר וכו'. וקשיא למתניתין, דאשתכח דכי היכי דעבוד רבנן תקנתא למוכר שכופין את הלוקח ליקח הם הכי נמי עבוד רבנן תקנתא ללוקח שכופין את המוכר למכור, שהרי אינו ניזוק בכך. הא לא חזי ליה ההוא פורתא, והו"ל זה נהנה וזה לא חסר. ומשני התם כגון דהוות יקירא מעיקרא. כלומר ליפות כוחו של מוכר אמרינן, שאם רצה מעות יטול מעות ואם רצה קרקע יטול קרקע. והא דקתני בברייתא כופין את המוכר למכור כגון דהות יקירא וכו', ורוצה המוכר למכור ורוצה שיחזיר לו הלוקח דמי המותר כפי היוקר דמעיקרא. ובהא כופין את המוכר למכור כזולא דהשתא. דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה שאתה רוצה ליקח מעות ולהניח לו את הקרקע, הב ליה כזולא דהשתא, שהוא לא יקחנה ממך אלא כזול של עכשיו, דנהי שייפו חכמים כוחך לתלות בך מכר המותר במעות או בחזרת קרקע, אבל לקנות הלוקח בשעת הזול כשעת היוקר לא אמרינן ליה, אלא תן לו בזול או טול קרקע שלך. והתניא כשהוא נותן לו. (לוקח למוכר) [מוכר ללוקח] הדמים. נותן כשעה שלקח ממנו. התם כגון שלקח בזול מעיקרא ויקירא השתא. דאמרינן ליה למוכר אם תרצה ליקח מעות ולהניח לו קרקע לא יקחנו ממך אלא כשעת הזול דמעיקרא, דא"ל לוקח למוכר מעיקרא נמי כשקניתי זה הקרקע אם לא מצאתיו בזול לא קניתיו. ואם ירצה המוכר ליקח מעות ולהניח לו קרקע מניחו לו כזולא דמעיקרא. וגם כופין את הלוקח ללוקחו, דהשתא לית ליה טענה, וזה נהנה וזה לא חסר הוא, דללוקח ראוי ולא למוכר. כך פירשה הרב רבינו שמואל ז"ל. אבל הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל פירשה בענין אחר, התם כגון דהות יקירא מעיקרא וכו'. כלומר הא דקתני כופין את המוכר למכור, לטובתו היא שאומרים לו אל תבקש ממנו קרקעך, פן יפטור אותך במה שהוספת לו, ויהיה לך הפסד שמכרת לו בשעת היוקר ועכשיו (אל) [תיזלי. אלא] תבקש ממנו מעות והוא על כרחו יתן כשעת היוקר שקנה ממך, ואחר כך אם יתרצה ליתן לך קרקע באותן מעות נאמר לו אי ארעא יהבת ליה הב ליה כזולא דהשתא. כי אתה מעות חייב לו, ולא תוכל לפוטרו במה שהותיר לך בלבד. והתניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו. כלומר כל מה שנותן לו הן קרקע הן מעות, נותן לו כשעה שלקח ממנו, ואת אמרת דאי יהיב ליה ארעא יהיב כזולא דהשתא. התם כגון דהות זילא מעיקרא ויקירא השתא. ואם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר. וזה דין גמור הוא. אבל אם יחזיר לו מעות אינו נותן כשעה שלקח, מפני שזה קרקע יטול אם ירצה, ואם יקח ממנו מעות עכשיו הוא מוכר לו. והרב רבינו משה ז"ל [מכירה פכ"ח ה"ח] נראה שפירש כפירוש הרב ר' אברהם בר' דוד זצ"ל. ולא נהיר לפי שהם סותרים לשון כופין.
פיסקא. שאם שייר בשדה בית תשעת קבין וכו'. גמרא. אמר רב הונא תשעת קבין שאמרו. במשנתינו, שאם הותירו בשדה ליתנהו לא בתורת מחילה ולא בתורת עשיית חשבון ליפות כחו דמוכר אלא לחזרת קרקע. אפילו בבקעה גדולה. שיש בה כמה כורין קאמר דלא הויא מחילה ומחזיר לו את הקרקע. דס"ל לרב הונא דכי אמרינן במתניתין אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה דהויא מחילה, דוקא לבית כור אחד דכי שדית רוב לסאה לא הוו אלא שבעת קבין ומחצה. או אפילו בבית כור וחמש סאין, דכי שדית רובע לכל סאה הוו תשעת קבין פחות רובע. אבל אם היו כורים או כור ושש סאין, דכי שדית רובע לכל סאה הוו להו תשעת קבין, נפקי להו מתורת מחילה ומהדר ליה ארעא. ורב נחמן אמר נותן וכו'. דס"ל לרב נחמן דלא שנא רובע אחד בסאה אחת ולא שנא אלף רובעין לאלף סאין הויא מחילה.
<h2>דף קד:</h2>
ואי איכא יותרא למליותא דתשעת קבין וכו'. אם יש משהו יותר מרובע לכל סאה, דהשתא ליכא מחילה כלל לא ברובעין ולא במותריהן, חזינן אי הויא המכירה כוריים או כור ושש סאין דהשתא הוו להו רובעין דידהו תשעת קבין, כיון דליכא מחילה דהא איכא מותר על הרובעים, הדרי באפי נפשייהו. דכיון דאיכא חשיבות שדה לא תיקנו חכמים יפוי כח למוכר דלשקול מעות, אלא יחזיר לו קרקע. ואי לא הויא המכירה אלא פחות מכור ושש סאין לעולם איכא יפוי כח דמוכר עד דהוי ההוא יותרא למליותא דתשעת קבין. כיצד אם המכירה כור אחד, הו"ל שבעת קבין ומחצה מחילה. ואי איכא יותרא על שבעת קבין ומחצה קב ומחצה, דהוו להו בין הכל תשעת קבין, הדרי הנהו תשעת קבין בארעא ולא בזוזי. אבל אי ההוא יותרא דעל שבעת קבין ומחצה בציר מקב ומחצה, יד המוכר על העליונה, רצה מחזיר לו לוקח קרקע רצה מחזיר לו מעות. וכן אם המכירה כור וחמש סאין, הוו להו תשעת קבין פחות רובע מחילה. ואי איכא יותרא על תשעת קבין פחות רובע אחד בין הכל תשעת קבין, הדרי הנך תשעת קבין בארעא ולא בזוזי. אבל אי ההוא יותרא פחות מרובע אחד, יד המוכר על העליונה רצה מחזיר לו לוקח קרקע רצה מחזיר לו מעות. כך הוא פירוש הלכה זו לדעת רבינו האיי גאון ז"ל. וכך פירשה רבינו שמואל ז"ל.
תנא אם היה סמוך לשדהו וכו'. אם אותה שדה שמכר סמוך לשדהו אחרת. אפילו לא הותיר אלא כל שהו. על שבעת קבין ומחצה לכור. מחזיר לו קרקע. ולא מעות דהא חזי לשדהו. ואע"ג דלא הוי ההוא מותר למליותא דתשעת קבין מחזיר לו קרקע, דכיון דלא מפסיד מוכר בחזרת קרקע מידי לא נייפה כחו לכוף את הלוקח לקנותן. ואיכא דמפרשי דהאי כל שהו אפילו פחות מרובע קאמר דיחזיר דלא מחל, הואיל ויש לו שדה סמוך לזה. ולאו מילתא היא, דכיון שהשדה חלוקה מחברתה, ויש לה גדר ושם בפני עצמה ודאי אהני ליה הן חסר הן יתר דקאמר ליה. ובגמרא אמרינן בעי רב אשי כור או אמת מים או ר"ה או רכבא דדיקלי מהו שיפסיקו. בין שדה שמכר לשדה שנשארה לו. ועלתה בתיקו. פיסקא. ולא את הרובע וכו'. גמרא. כלפי לייא. כלומר לאן הדבר נוטה, כמו [ברכות נ"ח ע"א] חצבא לנהרא דני לייא, כלומר הקדרות השלימות מוליכין לנהר לשאוב מים, אבל השבורות להיכן מוליכין אותן. הכא נמי במתניתין איפכא הול"ל דהמותר לא הוי מחילה אבל הרובעין אמרינן דהוו מחילה, הילכך הול"ל כדמתרץ לא את המותר בלבד הוא מחזיר דנימא הרובעין מחולין, אלא גם את הרובעים כולם הוא מחזיר.
מתניתין. מדה בחבל וכו'. האומר לחבירו שתי לשונות הללו הסותרין זה את זה. בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסר הן יתר, ביטל לשון אחרון דהיינו הן חסר הן יתר, את לשון הראשון דהיינו מדה בחבל, ואפילו (פחות) [פיחת] רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו. וכן הן חסר הן יתר מדה בחבל, ביטל לשון האחרון דהיינו מדה בחבל, את לשון הראשון דהיינו הן חסר הן יתר, ואם פיחת כל שהו ינכה ואם הותיר כל שהו יחזיר. דס"ל לאי תנא דכל שתי לשונות של מכירה שסותרין זה את זה תפוס לשון אחרון, דחזר בו תוך כדי דבור מן הראשון.
<h2>דף קה.</h2>
גמרא. זו דברי בן ננס. דס"ל תפוס לשון אחרון. אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות. ואם חסר מבית כור ונפרע כבר המוכר לא מפקינן מיניה ואם לא נפרע לא יהיב ליה ללוקח אלא כשיוויו. ואי יתר רובע לא מפקינן מיניה דלוקח. ואין לומר קרקע בחזקת בעליה עומדת, דכיון דקנה לוקח בית כור במעות או בחזקה איהו מיקרי מריה דארעא, שהרובע נגרר אחר בית כור. ואע"ג דבשוכר קיי"ל אפילו בא בסוף החודש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעליה עומדת אע"פ שהיה השוכר דר שם, התם היינו טעמיה לפי שאין לשוכר קניה בבית כלל. והרב רבינו משה ז"ל [מכירה פכ"ח הי"א] כתב, האומר לחבירו וכו' מדה בחבל הן חסר הן יתר או הן יתר הן חסר מדה בחבל הלך [אחר] פחות שבלשונות ואין לו אלא כדין הן חסר הן יתר. והגיה עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם לא ידעתי מהו זה, כי הפחות שבלשונות קולא היא לנתבע, ואם נתן מעות הלוקח הוא התובע, ואם לא נתן מעות הלוקח מוחזק והמוכר תובע מעות יתירים הוא התובע. ופעמים שהחסר קולא הוא או חומרא לנתבע וכן היתר. ע"כ. מדקאמר שמואל זו דברי בן ננס, אלמא לא ס"ל כותיה.
בשנים עשר זהובים לשנה. אף חודש העיבור בכלל. ואותה שנה מעוברת היתה. בבא. לב"ד. באמצע החודש עסקינן. ואמר לו צא מביתי או תן לי החודש הזה. כיון דמספקא לן איזה לשון נתפוס זה עומד בשלו וזה עומד בשלו, ומה שדר בו כבר לא מפקינן מיניה דאמרינן העמד ממון על חזקתו, דדילמא לשון ראשון אית ליה למיתפס. ומה שלא עבר מן החודש, או יצא או יתן שכרו, דאמרינן העמד קרקע בחזקת בעליה דדילמא לשון אחרון אית ליה למיתפס. אבל בא בתחלת חודש כולו למשכיר דהעמד קרקע בחזקת בעליה. בא בסוף החודש כולו לשוכר דהעמד ממון על חזקתו. ורב נחמן אמר אפילו בא בסוף החודש כולו למשכיר. ולאו טעמיה דרב נחמן משום דתפסינן לשון אחרון, דהא אפילו מיפך אפיך נמי קאמר רב נחמן אילו בא בסוף החודש כולו למשכיר. אלא טעמיה דרב נחמן משום דבעל קרקע הוא דתפיס לעולם, דקרקע בחזקת בעליה עומדת. ורב נחמן ושמואל בהא לא פליגי, דבין לרב נחמן בין לשמואל ספיקא הוי, וכיון דספיקא הוי לא מפקינן ממונא מספיקא אלא אזלינן בתר פחות שבלשונות כי היכי דלוקומיה ניכסי בחזקת מרייהו. ולא פליגי (ד)רב נחמן ושמואל אלא בשוכר מרחץ. דשמואל אזיל בתר דתפיס. ולרב נחמן בעל הקרקע הוא דתפיס לעולם. אבל בין לרב נחמן בין לשמואל ספיקא הוי, וכיון דספיקא הוי מוקמינן להו לניכסי בחזקת מרייהו. ולאפוקי מדרב (נחמן) דאמר תפוס לשון אחרון לעולם, ולא קיימא לן כותיה דרב, אלא כשמואל ורב נחמן קיימא לן. ובמאי דפליגי שמואל ורב נחמן קיימא לן כרב נחמן משום דבתרא הוא. ועוד מדמקשינן בפרק המקבל [ב"מ ק"ב ע"א] וקיימא לן כותיה דרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת, אלמא הלכתא כותיה. וכבר הארכנו בזה במסכת בבא מציעא. והקשה הרב בעל המאור, בכל דוכתא אמאי פליגי תנאי ואמוראי בתפוס לשון ראשון, במקום שלשון אחרון סותר את הראשון. למה לא נאמר תוך כדי דבור כדבור דמי, כדפסקינן לקמן במכלתין בפרק יש נוחלין [קכ"ט ע"ב]. ואומר רבינו דודאי כשאומר בפירוש שתי לשונות שסותרין זה את זה ואומר "חוזר אני" בתוך כדי דבור, חזרתו חזרה. אבל כשאומרים שתי לשונות שסותרין זה את זה ואינו חוזר בפירוש, אמרינן שמתחילה דעתו לומר שתי לשונות אלא לדעת כן שאם יכולין להתקיים מוטב, ואם לאו הראשון יהא עיקר למ"ד תפוס לשון ראשון. וכ"פ רבנו שמואל לקמן פרק יש נוחלין.
<h2>דף קה:</h2>
אסתירא מאה מעי וכו'. הרי שמכר חפץ לחבירו ואמר לו אני נותן לך באסתירא מאה פרוטות, ואסתירא אינו אלא תשעים ושש פרוטות, הרי אלו שתי הלשונות סותרין זה את זה, דאסתירא הוא סלע מדינה והוא שלשה מעין כסף והוא שמינית של סלע צורי, כדאמרינן במסכת כתובות [ס"ד ע"א] מאי טרפעיק אמר רב ששת אסתירא. ש"מ דאסתירא שלשה מעין שהם חצי דינר, ובדינר כסף יש בו קצ"ב פרוטות, והחצי של קצ"ב הם צ"ו. והוא אמר מאה מעי. נמצא שיש בין זה לזה ארבע פרוטות. והענין הזה במכר כמו שאמרנו או בשכיב מרע שהודה ומת.
<h2>דף קו.</h2>
בסימניו ובמצרניו. פירוש עד כאן דברנו במי שמכר בלא ראות השדה, אלא שאמר לו בית כור עפר שיש (לו) [לי] בבקעה פלונית אני מוכר לך, הלך [זה] ושאל עליה והחזיק בה, אחר זמן מדדו אותה ומצאוה חסרה ויתירה. אבל עתה דברה המשנה במי שהעמידו עליה והראה לו סימניה ומצריה, ואמר לו בית כור זה אני מוכר לך, כבר נתרצה במה שיש תוך המצרים ההם, אא"כ היה החסרון גדול שיגיע עד שתות. וכן אם יותיר, כבר מכר את הכל עד שיגיע היתרון ליותר משתות.
פיסקא הכי גרסינן בסימניו ובמצרניו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה. פירוש שתות, שתות כל הקרקע. יתר משתות ינכה, דלהכי אהני בית כור דאמר ליה דמשתות ולמעלה לא הוי בכלל בית כור. כ"פ רבנו שמואל ז"ל. והרב רבינו יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל כתב, שתות קב. והוא פחות מרובע. דכיון דהזכיר לו בית כור וקאמר בסימניו ובמצרניו, משמע דמדקדק וקפיד על בית כור. וכמדה בחבל הוא, אלא שאינו צימצום כל כך, ולא ויתור כהן חסר הן יתר. לפיכך אזלינן בתר שתות קב. גמרא. רב הונא אמר שתות כפחות משתות. בין לרב הונא בין לרב יהודה הא דקתני עד שתות ינכה מלמעלה למטה קא חשיב. ולרב הונא עד ולא עד בכלל. ולרב יהודה לאו עד ועד בכלל. ואיכא פלוגתא ביני רבוותא שמצאנו לרבינו האיי גאון ז"ל שפסק בספר מקח וממכר [שער כ"ה] כרב יהודה. והרב ר' יצחק אלפסי ז"ל כתב כרב הונא. והרב בעל המאור ז"ל הכריע לדברי רבינו האיי גאון ז"ל, דברייתא מסייעא לדרב יהודה ולא כדרב הונא. ומעיקרא מותבינן מינה לרב הונא. והכין פירושה, מיתיבי פיחת שתות או הותיר שתות הרי הוא כשום הדיינים והגיעו. והא שום הדיינים בשתות כיתר משתות הוא, שהרי מכרן בטל קשיא לרב הונא. אמר לך רב הונא ולטעמיך הגיעו קתני ושום הדיינין מכרן בטל, אלא דהא ברייתא משבשתא היא וליכא ראיה מינה. ומתרץ רב יהודה כשום הדיינין ולא כשום הדיינין וכו'. ולא גרסינן אלא כשום הדיינין בשתות עצמה, שהיא כיותר משתות. ולא כשום הדיינים. דאילו התם מכרן בטל והכא הגיעו. כלומר המקח קיים ואינו בטל המקח מעיקרו כהתם אלא ינכה כמתניתין. ולהאי פירושא לא גרסינן אלא כשום הדיינין וכו' דמשמע דרב הונא נמי מתרץ לברייתא, דרב יהודה לחודיה הוא דמתרץ לה ורב הונא איתותב, והילכך הלכה כרב יהודה להאי פירושא. וכן פסק רב האיי ז"ל. מיהו להאי גירסא לא אתי שפיר הגיעו דההוא דמתניתין, דכל הגיעו דמתניתין משמע מחילה, והכא משמע ינכה. ומשום הכי גריס הראב"ד ז"ל אלא כשום הדיינין. ופירושו כן כשום הדיינים כשתות עצמה. פירוש לפי מה ששנינו במסכת כתובות [צ"ט ע"ב] שום הדיינים שפחתו שתות וכו'. וכאן שנינו פחות שתות הגיעו, רצה ליתן לנו סימן שלא נטעה דניזיל לשיעור רובע דמתניתין, אלא שיהיה פחות שתות זה כאותו פחות שבאותה משנה, שהוא שתות עצמה ואינו פחות משתות. ולא כשום הדיינין לגמרי דאילו התם מכרן בטל, והכא הגיעו דשתות כפחות משתות. ולדעת רב הונא הוא דמתרצינן מתניתא, דהא קתני הגיעו דמשמע לשון מחילה וקיום הדבר. ובירושלמי [פ"ז ה"ג] מביא עליה ראיה. ואין לנו להרחיק זה, שהרי במשנתינו [אין לנו אלא הגיעו וינכה אבל המקח לעולם קיים הלכך] הגיעו דקתני אינו אלא לשון מחילה, ובשתות הגיעו ויותר משתות מכרן בטל. ונראין דברי הגאון ר' יצחק אלפסי ז"ל כמו שפירשו רבינו שמואל והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל דהגיעו ודאי מחילה משמע. ועוד דחזינן לרב נחמן במסכת חולין [נ"ז ע"א] דסבירא ליה עד ולא עד בכלל והלכתא כותיה. ואמרינן נמי התם בכל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכתמים להקל, והכא נמי כל שיעורי דינין להחמיר גבי תובע ולהקל גבי נתבע והגיעו אמרינן דהוי מחילה, כדאמרינן תיקו דממונא דקולא לנתבע.
<h2>דף קו:</h2>
אמר ליה. המוכר לרב פפא, הך קרקע דמזבנינא לך. עשרים סאין מדתה. וכגון דאמר ליה בסימניו ובמצרניו. ולא הוי אלא חמיסר. דהוי פחות רביעית. הני מילי. מתניתין. היכא דלא קיים ליה. הלוקח במדת השדה. אבל מר קיים ליה בגויה. מכיר אתה השדה ויודע היית שאין בו אלא חמיסר. וכיון שידעת מחלת. והא עשרין אמר לי. כך שישלים לי הפחת משדה אחר או ינכה לי מן הדמים. אמר ליה. אביי מצי אמר לך, עשרין דאמרי לך. דעדיפא כעשרין. של שדה אחר אמר לך. ולהשביח מקחו אמר כן. כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם. כגון שלשה אחים שחלקו קרקע לשלשה חלקים, חלק אחד בדרום וחלק אחד בצפון וחלק אחד באמצע. וכדי לברר חלקו לכאו"א כתבו ג' פתקין באחד צפון ובאחד דרום ובאחד אמצע, ונתנום בקלפי והכניס אחד ידו בקלפי ועלה בידו דרום, הרי זכה הוא בחלקו. וכיון שעלה גורל לזה גם שנים הנותרים לא יוכל אחד מהם לחזור ולומר אנחנו שנשארנו לא נחלוק בגורל אלא בענין אחר. דכיון שזכה האחד על פי הגורל גם הנותרים אין יכול לעכב האחד אם לא ירצה חבירו שלא לחלוק בגורל. דכיון שנתרצו בתחלה בכך והגורל עלה לאחד מהם [גם הם יקחו בגורל, דהכי משמע הלשון דכיון שעלה הגורל לאחד מהן] קנו כולם. ולשון כולם אינו נופל אלא על שלשה. כך פירשה הראב"ד ז"ל. אבל רבינו שמואל ז"ל משמע מפירושו דלא גריס "קנו כולם". אלא הכי גריס "כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו", בגורל זה, ולא יכלו לחזור בהם. ואם שנים הם [זה] שעלה לו הגורל קנה וגם חבירו קנה. דעל מי יפיל גורל שני כי אם על השני. ואם שלשה הם אותו שנפל לו הגורל, [קנה חלקו], והשנים קנו בין שניהם [לחלוק ביניהם] כל שעה שירצו ואף לחלוק בענין אחר, ואחר כך יפילו גורלות. ויש לישב אף להאי לישנא דקנו כולם, שקנו כולם כנגדו ואינו יכול לחזור בו מחלקו על שלהם, אבל האחרים לא זכו כל אחד בחלקו על ידי גורלו של זה. ולא שנא קרקע ולא שנא מטלטלין, כיון שעלה גורל קנה חבירו מיד בלא נפילת גורל. דלא מפליג תלמודא בין מטלטלי למקרקעי. מאי טעמא קנו, הרי לא החזיקו כל אחד בשלו עדיין. דאי אחזוק מאי למימרא. בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי. פירוש וע"י הגורל דוקא. אבל אם היה אומר לחבירו חלוק ואני אקבל עלי ככל אשר תעשה, לא מהני מידי. ואפילו ע"י קנין, דאין זה אלא קנין דברים בעלמא כדאמרינן לעיל בריש מכילתין [ג' ע"א], ותנן [מ"ב ע"א] האחין שחלקו צריכין להחזיק, אבל חלוקה כל דהו לא מהניא מידי. אבל בגורל צייתי ודאי אהדדי, כי אין הדבר תלוי בדעתם כלל.
שני אחין שחלקו. בקרקעות או במידי דצריך שומא, אבל במאי דלא צריך שומא בין לרב בין לשמואל אע"ג דלא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא מקמצין, דזוזי כמאן דפליגי דמו. בטלה מחלוקת. פירוש כל אחד ואחד יכול לערער ולבטל המחלוקת בין האח הבא ממדינת הים ובין אחד משני אחין אלו. ושמואל אמר מקמצין וכו'. פר"ש ז"ל נוטל כל אחד שליש מחלקו ונותן לזה. וכגון שירשו שש שדות ונטל זה שלש וזה שלש, ובא להם אח, זה נותן לו אחת וזה נותן לו אחת. והרי לכל אחד שתי שדות קשיא לן, לשמואל היאך מפקיעין דינו של זה שלא יטול בגורל. ועוד מ"ט נותנים לו במפוזר והם נוטלים במכונס, וכי בשביל שלא היה שם בשעת חלוקתם הפסיד זכותו. ופירש רבינו יצחק גאון ז"ל כגון שחלקו שלש שדות, זה נטל שדה אחת וזה נטל שדה אחת, ושדה האחרת חולקין בין שניהם. ובא האח השלישי ונטל בגורל שדה זו שחלקו. ורב סבר בטלה מחלוקת וכיון שבא האח השלישי כל אחד מהם יכול לומר נחזור ג"כ אנחנו ונחלוק בגורל עם זה האח השלישי, לפי שבטלה מחלוקת, כיון שלא היה זה השלישי עצמו במחלוקתינו. ושמואל סבר אין אחד משני האחין יכול לבטל חלוקתן עם השני ולחזור ולהפיל גורל, אלא מפילין גורל לזה השלישי בשלש שדות הללו. ואם יעלה בגורלו שדה זו שחלקו ביניהם נמצאו שני האחין עומדין בשתי השדות כחלוקתם הראשונה. עוד נראה לפרש כגון שהניח אביהם שדה אחת או בקעה אחת וחלקו אותה לשני חלקים, זה נטל בצפון וזה נטל בדרום וכשבא זה האח השלישי עושין לו משדה זו שלשה חלקים. ואם נפל חלקו באמצע עומדים שני האחים בחלקם זה בחלקו בדרום וזה בחלקו בצפון, לדעת שמואל. וכן אם נפל חלק האח השלישי בצפון או בדרום עומדים שני האחים בחלקם ברוחות, זה לצד צפון, וזה לצד דרום. אלא [שנכנסין] זה בחלקו וזה בחלקו כפי מה שנגרעו החלקים מפני החלק השלישי שנטל זה מהם, ורב סבר בטלה מחלוקת. אי נמי יש לפרשה כגון שמתרצה זה האח השלישי לקמץ מזה ומזה במפוזר. ואפילו הכי קסבר רב בטלה מחלוקת שני האחים וכל אחד משניהם בידו לבטלה כיון שלא היה זה עמהם בחלוקתם, ואע"פ שהוא אינו מבטל להם חלוקתם אלא מתרצה להם לקמץ.
אמר ליה וכו'. אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזול בי תרי מינייהו ופלוג. בלא ידיעת השלישי בשלשה חלקים בפני שלשה בית דין הדיוטות כדאמרינן באלו מציאות [ב"מ ל"ב ע"א]. הכי נמי דבטלה מחלוקת. דקס"ד דטעמיה דרב משום דכל חלוקה שאינה בהסכמת כל בעלי החלוקה אינה חלוקה. ולהכי מקשינן עלה אלא מעתה הני בי תרי דקיימי ואזלי ופלוג שלשה חלקים בפני בית דין בשומא ובגורל, אלא שלא היה שם השלישי, הכי נמי דבטלה מחלוקת. כתב הרב הגאון ז"ל מהא שמעינן דתרי אחי או שותפי דאזל חד מינייהו ואיצטריך אידך למנתא דיליה דפלגינן בינייהו ויהבינן ליה למנתיה, ולא נטרינן ליה להאיך עד דאתי. וכן דעת רבינו שמואל שאחד מן השותפין יכול לחלוק שלא בפני חבירו בב"ד. והביא ראיה מעובדא דרב ספרא דפלוג בלא דעתיה דחבריה דהיינו איסור, ואמרי ליה אייתי תלתא דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא, כדאיתא בפרק אלו מציאות [שם ל"א ע"ב]. ובפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ט ע"א] נמי אמרינן בעובדא דהנהו תרי כותאי דפלג חד מינייהו בחמרא בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה מאן פלג לך. מדקאמר מאן פלג לך משמע דאי פלג בפני שלשה חלוקתו קיימת. וקשיא לן הא דאמרינן בפרק האיש מקדש [קדושין מ"ב ע"א] אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובורר להם חלק יפה הגדילו יכולים למחות, ומוקמינן לה בדלא טעו ומאי יכולין למחות ברוחות. והכא מתמהינן בדרך פשיטות אמאי בטלה מחלוקת. ואפילו רב נחמן דפליג התם ואמר הגדילו אין יכולין למחות, הא קא מפרש טעמיה משום דא"כ שיכולין למחות מה כח ב"ד יפה. אלמא מדינא יכולין למחות אלא דכיון דמתקני להו ב"ד העמדת אפוטרופוס לחלוק לתקנת היתומים כדי שימצא כל אחד אפוטרופוס שישתדל בחלקו, לפיכך אמרו הגדילו אין יכולין למחות משום יפוי כח ב"ד. ונראה לי דכי אמרינן התם הגדילו יכולים למחות ברוחות מן הדין, אם לא מפני יפוי כח ב"ד, מיירי כגון שבא כ"א לעלות הרוח שנטל אחיו ולומר שאותו רוח שוה לך יותר ויוסיף בדמיו, הילכך דין הוא שתתבטל החלוקה (הכא שנתבטלה) כי מתחלה קודם חלוקה אם ירצה אחד מן האחים לעלות אין מפילין גורל, כי העילוי מבטל הגורל. ואם לא היה כח ב"ד שעשו להקנותם היו מבטלין החלוקה. אבל אם בא אחד מן היתומים אחר שהגדילו ויאמר אני רוצה שנחזור ונפיל גורל שמא יעלה רוח פלוני לחלקי, פשיטא שאין שומעין לו. והיינו דפשיטא לן הכא שאם חלקו השנים שלא בפני השלישי שלא בטלה מחלוקת, שאין השלישי יכול לומר שיחזרו ויפילו גורל לפניו, וכיון שנעשית החלוקה בשומת ב"ד ובגורל. מה הפרש יש בין נעשית בפניו בין שלא נעשית בפניו. אבל אם בא השלישי ויאמר הריני מוסיף דמים על חלק פלוני שהרי אם הייתי שם הייתי זוכה מן הדין לטעון כך ולברור אחד מן החלקים ע"י עילוי בלא גורל שומעין לו. וכן דן הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל שכל הבא לעלות ולהוסיף בדמים יותר מחבירו הוא שליט ברוח, ואין שומעין לחלוק בגורל ולבטל העילוי. ודברים הללו ברורים הם ופשוטים.
<h2>דף קז.</h2>
הכי גרסי ר"ח ורבינו יצחק אלפסי ז"ל, שלשה אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד [מהן]. יש שואלין אמאי נטל חלקו של אחד מהם יותר משל אחיו. ויש לומר שהיה לו לזה בינונית דשיעבודיה דבע"ח עליה. א"נ משכחת לה דטריף ליה בדשוייה ניהליה אפותיקי והאי לא ידע ואי נמי ידע לא מחיל שדעתו היה ליפרע מאחיו, דלאו שופטנא הוא שיפרע לבדו חובותיו של אביו. ומשמע שאם נטל בינונית, ויש לאחיו בינונית דכוותה, ואתא עלייהו בע"ח רצה מזה גובה רצה מזה גובה. דליכא למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמרינן במסכת ב"ק [ח' ע"ב], דהתם טעמא משום דאמר ליה לבעל חוב מה מכר לו לוקח ראשון כל זכות שתבא לידו, וכל היכא דהוא יכול להגבות איזה מהם שירצה אנא נמי, אבל הכא ליכא למימר הכי. אבל ודאי שקל עידית וזיבורית אמר ליה להכי שקלי ארעא דלא חזיא לך. ובירושלמי במסכת כתובות פרק מי שהיה נשוי [ה"ד] מצאתי כן, שמואל אמר שוחדא לדייני בשני שטרות היוצאין על שדה אחת, איזה מהם שירצו ב"ד להחליט מחליטין. והא תני יורשין שירשו שטר חוב הבכור נוטל פי שנים, יצא עליהם שטר חוב הבכור נותן פי שנים. ועוד היא שוחדא לדייני. ר' אבין בשם שמואל לא שנא דבין שני שטרות היוצאין על שדה אחת בין שטר אחד שיוצא על שתי שדות איזה מהן שירצו ב"ד להחליט מחליטין. ומסתברא תובע הוא את שניהם שודא דדייני, תובע הוא אחד מהם גובה ממנו, רצה מזה גובה רצה מזה גובה, שאין ב"ד תובעין אותו השני מעצמן לעשות בו שודא. והלכתא בטלה מחלוקת. כרב. והא דאמרינן בדרב יורשין לאו דוקא. אלא כיורשין בענין זה קאמר. אבל להפריש בין לשון לקוחות ללשון זה הוזכרו יורשין. ומשום הכי אמר רב בטלה מחלוקת דלגבי הא מילתא כיורשין דמו, ולא משום דיורשין ממש הוו, דהא לית לן ברירה, ורב נמי בדאורייתא לית ליה ברירה. וראיה לדבר דהא איתמר בפרק המוכר את הבית [ס"ה ע"א] דרב דאמר יש להן דרך זה על זה אזדא לטעמיה דאמר מוכר בעין רעה מוכר, אלמא לקוחות הן. והא דקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב דאמר זה נכנס לתוך שלו, לאו מטעמיה דאמר משום ברירה, אלא משום דויתור במודר הנאה שרי. ולי נראה דמשום דויתור מותר מן התורה במודר הנאה (מן התורה), אבל מדרבנן ודאי ויתור אסור ויש ברירה בדרבנן. כדאמרינן במסכת ביצה [ל"ח ע"א] דר' הושעיא אמר יש ברירה, ומקשינן עלה דידיה אדידיה, ומסיק דלרבי הושעיא בדאורייתא אין ברירה בדרבנן יש ברירה. ואיפסיקא הלכתא בגמרא בהדיא כר' הושעיא. אלמא בדאורייתא אין ברירה.
שלשה שישבו לשום. נכסי היתומים לפרוע כתובה או למזון האשה והבנות ואין שומת בית דין בפחות מג'. איכא דמקשו אמאי מצרכינן שומא, כיון דעבדינן הכרזה והלוקחים שרוצים לקנותו שמין הקרקע, אמאי צריכינן לשומא דבי דינא. וי"ל היינו טעמא דעבדינן שומא דלהכי אהני שאם יהיה הקרקע שוה יותר לקמן ממה שמוצא עכשיו ממנו מן הלוקחין, ישומו לבעל חוב כפי מה ששוה לקמיה. ואית ליה למישקל כיוקרא דלקמיה, וכדאמרינן בריש מס' ב"ק [ז' ע"ב] לא צריכא דביומי ניסן יקירי ארעתא וביומי תשרי זילן וכו'. דאע"ג דלא קאי האי תירוצא משום קושיא דמקשינן התם אם כן נעלת דלת בפני לווין וכו', הני מילי גבי בע"ח והכא לענין כתובת אשה. א"נ איכא למימר דמיירי לכרגא ולמזוני ולקבורה דמזבנינן בלא אכרזתא כן פי' ר"ש ז"ל. בטל יחיד במיעוטו. כלומר בטלו דברי יחיד מפני שהוא מועט וכתיב אחרי רבים להטות. בעשרים סלעים. דהיינו שמונים דינרין. בשלשים. הם ק"כ דינרין. נידון במנה. דהוא מילתא מציעתא דבר השוה בין שניהם, ובדין הוא דתידון כותיה במנה, דהא תרוייהו של שלשים ושל מנה מודו דשוה מנה. כתב רבינו שמואל ז"ל נראה בעיני דה"ה אם אמר בעשרים ושמונה סלעים דלא הוי מציעתא כל כך. נידון בתשעים. מפרש בגמרא טעמיה קסבר האי ארעא תשעים שויא והאי דקאמר עשרים קא טעי בעשרה לאחוריה, והאי דקאמר מנה קא טעי בעשרה לקמיה, ואזלינן בתר המפחיתין, תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת. עושין שומא ביניהן ומשלשין. חושבין בכמה (חולקין) [חלוקים] דהיינו ארבעים דינרין, ואותן ארבעים דינרין משלשין אותן ונידון בתשעים ושלשה ושליש דינר. ומפרש בגמרא דקסברי אחרים קא טעי איניש בתליסר ותלתא לאחוריה או לקמיה. הילכך האי ארעא תשעים ושלשה שויא. והאי דקאמר עשרים קא טעי בתליסר ותלתא לאחוריה והאי דקאמר מנה קא טעי בתליסר ותלתא לקמיה. ובדין הוא דאיבעי ליה למימר טפי עד מנה ושתא ותרי תלתא. אלא אמר מסתייאי דקא מפישנא מחבראי.
<h2>דף קז:</h2>
מתניתין. האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך וכו'. בגמרא מפרשי לה. ומקבל עליו. המוכר לתת מחצי שדהו. מקום הגדר. לגדור זה הלוקח חצי שדהו מכל צד, דסתם מוכר חצי שדה מכר כל צרכי שדה. דהיכא דמכר לו שדה שלימה פשיטא שמכר את כולה, ומה יוסיף ליתן לו יותר. חריץ. חפירה. בן חריץ. חריץ קטן שבין הגדר לחריץ גדול. וחריץ רחבו ששה טפחים. ובן חריץ שלשה טפחים. גמרא. לוקח נוטל כחוש. יד לוקח על התחתונה. ולא מיבעיא למ"ד מוכר בעין רעה מוכר, אלא אפילו למ"ד מוכר בעין יפה מוכר לוקח נוטל כחוש. דכי אמרינן מוכר בעין יפה מוכר ה"מ היכא שבירר לו מה שמכר לו, התם הוא דאמרינן דבעין יפה מוכר ויש דרך ללוקח, אבל הכא דאין ברור מה מכר לו אפילו ר"ע מודה דנוטל כחוש, דיד בעל השטר על התחתונה, וכתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל בתשובת שאלה, דכי היכי דאמרינן הכא במוכר דלוקח נוטל כחוש ה"נ אמרינן בנותן מתנה דיד בעל השטר על התחתונה. פירוש לוקח נוטל כחוש. שמין כמה יפה השדה, ואם שוה מנה נותנין לו ממקום כחוש שבשדה שוה חמשים. ופריך והא אנן משמנין ביניהן תנן. דמשמע שנותנין לו בקרקע בעידית ומן הזיבורית. אמר ליה אדאכלת כפנייתא בבבל. שהיית מעדן עצמך באכילת תמרים ולא היית עוסק בתורה, תרגימנא מסיפא. חציה בדרום אני מוכר לך וכו'. והא חציה בדרום קאמר ליה ובין כחוש ובין יפה, נותן לו חציה לרוח דרום. אלא לדמי. ואמרינן דה"ק ליה דמי חציה שבדרום אמכור לך. ונותן לו דמי חציה שבדרום בכחוש. וכן פירוש משמנין דהכא נמי לדמי משמנין לדעת דמי השדה, ולתת לו מחציתן בכחוש. כ"פ רבינו שמואל ז"ל. וכן פירש הרב הנשיא ר' יצחק בר' ברוך בתשובה, אלא שחילק הרב הנשיא בחציה בדרום, ופירש דמשמנין כמה שוה השדה. ואם שוה מנה, נותנין לו שוה חמשים דינרין לרוח דרום. לאפוקי חציה מדה במדה. שאם שאר השדה זיבורית ולרוח דרום עידית, אין נותנין לו חצי שדה לרוח דרום מדה במדה. וכ"פ הרב ר' משה ז"ל וכן נראה עיקר. והגאון ר' יצחק אלפסי ז"ל פירש בתשובה כך, לוקח נוטל כחוש, נוטל חצי השדה במדה במקום הכחוש. ואקשינן והא משמנין תנן, אלמא יהבינן ליה מעידית וזיבורית. ותירץ משמנין לדמי, פירוש לשון שומא הוא ששמין כמה החצי שנותן לו שוה, כדי שיתן לו דמי אותו החצי. ובדלא פסק עסקינן. וא"ת אם לא פסק היאך קנה, י"ל כגון דא"ל אתן לך מחצי השדה כמה שהוא שוה, דכפסק דמי, וכדאמרינן במסכת ע"ז פרק השוכר את הפועל [ע"ב ע"א], אמר ליה כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא. וכן פירש משמנין ביניהן דגבי חציה בדרום, לשון שומא. זהו דעת הגאון הנזכר ז"ל. וגם תלמידו הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירשה כן ודוק. ועל דרך זה הלך הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, אך הוסיף ופירש שמשמנין לשון שומן. והוה ס"ד דר' חייא שמשמנין ביניהן פירושה לשון משתתפין בשומן. ולשון ביניהן [לשון] שיתוף כמו [בראשית כ"ו] תהי נא אלה בינותינו, על (שבועה) [שבועת ה'] אשר בינותם [שמואל ב' כ"א], וכן בינינו ישפוק [איוב ל"ד]. ופירש לו רבי יוחנן, מפרישין השומן מן הכחוש הנשאר אצל לוקח. ולשון ביניהם לשון הפרש. כמו [יחזקאל מ"ג] והקיר ביני וביניהם, ובין הבהמה הטהורה לטמאה [ויקרא כ'], היו מבדילים (ביני וביניכם) [בינכם לבין אלקיכם] [ישעי' נ"ט]. ובלשון התלמוד [סנהדרין י"א ע"א] מה בין תקיפי קמאי לענותאי בתראי. זה לשון הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל בעל המאור. האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך או שא"ל חציה בדרום אני מוכר לך, לעולם הוא נוטל חצי שדה במדה. בלא שומא ובלא עלוי ואין משמנין ביניהם. [אינו] מלשון שומא אלא מלשון שמן. אבל יש בפירוש "ביניהם" שני פנים מעיקר לשון הקודש. יש בין משתף ומערב. כגון [לעיל כ"א ע"ב] כופין בני מבוא זה את זה שלא להושיב ביניהן. וכמוהו בכתוב [בראשית כ"ו] תהי נא אלה בינותינו וגו', על שבועת ה' אשר בינותם [שמואל ב' כ"א], בינינו ישפוק [איוב ל"ד]. ויש בין מפריש ומחלק ומבדיל, כמו [סנהדרין י"א ע"א] תא חזי מה בין תקיפי קמאי לענותאי בתראי. וכמוהו בכתוב [ויקרא כ'] בין הבהמה הטהורה לטמאה. וזהו פירוש השמועה האמורה על משנה זו, א"ר יוחנן ולוקח נוטל כחוש, כלומר חולקין בשוה לשני חלקים שוים בשדה. חלק האחד שמן והחלק האחד כחוש, והלוקח נוטל כחוש. משום דקיי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ויד בעל השטר על התחתונה, והשמן נשאר אצל המוכר. אמר ליה רבי חייא בר אבא והא אנן משמנין ביניהן תנן. לפי שהיה סבור ר' חייא בר אבא [כי] פירוש [משמנין] ביניהן מלשון שיתוף הוא, שיהא השמן משותף ביניהם, כלומר יד שניהם שוה בו. א"ל אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימא מסיפא דקתני חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חציה בדרום אמאי משמנין ביניהם אם איתא כדקאמרת ששניהם שותפים בשמן, כלומר יש יד שניהם שוה בו. והיאך אפשר לומר להיות זה כשאמר לו חציה בדרום אני מוכר לך. והא אפשר שיהא חצי שבדרום כולו שמן או כולו כחוש. אלא לדמי ה"נ לדמי. כלומר אין משמנין ביניהם מלשון שיתוף וזכות שניהם יחד, אלא מלשון הפרש וחלוקה, כלומר נותנין השמן כולו לצד אחד, ונמצא ההפרש שבין החלק האחד ובין החלק השני הדמים, שהחלק האחד יפה מחבירו מפני השומן שהוא מפריש ביניהם. אבל שיעור חצי שדה זה מדה במדה, ואין הפרש ביניהם אלא שהשמן כולו לצד אחד, והוא מפריש ביניהם, ומעלה את החלק האחד בדמים. וכשאמר לו חצי שדה אני מוכר לך, נוטל הלוקח הכחוש. והשמן נשאר אצל המוכר. וכשאמר לו חציה בדרום אני מוכר לך נוטל חציה בדרום כמות שהיא, בין שהוא שמן בין שהוא כחוש. נמצא לעולם השומן מפריש ביניהם. והוא יתרון דמי החלק האחד על החלק השני. ותנא סיפא לגלויי רישא. ולאפוקי שאין חולקין לעולם בשומא אלא מדה במדה. כמידת זה כך מידת זה. כך פירוש שמועה זו. ועד"ז הולכת אותה שמועה דמסכת בכורות. רחלה שלא ביכרה וכו'. דהיא בת בקתא של זו. אע"פ שיש ביניהם מעט הפרש. מלשון לדמי שהוא אמור כאן. ולהלן הוא אומר שומן יהא ביניהן. והכל עולה לטעם אחד. ונמצא חילוק בין לשונות רבות מן התלמוד וכולן עולין לטעם אחד. וכל שכן בסדר קדשים שאינו רגיל כל כך, ולפיכך הוסיפו בו פירוש ע"כ. והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל פירש בענין אחר, ולוקח נוטל כחוש. כלומר כשמשמנין החלקים לא שיחלקו השומן והכחוש מדה במדה, אלא הכחוש לצד אחד והשמן לצד אחר, ומוסיפין על הכחוש עד שישתוה לשמן, והלוקח נוטל אותו חלק הכחוש. לפי שאדם רוצה במעט שמן מהרבה בכחוש ויד בעל השטר על התחתונה. והא אנן משמנין ביניהן תנן, דמשמע שמשוין אותן בשמן ובכחוש. תרגימא מסיפא והא חציה בדרום א"ל אם שמן אם כחוש אלא לדמי. אם אותו חצי שבדרום כחוש שיוסיפו על הכחוש עד שישתוה לדמי השמן, ואם אותו חצי שבדרום שמן יפחתו ממנו עד שישתוה לכחוש. ה"נ לדמי השואה בדמים. ולעולם לוקח נוטל כחוש באיזה צד שיהיה.
[לשון הרי"ף מע"ז ע"ב ע"א] לדידך מזבנינא לה. כלומר וקנו מיניה בקנין סודר. אבל לא אמר במנה או במאתים, אלא סתמא אמר לו מעכשיו תזכה בזה הקרקע אם אמכרנה לשום אדם בעולם ולא אמכרנה לך. קנה קמא. הראשון שרוצה לתת לו דמים כאותן דמים שרוצה לתת לו השני. הדין עמו שהרי התנה לו ושעבד עצמו בקנין. ומנא תימרא. דהיכא דלא פסק לא סמכא דעתיה דלוקח. דתנן המוכר יינו לנכרי פסק לו. דמים בכך וכך הכור ומשכו על אותן הדמים. ואחר כך מדדו ונסכו באותה מדידה. דמיו מותרין. שכבר קנאו הגוי באותה משיכה ע"י פסיקת דמיו קודם המדידה. וכי הוי יין נסך ברשותיה דגוי הוי יין נסך. וישראל לאו דמי יין נסך קא שקיל. מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. דמשיכה בלא פסיקת דמים לא קניא. וכי הויין נסך ברשותא דישראל הוא דהוי יין נסך, ודמי יין נסך הוא דקא שקיל. משך חמרין ופועלין וכו'. כבר פירשתיה בפרק המוכר את הספינה [פ"ה ע"ב]. ההוא דא"ל לחבריה אי מזבנינא להאי ארעא לדידך מזבנינא לה וכו'. ומסקנא דאי לא פסק לו דמים לא קנאו. אבל אם פסק קנאו. ומפרש רבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר [שער מ"ז], כגון שקנו מן המוכר וא"ל הקניתיך בדמים כך וכך מעכשיו ולכשארצה למכרה, והקרקע עומד ביד הלוקח. אי הוי כה"ג קני ליה ואי לא לא קני ליה. וכי אמרינן דקני ליה בהכי הני מילי דלא משכח לזבוני טפי. אבל משכח לזבוני טפי לא קני ליה קמא, דאמרינן האי זוזי אנסוה. ואיסתברא לי דאי אמר קמא אנא יהיבנא לך טפי כמה דאשכחת מיניה, דקני ליה קמא. ולא מצי לזבוני לאידך, דכיון דאקנייה ליה מההיא שעתא במאה כל שכן (דקני) [דאקני] ליה במאה ועשרין, דיש בכלל מאתים מנה. דכי אמרינן זוזי אנסוה היכא דלא בעי ליה האיך למיתן ליה טפי, אבל היכא דבעי למיתן כמה דמשכח מאידך האי לאו אונסא הוא. ואי זבנה לאחרינא בטפי ולא אמליך בקמא, ובתר הכי שמע קמא ובעא למיתן ליה כי האיך, מפיק ליה מינייהו. דהא כל כמה דלא אמליך בקמא לאו אונסא הוא. ואם לא פסק לו דמים, אלא שאמר לו הקניתיך מעכשיו ולכשארצה למוכרה בדמים שישומו אותה שלשה בני אדם, הרי הוא כפסק לו דמים וקני לה וכולה כדאיתא. וכתב רבינו האיי ז"ל [מו"מ שער י"א] שאם פסק לו דמים ועשאן חוב עליו הרי הוא כנתינת מעות. הילכך גבי גוי דקני בנתינת מעות אי עביד כה"ג לגבי יין דהוה כמו שנותן לו מעות. ותו לא מיתסרי דמי. כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא. [מד]נקט לשון שומא הוו להו ב"ד, דאזלינן בתר רובא. כדאמרינן לעיל בשלשה... כדשיימי בי ארבעה. כיון דקא נחית לרוב דיעות. עד דשיימי כולהו [כדשיימי בי] תלתא ואתו תלתא ושמוה. לאו דוקא תלתא, דאפילו תרי מיגו [תלתא נמי]... וה"ה אם אמר כדאמרי בי תלתא, ואתו תלתא כולהו ואמרי, דלא מצי למימר ליתו תלתא אחריני דקים להו טפי מהני.
פיסקא. המקבל עליו מקום הגדר וכו'. תנא חריץ ובן חריץ. מבפנים לחריץ. כלומר בין החריץ לגדר. וזה וזה אחורי הגדר מבחוץ. כדי שלא תהא חיה קופצת על הגדר וכו'. מפרש בגמרא עביד בן חריץ ולא עביד חריץ. איידי דקטן דאין רוחבו שלשה טפחים קיימא אשפתיה החיצונה וקפצה. ואי עביד חריץ ולא עביד בן חריץ, איידי דרויח ששה טפחים ונכנסת בתוכה ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת. ואי עביד תרי בני חריץ, איידי דמקרבי גונדי מותבא ידא אגונדא וקפצה. ואי עביד חריץ מבפנים ובן חריץ מבחוץ מ"מ קיימא בגויה דחריץ וקפצה.
<h2>דף קח.</h2>
יש נוחלין ומנחילין. יש קרובים שנוחלים את קרוביהם כשמתים וגם כשהם מתים מנחילים להם את ממונם. דהיינו שניהם נוחלין זה את זה. והא דלא קתני יש נוחלין זה את זה, משום דקא בעי למיתני סיפא נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין, תני רישא נוחלין ומנחילין. נוחלין ולא מנחילין. יש נוחלין את קרוביהם כשהקרובים מתים. אבל כשמתים הם אין מנחילין לאותם קרובים שהם מורישיהן. מנחילין ולא נוחלין. בגמרא מפרש למאי איצטריכו הני תרי בבי. דהא כל חדא מינייהו נפקא מכלל חברתה, דמדקתני איש נוחל את אמו היינו שהאם מנחלת את בנה. ומדקתני האיש אינו מנחיל את אמו היינו שהאם אינה נוחלת את בנה, וכן כולם. האב נוחל את הבנים וגם מנחיל להם. וכגון שאין לאותם בנים זרע אז האב נוחלם. אבל אם יש להם בנים הם קודמים לזקנ(י)ם כדמפרש לקמן. והבנים את האב. כדי נסבה, דמהאב את הבנים נפקא. א"נ י"ל דמייתר למידק בנים את האב ולא בנות את האב היכא דאיכא בנים. והכי משמע בגמרא גבי והבנים את האב. מנא הני מילי דכתיב איש כי ימות ובן אין לו הא יש לו בן [הבן] קודם. והאחין מן האב. כגון ראובן ויוסף בני יעקב, אע"פ שהם מלאה ומרחל, יורשים זה את זה בשביל שהם אחים. וכגון שאין להם בנים. וכגון שמת יעקב אביהם. אבל אם הוא קיים הוא קודם כדאמרינן לקמן. הרי אלו נוחלין ומנחילין. אע"ג דתניא ברישא אלו נוחלין ומנחילין הדר תנייה בסיפא, להפריש בין אלו ובין האיש את אמו. אבל ודאי ברישא לא היה צריך לשנות אלו נוחלין ומנחילין. האיש נוחל את אמו. אבל לא מנחיל שהרי קרובי האב יורשים אותו, דמשפחת אם אינה קרויה משפחה כדילפינן בגמרא מלמשפחות(יה)ם לבית אבותם. ולא מיבעיא כשילדתו מישראל דיש לו לבן שאר משפחת אב דאין האם יורשת אותו. אלא אפילו ילדתו מגוי ועבד דאין לו שאר משפחת אב, אפילו הכי אין האשה יורשת את בנה, ואמרינן ביה כל הקודם זכה, דמשפחת אם אינה קרויה משפחה כלל. והאיש את אשתו. ואפילו יש לה בן. ובני אחיות. בני דינה נוחלין את ראובן כשאין לראובן לא בן ולא בת ולא אח ולא יוצאי ירכם, וגם אין אביו קיים. ומתה דינה אחותו והניחה בנים. אז בני דינה יורשין את ראובן, שהרי דינה יורשת את ראובן אחיה. וגם בניה באין מכחה. אבל לא מנחילין. לראובן, שהרי ראובן בא מכח דינה אחותו לירש את בנה. והלא דינה עצמה אינה יורשתו, שהאם אינה יורשת את בנה. אלא קרובי בעלה של אשה יורשין את בניה, דמשפחת אב יורשת ולא משפחת אם. והאחין. מצד האם. לא נוחלין ולא מנחילין. דכתיב בסוף פרשת נחלות, ממשפחתו וירש אותה, ומשפחת אם אינה קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם. גמרא. מנלן. שהאב נוחל את הבן, ואפילו במקום אח. [ק"ט ע"א] במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין. דלשון והעברתם משמע לשון העברת נחלה ממי שהיתה ראויה לו לולא הבת וממי שהיה עולה על הדעת שהוא קודם לבת, עד שבא הכתוב והודיע שהבת קודמת לו, ואיזה זה האב. ולהכי כתיב והעברתם לרמוז לך שיש שם יורש אחר, שאינו כתוב בהדיא, והוא היה ראוי ליטול ירושה זו לולא הבת, ומנו אב. כלומר והעברתם אותה מאביו של מת שהיה ראוי לה, לבתו של מת. וממילא שמעת שאם אין שם בת הוא קודם לנחלה לאחיו של מת.
<h2>דף קי.</h2>
והבנים את האב מנלן. דבנים קודמין לבנות. דמדלא קתני והבנים והבנות את האב, למימרא דבמקום בנים לא ירתי בנות. ומיהו בנות נוטלות עישור ניכסי בתקנת חכמים כדאיתא במ' כתובות [ס"ח ע"א]. דכתיב איש כי ימות ובן אין לו. והוה מצי למיכתב איש כי ימות ובן ובת אין לו א"נ איש כי ימות והעברתם את נחלתו לבנו ולבתו. טעמא דאין לו בן. עם הבת, הא יש לו בן ובת הבן קודם. [ק"י ע"ב] לבניכם אחריכם. דמצי למכתב לזרעכם אחריכם. ולא בנותיכם. במקום שיש בן. פיסקא. והאיש את אמו נוחלין ולא מנחילין וכו'. גמרא. מנלן. דאיש יורש את אמו ושיהא בן קודם לבת בנכסי אמו. דכי כתיב בן קודם לבת, בנכסי האב הוא דכתיב.
<h2>דף קיא.</h2>
איש כי ימות ובן אין לו וגו' וכל בת יורשת נחלה ממטות. סיפיה דקרא לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. ומיהו לא נהוג אלא באותו הדור, כדאמרינן בגמרא [ק"כ ע"א]. מטות. משמע שבת מקבלת נחלה משני מטות, ואי אתה מוצא קרובים לה שתקבל הנחלה מהם יותר מאביה ואמה. וכגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון. ובשעה שנישאת אמה לאביה לא היתה עדיין זו האם יורשת נחלה. דלא קפיד קרא אלא שבשעת נישואין לא תהא יורשת נחלה. ואחר שנישאת היתה יורשת נחלה, ומתו אביה ואמה של זו הבת וירשתן. אלמא בת יורשת. ובגמרא [קי"ב ע"א] פריך כי מינסבא לאחד ממשפחת מטה אביה הא קא מיתעקרא נחלה דאימא לשיבטא דאבא. ושקיל וטרי, ואסיק דמנסבינן לה לגברא (דגברא) [דאבוהי] משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימא, והאי (דקאמר) [דלא כתיב] לאחד ממשפחת מטה אביה ואמה, משום דלא תימא אפילו איפכא נמי, קמ"ל דדוקא משפחת מטה אביה בעינן, דהא עיקר יחס של בעלה שיהא אביו נמי משבט אביה. בן מנין. שיורש את אמו. דאיכא למימר בהכי קפיד רחמנא שהבן יורש את האב והבת תירש את האם. שהורע כחה בנכסי האב. שהבן קודם לה. ייפה כחה בנכסי האם. שיורשת את האם. בן שייפה כחו בנכסי האב. שקודם לבת. אינו דין שייפה כחו בנכסי האם. שיירש את אמו כבת. אבל עדיין לא למדנו שקודם לבת. והיינו דקאמר וממקום שבאת. ללמוד דהיינו מנכסי האב, חזור ולמוד עוד. מה להלן. בנכסי האב בן קודם לבת. אף. בנכסי האם. בן. ואע"ג דבעלמא אמרינן דיו, הכא לא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, שיהיו הבן והבת שוין בנכסי האם. דשאני הכא דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות, מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת. ואע"ג דמוירש אותה חזינן [קי"ג ע"ב] דבן קודם לבת לכל הירושות. הני מילי לאותן ירושות הנזכרות באותה פרשה, כלומר שהוקשו כולן זה לזה שבכולן בן קודם לבת. אבל בירושת האם שאינה נזכרת באותה פרשה לא ילפינן לה אלא מוכל בת יורשת נחלה ממטות, דמקיש מטה האם למטה האב. לו משפט הבכורה. האי לו דרשינן ליה לגבי אב לומר שמשפט הבכורה בנכסי האב ולא בנכסי האם, ואע"פ שהוא בכור לאמו.
<h2>דף קיא:</h2>
פיסקא. והאיש את אשתו. מנלן. דבעל יורש את אשתו ואינו מורישה. שארו. ונתתם את נחלתו לשארו. שארו זו אשתו. כדכתיב [בראשית ב'] והיו לבשר אחד. ולא אדכתיב לעיל ואם אין אחים לאביו קאי אלא מילתא באפי נפשה היא. ובגמרא פריך והא קראי לאו הכי כתיבי, ומשני אמר רבא ה"ק ונתתם את נחלת שארו לו, קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין. גורעין וא"ו מנחלתו ולמ"ד מלשארו, ומוסיפין שתי אותיות הללו זו על זו לעשותן תיבה אחת, והיא לו. ודרשינן את נחלת שארו לו. תלמוד לומר וירש אותה. דמצי למיכתב וירש בלא אותה. דהא שמעינן מקרא דהוא יורשה.
<h2>דף קיג.</h2>
תניא אידך. דילפינן מינה דבעל יורש את אשתו. בהסבת הבעל הכתוב מדבר. בשביל הסבת נחלה משבט לשבט ע"י שהבעל יורש את אשתו הקפידה תורה שלא תינשא אלא לשבט אביה. הרי הסבת הבן אמור. שכשירש את אמו תסוב הנחלה לשבט אביו. והיינו טעמא דלא ילפינן מהכא שהאיש יורש את אמו, משום דלא מתחוורא מי[ל]תא בהדיא, דאיכא למימר קראי כולהו בהסבת הבעל ולעבור עליו בשני לאוין ועשה. משום הכי ילפינן לה מוכל בת יורשת נחלה ממטות, דחזינן מינה בהדיא שהבת יורשת את אמה, וקל וחומר לבן.
<h2>דף קיג:</h2>
פיסקא. ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. גמרא. למאי הילכתא. ממעט להו, הא ודאי היכא דליכא אלא בנות אחיות, יורשות הן את אחי אמן, דבמקום אמן הן עומדות. לקדם. שקדמו הבנים את הבנות לירש את אחי אמן, כדילפינן לעיל מהיקישא דמטות. ה"ג תני רב שמואל וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה וכו'. ירושה ראשונה קרי ירושת הבן לאביו והבת לאביה שהם זרעו של מת, וירושה שניה קרי ירושת שאר קרובים שאינם זרעו של מת. ופירוש היקש זה, מדכתיב וירש אותה דקרא יתירא הוא ולהיקישא אתא, דמדכתיב ונתתם את נחלתו לשארו למה ליה למיכתב תו וירש אותה, הא בכולהו שאר נחלות דכתיבי בפרשה לא כתיב וירש. אלא ודאי האי וירש אותה אכולהו יורשין דכתיבי בפרשה קאי למיכללינהו כולהו בחדא ירושה לאקושינהו אהדדי, דבכולהו בן קודם לבת. כך נראה לי פירושה. וכתב הרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל דרב שמואל בר ר' יצחק כר' ישמעאל סבירא ליה דמפיק לה לירושת הבעל מלא תסוב נחלה וגו', ושביק ליה להאי קרא כפשטיה בירושת קרובים. ביום הנחילו. הוה מצי למכתב בהנחילו. ביום אתה מנחיל דין נחלות. כלומר ביום אתה דן דין נחלות ואי אתה דן דין נחלות בלילה. דהרי היא כשאר דיני ממונות שאין דנין אלא ביום, כדאמרינן התם [סנהדרין ל"ד ע"ב] דמקשינן דינין לנגעים. הכי נמי נחלות ביום ובשלשה ולא בשנים. ואין להם לחלוק נחלה ולהוריד היורשים בנחלתם אפילו חלק האב כל נכסיו אלא בשלשה. פר"ש אע"ג דבעלמא חזינן דדינין אינן אלא ביום, אבל הכא סד"א דליהוי כחלוקת שותפין דלא חשיב דין, ואפילו בלילה נמי קמ"ל. ומיהו תרוייהו צריכין, והיה ביום הנחילו את בניו ולחוקת משפט, לרבנן דגמרי שאר דינין מהכא דליהוו ביום קאי שפיר, דלחוקת משפט להכי הוא דאתא למימר דשאר דינין ליהוו ביום, כדחזינן גבי נחלה שהיא ביום מדכתיב והיה ביום הנחילו. ולר' מאיר נמי דחזי שאר דינין דהוו ביום מהיקישא דריבים לנגעים, קא בעי במסכת סנהדרין בפרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] ור' מאיר האי והיה ביום הנחילו את בניו מאי דריש ביה, מבעי ליה לכדתניא והיתה לבני ישראל לחוקת משפט וכו' הורעה כל הפרשה וכו'. דנחלות מיקרו דין דסד"א דליהוו כחלוקת השותפין וכו' כמו שפירש ר"ש ז"ל, וצריכי ליה תרי קראי לרבויי שאר נחלות שיהיו קרויין דין. דמוהיה ביום הנחילו את בניו לא חזינן אלא בן היורש את אביו לחוד, ואתא לחוקת משפט לאורויי לן דכל הפרשה כולה נקראת דין והוי ביום. דאי תימא הא כתיב ושפטו את העם בכל עת, הא אוקימנא התם ליום המעונן. כן נראה שפירש ר"ש ז"ל. והרב בעל התוספות ז"ל כתב, האי ביום הנחילו בא להשמיענו שאם אומרים קצת האחים אנן לב"ד הגדול אזלינן ולא נחלוק לפניהם, יכולים האחרים לומר לא נחלוק אלא בפני אלו שראו הצואה. אע"פ שבשאר ממון יכולים לומר האחרים לפני ב"ד הגדול אזלינן.
ותניא אחריתי. דמשוה נחלות לשאר דינין. הורעה כל הפרשה להיות דין כדרב יהודה. פירש הרב ר' שמואל ז"ל, דבעינן שלשה כדרב יהודה ואין דנין אותה אלא ביום. וא"ת בלא רב יהודה נמי שלשה בעינן כדקיימא לן [סנהדרין ב' ע"ב] שנים שדנו אין דיניהם דין וקיימא לן נמי [שם ל"ד ע"ב] התחלת דין ביום. ואיכא למימר ס"ד נחלה חלוקת שותפין בעלמא היא ובתרי סגי קמ"ל. לבקר את החולה. כתב רבינו שמואל ז"ל, דדוקא שנכנסו לבקר. אבל נכנסו להעיד כיון שזימנום לעדות הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין, וגמר לה מדאמרינן במסכת מכות [ו' ע"א], היכי אמרינן להו הכי אמרינן להו למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון. אי אמרי למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש, אי לאסהודי אתו עדותן בטילה דהוו להו עדים. וקיימא לן הכי דהא רב נחמן פסק התם הלכתא הכי בגמרא. הכא נמי כיון דלאסהודי אתו הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ואע"פ שאחרים העידו בפניו. דכמאן דאסהיד בבי דינא דמי, דשוב אין עד נעשה דיין לעולם. והא דתנן במסכת ראש השנה [כ"ה ע"ב] ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד, ושמעת מינה דעד הרואה כשר כשאחרים מעידין בפניו ואע"פ שהוא עד, דהא אוקימנא כשראוהו בלילה. לא קשיא, דהתם לאו לאסהודי כיונו מתחלה, וכיון דאיכא אחריני לאו עד הוא, ודמי כמאן דאתא למיחזי ולא לאסהודי, דכל חד וחד לאו עד גמור הוא, דסבר חבראי מסהדי עלה. ואמר הרב שכך דעת רבינו שלמה זקנו ז"ל. וזה שאמר הרב ז"ל, דקיימא לן כרבי דאמר אמרינן להו אי למיחזי אתיתון אי לאסהודי אתיתון, אינו נכון דהא לרב יהודה קאמרינן, ורב יהודה אמר התם הלכה כר' יהודה דאמר מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. אבל נראה שלא נחלקו רבי ור' יוסי אלא בנמצא עד קרוב או פסול, דר' יוסי סבר ודאי למיחזי אתא ולא לאסהודי כיון דפסול, ורבי סבר שיילינן להו. אבל בעדים הראויין להעיד, מכיון שבאו להעיד נעשו עדים. דמדרבי נשמע לד"ה. ויש מי שחולק ואומר לעולם נכנסו ביום כשרים לדון על פי עצמם, כלומר על מה ששמעו אע"פ שאין שם אחרים. שעד הרואה כשר בדיני ממונות, ואין זימונו לעדות פוסלו מתורת דינו. וההיא דאמרינן במסכת מכות [ו' ע"א] אי לאסהודי אתיתון, בשהעידו קאמר. והכי אמרינן להו, לאסהודי אתיתון מתחילה, להעיד בדבר לפני ב"ד כיוונתם מתחילה. וכיון שהעידו נפסלו, דהוי ליה כעד המעיד, ופסול ל"ש דיני ממונות ול"ש דיני נפשות. או דילמא למיחזי אתיתון, ולא כיוונתם מתחילה לשם עדות, ולא נצטרפתם עם הכשירים כלל ואע"פ שהעידו. ובודאי שזו דעת נוטה שאין מחשבה פוסלתן בכשרים אלא כשכבר העידו והפסולים עמהם. מיהו בשזימנו כשרים לעדות, נראין הדברים כדברי רבינו שלמה ורבינו שמואל ז"ל, דכיון דשוינהו לאינהו גופייהו עדים, פסולים הם לעולם לדין, ואפילו היו שם עדים אחרים. ומה שאמר הרב ז"ל מכאן שאצ"ל אתם עידי בש"מ, תמיהא לי. פשיטא דאפילו בבריא נמי לא הוזכר אתם עדי אלא במודה, אבל בנותן א"צ כלום.
רצו עושין דין. פירש רבינו שמואל ז"ל, דאע"ג דאין אדם מעיד בפניהם. דהא פרכינן בר"ה [כ"ה ע"ב], לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ואינו מחוור לי, שלא אמרו שם כן אלא בעדות החודש דלא כתיבא ביה הגדה אלא כזה ראה וקדש. וכך פירש שם רבינו שלמה זקינו ז"ל. אבל בדיני ממונות ספיקא דגמרא היא, דפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"א ע"ב] שקיל וטרי בה בדיינים המכירים חתימות ידי עדים אם צריכים להעיד בפניהם. עוד כתב הרב ז"ל דאע"ג דבלילה הו"ל עדים ואין נעשין דיינין למחר, לאו למימרא שאם העידו שנים בפני ב"ד בלילה אין עדותם עדות, אלא שאני הכא משום דחשבינן להו כעדים. אבל קבלת עדות בלילה כשירה, ודנין עליה ביום. ולא מסתבר, דאמרינן במסכת ר"ה [כ"ה ע"ב] למה לי למיתני נחקרו העדים וכו' סד"א תיהוי חקירת עדים כתחלת דין ומקודש כגמר דין וליקדשיה בליליא מידי דהוי אדיני ממונות דדנין ביום וגומרין בלילה קמ"ל ואימא ה"נ וכו'. משמע מהא דקבלת עדות כתחילת הדין הוא, והכא דקבלוה ביום גומרין בלילה. אלא גבי עדות החודש דשווייה קרא כדיני נפשות אפילו לגמר דין. הילכך קבולי בלילה נמי לא מקבלין דתחלת הדין הוא, וכך מצאתי לרבינו משה ז"ל [סנהדרין פ"ג ה"ד] שאין מקבלין עדות בלילה ואין מקיימין שטרות בלילה. ומיהו אף בדין גמור אמרו בירושלמי [סנהדרין פ"ד ה"ה] שאם טעו ודנו בלילה דיניהם דין. וכך כתבו מקצת מחברים. ולדבריהם גבי עדות נמי עדותן עדות. ובגמרא דידן מוכח שאף בדיעבד נמי אין דיניהם דין, דאמרינן בפ"ק דסנהדרין [י"א ע"א] אין מקדשין את החודש אלא ביום. ואם קדשו בלילה אינו מקודש, וגמר לה מהא מה משפט ביום אף קידוש החודש ביום. ומינה דנו דין בלילה וכן אם קבלו עדות בלילה לא עשו כלום. ופשוט הוא. ועוד יש לי ראיה, ממה ששנינו [יבמות ק"ב ע"א] חלצה בלילה חליצתה כשרה ור' אליעזר פוסל. ומפרש עלה בגמרא דמר סבר חליצה כתחילת הדין דמיא ומר סבר חליצה כגמר דין דמיא. אלמא תחילת הדין בלילה אפילו בדיעבד נמי אינו דין. וזהו מפורש. הילכך זהו עיקר הטעם לראוהו בלילה, שאם באו לדין על אותה ראיה שהיא כקבלת עדות בלילה ופסולה. הילכך צריכין [עדות אחרת ביום. ודאמרינן אין עד נעשה דיין פי' ה"ר שמואל ז"ל דמשום דעדים צריכין] לעמוד בפני ב"ד דכתיב [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', ובעדים הכתוב מדבר. אלמא צריכין שיעידו אחרים לפני ב"ד. וכן [הוא] בתשובה לרבינו צמח ז"ל.
רצו כותבין רצו עושין דין. אם לא כתבו. אבל אם כתבו שוב אין עושין דין דאין עד נעשה דיין. והא דאמרינן רצו עושין דין, בכגון מתנת ש"מ במקצת ודאיכא קנין וסליקו מענינא לענינא, דתו לא מצי הדר ביה ואפילו החולה אינו יכול לחזור בו. וכ"כ הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל, דכיון דבאותה ישיבה יכולין לדון, יכולין לדון אפילו לאחר שעה. אבל כל היכא דמצי הדר ביה כגון מתנת ש"מ בלא קנין ובלא שטר שיש לחוש שמא יחזור בו, אין עושין בה דין כלל לא באותו מושב ולא במושב אחר. לפי שאין עושין דין אלא על דבר חתוך וברור, וזאת הצוואה אינה ברורה שהרי (אי) אפשר שיחזור בה, הילכך כותבין ונעשין עליה עדים, ואין נעשין בה ב"ד כלל. דבתורת עדות אתא לידייהו מעיקרא ולא בתורת דין ואין עד נעשה דיין ע"כ. והאריך בזה הרב מאד בפירושיו.
<h2>דף קיד.</h2>
איתמר קנין אימתי חוזר, רבה אמר כ"ז שיושבין וכו'. דוקא בקנין אמרו כן שהוא יכול לחזור בו כ"ז שיושבין לרבה ולרב יוסף כ"ז שעסוקין באותו ענין. ואין הדין כן בשאר קניות, דכיון שמשך במטלטלין או החזיק בקרקע, ודאי גמר מוכר והקנה, וכן בכסף כיון שנתן דמי הקרקע ודאי גמר המוכר והקנה, וכן בשטר כיון דיש שם עידי חתימה או עידי מסירה. אבל כשאין שם אלא קנין, כיון שלא החזיק בגוף המקח ולא נתן בו דמים, אלא שקנו מידו כדי לקיים המקח שלא יוכל אחד מהם לחזור בו, נתנו חכמים שהות בדבר שתתיישב דעתו בדבר ותגמר בהסכמתו, ולפיכך אמרו שיוכל לחזור בו כ"ז שיושבין או כ"ז שעסוקין באותו ענין. ובשאר קניות, כגון משיכה במטלטלין וכסף ושטר וחזקה בקרקעות, אע"פ שאינן יכולין לחזור בהן כ"ז שיושבין לרבה או כ"ז שעסוקין באותו ענין לרב יוסף, אבל יכול לחזור בו תוך כדי דבור. כדאמרינן לקמן בפירקין [קכ"ט ע"ב] והילכתא תוך כדי דבור כדבור דמי בר מע"ז וקידושין, ובמסכת נדרים [פ"ז ע"א] אמרו חוץ מע"ז ומקדש ומגדף ומגרש, דוקא קידושין וגירושין דאלים מעשה דאיסור אשת איש והיתר אשת איש, אבל בהקנאת ממון תוך כדי דבור כדבור דמי. והאי קנין מאימתי חוזר, מיירי בין במתנת בריא בין במתנת ש"מ במקצת ויש בה קנין. וקא בעי עד אימתי יכול לחזור בו ולבטלו, דהא לא גמר ומקנה מיד אלא לדעת שיקיים תנאים שיפרש אחרי כן, או אם ירצה לחזור מיד שיכול לחזור, דקים להו לרבנן דאדעתא דהכי מקני איניש שיתן אל לבו ויתיישב בדעתו.
<h2>דף קיד:</h2>
והילכתא כותיה דרב יוסף. דמצי למיהדר כ"ז שעסוקין באותו ענין. והילכתא כותיה דרב יוסף (בסתם) [בשדה] קנין ומחצה. כלומר בהאי מסכתא הלכתא כותיה דרב יוסף בהני תלת מילי בלחוד, אבל בדוכתא אחרינא הילכתא כותיה דהא בשומר אבידה [ב"ק נ"ו ע"ב] הילכתא כותיה.
פיסקא. האשה את בנה. גמרא. קמ"ל דאשה את בנה וכו'. גמרא, שיילינן האשה את בנה היינו האיש את אמו, האשה את בעלה היינו האיש את אשתו, אחי האם היינו בני אחיות, כלומר כל הנך תלתא שמעינן להו מהנך תלתא. ומהדרינן קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה. ואחי האם אגב גררא נקט להו. מה אשה את בעלה וכו'. כלומר מה הבעל אינו יורש את אשתו כשהוא בקבר, שאם מת הוא ואח"כ מתה היא אינו יורש אותה להנחיל לבניו בני אשה אחרת, אף הבן אינו יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחים מן האב. והיינו טעמא דהאי מילתא דבעל דאינו יורש את אשתו בקבר, מילתא פשיטא, ומילתא דבן אינו (מורש) [יורש] את אמו בקבר מילתא דאית בה ספק, דאיצטריך תנא לדמויי להאי דינא. משום דמילתא ידיעא הוא דבעל דיורש את אשתו לא מחמת קריבות ממש הוא דלית בה הפסק, אלא מחמת אישות בעלמא דאית לה הפסק הוא ומתה היא איפסיקא לה אישות. אבל הבן דיורש את אמו מחמת קריבות ממש, דלית לה הפסק הוא. הילכך אי לאו דדמיא תנא להא מילתא דבעל, הוה אמינא בעל הוא דאינו יורש את אשתו כשהוא בקבר משום דהא איפסיקא לה אישות. אבל הבן דלא איפסיקא לה מילתא דקריה דקריבות, דהא קריבות ממש היא, דלא אפשר לאפסוקה כי היכי דאפשר לאפסוקה לקריבות דאישות בגירושין ובמיתה, אימא אפילו כשהוא בקבר ירית לה ומורית לאחין מן האב קמ"ל. כ"פ הרב אבן מגש ז"ל. והוא פירוש נכון. ויש לרבינו שמואל ולרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל בזה פירוש אחר. נמצא עכשיו שאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר, כלומר שאם מתה אשתו תחלה ואחר כך מת מורישה אין הבעל עומד במקום אשתו לירש מורישה. לפי שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, זהו הדין בין איש לאשתו. וכן הבן אינו יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב. אבל הבן יורש את אמו כשהיא בקבר, כלומר שאם מתה אמו תחילה ואחר כך מת מורישה הבן עומד במקום אמו ויורש את מורישה. כדדרשינן לקמן [קט"ו ע"ב] בת אין לי אלא בת, בן הבת מנין ת"ל אין לו עיין עליו. להנחיל לאחין מן האב. להכי נקיט הנוחלין בבן ולא בבעל, משום דבעל אינו יורש בקבר את אשתו להנחיל אפילו לבניו, אבל הבן היה מנחיל לבניו מה שיורש מאמו, אבל לאחין מן האב שאינן באין מכחו כמו הבנים של בן לא.
<h2>דף קטו.</h2>
אשה נמי תירש את בנה. פירכא היא, כלומר כיון דתנא דידן דריש מטות ומשום הכי בן קודם לבת בנכסי האם, דמקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת. נקיש נמי מטה האם למטה האב, מה מטה האב האב יורש את בנו אף מטה האם [האם] תירש את בנה. ומהדרינן וכל בת יורשת נחלה ממטות יורשת שני מטות. דהיינו מטה אביה ומטה אמה. ואינה מורשת שני מטות, אלא מטה אביה לבד. וכן הבן אינו מוריש לאמו אלא לאביו.
מתניתין. סדר נחלות כך הוא איש כי ימות ובן אין לו הבן קודם לבת. דהכי דייקינן בגמרא לעיל [ק"י ע"א], טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן בן קודם. ותנא דמתניתין סידורא דקרא נקט, וסמיך אסיפא דקתני האב קודם לכל יוצאי ירכו. הילכך בן קודם לבת ובת קודמת לאב, והאב קודם לאחין, והאחין קודמין לאבי האב, ואבי האב קודם לאחי האב, כדתנן האב קודם לכל יוצאי ירכו. כל הקודם לנחלה ומת יוצאי ירכו עומדין במקומו לירש את הנחלה, ולא שאר קרובי המת יורשין אותו אע"פ שקרובים למת יותר מיוצאי יריכו של זה. האב קודם. לירש את בנו או את בתו שמתו, יותר מיוצאי ירכו של זה דהיינו אחי המת. אבל יוצאי ירכו של בנו הן קודמין לכל אדם. וכן אבי האב קודם לאחי האב כדאמרינן לעיל, דהא יוצאי ירכו שלו הם. גמרא. ובן בת הבן. וה"ה לבת בת הבן, אלא לישנא קלילא נקט. אבל בת בת תרי זימני לאו לישנא קלילא הוא. אין לו עיין עליו. יו"ד יתירא הוא דקא דריש, דמצי למכתב אן בלא יו"ד כמו [במדבר מ'] מאן בלעם הלוך עמנו.
<h2>דף קטו:</h2>
הא כיצד נחלה ממשמשת עד ראובן. שאם אין לו אח ולא אב ולא בן ולא בת ולא אחות ולא בני אחי האב ולא אחות האב ולא בני אחות האב, שמחזרין למעלה ולמטה אצל קרובי אבותיו עד ראובן, ולא יתנוה לקרובי האם. כגון בני ראובן חנוך ופלוא, ובני פלוא אליאב, ובני אליאב נמואל, ומת בנו של נמואל בלא זרע, נמואל יורשו. ואם אין נמואל קיים, אחיו דהיינו בנו של נמואל יורש אותו. ואם אין לו אחים או בני אחים, נותנין לאחותו או לבני אחותו. ואם אין למת אח או אחות, נותנין לאליאב דהיינו אחי אביו של מת. ואם אין לו, חוזרין אצל פלוא. ואם מת פלוא נותנין לבניו אחי אליאב, דהיינו אחי אבי אביו של מת. ואם אינם חיים ולא אחיותיהם ולא בניהם עד עולם, נותנין לראובן. ואם אין ראובן חי נותנין לחנוך וחצרון וכרמי או לבניהם. וכענין זה א"א שלא ימצא אחד בשבט הראוי לנחלה, ואין השבט כלה לגמרי. ולימא עד יעקב וכו'. ואם כלה כל זרעו של ראובן הרי הנחלה של יעקב, ויורשין אותה שמעון ולוי. וגמירי דלא כלה שבטא. דכתיב [מלאכי ג'] אני י"י לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם.
<h2>דף קטז:</h2>
אבי האב ואחיו כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו. וליכא לעשו לא בן ולא בת ולא יוצאי ירכם. איזה מהם קודם. מי לימא כיון דיצחק קודם לירש את עשו במקום שאין זרע לעשו הרי הוא כאילו ירשו יצחק לעשו, הילכך יבא יעקב ויירש את יצחק אביו. אבל אברהם לא יירשנו, שיעקב קודם לאברהם לירש את יצחק. או דילמא בני בנים הרי הם כבנים, ונמצא עשו כאילו הוא בן אברהם וקודם אברהם ליעקב בנכסי עשו, שהאב קודם לאחים. ת"ש האב קודם לכל יוצאי ירכו. ויעקב מיוצאי ירכו של אברהם הוא, הילכך אברהם קודם לו בנכסי עשו. יוצאי ירכו שלו. כגון אברהם ויצחק בנכסי ישמעאל. ולא יוצאי [ירכו] של בנו, כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו. ה"נ מסתברא. דיעקב קודם לאברהם בנכסי עשו. דקתני סיפא זה הכלל כל שהוא קודם לנחלה. אם הוא קיים. אם מת יוצאי ירכו קודמין ואילו איתיה ליצחק, יצחק ודאי קודם לאברהם בנכסי עשו [שהוא] קרוב לעשו יותר מאברהם, דאברהם מכח מאן קא אתי בנכסי עשו מכח יצחק, קאי יצחק וירית אברהם. וכיון דיצחק קדים לאברהם בנכסי עשו, יעקב נמי שהוא [מ]יוצאי ירכו של יצחק, קודם לאברהם.
מתניתין. בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה. בנחלת ארץ ישראל. חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים. משום דאמרינן לעיל [קט"ו ע"א] כל יוצאי ירכו של בן קודמין [לבת], דאשמועינן דבת הבן נוחלת במקום הבן. משום הכי נקט בנות צלפחד, שהרי בנות צלפחד נטלו חלק אביהן בנכסי חפר במקום צלפחד אביהן. ומפרש ואזיל השלשה חלקים חלק צלפחד אביהם שהיה מיוצאי מצרים כדאמרינן בגמרא שהבן הנכנס לארץ לא היה נוטל בשביל עצמו חלק בארץ הואיל ולא היה בן עשרים בצאתו ממצרים. ואע"פ שיוצאי מצרים לא נכנסו לארץ אלא מתו במדבר ולא נטלו חלק בארץ, מיהו להכי אהני שאם יצאו ראובן ושמעון ממצרים, ונולדו להם בנים במדבר קודם שנכנסו לארץ, לראובן עשרה בנים ולשמעון בן אחד, יטול בן שמעון כנגד עשרה בני ראובן, שהרי לראובן ושמעון נתחלקה הארץ וזכו בה כל אחד ואחד בחלק אביהם, וצלפחד שיצא ממצרים כשהיה בן עשרים ומת במדבר נטלו בנותיו חלקו וחלקו עם אחיו בנכסי חפר. לפי שחפר עצמו אביו של צלפחד יצא ממצרים, וראוי ליטול בארץ. והילכך בנות צלפחד שהיה בכור, ראוי ליטול שני חלקים חלק פשיטות וחלק בכורה. ומתניתין הא אתא לאשמועינן דבן או בת שמת אביהן בחיי אבי אביהן ואחר כך מת אבי אביהן, הבן או הבת עומדין במקום אביהם לירש חלק פשיטותו וחלק בכורתו. וחלק פשיטותו לא אתא לאשמועינן דהא כתיב אין לו עיין עליו, אלא חלק בכורתו אתא לאשמעינן, דכי היכי דבן או בת שמת אביהם בחיי אבי אביהם ואחר כך מת אבי אביהם, עומדין במקום אביהם לירש חלק פשיטותו הם הכי נמי עומדין במקום אביהם לירש חלק בכורתו. ושהיה צלפחד בכור. וראוי היה ליטול פי שנים בנכסי חפר. ואע"פ שאין הבכור נוטל בראוי, הודיעתו משנה זו דארץ ישראל מוחזקת היא ליוצאי מצרים וכמי שהחזיק חפר בחלקו. ואע"פ שמת צלפחד מקמי חפר, דין הוא שיטלו בנותיו פי שנים בכל אשר ימצא לו לחפר, כי הוא ראשית אונו של חפר. כדתניא בהדיא בתוספתא דבכורות [ספ"ו], כיצד אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסיו. והיינו נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו, כגון יעקב שמת בחיי יצחק הרי ראובן הבכור נוטל פי שנים בנכסי יעקב, אבל לא בנכסי יצחק זקינו, שהרי אפילו אם היה יעקב קיים כשמת יצחק לא היה נוטל פי שנים, שהרי פשוט היה. הילכך ראובן הבא לירש בנכסי יצחק מכח יעקב לא יטול אלא חלק פשיטות של אביו. זה לשון רבינו שמואל ז"ל. וכתב הרב בעל התוספות, לא היה לו לפרש כן, שהרי מה שאין ראובן נוטל [מעשו] בנכסי יצחק פי שנים אינו מטעם ראוי. ואיזה מטעם ראוי, מה שאין ראובן הבכור נוטל פי שנים [מאחיו] בנכסי יצחק שירשו יעקב אביו בקבר זהו ראוי, כי מן הדין היה לו ליטול פי שנים מאחיו אלא שלא הוחזק בהן יעקב מעולם. ולי המחבר נראה דגרסינן בתוספתא [ספ"ו], כיצד הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, כגירסת הירושלמי שהביא הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו. והיינו סיומא דתוספתא דקתני ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, כגון אם היה יעקב בכור אע"פ שמת בחיי יצחק הרי בא ראובן ונוטל פי שנים בנכסי אבי אביו הראוי לאביו, שהבן במקום האב עומד בין לחלק בכורה בין לחלק פשיטות. וכן היה דין בנות צלפחד, שעמדו במקום צלפחד אביהן שהיה בכור. והא דכתיב בדברי הימים [א' ז'], ושם השני צלפחד, לאו שני לאחיו הוא דקאמר דהא לא איירי לעיל באחיו כלל, אלא בגלעד אבי חפר ובמכיר אבי גלעד מיירי לעיל ואיכא למימר דאגלעד קאי ומאי שני, שני לגלעד, כלומר בן בנו כדכתיב [במדבר כ"ז] בן (גלעד בן) חפר [בן גלעד]. ובברייתא מוסיף שנטלו חלק [רביעי] בחלק אחי אביהם שמת בלא בנים. כדכתיב [יהושע י"ז] ויפלו חבלי מנשה עשרה שיהא שיתא בתי אבות שהן אביעזר חלק אשריאל שכם חפר שמידע. וארבעה דבנות צלפחד, השלשה חלקים הנזכרים במשנה, וחלק רביעי מאחי אביהן שמת בלא בנים שהיה בן עשרים כשיצא ממצרים. והיינו טעמא דלא חשיב ליה במשנה זו, דכיון דאשמועינן דבת הבן הרי היא במקום בן ליטול עם האחין בנכסי חפר, ה"ה דהרי היא במקום בן ליטול עם האחין בנכסי האח.
<h2>דף קיט.</h2>
גמרא. אמאי ראוי הוא וכו'. כלומר אמאי נטלו בנות צלפחד חלק בכורתו בנכסי חפר, הרי מעולם לא ירש חפר מארץ ישראל, שהרי מת במדבר. ומשני רבה ארץ ישראל מוחזקת היא. ואית ליה לצלפחד חלק בכורה בנכסי חפר ואע"ג דמית ליה חפר במדבר מקמי דליזכי בהו מית ליה, שהרי נגזרה גזרה על אותו הדור שלא יכנסו לארץ ישראל וחפר בכללן, הויין להו הני נכסי ראויין לחפר, ואין לצלפחד שהוא בכור ליטול חלק בכורה שהרי לא היו מוחזקין לחפר אביו. קמ"ל דארץ ישראל מוחזקת היא וכבר זכה חפר בחלקו ממנה קודם מיתתו, ואית ליה לצלפחד בריה חלק בכורה בהם, שהרי מוחזקין היו לחפר אביו ולא ראויין. אע"ג דמית ליה צלפחד מקמיה דמית חפר אבוה דהוה בירושתו ראוי. הא מילתא לא אכפת לן, דהא קיימא לן דהבן והבת נוטלין בראוי כבמוחזק דכתיב אין לו עיין עליו, וכיון דאי הוה צלפחד קיים בעידן דמית חפר אבוה, הוה שקיל ליה לחלק פשיטות וחלק בכורה בנכסי חפר, דהא מוחזקין הוו לחפר אבוה בחייה. כי ליתיה נמי, בנתיה במקום אבוהון קיימי, ושקלי לחלק פשיטות וחלק בכורה דאבוהון. דהאי בכורה לאו למשקלה מנכסי צלפחד היא, כי היכי דנימא דהני ניכסי דחפר ראויין היו לצלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, אלא האי בכורה לצלפחד היא למישקלה מנכסי חפר, וכיון דכנכסי חפר היא אמרינן דמוחזקין היו לחפר. ואילו הוה צלפחד קיים בעידן מיתת חפר אביו הוה שקיל ליה לחלק בכורה דיליה מנכסי חפר כי היכי דשקיל לחלק פשיטות, בנתיה נמי במקום אבוהון קיימי, ושקלי ליה לחלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר כי היכי דשקלי לחלק פשיטות. אבל ודאי אילו הוה לצלפחד בן בכור לא הוה שקיל חלק בכורה בכולהו הני ניכסי דחפר. דכיון דמית צלפחד מיקמיה דלירתיה לחפר אבוה, הוה ליה בנכסי חפר אבוה ראוי, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ירושלמי [פ"ח ה"ז]. כיצד יורש בראוי כבמוחזק וכו' פירוש מת אביו בחיי אבי אביו ואחר כך מת אבי אביו, והוא בא לחלוק עם אחיו, בכור נוטל פי שנים בנכסי אביו ולא בנכסי אבי אביו, שהרי [נכסי] אבי אביו ראויין היו לאביו, שהרי מת אביו בחיי אבי אביו. ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים גם בנכסי אבי אביו. מילי מילי קתני. כלומר פעמים שאדם נוטל חלק בכורה אפילו בנכסי אבי אביו, כיון שהיה אביו בכור ומת בחיי אביו ואחר כך מת אבי אביו, והוא בא לירש נכסי אבי אביו ובנכסי אבי אביו הרי הוא עומד במקום אביו ליטול חלק פשיטותו וחלק בכורתו של אביו. אבל [אם היה אביו פשוט] והוא בכור, כשיבא לחלוק עם אחיו אין לו ליטול חלק בכורה, דראויין היו [לאביו] כשמת בחיי אבי אביו. נאמר משפט. לענין פשוטה. והיתה לבני ישראל לחוקת משפט. ונאמר משפט לענין בכורה מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים. דכתיב ובן אין לו עיין עליו. אף משפט האמור לענין בכורה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים וכו'.
<h2>דף קכב:</h2>
מתניתין. אחד הבן ואחד הבת בנחלה. לקמן מפרש מאי קאמר. אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האם. כדדרשינן לעיל [קי"א ע"ב] לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. נשאל הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל על בכור ופשוט שמתו אביהם ואמם ולא גבתה אמם כתובתה מחיים, אם נוטל הבכור פי שנים בכל הנכסים, או אם יכול הפשוט לומר בכדי כתובת אמי אני חולק בשוה. והשיב, שאם היתה האם צריכה לישבע שמא לא היתה נשבעת, הילכך לאו נכסי האם מיקרו ובחזקת הבעל הם עומדים, ונוטל בהם הבכור פי שנים. ואם לא היתה צריכה לישבע כגון שכתב לה נאמנות, או שייחד לה קרקע לכתובתה, ודאי חולק הפשוט עם הבכור בשוה בכדי כתובת האם. והבנות ניזונות מנכסי האב. כדתנן לקמן בפרק מי שמת [קל"ט ע"ב], דבין נכסים מרובין בין נכסים מועטין הבנות ניזונות. ואינן ניזונות מנכסי האם. לאו במרובין ולאו במועטין במקום בנים, אלא הבנים יירשו את הכל. אבל בנכסי האב ניזונות בתנאי כתובה שכך כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי וכו'. גמרא. אילימא דירתי כי הדדי. בת במקום בן תירש, והא תנן בן קודם לבת. ועוד מאי אלא. כלומר אם משנתינו לא [קתני] בת אלא להשוות בת לבן בירושה, למה הזכירה ההפרש שיש בבן עצמו בין ירושתו מאביו ובין ירושתו מאמו, וההפרש שיש בבת עצמה בין נכסי אביה ובין נכסי אמה. לא היה לו להזכיר אלא ההפרש שיש בין בן ובת לירושה, שהרי להשוות ביניהם ולהזכיר ההפרש שיש ביניהם הוא שבאת משנתינו, ולא באת להשוות ירושת הבן לאביו לירושתו לאמו לא להשוות הבת בנכסי אביה לנכסי אמה כדי להזכיר אחר כך ההפרש שיש ביניהם. ה"ק אחד הבן ואחד הבת שווין בנכסי האם ובנכסי האב. כלומר דין הבן בירושת אמו כדינו בירושת אביו, שכשם שהוא יורש את אביו כך יורש את אמו. וכשם שבנכסי האב בן קודם לבת, כך בנכסי האם. ואין ביניהם הפרש אלא שבנכסי אביו אם הוא בכור נוטל פי שנים, ובנכסי אמו אינו נוטל פי שנים כדדרשינן לעיל [קי"א ע"ב]. וכן דין הבת בירושת אמה כדינה בנכסי אביה, שכשם שבנכסי האב אם יש בן אינה יורשת, כך בנכסי האם אם יש בן אינה יורשת, וניזונת משל אב בתנאי כתובה ואינה ניזונת משל אם אפילו מתה אמו. פי שנים כאחד. שאם [היו] חמשה אחים, חולקים הנכסים לששה חלקים ונוטל הבכור שני חלקים. או אינו אלא פי שנים בנכסים. שנוטל הבכור פי שנים בכל הנכסים, ואחיו חולקין ביניהם כל הנשאר. ודין הוא. דנימא פי שנים כאחד. דחלקו עם חמשה כחלקו עם אחד.
<h2>דף קכג.</h2>
סיפא דתוספתא כלך לדרך זו חלקו עם אחיו וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים בנכסים אף חלקו עם חמשה פי שנים בנכסים. ואסיק נאמרה בכורה ביוסף ונאמרה בכורה לדורות מה בכורה האמורה ביוסף פי שנים כאחד. דכתיב [בראשית מ"ח] אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אף בכורה האמורה לדורות פי שנים כאחד.
<h2>דף קכג:</h2>
בגמרא אמרינן הניח להם אביהם פרה מוחכרת. למחצית. ומושכרת. בדבר קצוב. או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל בה פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל פי שנים. האי וילדה אכולהו קאי, כלומר הניח להם אביהם פרה מוחכרת או מושכרת וילדה, או שהיתה רועה באפר וילדה, בכור נוטל פי שנים. פירוש בולד ואצ"ל בשבח גוף הפרה. ובגמרא בעי למה לי למיתני או שהיתה רועה באפר וכו'. וברייתא זו מוקמינן לה בגמרא אליבא דרבי דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, ופליגי רבנן עליה. וה"ה לענין שכירות הפרה שנוטל פי שנים אליבא דרבי כיון שהשכירה אביהם. ולא מיבעיא בשכירות שהרויח אביהם דהוי כמלוה, ואיכא מ"ד דאפילו רבנן מודו במלוה שהבכור נוטל בה פי שנים דכמאן דגביא דמיא, אלא אפילו בשכירות שהפרה מרווחת לאחר מיתת אביהם בכור נוטל פי שנים אליבא דרבי. שאין הפרש בין שבח מגוף הפרה כגון ולד ובין שבח הבא מחמת הפרה כגון שכירות. ותדע שהרי בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין בריבית אליבא דרבי כדתניא לקמן, וסתמא דמילתא משמע בריבית שהמלוה מרווחת לאחר מיתת אביהם. ואפשר דשכירות שהרויחה הפרה בחיי אביהם כריבית דמי ולא כמלוה ואין הבכור נוטל פי שנים לרבנן דפליגי עליה דרבי, ואפילו למ"ד דנוטל במלוה לרבנן, דשאני מלוה שכבר הוחזק בידו אותו ממון ומשום הכי (עביד) [הוה גביה] כמוחזק לאחר שהלוה, וכדאמרינן לקמן מעות יהב מעות שקיל. אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים. כגון שהיה הקרקע שוה אלף זוז ובנו שני בתים, והוציאו בבנין מאתים זוז, והשביח הקרקע בבנין חמש [מאות] זוז, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח הבנין, אפילו הוציאו הוצאות הבנין מתפיסת הבית. כיון שהשבח בא בסיבת מעשיהם לא הוי מוחזק אצל האב, ושבח שהשביחו יורשים מיקרי. והרב ר' משה ז"ל [נחלות פ"ג ה"ב] כתב, היתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה, בכור נוטל בה פי שנים. והגיה עליו הראב"ד ז"ל, זה המחבר פסק כרבי. ונראה לרבינו ז"ל שהרב ז"ל אזיל לטעמיה דפסק [אישות פ"ז הט"ז] כראב"י [קדושין ס"ב ע"ב] גבי אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי ה"ז מקודשת. וכ"פ רש"י ז"ל משום דמשנת ראב"י קב ונקי. הילכך אין לדרוש כאן מה מתנה עד דמטיא לידיה, שהרי אדם יכול להקנות העובר שיולד אע"פ שלא בא לעולם. וא"ת א"כ אין הלכה כרבנן, ורבא פסק כרבנן. וגם רבינו משה ז"ל בעצמו [נחלות פ"ג ה"ד] בשלופפי והוו תמרי פסק כרבנן. [וגם הא] לא אמרה ראב"י אלא בעובר שהוא נגמר בבטן אלא שלא יצא לאויר העולם, דהתם מוקים לה כשהוכר עוברה.
<h2>דף קכד.</h2>
ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים. לאו דוקא שטר חוב אלא ה"ה מלוה על פה, כיון שחייב מודה. ותדע דאמרינן לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, והוינן בה למאן אילימא לרבנן פשיטא וכו' אלא לרבי ואלא הא דתניא ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים מני לא רבי ולא רבנן. ולא מפרקינן [לעולם] רבי וכי קאמר שמואל דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה על פה. כך נראה בעיני.
ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. וא"ת פשיטא כלום יתומים חייבים לפרוע חובות אביהם אלא מנכסי אביהם. י"ל קמ"ל דבדיבורא בעלמא מסתלק מחלק בכורה, וכיון שנסתלק ואמר איני נוטל שוב אינו יכול לחזור בו, משא"כ בחלק פשיטות דאם אמר איני נוטל יכול לחזור בו. וכי קשיא לן הא דקתני יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים, והלא בעל חוב יכול להיפרע כל חובו מאחד מן היורשים ואינו יכול לדחותו אצל אחיו ולומר לו לא אפרע לך מחובך אלא לפי חלקי בנכסים אם שליש או רביע או פחות או יתר, כההיא דאמרי' [ק"ז ע"א] שני אחין שחלקו ובא בעל [חוב] וטרף חלקו של אחד מהם. וי"א דהתם כגון שלא עיכב על בעל חוב והניח לטרוף כל חובו מחלקו, אבל הבן היה יכול לעכב עליו שלא לטרוף ממנו אלא לפי חלקו בנכסים, לפי ששיעבודו מוטל על כל היורשים. ונראין הדברים שהבעל חוב יכול לתבוע כל חובו לאחד מן היורשים אם יש בחלקו בנכסים כדי כל חובו, ואינו יכול לדחותו אצל אחיו ולומר לו לאו בעל דברים דידי את אלא בשלישי החוב או רביע אפילו היו שלשה וארבעה אחין, לפי שכל שדה ושדה משועבדת לו לכל חובו, כיון שדינו על אותן השדות הן שוות בזיבורית או בבינונית, ודינו על זה כמו על זה. ואע"פ שהלוה היה יכול לפרוע לו חובו במפוזר בכמה שדות מקצת החוב בזו ומקצת החוב בזו, כיון שבין הכל שוה כשיעור חובו. אבל אין אחד מן האחין יכול לדחותו אצל נכסים שאינן שלו ולומר לו כלך אצל אחי ואני אפרע לך לפי חלקי והם לפי חלקם, כל זמן שלא נתרצו אחיו לפרוע לו או שאין אחיו שם. והא דקתני הכא יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים, פירוש הדבר שאם אין אחיו בעיר והוא תובע חובו מן הבכור ואין בחלק פשיטותו כשיעור החוב, אין הבכור יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את אלא על חלק פשיטותו, אבל על חלק בכורה אינו זוכה בו עד שעת חלוקה דמתנה קרייה רחמנא, אלא ה"ז דן עמו ואם זכה עמו בדין מגבין לו בית דין פי שנים בנכסים, ואחר כך ידון עם האחים על שאר חובו. היינו דקתני אם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי, כלומר כיון שאמר איני נוטל כבר נסתלק מחלק בכורה, ושוב אין בעל חוב יכול לדון עמו אלא על חלק פשיטותו. ויכול הבכור להערים על כך כשהוא בוטח באחיו שלא יקחו ממנו חלק בכורתו בשביל שאמר איני נוטל. ונפקא ליה מינה במה שאינו רוצה לדון עם בעל חוב אלא על חלק פשיטותו, כי שמא אחיו יודעים לטעון בדין יותר ממנו, או שמא הם קטנים ואין נזקקין לנכסיהם. כך נראה בעיני והדברים ברורים ופשוטים.
אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתיא לידיה. [דנותן]. דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אף חלק בכורה. אינו אלא במה שבא ליד האב ולא בשבח ששבחו נכסים אחר מיתתו. ואע"פ שאדם יכול להקנות שדה לשבח העתיד לבא שם כגון דקל לפירותיו, מ"מ השבח עצמו שלא בא לעולם בלא זכוי בגוף השדה שהוא בעולם אינו יכול להקנות. ואפילו לרבי מאיר [קדושין ס"ב ע"ב] דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הא קיימא לן דעד שבא לעולם יכול לחזור בו אפילו לרבי מאיר, ואין הקנייה קיימת אלא משבא לעולם. ויש מפרשים מה מתנה עד דאתיא לידיה דמקבל מתנה אף חלק בכורה עד דמטי לידיה, לפיכך אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים קודם חלוקה ולא אמרינן ארעא דידיה אשבח כמו שאנו אומרים בחלק פשיטות. וקשיא לן להאי פירושא הא דאמרינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה אמרי רבנן לא שקיל מלוה מיבעיא, מה ענין זה אצל זה, הלא בשעת חלוקה ראוי שיטול הבכור פי שנים במלוה כמו בשאר נכסים שהניח האב, משא"כ בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביהם (הא בכולהו) [דלאו] ארעא דידיה אשבח. ואפשר לומר דההיא סוגיא פליגא אסוגיא דלקמן, וכמו שיש לפרש במילתא דרב פפא דלקמן דפליגא אהך סוגיא, ולפירושא קמא כדכתיבנא, הא דמקשינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה וכו', משום דמלוה על פה אי אפשר להקנותה, כמו שאין אדם מקנה השבח שלא בא לעולם. ואפילו הקנאת שטרות אינה מן התורה, כמו שפירש הרב יצחק אלפסי ז"ל. ורבי אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט. דפי שנים היינו שני חלקים חלק פשיטות וחלק בכורה, הזכירם בתיבה אחת. דהוה מצי למכתב חלק אחד על אחיו. מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה. שהבן יורש את אביו בראוי כבמוחזק. דחלק פשיטות לא מיקרי מתנה אלא ירושה. אף חלק בכורה נמי אע"ג דלא מטא לידיה. (שהבן יורש את אביו) [שהבכור שקיל פי שנים] בראוי כבמוחזק, כגון שבח ששבחו נכסים מאליהן. ומיהו ראוי גמור כגון שבח שהשביחו יתומים לא שקיל בכור פי שנים, דלהכי אהני בכל אשר ימצא לו. למתבא ליה אחד מצרא. שאם היו שני אחים ושלש שדות יפילו שני גורלות על שתי שדות החיצונות, ואיזו שתעלה לבכור יקחנה ויטול גם את האמצעית שאצלה.
דיקלא ואלים. הניח להם אביהם דקל ונתעבה. ארעא ואסקא שירטון. כגון ארעא דהוה בימי אבוהון מצולה דלא חזיא לזריעה, ואסקא השתא שירטון ואיתכשרא לזריעה, כלומר יבשו המים שהיו עולים בה והעלה עפר ונעשית שדה הראויה לזריעה. כולי עלמא ל"פ דשקיל. בה פי שנים, דלאו ראוי הוא אלא מוחזק, דעדיין שמו עליו איתנהו לניכסי בעינייהו. חפורה. שחת. שלחופי והוו תמרי. דקלים שהפריחו פרחים ונעשו עכשיו תמרים שנשתנה שמו של מעיקרא, אבל בשבחא דממילא הוא שאינו בא ע"י האחים אלא ע"י שמים. דרבי סבר שקיל, כיון דשבחא דממילא הוא. ורבנן סברי לא שקיל כיון שנשתנה שמו, מעיקרא עשבי והשתא תבואה, ומעיקרא פרחים והשתא תמרים, ולא שקיל בשבחא, אלא בקרנא מיהא שקיל דהא איתיה כשמת האב. ואיכא מ"ד דבקרנא נמי לא שקיל, דהא אישתני קאמר וליתנהו לניכסי האב בעינייהו, והוי דומיא דענבים ודרכום זיתים ומסקום דאמרינן לקמן בגמרא [קכ"ו ע"א] דאפילו בדמי ענבים שלימים לא שקיל אא"כ מיחה. והא דקאמרי רבנן דבשבחא לא שקיל הא בקרנא שקיל, התם כגון פרה שילדה שהקרן לא נשתנה.
<h2>דף קכד:</h2>
בשאר ספרא. תורת כהנים, ברייתא של ספר ויקרא. ספרי (קודש) [קורא] למדרש של פרשת וישלחו מן המחנה עד סוף ואלה הדברים. מכילתא קרי מדרש של ספר ואלה שמות מן פרשת החודש הזה לכם עד סוף הספר. והיינו דאמרינן בעלמא [סנהדרין פ"ו ע"א] סתם משנה ר' מאיר סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר"ש סתם סדר עולם ר' יוסי סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר"ע. בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים. כלומר מאליהם כגון שנשתנה שמן כדלעיל. [לשון הרי"ף] מתני' בבכורות [נ"א ע"ב] אינו נוטל פי שנים בנכסי האם, כדאמרינן בריש פירקין [קי"א ע"ב] משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. ואינו נוטל בשבח. ואפילו בשבח ששבחו נכסים מחמת עצמן כרבנן. ולא בראוי כבמוחזק. כגון שירשו שטר חוב, שאין הבכור נוטל בו פי שנים, בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. כדפסק רב פפא הלכתא לקמן [קכ"ה ע"ב]. ולא האשה בכתובתה. אם כתובתה מאתים והקרקע שהניח בעלה לא היה שוה אלא מנה, והיתומים השביחוהו ושוה עכשיו מאתים, אמרינן אין רשות וזכות לאשה באותו שבח, דנכסי דקנו יתמי היא, ולא מציא אמרה הקרקע שהיה משועבד לי אשבח. והא אמר שמואל בע"ח גובה את השבח. מן הלוקח שהשביחו, דמצי למימר קרקע דידי אשבח, ולא יהיב ללוקח לא קרקע ולא מעות, כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא גבי אשה נמי נימא הכי. ומשני מקולי כתובה שנינו כאן. לא החמירו חכמים בחוב של כתובת אשה כמו שעשו בשאר בעלי חובות, דיותר נעילת דלת איכא בשאר בעלי חובות שהוציאו מעותיהם על הבטחת קרקעות הלוה, מה שאין כן באשה שלא הוציאה משלה כלום. ועוד דאמרינן יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. וקולות אחרות אמרו חכמים בכתובה כדאמרינן בכתובות. ולא הבנות במזונותיהן. דמזון הבנות תקנתא דרבנן היא, והלכך לא החמירו חכמים כל כך שיטלו שבחא דאישתני שמייהו מעיקרא. ולא היבם. שנוטל חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בשבח ולא בראוי, אלא יד כל האחים שוה בהם. והאי דלא תני בעל, משום דלא מתני ליה שבח שאם השביחו לו נכסים בחיי אשתו מוחזק הוא, ואם השביחו לאחר מיתתה בניכסי דיליה אשבוח. בכור קרייה רחמנא. והיה הבכור אשר תלד ודרשינן ליה ביבם במסכת יבמות [כ"ד ע"א]. וכיון דבכור קרייה רחמנא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אלא יד כל האחים שוה בו, אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק. אמר אביי לא שנו וכו'. רבא אמר אפילו שבח וכו'. נמצא כתוב במקצת הלכות הרב ז"ל וליתא לדרבא דהא אפסיק הלכתא בהדיא דיש לו לבכור קודם חלוקה. והרב בעל המאור ז"ל כתב בספר הצבא במדה השנית, דבר אחד אמור בשני מקומות בלשון אחד, ועניניהם חלוקין ורחוקים זה מזה. בבכורות אסיקנא אין לו לבכור קודם חלוקה, ובב"ב אסיקנא יש לו לבכור קודם חלוקה. ול"ק אהדדי, דהתם בבכורות אשבח שהוא ראוי קיימינן לפיכך אין לו. ובב"ב קיימינן אגופא דהוא מוחזק ולפיכך יש לו. וכמו שחזר הרב אלפסי ז"ל ותיקן בהלכות.
<h2>דף קכה:</h2>
ניכסאי לסבתא. לזקינתי אני נותן כל נכסי. ובתרה לירתהא. ורבינו שמואל ז"ל גריס ובתרה לירתאי. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל הקשה לפירושו, דבכה"ג לא אמרינן דאם קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני, משום דאפילו רשב"ג לא אמר אלא באחר, אבל בעצמו לא, ובנו כעצמו הוא. ואפשר לתרץ דלא דמי בנו לעצמו ובנו כאחר דמי. אך בספרי ספרד גרסינן "ובתרא לירתהא" וכן בהלכות הגאון ז"ל. וכי איצטריך למימר ובתרא לירתהא, שלא תמכור הסבתא לכתחלה, דאע"ג דזבינה זביני מ"מ רשע ערום מיקרי כדלקמן. אי נמי שאם יבואו בעלי חובות מן הסבתא לא יגבו מהם כלום, דאמרה ברתה אנא לאו מאימא קא יריתנא אלא מכח נותן מתנה קא אתינא. לגירסא זו של הגאונים ז"ל פירוש "לירתהא" ליורש שיש לה עכשיו אני נותן נכסי אחר מיתת הסבתא. וא"א לומר ובתרה לירתהא ליורש שיולד לסבתא אחר צוואת המצוה, דאם כן היכי אמר רב הונא לירתהא אפילו לירתי ירתה, ובעל נמי ירית דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, מ"מ יורשים שהם ראויים לירש הסבתא בשעת מיתתה כגון אחיה או יוצאי יריכה או בן או בת שנולדה לסבתא אחר צוואת המצוה, להם ינתנו מעכשיו הנכסים, דאילו בעל לא יורש הסבתא הוא שאינו יורש מורישי אשתו אחר שמתה אשתו, שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. אלא זה שאומר ובתרה לירתהא היינו ברתה שהיתה עכשיו ראויה ליורשה [אילו מתה] הסבתא בחיי ברתה, והרי היא כמו [שאמר] ובתרה לברתה. אתא בעלה וקא תבע. לפי שבשעת צואת המת היתה ברתה קיימת והיה רוצה הבעל לירש זכות אשתו. אמר רב הונא לירתה ואפילו לירתי ירתה. ולא הוי כמת שני בחיי ראשון דיחזרו נכסים ליורשי ראשון. דמדנקט מת שני בחיי ראשון בענין שלשה, ולא נקט מת שלישי בחיי שני, [משמע דמת שני] דוקא [אמרינן] היכא דאיכא אחרינא בתריה יחזרו נכסים ליורשי ראשון, מפני שהנכסים אינם נשארים ביד יורשיו, וודאי לשני ולא ליורשיו קאמר כיון דאמר אחריך לשלישי. אבל אם מת שלישי בחיי שני יחזרו נכסים ליורשי שלישי, כדאמרינן הכא גבי סבתא דלירתה ואפילו לירתי ירתה. ורב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה. ואפילו אית לה ברא לברתא לא ירית, ויחזרו נכסים ליורשי סבתא אחרים. ולא סבירא ליה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, והרי הוא כמת שני בחיי ראשון דיחזרו נכסים ליורשי ראשון. דשני ל"ד וה"ה לשלישי.
שלחו מתם הלכה כרב ענן ולאו מטעמיה וכו'. דאי הוה ברא לברתא ירית, דיורשי שלישי במקום שלישי הם, דכיון שהנכסים נשארים לבנים הרי הם שלהם. ולא דמי למת שני בחיי ראשון, דאמרינן דיחזרו נכסים ליורשי ראשון ולא ליורשי שני. דהתם בני השני לא עמדו לגבות, ואפילו אתו ליד השני לא יבואו ליד יורש השני. אבל ביורשי שלישי, כיון דאם יבואו ליד השלישי יבואו ליורשי השלישי ויחזיקו בנכסים, הרי הבנים במקומו. וכל זמן שבני השלישי קיימין לא יחזרו נכסים לא ליורשי ראשון ולא ליורשי נותן. והתם כי אמרינן יחזרו נכסים ליורשי ראשון לא אתא למעוטי אלא יורשי שני, אבל בהא מיירי דליתנהו לשלישי ולא ליורשי שלישי. אבל היכא דאיתיה לשלישי או ליורשי שלישי יחזרו נכסים לשלישי או ליורשי שלישי. דודאי לא מצינן למימר דיחזרו נכסים ליורשי ראשון למעוטי כולהו קאמר בין יורשי שני בין יורשי שלישי. דבהדיא חזינן בתוספתא [פ"ח ה"א] מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים לשלישי. וא"כ קשיין אהדדי, דהכא קתני יחזרו נכסים ליורשי ראשון. אלא אמרינן דכי קאמר יחזרו נכסים ליורשי ראשון לא ממעט אלא יורשי שני, אבל איתיה לשלישי או ליורשי שלישי הם קודמים. והכי נמי אמרינן גבי סבתא דאית לה ברא לברתא ירית, אע"ג דמית שני בחיי ראשון שהוא כיורשי שלישי. מיהו קשה לן הדין סברא, דבהדיא קא תני בתוספתא [שם] מת שלישי עד שלא מת שני יחזרו נכסים ליורשי נותן. וזו היא שנויה אליבא דרבי דלא ס"ל אחריך (שני) [שאני] וקנין פירות מן הראשונים לאו כקנין הגוף דמי, אבל לרשב"ג דאמר אחריך שאני סבירא ליה יחזרו נכסים ליורשי ראשון. מ"מ קשיא אמאי לא יחזרו נכסים ליורשי שלישי אי איתנהו ליורשי שלישי. והשתא לרבי דסבירא ליה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי דאיבעיא לן למימר שהוא כאמר נכסי מעכשיו לשלישי ולאחר מיתת שניהם והרי הוא כבן הבן שעומד במקומו, אפילו הכי קאמר ליורשי נותן ולא ליורשי שלישי ושאני ליה בין אמר מהיום בהדיא ללא אמר בהדיא, כל שכן לרשב"ג דקנין פירות הראשונים הם כקנין הגוף אפילו לריש לקיש [דאמרינן יחזרו] נכסים ליורשי שני. והכא נמי לבני מערבא דלא סבירא להו כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, אמאי קאמר דאי אית לה ברא לברתא ירית. ומיהו איכא לשנויי דהתם נמי מיירי דליתנהו ליורשי שלישי. ויורשי נותן דקתני לאו למעוטי יורשי שלישי קאמר, אלא למעוטי מרבן גמליאל דאמר אחריך שאני וקנין פירות דראשון ושני כקנין הגוף דמי, ולדידיה ישארו נכסים ליורשי שני היכא דליכא יורשי שלישי, ולא יחזרו ליורשי נותן. אבל לעולם היכא דאיכא יורשי שלישי יחזרו ליורשי שלישי אפילו לרשב"ג, כדאמרינן הכא גבי סבתא. ואע"ג דלאו כאומר מעכשיו ס"ל, אמרינן לא אפסקה לנחלה משלישי, מדגלי אדעתיה דלשלישי וליורשיו קא יהיב. וכמו שפירש אחר השני לשלישי או ליורשין. דודאי גלי אדעתיה דניחא ליה שישארו הנכסים ליורשי השלישי. וכל שכן לרבי דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי דליורשי שלישי ולא ליורשי נותן. א"נ י"ל דהאי תוספתא דקאמר מת שלישי בחיי שני יחזרו נכסים ליורשי נותן רבי היא, דאע"ג דכאומר מעכשיו דמי י"ל דס"ל לר' לשלישי ולא ליורשי שלישי, כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג, [וכיון דמת שלישי יחזרו נכסים ליורשי נותן. אבל אנן כרשב"ג] דס"ל במסכת קידושין [ס' ע"ב] לי ואפילו ליורשי, ולדידיה יחזרו הנכסים ליורשי שלישי כדאמרינן הכא גבי סבתא לירתה ואפילו לירתי ירתה. והא דאמרינן בתוספתא [שם] נמי מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, אפילו איתיה לשלישי או ליורשי שלישי ל"ק, דהתם מיירי דלא אמר אחריו אלא נכסי לפלוני ואם מת פלוני לפלוני, ולהכי אם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים לשלישי אי איתיה שהרי מתו שניהם. אבל הכא אמר ואחריך לשלישי, שאינו רוצה שיבואו ליד השלישי אלא אחר שיבואו ליד השני, אבל כיון שיבואו ליד השני אפילו מת שלישי בחיי שני יחזרו נכסים ליורשי שלישי. דסבירא לן כרשב"ג דאמר לי ואפילו ליורשי, כדאמרינן גבי סבתא לירתה ואפילו לירתי ירתה. והכי אשכחן בירושלמי במסכת כתובות בפרק הכותב [פ"ט ה"א], תנו נכסי לפלוני ואם מת לפלוני וכו' מת שני בחיי ראשון מכיון שלא זכה בהן השני לא זכה בהן השלישי אמר ליה כך פירשה ר' אושעיא נכסי לפלוני ואחריו לפלוני מכיון שלא זכה בהן השני לא זכה בהן השלישי א"ל יאות אשכחת. דמשמע בלשון אחריו אמרינן האי קפידא, אבל בלשון "ואם מת פלוני לפלוני" אפילו מת שני בחיי ראשון ינתנו לשלישי. והרב ר' זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל הכריע לשון אחרון [ה]כתוב בסיפרו, דלשלישי ולא ליורשי שלישי בשביל התוספתא, מדקתני יחזרו נכסים ליורשי נותן סתמא, משמע דאפילו איתנהו ליורשי שלישי קאמר ינתנו ליורשי נותן, אליבא דרבי. כל שכן לרשב"ג דיחזרו נכסים ליורשי שני אפילו איתנהו ליורשי שלישי. ואפילו איתיה לשלישי נראה לזאת הסברא לרשב"ג דיחזרו נכסים ליורשי ראשון היכא דמית שני בחיי ראשון, דלא אזלינן בתר [אומדנא]. אלא בתר פומיה אזלינן, וה"ק נכסי לראשון ואחר ראשון לשני ואחר השני לשלישי, דלעולם לא יקח השלישי אלא מיד השני. וכן נמי לשלישי דוקא, אבל אי ליתיה לשלישי בשעת מיתת השני יחזרו נכסים ליורשי שני. ואע"ג דאמרינן גבי סבתא לירתה ואפילו לירתי ירתה [דאי] אית לה ברא לברתא ירית, לאו משום דס"ל שלישי ואפילו ליורשי שלישי, אלא משום דירתי ירתה הרי הן בכלל ירתה, דכולן נקראין ירתה דסבתא, דבני בנים הרי נקראין בנים ויורשין כמו הבנים עצמן. וכן הבעל עצמו היה בכלל ירתה אם היה נוטל בראוי, אלא היינו טעמא דבעל לא ירית, דהו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. וכיון שמתה אשתו לא הוי בעל בכלל ירתה.
ופרכינן מכלל דרב הונא סבר וכו'. ופריק ר' אלעזר דבר זה נפתח בגדולים. דהוא רב הונא. ונסתיים בקטנים. ר' אלעזר קרי נפשיה קטן לגבי רב הונא. כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. כלומר בודאי ס"ל לרב הונא דאין הבעל יורש את אשתו בראוי כבמוחזק, ושאני הכא שהבת היתה מוחזקת בזאת הירושה בחייה שכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ולא ס"ל לרב הונא כרשב"ג דאמר אין לו לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד, אלא כר' ס"ל דאמר השני מוציא מיד הלקוחות. וס"ל לרב הונא דטעמיה דר' האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, נמצא שזו הבת מוחזקת היתה באותן נכסים בחיי הזקינה. ולית הלכתא כותייהו, דכרבה קיי"ל דאמר בגמרא מסתבר טעמייהו דבני מערבא דודאי ראוי הוא דהא אי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני, דס"ל לרשב"ג דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון, דלא ס"ל כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. דההיא דרב הונא כרבי אתיא ולית הילכתא כרבי דבהדיא פסק הלכתא כרשב"ג. והילכך הו"ל ראוי ולא ירית לה בעל. ודייקינן מינה טעמא דאמר אחריך הוא דהוי ראוי. דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. אבל אם אמר בפירוש "נכסי לך ומעכשיו אחריך לפלוני" מוחזק הוי, ואם מכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות, בעל נמי ירית לה.
ולענין כתובת אשה אע"פ שאינה נוטלת בראוי כבמוחזק, דהכי תנן במסכת בכורות בפרק יש בכור לנחלה [נ"ב ע"א], אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק, אפילו הכי אשה גובה כתובתה מן המלוה. ולא משוינן לה לבכור ולבעל דחשבינן מלוה לגבייהו ראוי ואין נוטלין בו כמו שהוכחנו. וראיה לדבר שהאשה גובה כתובתה מן המלוה, דתנן בפרק הכותב [כתובות פ"ד ע"ב], מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיו לו מלוה ופקדון וכו' ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ר"ע אומר ינתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. ואיכא מ"ד התם מאי לכושל שבהם לכתובת אשה משום חינא. ועד כאן לא פליג ר"ע עליה דר' טרפון אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. אבל לא נחלק עליו מטעם שאין האשה גובה כתובתה בראוי כבמוחזק. אלמא מלוה לגבי כתובת אשה מוחזקת היא. ואע"ג דקיי"ל כר"ע דאמר ינתנו ליורשין, כלומר וכיון דינתנו ליורשין הו"ל מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לבע"ח, נ"מ בהך סברא דאמרינן דמלוה מוחזקת היא לגבי כתובת אשה, כגון אם גבו היתומים קרקע בחובת אביהם דבע"ח חוזר וגובה אותה. הילכך גם אשה תגבה ממנו, ולא אמרינן דמלוה ראויה היא לגבי כתובת אשה. א"נ השתא דתקון הגאונים ז"ל דבין בע"ח בין כתובת אשה גבו מטלטלי דיתמי, אם גבו מטלטלין בחובת אביהם הרי הם כקרקע ובין בע"ח בין כתובת אשה גובין מהם. ולא מסתבר להעמיד משנה זו כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה, ודלא כרבנן. ועוד כיון דלרבה אליבא דבני מערבא דאמר גבו מעות יש לו מיתוקמא מתניתין דהכותב כרבנן נמי, ואם איתא לדרב נחמן דאמר גבו מעות יש לו אי נמי לרב יהודה אמר שמואל דאמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, לא מיתוקמא מתניתין אלא כרבי. כל כה"ג הוה מפרש לה תלמודא דלמר מתניתין כרבי ולמר מתניתין אפילו כרבנן. ותניא נמי במסכת כתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים [פ"א ע"ב], הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות. שמעינן מינה דאשה גובה כתובתה מן המלוה. נמצאת אומר דמלוה דהויא ראוי לגבי בכור כדפסק רב פפא בשמעתין וכן לגבי בעל חוב כדאיתא בפרק שור שנגח [ב"ק מ"ב ע"ב] לגבי כתובת אשה הויא מלוה כמוחזק כדמוכחא מתניתין דהכותב [שם]. וכן דעת ריב"ש ז"ל.
וצריך אתה לפרש כיון דלענין כתובת אשה נמי תנן דאינה נוטלת בראוי כבמוחזק, מאי שנא דלגבי בעל הויא מלוה ראוי ולענין כתובה הויא מוחזק. יש לפרש כיון דמלוה משתעבדא לאשה בחיי הבעל מדרבי נתן אע"ג דהוי ראוי לגבי בעל גובה כתובתה ממנה כיון שכבר נשתעבדא לה, משא"כ בבכור. ובע"ח נמי אין לו שום זכות אלא בפירות. ויש בידך להשיב על הטעם הזה ולומר כיון דאין האשה גובה כתובתה מן הראוי לא תשתעבד מלוה שהלוה הבעל קודם נישואין, כיון דראוי הוא. וי"ל מקרא מלא דיבר הכתוב [במדבר ה'], ונתן לאשר אשם לו דבעל חוב משתעבד למי שזה משועבד, והכא הבעל משועבד לאשה. הילכך על כרחין בע"ח דבעל נמי משתעבד לה. עוד יש לפרש היינו טעמא דגביא אשה כתובתה מן המלוה, לפי שאין דינה כבכור ובעל כלל, אלא הרי היא כבעל חוב שנוטל בראוי כבמוחזק, כמו שהוכחנו למעלה מסוגיא דפרק מי שמת. והא דקתני [התם] שאין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק, היינו דוקא ראוי כירושה שמתו מורישי הבעל אחר שמת הבעל, ולפיכך אין האשה גובה כתובתה מן הראוי משום דאמרי יורשים אבי אבהתנא קא ירשינן. וה"ה לבע"ח שאינו נוטל בראוי כירושה. וכדתנן בפרק מי שמת [קנ"ז ע"א] יורשי הבן אומרים הבן מת תחילה ואחר כך מת האב, ומפרש טעמא בגמרא [קנ"ט ע"א] משום דאמרי יורשין אבי אבהתנא קא יריתנא. וסתם ראוי דקאמרינן בכל דוכתא בראוי דירושה מיירי. כההיא דאמרינן [קי"ג ע"א] מנין לבעל חוב שאינו נוטל בראוי כבמוחזק והיינו ראוי דירושה שמתו מורישי האשה [אחר שמתה האשה]. דאילו ראוי דמלוה לית ליה לר', דהא ס"ל בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין בריבית. ועוד דמפקי ליה מדכתיב [דה"י א' ב'] ושגוב הוליד את יאיר וגו' מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישה וירשה יאיר. ועל כרחין ראוי דקתני נמי במתניתין דבכורות היינו ראוי דירושה כלומר ירושה הראויה לבוא לו ולא באה לו בחייו. דשבח הא קתני ליה בהדיא. ואילו היה רוצה התנא ללמוד דכולן אין נוטלין במלוה, הוה קתני [בהדייהו] נמי מלוה כי היכי דקתני שבח, דמלוה נמי פלוגתא היא. ועוד דאמרינן התם גבי הא דתני בסיפא כולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק, בשבח לאיתויי שבחא דממילא, חפירי והוו שובלי, שלפופי והוו תמרי. ולא בראוי כבמוחזק לאיתויי נכסי דאבא דאבא. פירוש לא מיבעיא נכסי דאחי אביו דהוי ראוי. דשמא יהיו לו בנים לאחי אביו ולא יירש בהן כלום. אלא אפילו נכסי דאבא דאבא שאפילו יוליד בנים אבי אביו אחר כך יהא לו לזה חלק בירושה זו דהוי ראוי. ומדלא אמרינן ולא בראוי כבמוחזק לאיתויי מלוה או רבית וכדאמרינן בשבח לאיתויי שבחא דממילא, שמעינן מינה דכולה מתניתין היינו ראוי בירושה בלבד. דאילו מלוה אשה גובה כתובתה ממנה.
ותדע לך דסתם ראוי בירושה הראויה לבא מיירי, ואין מלוה נכללת בו, מדאיצטריך למיתני סיפא וכולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק לאיתויי ניכסי דאבא [דאבא]. ואילו היתה מלוה בכלל ראוי דירושה, השתא במלוה אין נוטלין בניכסי דאבא דאבא שלא היה בהן שום זכות לאב לבעל מיבעיא. אלא דודאי התם ראוי דירושה קאמר. והיינו טעמא דאשה אינה גובה כתובתה מן הראוי משום דאמרי יורשים אבי אבא קא יריתנא. וה"ה לבעל חוב שאינו נוטל בראוי דירושה, כמו שכתבנו. והא דלא תנא בעל חוב במתניתין דבכורות, משום דלא מצי למיתני ליה לענין שבח. דקיימא לן בעל חוב גובה את השבח. ותדע שאין כתובת אשה ובעל חוב חלוקים בדין זה אלא לענין שבח, דמקשינן התם בגמרא על מתניתין דקתני שאין האשה גובה כתובתה מן השבח, והא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, ומפרקינן מקולי כתובה שנו כאן. וגבי ראוי לא הוי ביה מידי. ועוד ראיה לדברינו, דאמרינן בפרק אע"פ [כתובות נ"ד ע"ב], תנאי כתובה ככתובה דמי למאי נ"מ למוכרת ולמוחלת וכו' ולשבח. ולא אמרינן לראוי. אלמא אין הפרש בין כתובה לבעל חוב לענין ראוי. כך נראה בעיני.
ויש להקשות בהא דמפיק בגמרא דאין בכור נוטל בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו, תיפוק לי דמצו יורשין למימר אבי אבונא קא ירתינן. שכבר הוכחנו דראוי דמתניתין היינו ראוי דירושה. ועוד דקתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק לאיתויי נכסים דאבא דאבא. ועל כרחין היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו. דאי אמרת דטעמא דסיפא משום דאמרי יורשים אבי אבונא קא ירתינן, וראוי דרישא במלוה או בריבית ומשום דכתיב בכל אשר ימצא לו כדמפרש טעמא בהדיא התם. אשתכח דרישא אית רבותא משום דהוי ראוי ומשום דאמרי יורשים אבי אבונא קא יריתנא. וראוי דרישא במלוה או בריבית. ויש לפרש דאי לאו דכתיב בכל אשר ימצא לו, דממעטינן מינה ראוי, ודאי היינו אומרים שהבכור נוטל פי שנים בנכסי מורישי אביו אע"פ שמתו לאחר מיתת אביו, שאין היורשין יכולין לומר אבי אבונא קא ירתינן לעקור דין הירושה שאביהם היה ראוי לירש ולהוריש. דודאי הבן בנכסי מורישי אביו קודם לבניו, ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי שנים. והיכא שייך למימר אבי אבא קא יריתנא, כגון דלא מיעקרא כלל בהכי ירושת האב שהבנים יורשים מאבי אביהם מה שאין ראויים לירש מאביהם. הילכך באים מכח אבי אביהם להפטר מבעל חוב של אביהם. ועוד בני בנים כשיורשים אבי אביהם, היינו מחמת שהם במקום אביהם. כדאמרינן בפרק מי שמת [קנ"ט ע"א], אבי אבא קא יריתנא ובמקום אב קאימנא. ולפיכך בת הבן יורשת עם הבן ואין בת המת יורשת עם בת הבן, לפי שעומדת בת הבן במקום אביה כשאין לו בן, וכשיש לו בן אין בת הבן יורשת בנכסי אביה. וכן כשיש לו שנים ומתו לזה בן אחד ולזה שני בנים נוטל האחד כנגד השנים, לפי שהשנים במקום בן אחד לאבי אביהן. לפיכך אי לא כתב רחמנא בכל אשר ימצא לו הייתי אומר שהבכור עומד במקום שני בנים לאביו, כיון שהוא ראוי לירש פי שנים. הילכך נוטל בנכסי אביו שני חלקים. נמצאת אומר כשאין הבכור נוטל פי שנים בראוי דהיינו אבי אביו, היינו משום [דכתיב בכל אשר ימצא לו. וכשאין ב"ח נוטל היינו משום] דאמרי יורשים אבי אבא קא יריתנא. אבל בשבח ומלוה וכופר ושושבינות נוטל. ובכור שאינו נוטל בכל אלה, היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו אי נמי משום דכתיב לתת לו וגו' מתנה קרייה רחמנא. כך נראה לי.
והרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל היה מדמה ירושת הבעל לכתובת אשה. והיה אומר כיון שנתברר לנו שכתובת אשה גובה מן המלוה ממתניתין דהכותב, ואע"פ שאין האשה נוטלת כתובתה בראוי כבמוחזק, הילכך בעל נמי יורש מלוה של אשתו. והוקשה עליו מסוגיא דפרק שור שנגח. וחידש נוסחא באותה סוגיא. ודחק בה הרבה. וכבר ביררנו שאין לדמות ירושת הבעל לכתובה כל עיקר. ובשם הרב ר' יצחק אלפסי רבו ז"ל כתב, שאין האשה גובה כתובתה מן המלוה, כיון ששנינו שאינה נוטלת בראוי כבמוחזק. ואע"פ שלא יתכן דבר זה ממתניתין דהכותב, מ"מ למידין אנו מדבריו דבעל חוב נוטל בראוי, שהרי מלוה ראוי חשיב לה לגבי כתובת אשה, אע"ג דמשתעבד לה בעל חוב מדר' נתן, ואפילו הכי קיימא לן יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם. ונראה בעיני דאשה בכתובתה נוטלת בין במלוה בין בריבית. ודוקא בריבית שהרויחה המלוה בחיי הבעל, אבל בריבית שהרויחה לאחר מיתת הבעל אינה נוטלת, דהוי ליה כשבח.
ופסקו רבינו חננאל ורבינו שמואל ז"ל דדוקא במלוה בלא משכון הוא דלא שקיל פי שנים, אבל מלוה במשכון כו"ע מודו דהוי מוחזק מדרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון וכו'. ואע"ג דאמרינן במסכת ב"מ [פ"ב ע"א] ובגיטין [ל"ז ע"א] אימר דא"ר יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר, מ"מ כיון דאלים כ"כ תפיסת משכון שקונה משכון שלא בשעת הלואתו, מהני לענין זה שיחשב כמוחזק, כדאיתא בפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"ב] דאלים תפיסת משכון דחשוב נמי של אחיך בידך אפילו כשתפס המשכון בשעת הלואה. והא דאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה ממנה ואין בכור נוטל בה פי שנים. הני מילי במשכונות הקרקעות, אבל משכון של מטלטלין הוא מוחזק בה יותר. והרב אבן מיגש ז"ל כתב, דהא דאמרינן לענין בכור דאינו נוטל פי שנים במלוה, ולא מפלגינן בין היכא דמטא זימניה למגבא מחיים להיכא דלא מטא זימניה, דוקא מלוה דליכא משכנתא, אבל במלוה דאיכא משכנתא בהא איכא לאפלוגי לאידך גיסא דאי לא מטא זימניה למגבא מחיים אלא לאחר מיתה, כיון דבעידן מיתה אכתי לא מטא זימניה למגבא ואי בעי בעל הקרקע לסלוקי אכתי לא הוה מסלק ליה עד דמשלם זימניה, כקרקע דמי והבכור נוטל בה פי שנים. דילפינן לה להא מילתא מההיא דגרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב], אמר רב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי וכו' אין הבכור נוטל וכו' באתרא דלא מסלקי בכור נוטל וכו'.
<h2>דף קכו.</h2>
ובמלוה שעמו פליגי. כלומר אם (הוא) הבכור עצמו היה חייב לאביו. דבהא מספקא לן אי הוה מוחזק אי לא, והוי ממון המוטל בספק וחולקין אותו חלק בכורה. שאם היה החוב שנים עשר סלעים והם שני אחים, ואם באו לחלוק בשוה היו נוטלין זה ששה וזה ששה, ואם בחלק בכורה היו נוטלין זה שמונה וזה ארבעה, אותן שנים שבין זה לזה חולקין, ונוטל הבכור שבעה והפשוט חמשה.
בגמרא אמרינן אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתברא טעמא דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא אמר רב עוקבא בר חמא נותן לו דמי היזק ענביו. זהו לשון הגמרא. ופירשה רב חננאל ז"ל הכי, בכור שמיחה וכו' כלומר כיון דקיימא לן בכור שנטל חלק כפשוט ויתר, אם הקדים קודם לכן ואמר לאחיו איני מוותר מחלק בכורה שלי כלום, אע"פ שארע אחר כך שנטל חלק כפשוט במקצת נכסים, אין אנו אומרים שכבר ויתר בכל הנכסים אלא באותו מקצת בלבד שנטל בו חלק כפשוט. הואיל וכבר מיחה קודם לכן, אע"פ שלא מיחה עכשיו לא ויתר בשאר נכסים כלום, שעל אותה מחאה שמיחה קודם לכן הוא שסמך ולא הוצרך למחאה אחרת. ועלה אמר רבה מסתברא הא דרב אסי בענבים ובצרום וחלקום בשוה שאע"פ שמחוברים קודם לכן כשעשה המחאה ועכשיו בצרום [כיון שלא] נשתנה הגוף, מחאתו עומדת במקומה ואינו צריך למחאה אחרת [ואינן כמו שאר] נכסים. אבל דרכום, כיון שנשתנה הגוף נעשו כמו נכסים אחרים. [לפיכך] צריך הוא לחדש מחאה אחרת. ואם לא חידש, אותה מחאה שהקדים קודם לכן אינה מועלת לו עכשיו. ואם נטל חלק כפשוט במקצת, ויתר בכל הנכסים. ורב יוסף אמר אפילו דרכום. ומתמהינן דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא. וכיון שכן כנכסים אחרים הם דומין, ואמאי אינו צריך לחדש מחאה אחרת. ומהדרינן ליתן לו דמי היזק ענביו. כלומר הא דרב יוסף קיימא (לן) בשלא היה יודע בדריכתן, והרי הוא מבקש מהן עכשיו דמי היזק ענביו. ומיירי שפיחת היין או נשפך או נתקלקל, שאינו שוה כדמי ענבים. ור"ש ז"ל פי' בע"א.
בכור שנטל. באחת מן השדות חלק פשיטותו כאחד מאחיו. ויתר. כלומר הרי מחל חלק בכורה. כדמפרש לקמן. בין בהאי שדה בין בכל הנכסים. כדאמרינן לעיל שאם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי. דכיון דמתנה קרייה רחמנא ואיהו לא בעי לה לא הויא מתנה ולא יזכה בה עוד. קסבר יש לבכור קודם חלוקה. כלומר יש לו חלק וזכות בהני נכסים ויכול למחול, דהא ברשותיה קיימי, דבכל שעה שירצה יזכה בחלקו. וכי היכי דמחיל בהאי שדה מחיל נמי בכולהו. ואע"ג דאמרינן לעיל [קכ"ד ע"א] לתת לו, מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתי לידיה הכא נמי עד דאתא לידיה. היינו לענין שלא יטול שבח ששבחו נכסים, אבל לענין ויתר כו"ע מודו דיש לו לבכור קודם חלוקה.
<h2>דף קכו:</h2>
אין לו לבכור קודם חלוקה. דהא כתיב לתת לו עד דאתי ליד מקבל מתנה, הילכך מאי דאתא לידיה אחיל ואידך לא אחליה. והילכתא יש לבכור קודם חלוקה. ואם מכר או נתן חלק בכורתו קודם חלוקה מה שעשה עשוי. הילכך אם נטל חלק פשיטות במקצת ויתר בכל הנכסים כולם. ונראה מפירוש ר"ש ז"ל, דבחלק בכורה הוא דאמרינן יש לו לבכור קודם חלוקה ואם מכר או נתן חלק בכורתו קודם חלוקה מה שעשה עשוי, אבל בחלק פשיטות לא אמרינן הכי. אבל מדברי הרב ר' יהוסף הלוי ומדברי הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל נראה דאף בחלק פשיטות אם נתן או מכר קודם חלוקה מה שעשה עשוי. וכן נראה עיקר, דיותר יש לו למכור חלק פשיטותו דהא נוטל בראוי מחלק בכורתו שאינו נוטל בראוי, הילכך מה שעשה עשוי בין בחלק פשיטותו בין בחלק בכורתו. וקשיא לן מאי דאמר רבא (בערכין) [בכורות נ"א ע"א] גבי יבם שאינו נוטל בשבח, ואיכא מ"ד התם דוקא בשבח שבין מיתה ליבום אבל בשבח שבין יבום לחלוקה שקיל שהרי קם תחת אחיו ורבא אמר אפילו בין יבום לחלוקה לא שקיל כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה האי נמי אין לו. והביאה הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל בהלכותיו. ואיכא נוסחא אחרינא בהלכות דקאמר "ואע"ג דאיפסיקא הלכתא בהדיא יש לו לבכור קודם חלוקה, התם בעיקר ממונא הכא בשבחא וגבי שבחא הוא דאמרינן דלית ליה קודם חלוקה בנכסים כדי שיהא זוכה בנכסים". ואית דבעי למיפסק הלכתא כר' דאמר דשקיל במלוה, מדפסקינן דיש לו לבכור קודם חלוקה, אלמא דאע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטא לידיה דמי. וליתא, דלא אמרינן דיש לו לבכור קודם חלוקה אלא במה שאינו ראוי, שאביהם היה מוחזק בו, אבל בראוי כגון מלוה לא. בצנא דפלפלי. כלומר סל מלא פלפלין.
מתניתין. האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים אי נמי איש פלוני פשוט לא יטול עם אחיו לא אמר כלום. דוקא דאמר לא יטול או לא יירש. אבל אמר פלוני יטול כל נכסי או יירש כל נכסי והוא ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ואפילו בלשון ירושה דבריו קיימין אליבא דרבי יוחנן בן ברוקא ואע"ג דקא מעביר נחלה מאידך. דאפילו ר' יוחנן בן ברוקא לא אמר דאם אמר בלשון ירושה דבריו קיימין אלא היכא דאמר איש פלוני יירשני דממילא מסתלק שאר אחיו מן הנחלה, אי נמי פלוני יירש כך וכך ופלוני יירש כך וכך. אבל היכא דאמר לא יירש או לא יטול עם אחיו, אע"ג דממילא ש"מ דשאר בנים ירתי ליה, כיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני ירשוני, אפילו רבי יוחנן בן ברוקא מודה דלא אמר כלום. וטעמא דמילתא דכיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני יירשוני, אשתכח דעדיין לא העביר הירושה ממקומה, שהרי לא הקנה אותה כלל לאחד מהם כדי שתסתלק מן האחד, וכיון שלא העביר אותה ממקומה ממילא נפלה הירושה לההוא בן בכלל הבנים. ומשום הכי לא אכפת לן במאי דאמר האב ואיש פלוני בני לא יירש עם אחיו, דכיון דנפלה לו ממילא וזכה בה הו"ל מאי דאמר האב כאילו אמר לא יטול בני ממון שלי, דלא אמר כלום. כך פירש הרא"ם ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב, דע כי זו הפיסקא אין שום חילוק בין שאמר לאחיו בלשון מתנה בין בלשון ירושה. מפני שהוא עוקר ממש שאמר לא יטול ולא יירש. וזה לא מחל על עקירת נחלתו. שהתנה על מה שכתוב בתורה. וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ואע"ג דקיי"ל כר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים, עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא לגבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה. דהתם ידעה וקא מחלה שעל מנת כן קבלה הקידושין. אבל הכא לא מחיל, דמה הנאה יש לבן שימחול, ואע"פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו. כך כתב רבינו שמואל ז"ל. והבעל התוספות ז"ל כתב דלאו דוקא נקט האי לישנא דלא ידע ומחיל, אלא אפילו ידע ומחיל אינו יכול למחול ולומר שלא יירש כלום מנכסי אביו. דהא אמרינן לעיל בפרק חזקת הבתים [מ"ט ע"ב] ובריש הכותב [כתובות פ"ג ע"ב], דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא, ודוקא כדרבא דהויא ירושה דרבנן, אבל אי הויא ירושה דאורייתא לא היה יכול להתנות עליה. והאי דקאמר הכא בגמרא טעמא דלא ידע ומחיל, דמשמע הא אי ידע ומחל יכול להתנות שלא יירשנה, ליתה אלא אפילו אם אומר שלא יירשנה לא יכול להתנות כיון שהיא מן התורה כדפרישית. אבל התלמוד לא הוצרך אלא ליתן טעם על מה [שנזכר] במשנה איש פלוני בכור לא יטול פי שנים. אבל ממה שאין הבכור יכול להתנות שלא יירש מאביו כלום, בהאי לא איירי מידי במשנה. גמרא. דילמא בוכרא דאימא קאמר. שהוא בכור לכהן ולא לנחלה. דלא הוי ראשית אונו דידיה ומספיקא לא יהבינן ליה פי שנים ואפילו אם תפס מפקינן מיניה, דלא קרינא ביה יכיר לאחרים דאכתי מספקא לן. מוחזק אני בזה שהוא בכור. ועד אחר היה עמו. ומסי רוקיה. [שמרפא] רוקו למי שהוא חושש בעיניו. בכור שנולד טומטום. שאין ניכר בין זכרות לנקבות, כגון שהיו ביציו טמונים בגוף, ואחר כך נקרע ונמצא זכר. אינו נוטל פי שנים. ורבותא נקט שאע"פ שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים. וכ"ש אנדרוגינוס שאין ספקו עתיד להודע. דלא שקיל כלל אפילו כפשוט. והיה. קרא יתירה.
<h2>דף קכז.</h2>
אף אינו ממעט מחלק בכורה. שאם היו שלשה אחים ואחד מהם טומטום שנקרע, והיו שם שנים עשר סלעים, נוטל הבכור שבעה סלעים פחות שליש והשנים כאו"א מהם שלשה פחות שליש. שאם היו שנים ודאים היה נוטל הבכור שמונה סלעים והפשוט ארבעה. ואם היו שלשה ודאין היה נוטל הבכור ששה סלעים והשנים שלשה שלשה. אבל עכשיו שהם שלשה ואחד מהם טומטום, נוטל הבכור בשביל חלק בכורתו ארבעה. דלגבי חלק בכורה רואין את הטומטום כאילו אינו. והשמונה הנשארים יחלקו בין שלשתן בשוה. שהוא שלשה פחות שליש לכל אחד ואחד. נמצא שהבכור נוטל חלקו בין הכל שבעה פחות שליש, והשנים לכל אחד ואחד שלשה פחות שליש. והבכור אינו מפסיד מחלק בכורתו כלום. אבל מפסיד מחלק פשיטותו אחד ושליש. כי הטומטום אינו ממעט מחלק בכורתו, וממעט הוא מחלק פשיטותו. אף אינו נימול לשמונה. שאין מצותו לשמונה, שנצטרך לחלל עליו את השבת. כדדרשינן [שבת קל"ב ע"א] וביום השמיני ימול בשר ערלתו אפילו בשבת. כדר' אמי. דטומטום שנקרע אע"פ שנמצא זכר אינו נוטל פי שנים. בכור ולא ספק לאפוקי מדרשא דרבא. דלאפוקי ספק בכור בעלמא שאין אנו יודעים אם הוא בכור אם לאו לא איצטריך קרא, דפשיטא הוא דלא שקיל חלק בכורה עד דמייתי ראיה שהוא בכור. שתי נשים. של איש אחד שילדו במחבא ואינו ידוע איזו מהן ילדה ראשונה שיהא בנה בכור לאביו. כותבין הרשאה זה לזה. ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה לאחיו, דאמר להו אני בכור תנו לי בשביל עצמי ואם לאו תנו לי בשביל אחי שנתן לי חלקו. ופסקינן לעיל יש לו לבכור קודם חלוקה, ויכול למכור וליתן חלק בכורתו לכל מי שירצה. והא מילתא אתא קרא לאשמועינן דאע"ג דמדינא אית ליה, גזרת הכתוב היא שלא יתנו לו חלק בכורה מן הספק. א"ל רב פפא לרבא. כשדרש כן. הוכרו. בשעת לידה אע"ג דלבסוף נתערבו. כותבין הרשאה זה לזה. דהוי ליה בכור ודאי שעה אחת, וקרא לא אתא למעוטי אלא שלא הוכרו מעולם, דהוי ליה ספק [בשעת] לידה. דהכי משמע והיה הבן הבכור שיהא בכור בשעת הויה ולא ספק, והאי כיון דלא הוכר הו"ל כל חד מינייהו ספק. אבל בחלק פשוט כגון שתי נשים של [ב' אנשים] וילדו במחבא ובא זה לירש עם אחיו וזה עם אחיו, סגיא להו בהרשאה שכותבין זה לזה, ואע"פ שלא הוכרו כלל. והא דאמרינן לאפוקי מדדרש רבא, לאו לאפוקי דרשא בתרייתא, אלא לאפוקי מדרשא קמייתא.
[לשון הרי"ף מלקמן קמ"ב ע"א] תינוק בן יום אחד נוחל. בנכסי האם להנחיל ירושתו לאחין מן האב. ודוקא בן יום אחד שחיה אחר אמו שעה אחת. שמעתי ואפילו קים לן ביה דלא כלו לו חדשיו. וכן נראה במסכת יבמות [פ' ע"א] שמעתא בן שמונה אין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים. אבל עובר לא. שמת במעי אמו ומתה אמו, לא אמרינן דהוה חי במעי אמו בתר מיתת אמו ונוחל את אמו להנחיל לאחין מן האב, משום דכל אשה מעוברת שמתה עוברה מיית ברישא. והיינו טעמא כדאמרינן בפירקא קמא דערכין [ז' ע"א] דגבי מתה מעצמה דהוא דמיית ברישא דאיידי דזוטר חיותיה אתיא טיפה של מלאך המות ומחתכה להו לסימנין. והא דאמרינן במסכת חולין בפרק בהמה המקשה [ע"ד ע"א], בן פקועה שהוא במעי אמו, דלא מיית ברישא, כדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי וכו', היינו דוקא כשנהרגת הבהמה, שאומרים מתה היא תחילה. כדאמרינן בפ"ק דערכין [שם] האשה שיוצאה ליהרג מכין אותה כנגד [בית] ההריון כדי שיצא עובר שבמעיה. והא דאמרינן בסוף השוחט [חולין ל"ח ע"ב] גבי בהמה מתה והדר ילדתיה, היינו מתה ע"י אדם. א"נ ע"י מלאך המות וכגון שנעקר הולד לצאת, כדמשמע פ"ק דערכין [שם] דקאמר התם אמר רב יהודה אמר שמואל אשה שישבה על המשבר מביאין סכין וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד, וישבה על המשבר משמע שנעקר הולד לצאת. ובנהרגה ליכא לאוקומה דאם כן למה קורעין את כריסה אלא יניחו לולד לצאת. אלא מיירי באשה שנהפכו עליה ציריה ואינה יכולה לילד, ולכך מקרעין את כריסה. וא"ת למאי דפרישנא דבנהרגה או נעקר לצאת היא מתה ברישא, אמאי תלינן טעמא דעובר אינו נוחל ומנחיל משום דהוא מיית ברישא, והלא כמה פעמים היא מייתא ברישא, כגון שנהרגה או שנעקר לצאת. וי"ל דבן יום אחד פסיקא ליה, אבל עובר לא פסיקא ליה למיתני שהוא נוחל ומנחיל. מיהו אפילו נעקר לצאת אין חייב ההורגו עד שיהא בן יום אחד, כדתנן בנדה [מ"ד ע"א] ותנן נמי במסכת טהרות [אהלות פ"ז מ"ו] האשה המקשה לילד חותכין עובר שבמעיה יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, אבל בעודו במעי אמו הורגין אותו. וא"ת אמאי קאמרינן בפ"ק דערכין [שם] האשה שישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד, ואמאי כיון שמותר להרגו אפילו נעקר לצאת. י"ל דמ"מ מחללין עליו את השבת, כדאשכחן בגוסס לר' יהודה בן בתירא דפטור ההורגו ואפ"ה מחללין עליו את השבת דלא אמרינן רוב גוססין למיתה לענין חילול שבת. כתב רבינו משה ז"ל בהלכות נחלות פרק ראשון [הי"ג], אפילו היה הוא בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת הרי זה נוחל ומנחיל כדכתבינן לעיל. והא הוי עובדא. דמתה האם ואחר כך פרכס העובר. תלתא פירכוסי. שהיה מתנענע במעי אמו שלש [פעמים]. ל"א תלתא פרסי, פירוש מהלך שלש פרסאות. מידי דהוה וכו'. שדומה חיותו לזנב הלטאה שמחותכת ומפרכסת, דההוא חיות אינו חיות. לומר שממעט בחלק בכורה. כגון שמת והניח שני בנים ושלש מאות זוז, נוטל הבכור מאתים והפשוט מאה. נולד לו בן אחר שעה אחת קודם מיתת אביו ומת אביו ואחר כך מת התינוק ושניהם ביום אחד מתו, רואין אותן כאילו הן שלשה אחין, ונוטל הבכור מאה וחמשים ותינוק ואחיו כל אחד מהם שבעים וה'. והתינוק מוריש אותן שבעים וחמשה שהגיעו לחלקו לשני אחיו. נמצא שיש ביד הבכור מאה ושמונים ושבעה וחצי, וביד הפשוט מאה ושנים עשר וחצי. נמצא שמיעט התינוק מחלק בכורתו של בכור שנים עשר וחצי. ודוקא בן יום אחד, אבל עובר ואפילו נולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה כדאמרינן לקמן. אמר מר בריה דרב יוסף בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט מ"ט וילדו לו אמר רחמנא. שיולדו לו בחיי האב. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו אמר מר בריה דרב יוסף בכור שנולד לאחר מיתת אביו. שהיו לו נשים הרבה או שילדה אשתו תאומים. אינו נוטל פי שנים יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר. והלכתא כהני תרי הלכתא דאמר מר בריה דרב יוסף. ובכור שנולד לאחר מיתת אביו דאינו נוטל פי שנים, דדריש ליה מיכיר הוה יכיל למדרשיה נמי מוילדו לו. ורבינו שלמה ז"ל כתב במסכת נדה דהיכא דנולד לו כשהוא גוסס איכא בינייהו דקרינא ביה וילדו לו אע"פ שהוא גוסס ולא קרינא ביה יכיר דהא גוסס הוא. הבא לאחר נפלים דאמר קרא [דברים כ"א] כי הוא ראשית אונו שלבו דוה עליו, יצא זה שאין לבו דוה עליו. והבא אחר נפל שהוא דומה לבהמה חיה ועוף דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים. לעולם הוא בכור אף לכהן עד שיהא בו אחר נפל שיהא בו מצורת האדם.
<h2>דף קכז:</h2>
יכיר. כי אם את הבכור בן השנואה יכיר [דברים כ"א]. ואפילו היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן כר' יהודה. וכתב רבינו שמואל דוקא בקול בעלמא, אבל אם היו מוחזקין בו בעדים שהוא בכור אין האב נאמן לומר על אחר שהוא בכור. וזה דבר תימה, דהא לרבי יהודה, אע"ג דמשוי לגדול ממזר, נאמן לומר על הקטן בכור הוא, ואפילו היו מוחזקין בעדים נאמן לומר זה בני ממזר וזה בני בכור. ועוד כתב הרב רבינו שמואל וש"מ דאם הוחזק אחד מן הבנים בבכורה בחיי האב אע"פ שלא אמר אביו כי בני בכורי הוא נוטל פי שנים, שלא נחלק רבי יהודה אלא במוחזק באחד שהוא בכור ואמר על אחר שהוא בכור וא"ר יהודה שהאב מוציא מחזקה קמייתא, אבל אם לא אמר על אחר אפילו רבי יהודה מודה שהחזקה קיימת, דאי לא תימא הכי הול"ל כל בכור שלא החזיקו אביו אינו בכור. אלא מדלא תני הכי ש"מ כדאמרינן. פסקו ר"ת ובה"ג דקיי"ל כדפסקינן לקמן [קכ"ח ע"ב] דשלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא שאם אמר על בן בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה. ולקמן [שם] פסקינן הילכתא הכי. ודוקא דאמר על תינוק בין הבנים בכור וממילא נעשו האחרים ממזרים אבל היכא שאומר זה בני ממזר בלא הכרת בכור כמו הכה[ן האומר על בנו שהוא בן גרוש]ה ובן חלוצה, בהא ודאי אין הלכה כר' יהודה. ורבינו אומר דקיימא לן הלכתא [כר' יהודה] אפילו היכא דאינו פוסלו ע"י בכורה. ומביא ראיה מדאמרינן במסכת יבמות [מ"ז ע"א]... מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך, ופריך ולא והא תניא ר' יהודה אומר יכיר יכירנו לאחרים וכו'. ומשני רב נחמן בר יצחק דה"ק לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי. משמע שאם היה עדות לגוי היה נאמן לפסול את בניו ולומר שהם גוים אע"פ שלא היה פוסלם ע"י בכורה. וכ"פ רב אחא משבחא בשאילתות פרשת וארא [שאילתא מ"א] וזה לשונו, ומהכא איכא למישמע דהלכה כרבי יהודה דמהימן אבריה ופסיק הלכתא כרב נחמן דאין עדות לגוי, הא לאו הכי מהימן. אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן. שהרי חזר מדברו הראשון ואינו יכול לומר זה שקראתיו בני לפי שאני אוהבו כבני, שאין דרך בני אדם לקרוא לעבדו בנו בשביל שום סיבה, ובודאי מהדר קא הדר ביה מדברו הראשון. אבל אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן, דהאי דקרי ליה עבדי, (דמשמע) [דמשמש] ליה כעבדא (ד)קאמר. אבית המכס. לשם רגיל לקרוא עבדו בנו כדי להבריחו מן המכס. אבל לבנו לא יקרא לעולם עבדו, שהרי גורם לעצמו הפסד חנם. ואמר בני. למוכסים. וחזר ואמר עבדי. כשעבר משם, נאמן. מיתיבי היה משמשו כבן וכו'. בתרוייהו גרסינן אינו נאמן. משמשו. כבן מלביש ומנעיל מכניס ומוציא אבל לא עבודת עבד. כגון דקרי ליה עבדא מצר מאה. כלומר עבד גמור הוא לו שסמוכין עליו מאה דינרין במצר שלו, כלומר ששוה מאה דינרין. הילכך כי חזר ואמר בני אינו נאמן, דאין קורין עבד מצר מאה אלא לעבד ידוע ששוה מאה דינרין.
הא דשלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבתי וכו'. לא משכחת לה אלא היכא דלית ליה לתובע סהדי דעבדיה דיליה הוא. ומשום הכי טעמא דאמר ליה רצונך, הא לא אמר ליה משתבע נתבע שבועת הסת דמזבן זבניה מיניה ומיפטר. אבל היכא דאית ליה לתובע סהדי דהאי עבדא דיליה הוא, אע"ג דאיתיה השתא בידא דנתבע וקא טעין דזבניה מיניה, דינא הוא דשקיל תובע עבדא דיליה, דהא קיי"ל [ל"ו ע"א] הגודרות אין להן חזקה. אי נמי משכחת לה כגון דאחזיק ביה נתבע תלת שנין, דכי אמרינן הגודרות אין להם חזקה הני מילי לאלתר אבל לאחר ג"ש יש להם חזקה. אי נמי משכחת לה בקטן המוטל בעריסה דיש לו חזקה לאלתר. ומשום הכי טעמא דא"ל רצונך השבע וטול, הא לא אמר ליה הכי משתבע נתבע שבועת הסת דזבניה מיניה ומיפטר.
<h2>דף קכח.</h2>
ונשבע אינו יכול לחזור בו. פירש ר"ש ז"ל לא מיבעיא שאר מטלטלין דמיחייב הנתבע שבועה, דכי מפך לה לשכנגדו תו לא מצי הדר ביה. אלא אפילו גבי עבד דליכא שבועה גבי נתבע, דהא איתקש עבד לקרקעות, אפילו הכי כיון דנשבע מקני ליה עבד. וליתה, דשבועת היסת אפילו בקרקעות נמי איתא כדכתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל בפרק חזקת הבתים, דלא ממעטינן ליה אלא משבועה דאוריתא, אבל שבועת היסת אפילו גבי גנבה נמי שייכא כמו שכתב [הרי"ף] ז"ל בשבועת הדיינין, אע"פ שטענת התובע ריעא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. נראה לרבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן תר"ס] דגרסינן ונשבע אינו יכול לחזור בו. פירוש ונשבע כבר. [אבל אם לא נשבע] יכול לחזור בו, כדאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר [כ"ד ע"ב] דלאחר גמר דין [דוקא א"י לחזור] לדברי חכמים, והכי קיי"ל התם. ואי הוה אמר נשבע ונוטל משמע שיכול להשבע בעל כרחו ואפילו קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו. ואנן לא קיימא לן הכי התם. ע"כ נראה יותר לגרוס כגירסת פר"ח ונשבע נוטל ואינו יכול לחזור בו. ומיהו במקצת הלכות הרב אלפסי ז"ל מצאתי נשבע ואינו יכול לחזור בו, ר"ל דכיון דאמר בב"ד רצונך השבע וטול אינו יכול לחזור בו שזהו גמר דינו. ולא דמי לנאמן עלי אבא, דליכא הכא גמר דין אחר. נאמן עלי אבא. להיות דיין. אביו פסול מן התורה לדונו בין לזכות בין לחובה כדנפקא לן בסנהדרין [כ"ז ע"ב] מלא יומתו אבות. שלשה רועי בקר. שאינן בקיאין בדין. ומשני קמ"ל דבאתן לך מחלוקת. דהיינו דומיא דר' אבא, דלאחר שנשבע אינו יכול לחזור אלא שיתן. דכרבנן דהתם ס"ל. וכ"ש היכא דאמר תובע נאמן עלי אבא ואביך שאם יפטרוך מחול לך, דכו"ע מודו ואפילו רבי מאיר שהרי מוחזק ועומד, ומחילה דאידך כקנין דמי. ואיכא למ"ד התם במחול לך מחלוקת אבל באתן לך ד"ה יכול לחזור בו. הילכך איצטריך ר' אבא לאשמועינן דבאתן לך מחלוקת. והלכה כדברי חכמים, אע"פ דמסתבר טעמיה דר' מאיר. גובין מן העבדים. לוה שמת והניח עבדים, מלוה גובה הלואתו מאותן עבדים דכמקרקעי דמו. ורב נחמן אמר אין גובין. דכמטלטלי דמו ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. והכי פסקינן הלכתא לקמן. וכתב רבינו שמואל ז"ל דאע"ג דעבדים אתקוש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, ה"מ לדברים הכתובים בתורה, כגון ליקנות בכסף בשטר ובחזקה ושלא לישבע עליהם ושאין בהם אונאה. אבל לענין בע"ח כמטלטלי דמו, שאין בע"ח סומך אלא על הקרקעות שאינן יכולין ליאבד ולא לזוז ממקומן, אבל אעבדים לא סמכא דעתיה, הלכך לא משתעבדי ליה. ולדעת זה אין אנו צריכין לדחות הא דאמרינן בפרק הגוזל [ב"ק צ"ו ע"ב] הלכה כר' מאיר דאמר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך, שהרי גזל קרקע מדברים הכתובים בתורה הוא כדאיתא בפרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ז ע"ב] ת"ר הגוזל שדה ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה [אחר] דברי רבי אליעזר וחכ"א אומר לו הרי שלך לפניך, ואמרינן עלה במאי קא מיפלגי, ר"א דריש ריבויי ומיעוטי ורבנן דרשי כללי ופרטי, וכולה כדאיתא התם. והגאון ר' יצחק ז"ל דחה להא דרבי מאיר והגיה דלית הלכתא כר' מאיר. ולא היה צריך להגיה. כך כתב הרב בעל המאור ז"ל בספר המאור.
שלישי בשני כשר. כגון בן חנוך כשר להעיד בנמואל בן שמעון, דבן חנוך שלישי לראובן, ונמואל בן שמעון שני, וראובן ושמעון ראשונים. אבל שני בשני פסול. כגון בן ראובן לבן שמעון. כדנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים בסנהדרין [כ"ז ע"ב], דבנים להדדי מיפסלי. אבות היינו ראובן ושמעון ובנים היינו נמואל וחנוך. אבל שלישי בשני לא אשכחן דפסול. ומשום דאיכא מאן דאמר בפרק זה בורר בסנהדרין [כ"ח ע"א] דשלישי בשני פסול, להכי איצטריך הכא למימר כשר. רבא אמר אף בראשון. כגון בן חנוך בנו של ראובן מעיד לשמעון אחי ראובן. והכי הילכתא. דלא פליגי ר' אבא ורבא, ור' אבא מאי דאצטריך שלח להו דהכי הוה מעשה. מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא. שיעיד בהן לאבי אביו. ולית הלכתא כמר בר רב אשי. באבא דאבא. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל מפני שהאב ובנו ראשון בראשון ובן הבן שני בראשון שפסול. ולדעתו בן בנו של חנוך כשר לראובן, דשלישי בראשון הוא. וכ"כ הרב רבינו משה ז"ל בהלכות עדות פרק י"ג [ה"ה], האב עם בן בנו פסול ועם בן בן בנו שהוא רביעי כשר, מפני שהוא שלישי בראשון. ולא נהיר, אלא כדברי רבינו שמואל ז"ל. דטעמא דמילתא שהאב ובנו עד סוף כל הדורות הם הראשונים, דבן כרעיה דאבוה הוא ואין לו הפסק. ועוד כתב רבינו שמואל ז"ל דמדקאמר "ולית הלכתא כמר בר רב אשי" ולא אמר ולית הלכתא כרבא, ש"מ דהלכתא כותיה דרבא. וה"נ אמרינן לקמן דרבא מוסיף הוא ואינו חולק על ר' אבא. והאי דנקט ר' אבא כה"ג משום שמעשה שהיה כך היה. אבל רבינו תם ז"ל היה אומר דלית הלכתא כרבא, אלא ודאי שלישי בראשון פסול. והא דאמר לקמן אילימא לאפוקי מדרבא רבא מוסיף הוא, פירושו וכיון שאינו אלא מוסיף לא הול"ל הילכתא כר' אבא לאפוקי מדרבא, אלא הול"ל לית הילכתא כרבא בהדיא. מדקאמר הלכתא כר' אבא לא משמע דאתא לאפוקי מדרבא בלבד כיון שאינו אלא מוסיף. וכ"פ בה"ג ז"ל דשלישי בראשון פסול כמו שסובר רב בפרק זה בורר [שם]. אך מה שפירש שאינו אלא מדרבנן אינו נראה לרבינו תם ז"ל. דהא בהדיא מפיק ליה רב התם מקרא דשלישי בראשון פסול. מיהו ק"ק אמאי לא קאמר ולית הילכתא כותיה דרבא, כי היכי דקאמר ולית הילכתא כמר בר רב אשי. היה יודע. אדם לחבירו. בעדות קרקע. עד היכן [היא] שלו והשיג את גבולו, והביא את זה ועד אחד עמו להעיד עליו, אע"פ שהיה יודע בעדות זו יפה קודם שנסתמא מעיניו שעדיין לא היה סומא, ועכשיו בשעת עדות נעשה סומא דכהה מאור עיניו, ופסול לעדות, דמאומד הדעת אינו יכול להעיד עד כאן תחום פלוני, ולא ניחוש לעדותו. וה"ה דפסיל ליה ר' אבא לכל עדויות שבתורה, כדאמרינן לקמן דבעינן תחילתו וסופו בכשרות. ולהכי נקט עדות קרקע, מעשה שהיה כך היה בעדות קרקע. דמכווין מצרנהא. דיודע לכוין המצרים, שיש לו סימנים בשאר שדות הסמוכים לארבע רוחותיה. אבל גלימא. טלית או בגד אינו יכול להעיד עליה אחר שנעשה סומא, דאמידה לא סמכינן, שהרבה טליתות מדותיהן שוות. נסכא. חתיכת כסף או זהב. ונעשה חתנו. וחתנו פסול לעדות. ונתחרש. מחמת חולי, וחרש דומיא דשוטה. א"נ נשתתק מחמת חולי דיכול להרכין בראשו. דפסול מן התורה, דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. פתח. עיניו פקוחות שרואה יפה. שפוי. חכם. ומתה בתו. דהיינו קרוב ונתרחק. וחזר ונתפתח. שחזר מאור עיניו. כל שתחילתו. ראיית המעשה. וסופו. שעת הגדת העדות. ומפורש בערכין בפרק השג יד [י"ח ע"א], דמשום הכי בעינן תחלה וסוף, דכתיב [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד, בעינן ראיה והגדה בכשרות שבשתיהן יהיה רחוק ולא קרוב.
<h2>דף קכח:</h2>
תיובתא דכולהו. שמואל ורב ששת ורב פפא, דכולהו הכשירות מיהא לעדות קרקע פיתח ונסתמא. והכא קא פסיל להו לכולהו עדויות, מדהדר ותני זה הכלל. ואי קשיא הא דתנן [גיטין כ"ג ע"א] המביא גט ממדה"י פיתח ונסתמא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם. י"ל התם משום דנקיט גיטא בידיה, וה"ה הכא אי נקיט גלימא בידיה, ולאחלופי לא חיישינן כיון דקיימא בידיה. מיהו פיקח ונתחרש פסול אפילו התם גבי גט, דכשפוי ונשתטה דמי שאין עדותו כלום. ויש לומר עוד, קיום שטרות שאני דמדרבנן. האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה. פירוש אע"פ שהוא תינוק ושאר הבנים גדולים דמשוי להו ממזרים, ונאמן בכך. וזה מוכיח פירוש היו מוחזקים בו [לעיל קכ"ז ע"ב], שהוא דמוחזקין בעדים קאמר.
האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים. בבריא וע"י קנין. א"נ בש"מ מיירי דדבריו ככתובין וכמסורין דמו. והא קמ"ל שלא אבדה כתובתה באותו חלק אבל נוטלתו יותר על כתובתה. ואפילו לרב נחמן דאמר [קל"ב ע"ב] כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה, ה"מ במחלק נכסיו, אבל זה אינו מחלק ולטפויי לדידה קאתי. עוד יש לומר דהא קמ"ל אע"פ שכשעשאה יורשת לא אמר כלום אפילו הכי כיון דאמר "תיטול" לשון מתנה הוא ולא אתי לשון "כאחד מן הבנים" ומבטל ליה. ובנכסים של עכשיו. יש מפרשים שבנכסים שקונה אח"כ אינה נוטלת חלק, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואין זה מחוור, דלא איצטריך רבא לאשמועינן הכא דאין אדם מקנה דשלבל"ע. אלא ה"פ שאם קנה נכסים אח"כ אינה נוטלת בנכסים של עכשיו כשיעור המגיע לאחד מן הבנים בשעת חלוקת כל הנכסים, מהו דתימא אקנויי אקני לה בנכסים של עכשיו שתטול בהם כשיעור מה שיטול כל אחד מן הבנים בשעת חלוקה. קמ"ל שלא עלתה דעתו על נכסים שיקנה, ולא נתכוין לזכותה בהם אלא כחלק שיגיע לאחד מן הבנים בנכסים הללו. ובבנים הבאים לאחר מכאן. כלומר ממעטין בנכסים. שכך היתה דעתו שתטול במה שיגיע בנכסים הללו לכל אחד מהבנים שיהיו שם בשעת חלוקה. ובתרתי אזלינן לגריעותא כוח האשה. ומה שהוא משתף זכותה עם הבנים [הבאים] לא הוי קני כחמור, דאילו חמור לא קני מידי ובנים הבאים יטלו בירושה, והכי קאמר ליה קני כשיעור שיטול כל אחד מן הבנים. והא דאמרינן [התם] [קמ"ב ע"ב] בההוא דא"ל לבריה קשישא זיל קני כחד מינייהו, כלומר כאחד מן הבנים שיולדו לו, דהוי כמאן דאמר "קני כחמור". (ד)התם לפי שהקנה להם ואמר נכסי לבני דיהוו ליכי מינאי והם אינם זוכין באותה הקנאה, הילכך כמו שהקנאה זו בטילה כך זו בטילה. אבל הכא דלא מקני להו מידי, לשיעורא בעלמא הוא דקאמר ליה שתיטול כחלק שיטול אחד מן הבנים בירושתן. הילכך [אע"פ] שאין שם עכשיו בנים, והוא אומר שתטול אשתו כאחד מן הבנים שיהיו לו בשעת חלוקה, נוטלת כאחד מהם. והיינו דקמ"ל ר' אבא. ובבריא מיירי, וכגון דאקני לה בקנין. או [בשכיב מרע או בלישנא מעליא]. והרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל כתב בשכיב מרע מיירי מדקאמר תיטול. וכתב רבינו שמואל ז"ל שאם נתמעטו הבנים בחיי האב שקלא חלק גדול כחשבון מיעוט הבנים הבאים לחלוק לאחר מיתת האב, דלשעת חלוקה איכון לא שנא נתרבו ולא שנא נתמעטו. והרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל נסתפק בדבר, דאיכא למימר דכיון דלא פירש יד בעל השטר על התחתונה, ואם נתרבו כחשבון החלוקה ואם נתמעטו כשעת המתנה. מיהו אם נתמעטו אחר מיתת הבעל ודאי לא תרויח כלום, שאחיו יורשין אותו.
נשבע. הלוה כדין מודה מקצת הטענה. וגובה. מלוה. מחצה מבני חורין. שיש לו ללוה, אבל לא ממשועבדים, דיכלי לקוחות למימר אתון קינוניא עבדיתו אהדדי. אנן אעדים סמכינן. דמסהדי דפרע הכל. וא"ת אמאי ישבע דהא איכא שטרא ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. וי"ל דההוא שטרא כמאן דליתיה דמי דהא לא מצי למיטרף ביה לקוחות כלל כיון דאיכא עדים שנפרעה כולה, משום דאמרינן אנן אסהדי קא סמכינן והו"ל מלוה על פה ומודה מקצת הוא. ומשום הכי נשבע ונוטל. וכי תימא א"כ אמאי לא מהימנינן להו לסהדי נמי גבי דידיה, ולא לישתבע כלל דהא מסהדי שנפרע הכל. וי"ל דהא איהו גופיה מכחיש להו ואיכא למימר לאו הכחשה היא, הילכך לגבי לקוחות לא חשבינן ליה הכחשה, דאמרי אנן אעדים סמכינן ובטיל שטרא. אבל לגבי נפשיה הכחשה היא, דכיון דאיכא שטרא אירתותי מירתת, ולאו משיב אבידה הוא אלא כמודה מקצת דעלמא ולא סמכינן עלייהו. כך פירש הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. ונראה ממה שכתבנו דלעולם לא מיקרי כפירת שיעבוד קרקעות אא"כ מצי למיטרף לקוחות בההוא שטרא. וכן נראה מפורש מההיא דסלעין דינרין דריש ב"מ [ד' ע"ב]. ואפילו לרבי עקיבא וכו'. פלוגתא דר"ע ורשב"א בריש שנים אוחזין בטלית [שם], בשטר שכתוב בו סלעין או דינרין סתמא, מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, רשב"א אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע, ר"ע אומר אינו אלא משיב אבידה ופטור משבועה. הני מילי היכא דליכא שטרא. דהך סלע דקא מודה ביה ליכא ביה שטרא, דהא שטרא סלעין סתמא אית ביה ויד בעל השטר על התחתונה ולא משמע אלא תרי. אבל הכא. דההיא מחצה דקא מודה בה. איכא. עליה שטרא. ואירתותי מירתת. ומשום הכי אודי ליה (וליתיה) [וליכא] משיב אבידה, אלא מודה מקצת ומחייב שבועה. ורבינו שמואל ז"ל גריס, ה"מ היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים שבאין להעיד לא, דקסבר הנך עדים לחיובי לי קאתו. ומיירי כגון שהודה מקמי דאסהידו סהדי שפרעו כולו, ואכתי לא היה יודע מה יאמרו העדים, הילכך לאו משיב אבידה הוא ע"כ. ולא כן כתבו שאר המחברים אלא ליכא חילוק בין הודה מקמי דאסהידו סהדי בין הודה בתר דאסהידו סהדי. והילכתא כר' אבא. וצריך עיון כי לא מצאנו דין קשה כזה, וזו היא קשה בדיני ממונות. (וכיון) [דכיון] שהוא מודה שלא פרע אלא מחצה, והעדים מעידים שפרעו כולו דהודאת בע"ד כמאה עדים, הרי הודה לוה שהעדים [משקרים], וכמאן דליתנהו דמו לגבי דידיה והשטר עומד בחזקתו, ולאו כל כמיניה דלימא פרעתי מחצה. ואפשר דבהא מיירי שהעדים אינן מעידין שפרעו כל החוב, אלא שאומרים מאותו זמן שאמר הלוה שפרע [חמישים דינר] אנו ראינו שפרע לו מאה דינר. ואפשר כי אמת הם אומרים ופרע לו חמשים דינרין מחוב אחר וחמשים דינרין מחוב זה. מיהו מלוה לא טען כי מחוב אחר קבלן, דאם כן ליגבי מן הלקוחות, אלא מודה שלא היה חייב לו מחוב אחר. ולוה לא מרע לעדים. ועדים מרעי שטרא והוה ליה כמלוה על פה, ונשבע כמודה מקצת. דכיון דאינו גובה כי אם מנכסים בני חורין הו"ל כמלוה על פה וכהוציא עליו כתב ידו, ואי טען שפרעו כולו נאמן, השתא נמי נאמן. א"נ אע"ג דלא הוי משיב אבידה דליפטר משבועה דאירתותי מירתת, מיהו בשבועה נאמן מדין מיגו דאי בעי אמר פרעתי כולו. דרב נחמן מאי. דפליג עליה גבי עבדים ואמר גובין. וקיימא לן כרב נחמן בדיני. וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא.
<h2>דף קכט.</h2>
אי לאפוקי דרבה. דאמר שלישי כשר בראשון. מוסיף הוא. דלא שלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא אלא מאי דאיצטריכא ליה לפי מעשה שהיה. דכל היכא דאמרינן "שלח ליה ר' פלוני" ע"י מעשה היתה השאלה והתשובה. לומר מעשה שהיה כך היה ולא פליג ר' אבא. והכא אי לאפוקי מדמר בר רב אשי דאכשר באבא דאבא, הא כבר אמרינן דלית הלכתא כמר בר רב אשי. אי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא דמכשרי בעדות פיתח ונסתמא, הא כבר איתותבו. א"ל לאפוקי מדר' יוחנן וכו'.
מתניתין. המחלק נכסיו על פיו וכו'. כלומר בדברי פיו, דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו ואינן צריכין קנין ומשיכה אלא באמירה בעלמא מיקנו. וריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור. י"מ דכולה מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא, והכי קתני ריבה לאחד ומיעט לאחר, כגון שהשוה להם את הבכור, אם אמר בלשון מתנה דבריו קיימין. אם אמר משום ירושה לא אמר כלום. ואפילו רבי יוחנן בן ברוקה מודה, דהא כולה בבכור מוקמינן לה ורבי יוחנן בן ברוקה מודה בבכור דכתיב לא יוכל לבכר, הילכך לא אמר כלום לא לענין הפשוטין ולא לענין הבכור. ואין משגיחין לאותה צואה כל עיקר, שכיון שלא אמר כלום לענין הבכור בטלה צוואה מכללה גם לענין הפשוטין, שהרי אותן שריבה להם צריכים הם למלאות לבכור פי שנים הראוי לו מאותו הריבוי שריבה להם אביהם, ונמצא שבטלה הצואה שציוה להם שהרי נפחת להם ממה שציוה להם, וכיון שבטלה מכללה חזרה ירושתן לעיקר הדין שנוטל הבכור פי שנים והשאר חולקין בשוה. כך פירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל. וכן עיקר. כתב בין בתחילה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין. לרבנן אע"ג דליכא בכור, ולרבי יוחנן בן ברוקה בדאיכא בכור. ומתניתין דברי הכל היא. מצאתי כתוב בספר הרב ר' יהודה אל ברגלוני ז"ל [ספר השטרות שטר מ"ה], כתב בתחלה וכו', פירש רבינו האיי גאון ז"ל היכי דמי לשון מתנה, יטול, יזכה, יחזיק, כולן לשון מתנה. ועוד פירש במתניתא אף יחסין ויירת בראוי ליורשו, ורבי יוחנן בן ברוקה היא. ונראה מדבריו שאפילו יש שם בכור בלשון מתנה דבריו קיימין. ולא תימא בלשון מתנה בפירוש כגון יטול יזכה ויחזיק, אלא אפילו שיאמר יחסין ויירת, כיון שלא פירש בפירוש ינחל ויירש דבריו קיימין. והא מני ר' יוחנן היא. שכשם שהיה מחזיק ר' יוחנן בן ברוקה כוח היורש כשהורישו אביו יותר על שאר אחיו, כמו כן מחזיק הכא כח היורש שהאב מעדיף לו על חלקו להשוות לו את הבכור ואמרינן נמי לשון יחסין ויירת לשון מתנה הוי כדי ליפות את כחו. ומאי דבעי בגמרא היכי דמי מתנה בתחלה וכו' קאי אכולה מתניתין, והיא כולה אליבא דהלכתא.
גמרא. ודוקא אדם אחד ושדה אחת. שנמצא האדם עצמו והשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה, בהם אמר לשון מתנה. אבל באדם אחד ושתי שדות. כגון יירש ראובן שדה פלונית שבמזרח ותינתן לו לראובן שדה פלונית שבמערב, ההיא דלשון מתנה קני וההיא דלשון ירושה לא קני. דמתנה דהאיך לא מסייע לאידך אלא זאת הוריש לו וזאת נתן לו, ובההיא דירושה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולא אמר כלום. וכן בשדה אחת ושני אנשים, כגון דאמר ראובן יירש חצי שדה זו ותינתן חציה לשמעון, שמעון קנה ולא ראובן. וכל שכן שתי שדות ושני אנשים. אפילו אדם אחד ושתי שדות. דשייך לשון מתנה בההוא גברא גופיה. וכן שדה אחת ושני אנשים. כיון דשייך לשון מתנה בההיא שדה גופה. אבל שתי שדות ושני בני אדם. דלא שייך לשון מתנה לא בההוא שדה ולא בההוא גברא, אע"ג דבחדא שטרא אקני להו, אותו אדם שכתב לו בלשון מתנה קנה, ואותו אדם שכתב לו בלשון ירושה לא קנה. כי אתא רבין אמר יירש פלוני שדה פלונית וכו'. היינו שתי שדות ושני בני אדם. ר' יוחנן אמר קנה. אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן, דלרב דימי אליבא דרבי יוחנן אפילו באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם לא קנה וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם. וריש לקיש אמר. זה שאמר תינתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית. לעולם לא קנה. אותו שאמר לו בלשון ירושה. אלא אם אמר לו שדה פלונית ופלונית לפלוני ופלוני שנתתי להם במתנה ויירשום. דהא שייך לשון מתנה בכל אדם וכל שדה, והו"ל כאדם אחד ושדה אחת. אבל אדם אחד ושתי שדות זו במתנה וזו בירושה, שדה אחת ושני בני אדם לזה במתנה ולזה בירושה, לזה שאמר לו בלשון ירושה לא קנה. והאי סברא דריש לקיש אזלא כרב דימי אליבא דרבי יוחנן דסבירא ליה דלא קנה אלא באדם אחד ושדה אחת. וכי נקיט ריש לקיש מתנה באמצע לאו דוקא אלא ה"ה למתנה בתחלה ולמתנה בסוף, אלא אתא למעוטי דצריך שיוציאם בכלל אחד בלשון מתנה.
<h2>דף קכט:</h2>
נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריך יירש פלוני וכו'. נכסי לך היינו לשון מתנה, כלומר נכסי נתונים לך. ואחריך יירש פלוני, הרי לזה בלשון מתנה ולזה בלשון ירושה, וכשתי שדות דמו בההוא שדה גופיה שאין לשני בחיי ראשון כלום, והרי (ממונות) [מתנות] מוחלקין ומקבלי מתנה מוחלקין. אפילו הכי קתני קני שני, אלמא לשון מתנה דראשון מהני לשני. יחזרו נכסים ליורשי ראשון. דהא מכח שני נתן לשלישי אחריו, וכיון דשני לא זכה שלישי מנא ליה. ולקמן [קל"ו ע"ב] בהאי פירקין מקשינן ואי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ליורשי נותן מיבעיא ליה. ופרקינן אחריך שאני, כלומר שאין לשני לא גוף ולא פירות אלא אחריו של ראשון. ולא אמרי' פירא לחוד וגופא לחוד אלא היכא דאמר מעכשיו. יש מי שאומר דלא אמרינן יחזרו נכסים ליורשי ראשון אלא כשמת שני בחיי ראשון, אבל אם מת שלישי בחיי שני יחזרו ליורשי שלישי. שהפרש יש בין שני לשלישי, שהשני סופו להסתלק מן הנכסים לגמרי בשעת מיתתו ולהניח ליורשיו, דהא אפסקיה ממתנתו כשאמר ואחריך לפלוני שהוא השלישי, ומשום הכי כשמת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, דקנין פירות דראשון כקנין הגוף דמי מטעם אחריך שאני. אבל השלישי שלא הפסיקו ממתנתו אם מת בחיי שני יחזרו נכסים אל יורשי שלישי, כדאמרינן [קכ"ה ע"ב] בההוא מעשה דסבתא דאילו הוה ברא לברתא ירת. דכיון דליכא שלישי בתרא ודאי קנו יורשי שני. ומיהו קשיא לן האי סברא, דבהדיא קתני בחיי ראשון, דלא אזלינן בתר אומדנא אלא בתר פומיה אזלינן, וה"ק נכסי לראשון ואחר הראשון לשני ואחר השני לשלישי, דלעולם לא יקח השלישי כי אם מיד השני. וכן נמי לשלישי דוקא. אבל אי ליתיה לשלישי בשעת מיתת השני יחזרו נכסים ליורשי שני, כדין שני בחיי ראשון שהנכסים חוזרין ליורשי ראשון. לפי [ד]דין זה כדין זה, ואין להפריש ביניהם. ואע"ג דאמרינן גבי סבתא לירתה ואפילו לירתי ירתה ואילו הוה ברא לברתא ירית, לאו משום דסבירא ליה לשלישי ואפילו ליורשי שלישי, אלא משום דירתי ירתה הרי הן בכלל ירתה, דכולן נקראים ירתהא, דבני בנים הרי הם כבנים ויורשין כמו הבנים עצמן. ונראה לרבינו זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל שהלשון האחרון הוא הנכון, מפני שמצאנו לו סיוע בתוספתא [פ"ח ה"א]. דתניא מת שלישי עד שלא ימות השני השני אוכל פירות ואם מת יחזרו נכסים ליורשי נותן. וזו היא שנויה אליבא דר' דלא סבירא ליה אחריך שאני, וקנין פירות מן הראשונים לאו כקנין הגוף דמי. אבל לרשב"ג דאמר אחריך שאני ס"ל יחזרו נכסים ליורשי שני. וכ"כ רבינו משה ז"ל [זכיה פי"ב ה"ח] כלשון אחרון. והא הכא דכשתי שדות ושני ב"א דמי. דהא המתנות מוחלקין ומקבלי מתנה מוחלקין. וקתני דקני. ואמרינן בגמרא, וכי תימא בראוי ליורשו וכו' ור' יוחנן בן ברוקה היא, כלומר דאותן שני ושלישי ראוין ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. אי הכי מת שני אמאי קני שלישי הא שלח רב אחא בריה דרב עויא לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום. יש מי שאומר דכי אמרינן אין לשני במקום ראשון כלום הני מילי כשאין השני ראוי ליורשו, אבל אם השני ראוי ליורשו דבריו קיימין. והא ליתא, מדמתמהינן אי הכי מת שני אמאי לא שני הכא במאי עסקינן בראוי ליורשו. אלא שמע מינה דלא שנא שני ראוי ליורשו ולא שנא אינו ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום וכן עיקר. וסלקי להו בתיובתא לכולהו, בר מרבין אליבא דר' יוחנן. ולפום דקיימא לן הילכתא כריש לקיש בהא מילתא מתמהי לימא תיהוי נמי תיובתא דריש לקיש. דהא איהו נמי אמר דלא קנה עד דהויא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה, שאמר בהם לשון ירושה. ומהדרינן לא קשיא הא, דקתני בברייתא דאפילו בשתי שדות ושני ב"א קנה, היכא דלא שתק בין כל חד וחד כדי דבור, דהא שייכי בהדדי כיון שלא שתק בין זה לזה כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי. והא. דאמר ר"ל דלא קני עד דהויא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה. הא לזה בירושה ולזה במתנה או שדה זו בירושה ושדה זו במתנה לא, היכא דשתק בין כל חד וחד כדי דיבור, דלא שייכי בהדי הדדי. ונראה שלא תירץ התלמוד אלא לר"ל אבל לא לרב המנונא ולרבי אלעזר, לפי שהם הזכירו שאר דינין ולא מצאו תקנה אלא בשדה אחת ושני ב"א ושתי שדות ואדם אחד, אבל בב' שדות וב' ב"א לא מצאו תקנה בשום ענין.
והילכתא תוך כדי דבור כדבור דמי. פירש רבינו תם. שלפיכך אמרו חכמים תוך כדי דבור כדבור דמי, דהיינו כדי שאלת תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי. לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה את רבו או מי שגדול ממנו לא יוכל לתת לו שלום, ואם יאמר שלום עליך רבי ורוצה לחזור בו שוב לא יוכל לחזור בו ממקחו. וכן גבי תמורת עולה ושלמים [תמורה כ"ה ע"ב] וכן גבי נזירות [נזיר כ' ע"ב], רצו חכמים שיוכל לתת שלום לרבו ואחר כך יחזור בו. מיהו קשה קצת דבפרק בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף ומת ואחר כך קרע יצא ידי קריעה אבל קרע ואחר כך מת לא יצא ידי קריעה, ואמר רבי שמעון בן פזי אריב"ל ל"ש אלא שמת לאחר כדי דבור אבל אם מת בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע. והתם לא שייך האי טעמא שפירש. ויש לומר דלא פלוג רבנן. לבר מע"ז וקידושין. כלומר כל שני דברים שאדם מוציא זה אחר זה תוך כדי דיבור, שסיים דברו הראשון התחיל דבור אחרון, לא חשבינן ליה נמלך אלא הרי זה כאילו אמר שני דברים כאחד. ואי שניהם יכולים לתפוס כגון הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, דהא לשניהם נתכוין אלא שאינו יכול להוציא שני דברים כאחד. ואם האחד יש כוח לתפוס והאחר כמאן דליתיה, כגון ירושה ומתנה לאחד, לשון ירושה בטל ולשון מתנה קונה. ואם שניהם סותרים זה את זה כי הני דאמרינן בפרק בית כור [לעיל ק"ד ע"א] מדה בחבל הן חסר הן יתר, וכגון אסתירא מאה מעי [לעיל ק"ה ע"ב], וכגון מעשה דשכירות מרחץ [ב"מ ק"ב ע"ב] בשנים עשר זהובים לשנה מדינר בחודש, מספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון, ואזלינן בתר חזקה דממונא. והיכא דהדר ביה בהדיא תוך כדי דיבור דאמר חוזרני בי, בכל דבר הויא חזרה לבר מעבודה זרה שאם התפיס או הקצה דבר לע"ז ותוך כדי דיבור חזר בו, אפילו הכי נאסר משום חומרא דע"ז. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. ואינו נראה, דהתפסה לא שייכא בע"ז כדאמרינן במסכת עבודה זרה בפרק כל הצלמים [מ"ד ע"ב] האומר בית זה לע"ז הקדש זה לע"ז לא אמר כלום, שאין הקדש לע"ז. ואמרינן נמי במסכת תמורה בפרק כל האסורין [כ"ח ע"א] אין מוקצה לע"ז אלא לשבע שנים שנאמר [שופטים ו'] (ואת הפר) [ופר] השני שבע שנים, או עד שימסרנו לכומרים ויאכילנו כרשיני ע"ז. והתם לא שייך תוך כדי דיבור. ור"י פירש ע"ז, כגון דאמר לו אלי אתה ואחר כך חזר בו תוך כדי דיבור, לא מהני מידי, שכך היא גזרת הכתוב. ובפרק בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] חשיב מגדף בהדייהו. כגון אם גידף ובתוך כדי דיבור חזר בו לא מהני מידי. הכי איתא התם והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר מע"ז ומגדף ומקדש ומגרש, והתלמוד קיצר כאן משום דמגדף הוי בכלל ע"ז, ומגרש הוי בכלל מקדש, כי הכל טעם אחד יש להם. ודרך התלמוד הוא לקצר במקום אחד ולהאריך במקום אחר. ותוך כדי דיבור דקדושין כגון שקידש את האשה בפני עדים, וחזר ואמר תוך כדי דיבור ליהוו מתנה ולא קידושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת. וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תינשא לאחר בלא גט.
<h2>דף קל.</h2>
מתניתין. האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן. פרישנא בגמרא כולה ר' יוחנן בן ברוקא היא והכי קתני האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שמתנה על מה שכתוב בתורה, טעמא דאמר במקום בן, הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימין דברי ר' יוחנן בן ברוקא, שר' יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו, כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות, דבריו קיימין. ואם אמר על מי שאינו ראוי ליורשו, כגון אחר במקום בת ובת במקום בן לא אמר כלום. גמרא. תניא א"ר ישמעאל וכו', הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא. דוקא היכא דליכא בכור אבל היכא דאיכא בכור אי אמר משום ירושה לא אמר כלום, כדאמרי' לעיל.
<h2>דף קל:</h2>
מה ת"ל לא יוכל לבכר. לשתוק קרא מיניה ואנא אמינא בחלק פשוט הוא שנתנה תורה רשות להנחיל לכל מי שירצה דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות וכו'. כלומר אי לא כתיב לא יוכל לבכר ילפינן בכור מפשוט מק"ו. להכי איצטריך לא יוכל לבכר דבחלק בכורה לא נתנה לו תורה רשות למעוטי בלשון ירושה. ורבנן מוקמי להאי והיה ביום הנחילו את בניו, ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה, כדאיתא לעיל בהאי פירקא [קי"ג ע"ב]. וא"ת ולרבנן למה לי לא יוכל לבכר, לישתוק קרא מתרוייהו וממילא ידעינן שאין יכול לשנות לא חלק בכורה ולא חלק פשיטות, משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ומהיכא תיתי לן שיכול להתנות חלק פשיטות ובכורה. יש לומר דהוה אמינא מסברא שיכול לשנות חלק בכורה, כיון שהורע כוחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק. אין למידין הלכה [מפי תלמוד] מפורש בפ"ק דנדה [ז' ע"ב] אם אנו מוצאים משנה או ברייתא שאמרה והלכה [כדבריו אין] למידין מאותה משנה אא"כ איפסיקא הלכתא בגמרא. עד שיאמרו לו הלכה למעשה. וה"מ באותן דורות שהיו שואלין התלמידים לרבותיהם, והיה מחמיר כל אחד מהם והיה אומר לתלמיד[י]ו שלא יעשו מעשה מיד דשמא יחזור בו, עד שיאמר [זו] הלכה למעשה. אבל עכשיו אין לנו לזוז ממה שקבעו בתלמוד הלכה. דרב אשי ורבינא סוף הוראה היו [ב"מ פ"ו ע"א], ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה. ולמי נשאל בשעת מעשה אם לא נסמוך על התלמוד. אבל במילתא דלא (מיפרשא) [איתפרשא] בתלמוד, בההיא אית ליה לאיניש לשיולי למי שגדול ממנו, ולא לסמוך על דעתו במקום רבו, ולא יעשה מעשה עד שיאמר לו רבו "הלכה למעשה". ירושלמי במסכת פיאה [פ"ב ה"ד], ר' זעירא בשם ר' שמואל, אין למידין לא מהלכות ולא מאגדות ולא מן התוספות, אלא מן התלמוד כלומר מפי האמוראים. ולא מפי המעשה כלומר אין למידין מפי מעשה הכתוב במשנה ובברייתא, וכגון דרבים פליגי עליה. שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה. כמו צומת הגידין שנחתכו טרפה ואם חתך למעלה מצומת הגידין כשרה. פסקא דדינא. מי שדן את הדין כותב אותו כדי להתקיים. וחזיתו ביה פירכא. מדברי האמוראים, לא תקרענוה עד דאתיתו לגבאי. דאי אית לי טעמא. שאדע להשיב לכם, אומר לכם. (דאי) [ואי] לא הדרנא בי. שלא אתבייש לומר טעיתי. לאחר מיתה לא תקרעוניה. לבטל דברי. דאי הואי אנא וכו'. ושמא גם אתם היום או מחר תמצאו תירוץ לפירכא דידכו.
<h2>דף קלא.</h2>
ומגמר לא תגמרון מיניה. לדון, אלא כפי שנראה לכם. שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ובפ"ק דסנהדרין [ו' ע"ב] נפקא לן מועמכם בדבר המשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. בעי רבא בבריא היאך. הא דאמר רבי יוחנן בן ברוקה אם אמר על מי שראוי ליורשו. וקשיא לן האי בעיא דרבא במאי מיירי. אי מיירי בבריא שאמר באמירה לחודה, פשיטא דלא אמר כלום. ואי מיירי במתנת בריא ובקנין, פשיטא דהויא מתנתו מתנה ומאי קא בעי. ופירש הרב אבן מגש ז"ל אפילו בקנין ובשטר מיירי, כיון דבריא הוא שאמר בלשון ירושה, לא אמר ר' יוחנן בן ברוקה שיהא בריא יכול להעביר הנחלה ולמיתן בלשון ירושה ואפילו בבן בין הבנים אלא בלשון מתנה. וכ"פ הראב"ד ז"ל. ועוד כתב הרב ז"ל וזה לשונו, יש אומרים אפילו בעל פה דכיון דמחלק נכסיו בלשון ירושה התורה נתנה רשות לאב להנחיל, ולאחר מיתה הוא דקאמר, דהא בלשון ירושה הוא דיהב להו. ואי קשיא לך אי בשטר הא אמרינן [לקמן קל"ה ע"ב] אין שטר לאחר מיתה. ותנן נמי [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה, ואפילו רבי יוסי לא קאמר אינו צריך אלא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו, אבל אי ליכא זמן מודה דלאו כלום [הוא] משום דאין שטר לאחר מיתה ומעכשיו לא יהיב ליה מידי. לא קשיא, התם במתנת בריא קא יהיב ובלשון מתנה, כיון [דשייכא ביה] שטרא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל היכא דבלשון ירושה קאמר ולאחר מותו כירושה היא וירושה א"צ שטר, אלא בין בכתב בין בעל פה דבריו קיימין לרבי יוחנן בן ברוקה שהתורה נתנה לו רשות להנחיל. או דילמא דוקא בשכיב מרע שהוא קרוב למיתה ובר אורותי הוא, אבל בבריא לא אמר. עד כאן. והגיהו על זו, לא נהיר למימר דלשון ירושה עדיף מלשון מתנה. ותירץ דבכתב ידו לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה. ובבריא דומיא דשכיב מרע דהיינו מתנה לאחר מיתה דוקא. אבל מתנה מחיים פשיטא דמתנה היא בכל לשון, כדכתיב [דברים ב'] כי לבני לוט נתתיה ירושה. ורבים כזה. וכל לשון ירושה בבריא לשון ירושה.
ואמרינן בגמרא א"ל רב משרשיא לרבא ת"ש דאמר רבי נתן לרבי שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה לא כתב לה בנן דוכרין דיהויין ליכי מינאי אינון יירתון כסף כתובתיך יתר על חלוקהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי בית דין וא"ל ר' יסבון תנן אלא דקיימא לן כתובת בנין דיכרין לא טרפא ממשעבדי [וכו'] אלא ש"מ יירתון תנן. מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ר' יוחנן בן ברוקה וש"מ אפילו בבריא ש"מ. א"ל רב פפא לאביי בין למ"ד יסבון בין למ"ד ירתון הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [הני מילי] לדבר שישנו לעולם אבל לדבר שאינו לעולם לא אלא תנאי ב"ד שאני ה"נ תנאי ב"ד שאני. פירשו הראב"ד ז"ל ובעל המאור ז"ל, דרב פפא ואביי נשאו ונתנו לסתור דברי ר' נתן, ולהעמיד דברי ר' יוחנן בן ברוקה, דשנינו משנתינו כרבי יוחנן בן ברוקה. ושאל רב פפא אמאי מוכח ר' נתן דשנינו משנתינו כרבי יוחנן בן ברוקה, לעולם אימא לך כרבנן. ואע"ג דבעלמא לשון ירושה לא מהני להעביר הירושה, גבי כתובת בנין דיכרין תקינו רבנן דמהני. דהא אפילו תנן יסבון אתה צריך לומר שתיקנו שם בית דין שיועיל מה שאינו מועיל בעלמא, דבעלמא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. א"ל אביי הא מפיק ליה תנא בלשון יירתון. פירוש אם איתא דכרבנן סבירא לן, ולשון יירתון בעלמא לא מהני, בכתובה לא היו ב"ד צריכין לתקן לשון שאינו מועיל בעלמא אלא לשון שיועיל. שהרי היו יכולין לתקן לשון מכוון והוא יסבון. ותמיהא לי דילמא תקינו יירתון שלא תטרוף ממשעבדי. ויש לומר הרי היו יכולים לתקן מצד אחר שלא תטרוף ממשעבדי ולא היה להם לתקן לשון שאינו מועיל בעלמא. הדר אמר אביי הא [דאמרתי לקיים דברי ר'] נתן דאמר שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה לאו מילתא היא. דאמאי [לא אתית אליבא דרבנן], דאפילו לדידהו מהני התם לשון יירתון כיון דאיכא מתנה בסוף... אע"ג דכשתי שדות ושני בני אדם דמי, הא אסיקנא לעיל [קכ"ט ע"ב] [הא דאמרינן שלא קנה אינו] אלא לאחר כדי דיבור. ואחר כך בא רב ניחומי וסייע לר' נתן. ולפירוש זה בעיין מיהא איפשיטא, כדאסיקנא לעיל שמע מינה [אפי' בבריא ש"מ. דאע"ג דאידחו] דברי ר' נתן, מ"מ ר' נתן גילה לנו מתוך דבריו, דר' יוחנן [בן ברוקה אפי' בבריא] אמר. ותימה על הגאון ר' יצחק ז"ל דאסקה לבעיין דבריא דילן בספק. ונראה דאיהו מפרש שמעתין בע"א כמו שפירשה הרב ר' יהוסף תלמידו. ורבינו שמואל זצ"ל. וכך פירשו דרב פפא ואביי באו לדחות תא שמע דרב משרשיא, ולא לסתור דברי ר"נ, דהכי קאמר רב פפא דילמא לא אמר ר' יוחנן בן ברוקה בבריא אבל ב"ד תקינו בכתובת בנין דיכרין כדתקינו דמהני קנייה לדבר שאינו בעולם אפילו למאן דתני יסבון. ומילתא דרבי נתן מיפרשא הכי, שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה, דכיון דמהני לשון ירתון בעלמא בשכיב מרע, תקנו ב"ד דמהני אפילו בבריא בכתובת בנין דיכרין, ועשו בריא כשכיב מרע. אבל לרבנן [דס"ל] דלעולם לשון ירושה לא מהני, ואפילו בשכיב מרע, היכי תקינו רבנן שיועיל לשון שאין לו תועלת בשום מקום. והשיב אביי הא מפיק לה תנא בלשון יירתון. פירוש אם איתא דלשון יירתון אינו מכוון ואינו מועיל בעלמא בבריא, למה היו מתקנים לשון שאינו מועיל במקום שיש לשון מועיל, והוא יסבון. הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי, דלשון יירתון ודאי מועיל מן הדין בכתובת בנין דיכרין, דהוי ליה לזה במתנה ולזה בירושה. ורבינו חננאל ז"ל כתב שלא כדברי רבינו יצחק ז"ל, וכתב דאפשיטא ליה דאפילו בבריא קאמר רבי יוחנן בן ברוקה.
<h2>דף קלא:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופיא. כל נכסיו דוקא, כדאמרינן בפרק מי שמת [ק"נ ע"ב], חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו', ואמרינן נמי התם והלכתא בכל הני שמעתתא מטלטלי הוו שיור לבר מכתובת אשה. ופירש הגאון ר' יצחק ז"ל דוקא כותב אבל אומר קונה, דכיון דהא מילתא מתלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא, אין לך אלא מה שאמור בה. הילכך דוקא בכותב תלינן דלאחשובה קא בעי, דשטרא קלא אית ליה. אבל אומר ודאי לקנייה גמורה נתכוין דאם איתא דעשאה אפטרופיא שטרא הוה כתיב לה דליפוק לה קלא. וראיה לדבריו מדתנן [ק"ל ע"א] האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת וכו', משמע יירש כל נכסי, ר' יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ולא אמרינן אפוטרופוס עשאו, כדאמרינן הכא דבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס, ואפילו קטן המוטל בעריסה. אלמא כיון דלא כתב ליה שטרא לא תלינן שעשאו אפוטרופוס. ויש לפרש עוד טעם אחר במשנתנו, דכיון שאמר בלשון ירושה לא תלינן שעשאו אפוטרופוס. וכן פירש רבינו שמואל ז"ל, וסברא מעליא היא. וקשיא לן הא דאמרינן לקמן [קל"ג ע"א] שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה. ולא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס. בשלמא למאי דקס"ד לקמן שנוטלן משום ירושה דקאמר, לומר שאם אמר בלשון ירושה דבריו קיימין כדר' יוחנן בן ברוקא, לא קשיא דכיון דאמר בלשון ירושה לא אמרינן בה לא עשאה אלא אפוטרופיא. אלא [לפום] מסקנה דשמעתין דמסקינן בפירוש דהאי מימרא דרב הונא דקאמר אם ראוי ליורשו אמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה לומר שאם אמר אחריך לפלוני אין לשני במקום ראשון כלום וירושה אין לה הפסק, לפום הך מסקנא קשיא לן כיון שאמר לשון מתנה, ושטרא נמי כתב ליה, אמאי לא אמרינן לא עשאה אלא אפוטרופיא. ונראה בעיני דכיון שאמר ואחריך לפלוני לא שייך למימר לא עשאו לראשון אלא אפוטרופוס אע"פ שהראשון בנו. שהרי לא כתב לו כל נכסיו, שנתנן אחריו לאחר. ולא דמיא להא דאמרינן בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס. דהתם בבת אחת מזכה להו, הילכך כיון דזכי אחר במתנה הוי ליה כותב כל נכסיו לבנו. אבל הכא דאחריו ודאי מזכה לפלוני, לא איקרי כותב כל נכסיו לראשון. ועובדא דמייתי לקמן דההוא דהוה שכיב [מרע] אמרו ליה ניכסי למאן דילמא לפלניא אמר להו אלא למאן אמר רב הונא אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וכו', משמע דבההוא עובדא אע"ג דלא אמר אחריך קאמר רב הונא דזכה בכולן בין שהוא ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו, אלא דאשמועינן שאם היה ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, ונ"מ למי שאמר ואחריך לפלוני שאין לשני במקום ראשון כלום. התם ודאי בההוא עובדא לא שייך למימר לא עשאו אלא אפוטרופוס, שהרי בני אדם שאמרו לו נכסיו למאן דילמא לפלניא סתם (שאלתם) [שאלוהו], ולא על אפטרופסות שאלו לו אלא על ירושה, והרי הודה לדבריהם ושמע לעצתם כמו שאמר אלא למאן. מיהו בדברי רב אחא דסבר לומר בפירוש דברי רב הונא אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו', ולא מיירי כלל לענין אומר אחריך, יש להקשות אמאי לא אמרינן בראוי ליורשו לא עשאו אלא אפוטרופוס, כיון דכתב לו כל נכסיו ובלשון מתנה. וי"ל דמיירי בשאין שם יורש אלא הוא. מיהו לא משמע הכי כדבעינן למיכתב לקמן. אלא איכא לאוקומה בשאר יורשין ולא בבנו. דלא אמרינן לא עשאה אלא אפטרופיא באח בין האחין ושאר כל היורשין. דלא תלינן בעשיית אפוטרופוס אלא בכותב לאשתו או לבנו או לבתו. וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל. וכתב הרב ואי אמרת בנו מ"ט לא קני בכתיבה אלא אמרינן אפוטרופוס הוא דשוייה וכולהו יורשין קנו, הא מילתא כבר אמרינן עלה בגמרא דהלכתא בלא טעמא היא ולית לן אלא מאי דאמור רבנן. ויש לפרש דוקא בכותב לאשתו או לבנו או לבתו אמרינן דמהדר לאחשובינהו דלישתמען מיליה ולפיכך מחזר לייפות כוחן באפוטרופסות בדרך הקנאה, אבל בשאר יורשין אי בעי לשוינהו אפוטרופוס אין הדבר מצוי כל כך לייפות כוחן בדרך הקנאה. מ"מ לענין מי שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו, וכן לענין עובדא דההוא דשכיב אמרי ליה נכסי למאן, אפילו בבן בין הבנים קאמר דנוטלן משום ירושה, ולא אמרינן אפוטרופוס שווייה מן הטעמים שפירשנו. ודברים ברורים הם.
ואם כתב כל נכסיו לאשתו או לבנו וכתב קנין בשטר, איכא מ"ד קנייה גמורה היא, כיון שייפה כוחה בקנין, דכותב דוקא קאמרינן. ולי נראה דהכותב כל נכסיו סתמא קאמרינן, לא שנא בקנין לא שנא בלא קנין. דהא קאמרינן שהוא מייפה כחה בדרך הקנאה דלישתמען מילה, הילכך מהאי טעמא נמי בקנין. וראיה לדבר דהוי תלמודא, מהא דתניא כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליה שטר חוב וכו', במאי אילימא בש"מ הא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופיא, ודחיק ומוקי לה רבינא באשתו ארוסה וגרושה. ולא מוקמינן לה בשיטרי אקנייתא, כי היכי דמוקמינן בעלמא [ב"מ י"ג ע"א] הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי אקנייתא. אלא ש"מ דאע"ג דקנו מיניה לא עשאו אלא אפוטרופוס. ונראה בעיני דשמועה זו צריכין אנו להעמידה במייפה את כוחה דאמר כל נכסי לאשתי ואף כתובו. דכיון דאמרינן לא עשאה אלא אפוטרופיא, משמע דאי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל, הוה אמינא שקנתה הנכסים. וכיון דבשכיב מרע עסקינן מדאיבעיא לן לקמן [קל"ב ע"א] בבריא היאך, בידוע שלא היתה הקנאה זו אלא מחמת מיתה, כיון דהוא מחלק כל נכסיו, דהכי קיימא לן בפרק מי שמת [קמ"ו ע"ב]. וקיימא לן נמי [קנ"ב ע"א] דחיישינן [שמא] לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.
ונראה בעיני שאם אמר [תנו] מנה לפלוני וכתבו לו את השטר ולא אמר כתבו ותנו, לא בעינן מייפה את כוחו. והיכא בעינן מייפה את כוחו, כגון דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כלומר כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר, דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דהיינו לשון הקנאת בריא. כההיא דתניא דבריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין. ומשום הכי מצרכינן שיהא מייפה את כוחו, כיון שאמר כתבו ותנו, וכדאמרינן [קנ"ב ע"ב] היכי דמי מייפה את כוחו כגון שאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה. אבל כשאמר תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר, כיון שאינו מזכיר שיתנו לו את השטר, כיון שמתנת ש"מ קונה בלא שטר וגם הוא לא הזכיר נתינת השטר, אין לנו לתלות כלל שנתכוין לזכותו בשטר אלא לזכרון דברים. ושכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר כדי דיבור אמר כתבו ותנו לו את השטר, מסתמא לא לחזור בו ממתנה ראשונה נתכוין אלא ליפות את כוחו שיהא לו לראיה, והעדים כותבין מה שציוה בפניהם, ואין כותבין "ואמר לנו כתבו ותנו". לפי שנמצאו מבטלים בכך את המתנה, דמשמע דבשעה שאמר להם תנו מנה לפלוני אמר להם כתבו ותנו. ולפיכך לא הוצרך התלמוד להעמיד במיפה את כוחו לא שמועה זו ולא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וכו' דהא מיתוקמא שפיר בשכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחר [כך] ציוה לכתוב לו את השטר דלזכרון דברים בעלמא נתכוין. ולא הוצרך התלמוד לפרש במיפה את כוחו אלא במקום שהזכירו כתבו ותנו מנה לפלוני בין בברייתא בין במימרא דאמוראי לעיל. וקיימא לן נמי דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. דאיכא לאוקומה נמי כגון דאמר כל נכסי לאשתי ואחר כך שאלו ממנו אם יכתבו לה את השטר והודה [שיכתבו לה], דודאי ליפות כוחה נתכוין כמו ששאלו ממנו. א"נ כגון שאמר תנו מנה לפלוני וכתבו ותנו לו את השטר לזכרון דברים. וכי הא דגרסינן בירושלמי [פ"ח ה"ד], כתבו ותנו לו שדה פלונית לפלוני ר' אלעזר ור' שמעון בן יקים אעלין עובדא קומי ר' יוחנן אמר לון אם לזכרון דברים [כתבו] ותנו, אם לזכותו בכתב כו"ע ידעי שאין כתב לאחר מיתה. ועוד אנו מאריכין דינו בזה הענין בפרק זה. ונראה בעיני שאם אמר כתבו ותנו כל נכסי לאשתי ואיני מיפה את כחה, אפילו אפוטרופיא לא עשאה. שהרי זה בדרך הקנאה בא לעשותה אפוטרופיא. שמא לא גמר להקנות להיותה אפוטרופיא אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ומסתברא אע"פ שהאריך לשון השטר בדרך שופרא דשטרא וכתב מעכשיו ולאחר מיתה ויחזיק ויזכה במתנה זו, אפילו הכי לא עשאה אלא אפוטרופיא, שהרי זה מתכוין לעשותה אפוטרופיא בלשון מתנה ליפות את כחה, דליפוק לה [שם] שהנכסים שלה ולישתמעון מילה. הילכך מהאי טעמא נמי הוא כותב שטר זה בכל שופרא דשטרא וכדרך שטר מעליא, ולא ישנה אותו משאר שטרות. ובסתם כותב דיברו חכמים, אע"פ שנכתב כדרך שאר שטרות. מיהו אם פירש בשטר שהוא מקנה לה הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופסות א"נ שפירש בשטר "ותהא רשאה למכור ולתת במתנה לאחרים" ודאי קנתה. ולפי שלא היו רגילין לכתוב לשונות הללו בטופסי דשטרי לפיכך דיברו חכמים בסתם כותב שלא עשאה אלא אפוטרופיא.
ואיכא מרבוותא ז"ל דהוו מוקמי הא דא"ר יוחנן בן ברוקא אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין וכן הא דאמר רב הונא לקמן בשבירר דבריו. וקשיא לי אם כן ה(ו)א דתניא כתב נכסיו לאשתו ויצא עליה שטר חוב וכו', דהוי בה תלמודא במאי אי בש"מ וכו'. לוקמה כשבירר דבריו. ותמה אני על דברי הגאונים ז"ל, מפני מה אמרו דוקא כותב, שהרי דרך התלמוד להזכיר כותב בשכיב מרע במקום אומר. ומשום אורחא דמילתא נקיט, שדרך לכתוב לזכרון דברים. וכההיא דאמרינן [קל"ג ע"א] ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה. ועוד שהרי עיקר ההקנאה בדיבור, כמו שפירשנו במיפה את כוחו מיירי. [הלכך מסתמא ה"ה לאומר.] ואי משום דהלכתא בלא טעמא היא אמרינן דכוליה לישנא דוקא, הא תלמודא מדמה לה בדרך פשיטות למאי דמסתבר לדמויי. דאמרינן פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס. פירוש לא מיבעיא אם כתב מקצת נכסיו לאחר תחלה ואחר כך השאר לבנו, דודאי בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס, שהרי בשעה שכתב לבנו הוה ליה כותב כל נכסיו אלא אפילו שכתב לבנו ואחר בבת אחת חשבינן ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון שלא שייר בנכסים כלום אחר מתנת בנו. ודוקא כגון שכתב כל נכסיו לבנו ולפלוני. אבל אם כתב חצי נכסיו לבנו וחצי נכסיו לפלוני, מדהוה ליה למכתב "כל נכסי לבני ולפלוני", ולא עשה כן, אלא הקדים בנו במתנתו, לבנו נמי במתנה [הוי], דהו"ל כנותן לבנו מקצת נכסיו תחלה ואח"כ נותן השאר לאחר. והיכא דיצא עליו שטר חוב נמי גובה מן האחרון, כדבעינן למכתב קמן בפירקין. ואם כתב שני שלישין דנכסי לבנו ושליש לפלוני, ודאי לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס, דכבת אחת דמי כיון שנתן לשניהם בתוך כדי דבור. ואם כתב כל נכסיו לשני בניו שניהם אפוטרופסים. ואם כתב חצי נכסיו לבנו אחד ואח"כ כתב שאר נכסיו לבנו אחר, לראשון במתנה והשני אפוטרופוס על הבנים האחרים שהרי הוא נחשב כותב כל נכסיו לגבי הבן השני. וכן לענין אותה ששנינו [קמ"ו ע"ב] ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת, אם חזר וכתב אחר כך אותו קרקע כל שהו לאחר הו"ל כותב כל נכסיו ואין מתנתו מתנה, דמתנת ש"מ היא, ואם עמד חוזר. ויש לדון כיון דבנו שני לא עשאו אלא אפוטרופוס, ויירשו אחיו עמו, גם הראשון יירש עמהם. דהו"ל ככותב תנו ר' זוז לפלוני בני ולא חלק שאר נכסיו, דאמרינן נוטלן ונוטל שאר ירושתו, כדבעינן למימר קמן בסוף פירקין [קל"ח ע"א]. ובהא דאמרינן לאחר במתנה, איכא דקשיא ליה, כיון דבנו אפוטרופוס אחר נמי היכי קני, דהו"ל מתנת ש"מ [וצריכה קנין. ויש להעמידה במצוה מחמת מיתה דקניה] במקצת וא"צ קנין. ואיכא מאן דמוקי לה בקנין או בשטר הקנאה, דמזכה ליה מחיים, דקני בשטרא. ואומר אני לא מיפרשא שמעתין [שפיר אלא במצוה מחמת מיתה, דהא איבעיא לן בשמעתין] בבריא היאך, דדילמא כיון דקאי איהו לא משוי אפוטרופוס, ושכיב מרע כ"ז שאינו מחלק כל נכסיו ואינו מצוה מחמת מיתה כבריא חשבינן ליה לכל דבריו וכל דיניו, הילכך את"ל [דבריא] דכותב כל נכסיו לבנו (בריא) קנאם דבריא לא משוי אפוטרופוס דרך הקנאה שכיב מרע דלא מצוה מחמת מיתה שכתב כל נכסיו לבנו קנאם דאי אמרת לא עשאו אלא אפוטרופוס, אם כן כיון דאינו מחלק כל נכסיו וגם אינו מצוה מחמת מיתה כבריא חשבינן ליה, ובריא לא משוי אפוטרופוס. מיהו לענין דינא נראה לי דבנו ואחר בקנין או בשטר הקנאה, אע"פ שאינו מצוה מחמת מיתה, אחר קנה ובנו אפוטרופוס. וכגון שהוא מיפה את כוחו, דאמר "אף כתובו וחתומו והבו ליה". דכיון דאיבעיא לן בבריא היאך ולא אפשיטא, אוקי ממונא בחזקת מריה דהיינו יורשין, ובנו הוי אפוטרופוס, ואחר קנה או בשטר או בקנין. אבל אם [אינו] מיפה את כוחו אחר [נמי] לא קנה, דשמא נתכוין להקנותם גם לבנו הקנאה גמורה. דהא לא תלינן שעשאו אפוטרופוס אלא מספיקא. הילכך כיון דאיכא למימר לבנו נמי להקנאה נתכוין, הו"ל מחלק כל נכסיו, ולא היה [קנין] אלא מחמת מיתה. ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.
אשתו ארוסה ואשתו גרושה קנו. פירוש אשתו ארוסה או אשתו גרושה. ולא הויא דומיא דבנו ואחר ואשתו ואחר, היינו שכתב לשניהם כאחת. פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה. אע"ג דבנו אפוטרופוס, ולא אמרינן כיון שכתב לשניהם כאחת אחר נמי אפוטרופוס עשאו עם בנו. וכי היכי דפשיטא לן דאחר במתנה דלא משוי אחר אפוטרופוס בדרך הקנאה, פשיטא לן דאשתו ארוסה ואשתו גרושה כאחר דמו וקנו. אלא הא קא מיבעיא לן בת בין הבנים וכו'. אי כאחר דמו וקנו או לא. ה"ג וכן הגירסא בספרי ספרד, איבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל מהו אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו לא קנו לבר מאשתו ארוסה וגרושה. והלכתא כרבינא, ובת בין הבנים לא עשאה אלא אפוטרופיא. וכ"ש בת בין הבנות, דהא לא איבעיא לן כלל. דודאי בת בין הבנות כבן בין הבנים, דפשיטא לן דלא עשאו אלא אפוטרופוס. ואשה אצל האחין לא עשאה אלא אפוטרופיא. והוא הדין אשה אצל אחי אביו ואצל שאר כל היורשין לא עשאה אלא אפוטרופיא. ואם כתב כל נכסיו לבנו ואשתו, ויש שם בנים אחרים, תרוייהו עשאן אפוטרופסין. ואם אין שם אלא אותו הבן מספקא לן אי אמרינן פלגא יהיב ליה ופלגא יהיב לאשתו להתעסק בו לבנו. ונראה דכיון דיהיב בידיה פלגא, אם איתא דכולהו לדידיה שבקינהו, לדידיה הוה יהיב להו.
<h2>דף קלב.</h2>
בבריא היאך. בריא שכתב כל נכסיו לאשתו ולכל הני. כגון שכתב להם במתנה מהיום לגמרי א"נ מהיום ולאחר מיתה, מי אמרינן דמתנה גמורה היא, דאי משום כבוד הא קאי איהו ויכבדום מאימתו. או דילמא ניחא ליה דלישתמעון מילה מהשתא. לפי שעתידין להיות כפופים לה. הכותב לאשתו פירות נכסיו. שעכשיו הן בעין. א"נ דאקני לה קרקע לפירותיו. גובה כתובתה. מגוף הקרקע. למחצה לשליש ולרביע. כלומר אם כתב לה מחצית הקרקע עצמו או שלישיתו או רביעיתו, גובה כתובתה משאר הקרקע. כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב. שזמנו לאחר שיעבוד הכתובה וקודם זמן המתנה. רבי אליעזר אומר תיקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה. דליפות כוחה כתב לה מתנה זו לזכות במותר הנכסים, אבל היא לא מחלה שיעבוד כתובתה שעל נכסים אלו בשביל מתנה זו. [שאם תיבטל מתנה זו] בשביל בע"ח הקודם תחזור עליהם מכח שיעבוד כתובתה. וחכמים אומרים תיקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת [מכאן ומכאן]. ממתנתה ומכתובתה, שהרי בעל חוב טורף את הנכסים מידה הואיל וזמנו קודם לזמן המתנה. ותקרע כתובתה לאו דוקא, שאינה מוחלת כתובתה, שאם קנה נכסים אחר כן תגבה מהם כתובתה כדאמרינן לקמן בשמעתין. אלא הני נכסים דיהיב לה מחלה שיעבוד כתובתה דלא תגבה מינייהו כתובה הואיל ובמתנת חנם באו לידה, דאינה נותנת אל לבה שיטרפם בעל חוב בחובו. אבל אם קנה נכסים אחר כן תגבה מהם. ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. מיהו מחילה בטעות ליתא, דהא ההיא מתנה גמורה היתה. דאי הוו לבעל זוזי הוה מסלק להו בזוזי, וכדאמרינן בפרק כל שעה [פסחים ל' ע"ב] דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה. בבת אחותי כלה. בת אחותי היתה כלתי שנשאה בני. רב עוירא. דאית ליה דבכולהו נשי קנו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. מוקים לה בכולהו. כלומר מוקי האי ברייתא דקתני כתב כל נכסיו לאשתו באשה אצל האחין ואשתו ארוסה ואשתו גרושה. אבל באשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל לא מצי לאוקומה, דהא סבירא ליה דלא קנו. ורבינא. דאית ליה דבכולהו נשי לא קנו לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה [מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה]. אבל באשה אצל אחין ואשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל לא מצי לאוקומה, דהא סבירא ליה דלא קנו. והוא הדין דמצי לאוקומה להאי ברייתא כגון שאמר לה בפירוש "במתנה גמורה אני נותן לך ולא בתורת אפוטרופיא". הלכה תיקרע כתובתה. הא דאיצטריך רב נחמן למפסק הלכתא כחכמים, דפשיטא דהלכה כרבים וכל שכן במקום ר' אליעזר. משום דס"ל לרב נחמן בעלמא דאזלינן בתר אומדנא וסד"א הכא נמי ניזיל בתר אומדנא ותיקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה כר"א, קמ"ל דטעמא דרבנן נמי דאמרי תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן משום אומדן דעתא הוא דניחא ליה דליפוק עלה קלא וכו'. ושמע שמת בנו. ואין לו יורש מיוצאי ירכו. וכתב כל נכסיו לאחר. כלומר בלשון מתנה ולא בלשון ירושה. מתנתו מתנה. כיון שלא פירש אם אין בני חי ש"מ דבכל ענין נתנה לו, דלא אזלינן בתר אומדנא. ור"ש בן מנסיא אזיל בתר אומדן דעתא.
תנן התם. במסכת פיאה ספ"ג. הכותב נכסיו. ומשום דבעי עלה רבא בבריא היאך נקט לה הכא. לבניו. ה"ה לאחרים. איבדה כתובתה. ולא איבדה לגמרי, שאם יקנה נכסים אחר כן תגבה מהם מותר כתובתה כדאמרינן לקמן אילו הדר קני מי לא שקלא וכו'. אלא איבדה כתובתה מהני ניכסי. כיון שנתרצית בחלוקה זו שעשה בעלה וגם נתן לה קרקע כל שהו, ודאי מחלה שיעבוד כתובתה מהני ניכסי. ודוקא שחלק כל נכסיו, אבל אם שייר אפילו חד דיקלא שלא חילק אותו, אמרינן לקמן [קל"ג ע"א] מיגו דנחתא לההוא דיקלא נחתא נמי לכולהו ניכסי. דהא דשתקה ולא ערערה, לפי שהניח את הדקל, וסברה למה אערער עכשיו עד שישומו ב"ד את הדקל ואטרפנו ואח"כ אערער על הבנים ואטרוף מהם המותר, ולא הויא שתיקה דילה מחילה אלא היכא דחילק כל הנכסים. ומשום האי טעמא מספקא לן גבי בריא, דדילמא כיון דאיכא למימר הדר קני סברה למה אערער עכשיו עד אשר אראה אם אמצא מקום לגבות מצד אחר. וכיון דמשום הכי שתקה לא הויא שתיקתה מחילה, אלא תלויה ועומדת אם תערער על אלו אם לאו. והכא [נמי כיון] דשבק לה מידי למיטרף, להכי שתקה עד שתטרוף, ואחר כך תצעק על המותר. [ועל אלו הדעות] נבנית כל ההלכה. והדרינן לפרשה במזכה להם על ידה. ואע"ג דתניא בפרק [ואלו נדרים (פ"ח ע"ב)] ואלו שאין זוכין להן על ידי בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים ואשתו אם אין [לה חצר] באותו מבוי. דאי אית לה חצר באותו מבוי מיגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני [כדאמר] התם. הכא מיירי שהיא עצמה נתנה לו סודר שלה להקנות להם לבנים, וכיון שכן רוצה [היא] שיקנו. ושמואל אמר. לא בעינן כל כך, אלא שתהא שם ויהיה מחלק לפניה והיא שותקת. ור' יוסי בר' חנינא. מיקל מכולהו, דאפילו לא היתה שם ולא חילק בפניה, אלא שאמר לה טלי קרקע [זה] בכתובתיך, והיא שתקה ולא עירערה ודאי מחלה. ומקולי כתובה שנו כאן. כדאקילו לגבי זיבורית ולגבי שבח דבעל חוב גובה את השבח אבל לא אשה בכתובתה, דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. אבל גבי בעל חוב לא מקילינן, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
<h2>דף קלב:</h2>
בגמרא אסיקנא דת"ק דמתניתין דקתני הכותב נכסיו לבנו וכתב לאשתו קרקע כל שהו איבדה כתובתה, כתיבה וקבלה בעי. כלומר שיכתוב לה קרקע כל שהו, ושישאלו את פיה ותתרצה במתנה שנתן לה. והני אמוראי דמפרשי דלת"ק בכתיבה סגי מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, הא אתותבו. ור' יוסי פליג עליה דת"ק דלר' יוסי בחדא סגי או בכתיבה או בקבלה. כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה. פירש רבינו שמואל בשם זקינו רבינו שלמה ז"ל דרב נחמן כשמואל רביה סבירא ליה דאמר במחלק לפניה והיא שותקת, וסבר לה כר' יוסי דסגי ליה בכתיבה. ואע"ג דרב ושמואל ור' יוסי בר' חנינא הא איתותבו, לא איתותבו אלא מההיא סברא דהוה סבירא להו דלת"ק בחדא סגי בכתיבה או בקבלה, וההיא סברא ליתא דת"ק כתיבה וקבלה בעי. מיהו לר' יוסי דסבר דבכתיבה או בקבלה סגי, איכא למיפרך נמי כדפרכינן לעיל, משום דכתב לה קרקע כל שהו איבדה כתובתה. וצריך לשנויי אליבא דר' יוסי לכל חד מהני תלתא אמוראי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ורב נחמן סבירא ליה דסגי ליה בקבלה או בכתיבה, וקאי בשיטת שמואל רביה דפריש לה לכתיבה במחלק לפניה והיא שותקת, ולא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון ששכיב מרע [הוא] ומחלק כל נכסיו ליכא למימר הכי. זה לשון רבינו שמואל ז"ל. מיהו לא משמע הכי, אלא לכאורה משמע דפליג רב נחמן אדשמואל, מדלא קאמר אנא כשמואל סבירא לי. ונראה כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל שפירש כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה, היינו בכתיבה וקבלה. כלומר שיכתוב לה קרקע כל שהו ושישאלו את פיה ותתרצה במתנה שנתן לבנים כת"ק. והוא כתורת שותפין שאינן קושרין שיתוף אלא ברצון שניהם. והלכתא כרב נחמן. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל [כתב כ]דבריו. וכתב עוד כי כל זה האמור בשמועה זו מקולי כתובה הוא, כדאמרינן בסמוך [למימריה] דר' יוסי בר' חנינא מקולי כתובה שנו כאן. ואמימרא דכולהו אמוראי קאי, דכולהו [מקולי כתו]בה הוא מה ששנו במשנתנו. אבל בעל חוב כה"ג לא מחל שיעבודו אפילו בכתיבה וקבלה, לפי שיכול לומר השני נוח לי והראשון קשה ממנו.
והרב ר' אברהם [בר' דוד ז"ל פירש] שמועה זו בענין אחר, אמר רב במזכה להם שטר על ידה, שמע מינה אחולי [אחלה]. ושמואל אמר וכו' והוא מיקל יותר. מיהו תרוייהו רב ושמואל בעו כתיבה ולא בעו [אמירה עם] כתיבה. ור' יוסי בר' חנינא מיקל מצד אחד ומחמיר מצד אחר, דסבירא [ליה דאפי'] בלא כתיבה אלא באמירה בעלמא הפסידה כתובתה. ומחמיר מצד אחר דבעי [שיאמר] לה על אותו חלק שיהא לכתובתה והיא שותקת דהיינו קבלה עליה, אבל בסתם באמירה בעלמא לא. ואסיקנא בגמרא דת"ק כתיבה וקבלה בעי, וכל הני אמוראי מפרשי אליבא דת"ק ולא בעו אלא חד. ותיובתא דכולהו. א"ל רבא לרב נחמן הא רב הא שמואל והא ר' יוסי בר' חנינא. אע"ג דאיתותיב איכא למימר בד"א דר' יהודה בא לחלוק, אבל ת"ק או בכתיבה או בקבלה סגי. וכתיבה בלא קבלה לשם כתובה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וליכא תיובתא לחד מינייהו. א"ל שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים וכו'. משמע דלא בעי לא כתיבה ולא קבלה לשום כתובה, אלא במחלק לפניה ואפילו באמירה וחלק לה ביניהם ושתקה אבדה כתובתה. וקסבר רב נחמן שתיקה זו הא זו היא קבלתה. וכר' יוסי דאמר אם היתה שם וקבלה עליה כתובתה. וכולה ר' יוסי קתני לה. והנך מעשים דלקמן מוכחי דלא בעי רב נחמן לא כתיבה ולא קבלה לשום כתובה אלא שתיקתה וחלוקה (ביניהם) [בפניה] ע"כ.
בבריא היאך. בריא שכתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו שעשאה שותף בין הבנים, מי אבדה כתובתה או לא. מי אמרינן בש"מ הוא שאבדה שיעבוד כתובתה שעל נכסים אלו דהא ידעה דלית ליה נכסים יותר ולא יהיו לו יותר דסברה מיית, והילכך היה לה לערער במתנה ומדשתקה ודאי מחלה. אבל בבריא לכך שתקה סברה הדר קני ואגבה מהם, כדכתבינן בשטר הכתובה ודעתיד אנא למיקני, וכיון דלהכי שתקה לא אבדה שיעבוד כתובתה מהני נכסי ותטרוף מהם היום או מחר. או דילמא השתא מיהת לית ליה ולא מסקא אדעתה דילמא הדר קני, וכיון דלא מסקה אדעתה הוה לה למחויי ומדשתקה ודאי מחלה שיעבוד כתובתה מהני ניכסי. מיהו אם יבואו לו נכסים היום או מחר תטרוף מהם. וסלקא בתיקו. וכתב רבינו חננאל יש מי שאומר דכל תיקו כה"ג חולקין. ויש מי שאומר דהכא נמי מקולי כתובה דיינינן בה ולא גביא כלום. ומצאתי בנוסחאות הלכות ספרדיות, כיון דסלקא בתיקו אית לה כתובה, דממונא בחזקת אלמנה הוא, דלא דחינן שטרא מעליא משום ספיקא בעלמא.
ההוא שכיב מרע דאמר להו פלגא לברת וכו'. שתי בנות היו, וחילק להן כל קרקעותיו, והקנה לאשתו שליש מן הפירות. וקס"ד השתא דפירות מחוברין הוו. כה"ג מאי. מי מחלה שעבוד שיש לה מהני מקרקעי בשביל שעשאה שותף בין הבנות בחלוקת הפירות, או דילמא הואיל ולא עשאה שותף בגוף הקרקע תחזור ותטרוף מותר כתובתה מן הבנות. אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד. לאכול פירותיו עד שייבש האילן איבדה כתובתה. שהרי עשאה שותף לבנים בקרקע. דהא יניקת קרקע אקני לה. והוא הדין לפירות מחוברין בלא הקנאת אילן. אלא רבותא קמ"ל דאע"ג דגוף האילן אינו שלה כשייבש והשתא לית ביה פירא, אפילו הכי כקרקע דמי, וכל שכן אי אקני לה פירות גופייהו שגדלו כבר ומחוברין בקרקע. הכא פירא הוא. פירות בעלמא נינהו. דבפירות תלושין מיבעיא לן. מטלטלי לא קאמינא. דבמטלטלין ודאי לא איבדה כתובתה, דלא חשיבי לה, דקרקע כל שהו [תני] במתני' ולא מטלטלין.
ההוא שכיב מרע דאמר להו תלתא לברת וכו'. שליש מנכסי לבתי, ושליש לבתי השניה, ושליש לאשתי. דהיינו עשאה שותף בין הבנות. ומן הדין איבדה כתובתה מהני תרי תילתי שנתן האב לבנות, ולא תיטרוף עוד מהם מחוב כתובתה כלום אא"כ יקנה עוד בעלה נכסים אחרים אחרי כן, שהרי מנכסים הבאים לא מחלה שיעבודה. ואיתרמי מילתא דלא קנה נכסים אחרים עוד אלא מהני ניכסי עצמם חזר וקנה. דשכיבא חדא מבנתיה. בחייו. וחזר וירשה. שהאב יורש את בתו. סבר רב פפא למימר. לית לה להאי איתתא אלא תילתא דיהב לה בעלה. דמהאי תילתא דחזר וקנה הבעל לית לה מידי, כי לא ממקום אחר בא לו אלא מהנכסים עצמן של הבנות שכבר מחלה שיעבודא שעליהם. ולהכי לא הדרי משתעבדי לה.
<h2>דף קלג.</h2>
א"ל רב הונא. אילו חזר הבעל וקנה נכסים אחרים אחר כן מי לית לה לאשה, הא ודאי אית לה דנהי דמחלה שעבודא לבנות בשביל שעשאה שותף ביניהן, חוב כתובה מיהא לא מחלה, שאם תמצא מקום אחר לטרוף כגון שיקנה נכסים אחר כן טורפת מהם. כדכתיב בשטר הכתובה ושעתיד אני לקנות, שהנכסים העתידים נשתעבדו לה. וכיון דאילו הדר קני מאדם אחר או ממורישיו אית לה לאשה, הכא נמי כי נפלו לה מאותן נכסים עצמן אית לה. דמה לי אותן נכסים מה לי נכסים אחרים.
ההוא דפלגינהו לניכסיה לבניה ולאיתתיה ושייר דיקלא. כל נכסיו חילק לאשתו ולבניו בצואת שכיב מרע. דהיינו שותף בין הבנים. ולא שייר אלא דקל אחד שלא פירש למי. אבל אותן נכסים שחילק לבנים אין לה לטרוף, שכבר מחלה להם שעבודא משום דנעשית שותף ביניהם. אמר ליה רב יימר לרבינא אי לית לה. כתובה מחלק הבנים משום דמחלה להם כתובתה מפני שעשאה שותף ביניהם. דיקלא נמי לית לה. דהא ידעה ליה להאי דקל ומחלה ליורשים כל כתובתה. אלא מאי אית לך למימר, מאי טעמא נחתא לדקל לגבות ממנו, משום דלא מחלה כתובתה שהרי הניח לה דקל לגבות ממנו שלא רצה לחלוק לבניו. וכיון שכן מיגו דנחתא לההוא דיקלא נחתא נמי לחלק הבנים. דהאי דשתקה ולא עירערה, לפי שהניח לה דקל, דאמרה אמאי מערערנא השתא עד שישומו את הדקל ואטרפנו, ואחר כך אערער על הבנים ואטרוף מהם המותר. דלא הויא שתיקתה מחילה, אלא היכא שחילק כל הנכסים ולא שביק לכתובתה מידי. ההוא דהוה קא שכיב. היה נפטר לבית עולמו. אלא למאן. כלומר מאן (בו) [קא] שקיל נכסיו אלא הוא. והוי כמאן דאמר נכסי לך אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, דלשון "אלא למאן" וכן לשון "נכסי לך" שתי לשונות משמע. כשהוא ראוי ליורשו משמע לשון ירושה, וכשאינו ראוי ליורשו משמע לשון מתנה. סבר רב אדא בר אהבה. לפרושי למאי נ"מ, ומה בא רב הונא ללמדנו, אם ראוי ליורשו שנוטלן משום ירושה, אלמנתו ניזונת מנכסיו, שתהא אלמנתו של מת ניזונת מנכסים שהוריש לזה. כדתנן [כתובות צ"ה ע"ב] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, כלומר יורשים. ואע"ג דהורע כחו כי אמרינן שהוא לשון ירושה, לא קפדינן בהא. דלעולם פסקה למילתיה דלשון נכסי לך בראוי ליורשו כלשון ירושה לכל מילי. ואם אין ראוי ליורשו שנוטלן משום מתנה אין אלמנתו ניזונת מנכסיו. כדתנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים משום תיקון העולם. דהוו מזונות דבר שאין לו קצבה ואין יכולין לקוחות ליזהר. ובין מתנה ובין מכר הוו משועבדין.
אמר ליה רבא מיגרע גרע וכו'. אלמא במתנת שכיב מרע נמי למי שאין ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו. ואע"ג דתנן [שם] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, ומתנה נמי איקרי משעבדי, ה"מ מתנת בריא, אבל מתנת ש"מ דלא קניא אלא לאחר מיתה כדאמר רבא לקמן [קל"ז ע"א] תרוייהו מזונות והמתנה בהדי הדדי קא אתו לאחר גמר מיתה. הילכך טריף מזוני [מינה], דמתנת שכיב מרע לא אקרי משעבדי לגבי מזונות אלמנה. אבל מ"מ לגבי שאר מילי מיקרי משעבדי. כגון לגבי בעל חוב, דאם נתן מטלטלין במתנת ש"מ אין בע"ח גובה מהם, כמו שנתן מתנת בריא. דאמרינן התם במסכת גיטין [נ' ע"ב] גבי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, ואמרינן דבמתנה עבוד רבנן תקנתא. ומייתינן ראיה משכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני [ואחריו שלש מאות לפלוני] ואחריו ארבע מאות זוז לפלוני, יצא עליהם שטר חוב אין גובה אלא מן האחרון. ומסקינן דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא. ש"מ דלא שאני לן בין מתנת ש"מ למתנת בריא. ואע"ג דדחינן להאי אוקימתא, לא חיישינן לה דשינויי דחיקי ניהו. וכ"פ הגאון ז"ל התם. ואע"ג דמשעבדי נינהו לגבי בע"ח, לגבי מזונות לא איקרו משעבדי כיון דלא קני אלא לאחר מיתה הרי הוא כירושה דממילא. ומיהו חזינן [כתובות ס"ט ע"א] באחין ששעבדו, דהוי משועבד דלאחר מיתה, דלא גבו מינה מזון הבנות. ושמא שאני לן בין משעבדי דאחין, למשעבדי דאבא דלאחר מיתה. ואיכא רבוותא דלא גרסי "השתא". ומפרשי הכי, אטו יורש מגרע גרע, כיון דבכוח מתנה אתא לידיה, מה לי ראוי ליורשו מה לי אחר. אלא בין יורש בין אחר אין אלמנתו ניזונת מנכסיו. דמתנת שכיב מרע משעבדי איקרי גבי מזונות, כדאמרינן גבי בעל חוב. ולא חש להם הגאון ז"ל.
והרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל כתב, מהאי מימרא דרבא שמעינן, דהיכא דאיכא עליה דאיניש מלוה על פה, וכתבינהו לניכסיה לאחר במתנת שכיב מרע, דדינא הוא דאתי ההוא בעל חוב וטריף לה מיניה דמקבל כי היכי דטריף ליה מן היורשין. ואי הוו ליה מטלטלי ויהבינהו במתנת שכיב מרע דינא הוא דאתי בעל חוב, בין מלוה בשטר בין מלוה על פה, ומפיק להו מיניה דמקבל למיגבא מינייהו ההוא חוב דיליה כי היכי דמפיק להו מן היורשין. דהא מתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן. אלא דירושה אלימא מיניה דאילו ירושה דאורייתא ומתנת שכיב מרע מדרבנן.
כתב הרב ר' יונה לדעת הגאון ר' יצחק מוציאין במתנת ש"מ למזון האשה והבנות וה"ה למלוה ע"פ. ונראה לפי לשון הגמרא שאם בא בע"ח ליפרע מעזבון המת אע"פ שיש יורשין שירשו הקרקעות מאביהם, נפרע תחילה משאר מקבלי מתנות כמו מן היורשין. מדאמרינן השתא ומה ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנה מדרבנן לא כ"ש. אלמא ראוי להוציא מן (האלמנה) [מקבל מתנה] יותר מלהוציא מן היורשין. הילכך כי הדדי משוינן להו להאי דינא, וגובין כולן. ולא חשבינן לנכסי יורשין בני חורין במקום מקבלי מתנות. ועל דבר זה אני תמה, כי היה נראה שנפרעין תחלה מן היורשין במקום מקבלי מתנות. ויש לפרש אף לפי דרך הרב הגאון ז"ל, דוקא בכותב נכסיו לאחד מבניו קא חשבינן ליה כמקבל מתנה לענין מיגבא מיניה במקום מקבל מתנה ממה שנתן לו יותר על חלקו. דאע"ג דיורש הוי, מ"מ מה שמנחיל לו יותר על חלקו כמתנה חשיב. ואי לאו דעבד ליה ניח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה. היינו דאמרינן השתא ומה ירושה דאורייתא דאלימא טפי אמרת דאלמנתו ניזונת מנכסיו אע"פ שהאב הנחיל לו יתר מחלקו ולא חשבי' לה כמשעבדי, מתנת שכיב מרע דרבנן דלא אלימא לא כל שכן דלא חשבינן לה למשעבדי. דכל דיהיב שכיב מרע כירושה חשבינן לה, ומלוה על פה גובה ממנו. ברם כך נראין הדברים, שאם אמר תנו מנה לפלוני ולפלוני, ודאי בעלי חובות גובין תחילה מן היורשין, לפי שדעתו של נותן שיותן אותו מנה לאותן בני אדם והשאר יהא לבניו. וכדרך שאמרו [גיטין נ' ע"ב] בענין מי שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון. ומפרשי רבוותא הא דנקט אחריו, דוקא היכא דנותן לזה מאתים ולזה שלש מאות. אבל אם מאתים לפלוני ומאתים לפלוני, כיון דהוה מצי למימר ארבע מאות לפלוני [ופלוני] ולא אמר, ודאי להקדים זה לזה נתכוין. הילכך אם אמר תנו מנה לפלוני בני, ומאתים לפלוני שאין ראוי ליורשו, דינן שוה ויצא עליו שטר חוב גובה מכולן כאחד. ואם אמר מנה לפלוני בני ואחריו מאתים לפלוני, אי נמי מנה לפלוני בני, ומנה לפלוני, בנו קודם, אע"פ שהוא יורש והאחר מקבל מתנה, כיון שהקדים את בנו לאותו מקבל מתנה ע"כ.
בגמרא אמרינן אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עוא וכו'. כלומר רב הונא אתא לאשמועינן כרב אחא, שאם אמר "אלא למאן ואחריו לפלוני" אם הראשון ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואין לה הפסק ואם ראשון אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה ויש לה הפסק לדברי ר' יוחנן בן ברוקא דס"ל דאב יכול להוריש כל נכסיו בלשון ירושה לאחד מבניו. אם אמר לאחד מהם נכסי לך ואחריך לפלוני, ולא פירש לא לשון ירושה ולא לשון מתנה, אין לשני במקום ראשון ויורשיו כלום, בין שהשני ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו. שאין כאן לשון מתנה להאי ראשון, אלא מסתמא ללשון ירושה איכוין הנותן במאי דקאמר נכסי לך. דכיון דלראוי ליורשו בלשון ירושה סגי, מסתמא ללשון ירושה איכוין. וכיון דלשון ירושה הוא אין לה הפסק. ודוקא דראשון ראוי ליורשו. אבל אם ראשון אינו ראוי ליורשו, כיון דלא סגי ליה בלשון ירושה עד דאיכא לשון מתנה, לשון מתנה הוא, ויש לה הפסק. ודוקא לרבי יוחנן בן ברוקא, אבל לרבנן אע"פ שהראשון ראוי ליורשו, כיון דלא מהניא להו לשון ירושה כי אם לשון מתנה, ודאי מאי דקאמר לראשון נכסי לך לשון מתנה, ויכול להפסיק. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. ותו ליכא לאקשויי מדתניא [קכ"ט ע"א] האומר תנו שקל לבני וכו' עד ואם אמר מתו יירשו אחרים תחתיהם, דמשמע מינה דאע"ג דראשונים ראויים ליורשו אפילו הכי אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, ולא אמרינן ירושה אין לה הפסק. דשאני התם דבפירוש אמר תנו שקל לבני. וכן פריק קושיא זו הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל. וזה לשונו שכתב בספר המאור, הפירוק הנכון בקושיא זו, דלא אמר רב אחא בר עוא אלא באומר נכסי לך, שלא הזכיר בפירוש לשון מתנה. וזה שאמר שאין לשון מתנה [אלא] לשון ירושה. פירושו שאינו לשון מתנה אלא לשון ירושה. ודומה לו במס' ע"ז [ס"ו ע"ב] שאין טעם כמון אלא ריח כמון, והוא כמו שאינו טעם כמון אלא ריח כמון. אף כאן פירוש שאין לשון מתנה, שאינו לשון מתנה. אבל בלשון מתנה לא אמר שיהא לשון ירושה. אבל הגאונים ז"ל מפרשים דבלשון מתנה (נמי) מפורש [נמי] הוי לשון ירושה בראוי ליורשו. והנותן מתנה לראוי ליורשו אע"פ שהזכיר בפירוש לשון מתנה אינו יכול לומר אחריך לפלוני לדעת ר' יוחנן בן ברוקא. דכל לשון מתנה לראוי ליורשו לשון ירושה הוא וירושה אין לה הפסק. אבל לרבנן כיון דאפילו לראוי ליורשו צריך לשון מתנה כל לשון מתנה לראוי ליורשו לשון מתנה הוא ויש לה הפסק. וליכא לאקשויי עליה דרב אחא בר רב עוא מדתניא תנו שקל לבני בשבת וכו'. דכי אמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק הני מילי היכא דאקנינהו ניהליה לכולהו נכסי דאע"ג דבלשון מתנה אקנינהו ניהליה כיון דראוי ליורשו הוא אינו יכול לומר אחריך לפלוני, שאין לשון מתנה לראוי ליורשו לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. אבל בברייתא לא אמר נכסי לבני ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם, אלא תנו שקל לבני בשבת הוא דקאמר. דאשתכח דלא אקנינהו מנכסיה אלא שקל בשבת בלחוד ושארא להנהו אחריני הוא דאקנינהו לאחר מיתת בניו. וזה שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן אינו דומה לאחריך דרב אחא בר עוא, שהרי לא נתן להם הכל כדי שיהא אם מתו יירשו אחרים תחתיהם דאחרים דרב אחא בר עוא. אלא שקל אחד הוא שנתן להם בשבת. הילכך מה שהגיע לידם הוא שנתן להם. ומשמתו ולא הגיע לידם איגלי מילתא שלא הגיע להם אותו ממון כלל לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה. והתירוץ הזה נכון. ויש מן החכמים מתרצים דכי אמרינן ירושה אין לה הפסק הני מילי כשבאה המתנה לידו, וכיון דירושה אין לה הפסק אין לשני במקום ראשון כלום. אבל הכא לא קאמר נכסי לבני, אלא נתן הנכסים ביד שליש ואמר שיתנו להם שקל. וכיון דלא נתן בידו ליכא למימר דהו"ל לשון ירושה ואין לה הפסק. שאפילו השקל שנתן, אם מתו יירשו אחרים תחתיהן. כתב הרב ר' משה ז"ל [זכיה ומתנה פי"ב ה"ד] שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה ראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה קנה השני מה ששייר ראשון. נותנין להם סלע. שלא אמר שקל אלא כדי לזונם בצמצום ולא יותר מכדי צורכם. אל תתנו. הוי קפידא ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם גלי דעתיה דניחא ליה בצימצום, כי היכי דלשתייר מהנהו ניכסי להנהו אחריני. ודוקא אמר שקל.
<h2>דף קלג:</h2>
מתניתין. מה שעשה עשוי. משום סיפא נקט לה, שאין רוח חכמים נוחה הימנו. גמרא. מי פליגי רבנן וכו' דרבנן סברי אין בניו נוהגין כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא. ת"ש דאמר ליה וכו'. אלמא פליגי רבנן עליה מדאמר שמואל הכי. דאי לא תימא הכי שמואל דאמר כמאן. והכי הלכתא כרבנן, דקם שמואל כותייהו. ותהי עונותם על עצמותם. בניהם קרי עצמותם.
<h2>דף קלד.</h2>
מתניתין. האומר זה בני נאמן. בגמרא מפרש לפטור את אשתו מן היבום, ואע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי ולא ידעינן אי אית ליה בני אי לא, נאמן הוא לומר יש לי בנים כדי לפטור אשתו מן היבום. וה"ה דמצי למתני האומר יש לי בנים נאמן, אלא משום סיפא דקתני זה אחי תני רישא נמי זה בני. זה אחי אינו נאמן. מתניתין מילי מילי קתני. רישא קתני האומר זה בני [נאמן] לפטור את אשתו מן היבום ואע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי. וסיפא קתני האומר זה אחי אינו נאמן, כגון דלא מוחזק לן לא בבני ולא באחי, דקיימא ההיא איתתא בחזקת היתר, אינו נאמן לומר יש לי אחין כדי לאסור את אשתו ולהזקיקה ליבום. וכן אם יש לו אחים שמשתתפים עמו בירושת אביהם, אינו נאמן לומר על אחד גם זה אחינו, כדי שיטול חלק בנכסים עם אחיו. אבל נוטל הוא עמו בחלקו, שהרי הודה לו שהוא אחיו. כגון שלשה אחים שמת אביהם והניח להם שלש מאות זוז, ונטל כל אחד מהם חלקו שהוא מאה זוז. ואמר אחד מהם על אחד שהוא אחיהם, והשנים האחרים אומרים אין אנו יודעים אם אחינו הוא אם לאו, אינו יכול ליקח מחלק השנים כלום, שהרי אינם מודים לו שהוא אחיהם. אבל נוטל הוא מחלק זה האח שהודה לו שהוא אחיהם עשרים וחמשה דינרין שהרי הודה לו שאחיהם הוא. ואילו חלקו שלש מאות אלו לארבעה חלקים לא היה מגיע לכל אחד מהם אלא שבעים וחמשה זוז בלבד, ועכשיו שחלקו לשלשה חלקים ונוטל זה האח המודה לו שהוא אחיהם מאה. נמצא שיש בידו מחלק האח הזה בהודאת עצמו עשרים וחמשה דינרים, לפיכך נוטלן ממנו אותו אח. ואם מת זה האח שנטל מאחיו עשרים וחמשה זוז, יחזרו אותן כ"ה דינרין לאח לבדו, שהוא לבדו הודה לו שהוא אחיהם, שהרי ממנו נוטלם. ואין האחים יכולים לומר לו הרי אתה מודה שאחינו הוא ויש לנו חלק בירושתו, לפי שעל הודאתו אין מגיע לו מירושתו פחות מכ"ה זוז אלו. שאילו נתנו לו כל אחד מהם חלקו כפי הודאת זה האח שהודה לו שהוא אחיהם, היה גם כן מגיע לכל אחד מהם מירושתו כ"ה זוז. אבל אם היו לו נכסים אחרים שקנאם ממקום אחר ומת, יירשו האחים בהם עם זה האח שהודה לו שהוא אחיהם מפני שיכולים לומר הרי אתה מודה שאחינו הוא ויש לנו חלק בירושתו. ואינו יכול לומר להם אם אחינו הוא תנו לי חלק בירושתו מחלקו בנכסי אבינו, שהרי אפילו נתנו לו בעודו חי כל אחד מהם חלקו בירושתו בנכסי אביו לא היה מגיע מירושתו לזה האח שהודה לו שהוא אחיהם יותר מאותן כ"ה זוז שהוחזרו לו. מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו'. לקמן מפרש לה. גמרא. ליורשה ולפטור את אמו מן היבום. בגמרא שיילינן, ליורשו פשיטא. אילו בעי למיתב ליה ניכסיה מי לא יהיב ליה. ומהדרינן לפטור את אשתו מן היבום איצטריכא ליה. וא"ת היכי אמר פשיטא, דילמא אתא לאשמועינן משום נכסים הבאין לאחר מכאן, דאע"ג דאינו יכול להקנותן נאמן כשאמר זה בני. הא לאו מילתא היא דודאי אינו נאמן לומר זה בני לירש בנכסים הבאין לאחר מכאן, דהא ליכא למימר מיגו. ואע"ג דדרשינן בפירקין לעיל [קכ"ז ע"ב] יכיר יכירנו לאחרים בצריך היכירא ואוקימנא דהוא נאמן אפילו בנכסים הבאין לאחר מכאן א"נ שנפלו לו נכסים כשהוא גוסס, הני מילי גבי חלק בכורה דאנן ידעינן דבנו הוא אך אין ידוע לעולם אם בכור הוא אם לאו, ואתא קרא למימר דכיון דידעינן דבנו הוא נאמן לומר בני בכור הוא, אבל היכא דלא ידעינן אם בנו הוא אם לאו, לא מהימנא ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למימר מיגו. כל זה כתב הרב ר' שמואל ז"ל. ואע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי. ולא ידעינן אי אית ליה בני אם לאו, דקיימא לה בחזקת איסור, נאמן הוא להתירה כי אמר זה בני. הואיל ובידו לגרשה ופטר לה מן הייבום. אבל בעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן אפילו בלהבא, כדאמרינן לקמן זיל חוש לה. וטעמא דמילתא, דאם אתה אומר דגרשה קלא אית ליה, אבל אמר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה.
<h2>דף קלה.</h2>
ההוא דהוה קא שכיב. והוה מוחזק לן באחי ולא בבני. אמרו ליה איתתיה למאן. כלומר זקוקה ליבם או מותרת לשוק. חזיא לכהנא. בניחותא. ומכלל דבריו נראה שהיו לו בנים ואינה זקוקה ליבם. ורבינו חננאל גריס "חזיא לכהנא רבה", פירוש שעל תנאי קידשה ולא נתקיים התנאי. וענין השמועה שוה עם גירסא ראשונה. וא"ת א"כ דמתניתין דהכא במוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, קשיא למ"ד [קדושין ס"ד ע"א] מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתיא חזקה ומרעא לחזקה. י"ל הכא לא מרע חזקה ולא עקר לה, דאפשר אית ליה אחי ואית ליה בני, אבל התם בפרק האומר [שם] עקר לה לחזקה כגון שמוחזק לן בגויה דלית ליה בני, והתם הוא דא"ר נתן אינו נאמן, אבל הכא אפשר דמודה. וקשיא לן מתניתין דהכא במוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, א"כ זה אחי אמאי אינו נאמן, והא אמרינן בפרק המפקיד [ב"מ ל"ט ע"ב] מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי א"ל פלג לי א"ל לא ידענא לך א"ל רב חסדא שפיר קאמר לך דכתיב [בראשית מ"ב] ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. טעמא דבא בחתימת זקן הא לאו הכי לא מהימן, דכיון דאמר לא ידענא לך נראה כטעות רמאות, דמאחר דמודה דאית ליה אחי איך אינו מכיר את אחיו. ומתניתין נמי בדאמרי אין אנו יודעין מוקמינן לה לקמן. וי"ל מתניתין לצדדין קתני, יש לו בנים אע"ג דמוחזק לן באחי נאמן ואע"ג דבבני לא מוחזק לן, ויש לי אחים אינו נאמן אי לא מוחזק לן באחי. א"נ פירוש מוחזק לן באחי, בחזקה בעלמא, כגון דליכא עדים כמו שפירש רבינו שמואל ז"ל, אבל התם איהו גופיה הוה מודה דאית ליה אח אלא דאמר לא ידענא לך, או היו עדים שהיו לו אחים. מיהו ודאי במתניתין אין ספק דה"ה אי איכא עדים דאית ליה אחי דמהימן לומר יש לו בנים, לפי הטעם שנתננו דלא עקר לחזקה, ואי איכא עדים נמי לא עקר דבריהם. ומורי תירץ דבמעשה דהמפקיד דהוה מהימן אם לא שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן מפרשינן, כגון שנודע דמרי בר איסק ואביו עמדו בבי חוזאי, ושם הולידה האם את בניו. והילכך כי אמר לא ידענא לך מיחזי כטעות רמאות. תדע דהכי הוה, מדקאמר שיצא בלא חתימת זקן וכו', אלמא דהוא נמי הודה שהיו לו אחים וראה אותם בלא חתימת זקן ונפרד מהם. אבל במתניתין מיירי כגון דאמרי אינך ודאי יש לנו אח אבל לא ראינוהו מעולם ואין אנו יודעים אם הוא זה. ודין זה נכון ועיקר. והא דתנן זה אחי אינו נאמן, דוקא לענין ירושה, אבל לא לענין לפטור את אשתו מן היבום. דכיון דמוחזק באחי ואיהו נמי אמר זה אחי למה אינו נאמן.
מאי ניחוש לה. לאוסרה לשוק. הא א"ר חייא בר אבא וכו' כאן למפרע. כשאומר היום שלשים יום שגירשתיה, דבאו עדים שזינתה בתוך שלשים יום אלו, נידונת כאשת איש שזינתה. דלמפרע לא מהימן, דליכא למימר הואיל ובידו לגרשה, דאם יגרשנה מאי מהני למפרע. כאן להבא. שאם אמר עכשיו גירשתיה נאמן מכאן ולהבא להתירה להנשא או לפוטרה מן היבום, דהא בידו לגרשה ולפוטרה מכאן ולהבא. ניקום ונסמוך. דילמא אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. ואיכא מ"ד דלא נאמן אפילו מכאן ולהבא דלא אמרינן מיגו. דרגלים לדבר שלא גירשה, דאם איתא דגירשה קלא אית לה למילתא. זיל חוש לה. כלומר הצריכה חליצה מספק. וא"ת הא תנן זה בני נאמן ואוקימנא לפטור אשתו מן היבום ואע"ג דמוחזק לן באחים. וי"ל מתניתין דלא מוחזק לן בבני, אבל [הכא] הוה מוחזק לן דלית ליה בני ואית ליה אחי. וכי אמר דלית ליה בני אישתכח דעקר לה לחזקה, ובאנו למחלוקת ר' ור' נתן. ונסתפק רבא אם הלכה כרבי דהלכה כמותו מחבירו, או כרבי נתן דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. וי"מ וכי חזיא לכהנא בתמיה, כלומר ודאי לישראל ראויה אבל לכהן אינה ראויה דגירשתיה. אבל לא קאמר דאית ליה בני. ועלה אמר רבא חוש לה השתא. אע"ג דתנן זה בני נאמן משום מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא, אבל בגירשתיה לא אמרינן הואיל אפילו להבא, כיון דקא עקר חזקה דאשת איש. ועוד דאם איתא דגירשה קלא אית לה.
ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי. חזקה בעלמא בלא עדים. ובודאי היו יודעים דלית ליה בנים. ה"ג ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי ונפק עליה קלא דאית ליה אחי. חדא דהא מוחזק לן דלית ליה אחי. ואפילו אמר אית ליה אינו נאמן להוציאה מחזקתה. ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי. ואפילו מוחזק דאית ליה אחי ואמר דלית ליה אחי, שאני יודע שמתו, נאמן, הואיל ובידו לגרשה. ה"ג רבינו שמואל והא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. פירוש אומרים בני מדינה זו. וקול בעלמא הוא. ואית דגרסי עדים במדינת הים. פירוש דידעי וכו'. יודעים אם יש לו אחים אם לאו. וכיון דאיכא סהדי יש לנו לחקור עדותן ולא נשרייה עד דליתו וליסהדו. וא"ל עידיה בצד אסתן ותיאסר, פירוש אין לנו להמתין [על] העדים שהם בצד אסתן. ומסתמא אם היו כאן היו מעידים דלית ליה אחים, ואיסורא לא מחזקינן. ויש לפרש דילמא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. וא"ת מאיזה טעם נחזיק איסורא, י"ל כגון שיצא קול שנולדו לו אחים. לאו היינו דרבי חנינא. דאמר במסכת כתובות [כ"ג ע"א] נשביתי וטהורה אני דשריא, ואמרינן התם הא איכא עדים במדינת הים דידעי שנטמאת, וא"ר חנינא עידיה בצד אסתן תיאסר בתמיה. אסתן, רוח צפונית. זיל חוש לה. כלומר לא תינשא עד שנמתין את הדבר ונבדוק אם יש לו אחים במדינת הים אם לאו. מיהו אי נפק קלא דאית ליה אחי מעיקרא, ואמר בתר הכי דלית ליה שמתו נאמן. אבל השתא דנפק קלא בתר הכי דאמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי חיישינן לה. והך מעשה דחזיא לכהנא דאסיקנא דחיישינן לה ולא אמרינן מיגו דמצי פטר לה בגיטא כדאמרינן במתניתין הואיל ובידו לגרשה. משום דמתניתין בא בטענת זה בני ומהמנינן ליה בהואיל ובידו לגרשה. אבל בהאי מעשה דחזיא לכהנא ורוצה להתירה בטענת גרשתי את אשתי. ובגרשתי את אשתי אינו נאמן, דלא אמרינן ביה הואיל ובידו לגרשה אפילו בלהבא. דאם איתא דגרשה קלא אית לה למילתא, כדפרישנא לעיל.
פיסקא. זה אחי אינו נאמן וכו'. גמרא. ואינך מאי קאמרי. שאר האחין מה הם אומרים. אי דקא מודו ואמרי אין אחונא הוא אמאי אינו נוטל אלא בחלקו ותו לא. הא קאמרי ומודו דאחוהון הוא. ואי דקאמרי דלאו אחונא הוא. אמאי נוטלין חלק בנכסים שנפלו לו ממקום אחר, הא אמרי לאו אחוהון הוא. דקאמרי אין אנו יודעין. הילכך אינו נוטל (מחלקו) [מחלקן] כלום. דאמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את. וכשמת חולקין עם האח שהודה שהוא אחיהם בנכסים שנפלו לו ממקום אחר, דאמרי ליה הא קא מודית דאחונא הוא.
<h2>דף קלה:</h2>
פיסקא. נפלו לו נכסים ממקום אחר וכו'. גמרא. שבח ששבחו נכסים מאליהם מהו. אם השביחו הנכסים שנטל מחלק זה האח שהודה לו שהוא אחיהם מאליהם מהו שירשו אחיו עמו באותו שבח. מי הוי כנכסים שנפלו לו ממקום אחר או לא. בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך. כגון שנתן לו מחלקו קרקע וטרח בה זה הספק לזבלה ולהשביחה והרי היא עתה כשחוזרת לנותן משובחת, לא תיבעי לך, דהא ודאי כולהו חולקין בהאי שבח. דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי. דהא לא קרינא ביה יחזרו למקומן, כיון שבא לו על ידי טרחו ועמלו. שבח שאין מגיע לכתפים. שלא בא לו על ידי טורחו ועמלו. כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שירטון. כך פירשו רבינו תם [ספר הישר סימן תקפ"ז] ורבינו שמואל ז"ל. אבל רבינו חננאל ז"ל פירש שבח המגיע לכתפים, כגון ענבים שהגיעו ליבצר שאינן צריכין לקרקע. כי תיבעי לך שבח שאין מגיע לכתפים, שהן עדיין צריכין לקרקע. מי אמרינן כיון שהם עדיין צריכין לקרקע כקרקע עצמו דמי, וכשם שחוזר הקרקע אל האח לבדו שהודה לו שהרי ממנו נטלו, כך חוזר השבח לפי שנכסיו הם שהשביחו. או דילמא קרקע בלבד הוא שחוזר למקומו, אבל בשבח כנכסים שקנה ממקום אחר דמי ויש לאחין חלק בו. וסלקא בתיקו. והאי תיקו משמע דחולקין, דאין אנו יודעין בחזקת מי הוא, וממון המוטל בספק הוא. וכיצד חולקין אם היורשים הם שלשה והשבח הוא שלשים דינר בין שניהם שב[עה]. עשרה דינר אין ספק שהם של האח שהודה לו. והעשרים דינר, שהם בספק אם הם של האח שהודה לו או הם של שני האחים, חולקים אותם, ונוטל האח שהודה לו עשרה, ושני האחים האחרים עשרה בין שניהם. ורבינו משה ז"ל [נחלות פ"ד ה"ח] פסק, כיון דלא איפשיטא בעיין הרי הוא השבח שאין מגיע לכתפים בחזקת האח שהודה שהוא אחיהם. ורבינו חננאל ז"ל כתב שחולקין.
פיסקא. דייתיקי. שטר צואת שכיב מרע, כדאמרינן בברייתא דא תהא למיקם ולהיות. קשורה על ירכו. רבותא נקט דליכא למימר אחר כתבה ונתנה שם. ה"ז אינה כלום. שכיון שלא ציוה בפיו בשעת מיתתו שיעשו מה שכתוב באותה דייתיקי. ודייתיקי זו אינה הקנאה מחיים בקנין, כדי שנאמר שעבודי שעבד נפשיה משעת הקנין. לפיכך אינה כלום, שיש לומר [על מנת] לצוות בה כתבה ואחר כך חזר ולא רצה ליתנה ולא לצוות בה. זיכה בו לאחר. כגון דאמר לאחד זכה בזו הצואה לפלוני, זכה אותו פלוני בה. וכאילו צוה בפיו שיעשו מה שכתוב בה דמי, ולפיכך דבריו קיימין. ומדקאמר לאחר, ולא קאמר לבעליה, ש"מ דהאי אחר לאו מקבל מתנה הוא. וה"ק אע"פ שאותו הזוכה בשביל מקבל מתנה [הוא] אחד מן היורשין, זכה המקבל במתנתו. שלא תאמר תהיה כמו שלא יצאת מתחת ידו שהרי היורש ראוי לירש בה ומתנה זו אינה אלא לאחר מיתה. קמ"ל כיון שזיכה אותה לו מחיים על ידו, נעשית ידו כיד המקבל. ואל יקשה אליך, והלא אין שטר לאחר מיתה, שכבר כתבתי לך למעלה שאין אומרים כן אלא כשיאמר לעדים "כתבו וחתמו ותנו לו". דלשון מתנה בשטר הויא. אבל כתבו בכתב ידו, או אפילו בעדים ובלשון מזכרת החלוקה, לא אמרינן בכה"ג אין שטר לאחר מיתה, כמו שפירשתי למעלה. ורבינו שמואל ז"ל פירש זיכה לו לאחר, כגון שכתוב בשטר "נכסי לך" ואין כתוב בו שם, ונתנו לאדם אחר. הוי כאילו אמר ליה נכסי לך.
גמרא. דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות. לאחר מיתה. מתנה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. כלומר זו היא מתנת בירא שהיא קונה. וכל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה, דמשמע גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה. אבל אי לא הוה כתוב בה מהיום לא קניא, דאין מתנה לאחר מיתה. שאין כח באדם ליתן מתנה מקודם לכן לזמן שלא יוכל להקנות באותו זמן שהוא רוצה שתתקיים המתנה. ואחר שמת היאך יכול ליתן. ומתמה תלמודא ונימא דכתיב בה מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה, אבל אי כתיב בה מהיום גרידא לא הויא מתנה. והלא קל וחומר הוא דהויא מתנה גמורה מעכשיו, שהרי נתן לו גוף ופירות מהיום. אמר אביי הכי קאמרינן וכו'. דלא קני פירות אלא לאחר מיתה, דומיא דמתנת ש"מ. מיהו בהכי עדיפא ממתנת ש"מ, דמתנת ש"מ יכול לחזור בה וליתנה לאחר כדאמרינן לקמן דייתיקי מבטלת דייתיקי ומתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה אינו יכול לחזור בו כרבנן [קל"ו ע"א]. האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן. והשתא דקיי"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, במתנת בריא נמי אינו צריך לכתוב בה מהיום. ורבינו תם ז"ל פירש איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ לגמרי, דלא קני גופא נמי. וכגון דכתיב בה בפירוש "מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה". וכבר כתבתיה בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ח ע"א]. ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת. אותו ש"מ קודם שיכתבו ויתנו את השטר למקבל מתנה, שוב אין כותבין ונותנין. כ"כ רבינו שמואל ז"ל ורבינו משה ז"ל [זכיה פ"ח הי"ב]. ואין נראין דבריהם בזה. דמשמע מינייהו שאם כתבו ונתנו קודם שמת מתנתו קיימת. וליתא, דכיון דמתנת ש"מ לא קניא אלא לאחר מיתה, וכשאמר להם כתבו ותנו, כתיבה זו לאחר מיתה היא, שהרי לא זיכה לו כלום אלא לאחר מיתה, חיישינן שמא לא גמר להקנותו בצואת פיו בלבד. שהיא ככתיבה ומסירה מחיים, אלא בשטר, שאינו עושה מעשה השטר בחייו עד לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה. ואפילו כתבו וחתמו השטר בחייו, אותה מתנה אינה כלום, משום דהאי מתנה מתנת ש"מ היא ואינה אלא לאחר מיתה. ואע"פ שנכתב מחיים לאו כלום היא. והאי דקאמר מת, לא דייקינן מינה כדדייק רבינו שמואל ז"ל, שהרי אין לעדים לכתוב שטר צואת ש"מ עד שימות, דהא צריכי למכתב "ומגו מרעיה איתפטר לבית עלמיה". אלא משום הכי נקט ומת, דעיקר המתנה אינה עד לאחר מיתה. דבמתנת ש"מ ומצוה מחמת מיתה עסקינן, דאינה קונה עד לאחר מיתה. ומאי דאמרינן בגיטין [ע"ב ע"א] ה"ז גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום, מוכח לנא כפירושא בתרא, דאע"ג דכתב הגט מחיים, אמרינן אין גט לאחר מיתה, ודכותה בשטר אין שטר לאחר מיתה. וטעמא דמילתא בגט, משום דכתיב וכתב ונתן, ובשעת גמר הגט לא מיקיים וכתב ונתן דהא מיית ליה. והכא נמי כיון דמית היכי קני ליה שטרא. אבל בדיבורא בעלמא, כיון דחזינן דמצוה מחמת מיתה הוא, כדי שלא תיטרף דעתו עליו אמור רבנן דתיהוי מתנה. אבל כי קא מקני ליה בשטרא נפיק ליה מתורת ש"מ. וכיון דבההיא שעתא דקא קני לה לא יכיל איהו גופיה לאקנויי ליה, שטרא נמי לא קני ליה. וכ"כ הרא"ם ז"ל כפירושא בתרא. וג"כ מצאתי בפרק מי שמת בנוסחי הלכות שבאו מספרד כלשון הזה, הא אמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דשמעת מינה טעמא דעמד הא לא עמד קנה אוקימנא במיפה את כוחו והיכי דמי מיפה את כוחו אמר רב חסדא דכתיב ליה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא ואי לא לא קני דכיון דכתיב בה קנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. פירוש בין שנכתב מחיים בין שנכתב לאחר מיתה. ואוקימנא במיפה את כוחו והיכי דמי מיפה את כוחו "יטול פלוני מנה בנכסי ואף כתבו וחתמו והבו ליה". וכן נמי במתנת ש"מ שכתב בה קנין, שצריך לכתוב הקנין בלשון ייפוי כח "ואף קנו ממני" הוי הקנין ליפוי כח. ואם יכתוב בלא "אף" צריך לכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא, כדאמרינן בפרק מי שמת [קנ"ב ע"ב]. כך נראה לי עיקר.
<h2>דף קלו.</h2>
מתניתין. הכותב כל נכסיו לבניו לאחר מותו. בריא שצוה לכתוב נכסיו לבניו שיזכו בהם לאחר מותו והוא יאכל פירות בחייו. צריך שיכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. [דמשמע מהיום יהא קנוי לך הגוף לבדו ולאחר מיתה] תיגמר המתנה, שתאכל גם הפירות לאחר מיתה. אבל בלא מהיום לא נתן להם כלום, דאין מתנה לאחר מיתה. דבההיא שעתא אין לו חלק בהם שיוכל להקנותם. ודוקא במתנת בריא, אבל מתנת ש"מ א"צ מהיום, דהא קיי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו, כלומר כאילו נמסרו הנכסים לידו מחיים דמו. הילכך לא שנא צואה בכתיבה ולא שנא צואה בלא כתיבה בכולהו לא צריך מהיום, דהא כמסורין בידו מחיים דמו. וההיא דאמרינן [קל"ה ע"ב] אין שטר לאחר מיתה, ה"מ היכא דאמר כתובו והבו ליה, דמשמע דלא קני אלא בההוא שטרא דכתבי ליה. אבל היכא דכתיב איהו הצואה הו"ל כאמירה על פה, דמה לי באמירה מה לי בכתיבה. וכיון דדברי ש"מ כמסורין לידו הנכסים דמי לא צריך מהיום, דהא כמסורין לידו מחיים הנכסים דמי, שקונה אותם בההיא צואה אם ימות המצוה. רבי יוסי אומר. בבריא נמי. אינו צריך. לכתוב מהיום. וטעמא מפרש בגמרא. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור וכו'. לקמן מפרשינן לה בגמרא. גמרא. גט ואינו גט. דמספקא לן דילמא תנאי הוי וה"ק מהיום יהא גט אם מתי וכי מיקיים תנאה איגלי מילתא דמעיקרא גט הוה מההוא יומא. או דילמא חזרה הוי, דלבתר דאמר מהיום הדר ביה ואמר לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה. הלכך הרי היא ספק מגורשת. ואם מת חולצת. דילמא לא הוי גט. ואינה מתייבמת. דילמא הוי גט ונמצא נושא גרושת אחיו. וה"נ הול"ל דמתנת ספק היא ולא קני. ומשני התם. גבי גט לא שייכי ביה שתי מתנות כי היכי דנימא מקצת גט מהיום ומקצתו לאחר מיתה, כדאמרינן גבי מתנת קרקע. הילכך מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, כדפרישית. אבל הכא איכא לאוקומי תרוייהו שפיר, דה"ק ליה גופא קנוי מהיום ופירא לאחר מיתה. וכיון דאיכא למימר הכי, לא נתכוין לא לתנאי ולא לחזרה, דהכי משמע טפי.
פיסקא. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו. כגון שכתב מהיום ולאחר מיתה לדעת רבי יהודה, או שכתב לאחר מיתה סתם לדעת ר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. האב אינו יכול למכור. גוף ופירות. מפני שכתובין לבן. גוף מעכשיו והכל לאחר מיתה. והבן אינו יכול למכור. בחיי האב. מפני שהם ברשות האב. לאכול פירות. אלא בין שניהם יכולים למוכרן לגמרי מעכשיו, שהאב ימכור פירות והבן ימכור הגוף. מכר האב. סתם. מכורין. לפירותיהם ללוקח. עד שימות. האב. אבל לכשימות האב יטול הבן גוף ופירות או הוא או הבא מכוחו. ל"ש מת האב בחיי הבן ול"ש מת הבן בחיי האב, שהפירות מכר האב אבל הגוף קנוי לגמרי לבן משעה שכתב לו האב. הלכך אפילו מת הבן ואחר כך האב, ויש לו בנים לאותו הבן, הם יורשים את כוחו. האי מכר האב מכורין עד שימות, פירושו אע"פ שמכרן סתם ולא חיילן זביני אגופא, אפירא חיילי. ומקח טעות נמי לא הוי. וא"ת מ"ש מבעל דתניא בתוספתא בעל שמכר בנכסי אשתו בחייה מכרו בטל. י"ל התם כיון דלית ליה לזבוני פירות משום רווח ביתא, כי זבין מכרו בטל ולא חייל אפילו אפירי. ואפילו אם מכר האב בחיי הבן ומת הבן בחיי האב, או שחזר ולקח האב מן הבן, אין לו ללוקח אלא פירות. וכשימות יוריש הגוף לבניו, לפי שכבר חל המקח בפירות קודם שמת הבן, ולא על הגוף. וא"ת מ"ש מהא דאמרינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב], חזר ולקחה מבעלים הראשונים מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מ"ט ניחא ליה דלא ליקריוה גזלנא א"נ דליקום בהימנותיה. י"ל ה"מ במוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו, שלא חל מקח בכלום, ואיתנהו להנהו טעמי. אבל הכא כיון שחל המקח לפירות, ליכא למימר לקריוה גזלנא ולא נפיק ליה מהימנותיה. ומאחר שחל המקח לפירות אין לומר שימחול לו הגוף כשיירשנו. ואפילו אם בשעת המכר אמר לו בפירוש אם ימות בנו ויירשנו או שיקחנו ממנו ויהא גם הגוף שלך לא אמר כלום. דהוה ליה מה שאירש מאבא [ב"מ ט"ז ע"א]. וכן כתב הרב ר' אשר ז"ל בשם גאון ז"ל. וא"ת מ"ש מבעל שאם מכר בענין זה ודאי נראה דמקחו קיים. וכן מוכיח בפרק חזקת הבתים [נ' ע"א], דאמרינן התם כי איתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומת אתיא איהי ומפקא, אבל אי זבין איהו ומתה היא משמע דלא אתי איהו ומפיק. יש לומר שאני בעל דבחייה נמי יש לו זכות על הגוף, דאי זבנה, הוא מוציא מיד הלקוחות. מה שאין כן במשנתינו שאם מכר הבן בחיי האב מכרו מכר. ואם מת הבן בחיי האב אין האב יורש את הגוף, לפום מאי דקיימא לן כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, כדאיתא בגמרא, הרי שהבן יכול להבריח את הגוף מן האב שלא יירשנו. כן פירש הרב ר' אשר ז"ל. ומורי ז"ל תירץ דשאני בעל שהוא לוקח ראשון לכך מכרו מכר בגוף לכי מייתא איהי. מכר הבן בחיי האב אין ללוקח. פירות. עד שימות האב. שהרי הוא כבן. וכגון שהבן קיים. אבל אם מת הבן ואחר כך מת האב פלוגתא היא בגמרא אם קנה לוקח אם לא קנה. ואפילו לכשימות האב, אחר שמעולם לא היו ראויין לבא ליד הבן.
פיסקא. ר' יוסי אומר אינו צריך וכו'. גמרא. זמנו של שטר. שכתוב בתחילתו בכך וכך בשבת אמר לנו פלוני היו עלי עדים וכו' וקנו ממני בקנין גמור ותנו לפלוני בני לאחר מיתתי. מוכיח עליו. שמאותו היום התחילה המתנה. דאי לא תימא הכי זמן שנכתב בשטר בחנם נכתב, אלא בודאי לקנות מהיום נכתב. בהקנאה מהו. שטר שכתוב בו קנין שקנו ממנו בזמן פלוני נתן לפלוני כך וכך לאחר מיתה. לרבי יהודה דפליג עליה דרבי יוסי מי צריך מהיום. או דילמא כיון שכתוב בה קנין ודאי מההוא זמן הקנה לו הגוף. ולא פליג רבי יהודה עליה דרבי יוסי אלא בשטר מתנה בלא קנין, כגון שכתוב בו שדי נתונה לך לאחר מיתה ומסר לו את השטר. דקיימא לן קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. וקשיא לן, אמאי שקיל וטרי אליבא דרבי יהודה, דהא לית הילכתא כותיה, דהא קיימא לן כרבי יוסי. ומשום הכי פירש הרב בעל התוספות דבין לר' יוסי ובין לר' יהודה קא בעי. לר' (יהודה) [יוסי] אם צריך זמן בשטר או אפילו לא נכתב הזמן בשטר הוי מתנה קיימת הואיל וקנו מיניה. אקנייה וקנינא מיניה לא צריך. זהו שכותבין בכל שטר שני קנינין, אחד בתחילת השטר, שאמר לנו פלוני היו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור, והיינו א(י)קנייה שהקנה לעדים בקנין לזכות בו למקבל מתנה. אחד בסוף השטר, וקנינא מיניה מפלוני לפלוני על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה. הילכך אם כתוב בראש השטר אקנייה ובסוף כתוב וקנינא מיניה יפוי כח הוי. דמשמע שני קנינין, הוא הקנה וגם אנחנו קנינו ממנו. וקנין יתירא יפוי כח הוא לקנות מהיום. אבל אם נכתב בראש השטר "וקנינא מיניה" ובסופו "ואקנייה" לא משמע אלא קנין אחד. דפרושי קא מפרש וקנינא מיניה, והיאך שהרי הקנה לנו ואמר כך וכך אני נותן לפלוני. ואית דגרסי אקנייה וקנינא מיניה צריך קנינא מיניה ואקנייה לא צריך. דכיון דכתבו קנינא מיניה למה לי למכתב תו אקנייה. והוי ליה לישנא יתירא לומר ומהיום אקנייה. בדוכרן פיתגמי פליגי. שלא הקנה לו אלא בשטר בלא קנין. כדקיימא לן דקרקע נקנה בשטר.
ופסק רב הלכה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. כתב רבינו שמואל ז"ל והא דאתקין רב בגיטי מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי וכו', היינו גבי גט דוקא, דלא סבר לה כר' יוסי משום חומרא דעריות. אבל גבי ממון פוסק כאן כמותו. ואין נראה, דהא אמרינן בגיטין פרק מי שאחזו [פ"ה ע"ב] ה"ז גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום אמר רב הונא וחולצת הא לא אמר כלום קתני וכו' עד ורב הונא ס"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכו'. וכי תימא מספקא ליה, והא רבה בר אבוה חלש וכו'. משמע בהדיא דרב הונא דהכא קבלה מרבה בר אבוה דהלכתא כרבי יוסי, ולא איפליגו מידי בין גט לממון. אלא נראה לפרש דרב תקן הכי לשופרא דשטרא ולרווחא דמילתא בעלמא, מיהו ס"ל כר' יוסי אף בגיטין כי היכי דס"ל לרב הונא. מיהו שמא יש עדיין לומר דלרב מספקא ליה אי הלכה כר' יוסי בעל פה אי לא. דהיכא דאמר בעל פה ה"ז גיטיך לאחר מיתה, מספקא ליה לרב הונא בפרק מי שאחזו [שם ע"ב ע"א] אי אית ליה לרבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו או לא. ובשביל הך חששא דאמר בעל פה ה"ז גיטיך לאחר מיתה תקן רב לאפוקי מדרבי יוסי, שאין הלכה כמותו היכא דאמר ה"ז גיטיך (ו)לאחר מיתה בעל פה. מיהו איכא חדא לישנא בפרק מי שאחזו דסבירא ליה דהוא בתראה דהלכתא כר' יוסי אף בעל פה. אבל לאידך לישנא יכול להיות דלא פליג אדרב הונא אלא מספקא ליה אי אמר ר' יוסי בעל פה אי לא אמר. וראינו בדברי הגאונים ז"ל. דנהיגי במתיבתא כר' יהודה אפילו בממון כתקנת רב בגיטין. [ומדאמרי מנהג ולא קא אמרי הלכה אפילו בממון כתקנת רב בגיטין] שמע מינה דלא אמרינן אלא לשופרא דשטרא.
<h2>דף קלו:</h2>
גמרא. לא קנה לוקח. ואפילו לכשימות האב, כיון שמעולם לא היו ראויין לבא ליד הבן אלא יחזרו לשאר יורשי האב. ומיהו אם לא מכרן הבן בחיי האב הוה מודה ר' יוחנן שאע"פ שמת הבן ואח"כ מת האב, אפילו הכי יורשי הבן יורשים מתנתו ולא יורשי האב. אבל גבי מכירה הרי סילק נפשיה משעת המכירה וגם לא באו לידו שיוכל הלוקח לזכות מכוחו. כ"פ רבנו שמואל ז"ל. משמע שר"ל שיורשי האב יורשין אותו משום דסלק נפשו משעת מכירה. ואין נראה, דהא ודאי כיון דלא זכו הלקוחות בו, נשארים הנכסים ביד יורשי הבן ויירשם הבן. שהרי אין יכולים לצאת כלל מכחו לא ליד שאר יורשי האב ולא ליד שאר יורשי הלקוחות. דהא לא סליק נפשיה מינייהו לגבי בניו. אלא ודאי נראה שלעולם ישארו ביד יורשי הבן, כיון שלא יבואו ליד הלקוחות. ואליבא דהלכתא לא איצטריכא לן, דהא קיימא לן כר"ל דאמר קנה לוקח. ובפרק החובל [ב"ק פ"ח ע"ב] מפרשינן לפלוגתייהו הכי, ר"י אמר לא קנה לוקח אמר לך כי קתני מתניתין מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב, הא כי מיית אית ליה ללוקח, דלא מת הבן בחיי האב, דאתו להו לידיה דבן. אבל מת הבן בחיי האב, דלא אתו לידיה דבן כי מאית נמי אב לית ליה ללוקח, דקנין פירות דהוה ליה לאב כקנין הגוף דמי וכי זבין בן לאו דידה זבין. וריש לקיש אמר קנה לוקח, דקנין פירות דאב לאו כקנין הגוף דמי, וכי זבין בן דידיה זבין. והלכתא כר"ל בהני תלת וכו'. כבר פירשתיה למעלה.
<h2>דף קלז.</h2>
וירד ראשון ומכר ואכל. כתב הרב בעל התוספות ז"ל, איני יודע אם דוקא נקט ואכל, דבההיא קאמר רשב"ג אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד, אבל אם לא אכל את הדמים יתנם לשני. או לאו דוקא אלא הואיל ומכרם מה שעשה עשוי. שני מוציא מיד הלקוחות. אחר שימות הראשון. ר' יוחנן דאמר לעיל קנין פירות כקנין הגוף דמי, סבר דרבי ורשב"ג בהא פליגי, רבי סבר קנין פירות דראשון לאו כקנין הגוף דמי, לפיכך אם מכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות. ורשב"ג סבר קנין פירות דראשון כקנין הגוף דמי, הילכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון. הדין הוא סברא דרבי יוחנן. והיינו דפסק ר' יוחנן כרשב"ג משום דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי. [ור"ל] סבר דבין לרבי בין לרשב"ג קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ובאחריך אי שאני אי לא שאני פליגי, דרבי סבר אחריך לא שאני, והאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, והו"ל קנין ראשון קנין פירות לחודיה, ולאו כקנין הגוף דמי. לפיכך השני מוציא מיד הלקוחות. ורשב"ג סבר אחריך שאני, דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואין בהם לשני ולא לשלישי שום זכות בעודן ביד הראשון, שהגוף והפירות אקני ליה לראשון. ומה שישתייר אחריו לשני. ואם לא שייר אין לשני כלום. ואין השני מוציא מיד הלקוחות. הדין הוא סברא דריש לקיש. וקיימא לן כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וקיימא לן כרשב"ג דס"ל אחריך שאני. הילכך הא דפסק רבי יוחנן הלכה כרשב"ג קיימא לן. דפסקיה דרבי יוחנן לאו מטעמיה דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי. אלא משום דאחריך שאני. ובהא דאמר רב נחמן לקמן דרבי ורשב"ג פליגי דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי כר' יוחנן. פירש הגאון ז"ל כקנין הגוף דמי כר' יוחנן דרב נחמן בר יצחק סבר אומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. ולפיכך לא מצא טעם לרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד, אא"כ ס"ל כר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ואם תאמר אי כאומר מעכשיו דמי, אפילו אי אמרת דרשב"ג ס"ל כר' יוחנן, לא היה לו לומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, דהתנן מכר האב אינן מכורין אלא עד שימות, ואע"ג דאית ליה לאב קנין פירות דכקנין הגוף דמי לר' יוחנן. י"ל שאני הכא, דכיון דאמר אחריך וקנין פירות כקנין הגוף דמי, איכא למימר דה"ק מה שתשייר יהא לפלוני. נקיטינן לדברי הגאון ז"ל הלכתא כרשב"ג, ומת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון, ואומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. והיכא דאמר מעכשיו אמרינן יחזרו ליורשי נותן. דלא אמרינן ליורשי ראשון אלא במקום שהראשון יכול למכור. דהא תלינן טעמא דברייתא זו דקתני ליורשי ראשון ברשב"ג, ורשב"ג לא אמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא היכא דלא אמר מעכשיו לדעת הגאון ר' יצחק ז"ל. ואם מת שלישי בחיי שני יחזרו ליורשי שלישי, דשלישי ודאי לו וליורשיו נתן. וכדאמרינן [קכ"ה ע"ב] במעשה דסבתא [דאי] (ד)אית ליה ברא לברתא ירת. והטעם לפי שאין אחריו של שלישי לשום אדם. והא דתניא בתוספתא [פ"ח ה"א], והאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי מת שלישי בחיי שני ינתנו ליורשי נותן. סבירא ליה לו ולא ליורשיו. וכיון שלא הגיע ליד השלישי עצמו, אין ליורשיו כלום. וסבירא ליה כרבי דאמר ינתנו ליורשי נותן. דאילו לרשב"ג ינתנו ליורשי שני מיבעיא ליה, כיון דאיתנהו ביד שני ויוכל למוכרם כמו שאמר במת שני בחיי ראשון ינתנו ליורשי ראשון. והא דתניא בתוספתא [שם] מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון. צריכה עיון משום דפליגא אגמרא דידן, דבעינן שיגיעו ליד שלישי מיד שני. ואיכא לתרוצי כההוא דאמרו בירושלמי במסכת כתובות בפרק הכותב [פ"ט ה"א], תנו נכסי לפלוני ואם מת לפלוני וכו' מת שני בחיי ראשון מכיון שלא זכה בהם השני לא זכה בהם השלישי אמר ליה כך פירשה ר' הושעיא נכסי לפלוני ואחריו לפלוני מכיון שלא זכה בהם השני לא זכה השלישי אמר ליה יאות אשכחת, פירוש בלשון אחריו בעינן דלימטי לשלישי מיד שני אבל לא באם מת. ומוקמינן לתוספתא באמר ואם מת. וזהו דרך האמת.
ונחזור לפרש השמועה. דרבי אדרבי ל"ק הא לגופא הא לפירא. האי קמייתא דאמר השני מוציא, לגופה, שאין כח בעולם בראשון למכור גוף הקרקע. והא דקתני יורד הראשון ומוכר ואוכל, לפירא שיכול הוא למכור הפירות. וא"ת לפירא פשיטא דיורד ומוכר, י"ל ה"ק יורד ראשון ומוכר סתם, לפי שאין מכור הגוף בסתם אלא פירות בלבד. אבל לרשב"ג אסור לו למכור סתם לכתחילה, לפי שאם ימכור סתם יהיה הגוף מכור והו"ל רשע ערום. כ"פ רבינו שמואל ז"ל. וזה לשונו, לפירא יכול הוא למכור הפירות בין שמכר הקרקע בפירוש לאכילת פירות, בין שמכרה סתם. דכיון דאין לו אלא פירות בלבד, מסתמא לאכילת פירותיה הוא שמכרה. דרשב"ג אדרשב"ג ל"ק הא. דקתני אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. לכתחלה. אין לו למכור הקרקע סתם, כי אם לפירות. דאם ימכרהו סתם הרי הוא מכור אף הגוף, והוי רשע ערום. וכן הלכתא. והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש דהא קמ"ל רבי כשאמר יורד ומוכר לפירא, שאם מכר את הפירות הוו מכורין אע"ג דהו"ל דבר שלא בא לעולם. דלא הוי כדקל לפירות, שהרי אין הדקל שלו. וקמ"ל כיון דמשעבדא ליה ארעא לפירי בחייו יכול למכור שיעבודו. המשיא עצה. לראשון למכור בנכסים. דהא קיימא לן כרשב"ג ואין לשני אלא מה ששייר ראשון, ולא נעשה נחת רוח של מת שאמר ואחריך לפלוני, דהוה ניחא ליה לשייר לשני. מיהו לא הקפיד קפידא גמורה, שלא יוכל למוכרם אם ירצה. וצורבא מרבנן דדחיקא ליה שעתא מותר להשיאו עצה למכור בנכסים כרשב"ג, כדאמרינן בגט פשוט [קע"ד ע"ב] גבי עובדא דמשה בר עצראי ערב דכתובה דכלתיה הוה וכו'. צריך עיון אם יש בעל חוב על הראשון ואתא לבי דינא, אי מגבו ליה בי דינא האי קרקע. מי אמרינן אפסודי שני לא מפסדינן, כדאביי דאמר איזהו רשע ערום וכו'. או דילמא כי היכי דלא ליפסוד בעל חוב זוזיה עבדינן ולא הוי רשע. ומודה רשב"ג שאם נתנו אותו ראשון במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום. דמתנת שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה. דסתם הנותן במתנת ש"מ אין דעתו להקנות כלום עד שתגמר מיתתו, וכבר קדמו אחריך דקני עם גמר מיתה. שאין קנייתו תלויה בו כי אם בנותן מתנה, והנותן דעתו להקנות לשני עם גמר מיתתו של ראשון. וגרסינן בהאי פירקא בענין ההוא דאמר להו ניכסאי לסבתא וכו'. כבר פירשתיה למעלה [קכ"ה ע"א].
[לשון הרי"ף] ואיכא מ"ד וכו'. עד ולא אמרינן פירא דחד וגופא דחד אלא היכא דאמר מעכשיו. כלומר שאמר נכסי לך ואחריך מעכשיו לפלוני. דהיינו מתניתין שנתן מעכשיו לשני, דהיינו הבן. ואמרינן דאם מכר האב אינו מכור אלא עד שימות. אפילו היו בהן עבדים והוציאם. הראשון. לחירות. פשיטא. כיון דגוף לראשון מצי עביד ביה מאי דבעי. למעבד איסורא. שהמשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר [ויקרא כ"ה] לעולם בהם תעבודו. ואפילו עשאן תכריכין למת. פירוש כגון שזרקן על המת ונגעו במטה הנקברת עמו, ואע"ג שעדיין לא נקבר, שכיון שנגעו במטה הנקברת עמו קנאן המת, וכאילו מכרן דמי. ודבר זה מפורש בסנהדרין [מ"ז ע"א]. ואמרינן פשיטא. כלומר כיון שקנאן המת פשיטא כמכורין דמו. מהו דתימא לשוויינהו איסורי הנאה לא יהבי לך. ולעולם לא קנאן המת, וכאילו לא מכרן דמי, ומצי שמיט להו שני מן המת. קמ"ל. דלא. כתבו הגאונים ז"ל כי אמרינן אין לשני אלא מה ששייר ראשון, דוקא מכר או נתן הראשון אין השני מוציא מיד הלקוחות. אבל אם יש על הראשון חוב או כתובת אשה אין יכולים לגבות מאותן נכסים כלום. מיהו הרב אלפסי ז"ל כתב בתשובת שאלה [סימן י'] דמשכן נמי אין אחריך יכול להוציא מיד מי שמשועבד אצלו. למגדריה. ללקוט פירותיו.
<h2>דף קלז:</h2>
אקנייה לבנו קטן. כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ולא הוה צריך לבנו קטן. וליתיה בגירסא אלא אגב שיטפא דאמרינן בעלמא נקט ליה הכא. וא"ת והא אמרינן דלכתחלה אסור למכור לאחר כרשב"ג. י"ל היינו דאמר ואחריך לפלוני. אבל הכא דאמר ואחריך לעצמי היה סבור דלכתחלה יכול למכור. ממולאי. ממשפחת עלי, דכתיב ביה [ש"א ב'] וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. מילי מולייתא. דברים כרותים שאין בהם ממש. מלשון [איוב י"ח] וממעל ימל קצירו. אפילו רשב"ג לא אמר. דמה שמכר ראשון הוי מכור אלא כשאמר נכסי לך ואחריך לאחר. אבל כשאמר אחריך לעצמי אין מתנתו מתנה. כי הגוף עומד בידו, ולא נתן לו כי אם הפירות והגוף עיכב לעצמו. ואם אמר אחריך לבני י"א שהוא כעצמו, דבן כרעא דאבוה הוא. ואית דאמרי דבנו לאו כגופו. ורבינו חננאל ז"ל פירש בענין אחר. אפילו רשב"ג לא קאמר אלא כשנתנו הראשון לאחר אבל לעצמו לא, כגון שנתנו לבנו, דבנו כעצמו דמי. אמר אביי נכסי לך וכו'. כלומר אמר לאשה אחת נכסי לך, ועמדה ונישאת לבעל, חשבינן ליה אותו בעל כאילו הוא לוקח, ואם תמות אותה אשה בחיי בעלה אין רשאי אותו אחריך לירד לנכסיה, דנעשה כמי שמכרה אותן נכסים לאחר, ואין לשני אלא מה ששייר ראשון כרשב"ג. דאי חשבינן לבעל כיורש הרי אותו הנותן מתנה פירש בהדיא שלא יירשנה יורשיה. נכסי לך. כלומר לאשה אחת. ואמר(ה) אחריך לפלוני. והיתה נשואה כשאמר לה הכי. הכי מוקמיה לקמן. הבעל מוציא מיד הלקוחות. כתקנת אושא. ואחריך מיד בעל. שהרי אמר לה בפירוש נותן מתנה אחריך ליקני, בעל לא ליקני ולוקח מיד אחריך, דהא סבירא לן כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון. ומוקמינן להו בידא דלוקח. מאי שנא מהא דתנן וכו'. הכא נמי יחזרו חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם. התם. גבי מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה וכו'. אית להו פסידא לכולהו. הלוקח שהרי הוציא מעותיו. והנשים שהרי מפסידות שעבוד כתובתן. אבל הכא לוקח הוא דאית ליה פסידא. אבל לא לאותו אחריך, שהרי לא הוציא ממעותיו כלום. וכן הבעל לא קנאו במעותיו אלא במתנה באה לידו. וכיון שרואין שאין זה הממון עומד בידם אלא בטורח ובעמל שאין לו סוף אין רוצין לחזור חלילה, ונדחים הם אצל הלוקח שהוציא מעותיו. ואי קשיא לך הא דאמר אביי וכו'. כלומר קשיא דאביי אדאביי, דבחד מילתא אמר אין לאחריך במקום הבעל כלום, והכא אמר ואחריך מיד הבעל. התם דאמר לה כשהיא פנויה. וכשאמר לה ואחריך לפלוני לא בא למעט אלא יורשיה בניה או אחיה או אביה. ולא נתן על לבו למעט שלא תנשא לבעל, משום דנישואין כמכירה לאחר דמי. והא דאמר ואחריך מיד בעל, מיירי שהיתה נשואה בשעה שנתן לה את הנכסים. ובודאי כשאמר לה ואחריך לפלוני נתכוין למעט בעלה שלא יירשנה. והכי קאמר, אחריך ליקני, בעל לא ליקני. הילכך ראוי שיבא אותו אחריך ויוציא מיד בעל.
אמר רב יהודה אמר שמואל וכו'. אמרינן בגמרא אמר רבא אמר רב נחמן שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר ליה. ואם הקדישו קדושת הגוף אינו מוקדש. אבל בקדושת דמים חלה עליו הקדש, כיון שיכול המקדיש לפדותו. ומחייבין אותו לפדותו. דן רשב"ם ז"ל שאם מת בתוך הזמן פטור מלשלם, דלאו בתורת שאלה ולא בתורת שכירות או שמירה קאי בידיה, אלא בתורת מתנה. ושלו הוא בתוך זמן שהוא משתמש בו. מיהו אם מת בפשיעה חייב. וצ"ע בפשיעה נמי אמאי חייב, דהא לא חייב לנטורי. ולמ"ד בפרק השואל [ב"מ צ"ה ע"א] פושע מזיק הוא, ודאי ניחא דחייב.
<h2>דף קלח.</h2>
ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו כאן בששתק ולבסוף צווח. פירוש אם שתק כשקבל המתנה וצווח אחר כן אינו מועיל לו כלום, דשתיקה כהודאה דמיא, מדאשתיק קנינהו. פירש הרב אלפסי ז"ל דבשכיב מרע מיירי שדבריו ככתובין וכמסורין. דאילו בריא לא קני עד דמטי לידיה, ומכי מטי לידיה פשיטא דקנה. ולא שייך ביה צווח מעיקרו ולא שתק ולבסוף צווח, כיון שקבל. וקשיא לי והא פליגי רשב"ג ורבנן במזכה להם ע"י אחר, דקסבר רשב"ג האי דשתק סבר כי לא מטי לידי אמאי אצווח. ואי דינין אלו בשכיב מרע, היכי קאמר רבא בדשתק ולבסוף צווח כולי עלמא לא פליגי דקנה. והא איכא למימר האי דשתיק סבר כי לא מטי לידי אמאי אצווח. דכי היכי דזכה מקבל בדיבורו של שכיב מרע, כך זכה במזכה לו ע"י אחר, שהרי זכין לו לאדם שלא בפניו. ושמא שאני מזכה ע"י אחר דסבר כשיביאוהו לידי אצווח, אבל דברי שכיב מרע הרי הם כמסורין. והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ורבינו שמואל ז"ל פירשו בבריא, וכשזרק לו שטר המתנה לתוך חיקו וצווח לאלתר לא קנה. ואם שתק ולבסוף צווח קנה. וכן נראה כמו שפירש רבינו שמואל ז"ל במקום הזה. זיכה לו ע"י אחר בפניו והוא שתק כשמסרו לו השטר או הקנו בקנין סודר האחרים לצרכו, וכשבאו למסור לו השטר התחיל צווח. באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחד והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהם קנה אם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה ורשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהם כבר זכו בהם יורשים. אמר רבה ואיתימא ר' יוחנן הכל מודים בצווח מעיקרו דכו"ע ל"פ דלא קני שתק ולבסוף צווח דכו"ע ל"פ דקני כי פליגי בשזכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח דת"ק סבר מדאשתיק קנינהו וכו'. סוגיא זו פליגא אהא דאמר ר' שמעון בן לקיש בכריתות [כ"ד ע"א] הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. והכא אמר רבה בצווח מעיקרו דכולי עלמא ל"פ דלא קנה, פירוש ומודו רבנן לרשב"ג דאמרינן כבר זכו בהם יורשים. ואילו לריש לקיש הפקר הוי. ובשתק ולבסוף צווח אמרינן הכא דקנה ולריש לקיש הוי הפקר כיון דאמר הלה אי אפשי בה. וריש לקיש מפרש התם פלוגתא דרשב"ג ורבנן בשתק ולבסוף צווח ורבנן סברי אע"ג דכי אמר אי אפשי אפקירינהו אוכלין הן בתרומה אם היה רבן שני כהן, דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה, ורשב"ג פליג ודאי אדריש לקיש וקסבר כל דיהיב מתנה אדעתא דמקבלין מיניה יהיב, והיכא דלא מקבלין מיניה לא חלה המתנה מעיקרא. הכי מתרץ במסכת כריתות לריש לקיש. וברייתא בודאי בשתק ולבסוף צווח מיירי. דאי בצווח מעיקרו לא קנה ודאי מקבל, ולא אמרי ביה רבנן אם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה. מיהו הפקר הם לפי סברת ר"ל דקסבר כל מאן דיהיב מתנה אדעתא דידיה קא יהיב והיכא דאמר הלה אי אפשי בה הויא הפקר.
ופסק רבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן תקל"ה] כרבה ודלא כר"ל. והביא לו ראיה מהא דאמרינן בפרק הגוזל [ב"ק קט"ז ע"א] רב יהודה הוה אזיל בשיירתא שדא חמרא לאריא ולא אכליה אריא, קדים רב ספרא זכה ביה וא"ל רב אחא לרבינא למה לו למזכי ביה, נהי דאפקריה אדעתא דאריא, אדעתא דכולי עלמא מי אפקריה א"ל לרווחא דמילתא. רבינו (שמואל) [שלמה] ז"ל פירש דלא אמר ר"ל כל המחזיק בה זכה בה אלא כששתק ולבסוף צווח, ואמר אי אפשי. אבל בצווח מעיקרא הדרא למרה. דהכי ס"ל מאין דיהיב מתנה אדעתא דיקבלנה הלה שעה אחת יהיב, אע"פ שלא יקיימנה בידו, שכבר נתייאש מריה מיניה כיון ששתק מעיקרא. וכי אמר הלה אי אפשי ודאי הויא הפקר. אבל אם צווח מעיקרו הדרא למרה. שלא נתנה לו ע"מ שיצווח מעיקרו. וסוגיין אתיא שפיר לר"ל נמי. וה"פ בצווח מעיקרא ד"ה לא קנה ואמרינן כבר זכו בהם יורשים. בשתק ולבסוף צווח כו"ע ל"פ דקנה. וכי אמר אי אפשי אפקרינהו, ואם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה. ובדרך זה אתה מפרש הא דאמרינן לעיל ול"פ כאן בצווח מעיקרא כאן בשתק ולבסוף צווח. ונמצינו מקיימין דברי ר"ל דסוגיא זו. וההיא דהגוזל ל"ק עליה. דהתם אפילו צווח מעיקרו לא הוי. ואפילו לדברי רבינו תם ההיא דהגוזל אינה ראיה לדחות הא דר"ל, דבההיא וודאי מודה ר"ל דלא אמרינן אדעתיה (דידיה) [דכו"ע] אפקריה, שהרי [שדיוה] מפני יראת (האחריות) [האריות]. ובפלוגתא דרשב"ג ורבנן, פסק רבינו משה ז"ל [זכיה פ"ד ה"ג] דמספקא מילתא. וטעמו מההיא דאמרינן בחולין פרק השוחט [ל"ט ע"ב] לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן ולא היתר משום כבודו דרשב"ג. והגאון ר' יצחק פאסי ז"ל פסק כרבנן. וההיא איכא לתרוצי דהתם היה ראוי לחוש לדרשב"ג, דליכא למימר מדשתק בשעת שחיטה לא היתה מחשבתו לע"ז, דדילמא שתק וחשב לע"ז ולמה ליה למיצווח ולהודיע.
[גרסינן] התם בכריתות גבי ההיא דר"ל, ומאי שנא מדרב ששת דאמר מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום, בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, מאי לאו לא אמר כלום וקנה, לא לא אמר כלום דלא הדרא למרה ואיהו נמי לא קנה. כך היא הגירסא הנכונה. וה"פ דרב ששת ודאי שתק ולבסוף צווח היא, שהרי באת מתנה לידו, ואמר רב ששת [אם אמר] אי אפשי בה לא אמר כלום. ואילו ר"ל אמר כל המחזיק בה זכה בה. ומתרץ רב ששת ה"ק לא אמר כלום וכו' וטעמא דבטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין משום דבטלה מעיקרא משמע. כלומר לא לקחתיה מעולם על דעת קנייה, והודאת בע"ד כמאה עדים. ובצווח מעיקרא הוה הדרא למרה קמא אפילו לר"ל. וגירסא מכוונת לפירוש רבינו שמואל ז"ל כמו שפירשתיה. ואתיא נמי כההיא דאמרינן בגיטין פרק השולח [ל"ב ע"ב], דבגט אי אמר אי אפשי בו דבריו קיימין ובטל. דאי אפשי להבא משמע. ומשום הכי אמר רב ששת במתנה דאי אפשי בה לא אמר כלום, דלא הדרא למרה, אלא הויא הפקר. דאי אפשי להבא משמע. ואית דגרסי הכי מאי שנא מדרב ששת דאמר מקבל וכו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי אפשי בה בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה ואיהו נמי לא קני ליה. ומדאמרינן במבוטל תיבטל, דמשמע להבא, לא אמר כלום וקנה, ובאי אפשי בה דבריו קיימין, שמעת מינה תרתי. ש"מ דאי אפשי לשעבר משמע וש"מ דמילתיה דר"ל בצווח מעיקרו ואי אפשי ובטלה היא כצווח מעיקרו דמי. אבל בשתק ולבסוף צווח לא אמר כלום וקנה. ובודאי דלא כר"ש ז"ל ואפשר דאתיא לדברי רבינו תם ז"ל ופליגי אסוגיין דהכא. וקשיא לן ההיא דאמרינן בגיטין פרק השולח [שם] דאי אמר אי אפשי בו הרי הוא בטל. אלמא אי אפשי להבא משמע. ויש לתרץ דאי אפשי לשון הפקר הוא. ולעולם לאו לשעבר משמע. והא דלא מהני מבוטלת ותיבטל גבי מתנה, משום דמשמען להבא. ולשון הפקר נמי ליתנהו, שא"א עוד לבטל המתנה שלא תהא כלום מעיקרא אחר שבאת לידו. ולעולם מילתיה דר"ל בשותק ולבסוף צווח. ובצווח מעיקרו נמי דהא בטלה היא מעיקרא משמע. וקאמר שהיא הפקר, משום דכל (המקבל) [הנותן] מתנה אדעתא דידיה יהיב. ואתיא כדברי רבינו תם ז"ל.
ת"ר שכ"מ וכו'. להכי נקט שכיב מרע, דבדידיה איכא לאפלוגי בין היכא דאמר אחריו להיכא דלא אמר אחריו, משום דרגיל לחלק כל נכסיו בדיבור לזה [כך] ולזה כך. אבל בבריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו. והדבר ידוע למי מקנה תחלה ולמי בסוף. תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה. שהרי נתכוין ליתן לכולן ביחד אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד. וכגון דלא שייר אחריהם כלום. דאי שייר אחריהם כלום, אע"ג דמית לא קנו אא"כ הקנה להם בסודר, כדאמרינן לקמן בפרק מי שמת [קנ"א ע"ב], דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית. אלא ש"מ דלא שייר. ומיירי דלא שתק בינתים ואינו נמלך. ודוקא בשכיב מרע דדבריו ככתובין ומסורין, כלומר מה שמכוין לומר בדבריו הוי ככתוב ומסור, וכי אמר ר' ש' ת', אע"פ שהקדים האחד לחבירו, ראשון ראשון קנה בדיבורו, איכא למימר שלא נתכוין להקדים האחד לחבירו אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד. אבל בבריא, דלא קני אלא בקנין או בשאר קניות, ודאי מכי אקני לחד קני. לפיכך יצא עליהם שטר חוב גובה מכולן. כגון דהוי מאתים זוז ושלש מאות וארבע מאות שדות נינהו ששוות כך וכך דמים. דאי מעות ממש, הא אמרינן דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי, וכל שכן מטלטלי דמקבלי מתנה. הילכך על כרחין במקרקעי מיירי. גובה מכולן. מן הרב ירבה ומן המעט ימעיט. כגון שבא בע"ח לטרוף תשעה דינרין גובה מן המאתים שני דינרין ומן השלש מאות שלשה דינרין ומן הארבע מאות ארבעה דינרין. והיכא דאמר אחריו ואחריו, כל אחד ואחד הקדים לחבירו. לפיכך יצא עליהם שטר חוב אחרון אחרון נפסד. כתב רבינו שמואל ז"ל, דוקא היכא דאמר מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני. התם גובה מכולם, דלכולם נתכוין לתת יחד, אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים מפיו יחד. אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים זוז לפלוני ומאתים זוז לפלוני הרי הוא כמי שאמר אחריו אחריו, וגובה בע"ח מן האחרון. דהכא ודאי נתכוין לראשון תחלה, דאי לכולן נתכוין יחד היה לו לומר תנו שש מאות לשלשה האנשים האלה.
בבכורתו ידו [על] העליונה. פירש רשב"מ ז"ל בבכורתו ל"ד, אלא בראוי לו דוקא. אבל מסתמא רצה בכורתו נוטל וכו'. ולא אמרינן נוטלן ונוטל את בכורתו. וכן אתה מפרש בכתובת אשה. והא דתניא [קל"ב ע"א] הכותב פירות נכסיו לאשתו למחצה לשליש ולרביע תטול כתובתה מן השאר, מוקמינן לה באומר בראוי לה. וכן הא [קכ"ח ע"ב] דשלח ר' אבא האומר תנו לאשתי כאחד מן הבנים תטול כאחד מן הבנים, מוקמינן לה באומר בראוי לה. ולכך נוטלת כאחד מן הבנים מלבד כתובתה. אבל בההיא פריש הותיק ז"ל דלא צריך לאוקמה בראוי לה, דכאחד מן הבנים משמע מה אחד מן הבנים במ[ת]נה אף היא במתנה.
ה"ג בספרים שלנו ובהלכות הגאון ר' יצחק ז"ל, בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו, וכן בכולן. בבכורתו, ובכתובתה ידן על העליונה, ובבעל חוב אין לו אלא חובו. אבל רבינו חננאל ז"ל גריס בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו בבכורתו אין לו אלא בכורתו וכן בכתובה וכן בבעל חוב. והרב ר' יצחק בר' ראובן גריס בכולן ידו על העליונה. ובבעל חוב לחודיה אין לו אלא חובו, דאם חובו פחות ממאתים, כיון דלא מקרבא דעתיה לגביה לא הוה דעתיה [ל]מיתבא ליה יותר מחובו. והאי דאמר מאתים זוז [ב]חובו, דילמא שכוח הוא, דסבר דחובו מאתים זוז היא. אבל בבכור ובאשתו, דמיקרבא דעתיה לגבייהו אמרינן בהו ידו על העליונה. והא דגרסינן בכתובות [צ"ו ע"ב], משל למה הדבר דומה, לשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בחובו רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ואם נוטלן במתנה לא כך כחו יפה, הכי פירושה כגון דאמר מאתים זוז לפלוני בראוי לו, דנוטלן ונוטל את חובו. וכגון שאין שם אלא מטלטלין בני חרי. ואם נוטלן במתנה הוא גובה מהם מאתים זוז של מתנה. ואם לא יספיקו לגבות מהן עוד את חובו, גבי ליה ממשעבדי, ואין בעלי חובות יכולין לומר הנחנו לך מקום לגבות חובך. אבל אם נוטל את המטלטלין בחובו לא יוכל אחר כך לטרוף הלקוחות שקדמו למתנתו. והרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל פירש בענין אחר.
<h2>דף קלח:</h2>
דילמא בראוי לו בחובו קאמר. ה"ה דיכיל לאקשויי בכולהו. אלא בבעל חוב דלא מיקרבא דעתיה לגביה איכא לאקשויי יותר מכולהו. הא מני ר"ע היא דדייק לישנא יתירא. וה"ה לרבנן דדייקי לישנא יתירא, אלא משום דתנא במתניתין ומודה ר"ע נקט ר"ע. לא את הבור. שבבית. ולא את הדות. אין מכורין בכלל בית. אע"פ שכתב לו עומקא ורומא. דתשמיש בפני עצמן הן. ולא אהני עומקא ורומא אלא למקני [עומקא] ורומא כדאמרינן בפרק המוכר את הבית [ס"ג ע"ב]. וצריך. המוכר. ליקח לו דרך. לבא לבורו ששייר לעצמו. דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך. שאינו צריך. דהאי חוץ מאלו לא הוה צריך למעוטי בור ודות, דהא מסתמא נמי לא קני להו לוקח. אלא לאטפויי קאמר. לשייר לו דרך לבור.
העדים כותבין אע"פ שאין מכירין. כלומר כותבין מה ששומעין זכרון עדות שהיה בפנינו שאמר פלוני שכיב מרע שפלוני חייב לו מנה ומה ששמענו כתבנו וחתמנו, אע"פ שאין מכירין את הלוה אם נתחייב לזה כלום אם לאו. לפיכך כשהוא גובה וכו'. מאחר שנתנו להם חכמים רשות לכתוב מה ששמעו אע"פ שאין יודעים אם הוא אמת, צריכין אלו היתומים להביא ראיה כשיבא לגבות מאותו פלוני. כי עדים אלו מה ששמעו כתבו ולא חקרו אם היה ממש בדבריו אם לא. וחכמים אומרים אין כותבין אא"כ מכירין. דחיישינן לב"ד טועין, כשיראו השטר שכתבו העדים יאמרו בודאי חקרו העדים את הדבר כי הוא אמת כמו שכתבו השטר. הילכך אין כותבין אא"כ מכירין שדבריו אמת, שיבא הלוה בפניהם ויודה. ומאחר שאין כותבין אא"כ מכירין כשהם גובים היתומים אינן צריכין להביא ראיה אחרת, אלא שטר זה יתקיים בחותמיו. ואף רבי מאיר לא אמר אלא משום דבית דין טועין. דאי לאו הכי הוה מודה להו לרבנן דכותבין, משום דאין פנאי לשכיב מרע לתבוע ללוה. הלכתא אין חוששין לב"ד טועין. הלכך כותבין אע"פ שאין מכירין. דודאי ב"ד שיבאו אחרי כן לא יטעו ויחקרו את הדבר אם הוא אמת. מאי שנא מהא דרבא דאמר אין. ב"ד. חולצין. ליבם. אא"כ מכירין. שזו יבמתו של זה, ומכירין נמי דממאנת היא ארוסתו של זה שממאנת בו. לפיכך. מאחר שאמרו אין חולצין ואין ממאנין אא"כ מכירין. אם אותו ב"ד לא כתבו לה גט חליצה או מיאון, שלא הספיקו. ועדים שהיו באותה חליצה באו לפני ב"ד אחר, ואמרו אותו ב"ד לא הספיקו לכתוב לה גט חליצה כתבו לה אתם גט חליצה, כותבין ב"ד שני גט חליצה אע"פ שאין מכירין היבם.
מאי טעמא. אין חולצין ב"ד ראשון אא"כ מכירין. [משום] דאיכא למיחש דאי לא הוו מכירין ב"ד ראשון, סברי הללו ב"ד שני שלעולם לא היו נזקקין אותו ב"ד ראשון לחלוץ אא"כ מכירין, ויטעו ויכתבו לה גט חליצה אע"פ שאין מכירין את היבם. קשיא לן למה אין כותבין גט חליצה אא"כ מכירין, כיון דאמר האי אני יבמה. והלא אין אדם חוטא ולא לו. כההיא דאמרינן בפרק האומר [קדושין ס"ג ע"ב] קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה, נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס. יש לומר הכא כיון שאין אנו מכירין האיש יש לחוש שמא אומר כן כדי שתינשא לו היום או מחר באותו גט חליצה, ויאמר לא אני הוא שחלצתי לה אלא אחר ששמו כשמי. אי נמי יחליף את שמו לפנינו ונכתוב בגט חליצה את השם שהחליף לעצמו, ואח"כ יאמר אחר אני, ויקרא בשם הראשון שיש לו. וכחששא דחיישינן [לקמן קס"ז ע"א] בשני יוסף בן שמעון שהוחזקו בעיר אחת שאין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. אבל בההיא דמסכת קידושין אנו מכירין אותו האיש, ואין לחוש לרמאות מאחר שיגזרו עליו בית דין שלא יכנסנה. נמצא שאין לו תועלת בנתינת הגט. הילכך איכא למימר ביה אין אדם חוטא ולא לו. ועוד יש לומר הכא, לכך אין כותבין גט חליצה על פיו, לפי שאנו יכולים לחקור ולדעת, ועביד לגלויי. זה תירץ מורי הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל. וטעמא דאין כותבין גט מיאונין, שמא תגדל וגדילי קידושי בהדה ותינשא לו, כחששא דגט חליצה. ומשני בי דינא בתר בי דינא לא דייקא. דיאמרו ב"ד שני ודאי מה שעשו בית דין ראשון על עיקר עשו. אבל בי דינא בתר עדים דייקי. שכן דרך עדים לבא לפני ב"ד ושיחקרו ב"ד עדותם. כתב הרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל, ושמעינן מינה שאם צוה לפני ב"ד, שאין להם רשות לכתוב צואתו אלא עד שיתבאר שיש לו אותו מנה אצל אותו פלוני. משום דחיישינן לב"ד טועין, דהא ב"ד בתר ב"ד לא דייקי. ודוקא היכא דכתבי בתורת דין, כי ההיא דאמרינן [קי"ג ע"ב] רצו עושין דין. אבל היכא דכתבי בתורת עדות, ב"ד כותבין ולא חיישינן לב"ד טועין. דהא עדים נינהו וב"ד בתר עדים חקרי ודייקי. ושמעינן נמי מהא דאמרינן ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, דהיכא דמייתי איניש שטרא לקיומיה שלא בפני בעל דין, ואתו תרי סהדי ואסהידו אחתמות ידא דסהדי דחתימו אשטרא, דלית להו לב"ד לקיומי שטרייהו עד דבדקן אי הנך סהדי חזו למיסהד בההיא סהדותא ולית בהו משום מדעם דקריבותא או לא. דהא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי. הילכך אי טעין השתא בעל דין ואמר דילמא הני סהדי קרובים הוו, לא משגחינן לטענתייהו, משום דלא מחזקינן בי דינא דמקיימי שטרא אלא אפומא דסהדי דחזו לההיא סהדותא ולבתר דדייקי ובדקי למילתייהו שפיר. והני מילי היכא דלא אדכרו שמא דסהדי באשרתא. אבל אי אדכרו שמא דסהדי אי אשכח בהו בעל דין מידי דפסילותא ומברר למילתיה, פסלינן לההיא אשרתא ולא משגחינן בה. והדבר צריך עיון.
האב. שכתב לאחד מבניו לאחר מותו. תולש. הפירות. ומאכיל לכל מי שירצה. ומה שהניח תלוש. יד כל היורשין שוה בהן.
<h2>דף קלט.</h2>
פיסקא. האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש בשעת מיתה הרי הוא של שאר יורשין. ומקשינן תלוש אין מחובר לא. תלוש הוא דהוי דשאר יורשין, הא מחובר הוי (מאותו) [לאותו] הבן שכתבו לו. והתניא שמין את המחוברין ללוקח. פירוש ללוקח מן האב. שאם מכר האב לפירות, כשמת המחוברין ללוקח. דכתלושין הוו. ופרקינן כאן בבנו כאן באחר. דמן הדין מחובר כתלוש חשיב, שאינו נגרר אחר הקרקע, אלא נגרר הוא אחר בעל הפירות. אבל מתניתין דמשמע דמחובר הוי של בן, אלמא אחר הקרקע הוא נגרר, הטעם לפי שדעתו של אב קרובה אצל בן זה, שהרי כתב לו נכסיו בחייו. הילכך מסתמא הפירות המחוברין שלו. כך פירש הגאון ר' יצחק פאסי ז"ל. לפירוש זה תולש ומאכיל לאו דוקא, אלא הכי הוי שנותן המחובר לכל מי שירצה, אלא דמה שהניח מחובר בסתמא של בן. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל בעל המאור כתב, דהכי גרסינן בתוספתא דכתובות [פ"ח ה"ז], מכר הבן בחיי האב ומת האב, אם היו שם פירות מחוברין שמין לו. וזו היא שהקשינו ממנה כאן על מתניתין דקתני מה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין תלושין אין מחובר לא. והיינו דשני עלה לא קשיא כאן בבנו כאן באחר. כתב הרא"ם ז"ל הא דאמר שמין את המחוברין ללוקח ולא אמר הרי הם ללוקח, טעמא דמילתא משום דכיון דמיחברי בארעא לית ליה ללוקח למישקלינהו לגמרי, דהא בעידן דמית אב מחוברין הוו ולא מטו למיהוי תלושין, ואית ליה לבן שהוא בעל הקרקע זכיה בגוייהו, וכי מתלשי ברשותיה מתלשי. וליכא נמי מן דינא למיזכא בהו הבן לגמרי, דהא כבר יצאו הפירות לעולם. דגופא הוא דזכי ליה האב, פירא לא זכי ליה. הילכך שמין אותו ללוקח מן האב. דאמרינן האי ארעא כמה היא שויא בפירי כמה היא שויא בלא פירי. והאי דאיתוסף בהאי ארעא בעידן מיתת האב, משום הנך פירי שקיל להו לוקח. אבל פירי גופייהו שקיל להו הבן. ואע"ג דכי תליש להו שוו טפי. ודמיא לההיא דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות ע"ט ע"א], הניח פירות מחוברין לקרקע א"ר מאיר שמין וכו'.
מתניתין. הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים. אע"פ שדרך הגדולים לפרנס עצמן במלבושים הגונים וטובים והקטנים אין דרכן, אין הגדולים לוקחין בפרנסתם מן האמצע יותר מן הקטנים. וכן נמי אין הקטנים ניזונין עם הגדולים, שהקטנים דרכם להוציא הוצאות במזונותיהם יותר מן הגדולים. הילכך אין לוקחין מן האמצע מזונותיהם יותר מן הגדולים. ואם אמרו קטנים וכו'. לקמן מפרש מאי קאמר. גמרא. האי גדל אחי. גדול שבאחין לבש עצמו מתפיסת הבית. מה שעשה עשוי. שאין היתומים [יכולים] להוציא מידו. ומתניתין בשרכא. בכל הספרים גרסינן בשרכא ברי"ש. ופירושו אדם ריקן שאין להם הנאה ממש. והא אדם שקט ובטל שאינו טורח בכלום. ובערוך [ערך שדך] גרסינן שידכא בדל"ת, והוא לשון שקט ושלוה, כדמתרגמינן ותשקוט הארץ [שופטים ה'] ושדוכת ארעא. ורבינו שמואל ז"ל פירש שדכא יודע ציד, כדאמרינן איש יודע ציד [בראשית כ"ה], נחשדכן. וכן ותשקוט הארץ מתרגמינן ושדוכת ארעא. ורבינו חננאל ז"ל פירש שרכא, בגדי משי וארגמן, טובים וחשובים. כתב הבעל התוספות ז"ל אע"ג דהלשון משמע דלכתחלה לא יכסה, לאו דוקא האי לישנא, אלא אפילו לכתחלה יכול ללבוש מתפיסת הבית. מיהו נראה לן אם אמרו הקטנים לא ניחא לן שתכסה מתפיסת הבית דהדין עמהם. דכי יהבי ליה רשותא משום דאמרינן אנן סהדי דודאי ניחא להו. אבל השתא דשמעינן דאמרי דלא ניחא להו, דינא קא אמרי. מאי קאמר. מאי האי דתני אחר כך אם אמרו קטנים וכו' הא אמרת רישא נשאו גדולים ישאו קטנים. אמר רב יהודה ה"ק נשאו גדולים. אשה מתפיסת הבית. ישאו קטנים. כנגדן מן הממון הכל אם נשאו בחיי אביהם ונתן להם ממון אם אמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאין עכשיו מתפיסת הבית כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו, אין שומעים להם אלא חולקין את הירושה שוה בשוה.
מתניתין. הניח בנות גדולות וכו'. כדפרשינא גבי בנים הכי נמי מפרשינן גבי בנות. וכי היכי דמקשינן ומתרצינן גבי בנים הכי נמי גבי בנות, שאם אמרו קטנות אחר מיתת אביהם הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להם. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. ואיכא דמקשו לפירושו אמאי אין שומעין להם, הא קיימא לן [כתובות ס"ח ע"א] בפרנסה שמין באב. ועוד דהא קיימא לן [שם] דכל בת נוטלת עישור נכסים. ומשום הכי ל"ג בבנות אם אמרו קטנות הרי אנו נישאות כדרך שנישאתם אתן בחיי (אביהן) [אבינו] אין שומעין להן, דודאי שומעין להן. ואית דגרסי בבנות "אם אמרו קטנות וכו"'. ולא קשיא להו מידי, דכי אמרינן דבת נוטלת (כשיעור) [עישור] ניכסי ואמרינן נמי לפרנסה שמין באב, הני מילי בבת במקום בן, דאינה יורשת ולית לה נכסים לפרנסה, אז תקינו לה רבנן עישור נכסי. אבל באדם שאין לו אלא בנות והשיא אחת בחייו ומת והניח בנות אחרות ונכסים, לא אמרינן דאותה הבת שאין לה בעל תיטול עישור ניכסי, והשאר חולקות בשוה. דודאי כיון דבת יורשת הויא, לא תיטול עישור נכסי. דלא תיקנו עישור ניכסי לבת אלא במקום שיש בן, אבל במקום דליכא בן אלא בנות, כולן הוו יורשות בשוה וחולקות בשוה. וזה עיקר ונכון. זה חומר בבנות מבבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואין הבנות ניזונות על הבנות. פירוש אם הבנים גדולים והבנות קטנות, ניזונות הבנות הקטנות עם הבנים בלי חשבון, אע"פ שהקטן צריך הוצאה במזונות יותר מן הגדול. אבל בנים עם הבנים, אין הקטנים ניזונים על הגדולים בלא חשבון, אלא חולקין את הנכסים בשוה, וניזונין אלו לפי צרכן ואלו לפי צרכן. ובנות עם הבנות נמי אין ניזונית כל אחת ואחת לפי צרכה בלא חשבון, אלא חולקות הנכסים בשוה, וכל אחת ואחת ניזונית לפי צרכה, זה פירושו של דבר. וטעמא דמילתא משום דבנים עם הבנים ובנות עם הבנות כולם יורשין הם וכולן שווים בירושה. ואין לכל אחד מהם כח על חבירו. הילכך חולקין בשוה. אבל בנות עם הבנים הבנים יורשים והבנות ניזונות. דתנאי ב"ד דליתזנן מנכסי אבוהון עד דתילקחן לגוברין. הילכך ניזונות לפי צרכן בלי חשבון.
גמרא. שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא וכו'. בתולה או אלמנה שלותה מאחרים ואכלה, ואחר כך עמדה ונישאת קודם שפרעה לבעל חוב והביאה לבעל נכסים מאי. כלומר בעל דתקינו ליה רבנן נכסי אשתו וזיכוהו בהן כדאמרינן במסכת כתובות [מ"ו ע"ב], יש לו דין לוקח או דין יורש. כתב הרב בעל התוספות כגון שמתה בחיי בעלה עד שלא תבעה מלוה. אבל אם היא בחיים עדיין ויש לה נכסי מלוג, לא שייך למימר בעל לוקח הוי, שהרי הגוף שלה בההיא שעתא. ואפילו חבלה באחרים משמע בהחובל [ב"ק פ"ט ע"א] שמוכרת נכסי מלוג בטובת הנאה. וכל שכן מה שלותה ואכלה, ע"כ. ומסוגיא דשמעתין נראה דמחיים נמי מיבעיא ליה אי אית ליה דין יורש או לוקח. ותני ר' אושעיא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל, כלומר שלוו ואכלו אחיותיהם משלהם אותו ממון, ישאו קטנות מבעל. וקמ"ל ר' חייא דבעל בנכסי אשתו יורש הוי, ומה שלוו אחיותיהם הגדולות מן הקטנות גובות מן הנכסים שהכניסו הגדולות לבעל. דאי תימא שבדרך גזילה נטלו הגדולות מחלק הקטנות, ומזה א"ר חייא שיטלו הקטנות מבעל. מאי קמ"ל ר' חייא פשיטא. וכי יש לה לגזול ממון מן הקטנות ולהביאן לבעל. אלא ודאי שבהלואה נטלו מהן ואחר כך נשאו לבעל, וישאו הקטנות מבעל. אלמא יורש הוי. ודחינן דילמא שאני פרנסה דאית לה קלא. כמה שהביאה הגדולה לבעל קלא אית לה, וכמלוה בשטר דמיא. כל זה כתב הרב אברהם אב בית דין ז"ל. ולא איפשיטא בעיין הילכך מלוה על פה לא גביא מיניה דבעל. ואיהו דאפסיד אנפשיה, דלא איבעיא ליה לאוזופי בלא שטרא. אית דמפרשי דוקא בשלותה קודם שנתארסה, אבל לותה משנתארסה הא אמרינן שאחריותו עליו, שכך כתב לה אחריות דאית לך עלי מקדמת דנא. אבל מקודם שנתארסה מיבעיא ליה ולא איפשיטא. ואין דבר זה מחוור אצלי. מי שמת והניח אלמנה ובת. ואין לו יורש אלא היא. אלמנה ניזונת מנכסי בעלה. ואע"פ שנישאת לבעל. מתה הבת א"ר יהודה על ידי היה מעשה. שאירע לי כן, ובאתי לפני ב"ד. ואמרו. חכמים אפילו הכי דמתה הבת הרי היא ניזונת מאותן הנכסים. דשויוה רבנן הכא כיורש משום פסידא דאלמנה. דאי כלוקח הויא לא (היא) [היתה] ניזונת, דהא קיימא לן אין מוציאין לאכילת פירות למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. והני נכסים משועבדים לו לבעל משעה שהכניסתן לו אשתו. אלא לאו ש"מ כיורש שויוה רבנן הכא.
<h2>דף קלט:</h2>
בנכסי מלוג. הם הנכסים ששיירה לעצמה ולא שמאתן בכתובתה, שהבעל אוכל מהם פירות. ולהכי קרי להו מלוג, על שאין הבעל נזהר בהם, והם מתחסרים והולכים. מלשון מולגין את הראש [ביצה ל"ד ע"א]. בעלה מוציא מיד הלקוחות. דכלוקח שויוהו רבנן. ומשעה שנישאת זכה בהם. דמשום פסידא דידיה שויוהו רבנן כלוקח, ולא חיישינן לפסידא דלקוחות וכו'. ובעיין דלותה ואכלה איכא לאסתפוקי אי משום פסידא דמלוה שויוה רבנן כיורש. או דילמא איהו דאפסיד אנפשיה שהלוה בלא שטר לאשה שעתידה להנשא. או שמא כיון דאכתי לא יתבא תותי בעלה ליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה. לפיכך העלה הדבר בספק הגאון ר' יצחק ז"ל. הילכך לא גבינן מיניה. אבל הרב אבן מגש ז"ל כתב כיון דאסיק רב אשי דבעל שויוה רבנן כלוקח לגבי דר' יוסי בר' חנינא משום פסידא דידיה, מתחזי מילתא דלענין לותה ואכלה בעל לוקח הוי, ולא גבי מלוה מיניה כלום משום פסידא דבעל. ואע"ג דלגבי ר' יוסי בר' חנינא שייך למימר דליכא למיחש לפסידא דלקוחות, דאינהו דאפסוד אנפשייהו, והכא גבי לותה ואכלה לא שייך למימר איהו דאפסיד אנפשיה. מ"מ יותר יש לנו לחוש לפסידא דבעל, משום דנכסי בחזקת בעל קיימי ומלוה הוא דקא בעי למיטרף מיניה. וא"ת והא גבי אלמנתו דבעיא למיטרף מיניה וקא חיישינן לפסידא דידה ולא חיישינן לפסידא דידיה. התם נמי הא קיימא לן דנכסי בחזקת אלמנה קיימי. כדגרסינן בפרק אלמנה ניזונת [כתובות צ"ו ע"א] בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו וכו'.
מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין. בגמרא מפרש כמה הם מרובים. והבנים יירשו. שיהא הממון בחזקתן. והבנות יזונו. מן הנכסים עד שינשאו. מה שהזכיר רבינו שמואל בהדי מזונות פרנסה, אינו נראה לרב יצחק בר' מרדכי, דהא מזונות אכילה ושתיה. ופרנסה היינו מלבוש וצרכי נישואין. ותרי מילי נינהו, כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה [כתובות ס"ח ע"ב] מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. וקתני נמי הבנות ניזונות ומתפרנסות וכו'. וקיימא לן נמי [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, ואילו לפרנסה מפקינן דקלא אית לה כדאמרינן לעיל [קל"ט ע"א]. ובכל דוכתא נמי משמע דמזונות ופרנסה תרי מילי נינהו. ולי נראה כפירוש ר"ש ז"ל, שכשם שבכלל מזונות אלמנה הוו מלבושיה, כך בכלל מזונות הבת הוו מלבושיה. וגבי אלמנה אמרינן מותר בלאות, אלמא דיורשין חייבים במלבושין. הבנים ישאלו על הפתחים. מפני שמכוער הדבר שיהיו הבנות מחזרות על הפתחים, משום כל כבודה בת מלך פנימה. וקא מתמה אדמון בשביל שאני זכר הפסדתי. ופרישנא בגמרא, בשביל שאני זכר, וראוי אני לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים. רואה אני את דברי אדמון. דאנא נמי סבירא לי כותיה. כתב הגאון ר' יצחק אלפסי ז"ל אע"ג דאמרינן התם [כתובות ק"ט ע"א] כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, בהא לית הילכתא כותיה, דסוגיא דשמעתין כת"ק אזלא. הא דא"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו וכו' אליבא דרבנן היא. ובעיא נמי דר' ירמיה מרבי אבהו הויא אליבא דרבנן. ואמרינן נמי בסוטה [כ"א ע"ב] היכי דמי רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים וכו'. וכן פסקו ר"ח ובה"ג ז"ל כת"ק, משום דשמעתין כותיה אזלא. אבל רבינו שמואל ז"ל פסק כאדמון, משום ההיא דכתובות. ור"ת היה אומר דאדמון לא היה חולק על חכמים, אלא קא מתמה על התקנה שתיקנו בנכסים מועטים, אבל מ"מ כרבנן ס"ל. ומיהו לא משמע הכי. ועוד כתב הגאון ז"ל ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דבתראי מתזני אע"ג דמועטין נינהו, ניזונין מהם אלו ואלו, דלא תקינו להו רבנן אלא למיהוי כבנים, אבל יותר מבנים ומשקל הכל לא. והכא שדר גאון ז"ל. כמה הן מרובין כל שיזונו אלו ואלו. כדי סיפוקם. עד שיבגרו. הנקיבות. הן מרובין. והנכסים יעמדו ברשות הבנים ויזונו מהן הבנות.
<h2>דף קמ.</h2>
ואי ליכא לאלו ואלו עד שיבגרו. אלא יש בהם מזונות של עשר שנים מאי. בתמיהה, כלומר שקלי להו בנות כולהו. מיד. ולא שקלי בנים כלל בנכסים הללו אע"פ שיש שם הרבה מכדי שיעור מזון הבנות עד שיבגרו. ומשני רבה מוציאין מהן שיעור מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים. וא"ת כיון דמ"מ בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים מזונות אית להו לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים, מאי איכא בין נכסים מרובים לנכסים מועטים, ומאי נפקא ליה לתנא לאפלוגי בינייהו ולמיתני ברישא הבנים יירשו והבנות יזונו, ולמיתני בסיפא הבנות ניזונות. ליפסוק וליתני הבנות בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים ניזונות עד שיבגרו והשאר לבנים. [ויש לומר] נ"מ למיהוי הנכסים המרובים ברשות הבנים לאעסוקי בהו, ויהיה כל הריוח ליתומים. דאילו תנא בתרייהו הבנות יזונו עד שיבגרו והשאר לבנים הוה אמינא אפילו בנכסים מרובים נמי נכסים בחזקת בנות קיימי מעיקרא, ולית להו לאעסוקי בהו אלא במאי דטפי בהו על כדי מזונות הבנות. והשתא דקא תני בנכסים מרובים יירשו, משמע דכולהו נכסי בחזקת הבנים קיימי ומתחת ידם הוא דשקלי להו הבנות למזונותיהן ויהבי להו זוזא זוזא. ובנכסים מועטים אין רשאים הבנים לשלוח יד במה שראוי לבנות עד שיבגרו, אלא יעמדו ביד בית דין ויהבי להו זוזא זוזא.
פשיטא מרובין ונתמעטו. כגון שהניח אביהם מנה ומספיק למזונות אלו ואלו עד שיבגרו הבנות. והוקירו המזונות ואינו מספיק. כבר זכו בהם יורשים. שהם זכו מכח ירושה דאורייתא, והן באות בתנאי כתובה דמדרבנן. וכיון דזכו בהם יורשים זכו, וניזונין אלו ואלו עד שיכלו. מועטין ונתרבו. כגון שהוקירו המזונות בשעה שמת אביהם והוזלו. תא שמע דאמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. ולא מיבעיא שאין מוציאין מן הלקוחות בין במרובים בין במועטים, אלא הדמים נמי הם ברשותם והרי הם כמטלטלין שאין לבנות זכות בהן מדינא דגמרא. הילכך לא אמרינן בהם הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים, אלא כולן ניזונין כאחד הבנים והבנות כמו שכתב הגאון ז"ל גבי מטלטלי דשבק אבוהון. אלמא מקודם דאמעיטו להו אית להו לבנים תפיסה בגוייהו. הילכך כיון דנתרבו בחזקת הבנים קיימי וברשותייהו איתרבו. ויקחו הבנים כל הנכסים וניזונין כאחד. הא דאמרינן הכא יתומים שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו, דוקא שמכרו קודם שעמדו בדין להגבות לבנות הנכסים המועטים, כ"כ רבינו שמואל ז"ל. ומיהו נראה לר"י דאפילו אם תפסו כבר הבנות או הגבו להם בית דין, יכולים האחים למכור בנכסים מועטים. הכי הוה משמע לכאורה ביבמות בפרק אלמנה לכ"ג [ס"ז ע"ב], דקאמר התם, ר' ישמעאל ב"ר יוסי אמר משום אביו, הבת מאכלת והבן אינו מאכיל, מ"ש בן שאינו מאכיל משום חלקו של עובר וכו', אמר אביי הכא בנכסים מועטין עסקינן וכגון דאיכא בן בהדי בת, מה נפשך אי האי דמיעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי, ואי בת היא אמאי אכלה בתקנתא דרבנן, כל כמה דלא נפקא לאויר העולם לא תקינו לה רבנן. ופרכינן במאי אוקימתא בנכסים מועטים ונכסי' מועטין דבנות נינהו והא א"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין וכו'. ומאי קושיא, לוקמה כגון דתפסו הבנות כבר הנכסים מועטין למזונותיהן או כבר הגבו להן בית דין, ולכך אינן יכולין למכור. אלא ש"מ דלעולם יכולים למכור. מיהו יש קצת לדחות דאין ב"ד יכולים להגבות להם נכסים מועטין אלו למזונותיהן. דנהי שיכולים להגבות חלק הבת העומדת, מ"מ לא יהיו כל הנכסים לבת מפני חלקו של עובר, כי שמא בת היא ואותו חלק של עובר אין יכולין ב"ד להגבות לה כיון שלא יצא לאויר העולם. ואותו חלק היו יכולים למכור. מיהו אין נראה לדחות כן. ועוד יש להביא ראיה מדאמרינן במסכת כתובות בפרק הנושא את האשה [ק"ג ע"א] אמר רב נחמן יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום, ומ"ש מדרבי אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו וכו', התם לא תפסו מחיים הכא תפיסא מחיים. משמע כיון דלא תפיסא מחיים, אפילו תפסו לאחר מיתה לא היה מועיל כלום, אלא מה שמכרו מכרו. ואע"פ שיש לדחותה אין נראה לדחותה. בעל חוב מהו שימעט בנכסים. כלומר היכא דשבק אבוהון נכסים מרובים, ויש עליו מלוה, שאם יפרעוה יתמעטו הנכסים. אבל עדיין לא בא בע"ח לגבות. מהו שימעט בנכסים. מי אמרינן כיון דמחוסר גוביינא לא ממעט או דילמא כיון דאילו מת בע"ח נמי אית ליה. דיורשין גובין במקומו ממעט. פירש... ז"ל אבל כתובת אשה ודאי ממעטת דלא מיחסרא גוביינא, דכתובה כמעשה ב"ד דמיא ואין אחר מעשה ב"ד כלום. וכי קאמרינן לקמן אלמנתו מהו שתמעט בנכסים, פירושו היכא דאיכא שיעור כתובה לאלו ולאלו עד שיבגרו, אי ממעטי מזונות האלמנה. מזונות בת אשתו. שקיבל עליו אביהם לזונה חמש שנים. מהו שתמעט מי אמרינן כיון דאילו מתה לית לה. [ליורשיה] (מיורשיה) לא ממעטא. או דילמא כיון דהשתא מיהת איתא ממעטא.
<h2>דף קמ:</h2>
בספרים שלנו גרסינן וגם בפירושי רבנו חננאל ז"ל. אלמנתו מהו שתמעט בנכסים ולא ידעתי למה השמיטה הרב ז"ל. והרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל פירש, דמשום מזוני דאית לה קא מיבעיא ליה. כגון שעדיין לא תבעה כתובתה בבית דין ואית לה מזוני. דכתובתה ודאי ממעטא. דלא דמיא לבעל חוב. שאע"פ שכתובת אשה מדרבנן, הרי היא תנאי ב"ד ואין אחר תנאי ב"ד כלום. אי נמי איכא למימר דהאי בעל חוב מלוה על פה היא שגובה מן הירושין. אבל כתובה חוב בשטר הוא, דהא אע"פ שלא כתב לה תנאי ב"ד הוא. אבל בע"ח איכא למ"ד [קע"ה ע"ב] שיעבודא לאו דאורייתא. אלמנה ובת איזו מהן קודמת. אם אין שם אלא שיעור מזונות של אחת מהן. פירוש בת, בתו. אבל בת אשתו ודאי קודמת לאלמנה שהיא בעלת חוב. וכי קא מיבעיא ליה, מבתו קא מיבעיא ליה. כגון שיש שם מזונות עד שתיבגר, וכד שקלת שיעור מזונות לאלמנתו, שהיא מוכרת אחת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום [כתובות צ"ז ע"א], הוו להו מועטין. או שאין שם אפילו לבת כדי שתיזון עד שתיבגר. הו"ל מועטין. איזה מהן קודמת, שיעמדו הנכסים בחזקתה. או האלמנה עד שתינשא. או הבת עד שתיבגר. פשוט מיהת חדא. ועשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין וכו' כל זה כתב הרב ר' אברהם אב בית דין זלה"ה. והרב ר' אשר ז"ל כתב על הא דאמרינן עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין גבי נכסים מועטין. צריך עיון היכי משערינן, בשלמא גבי בת אצל האחין משערינן אי איכא נכסים עד שיבגרו. אלא גבי אלמנה היכי משערינן. דאע"ג דאיכא מזונות עד שתיבגר הבת, מ"מ גבי האלמנה מועטים הם, שהרי אית לה מזוני עד שתינשא או עד שתתבע כתובתה. וי"ל דמשערינן כמה תוכל לחיות, אם עשרים שנה או שלשים שנה [הכל משתעבד לה]. ואי איכא שיעור מזונות באומד כל ימי חייה וגם לבת עמה, הוו מרובין, ואי לא הוו מועטין ע"כ.
עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין. לאו למימרא דתקינו רבנן תקנת נכסים מועטים לאלמנה, דהא לא אשכחן דתקינו לה אלא לגבי בנות. ותדע, דהא מספקא ליה לתלמודא אלמנה מהו שתמעט בנכסים. ואי תקינו לה דינא דנכסים מועטין כמו שהבת ממעטת כך היתה האלמנה ממעטת. ועוד אם איתא (דנקיט) [דתקינו] לה לאלמנה תקנת נכסים מועטים שלא במקום בנות היה להם לפרש כמה הם מרובים לגבי אלמנה, שהרי כל ימיה ניזונת כ"ז שלא תינשא ולא תתבע כתובתה. אלא ודאי היכא דאיכא בנים ואלמנה, היא והם ניזונים כאחת. שלא ראו לעקור ירושת הבנים מפני אלמנתו אלא מפני הבנות שהן יוצאי יריכו. והך מילתא דר' יוחנן דוקא במקום שיש שם בנים ובנות ואלמנה, והנכסים מועטים, שאין שם כדי שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגרו הבנות. וכיון דעקרוה לירושה מחמת בנות ואמרו שהבנים ישאלו על הפתחים, תיקנו כשיש שם אלמנה שתדחה הבת משום זילותא דאלמנה. והכי איתא בירושלמי [פ"ט ה"א], דגרסינן התם, אלמנה ובנות שתיהן שוות אלמנה ובנים שניהם שוין אין אלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות האלמנה, פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות ע"י בנים ע"כ. כך פירש ר"י ז"ל.
מתניתין. וטומטום. שאין ידוע אם זכר הוא אם נקיבה היא. אצל נקיבות. שלא יירש עמהן. ואין לו אלא מזונות דאיכא למימר נקבה היא. אצל זכרים. שלא יזון אלא ישאל על הפתחים כשאר אחין דאיכא למימר זכר הוא. בגמרא בעי מ"ש דגבי בן תני מנה וגבי בת מאתים, למימרא דבת עדיפא ליה מבן. ושקלינן וטרינן, ואוקימנא כר' יהודה דתניא רבי יהודה אומר מצוה לזון את הבנים וק"ו לבנות דלא ליתזלן. ילדה זכר ונקבה כאחת הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים. משום דזכר ודאי ונקבה ודאית קאמר. וטומטום זה מספקא לן בגוויה אם זכר הוא אם נקבה היא. וא"ת (והלה) [והלא] לא קאמר אם זכר אם נקבה כדאקשינן בגמרא. י"ל כי אקשינן בגמרא הכי, במבשרני במה שיפטר רחמה של אשתי, אם זכר נוטל מנה ואם נקבה תטול מאתים. דהיכא דילדה זכר ונקבה אין לו בשורה, נמצאת שאינו יכול לבשרו ולהודיעו במה נפטר רחמה אם בזכר אם בנקבה. אבל במתניתין הרי נתן מנה לזכר ומאתים לנקבה. כך פירש הראב"ד זלה"ה. ילדה טומטום אינו נוטל כלום. משום דזכר ודאי ונקבה ודאית קאמר, וטומטום זה מספקא לן בגוויה אם זכר הוא אם נקבה היא. ולקמן מוקמינן לה להאי סיפא כרשב"ג. ולית הלכתא כותיה אלא נוטל כפחות שבשניהם. כתב הגאון ר' יצחק ז"ל מתניתין בשכיב מרע, כלומר מתניתין דקתני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, וקאמר דנוטל מנה, בשכיב מרע מיירי, דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו. דאי בבריא הא קיימא לן [ב"מ מ"ו ע"א] דאין מטבע נקנה בחליפין אע"ג דקנו מיניה. והא דתנן ילדה טומטום אינו נוטל, אוקמה רבא כרשב"ג דאמר ילדה טומטום אנדרוגינוס וכו'. והא דרשב"ג איתא במסכת תמורה בפרק חמישי [כ"ד ע"ב]. והכי איתא התם, כיצד מערימין על הבכור, מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם ילדה זכר עולה [ואם נקיבה שלמים וילדה זכר ונקיבה] זכר יקרב עולה נקבה תיקרב שלמים, ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמיו חולין, ילדה שתי נקבות אחת מהן תיקרב שלמים והשנית תימכר לחייבי שלמים ודמיה חולין. ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם. וטעמא דהא מתניתין משום דבכור אינו קדוש אלא בפטר רחם. וכיון שהקדישו במעי אמו לעולה או לשלמים קדוש, ואין קדושת בכור חלה עליו. יש מפרש דס"ל לרשב"ג טומטום בריה היא. וליתה דבבכורות [מ"א ע"ב] אמרינן דכו"ע טומטום ספיקא הוא. אלא טעמא דרשב"ג דכל היכא שהזכיר זכר ונקבה, כגון גבי הערמת בכור, אין דעתו על טומטום, שאינו זכר ודאי ולא נקבה ודאית אלא ספיקא הוא. וכן במשנתינו דאמר אם זכר מנה ואם נקבה מאתים אין דעתו על הטומטום. וכי תימא רישא דמתניתין נמי דאמר דוחין אותו ויש לו דשקיל כנקבות מודה רשב"ג בה. דהא לא קאמר אב מידי. ואמאי קאמר רבא סיפא אתאן לרשב"ג, והא כולה אפשר לאוקומה כרשב"ג. וי"ל רישא נמי הא כתיב בכתובה בנן נוקבן. הילכך פליג בה רשב"ג. לכך אמר וסיפא אתאן לרשב"ג. וי"ל דילמא ה"ק רישא דברי הכל אבל סיפא אתא כרשב"ג ודלא כרבנן.
<h2>דף קמא.</h2>
ואמרינן בגמרא שאם אמר זכר תחילה יטול מאתים ונקבה אחריו ולא כלום והדר אמר נקבה תחילה תטול מנה זכר אחריה מנה וילדה זכר ונקבה ולא ידעינן הי מינייהו נפק ברישא זכר שקיל מנה ברישא ממה נפשך ואידך מנה הוי ממון המוטל בספק וחולקין. נמצא ביד הזכר מאה וחמשים דינרין וביד הנקבה חמשים. וא"ת נוקים ממונא בחזקת מריה ולא יתנו היורשין לזכר אלא מנה, ואידך מנה דחו מיניה זכר דדילמא אחרון נולד. ודחו נמי נקבה, דדילמא זכר נולד תחילה. י"ל באין זכר ונקבה ונוטלין מאתים ממה נפשך. ואם דוחין היורשין מאידך מנה זה אצל זה, כותבין הרשאה זה לזה. ולאחר שנטלו שניהם מנה חולקין כדין המפורש בגמרא. אי נמי בלא כתיבת הרשאה י"ל לא הוו [היורשין] מריה דממונא, דכיון דסילק האב את עצמו ממאתים קודם שמת לא חלה ירושתן עליהם, ובחזקת זכר ונקבה קיימי משעת מיתת האב.
<h2>דף קמא:</h2>
ההוא דאמר וכו'. וזיכה לו ע"י אשתו. איתיביה רב נחמן לרב הונא. ממתניתין דקתני האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה. אלמא דהמזכה לעובר קנה. משנתנו איני יודע מי שנאה. ואימר יחידאה היא והילכך לא סבירא לי כותיה.
<h2>דף קמב:</h2>
ור' יצחק א"ר יוחנן וכו' ואם תאמר משנתינו וכו' הואיל ואדם קרוב אצל בנו. ומקנה לו בדעת יפה כאילו יש בידו כל כחות וחיזוקין שבעולם. ואייתי לי בי עשרה. דבעשרה הוי פירסומא דמילתא. והלכתא המזכה לעובר לא קנה. ואפילו אמר לכשתלד, כיון דלא איפסיקא הלכתא בהא. ואע"ג דפלוגתא דרב הונא ורב נחמן היא בגמרא והלכתא כרב נחמן בדיני. בהא לית הילכתא כותיה, מדאמרינן במסכת קידושין [ס"ג ע"א] אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום וכשהוכר עוברה דבריו קיימין, ודוקא לראב"י דאמר אדם מקנה דשלבל"ע, אבל לדידן דסבירא לן אין אדם מקנה דשלבל"ע לא. מהכא משמע דלית הילכתא כרב נחמן, דהא הכא כמי שאמר הרי היא מקודשת לכשתלד היא ואמרינן דאינה מקודשת. כך נראה ממה שכתב הרב בעל התוספות. מיהו בה"ג פסק כרב דאמר המזכה לעובר לא קנה, לכשתלד קנה. וצריך עיון אמאי לא אייתי הגאון ר' יצחק ז"ל האי מילתא. ובראוי ליורשו קנה, כדאמרינן הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. נראה לפרש, דטעמא דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם, משום דלא גמר בדעתיה להקנות כיון דליתיה לקונה בעולם, אבל לבנו גמר איניש ומקנה. ודוקא כשיגמר העובר, כגון שיש לו שלשה חדשים, אבל בפחות מכאן לא אמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו, דלאו בנו מיקרי עדיין שתהא דעתו קרובה אצלו, אלא מיא בעלמא הוא. ואני שמעתי כי בא מעשה במגדל לוניל בראוי ליורשו, והיה עובר פחות מארבעים יום, והיה בדעת הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל תוך מ' יום מיא בעלמא הוא ולית ליה זכיה כלל. כדאמרינן התם במסכת יבמות [ס"ט ע"ב] דתוך מ' יום מיא בעלמא הוא. והיו חולקין בדבר דלעולם דעתו של אדם קרובה אצל בנו. דיהוו ליכי מינאי. שעדיין עתידין להולד. אתא בריה קשישא. שנולד לו מאשה אחרת. זיל קני כחד מינייהו. אינהו ודאי לא קנו. כלומר אותם שהיו נולדים לאשה שניה מאיש זה, ודאי לא שקלי ולא מידי משום מתנה זו, הואיל והשתא בשעת מתנה ליתנהו בעין. ולא שייך הכא הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. דלא אמרינן הכי אא"כ נוצר הולד במעי האשה. האי. בריה קשישא, קנה חלקו, לפי שהם אחים, ובמה שישאר תהא ידו שוה עמהם ויחזרו ויחלקו בשוה. או לא קנה. כיון דדימהו להם. ומסקנא דלא קנה. דהוי כמו שאמר קני כחמור, דהא אינהו לאו בני קניה נינהו.
<h2>דף קמג.</h2>
א"ל קני את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה. דה"ק אתה דבר קנין קנה חציו, וחמור דלאו בר קנין הוא אינו קונה. רב המנונא אמר לא קנה. כיון שהשוה קנינו לקנינו דחמור דעתו שלא יקנה אחד מהם. ורב ששת אמר קנה הכל. דאיהו סבר ה"ק חמור לאו בר קנין הוא לא קני ולא מידי, אבל אתה דבר קנין קנה חלקך וחלק חמור. פסק הגאון ר' יצחק ז"ל כרב נחמן דאמר קנה מחצה. ותמה דהא התם בפרק האיש מקדש [קדושין נ' ע"א] מקשינן בהדיא גבי ההוא מעשה דחמש נשים ובהן שתי אחיות, היכי דמי אילימא דאמר כולכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה. ושמא שאני התם דאמר כולכם, דאפקינהו לכולהו בחד לישנא, ואף רב נחמן מודה בכיוצא בזה דלא קנה. קני פלגא. כלומר תטול האשה חצי הנכסים כנגד כל השנים. ולא אמרינן שלא תטול אלא חלק אחד כאחד מן הבנים, אם הם חמשה שתטול היא שישית הנכסים. והיתה לאהרן ולבניו. בלחם הפנים כתיב. מחצה לאהרן ומחצה לבניו. ה"נ דאמר לך ולבניך שקלה איהי פלגא ובנהא פלגא.
<h2>דף קמג:</h2>
פסקי דשיראי. חתיכות של מעיל שינתנו לאנשי ביתו, ולא היתה לו אשה. ולא אמרן. שהבנים והבנות נוטלין את הכל. אלא דלית ליה כלתא. שאין לו בנים נשואים. דהתם הוא דאמרינן שהבנים והבנות שלו נוטלין את הכל. אבל אי אית ליה כלתא, התם ודאי לכלתיה שדר. שמכבד אדם את כלתו בשביל בנו. לא שביק בנתיה. מפני שרוצה לקשטן כי היכי דלקבילו עלייהו אינשי ונסבי להו. אבל היכא דנסיבן לא קפיד עלייהו מפני שעל חתניו לפרנסן ולקנות להן כל צרכיהן. אבל מקפיד הוא על כלתו מפני שעל בנו לפרנסה ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ירושלמי פרק שני דייני גזירות [כתובות פי"ג ה"א] מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלה לבני, בנותיו בכלל. ואם אמר בשעת מיתה אלו לבני, אין הבנות בכלל. פירוש מי ששלח וכו', שאם שלח ראוי לבנים לבנים, ראוי לבנות לבנות, ואם ראוי לשניהם לשניהם. והני מילי בבריא המשלח. אבל בשכיב מרע שהוא מתכוין להוריש לבניו, אין הבנות בכלל, שאין דרך להוריש הבנות. מקרו אינשי לברא. יחידאה. בניי. ולית לה לברתא ולא מידי. או לא. ודעתיה נמי אברתא, ופלגי בשוה. ת"ש ובני דן חושים. דאפילו לחד ברא קרו בני. וא"ת כיון דקרו אינשי לחד ברא בני, למה הוצרך לומר נכסי לבני פשיטא שהם לבניו. וי"ל דאיצטריך לאשמועינן שאם תצא עליו דייתיקי היום או מחר לא תהא שוה כלום. וקרו אינשי לבר ברא בני. ודעתיה נמי אבר בריה וחולקין בשוה. מותר בבני בנים. דלא קרו אינשי לבני בנים בני.
[לשון הרי"ף] מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלא דיקלא. ונאמר ששניהם לבתו. או דילמא לא. כלומר לא רצה לתת לה אלא חצי דקל האחד, ולא השני. ויהיה לבנים האחרים שיהיו לו חוץ מזו הבת. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר, דשבק תרי פלגי דיקלי, שהיו לו בשותפות. ושאר דקלים הרבה היו לו, והיתומים היו נותנין לה אותן שני חצאין, שיש טורח בהן יותר. וכיון דיד בעל השטר על התחתונה יהבינן ליה תרי פלגי דיקלא. ואי איניש דגייס ביה. שרגיל עמו. שדרך העולם לקרות לאוהבו וריעו בלשון חיבה, ולא לכבדו כל כך. תלמיד חכם קודם. דאזלינן בתר אומדן דעתא, שרוצה לעשות מצוה גדולה. שודא דדייני. כלומר יעיינו בית דין מאיזה מקום היה דעתו נוחה, ולאותו אמרינן דיהיב. חמרא לא קאמר וכו'. לא אמר הבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי. מחמרא קאמר. וכי עושין מעות מיין. כדי ליפות את כחו. לפיכך לא פירש לא זו ולא זו, שיהא כל היין כולו אחריות לו. שאם אמר תנו לו היין שוה ארבע מאה זוזי, אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשין אומרים שלך החמיץ. ואי אמר ליה הבו ליה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות, אומרים לו היורשים אבדו מעותיך. הילכך אמר מחמרא, דמשמע יין שדמיו ארבע מאות זוזי ושיהא כל היין אחריות לו. לישנא קמא לישנא דמתנה הוא וכו'. כך אמר הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי, לישנא דמתנה משמע בין בזוזי בין בברתא. הילכך אי בעי תרוייהו שקיל ואי בעי חד שקיל. אבל כד אמר לינסוב ברתאי והבו ליה ארבע מאה זוזי, ברתיה תנאה וזוזי מתנה, ולא שקיל מתנה עד דמקיים תנאה. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב, י"מ משום שכל תנאי שקדמו מעשה אינו תנאי. ודעתי נוטה לזה הפירוש. אע"פ שיש הרבה מן החכמים שאמרו דלא בעינן תנאי כפול ותנאי קודם למעשה אלא באיסורא בלחוד כגון גיטין וקידושין, שהרי אנו הולכין בממון אחר אומדן הדעת ומה לנו לדקדק בכל לשון להוציא בו תנאי ולא יהא אלא גילוי דעתא בעלמא. ולי לא נראה כן, דשאני היכא דהוציא התנאי בשפתיו ממי שלא הוציאו בשפתיו וגילה [בדעתו]. שזה שגילה בו דעתו יש לומר אם היה מוציא בשפתיו היה מוציאו כהלכה. וזה שהוציאו בשפתיו ולא הוציאו כהלכה, כמו שאנו למדין מתנאי בני גד ובני ראובן אין תנאו כלום, והמעשה מקויים והתנאי בטל. ומשנה שלימה היא לענין ממון בב"מ בפ' השוכר את הפועלים [צ"ד ע"א], כל תנאי שמעשה בתחלתו אינו תנאי. כתב הראב"ד ז"ל, לדברי המאור, אם אמר זה האיש תנו לפלוני מאתים זוז אם ישא את בתי, כיון שהמעשה קודם לתנאי יטול המאתים ולא ישא את הבת. עתה אגלה בסוד הנעלם מב"א, כל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ותנאי ומעשה בדבר אחד כדאיתא בפרק מי שאחזו [גיטין ע"ה ע"ב], ומעשה בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח כדאיתא בכתובות [ע"ד ע"א] לענין חליצה, כל אלה לא נאמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד, כגון נתינת גט וחליצת יבם, שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אא"כ נעשה כראוי ובחוזק. כענין תנאי בני גד ובני ראובן שהיו מבקשים ממשה שיתן להם נחלתם מיד. על כן הוצרך משה לכפול התנאים. שאם לא יקיימו אותם יטלו אותם מידם. וכן דקדק בתנאי קודם למעשה ובהן קודם ללאו, הואיל והמעשה נעשה מיד, אם קדם הלאו אין בו כח לעקור המעשה. וכן בתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, שכיון שהמעשה נעשה מיד איך יתנה עליו מגופו לסתרו, כגון ע"מ שתחזירי לי את הנייר [גיטין ע"ה ע"א]. אע"ג דמסקנא דההיא מטעמא אחרינא אסיקנא, מ"מ ילפינן מינה למילתא אחריני, היכא דליכא על מנת אלא אם, דלא הוי תנאי. מעתה כל התנאים שבעולם שבאין לעקור המעשה, כגון נתינת הגט לידה או קידושין וחליצת יבם, שנעשו מיד, וכן נתינת ממון שהוא נתון מיד, אם אמר אדם לחבירו הילך מנה זה ויהא שלך אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני, אם לא כפל תנאו או לא דקדק בעיני[ני] התנאים אינו תנאי. גם יש ללמוד עוד על המתנה זו שאינה כחליצה ולא כנתינת הגט, לפי שאלה נתינתן זוהי עשייתן, אבל מסירת המנה לידו של זה, כיון שעל מנת תנאי נמסר אינו אלא פקדון בעלמא וכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה. וא"ת תנאי בני גד ובני ראובן נמי הכי הוא, לא דמי, דאינהו זכייה הויא להו בגויה ובתורת נחלה נחיתו לה, וכחליפין היתה, ובירידתן לנחלה נגמר עשייתן. כך נראה לי בדרך היושר. מ"מ אין ספק, בדבר שלא נעשה שום מעשה כגון זה שאמר תנו מאתים זוז לפלוני אם ישא את בתי, לית דין ולית דיין אם לא ישא לא יטול. זהו האמת. ומעשה דההוא גברא במס' י"ט [כ' ע"א] אם אמר באם אין בזה ספק שלא יטול אם לא יקח הבת. אבל הטעם כמו שפירש הרב יצחק אלפסי ז"ל ואין לזוז מדבריו ע"כ.
מתניתין. הניח בנים גדולים וקטנים וכו' השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. כתב הרב ר' יונה ז"ל נראה לי דלא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא גדולים וגדולים דמחלי אהדדי, כי (מה) [זה] שהשביח את הנכסים אומר בלבו כמו שאני טורח בנכסים כמו כן יטרחו אחי למחר. אלא אפילו גדולים וקטנים שאין הקטנים יכולין להשביח, אפילו הכי כיון שהשביחו נכסים מחמת עצמן, לעצמן, שנוטל המשביח בחלק אחיו כדין אריס. וראיה למה שכתבתי, מדאמרינן בגמרא שאני אודייני דלנטירותא עבידא, דאפילו קטנים נמי מצו מינטרי לה. ושמעינן מינה דבגדולים וגדולים אפילו השביחו נכסים מחמת עצמן השכר לאמצע, אלא שנוטלין היציאה. כדרב ספרא דשם דשבק אבוה זוזי ושקלינהו ועבד בהו עיסקא ובא ליטול בחלק המגיע לאחיו למחצית שכר או לשליש כדרך שאר המתעסקין בפקדון. ואי לאו משום דרב ספרא גברא רבה הוה היינו אומרים שהשביח לאמצע. ואע"פ שזה נראה כמי שהשביח את הנכסים מחמת עצמן, טעמא דמילתא לפי שדרך הגדולים להשתדל בטורח מועט בחלק הקטנים. ואפילו איש נכרי עושה כן פעמים הרבה כשנעשה אפוטרופוס בחנם ומתעסק בצרכי הקטנים. מיהו בעבודת האדמה בפועל ידיו ובממונו ודאי אין אדם טורח אלא כדי ליטול בשבחו. והראב"ד ז"ל כתב דוקא גדולים וקטנים, דמחלי גדולים לקטנים. אבל גדולים לגדולים לא מחלי, כיון דמצו גדולים למעבד בהדייהו ולא עבדי. וא"ת איך יניחו ב"ד לגדולים לירד לנכסי קטנים ולהשביחם, והא קיי"ל [ב"מ ל"ט ע"א] אין מורידין קרוב לנכסי קטן. י"ל במתניתין עסקינן באחין האוכלים יחד ודרים בבית אחד, ולא אתו לאחזוקי בשדה כיון שהקטנים אוכלים עמהם משבח הקרקע. השביחו לאמצע. לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת וכו'. פירש רבינו שמואל ז"ל שלא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא ששכרו מנכסי אביהם פועלים. ומחמת עצמן, היינו ששכרו פועלים משלהם והשביחום. משמע שרוצה לומר בטעמא דכיון ששכרו משל אביהם הוי לאמצע, לפי שהיו מוצאים קרובים שיעשו כן בשביל הקטנים וישביחו הנכסים, ולכך הוי השכר לאמצע. וכצ"ל בפרק המפקיד [ב"מ ל"ט ע"ב] במעשה דמרי בר איסק דמייתי על הך משנה דהשביחו הגדולים השביחו לאמצע, שהיה מוצא אותו קטן קרובים דהוו שתלי ליה בוסתני ופרדיסי כי היכי דשתל מרי בר איסק. וכן אחים של רב ספרא דבסמוך היו מוצאים בני אדם שהיו משתכרים במעותיהם כמו רב ספרא לקנות ולמכור אי לא הוי כמ"ד ראו מה שהניח. אם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבינו. שאנו מזומנים לחלוק והשביחו הנכסים, השביחו לעצמן אפילו בנכסים מחמת נכסים. ומאי השביחו לעצמן דקתני, דשמין לו כאריס בחלק אחיו. ושמין לו כיורד ברשות דשדה העשויה ליטע. וגם זוזי דרב ספרא שמין לו בחלקם למחצית שכר. וכן נמי כששבחו נכסים מחמת עצמן, דאמרינן השביחו לעצמן, היינו שנוטלים חלק אריסותם בחלק אחין, דלא גרעי מאריסין דעלמא. אבל ברישא בששבחו נכסים מחמת נכסים ולא אמרו ראוי, לא שקלי כלום בחלק הקטנים.
<h2>דף קמד.</h2>
לא שביק גירסיה וטרח לאחריני. ומסתמא אע"ג דלא אמרו להו ראו מה שהניח לנו אבינו, איכא למשמע דלצרכו קא טרח ולא לאחריני, וסתמא כמאן דפריש להו דמי. וכן האשה שהשביחה וכו'. נראה דכשאינה ניזונת מן היתומים עסקינן, שאם היתה ניזונת מהן מעשה ידיה שלהן, ואין לה כלום במה שהשביחה מחמת נכסיה. והיכי מציא למימר הריני עושה ואוכלת. אשה מאי עבידתה. להיותה [טורחת] בנכסי בעלה. ואוקימנא באשה יורשת. ירושלמי [פ"ט ה"ג], א"ר אמי לא אמרו אלא בבית דין. ומשמע מזה הירושלמי שלא יועיל זה התנאי אא"כ עשוי בבית דין. ואם לא עשאו בבית דין השבח לאמצע. ובתוספתא נמי גרסינן ואם אמרו יתומים בפני בית דין ראו מה שהניח וכו'. ולא ידע רבינו יצחק ז"ל אמאי נקט בית דין, אי משום דגלי אדעתיה דלא מחל להקטנים, אפילו בפני עדים נמי גלי אדעתיה. ושמא להכי צריך למימר בפני בית דין שיתעמצו ב"ד בדבר ויתקנו כפי הצריך להם, ממילא מדלא תקינו להם ב"ד לחלוק ימחלו הכל. ורב ספרא ידוע היה לב"ד אע"פ שלא אמר. מיהו רבינו שמואל ז"ל כתב דהא מהני נמי בפני עדים. ואם תאמר מאי איריא רב ספרא דגברא רבה הוא הא השביח מחמת עצמו הוא. י"ל עיסקא כהשביחו נכסים מחמת נכסים דמי, דהא לא עביד מידי בגופו אלא שנשא ונתן בהם, דמי לשבח קרקעות שהקרקע עומד במקום אחד והוא משבח בגופו. כך פירש הרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל. קנאו. לאותו בית. דאיכא למימר כיון שהשיאו שם גמר ונתן לו. ואע"ג דלא כתב ליה שטר מתנה. דהלכה למשה מסיני היא כדאמרינן לקמן. דוקא כשהשיא בנו גדול. דעביד למיתן ליה טפי מאחריני. ודוקא כשהשיאו בתולה. דאיכא למימר איכא שמחה יתירה טפי מאלמנה. באשתו ראשונה. של בן. ושהשיאו ראשון לבניו. דאיכא שמחה טפי. ואגב ההיא שמחה גמר ומקני ליה. ייחד לו בית ועלייה. והמשתה בבית, אותו בית קנה, אבל עליה לא קנה. משום דבית לחוד ועליה לחוד, ואין העליה משועבדת לבית כלל. בית ואכסדרה. לפני הבית. והמשתה בבית. מהו. מי קנה אכסדרה או לא. מי אמרינן כיון דשייכא בהדי בית דדרך אכסדרה נכנסין לבית קנה. או דילמא בבית אשתמש באכסדרה לא אשתמש ולא קנה. ואת"ל דאכסדרה נמי קנה הואיל ונקראת אגב בית. שני בתים זו לפנים מזו מהו. ובית הפנימי עביד ביה הילולא. מהו. מי אמרינן כיון דבפנימי אשתמש בחיצון לא אשתמש לא קנה. או דילמא כיון דדרך פנימי על החיצון אע"פ שיש לו שם בפני עצמו שאינו נקרא אגב בית כמאן דאשתמש ביה דמי וקנה. כלי בית. תשמישי בית. כלי בית קנה בית לא קנה. וקשיא לר' חנינא דאמר לעיל דבית קנה. א"ר ירמיה. הא דאמרינן הכא דבית לא קנה. כגון שהיו אוצרות. פירותיו. של אביו. באותו בית ולא ייחד לו לגמרי משום הכי לא קנה. אפילו אציצא. עציץ שנותנין בו קמח ומים ובוללין בו את הדג ומטגנין אותו בשמן על האור ונקרא כסא דהרסנא. אשישא דמשחא. פך של שמן. תלא ליה סנדליה. בבית, שיהא עומד בחזקתו, משום דלא לקניא לביתיה. שוינהו רבנן. שיהו עיקר. כהלכתא, כהלכה למשה מסיני. רבינו שמואל ז"ל פירש לאו דוקא בלא טעמא, אלא שאין שם טעם טוב כ"כ אבל קצת טעמא מיהא איכא. המשיא דין הוא שיהא שלו כי יצטער בנו כשאין לו היכן לעמוד. הילכך מסתמא אקני ליה. וכן הכותב נכסיו לאשתו מסתמא רוצה לכבדה. וכן לבנו דהכל מחד טעמא הוא. וכן תנהו לפלוני במעמד שלשתן, שלא רצו חכמים להטריחם בקנין, דמסתמא כיון דאמר ליה באפיה של מקבל מתנה כאילו זכה בה כבר והקנה לו מרצונו. הכותב נכסיו לאשתו. ה"ה לבנו כדאמרינן לעיל. ורישא דמילתא נקט. כתב הרב בעל התוספות ז"ל תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ונראה שאם מחל שאינו מחול, ועדיף ממוכר שטר חוב לחבירו דאמר שמואל לקמן אם מחלו מחול. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק שני דקידושין [מ"ח ע"א] התקדשי לי בשטר חוב זה או במלוה שיש לי ביד אחרים רבי מאיר אומר מקודשת וחכמי' אומרים אינה מקודשת. ואמרינן התם במלוה בשטר ובמלוה בעל פה, במלוה בשטר מר סבר סמכה דעתה ולא שביק לה ומחיל לאחריני ומר סבר לא סמכה דעתה ושביק לה ומחיל לאחריני. ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא דקאמ' רב הונא מנה לי בידך וכו'. ואמאי לא קאמר דכולי עלמא אית להו דרב הונא בין במלוה בין בפקדון מ"ד אינה מקודשת סבר דילמא מחיל לה ולא סמכה דעתה. אלא ש"מ שאינו יכול למחול במעמד שלשתן. ומקשין בפ"ק דב"מ [כ' ע"א] גבי מצא שובר של כתובה יחזיר לבעל, וליחוש שמא כתבה שובר בניסן ומכרה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ואתי בעל וטריף לקוחות שלא כדין. ומשני ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. הלכך בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל מיגו דאי בעי מחלה לה. והשתא נאמנת לומר שפרע לה כתובתה. ותימה אמאי לא חיישינן דשמא מכרה להם במעמד שלשתן דהשתא לא תוכל למחול לבעלה. אלא ש"מ שאם מחלה מחול. ואמר רבינו זצ"ל דלהא ודאי לא חיישינן, שהרי אם יש עדים אז יביאו הלקוחות ראיה שמכר להם במעמד שלשתן בין ניסן לתשרי. אם כן עדיין היה חייב הכתובה באותה שעה שמכרתה ללקוחות ויודע הדבר בפירסום שהשובר ניתן לה אחר כך. ואם לא היו שם עדים יכול הבעל לכפור נתינה של מעמד שלשתן. ועוד נראה לומ' דלא שייך מעמד שלשתן בכתובה, הואיל ולא ניתנה ליגבות מחיים, דשמא לא תגבה לעולם. והכי נמי משמע לישנ' דקאמר בפ"ק דב"מ [שם] בטובת הנאה, משמע שעדיין לא נתגרשה. אבל מ"מ צריך תירוץ ראשון דלא תיקשי היכא דנתגרשה כבר דשמא מכרה כתובתה במעמד שלשתן בין ניסן לתשרי והשובר לא נתנה עד תשרי. ואע"פ שהתלמוד אינו מקשה אלא כשהיא תחת בעלה דקאמר בטובת הנאה, מ"מ יש להקשות אף כשנתגרשה וברייתא נמי אף כשנתגרשה מיירי. והא דקאמר תלמודא בטובת הנאה, דמשמע דתותי גברא קיימא, לא לומר לפירכיה הוא דקאמר הכי דאפילו לפסידא כי האי איכא למיחש שלא מכרה להם אלא בדבר מועט. ועוד הקשה רבינו שמואל מהא דאמרינן בפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"א] גבי אשה שחבלה באחרים ואף גבי אשה שחבלה בבעלה תיזול ותזבין לכתובתה בטובת הנאה ותשלם לבעלה או לאותו שחבלה בו. ומשני אטרוחי בי דינא לא מטרחינן, דודאי לגבי בעלה מחלה. ואמאי, תזבין לה במעמד שלשתן להגבות לבעלה או לאחרים מה שחבלה בהם. אבל אתי שפיר [לפום] מאי דכתבית, דלא שייך מעמד שלשתן בכתובה, שלא ניתנה להגבות מחיים, עד כאן.
<h2>דף קמד:</h2>
מתניתין. האחין. שלא חלקו ירושת אביהן. וכן השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע. מה שמרויח מאותו אומנות חולק בין שניהם. מפרש בגמרא לאומנות המלך שהיא מחמת האב. ומשמע דלאומנות אחר לעצמו. וכן נראה, דהא בהשביחו גדולים את הנכסים אם מחמת עצמן לעצמן ואפילו במה שהשביחו בחלק הקטנים. וקשיא לן הא דגרסינן בירושלמי [פ"ט ה"ג] אמר ר' אמי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסגל סגל לעצמו, כהדא בר נש אתעביד סופר, נ"א ספר, בעי אחוי למפלג עמיה, אתא עובדא קומי ר' אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו בתמיהה. אתה למד מזה דדוקא בן שנראה חלוק בחיי אביו, אבל אינו חלוק אלא שמשותף ואוכל יחד עם אחיו, מה שסגל סגל לאמצע. לכך יש לפרש דאחין אלו זה יורד לאומנותו וזה יורד לאומנותו, כל מה שמרויחין לאמצע מסתמא, כיון שדרים ואוכלים יחד. והא דפרישו בברייתא דמתניתין לאומנות המלך, פירשוה לן כי היכי דתיקום אפילו בחלוק. אי נמי בירד לאומנות אחד עם אחיו גם כן יש לכל אחד אומנותו אמרינן דבסתמא ריוח כולם לאמצע. אבל אם אין לאחיו שום אומנות, ודאי מה שהרויח לעצמו. כדאמרינן בהשביחו גדולים את הנכסים, דמחמת עצמן כיון דקטנים לא עבדי מידי. ובאומנות המלך אע"ג דאחיו אין להם שום אומנות נפל לאמצע כיון דמחמת האב לקחו המלך לאומנותו. אי נמי פרישו בברייתא לאומנות המלך, משום דשותפין ודאי שנשתתפו במנה או במאתים אם ירד האחד באומנות אין האומנות לאמצע. אבל אם ירד לאומנות המלך אם מחמת שותפין הוא שהם נחשבים מפני עושר שותפותם, ודאי נפל לאמצע. ובודאי שותפין שנשתתפו בכל מה שיש להם ואוכלין יחד, הרי הם כאחין, וכל מה שמרויחין לאמצע. נתרפא משל עצמו. ממה שהגיע לחלקו. ואין חבירו חסר בכך כלום שיתרפא מתפיסת הבית. ואע"ג דבמקום שהרויח הרויח לאמצע. חלה ונתרפא וכו'. נראה מפירוש הרב אבן מגש ז"ל דאהיכא דירד לאומנות המלך קאי. ואע"פ שהרויח לאמצע, אם חלה בפשיעה נתרפא משל עצמו. אבל חלה באונס מתרפא מן האמצע כדמפרש בגמרא. אע"פ שהוא חולה כיון דנפל לאמצע מתרפא מן האמצע. ובירד לשאר אומנות אם אינו חלוק שמה שמרויחין לאמצע, חלה באונס נמי נתרפא מן האמצע בין ברפואה שיש בה קצבה בין ברפואה שאין לה קצבה. מדלא אוקימנא למתניתין בגמרא אפילו חלה באונס וברפואה שיש לה קצבה. ובחלה בפשיעה נראה דאע"ג דרפואה שיש לה קיצבה משל עצמו, אבל רפואה שאין לה קיצבה מן האמצע, דכמזונות דמיא. וכן מוכחא הדא דתניא בתוספתא [פ"י ה"ב] גבי מתניתין אמר רשב"ג בד"א ברפואה שיש לה קיצבה אבל ברפואה שאין לה קיצבה יתרפא מן האמצע. הכי גרסינן בירושלמי [פ"ט ה"ד] גבי אלמנה, תני רשב"ג אומר כל מכה שיש לה קצה נתרפאת מכתובתה, ושאין לה קצה נתרפאת מן הנכסים.
אומנות המלך. שהיו מתחילין מראש (השנה) [המבוי] למנות בעל הבית גבאי או סרדיוט לגבות מנת המלך מבני העיר. ומה שמרויח מאותו ממון הוא שלו בשכר שמקבץ, והקרן הוא נותן לאוצר המלך. וחודש אחד היה זה גבאי וחודש אחד שכנו הסמוך לו. וכן הולכים בסדרי הבתים לכל בעל הבית חדשו. וקאמר אם הגיע לבית זה של אחין ומנו אחד מהם, השכר לאמצע. וכן שותפין, כגון שבאו לו לשותף מחמת בית זה שעומדים בו. פולמוסטוס. שוטר. אם מחמת האחין. שבא זמנו על בית אביהם. ודאי מחמת הבית של אחין מינוהו, והשכר לאמצע. שהבית גורם. אם מחמת עצמן. שהיו יודעין שיש באחד מן האחין אחד שהוא זריז מאד ומינוהו גבאי בשביל חורפתו, השכר לעצמו. יכולים האחין לומר לו אם את אצלינו וכו' ולא תטול אלו המאתים לצורך מזונות אלא נחשוב אותן לך וניתן לך לפי ברכת הבית והשאר נחשוב לחלק ירושתך. ברכת הבית מרובה. נר לאחד נר למאה. לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע חלה ונתרפא וכו'. בתוספתא [פ"י ה"ב] תני אמר רשב"ג בד"א ברפואה שיש לה קיצבה אבל ברפואה שאין לה קיצבה נתרפא משל אמצע, וכן בכתובות פרק נערה שנתפתתה [נ"ב ע"א] אמרינן רפואה שיש לה קצבה הרי היא בכלל כתובתה, ושאין לה קיצבה הרי היא בכלל מזונות. הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים. פירוש אריה וגנבי הבאים על האדם הכל נגזר מן השמים. אבל קור וחום, מזה לא נגזר עליו כלום, אבל יכול לשמור עצמו. אבל ודאי אם רוצה לאבד עצמו באש או בנהר יכול לאבד, אע"פ שלא נגזר עליו כלום. ולא דמי להא דאמרינן [ברכות ל"ג ע"ב] הכל בידי שמים חוץ מיר"ש, דהתם מיירי במדות של אדם מה יהיה, גבור או חלש, עשיר או עני, נאה או כעור, ארוך או קצר. כדאיתא במסכת נדה פרק כל היד [ט"ז ע"ב]. אבל הכא מיירי במאורעות הבאות על האדם. חוץ מצנים פחים. קור וחום, כמו [שה"ש ב'] עד שיפוח היום. אבל שאר חליים אונס הם ואי אפשר להשמר מהם. כתב הרא"ם ז"ל כי אמרינן בחלה באונס נתרפא מן האמצע, דוקא בזה, מפני שהוא מתעסק לבדו באותה אומנות וכולן בטלין ממנה ונוטלין חלקם מן הריוח. אבל שני שותפין שמתעסקין באומנות או בסחורה, חלה אחד מהם ואפילו באונס מתרפא משל עצמו.
שושבינות. הוא לשון ריעות ואחוה. למרעהו דשמשון מתרגמינן לשושבינוהי. מקצתן. ששיגר אחד מהם דורון לחתן ואכל עמו ושתה עמו. והיה מנהג שהחתן כמו כן נעשה שושבין לשושבינו כשהוא נושא אשה ושולח לו כמו כן דורונות וסבלונות. חזרה לאמצע. שיש בה חלק לאחין, הואיל ולא נעשה השושבינות משלו אלא משל אביהם. מפני שאלמלא לא החזיר אלא הדורונות היו נגבין בב"ד. דדמי כמי שחייב מלוה לאביהם שחולקין כולם בשוה. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינה נגבית בב"ד מפני שלשם גמילות חסדים שלח לו. ולא לשם תשלומין. ואם מחזיר לאחד מן היורשין לא יחלקו בשוה אלא כל הקודם זכה. דאינה כמלוה. לפי שענין השושבינות כשמשלחין מעות לחתן שיקנה לו בהם צרכיו. וי"מ השולח לחבירו שאינו חתן כדי יין וכדי שמן כשעושה סעודת מריעות אין נגבין בב"ד.
פיסקא. האחין שעשו מקצתן שושבינות וכו'. כלומר יעקב שאמר לראובן שגר שושבינות לשמעון ומת יעקב ושמעון מחזיר שושבינותו. חוזרת לכל האחין, שמנכסי אביהם היתה אותה שושבינות שנשתלחה לשמעון. הלכך היא חוזרת לאמצע. והתניא כשהיא חוזרת חוזרת לו. שמאחר שצוה יעקב לראובן שישלחנה, על דעת כן עשה שיחזירנה לו. כאן בסתם כאן במפרש. כלומר כשנשא שמעון אשה אמר לבנו ראובן, היה לו אתה שושבין ושגר לו מנכסי שושבינות. ומאחר שבפירוש צוה לו עשה אתה שושבינות, על דעת כן אמר לו שכשיחזירנה שמעון יחזירנה לו. אבל מתניתין דקתני חוזרת לאמצע, שאמר אביהם סתם אחד מכם יוליך שושבינות לשמעון, ולא פירש מי יהיה המוליך, והלך אחד מהם ועשה. הלכך כיון דסתם אמר, כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. מתניתין ביבם עסקינן. כגון ראובן ששלחו יעקב להוליך שושבינות לשמעון. ואילו היה ראובן קיים היה מחזירו לו שמעון. אלא מת ראובן בלא בנים ואחיו היבם יורש שאר נכסיו ולא שאר אחיו. אבל השושבינות שחייב לו שמעון לא יחזירנה ליבם לבדו אלא לכל אחיו ביחד, שאין היבם נוטל בראוי כבמוחזק, דבכור קרייה רחמנא, ושושבינות זה היה ראוי לאחיו זה שמת, ולא הוחזק בה בחייו. ומקשינן מכלל דאידך בעי שלומי ליורשי הלה. ואע"פ שמת שושבינו. ואמאי חייב, הוה מצי למימר להו תנו לי שושביני ואשמח עמו ואחזיר לו שושבינות, והשתא דליתיה לא אחזיר לאדם אחר תחתיו.
<h2>דף קמה.</h2>
הכא במאי עסקינן. דלא מצי למטען הכי. בשכבר שמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת. ודוקא היכא דמית משלח, ומי שנשתלחה לו קיים, דיכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו. אבל אם מת מי שנשתלחה לו והמשלח קיים, ונשא המשלח אשה, ועשה לאחר כך שבעת ימי המשתה, ותבעו היורשין להחזיר לו השושבינות ששלח לאביהם, אין היורשין יכולין לומר לו כיון שלא שמח אבינו אין אנו חייבים להחזיר לך כלום. לפי שיכול המשלח לומר להם "העיכוב אינו מחמתי, שהרי נשאתי אשה ועשיתי חופה, ואילו היה אביכם קיים היה שמח". אלא חוזרין ועושין בכך לפי מנהג המקום. [מקום] שנהגו לכפות את היורשין להחזיר השושבינות למשלח מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. הרא"ם ז"ל. והא דאמרינן בגמרא ובתוספתא [פ"י ה"ג], נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע. פירש הרב ז"ל דלאו בנישואי האב עסקינן, אלא כשהשיא האב אחד מבניו והוא עשה לו ימי המשתה משלו ונשתלחה לו שושבינות. נמצא שהמשלח הזה הלוה לאב מה שהוציא באותו שושבינות. ולפיכך כשהיא חוזרת לאחר מיתת אביו חוזרת מן האמצע.
אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו. בכל אלו שלשה ענינים. מוהרי הדרי. דאינון סבלונות. ולא בא לפסוק עכשיו דין הסיבלונות, שהרי לקמן בפסקא דסבלונות מפורשת. אלא ה"ק מוהרי הדרי, כדינן המפורשין במקומן, אבל קידושין לא הדרי. דקידושין לטיבועין ניתנו. הדרא בה איהי קידושי נמי הדרי. אמימר אמר קידושי לא הדרי. לעולם. גזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה. כלומר כשיראו שיחזרו הקידושין יאמרו איגלי מילתא למפרע שלא היתה מקודשת לו, ואם יקדש אחותה קידושין תופסין בה. ומן הדין אין הקידושין תופסין בה דהויא אחות גרושתו. והלכתא כאמימר. ולא אמרינן דלא יוכל לטעות בה דהא גיטה מוכחת עליה, דאפשר לטעות דאיכא מאן דחזי בחזרת קידושין ולא חזי בגיטין. נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה. כשיעשה זה המשלח ראשון חופתו חייב להחזיר לו זה השני. וזה אינו יכול לכופו קודם לכן אלא מדעתו. מ"ט, כמלוה דמיא. משום הכי נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה משום דדמיא למלוה שקבע לה זמן. גם יש למלוה מקום שאינו רשאי לפרעה אלא מדעת המלוה, כגון הלוהו ביישוב שאינו רשאי להחזיר לו במדבר [ב"ק קי"ח ע"א]. גם זה שלא בשעת חופתו כמדבר הוא, שלא יתכבד בו ולא תעלה לו בהוצאתו. הראב"ד ז"ל. אבל רבינו שמואל ז"ל פירש דוקא בעונתה, אבל אם עברו ימי חופתו ולא תבעו, שוב לא יפרע דאחולי אחיל. ואינו נראה מדאמרינן לקמן תרעומת אית ליה עליה שלומי משלם. ואם לא עברו ימי המשתה מה תרעומת יהיה לו, וכי יש קבע בימים שיאמר ביום הראשון הייתי רוצה לעשות כדרך שעשיתי עמי. אלא לעולם אע"פ שעברו ימי המשתה יגבה ממנו, דהוי כמלוה שעבר זמנה ולא תבע אותה בזמנה, שלא מחל אותה. ואין בה משום רבית. אפילו ישלח יותר. וזה נמי שמרבה השושבינות, לכבוד עצמו הוא עושה לעשות לו שם ולא משום ריבית.
<h2>דף קמה:</h2>
ואין שביעית משמטתה. דלא קרינא ביה לא יגוש, שהרי לא היה זמנו לפרוע עד שיעשה זה חופתו, הילכך כשיעשה חופתו, אע"פ שעברה עליה שביעית חייב לפרעה, שלא השמיטתה שביעית. משום דהוי ראוי וכו'. ואפילו למ"ד לעיל בפרק יש נוחלין [קכ"ד ע"ב] דמלוה לא הוי ראוי, שושבינות מיהא הוי ראוי, כי שמא לא יפרע לו לעולם. הוה במתא. זה שחייב לפרוע היה בעיר בשעה שעשה זה חופתו וידע. איבעי ליה למיתי. ואי לא אתא נמי משלם הכל. אי שמע קל טבלא. נמי איבעי ליה למיתי. ואי לא אתא נמי אע"פ שלא שמח עמו חייב לפרוע הכל בלי ניכוי. לא שמע קל טבלא. שהיה רחוק ממנו. איבעי ליה לאודועי. לא אודעיה תרעומת דברים אית ליה שלומי משלם. מיהו מנכה כדאמרינן בסמוך. עד זוזא. אם הדורון ששלח לו הראשון לא היה שוה אלא זוז והיה שם זה הראשון ואכל אינו חייב זה השני לפרוע לו כלום, שהרי באכילתו שאכל עמו אכל כל דרונו וזה השני שחייב לפרוע לא אכל עמו. הלכך פטור השני מכלום. עד ארבעה משלם פלגא. שדרך אדם להוציא בסעודת חבירו שני זוזין. מכאן ואילך מאי איניש איניש לפי חשיבותיה. שתמצא אנשים חשובים שאדם מוציא הרבה בסעודתם לפי כבודם. הלכך לפי כבודם נחשוב להם, ומשלם זה השני המותר. עשה עמו בפומבי. בגלוי. ובקש הלה. בעל החופה אחרונה שיעשה עמו בצנעה, שישלם לו שושבינותו בצנעה. שהיה מתירא לעשות חופתו בפרהסיא מפני השמד או מפני אימת מלכות. בכולן יכול לעכב מלעשות עמו אלא כדרך שהוא עשה לו. עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים. פירוש שיפרע לו בשתי נשים שישא זו אחר זו. יכול לומר באחת אני עושה עמך. כדרך שעשית עמי ולא אטרח בשתים. ובתוספתא [פ"י ה"ג] גרסינן עשה עמו בשתי נשים ובקש שיעשה עמו באשה אחת יכול לומר לו כשתשא אשה אחרת אביא לך, כלומר ולא אתן לך בזאת האשה. מיהו גירסת הספרים אתיא שפיר כדכתבינן.
<h2>דף קמו.</h2>
מתניתין. השולח סבלונות לבית חמיו. בשביל ארוסתו. שכן מנהג לשלוח ממחרת האירוסין דורון לבית חמיו ואוכל שם. שלח שם ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין ואם לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. ומפורש בברייתא בגמרא דסבלונות העשויות ליבלות אינן נגבין כשאכל שם סעודת חתן. ומתניתין בסבלונות העשויות ליבלות מיירי, כגון כלי פשתן וכלי מילת. ועל דעת שתשתמש בהן שלחן. וכשאכל שם סעודת חתן אמרינן ויתר להם, כיון שנהנה מן הסעודה שעושין לשמחת סבלונות. ובין שמת הוא ובין שמתה היא קודם נישואין אין נגבין. אבל סבלונות שאינן עשויין ליבלות, כגון כלי כסף וכלי זהב, אע"פ שאכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין, כמו שמפורש בברייתא דמייתי בגמרא. ומעות, סבלונות העשויין ליבלות הן, לפי שהוא שלחן לצורך הסעודה. שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבין. בכלי פשתן וכלי מילת מיירי, כעין רישא דמתניתין, דאילו כלי כסף וכלי זהב בין מרובין בין מועטין נגבין אע"פ שאכל שם סעודת חתן. וסבלונות מרובין היינו כגון ששלח שלשה וארבעה זוגות מלבושין וכן כלי קושרין וסדינין מרובין. דודאי לא שלחן לבלותם קודם נישואין. שהרי צריכין לה כולם (קודם) [אחר] נישואין. שאין משלחין כיוצא בזה אלא ע"מ שיחזרו עמה לבית בעלה. לפיכך אע"פ שאכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. והא דקתני רישא אפילו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין, בסבלונות מועטין מיירי שעשויין ליבלות עד זמן הנישואין וכולן צריכין לה, ואע"פ שהם בגדים חשובים ודמיהם יקרים ושווים מאה מנה אין אלו נגבין, וכדי לבלותם קודם נישואין שלחם. וכיון שאכל שם סעודת חתן אפילו בדינר ויתר עליהם. נמצא ההפרש שהוזכר בברייתא בין בסבלונות העשויין ליבלות בין בסבלונות שאינן עשויין ליבלות. גם במשנתינו נתפרש דסבלונות מרובין היינו סבלונות שאינן עשויין ליבלות, דכיון שאינן צריכין לה קודם נישואין הרי הם ככלי כסף וכלי זהב שאין עשויין ליבלות וסתמא כדי שיחזרו עמה לבית בעלה שלחן, כ"פ ה"ר יונה זצ"ל משנה זו. סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אין נגבין. פירוש כשאכל שם סעודת חתן בדינר. והך סיפא פירושא דרישא היא, דקתני רישא אפילו שלח שם במאה מנה אין נגבין בסבלונות מועטין מיירי, ולפיכך אין נגבין אע"פ שדמיהן יקרים ושוין מאה מנה, כיון שעשויין לבלותן קודם זמן הנישואין. ונראה לי שאפילו אם פירש שהוא משלחן כדי שתשתמש בהן והיא בבית אביה ולא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין, שלא מחל עליהם אלא על דעת שתינשא לו. ורבינו שמואל ז"ל פירש שלח סבלונות מרובין כדי שיחזרו עמה לבית בעלה, שהתנה כן בפירוש. ולפיכך נגבין אע"פ שאכל שם סעודת חתן. ואם התנה שתשתמש בהן והיא בבית אביה אין נגבין אע"פ שלא אכל שם סעודת חתן. והא דמפליג ברישא בין שלא אכל שם סעודת חתן, כגון ששלח סתם ולא התנה כלום, שאם אכל שם סעודת חתן גלי אדעתיה שהוא חפץ שתשתמש בהן היא בבית אביה. והא דקתני סבלונות מרובין וסבלונות מועטין לאו דתליא מילתא במרובין ובמועטין. אלא אורחא דמילתא נקט דבמרובין אדם מתנה שיחזרו, ובמועטין אדם מתנה שתשתמש עמהם. וסבלונות העשויין ליבלות ולא בלו, אבעיא ליה לרבא בגמרא, מי אמרינן אע"ג דלא בלו כיון דעשויין ליבלות אין נגבין. או דילמא אע"ג דעשויין ליבלות כיון דלא בלו דינן כסבלונות שאינן עשויין ליבלות ונגבין. ולא איפשיטא. והא דפסק רבין סבא דסבלונות הדרי, לאו כללא הוא בכל דוכתא, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא, כדפרישנא במתניתין.
גמרא. אכל תנן. שהוא עצמו אכל שם. שלוחו מאי. שגרו לו מבית חמיו לאכול שוה דינר. זו הלכה העלה ר' אחא ושאלה לפני חכמים. סבלונות העשויין ליבלות, כגון כדי יין וכלי מילת. אין נגבין, שלא נתן לה אלא כדי שתבלה אותן ולא שיחזרו עמה. ושאינן עשויין ליבלות. כגון כלי כסף וכלי זהב. ש"מ אפילו שתה קאמר. אבל שיגרו לו לא איפשיט, דדלמא כל פתח בית חמיו כבית חמיו דמי. מהו שישלש. כלומר אם אכל שאם שליש דינר נימא דמחל השליש. וה"ה לחציו אם אכל המחצית. דאע"ג דאמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא, [נהי דפחות מדינר לא] מחל כולהו, אבל לפי חשבון מחל. או דילמא לא שנא. שבח סבלונות. שלאחר ששלחן נתיקרו ומכרום ונשתכרו בהם. מהו. שיחזירו השבח היכא דלא אכל. סיבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו. בגמרא אתינן למיפשט אע"ג דלא בלו ממתניתין דקתני שתשמש, דמשמע דלא בלו, ואוקמה רבא ביוכא וסבכתא, שהם תכשיטים קטנים דמחיל להו איניש. יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא וכו'. כמו שפירשתי לעיל בפירוש המשנה. שמין להם דמי בשר בזול. ופירשו קמאי האי שיעורא דכל זוזא. דהוי שיתא דנקי. חשבינן להו דהוו ארבעה דנקי, דהוו תרי תילתא זוזא. דמצו למימר אלו היינו יודעין שסופינו להחזיר לא היינו אוכלים מאכל ומשקה כ"כ ביוקר אא"כ היינו מוצאים בזול.
<h2>דף קמו:</h2>
מתניתין. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וכו' מתנתו קיימת. אפילו לאחר שעמד. ולכך שייר אותו כל שהו כדי להתפרנס ממנו. אין מתנתו קיימת. ואם עמד יכול לחזור בו. שאילו היה יודע שיעמוד מחליו לא היה נותן. והיכא דשייר דאמרינן דמתנתו קיימת ואפילו עמד אינו חזור, דוקא שהקנה להם בקנין סודר. דהכי אמרינן בגמרא דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין, דאי ליכא קנין אע"ג דמית לא קנה. אי במצוה מחמת מיתה בפירוש, נהי דלא בעיא קנין אפילו במתנה במקצת, אבל אם עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה. דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. לא כתב בה ש"מ וכו'. במתנת כל הנכסים ובקנין עסקינן. דאי מתנת כל הנכסים בלא קנין, בין בריא בין ש"מ יכול לחזור בו. א"נ במתנה במקצת איכא לאוקומה, וכגון שקנו מידו, דש"מ מצוה מחמת מיתה יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו אע"פ שהיה בריא אין מתנתו כלום. עליו להביא ראיה. שהיה ש"מ. דכיון דהשתא חזינן ליה שהוא בריא והוא מוציא עצמו מחזקת בריא, עליו להביא ראיה שיעידו כדבריו. וחכמים אומרים עליהם להביא ראיה. משום דאמרינן נכסים בחזקת הנותן עומדין ומוקמינן להו בידא דנותן עד שיביאו הם עדים שבריא היה. גמרא. מאי טעמא דאזלינן בתר אומדנא. דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתיב כולהו ניכסי לאחריני. אבל אם שייר קרקע כל שהוא אמרינן למיסמך עליה שייריה. ומסקנא דהא מתני' דהא דקתני שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת, דלא מצי למיהדר ביה בדקנו מיניה ולא צוה בפירוש מחמת מיתה, אלא סתם, ומתנת ש"מ במקצת וקנו מיניה דמתנת בריא הוי ולא מצי הדר ביה. ואי לא קנו מיניה אע"ג דמית נמי לא קני, דכמתנת בריא בלא קנין הוא ולא כלום [הוא]. אבל היכא דכתב כל נכסיו בלא שיור, אע"פ שלא פירש לשום מיתה, אמרינן מסתמא מצוה מחמת מיתה הוא ומצי הדר ביה. אבל אם צוה מחמת מיתה אפילו במקצת לא בעי קנין, עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה. וכולהו מימרי דאיתמרן בהא שמעתא, כגון הני דאמרינן ש"מ שכתב כל נכסיו רואין אם כמחלק מת קנו [עמד חוזר בכולן אם כנמלך מת קנו כולן] עמד אינו חוזר אלא באחרון, ומקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה, כולהו צריכין לאוקומינהו בדקנו מיניה ולא צוה מחמת מיתה.
<h2>דף קמז.</h2>
דומה שיש לי בן. כלומר עד עכשיו הייתי סבור שיש לי בן וכו' ושאשתי מעוברת. בגמרא מוקמינן להך ברייתא אפילו לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון בן מנסיא דלא אזלי בתר אומדנא, ודומה שאני. וכתב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל נראה לי דלא תנינן בברייתא ועכשיו שאין לי בן, אלא דומה שיש לי בן. ועכשיו נכסי(ו) לפלוני, דאיתני לה, תנאי גמור הוא. ואי קשיא לך היכי אזלינן בתר אומדנא, הא קיימא לן [קדושין מ"ט ע"ב] דברים שבלב אינן דברים. י"ל אומדנא דמוכח וניכרת לכל שאני דכאילו דיבר דמי. ובחמשה מקומות אתה מוצא דברים שבלב מטעם זה, והם מתנתא טמירתא [לעיל מ' ע"ב], ומברחת [כתובות ע"ח ע"ב], והא דהכא, והקדש, וההיא דבצורתא, ומאי בצורתא דגרסינן במסכת כתובות [צ"ז ע"א] ההיא בצורתא דהות בנהרדעא זבינו כו"ע לאפדנייהו למזבן עללתא לסוף אתו חיטי אמר רב נחמן הדרי אפדנא למרייהו. ומהתם אתה למד דבמכר נמי אמרינן אומדנא דמוכח, דכדברים דמי. ולאו דוקא במתנה.
<h2>דף קמז:</h2>
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. לפי שאין המכר מועיל אלא לקנות גוף השטר שיטרוף בו ויגבה מן הלוה את חובו כ"ז שלא ימחול זה הלואתו. אבל לקנות גוף ההלואה לא מהני כלל. דאין אדם יכול להקנות הלואה כלל. אלא שעבוד השטר הוא מקנה לו וכל זכות שיש לו בשטר שיוכל לגבות [בו]. אבל לקנות ההלואה עצמה לאו מכח שטרא קאתי אלא מכח ההלואה. ואותו זכות אינו יכול להקנות דמלוה להוצאה ניתנה. ומשום הכי יכול למחול אותה. ואפילו יורש עומד במקום אביו וזוכה באותה ההלואה ויכול למחול לה. והרב רבינו משה ז"ל [מכירה פ"ו הי"ב] פירש דמכירת שטר מדברי סופרים. והך סוגיא דהכא קשתיה דפריש הכי. ויש לפרש הך סוגיא לפירוש דידן, אי אמרת בשלמא מתנת ש"מ דאורייתא, משום והעברתם את נחלתו ונתתם, דשווייה רחמנא כיורש, משום הכי אינו יכול למחול. דלא דמי למקח, דהתם דין הוא דיורש מוחל, ואע"ג דלוקח דאורייתא [ויורש דאורייתא]. משום דיורש כרעא דאבוה הוא, וכי היכי דהאב יכול למחול אותו זכות ההלואה שאין המקח חל עליו, הבן נמי יכול למחול ולעקור המקח. אבל אם נתנו במתנת שכיב מרע, אם איתה דקני מדאורייתא כדין יורש גמור, מאי אולמיה דהאי יורש מהאי יורש, תרוייהו ירתי מדאורייתא. וכיון דשניהם יורשים מהניא ליה המתנה מן האב שלא יוכל היורש האחר למחול, דאמר ליה הלא אני יורש כמוך והתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ואין לך בהם שום זכות. אבל אם איתא דמתנת ש"מ מדרבנן דתקינו דמהניא אמירתו כקנין בבריא, כי היכי דבבריא יכול יורש למחול ה"נ יכול יורש למחול. ומסקנא דשמעתא דמתנת ש"מ מדרבנן בעלמא היא שמא תיטרף דעתו עליו. דסבר דילמא לא מספקא מילתא לאייתויי סהדי ולמיכתב שטרא ומיטרפא דעתיה. ועבדו ליה רבנן תקנתא שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים ותנוח דעתו עליו וידע שתתקיים צואתו. ועשאוה. רבנן להאי מתנת ש"מ כשל תורה. ומשום הכי אמרינן שאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול היורש למחלו ללוה להפסיד לאותו מקבל מתנה. והא דאמרינן חזר ומחלו מחול. אמרינן בב"ק [צ"ח ע"ב] למאן דדאין דינא דגרמי חייב המוחל להחזיר ללוקח כל מה שכתוב בו. ובעל התוספות כתב שאינו צריך להחזיר אלא מעות שנתנו בו הלוקחים, ולא כל השטר. ובפירקא קמא דב"מ הארכנו בזה.
בבית זה יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום. פירש הרב אבן מגש ז"ל משום דדבר שאין לו ממש ואין לו גוף מצוי בעולם הוא, והוי ליה כקנין דברים. שהרי הקנין לא היה בגוף הבית ולא בגוף הדקל או בגוף הפירות, שהם גופים מצויים בעולם. אלא על האכילה ועל הדירה היתה ההקנאה, והאכילה והדירה מעשים הם. ואינם דברים שיש להם ממש ולא (וקו) [גוף] מצוי בעולם, כדרך שיהו בתורת הקנאה, אלא עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. שנמצאה ההקנאה בגופין מצויין בעולם. וכ"כ רבינו האיי גאון ז"ל [מו"מ שער נ'] דדבר שאין בו ממש, כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף, בכולהו לא מהני קנין, ואפילו אגב ארעא. ואיכא למשמע נמי מהכא דאפילו יורש אינו יורש אויר בלא גוף. כדגרסינן גבי הלואתי לפלוני, שאני התם הואיל ויורש יורשה, ש"מ דדירה ופירות יורש אינו יורשן. והא דאמרינן [ס"ג ע"ב] המוכר בית לחבירו ולא כתב ליה עומקא ורומא דלא קנה לוקח רומא. נהי דמוכר יכול לבנות ע"ג אותו בית אבל אם מת המוכר היורש אינו יכול לבנות ע"ג אותו בית. דאויר אין אדם יורשו, אא"כ שייר בפירוש המוכר בשעת מכירה ע"מ שדיוטא העליונה שלי ושל יורשי.
<h2>דף קמח.</h2>
ובגמרא פריך למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתה בבריא איתה בש"מ. כלומר מה שבריא יכול להקנותו בקנין, הוא שיכול ש"מ להקנותו בדיבורא בעלמא. והאמר רבא אמר רב נחמן ש"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. בצואה בעלמא. אע"ג דליתה בבריא. דהא אע"פ שקנו מידו שנתן הלואתו לפלוני אין אותו פלוני קונה אותה ההלואה, משום דהלואה להוצאה ניתנה ואינה גוף מצוי בעולם. אמר רב פפא הואיל ויורש יורשה. כלומר כיון שיורש יורשה כמאן דתפיס ביה דמי. ומתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן. אבל בריא לאו בר אורותי הוא, אלא במתנה הוא קונה. וכיון דמלוה להוצאה ניתנה וליתה ברשותיה, לא מצי מקני ליה. מה שאין כן בידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה, שלא מצינו מי שיורש הדירה והאכילה בלבד בלי גוף. ורב אחא בריה דרב איקא אמר בבריא איתה. כגון במעמד שלשתן. והגאון ר' יצחק פאסי ז"ל לא הביא אחד מן התירוצים הללו, לא דרב פפא ולא דרב אחא. וצריך עיון, אם יכול אדם ליתן מה שאדם גוזל ממנו במתנת ש"מ, או הלואה דכפריה או גזילה ממש שגזלו לו ראובן לשכיב מרע ואמר לשמעון שיתבע אותה הגזילה לצרכו. דאי משום יורש יורשה, הרי יורש יורשה. ואי משום דאיתה בבריא, הא ליתה בבריא, שאין יכול להקנות לאדם הלואה דכפריה כי אם בהרשאה, משום תקנה [ב"ק ע' ע"א]. ושליחות בעלמא היא ולא הקנאה. ונראה דסוגיין כרב פפא, דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן וכל מאי דקני ביורש קני בש"מ. כדאמרינן [לעיל קמ"ז ע"א] דעשאוה כשל תורה להיות יורש, ולהכי אינו יכול למחול בנו של שכיב מרע. דלרב אחא דקאמר משום דאיתיה בבריא, משמע דעשאוה כמתנת בריא, וא"כ אמאי אינו יכול למחול. כך נראה לי. מיהו קצת נראה מדברי הגאון ז"ל שפסק כרב אחא שכתב בהלואתי לפלוני ואיתה בבריא במעמד שלשתן. וכן פסק הרא"ם ז"ל כרב אחא. וכל מה שהבריא יכול להקנותו בקנין או בשאר מיני הקנאות, הוא ששכיב מרע יכול להקנותו בצואה בעלמא, אפילו בלשון יטול ויזכה וכל דדמי ליה. ומה שאין הבריא יכול להקנותו גם ש"מ אינו יכול להקנותו כלל. ועל דא איבעיא לן בגמרא דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר בדקל מקום פירי. שנמצא שהקנה לו לבעל הפירות מקום הפירות בדקל שהוא גוף מצוי ודבר שיש בו ממש. דהאי בעיא אדלעיל קאי דאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום משום דהוי דבר שאין בו ממש. מי אמרינן כי היכי דנתן לבעל הדקל גוף הדקל, נתן לבעל הפירות מקום צימוח הפירות, והוי דבר שאין בו ממש (או לא שייר). ואם תמצא לומר דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי, דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי מאי טעמא כל לגבי נפשיה כי משייר בעין יפה משייר, ושייר לעצמו מקום צימוח הפירות, ולגבי נפשיה הוי דבר שיש בו ממש.
<h2>דף קמח:</h2>
אם כמחלק מת קנו כולם עמד חוזר אם כנמלך. ששתק בין זה לזה, אמרינן האי דשתק משום דשאר נכסים שייר לעצמו ונמלך אחר כך. הילכך אם מת קנו כולם, עמד אינו חוזר אלא באחרון, שבאחרון לא שייר כלום. והא מילתא לא אפשר לאוקומה אליבא דהלכתא אלא בדקנו מיניה ובמיפה את כחו ולא צוה בפירוש מחמת מיתה. ולהכי אם כמחלק מת קנו כולם ואפילו האחרון, דמיפה את כחו הוא. וליכא למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. עמד חוזר בכולן. כדאמרינן ש"מ שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו עמד חוזר בידוע שלא [היה] קנין אלא מחמת מיתה. ואוקימנא להא מילתא במיפה את כחו. דאי לאו במיפה אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואם כנמלך מת קנו כולם. דראשונים היו מתנת ש"מ במקצת בקנין. ואחרון נמי הוי כותב כל נכסיו וקנו לאחר מיתה. עמד אינו חוזר אלא באחרון. דהא כתב לו כל נכסיו בלא שיור, אבל ראשונים היו מתנת ש"מ במקצת ובקנין ולא צוה מחמת מיתה. הילכך מתנתו קיימת ואינו יכול לחזור בהם, דהרי הם כמתנות בריא. מידק דייק והדר יהיב. וכיון דנמלך, משמע שלא היה בדעתו לתת יותר. והראב"ד ז"ל פירשה בענין אחר, כגון שכתב בכתב ידו או צוה לאחר שיכתוב לו והוא חותם וכותב באותו שטר שדה פלונית נתונה לפלוני ושדה פלונית לפלוני. ואם יש לו מטלטלין אומר ועל גבן יקנה כך וכך מטלטלין. והשטר הזה יכול להיות שטר צואת ש"מ, ואין לחוש בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, כדכתיבנא בפרק י"נ. וגם יכול להיות מתנת בריא. הילכך אם כמחלק, מת קנו כולם, או משום מתנת בריא או משום מתנת ש"מ. ואם עמד, על הראשונים אינו יכול לחזור בו מפני שהוא מתנה במקצת וקונין אותו בשטר זה מחיים מקרקעי ומטלטלי אגב מקרקעי. אבל על האחרון חוזר, מפני שהוא מתנת ש"מ בכל נכסיו.
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים עמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. והא נמי מיתוקמא במתנת ש"מ בקנין ובמיפה את כחו ולא צוה מחמת מיתה. והרי היא כמתנת בריא, משום דאיכא למיחש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ומתניתין דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת אוקמה רב חמא [באומר] כל נכסי אלו. פירוש דגלי אדעתיה דלית ליה ניכסי אחריני. וכל שכן אם אמר כל ניכסי סתם, שאפילו יש לו נכסים במדינה אחרת כולם נכללו בכלל המתנה והוי ליה בלי שיור. אבל מה שאמרנו שמא יש לו נכסים במדינה אחרת [מיירי] שלא אמר בפירוש כל נכסי, אלא שראינוהו שחילק כל נכסיו שיש לו בכאן, ואין אנו רואים ששייר לעצמו שום שיור. ואפשר שיהיו לו נכסים במדינה אחרת. ומר בר רב אשי אוקמה למתניתין במוחזק, בודאי שאין לו נכסים אחרים. אבל מי שלא הוחזק ואפשר שיש לו נכסים אחרים אינו יכול לחזור בו עד שיביא ראיה שאין לו נכסים מלבד אלה שנתן. איכא דקשיא ליה הכא, אמאי אמר רב נחמן חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, ומוקים הנכסים בחזקת מקבל המתנה. והא קיימא לן כרבנן דתנן [קנ"ג ע"ב] לא כתב בה שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה, עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. וקיימא לן מאי ראיה ראיה בעדים. דמדלא כתיב בה כד מהלך על רגלוהי בשוקא, ולא כתיב בה נמי כד קציר ורמי בערסיה, איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ואוקי ממונא בחזקת מריה. אלמא ניכסי בחזקת מרייהו קיימי. והכא מוקים להו רב נחמן בחזקת מקבל מתנה. ואיכא לתרוצי משום דהא אוקימנא להא דרב נחמן בדלא אמר כל נכסי אני נותן לפלוני. אלא שפירש ואמר שדה פלוני לפלוני ושדה פלוני ומטלטלין שיש לי אני נותן לפלוני, ואין אנו רואין לו שום שיור ששייר לעצמו. ובהא אמר רב נחמן חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, דאם איתא שאין לו נכסים אחרים אלא אלו שפירש היה לו לומר בפירוש אלו נכסים שיש לי אני נותן לפלוני. אלא ודאי מדלא אמר הכי אלא שפירש ואמר שדה פלוני ושדה פלוני אני נותן לפלוני חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. והאי דקרינן להו כל נכסיו, לפי שאין אנו יודעין נכסים זולת אלה. אבל אם אמר כל נכסי לפלוני ופלוני, עמד יכול לחזור בו, שהרי נכללו בכלל המתנה כל הנכסים שיש לו, בין במדינה זו בין במדינה אחרת, והוה ליה מתנה בלי שיור שיכול לחזור בו.
חזרה במקצת הויא חזרה בכולה או לא הויא חזרה בכולה. כלומר ש"מ שכתב כל נכסיו לאחד או לשנים וחזר בו משדה אחת לאחר, מי אמרינן מדהדר ביה במקצת גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בההיא מתנה קמייתא וכולה בטלה. או דילמא ממאי דהדר הדר וממאי דלא הדר לא הדר. והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. בין שיחזור לעצמו בין שיחזור ויתן לאחר. ודוקא לאחר כדי דיבור שנתן המתנה חזר בו במקצת. אבל אם תוך כדי דיבור חזר בו, נראה לי שמתנתו קיימת. ועוד נראה לי דמצוה מחמת מיתה שאמר שדה פלוני לפלוני ושאר נכסי לבני, ואין לו יורש אלא הוא, ואחר כך חזר ואמר מקצת נכסי אלו שנתתי לבני חוזר אני ונותנו לפלוני, דלא אמרינן בכה"ג חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. דזה שאמר ושאר נכסי לבני אינה מתנה. דממילא הוא קונה שאר נכסים. והוי כמ"ד שדה אחת לפלוני, דכיון דמצוה מחמת מיתה הוא קנו שניהם. אבל ש"מ שאינו מצוה מחמת מיתה, ואמר שדה פלונית לפלוני והשאר לבני, לא שייך הכא חזרה. דאי אית בה קנין, בין מת בין עמד אינו חוזר. ואם אין בה קנין בין מת בין עמד לא קנה, דמתנת ש"מ במקצת צריכה קנין. והרב בעל העיטור ז"ל כתב, בגמרא אין לנו חזרה במקצת דתיהוי חזרה בכולה, אלא בכגון כולן לראשון ומקצתן לשני, דקא הדר ביה בפירוש מההוא גברא במקצת. וכיון ששיטת הגמרא כן, אין חזרה מאדם לאדם. ורבינו ז"ל כתב, כל שחזר בו באותה דייתיקי במקצת הויא חזרה בכוליה. אבל בשאר דייתיקאות לא. לפיכך נותן נכסיו לשנים, רואין אם כמחלק חזר באחד מהם, חוזר בכולן. ואם כנמלך מקצתן לאחד היום ומקצתן לאחד למחר, חזר באחד אינה חזרה בחבירו. סברא זו נראה לדעתי. אבל יכול אדם לדון ולומר דכל שחזר במקצת כלל, שמא עלה בדעתו לעשות דייתיקי אחרת ולחזור מכולן. וכיון שאין לנו בזה אלא שיקול הדעת גרידא, נכסים בחזקת יורשין הם, ואין בנו כח להוציאן מידם בסברות גרודות הללו. וכמדומה שכן דעת הגאונים ז"ל.
כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה וכו'. ומשכחת לה לרישא בין כשמת בין כשעמד. ושני קנה דמתנת ש"מ במקצת בקנין הוא ולא מצוה מחמת מיתה הוא. הילכך קנה בין מת בין עמד. ראשון לא קנה, דהא הדר ביה מכוליה. ושמועתינו אינה אלא בחוזר בו לאחר כדי דיבור. אבל אם אמר כולן לראשון ובתוך כדי דיבור חזר ואמר מקצתן לשני, ומת, קנו כולן. ולא מיקריא חזרה, אלא דיבוריה הוא דאזיל ומתקן, כאדם הנכשל בלשונו ומתקנו, ומתחלה לא נתכוין לתת לראשון אלא מקצתן. וסיפא לא משכחת לה אלא בשעמד. ראשון קנה, דמתנה במקצת בקנין הוא ואינו מצוה מחמת מיתה. הילכך אפילו עמד אינו יכול לחזור בו. שני לא קנה, דלא שייר. וכיון דעמד חוזר. אבל כשמת לא אפשר לאוקומה דתרוייהו קנו. כך היא גירסת הספרים שלנו. וכן בהלכות ספרדיות. ובמקצת הלכות מצאתי גירסא אחרת. ונראה שחזר בה הרב ז"ל.
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו או הפקיר או חלק כל נכסיו לעניים, בעיא ועלתה בתיקו. דלא ידעינן אי מצי מהדר ביה אם לאו. ומשמע דאוקי ממונא בחזקת מריה, ובחזקת שכיב מרע קיימי ניכסי. כולן לשון מתנה הן. כלומר לשון הוא שזוכה נמי בגוף הקרקע ולא בפירות לחודייהו. אי נמי אם יש אחד מאלו הלשונות במתנה של אחד ולשון ירושה [בשני], מהני לשון מתנה זו ללשון ירושה, כדאמרינן [קכ"ו ע"ב] כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין. בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקא היא. דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. וקמ"ל מתניתא זו דלשון יחסן לשון ירושה הוא. אי נמי הא קמ"ל דאליבא דהלכתא כר' יוחנן בן ברוקא דלשון זה משמע זכיה בגוף הקרקע ולא בפירות לחודייהו. כ"פ רבינו (שמואל) [יהונתן] ז"ל. וממה שכתב הרב ז"ל לקמן בעובדא דאיסור נראה דהכי מפרש לה במתניתא תנא אף יחסן וירת וכו', כלומר יטול ויזכה ויחזיק ויקנה, שהם לשון מתנה, פעמים שהם לשון ירושה, והרי הוא כאילו אמר יחסן ויירש, כגון בראוי ליורשו, ור' יוחנן בן ברוקא היא דאמר בראוי ליורשו בלשון ירושה סגי. וכיון דסגי בלשון ירושה, בלשון מתנה בראוי ליורשו לשון ירושה הוא. ויטול ויזכה ויקנה, שהם לשון מתנה באחר, לשון יחסן ויירת הם בראוי ליורשו.
<h2>דף קמט.</h2>
אבעיא להו יהנה בהם יעמוד בהם וכו'. נראה לי דהכי אבעיא ליה, כגון שאמר נכסי לפלוני שיהנה בהם או שיעמוד בהם. והספק מפני שאלו הלשונות אינם לשון מתנה, מפני שהם כמו ידור פלוני בבית זה, יאכל פירות דקל זה. ופחותים מהם, משום דלא משמע אלא לפי שעה. אלא מפני שאמר נכסי לפלוני, שמא הוא מועיל להוציא מאלו הלשונות, שלא בא לפחות אלא להוסיף. או שמא תחלת דברו לא נתכוין אלא למה שהוא מפרש בסוף, הראב"ד ז"ל. ומכר כל נכסיו. זימנין קני וזימנין לא קני. איתנהו לזוזי בעינייהו, ודאי אדעתא דמיתה זבין, כדי שישארו לבניו ממון בעין ולא יטרחו למכור קרקעות. אבל פרעינהו לחובו לא עביד אדעתא דמיתה, שהרי היה חייב לפרוע החובות. והרא"ם ז"ל פירש בענין אחר הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו עמד אינו חוזר, דהוו להו הנך זוזי שיור. דקיי"ל דאפילו מטלטלי נמי הוו שיור. והא דפרעינהו בחובו וליתנהו בעינייהו, הא לא שייר מידי, ודאי מחמת מיתה הוא דזבין.
שכיב מרע שהודה מהו. פירש רבינו שמואל ז"ל דמיבעיא ליה אם אומר כן שלא להשביע את בניו. או דילמא כיון דאודי אודי. ומסקנא דהודאתו הויא הודאה. [ולא קשיא] מהא דאמרינן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב] דאדם עשוי שלא להשביע את בניו. התם מיירי במלוה שמחזיק [עצמו] עבד לוה לאיש מלוה, אבל גבי פקדון אינו עושה ודאי שלא להשביע את בניו. ואין נראה, דאדרבה כל שכן הוא, שיותר יש לנו לומר שאומר אמת במלוה, כיון שמשעבד עצמו. אבל גבי פקדון עושה שלא להשביע את בניו. ועוד איזו ראיה מביא מאיסור גיורא, שהודאתו ודאי היתה אמת כדי ליתן. ולא שייך כאן מידי שלא להשביע את בניו. ואית דמפרשי, דכי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו, הני מילי כשאדם מזכיר לו עושרו, כגון שקורין אותו עכברא דשכיב אדינרי וכיוצא בו, והוא אומר "והלא נכסיי של פלוני הם". ונראה לפרש שכיב מרע שהודה מהו, ה"פ שהודה שיש לפלוני מנה בידו, אע"פ שאנו מוחזקים בו שאין לו. מי אמרינן דקני במתנת ש"מ ואם עמד חוזר. או דילמא קנה לגמרי ואם עמד אינו חוזר. ואפשיט דאין יכול לחזור בו. דאם איתא דיכול לחזור בו כשאר מתנת ש"מ, היכי ליקני איסור להנהו זוזי, דהא לאו בר ירושה, וכל דלאו בר ירושה לא קני מתנת ש"מ. אלא ש"מ האי הודאה כמתנת בריא היא ואין יכול לחזור בו. כך פירשו הרא"ם והראב"ד ז"ל.
איסור. שם גברא. ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה. ותניא במסכת קידושין [י"ז ע"ב] הלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, והתניא רוח חכמים נוחה הימנו, לא קשיא כאן שהיתה הורתו ולידתו בקדושה כאן שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אלמא אם החזיר לבנו שהורתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, דלאו בר ירושה הוא, והמחזיר אין לבו סומך על דברי חכמים. ולהכי קאמר אי בירושה לאו בר ירושה הוא והיה מיקל בזה הממון. ואית דגרסי התם, ל"ק כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. וא"כ היה לו לרבא להחזיר. ותירץ רבינו תם דהתם כיון שעשה לו הגר חסד, שהלוה לו, יעשה עמו חסד ויחזיר לבניו. אבל כאן שלא עשה עמו חסד כשהפקידם אצלו א"צ להחזירם לבניו.
והא דאמרינן מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנה, פירשה הגאון ר' יצחק ז"ל דוקא במתנת ש"מ לראוי ליורשו. דבראוי ליורשו לשון מתנה כלשון ירושה. וחד טעמא נינהו, כדאמרינן [קכ"ט ע"א] שאינו לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. אבל מתנת ש"מ למי שאינו ראוי ליורשו קני, ואפילו לגר בעלמא דלאו בר ירושה הוא. דקיי"ל דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו. כ"כ הגאון ז"ל וכך שדר מרנא רבינו האיי ז"ל. וקשיא לן, וכי מפרשינן לשון מתנה כלשון ירושה לאורועי מתנה שלא תועיל, א"כ השוה להם את הבכור בלשון מתנה לר' יוחנן בן ברוקא לא יתקיימו דבריו, שאינו לשון מתנה אלא לשון ירושה, ובלשון ירושה כתיב לא יוכל לבכר. אלא ה"פ כל היכא דליתיה בירושה, דליתיה לשכיב מרע בירושה, שאינו מוריש. אבל אי איתיה לשכיב מרע בירושה אע"ג דליתיה למקבל מתנה בירושה כגון שהוא גר המתנה קיימת. ופשוט הוא דבר זה. וראינו בתשובות שאלות לרבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן תשמ"ב, ושו"ת לר"ת סימן נ"א] ע"י מעשה שאירע בגר אחד שנתן לחבירו גר שלא היה כלל בר ירושה, ופסק דלא קני גר כלל מתנת ש"מ. וגם הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב שלא כדברי הגאון ז"ל. וכל חכמי הדור שלפנינו כתבו כן ונתקשו על דברי הגאון ז"ל ופירשו הדבר כך, מתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן, דהא אמרינן דמתנת ש"מ לא קני אלא מדרבנן כדי שלא תיטרף דעתו עליו, וגם דבדיבורא בעלמא הוא דמקני, ולא מיקני אלא לאחר מיתה. ונראה הדבר דכירושה שויוה רבנן ושויוה להאי מקבל מתנה כאחד מיורשיו. וראיה לדבר מדתלי טעמא לעיל [קמ"ח ע"ב] הואיל ויורש יורשה, ש"מ דלא מקני במתנת ש"מ אלא במאי דמקנה בירושה. וכן לא מקני במתנת ש"מ אלא מאן דמצי לאורותי, ולא קני במתנת ש"מ אלא מי שראוי לירש מאביו. אבל גר כיון דאין ראוי לירש לא קני מתנת שכ"מ. וכיון שאינו ראוי להוריש נמי לא מקני במתנת שכ"מ. וכתב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל, דאי אית ליה בני [שנולדו] בקדושה לאותו גר המקבל מתנה, כיון דראוי לירש בנו אם ימות בחייו, קני מתנת שכיב מרע. וצריך עיונא אמאי לא מקנה משום מצוה לקיים דברי המת, שהוא בין בבריא בין במתנת שכ"מ בדבר שמוציא מתחת ידו. ושמא יש לתרץ דלהכי לא אקני משום מצוה לקיים דברי המת משום דדינו כמתנת שכ"מ, וכל מאן דאיתיה בירושה איתא במצוה לקיים דברי המת. ור"ת ז"ל תירץ [ספר הישר סימן ק"ו], דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא שהוא ביד שליש, כההוא [לעיל קכ"ט ע"א] דאמר תנו שקל לבני בשבת וכן ההיא דמסכת כתובות [ס"ט ע"ב] המשליש מעות לבתו וכו'. ומוקי התם טעמא דמצוה לקיים דברי המת. ומיירי כשהושלש מתחלה לכך, כי היכי דלא תיקשי ממעשה דאיסור גיורא דהכא דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ואע"פ שהיה ביד שליש. אלא היינו טעמא משום שהושלש מתחלה לכך.
<h2>דף קמט:</h2>
פיסקא. שייר קרקע כל שהו וכו'. כדי פרנסתו. שאם שייר קרקע כדי פרנסתו הויא מתנתו מתנה, דעל אותו שיור קא סמיך שאם יעמוד מחליו שיתפרנס ממנו. פירשו בעלי התוספות ז"ל כדי פרנסתו, שיהא בפירות היוצאים בשדה שנה שנה כדי פרנסתו. וכן למ"ד מטלטלין כדי פרנסתו, שיהא בריוח עסק המטלטלין כדי פרנסתו שנה שנה. וליתה לדרב יהודה. לא בקרקע ולא בשיעור פרנסתו. דה"ה בשאר מטלטלין אם עמד חוזר, ואפילו בשיור שהוא פחות מכדי פרנסתו.
<h2>דף קנ.</h2>
אמר מטלטלאי לפלניא מאני תשמישתיה איקרו מטלטלי לבר מחיטי ושערי. כתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל בספר הצבא, אנו רגילים להקשות מאי שנא דאמרינן בתר פחות דמשמע, בארעתא ודקלי פרק המוכר [ס"א ע"ב], ובמטלטלי ובנכסי מרבינן כל מאני תשמישתיה וכל הילין ניכסי דמייתינן בגמרא. ויש סבורים לומר דהא דאמרינן הכא בפירקין לא שיזכה מקבל המתנה בכולן, אלא שהנותן יכול לפטור עצמו בכל שהו ממה שנקרא נכסים וכאן וכאן לא הלכו אלא אחר פחות שבמשמע. וזאת הסברא לא עלתה בידם כהוגן, שאם היה כדבריהם למה נכנסו חיטי ושערי בכלל כל מטלטלי. והלא די היה להם אם היה זוכה בכל המטלטלין, כדאמרינן גבי כל ארעתא כל ארעא דאית ליה. ומדטפינן ליה בכללא אפילו חיטי ושערי, אלמא לא צריך כללא לכולהו מטלטלי. וכיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתו. ועוד גרסינן פרק המביא גט [גיטין ח' ע"ב], עבד שהביא גיטו וכתוב בו נפשך ונכסי קנויין לך, עצמו קנה נכסים לא קנה. טעמא דלא נתקיים הגט בחותמיו אלא מפי עצמו ואם האמינוהו אצל עצמו לא האמינוהו אצל נכסים. אבל אם נתקיים בחותמיו אפילו נכסים קנה וכל שכן עצמו. ואיבעיא להו, כתוב בו כל נכסי קנויין לך מהו. ואסיקנא אמר רבא אחד זה [ואחד זה] עצמו קנה נכסים לא קנה. אלמא יש במשמע עצמך ונכסי כל הנכסים ככותב לו כל נכסי קנויין לך. וכי תימא הא כדאיתא והא כדאיתא תא שמע מההוא דא"ל לחבריה ניכסי דבר סיסא מזבנינא לך וכו', כדדייקת ביה בההוא עובדא, שמעת מינה שיש במשמע נכסים כל הנכסים. ולא אמרינן מיעוט נכסים שנים כמיעוט ארעתא ומיעוט דיקלי. ונראה לי שהדברים כולן כפשטן הן אמורין, והפרש יש בין ארעתא ודיקלי ובין מטלטלין ונכסאי. שזה שם המין השפל וזה שם המין הגבוה. והמין הגבוה כולל את המינים השפלים הוא הנקרא "מין המינין". והמין השפל הוא הכולל האישים שתחתיו, והם הפרטים. לפיכך נכנס בשם מטלטלי ובשם נכסי כל המטלטלין וכל הנכסים. ולא נכנס בשם ארעתא ובשם דקלים אלא המיעוט שבמשמע החשבון. וכן מה שאמרנו בפרק המוכר את הבית [ס"ה ע"א], בזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה מכורין" הרי כולן מכורין. דוקא בדאמר (כך) ["כל] מה שבתוכה". אבל א"ל "מה שבתוכה" לא מכר אלא הפחות שבכלים. ולא אמרינן בהא מוכר בעין יפה מוכר. אלא הפחות הוא שנוטל הלוקח. כי היכי דאמרינן בהמוכר חצי שדהו שאינו נוטל הלוקח אלא כחוש. וכן המוכר בית הבד וכל תשמישיו, דוקא בדאמר ליה כל תשמישיו. והטעם לזה, מפני שמלת "מה" אינה שם, אלא מלת טעם הוא ואינה כוללת. ומלת "תשמישי בית הבד", אע"פ שהוא שם, אינו כי אם שם מין השפל. ומלת תשמיש בפני עצמה אינו שם העצם כי אם שם פועל.
ואם תשאל, מאחר ששם "נכסים" כולל כל הנכסים מפני שהוא שם גבוה, (על מה) [אלמה] תנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. ליתני "הכותב נכסיו". ואין אנו יכולין לומר "כל" לאו דוקא, מההיא דגרסינן [גיטין שם] עבד שהביא גט וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה. ואיבעיא להו כל נכסי קנויין לך מהו, מדשני בדיבוריה מלישנא דברייתא אלמא דוקא הוא שיכתוב כל נכסיו. תשובתך, התם מפני שהוא עצמו שהוא מקבל מתנה הוא קנוי לנותן המתנה היה במשמע שנתן לו הנכסים ולא נתן לו את עצמו. ולפיכך אמר הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין דוקא בדכתב ליה כל נכסיו. אבל שאר הארבעה שצריכין שיכתבו כל נכסיהן, לא שיכתבו בגוף השטר כל נכסיו, אלא שלא ישייר כלום. ומפני שמקבל המתנות יתכן בהם שיהיו רבים לפיכך אמר בהם הכותב כל נכסיו, מה שאין כן במתנת עבד שהוא יחיד בקבלת מתנתו, ועל כן אמרנו דוקא בדכתב ליה כל נכסי, וכמו שלשון המשנה מוכיח. ומפני שהוא מקבל המתנה לעצמו צריך לפרש ולכלול בה את עצמו, שלא יצא מן הכלל. וההפרש שהזכרנו בין המין הגבוה ובין המין השפל ידוע ומבואר בחכמת הדיבור, שהיא מאזני כל חכמה, ובה מתברר מה הם האישים שהם הפרטים ומה הוא המין השפל ומה הוא המין הגבוה ומה הוא שם העצם ומה הוא שם המקרה. והרבה נמצא בדברי רבותינו ז"ל ובדיקדוקיהם על דרך החכמה ההיא, עד כאן.
לבר מחיטי ושערי. [שאף הם מיטלטלים] ממקום למקום. אבל אין שם מטלטלין נופל עליהם, שהרי יש להם שם בפני עצמם שנקראים תבואה. וכ"ש ריחים העליונה. ואם אמר כל מיטלטלי מרבה. כל שהוא לישנא יתירא בא לרבות ואפילו חיטי ושערי. ואפילו ריחים העליונה, שהרי הוא רגיל לטלטלה בכל יום. אבל ריחים התחתונה שעומדת שנה אחת קבועה אינה נכנסת בכלל מטלטלי. כל דמטלטלי. כיון דאמר כל שיכול להטלטל בלא הפסד, נכנס נמי ריחים התחתונה, שהרי הוא יכול לזוז אותה ממקום למקום בלא שום הפסד. ואיבעיא לן עבדא כמקרקעי דמי או כמטלטלי דמי. הך בעיא בגמרא באומר מטלטלאי לפלניא. ומיבעיא לן אם דרך בני אדם לחשוב עבדא כמטלטלי, וכי אמר מטלטלאי עבד בכלל. ואתי למיפשטה ממוכר את העיר, שאין העבד בכלל. כמו שאין המטלטלין בכלל. אלמא דרך בני אדם לחשוב עבד כמטלטלין. אבל לענין שאר דברים הרי דיניהם פסוקים, דלענין אונאה ושבועה הוו כקרקע, ולענין בע"ח כמטלטלין משום דלא הוה אסמכתינהו עלייהו. ושקיל וטרי בגמרא, ולא איפשיט בעיין. והגאון רבינו יצחק אלפסי ז"ל כתב, והלכתא כמטלטלי דמו דגרסינן בפרק יש נוחלין [קכ"ח ע"א] אמר רב נחמן אין גובין מן העבדים. וצריך עיון דלא איבעיא לן לגבי דינא, אלא אם נכנסין בלשון מטלטלי או בלשון מקרקעי. ומשום הכי לא אייתי בגמרא ת"ש אלא ממכר ומתנה. ולא איפשיט, ותיקו דממונא לקולא.
<h2>דף קנ:</h2>
חמשה אין נפסק דינם עד שיכתבו כל נכסיהם. שכיב מרע. אינו יכול לחזור ממתנתו אא"כ כתב כל נכסיו, דתנן לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. עבדו. דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין, דבכלל נכסיו הוי גוף העבד והקנהו לעצמו, והרי הוא כאילו אמר הרי את לעצמך, וזהו גופו של גט שיחרור. שייר קרקע כל שהו לא יצא בן חורין. פירש ר"ש ז"ל, שייר קרקע סתם, דדלמא הוא העבד ששייר. ואין נראה לרבינו ז"ל דהא תניא בהדיא בתוספתא [פ"ט ה"ה] ר' שמעון אומר אפילו אמר כל נכסיי קנויין לך חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלוני זכה בנכסים וקנה עצמו בן חורין, פירוש כיון שהזכיר בהדיא מה שמוציא מן השיחרור, דאז יש לנו לומר שלא שייר העבד, קנה שאר נכסים ונשתחרר. דפלגינן דיבורא, דאית לן למימר דמאותה שדה או מאותה העיר הדר ביה אבל מן העבד לא הדר ביה. מכלל דרבנן דפליגי עליה סברי שאפילו הזכיר השיור לא פלגינן דיבורא. אשתו. נמי אינה נעשית אפוטרופיא אא"כ כתב לה כל נכסיו. [ובניו. כתב כל נכסים] לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו ולא שייר כלום, אבדה כתובתה, משום דידעה וקא מחלה, כדאמרינן לעיל. אבל אם לא כתב כל נכסיו, אלא שייר קרקע כל שהוא, שלא פירש למי, לא אבדה כתובתה. דמיגו דנחתא לההוא שיורא (ו)נחתא נמי לכולהו ניכסי כדאמרינן לעיל [קל"ג ע"א]. מברחת. אשה שרוצה להנשא, ודרכה שתבריח נכסיה מבעלה, וכתבתן לבנה כדי שיחזרו לה כשתתאלמן או תתגרש ואם תמות לא יירשם בעלה. צריכה שתכתוב כל נכסיה. שאם תהא משיירת לעצמה כלום גליא אדעתה שנתנה לגמרי לבנה, ושוב לא תהא יכולה לחזור בה.
ובכולהו. בין שכיב מרע ועבד וכל הנך אם שייר מטלטלי הוי שיור. לבר מכתובת אשה, שאם שייר מטלטלין, שלא פירש למי, איבדה נמי כתובתה. במקרקעי תקינו לה רבנן. לגבות כתובתה. וכיון דלא שייר בעלה מידי ממה שמשועבד לכתובתה, היה לה למחות. ומדלא מיחתה ש"מ אחולי קא מחלה. ואמרינן בגמרא אמר אמימר מטלטלי ואיתנהו בעינייהו הוי שיור. פירוש שייחדם לכתובה, שגובה מהם ואפילו מן היתומים, כדאיתא בר"פ אע"פ [כתובות נ"ה ע"ב]. א"נ בגמלי דערביא שהאשה גובה מהם. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל, והשתא דתקינו רבנן בתראי למגבא כתובה ממטלטלי, אפילו לכתובת אשה הוי שיור. שאם שייר מטלטלי שלא פירש למי, אמרינן מיגו דנחתא לשיורא נחתא לכולהו ניכסי. ונראה לי שאם כתב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו מטלטלין כל שהו לא אבדה כתובתה, דלא אמרינן מטלטלי כמקרקעי דמו, דמציא אמרה לא ניחא לי בתקנתא דרבנן בתראי. וראיתי לרבינו שמואל ולרבינו אברהם בר' דוד זלה"ה שפירשו בענין אחר, דבכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובת אשה, שאם כתב לה מטלטלין לא אבדה כתובתה משום דמקרקעי תקינו לה רבנן. והשתא דתקינו רבנן בתראי אפילו לכתובת אשה הוי שיור, שאם כתב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו מטלטלין כל שהו אבדה כתובתה. והלשון הראשון עיקר. וכ"פ רבינו משה ז"ל [זכיה פ"ו ה"י].
ניכסאי לפלניא עבדא איקרי ניכסי דתנן הכותב כל נכסיו יצא ב"ח. ואע"ג דהתם בעינן שיכתוב כל נכסיו. התם משום שהוא נותן הכל לעבד, ואם לא כתב לו כל, לא מינכרא מילתא דדעתיה לשחרריה, אלא יהיב ליה הנכסים, ומה שקנה עבד קנה רבו. אבל (כשאמר) [כשכתב] לו "כל", לגמרי מסלק נפשיה מיניה. אבל הכא אע"ג דלא כתב "כל" אלא נכסי לפלוני, קנה הכל. ואין כאן [מקום] לחלוק ולומר מיעוט נכסים שנים, דלא דמי ארעתאי לניכסאי, לפי שארעא הוא כלל שפל שאינו כולל כי אם השדות והכרמים, אבל הוא פרט ויכול אדם לומר מיעוט ארעתא שנים. אבל נכסאי הוא כלל גדול ואין יכול לומר בו מיעוט נכסים שנים, לפי שאינו כלל שראוי ליחלק כמו הפרט. שאין ראוי לומר שני נכסים ולא אחד, כי אין מפרידין. ויש שמות שהם כלל כמוהו שאין מתפרדין לעולם, כמו שכתבנו למעלה [קמ"ט ע"ב] בשם הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל.
<h2>דף קנא.</h2>
וכולהו איקרו נכסי. בין ארעא וגלימא ושטרא ועופות ובהמה ואפילו תפלין. מעלין לו תפלין. מסלקין אותן ממנו מפני שהן של הקדש. אבעיא להו ס"ת מאי. מי אמרינן כיון דאמר מר [מגילה כ"ז ע"א] המוכר ס"ת אינו רואה סימן ברכה לעולם לא מיקרי ניכסי. או דילמא כיון דאי עבד עבד. א"נ כיון שיכול למוכרן ללמוד תורה ולישא אשה, כדאמרינן בפרק בתרא דמגילה [שם], איקרו ניכסי. ועלתה בתיקו. הילכך דיורשין הויא.
אימיה דמר זוטרא כתבתינהו לניכסה לרב זוטרא בר טוביא אמרה דבעינא לאינסובי לרב זביד. פי' שאמרה בפירוש לרב זביד בעינא לאינסובי, ולהכי יהיבנא ניכסי לבני רב זוטרא. והא אינסיבא. וכל זמן שלא נתאלמנה לא הדרי נכסי. ואילו לא אינסיבא הות הדרא בה. כי ההוא [קדושין נ' ע"א] דזבין ניכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק וכו'. מברחת קני. אשה שהבריחה נכסים מבעלה, קני היאך מקבל כל הנכסים לעולם. הני מילי היכא דלא גליא דעתה ואינסיב ואיגריש. ודינא דליהדרו לה. ובשטר מברחת איפסיקא הלכתא דלא קני כיון דלא שייר מידי, ואפילו לא גליא דעתה, כיון דחזינן לה בתר הכי דאינסיבא, הוכיח סופה על תחלתה דמשום הברחה קא עבדא. מיהו צריך עיון אם מתה האשה בחיי בעלה, מי יירש הנכסים, מקבל המתנה או יורשיה. נהי דבעל לא ירית דעשאן כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון אבל המתנה אינה כלום, ודין הוא שיחזרו ליורשים, דהכי אמרינן התם [כתובות ע"ט ע"א] הרי הוא כמי שאמרה מהיום יהיו לך ולכשארצה [ויכולין אנו לפרש מהיום יהיו קנויים לך ולכשארצה]. אבל כל זמן שלא אמרה רוצה אני, אינה מתנה. או נימא דה"ק מהיום יהיו קנויים לך, ולכשארצה אחזור בי וכל זמן שלא חזרה, המתנה קיימת. וסוגיין דכתובות לא קני כלל, דהוי כמפרש מהיום ולכשארצה המתנה, אבל כ"ז שלא אמרה "רוצה אני" לא חלה המתנה. והיינו דקא מקשה, ואי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל. והר"ם ז"ל כתב בספר קנין [זכיה ומתנה פ"ו הי"ב] דקני מקבל המתנה אם מתה בחיי בעלה. כתב הרב אבן מגש ז"ל, הלכתא מברחת לא קני, אע"ג דלא גליא אדעתה. מיהו מסתברא לן דה"מ היכא דלא כתיב ליה בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא. אבל אי כתיב ביה דמתנה מוחלטת היא, כגון הני שטרי דילן דכתבי בהו הכי "מתנת עלמין מתנה חלוטה". כיון דכתיב בה הכי בודאי למתנה גמורה איכוונא ולא לאברוחינהו מבעל ולמיהדר בה לאחר מיתת הבעל או לאחר גירושין. הילכך אי גליא דעתה בפירוש מעיקרא בעידנא דכתבתינהו לניכסה דמשום אינסובי היא דקא עבדא וכתבה ליה, מציא הדרא בה, ואי לא לא הדרא.
כתבתינהו לניכסה לרמי בר חמא. ולא שיירה כלום. ומתה. והא שכיבא. והואיל ושכיבא לא מציא הדרא בה. דכי אמרינן במתניתין לא שייר אין מתנתו מתנה ומצי למיהדר, ה"מ היכא דעמד. אבל היכא דשכיב לא. כל שאילו עמד חוזר. כגון הך דלא שייר כלום. חוזר במתנתו. אע"פ שלא עמד. שאם חזר באותה מתנה בתוך חליו ומת הויא חזרתו חזרה, בין לעצמו בין לאחר. ואם עמד נמי, אע"ג דלא חזר, הרי הוא כמי שחזר, ואם מת חזרה מתנתו, ואפילו שתק, כדאמרינן לקמן [קנ"ג ע"ב] בההוא דלא הוה כתיב ביה כד קציר ורמי בערסיה דלית הילכתא כרבא דאמר הרי מת וקברו מוכיח עליו, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. וכיון שעמד חזרה מתנתו אע"ג דלא חזר. מלוגא דשטרי. אגודה של שטרות הרבה. והא לא משך. ואותיות אין נקנות אלא במסירה וכתיבה. ואמר ליה דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו. ומתנת שכ"מ במקצת ומצוה מחמת מיתה הות. א"נ לא הוו לה נכסי אחריני אלא הני שטרי. פסקא דפרדיסא. חתיכה של פרדס.
<h2>דף קנא:</h2>
שלח לה לא בעינא. משום דטריחא ליה מילתא כמה זימני למקני ולמהדר. כי היכי דבעית. קני בכל ענין שתרצה. שייר. מאותו פרדס, כדי שלא תהא יכולה לחזור בה אם תעמוד. וקני מינה. שלקח ממנה קנין, כדי שלא תחזור בה. וא"ת למה לא אמר לה שתתנה שלא תחזור בה עוד אפילו אם תעמוד מחליה, ואם היתה אומרת כן וקנו ממנה, ודאי היה קונה הנכסים, ואפילו אם עמדה לא היתה יכולה לחזור בה, ולא היה צריך שתשייר כלום. י"ל אה"נ וחדא מינייהו נקט. וכ"פ רבינו שמואל ז"ל. מיהו אם היתה מפרשת שלא תחזור בה אע"פ שהיתה מצוה מחמת מיתה לא היתה יכולה לחזור בה. אבל רב דימי בר יוסף לא היה יודע שתוכל לחזור בה משום מצוה מחמת מיתה. ועוד י"ל דרב דימי בר יוסף חשב לבא עליה בחכמה, שהיא היתה סבורה אע"פ שמשיירת וקנו מינה שתוכל לחזור בה אם תעמוד, אבל אם היה אומר לה שתתנה לו שלא תחזור בה, לא היתה רוצה להתנות עמו, אע"פ שאמרה לו תא קני כל היכי דבעית. סילוא דלא מבע דמא. שמתא. היכי הוה מעשה. אמרו לי', כי יהבא ליה הות אמרה ואי דקא מייתה ההיא איתתא ונפקא מעלמא. ומצוה מחמת מיתה חוזר אע"ג דשייר וקנו מיניה. כתב רבנו שמואל בן חפני ז"ל, מי שמזכיר שם מיתה, הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה. הא לאו הכי לא. ומסתברא מסוכן שחליו קשה וניכר שצואה מחמת מיתה, הוא מצוה מחמת מיתה אע"פ שלא הזכיר. ושלשה ימים הראשונים הוא הנקרא שכיב מרע. ואם הוא מזכיר שם מיתה, אפילו באותן הימים הוא מצוה מחמת מיתה. ואחתיה דרב יוסף בשלשה ימים הראשונים הוה, כדאמרינן כל אימת דהות חלשא וכו'. אבל אחר שלשה ימים הוא מסוכן, כדגרסינן במסכת פאה ירושלמי [פ"ג ה"ז] איזהו שכ"מ כל שקפץ עליו החולי וכו'. כמו שכתבנו במסכת גיטין. ומסוכן אע"פ שלא הזכיר שם מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה וכן המפרש והיוצא בשיירה. והאי דרגילי למיכתב בצוואות "ודבריו ומילוליו שוין יודע להשיב על הן הן ועל לאו לאו", מילתא יתירתא היא, דלא בעינן בדיקה אלא בנשתתק.
[לשון הרי"ף] שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה. כלומר משחפת לקדחת וצוה בחליו הראשון ונתן מתנה, ועכשיו נרפא מחולי השחפת ואחזתו קדחת ולא חזר מאותה מתנה, דין הוא דתיהוי מתנתו קיימת. דאע"ג דקיי"ל דאם עמד חוזר, כלומר תיכף שעמד מחליו חזרה המתנה לחולה שנרפא אע"פ שלא שמענו מפיו שחוזר במתנה ומתחרט, הני מילי כשנרפא לגמרי, אבל זה שלא נרפא לגמרי שהרי לא הלך על משענתו, כמאן דמשיך אכתי החולי הראשון חשבינן ליה. וכיון שלא יצא מפיו שמתחרט בה, מתנתו קיימת. אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה, שהרי לא חזר בו בפירוש ולא מיקרי עמד אע"פ שהלך על משענתו כיון שמת מחולי הראשון. ואם לאו. שניתק מחולי לחולי, כיון שהלך על משענתו בין חולי לחולי אין מתנתו מתנה, דכיון דנתיכא מחולי הראשון, אע"פ שלא שמעו מפיו החזרה.
מתנת שכיב מרע ששייר בה [הרי] היא כמתנת בריא ובעיא קנין. בין עמד בין מת, דמתנת בריא כל זמן שהיא ביד הנותן אינה נקנית בלא קנין. אבל בקנין נקנית. ומסקנא דשמעתא, והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית לא קנה כי אם בקנין. ואם עמד אינו חוזר הואיל וקנו מיניה. וא"ת מתנת שכיב מרע במקצת אע"ג דלית בה קנין ניתיב ליה משום מצוה לקיים דברי המת. י"ל לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהוא מוציא מידו והוא ביד אחר, כגון תנו שקל לבני בשבת [קכ"ט ע"א] ואקמינהו לנכסי ביד אחרים. ואי קשיא הא דאמרינן במסכת גיטין פרק השולח [מ' ע"א], פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה בני, ומפרש התם טעמא משום מצוה לקיים דברי המת אע"פ שהשפחה לא יצאה מרשותו. י"ל שאני שפחה דאיהי זכיא בגופה. כך תירץ רבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן ק"ו]. מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית הא עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה. כשמואל דאמר בידוע שלא היה קנין כי אם מחמת מיתה. ומתניתין בדקנו מיניה, ובלא שייר לא קני כי אם לאחר מיתה, ובשייר קני אפילו מחיים. והא דאמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה, דשמעת מינה טעמא דעמד הא לא עמד קני, אוקימנא במיפה את כחו. והיכי דמי מיפה את כחו, אמר רב חסדא דכתב ליה וקנינא מוסף על מתנתא דקני. דמשמע שהמתנה נגמרת באמירה, ואין בדעתו לעשות לו עוד מסירה ושום דבר. והקנין שעושין עוד לתוספת על המתנה משמע שהמתנה היתה נעשית באמירה וקני לאחר מיתה. דמתנת שכיב מרע בכולו. ואי לא כתב ליה הכי לא קני, דכיון דכתיב בה קנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא במסירת השטר ודעתו שלא יחול ה[קנין] אלא לאחר מיתה. הילכך האי שטר מתי עושה מעשה שטר לאחר מיתה, ואין שטר חל לאחר מיתה. והאי נמי דאמרינן במתנת שכיב מרע במקצת דלא בעיא קנין במצוה מחמת מיתה, ואם עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה. וש"מ טעמא דעמד, הא לא עמד קני אע"ג דקנו מיניה. הכא נמי ביפה את כחו.
<h2>דף קנב.</h2>
אמרינן בגמרא אתמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין רב אמר ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמר לא ידענא מאי אדון [בה] שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ס"ל לשמואל דאע"ג דאיכא קנין ודאי מחיים לא קנה, דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. ועוד ס"ל דאיכא לספוקי שמא לאחר מיתה נמי לא קנה. וגרעא משאר מתנות שכיב מרע, שלא גמר להקנות אלא בשטר ועקרה מתורת מתנת שכיב מרע שקונה בדברים, ואין שטר לאחר מיתה. ואם תאמר כיון דקיי"ל [קל"ו ע"א] כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ליהוי כמאן דכתיב מהיום ולאחר מיתה וליקני מהשתא. דאע"ג דאמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה, מודה שמואל היכא דאמר מהיום. כדמוכח בשמעתין בענין ההוא שטרא דהוה כתיב ביה בחיים ובמות. לא קשיא דכיון דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן [שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. מהאי טעמא נמי ל"א בשטר מתנת שכ"מ זמנו של שטר מוכיח עליו משום דאזלינן בתר אומדנא, ואמרינן] כיון דלאחר מיתה קיהיב לא גמר ומקנה אלא לאחר מיתה. ולא דמי למתנת בריא אע"פ שכתוב לאחר מיתה. דהתם איכא למימר כיון דהשתא כתיב ליה שטרא וכתיב ביה זמן, גופא קא מקנה מהיום. וכ"כ רבינו שלמה ז"ל במסכת כתובות [נ"ה ע"ב]. ועוד נראה דזמן הכתוב בשטר מתנת שכיב מרע אינו מוכיח עליו שיקנה היום, שאינו אלא לגריעות כח מקבל המתנה, דאי הדר יהיב ליה לאיניש אחרינא שיזכה האחרון, כדקיי"ל [קל"ה ע"ב] דייתיקי מבטלת דייתיקי. וכדי להודיע איזה ראשון ואיזה אחרון כותבין בו זמן. הא דנקט שמואל שמא לא גמר להקנותו [אלא בשטר, ולא אמר שמא לא גמר להקנותו] אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה. דשום קניה אינה לאחר מיתה, לא בשטר ולא בקנין ולא בחזקה. [משום דהך] (והך) מתנת שכ"מ מיירי כגון דקנו מיניה ואמר להו כתובו וחתומו והבו ליה, דאי לא אמר להו הכי, אלא דקנו מיניה, והם כותבים לו שטר מעצמם משום דסתם קנין לכתיבה עומד, לא שייך למימר בהא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, כיון שהוא לא צוה בפירוש על כתיבת השטר ולא הקפיד עליו. ולא הול"ל אלא שלא גמר להקנותו אלא בקנין. אלא ודאי מיירי כגון שצוה להם בפירוש כתובו וחתומו ליה. והא דאיירי בכה"ג להודיעך כוחו דשמואל שאע"פ שהוא מקנה לו בשתי הקנאות אפילו הכי לא אמרינן שהוא מתכוין להקנאת בריא להקנות לו מעכשיו, אלא אמרינן שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. ולהכי נקט שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ולא נקט שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין, לאשמועינן דאפילו בכה"ג נמי אמרה שמואל למילתיה אע"פ שצוה בפירוש על כתיבת השטר ועשו כן מחיים וכתבו וחתמו ונתנו לו, נמצא שהקנה לו בשתי הקנאות, ואפילו הכי לא אמרינן הרי הוא כמתנת בריא כדפרישית. כך נראה בעיני. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן [קנ"ג ע"ב] ההיא איתתא דכתבה לכולהו נכסי וקנו מינה אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקני אינשי. ופירשו הגאונים ז"ל משום דע"י זיכוי וקנין הות, כלומר זכוי השטר ביד מקבל מתנה. וכיון דאיכא שתי הקנאות אמרינן הרי היא כמתנת בריא. ואילו הכא אמרינן דאע"ג דאיכא קנין ושטר קאמר שמואל שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו'. נראה לי דהתם משום דאיכא זיכוי תחילה. וכיון שהוא מקנה לו בקנין אחר שזכה לו השטר, ודאי מוכחא מילתא שנתכוין להקנות לו מעכשיו. אבל כשהוא מקנה לו בקנין ומצוה שיכתבו לו את השטר אינו מתכוין להקנאה יתירתא, לפי שסוף קנין לכתיבת שטר. והכי אורחא דמילתא שקונין תחלה ואח"כ כותבין את השטר. והיינו דא"ל רב הונא דלא אקנית כדמקני אינשי, שאין דרכן להקנות אחר כתיבת השטר דכיון דעבדת הכי ליפות כח מקבל מתנות נתכוונת ולהקנות להם מעכשיו. והלשון מוכיח כן, דקאמרינן דההיא דכתבה לכולהו ניכסי וקנו מינה. ואמרינן נמי שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבנו שכ"מ שכתב וזיכה וקנו מידו מהו, משמע לאחר שכתב זכה קנו מידו ואמר להו אין לאחר קנין כלום, ופירשו קנין וזיכוי שהוא קודם קנין, דעל כרחין קאי אלישנא דשלחו ליה ששאלו ממנו שכיב מרע שכתב וזכה וקנו מידו. והלכתא כלישנא דמתנו בסורא דמסוגיא דתלמודא דשכיב מרע שקנו מידו אם עמד חוזר שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. ועוד אני אומר על הא דנקט שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דלא מבעיא בהקנאת קנין דלא קניא לאחר מיתה, כיון דלא קניא לאלתר. דלמאן דמקני בקנין לאחר שלשים לאו כלום הוא, כיון שלא חל הקנין בשעת נתינת הסודר, משום דלאחר שלשים סודרא אהדרא למריה, כדמוכח בנדרים פרק השותפין [מ"ח ע"ב]. וכן דעת רבינו יצחק ז"ל בשמועה ההיא. וטעמא רבא איכא דמדמינן לה למשיכה. שאם אמר לו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר שלשים לא קנה אא"כ עומדת בחצירו לאחר שלשים. ולכסף לא דמיא, דכיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ועוד סודרא הדר למריה, אשתכח שאין בידו משלו כלום לאחר מכאן. להכי נקט שטר לאחר מיתה, דלאחר זמן שאם א"ל תקנה לך בשטר זה עד לאחר שלשים יום, כיון שהשטר בידו קנה לאחר שלשים יום. אבל לאחר מיתה אינו קונה, שאין שום קניה לאחר מיתה.
<h2>דף קנב:</h2>
פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי. וליכא למימר כיון דכתב שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, דמיירי בשטר צואה או בכתב ידו דליכא למימר בהו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה. י"מ זיכה המטלטלין ונתנם לו. אבל בזיכוי השטר לא קנה אפילו לרב. ודוקא מתנת שכ"מ דכתב בה קנין אמר רב הרי היא כמתנת בריא אבל בשטר בלא קנין לא קנה. והרב ר' יונה ז"ל כתב דבין בקנין בין בשטר, כיון שזיכה לו השטר מחיים ס"ל לרב שהיא מתנת בריא, דהא אמר [רב] שכ"מ שאמר כתבו [ותנו] מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין, טעמא דמת הא מחיים כותבין ונותנין. דאזיל בה רב לטעמיה דאמר מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין הרי היא כמתנת בריא. וה"ה אם נתן לו קרקע בשטר וזכה לו השטר. אבל לשמואל אפילו מחיים אין כותבין ונותנין אלא במיפה את כחו. והיינו דאמרינן הכא כתב וזכה לזה, כלומר שמסר לו את השטר. אמר רב ראשון קנה לפי שהוא כמתנת בריא. ולא אמרינן שלא היה שטר אלא מחמת מיתה. ושמואל אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע. מיהו שני מיהת קני במיפה את כחו. אבל אם אינו מיפה את כחו אפילו שני לא קנה, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. והיינו דאמרינן והא איפליגו בה חדא זימנא. דכיון דאיפליגו במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין, ודאי ה"ה בשטר גרידא דקנה לרב, ולשמואל לא קנה. והא דאמרינן כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי, הכי פירושה, כתב לזה שטרא מעליא, ואחר כך לזה ולא זיכה השטרות בידם ומת תנתן לאחרון. דכי היכי דאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי הכי אמרינן לענין שטר כ"ז שלא נמסר שהאחרון מבטל את הראשון. ולשמואל אפילו נמסר.
זכה וקנו מידו מהו. מי מצי הדר ביה או לא. אמר להם אין לאחר קנין וזיכוי כלום. וקני מחיים לגמרי כמתנת בריא. והוא דלא מצוה מחמת מיתה. דאם מצוה מחמת מיתה, כיון דשמעיניה ווי דקא מית ליה, אפילו בקנין וזיכוי בין במקצת בין בכולו אם עמד חוזר. ואם כתב וזיכה לאחר, שני קנה. דודאי לא היה קנין וזיכוי אלא מחמת מיתה. ובשכיב מרע שאינו מצוה מחמת מיתה, דאמרינן אין לאחר קנין וזיכוי כלום, אם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. וארכבה אתרי רכשי, כדאמר רב במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דהרי היא כמתנת בריא דאם עמד אינו חוזר והרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. ועד כאן לא פליג שמואל עליה אלא משום שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל כל המפרשים לא הזכירו בפסקיהם בשום מקום ארכבה אתרי ריכשי ולא שמענו מי שאמר אותה סברא אלא רב.
<h2>דף קנג.</h2>
בין לעצמו בין לאחר. בין שרוצה להחזירן לעצמו בין שרוצה לתתן לאחר. כללא דמילתא כל מצוה מחמת מיתה לא קני עד לאחר מיתה בין בכולו בין במקצתו ואפילו בקנין וזיכוי [ולאחר מיתה קני בלא קנין וזיכוי]. והוא דלא אדכר שטרא, אבל אדכר שטרא דאמר כתובו בזיכוי וקנין קני, בקנין לחוד לא קני, אי לא מיפה את כחו. אבל אי מיפה את כחו קני בין בקנין בין בלא קנין אפילו בלא זיכוי. ואם אינו מצוה מחמת מיתה ועביד קנין וזיכוי קני מחיים בין בכולו בין במקצתו. ואי עביד קנין לחודיה או זיכוי לחודיה איכא דקני ואיכא דלא קני. קנין לחודיה במקצתו קני אפילו בלא זיכוי. וזיכוי בכולו לא קני אלא לאחר מיתה.
ההוא דהוה כתיב ביה בחיים ובמות. ואם תאמר היכי דמי, אי בשטר בעדים, לרב אמאי הוי כמתנת שכיב מרע, הא איכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. דאע"ג דרב אמר לעיל בגמרא מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבה אתרי ריכשי והרי היא כמתנת בריא וכו'. התם בדקנו מיניה, אבל בכתב לחודיה בלא קנין ס"ל לרב דלא קנה שלא גמר וכו'. והכי אמרינן בגמרא גבי ארכבה אתרי ריכשי. וכי תימא במיפה את כחו דכתיב בה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא, וקסבר רב כיון דאמר במות מתנת שכ"מ היא כמתנת בריא, ואם היתה מתנת בריא מאי וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא, והא מצריך צריך. יש לומר בשכתב בכתב ידו נכסיי נתונים לפלוני. וליכא למימר בכתב ידו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. אי נמי בשטר בעדים אבל לא היה כמטבע השטרות אלא בלשון דמשמע צואה בעלמא, ויכול לקנות ג"כ באותו שטר. כגון דכתוב בו בפנינו נתן פלוני לפלוני כל נכסיו וכך אמר לנו פלוני כל נכסי נתונין לפלוני בחיים ובמות. רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, וכתב מזכרת בעלמא הוא ואין לומר בו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. ושמואל אמר מדקאמר בחיים, מתנת בריא היא, וקני בהאי שטרא. כך פירש הראב"ד ז"ל. וכן פירש בהא דאמר רב נחמן אם כנמלך מת קנו כולם עמד אינו חוזר אלא באחרון. אבל אחרון קנה אע"ג דקנו מיניה, והויא מתנת שכיב מרע. והא איכא למיחש שמא לא גמר להקנות אלא בשטר. ופירשה הרב ז"ל דלאו בדקנו מיניה קיימא, אלא בשכותב בשטר שכתוב לשון מזכרת. וכולן קנו בשטר. ואחרון קנה בדיבור. וכיון שאין השטר כמטבע השטרות ליכא למימר ביה שמא לא גמר וכו'. אי נמי בכותב בכתב ידו. וכן עובדא דלקמן בההוא דהוה כתוב ביה כד קציר ורמי בערסיה ואמר רבא הרי מת וכו', וקנה הלה, ולא אמרינן שמא לא גמר וכו'. דמוקמינן לה בשהיה השטר כתוב בלשון מזכרת. ואין אנו צריכין להעמידה במיפה את כוחו. מיהו בכתב ידו ליכא לאוקומה, מדאמרינן ולא הוה כתיב ביה מיגו מרעיה אתפטר לבית עלמיה. ואי בכתב ידו לא הוה שייך למיכתב הכי. ועוד דהוה כתיב ביה כד קציר ורמי בערסיה, וזה נראה שהוא לשון עדים, ולא לשון הכותב בכתב ידו, שאינו כותב אלא נכסי לפלוני. וכן מתניתין דתנן הוא אומר שכיב מרע הייתי, דמשמע שאם מת היה הלה קונה, אין אנו צריכין לפרשה במיפה את כוחו, אלא בשטר שכתוב בלשון מזכרת. וא"ת אם אין כתוב בשטר אלא לשון מזכרת, בריא היכי קני בההוא שטרא מטלטלין שהרי אין נקנין בשטר. יש לומר כגון דכתיב ביה מטלטלי אגב מקרקעי.
<h2>דף קנג:</h2>
פיסקא. לא כתב בה שכיב מרע הייתי וכו'. ולא הוה כתיב ביה מיגו מרעיה איתפטר לבית עלמיה. והוה מספקא מילתא, דשמא עמד מאותו חולי ונתבטלה מתנתו, ולאחר מכאן חלה ומת. אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. ובתר השתא אזלינן, ומחזקינן ליה דלא עמד. ומה ספינה שרובן (לישבר) [לאבד] נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים. בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. חולים שרוב חולים לחיים וכו'. כמאן אזלא הא שמעתא דרבא כרבי נתן. דס"ל דבתר השתא אזלינן. דתניא מי מוציא מיד מי וכו' אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע. כלומר שיביא עדים שיאמרו שכיב מרע היה כשנתן אותה מתנה. ואם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראיה שהיה בריא. שיביאו ראיה בעדים שיאמרו בריא היה בשעת מתנה וכתב בה קנין דלא מצי הדר ביה. והכי משמע דהאי ראיה דאמר רבי נתן בעדים היא, כדאוקמיה לקמן. ומ"מ חזינן דבתר השתא אזלינן אליבא דר' נתן. ורבא דאמר כר' נתן דאמר מעמידים הדבר כשעת מציאתו. והאי פלוגתא לאו בכללא דפלוגתא דאביי ורבא היא דהלכתא כרבא, דבהא לית הילכתא כותיה, דקם ליה כר' נתן דקאי כר' מאיר. והלכה כר' יעקב דקאי כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה. וראיה בעדים, דאוקי ממונא בחזקת מריה, ושמא עמד מחוליו וחזר מתנתו אפילו בסתמא, אע"פ שלא חזר בו בפירוש.
<h2>דף קנד.</h2>
ואמרינן ראיה במאי [רב הונא אמר ראיה בעדים] רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. שמביאין עדים, אותם מקבלי מתנה, שמכירין חתימת העדים החתומין על השטר, וא"צ עדים להעיד שהיה בריא, אלא בקיום השטר סגי. דלאחר שנתקיים השטר לאו כל כמיניה דמרע ליה. רב הונא אמר ראיה בעדים וקא מפלגי [בפלוגתא] דר' יעקב ור' נתן. וראיה דקאמר ר"נ לא משמע כי אם ראיה בעדים. דקאמר אם בריא הוא, עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע. ובראיה דשכיב מרע ליכא למימר ראיה בקיום השטר אלא ראיה בעדים. והכי נמי אם שכיב מרע הוא, עליהם להביא ראיה שהיה בריא. האי לישנא לא משמע כי אם ראיה בעדים שהיה בריא. דהול"ל עליהם להביא ראיה ותו לא. אבל "שהיה בריא" לא משמע כי אם בעדים. ר"מ כר"נ ורבנן כר' יעקב. מר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר חזקה דממונא. ודכו"ע אם שכ"מ הוא עכשיו עליהם להביא ראיה שבריא היה בשעת המתנה, דאי אזלינן בתר השתא עליהם להביא ראיה. כי פליגי, כשהוא בריא עכשיו ונתקיים השטר בחותמיו. ר' מאיר ור' נתן אזלי בתר השתא. ורבנן ור' יעקב עדיפא להו חזקה דממונא. ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי בקיום השטר. וקא מיפלגי במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו ר"מ סבר א"צ לקיימו ורבנן סברי צריך לקיימו. ודכו"ע כר' נתן ס"ל דבתר השתא אזלינן, ואם נתקיים השטר בחותמיו בין לר' מאיר בין לרבנן, אם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע. כי פליגי בשלא נתקיים. ואם הוא שכיב מרע עכשיו דכולי עלמא עליהם להביא עדים שבריא היה בשעת מתנה. כי פליגי כשהוא בריא עכשיו, ר' מאיר סבר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, והרי השטר כאילו נתקיים בחותמיו. הילכך כיון דבריא הוא עכשיו עליו להביא עדים ששכיב מרע היה בשעת המתנה. ורבנן סברי צריך לקיימו. הילכך צריכים הם לקיים השטר בחותמיו. ואם נתקיים בחותמיו, כיון דבריא הוא עכשיו, עליו להביא עדים שהיה שכיב מרע. ואם לא נתקיים השטר אלא מפי הנותן שהודה לו שכתבו, אינו צריך להביא עדים ששכיב מרע היה, דמיגו דאי בעי אמר להד"ם כי אמר נתתי אבל שכיב מרע הייתי נאמן.
[לשון הרי"ף] והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי ראיה בקיום השטר ובין לר' מאיר בין לרבנן דר' נתן סבירא להו. הלכך ליתא (לדרבה) [לדרבא] וכו'. מכאן יש ללמוד עדים שאמרו בפנינו צוה פלוני כשהוא שכיב מרע, אבל לא נתברר לנו שמת מתוך אותו חולי, שהמתנה בטלה לגמרי. לא ראינוה אינה ראיה. ואפילו (רבה) [רבא] גופיה לא קאמר אלא משום דאזלינן בתר השתא הרי מת וקברו מוכיח. אבל משום לא ראינו לא. ובעלמא איתמר [כתובות כ"ג ע"א] לא צריכא דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אם איתא דקידש קלא אית לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא. וכל שכן בצוואה זו דרוב חולים לחיים, ועמד והבריא ונהג צנעה בעצמו לכלות רגליו מן השוק עד שיתחזק לגמרי. וכל שכן לדברי רבינו הגדול שהוא אומר דעמד בין חולי לחולי והלך על משענתו בעי אומדנא דיש לחוש שמא עמד והלך בביתו ובחצירו [במשענת] וצריך אומד, והם לא ראו אותו ולא הכירו בכך, והעמד ממון על חזקתו מילתא רבתא היא, ולא מבטיל באומדנא. [לפיכך צריכין] העדים לבקרו תמיד עד שידעו באיזה חולי מת ושלא עמד. ומ"מ יכולין העדים לסמוך ברפואתו על פי נשים ועבדים המשמשים אותו, שאם היו שואלים תמיד לעומדים עמו בחוליו ואומרים לו הכביד, ומשעה שצוה במתנתו יש עליו קול, ויוצאים ונכנסים אומרים הכביד פלוני, ה"ז בחזקת מת באותו חולי, [ויכולים העדים להעיד עליו שמת מתוך חוליו]. דכל כי האי מילתא דמיגליא וקיימא בהכי, סמכינן בין באיסורין בין בדיני ממונות. לשון רבינו ז"ל.
<h2>דף קנה.</h2>
קטן אימת מוכר בנכסי אביו. כלומר בקרקעות שהורישו אביו. ובשהביא שתי שערות קיימינן ושיודע בטיב משא ומתן. דאי לא הביא, עד רוב שנותיו קטן חשבינן ליה כדלקמן. רבא אמר רב נחמן מבן שמונה עשרה רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן מבן עשרים והלכתא כותיה. והא דאמרינן לקמן בגמרא [ע"ב] דשלח גדול בר מנשי דתיכף שיודע בטיב (מתן) [משא] ומתן, והוא כבת שתים עשרה בתינוקת או בן שלש עשרה בתינוק, ממכרו ממכר אפילו במכירת קרקעות. לא דמו, דגדול בר מנשי לא דיבר אלא בקרקעות שקנה הוא או אפטרופוס שלו. והתם הוא דסגי ליה בבר י"ג כיון שיודע בטיב משא ומתן.
<h2>דף קנה:</h2>
יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס. ולאחר שיביא ראיה שהוא בן עשרים חשבינן ליה גדול. (והוא) [והא] דלית ליה שערות, מפני שסריס הוא. ואינו לא חולץ ולא מיבם. דלאו בר אוקומי לאחיו שם הוא. ומדקתני והוא הסריס. שנולדו בו סימני סירוס. וסימני סירוס מפורשין במסכת יבמות בפרק הערל [פ' ע"ב]. והכי תנינן התם, ואלו הן סימניו כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק ורשב"ג אומר כל שאין מימי רגליו מעלין רתיחה וי"א כל שמטיל מים ואינו עושה כיפה, כלומר שאינו מקלח למרחוק. וי"א כל ששכבת זרעו דוהא, כלומר שאינו מתקשר יחד אלא גרגרין דקין כעין חול. וכל שאין מימי רגליו מחמיצין, וכל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל. רשב"א אומר כל שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. וסימני סירוס של אשה כל שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש רשב"ג [אומר] כל שאין לה שיפועי מעים כנשים רשב"א אומר כל שקולה עבה ואינה ניכרת בין איש ואשה. וכי לא נולדו בו סימני סירוס עד כמה. חשוב קטן. עד רוב שנותיו. שהם ל"ו שנה. תוך הזמן. קודם שהשלים שנת עשרים, מי חשבינן כלפני זמן, ואין מכירתו מכירה. או כלאחר זמן. שנת עשרים, ומכירתו מכירה. שלח ליה גידול בר מנשי לרבא. כל היכא דתנינן שלחו מתם או שלח ליה, ע"י מעשה שבא לידם. והא דגדול מיירי בנכסי דידיה. הפעוטות מקחן מקח. כבר שית כבר שבע. ועמדו שני האנשים. בעדים הכתוב מדבר בשבועות. וליכא, דהא קטנים נינהו. אמר אמימר מתנתו מתנה. כתב הרב ר' אברהם אב בית דין זלה"ה לא איתברר אי אמר אמימר אפילו במקרקעי דאבוה, או במקרקעי דידיה. דאיכא למימר דהא דאמימר על הא דגידול בר מנשי אמרה. אלא משמע מדנקט כולהו לישני ולמכור בניכסי אביו עד שיהא בן עשרים, דוקא למכור, אבל ליתן במתנה לא בעי בן עשרים. והראב"ד ז"ל כתב מתנתו מתנה, אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן. וה"מ בנכסי דידיה, אבל בנכסי דאבוה בין מכר בין מתנה עד שיהא בן עשרים. ומתנתו מתנה הוא שלא ניכר בו סימן שטות. והלכתא כגדול בר מנשי. דאמרינן לעיל שלח גדול בר מנשי ילמדנו רבינו וכו'. ומיירי בניכסי דידיה, כדפרשינן לעיל. והלכתא כמר זוטרא. דאמר לא אמרו אלא למטלטלי. והלכתא כאמימר. דמתנתו מתנה. ואע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן כיון שהביא שתי שערות, ואפילו פחות מבן עשרים בנכסי אביו. והלכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו. כך נראה פירוש הלכה זו לגאון ר' יצחק. ויש בו [פירוש] אחר לרבינו האיי גאון ז"ל. ורבינו שמואל פירש כדברי רבינו האיי, דלעולם בודקין עד שיהא בן עשרים. ואי אית ליה שלש עשרה שנה ושתי שערות קני. ויודע בטיב משא ומתן אע"ג דלא הוי בן עשרים כגדול בר מנשי. ומבן עשרים ואילך א"צ בדיקה, לפי שהוא סריס אם נולדו בו סימני סירוס. ואין חילוק בין נכסים דידיה לנכסים דאבוה. דגדול בר מנשי סתמא קתני אפילו נכסי אבוה. ומיהו קשיא הא דאמרינן [גיטין ס"ה ע"א] שלש מדות בקטן דאע"ג דהביא שתי שערות לא קני עד שיהא בן עשרים. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל הכריע לדעת אחרת, דלעולם יודע בטיב משא ומתן קני בין בנכסי דידיה בין בנכסי דאבוה, כדברי [גדול] בר מנשי, דסתמא קתני. וכי אמרינן עד שיהא בן עשרים, לאו אבודקין קאי, דהא התם לא תני בודקין, וקאמר בן עשרים. אלא הכי קאמר, היכא שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים. אבל בן עשרים קנה אע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן. והוא שהביא שתי שערות. וצריך עיון אמאי נקט נכסי אביו, כיון דליכא חילוק בין נכסי דידיה לנכסי אבוה, דהא אפילו בנכסי דידיה לא קנה עד שיהא בן עשרים אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן.
<h2>דף קנו.</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקידושין ולמיאונין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. כלומר בדקינן להו אם הביאו שתי שערות שהן סימנין שיהא ראוי ליתן גט. והך בדיקה אחר שהגיעו לכלל שנים. אבל מקמי הכי הוו שערות שומא, כדאמרינן במסכת נדה בפרק בא סימן [נ"ב ע"א]. לקידושין. שיהא ראוי לקדש את האשה ויהיו קידושיו קידושין שלא תצא בלא גט. לחליצה. שתהא גדולה וראויה ליחלץ. למיאונין. אם היא עדיין קטנה שתהא יכולה למאן. כל הני בודקין לחומרא הן, אם אין לו שתי שערות אין גיטו גט ואין קידושיו קידושין וקידושין אחרים תופסין בה וצריכה גט משניהם. דודאי חוששין שמא נשרו, כיון שהגיע זמן. דאם לא הגיע זמן אין בדיקתו בדיקה, דתוך זמן כלפני זמן. מיהו אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר באותו יום עצמו ובדקינן ליה בתר הכי ואשכחינן סימנין, בתראי לא הוו קידושין כלל, לא מיבעיא לרב דאמר בפרק עשרה יוחסין [קדושין ע"ט ע"ב] קידשה אביה בדרך וקידשה היא עצמה בעיר דאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו, מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת, והכא נמי אמרינן מדהשתא גדולה מצפרא נמי גדולה. אלא אפילו לשמואל דאמר התם חוששין לקידושי שניהם, הכא מודה דלא חיישינן לקידושי שני. דהתם לא קאמר אלא ביומא דמשלים שית, שבאותו יום בגרה. אבל הכא שהגיע כבר לגדלות מזמן גדול הוא. ולחליצה נמי, שאם אין לה סימנין אינה חולצת, ולמיאון נמי דאמרינן דאם יש לה סימנין אינה ממאנת ואם אין סימנין ממאנת, ואע"ג דקולא היא לא חיישינן לה. ומקשינן במסכת נדה [שם], היכי דמי, אי תוך זמן, כי אית לה שתי שערות מאי הוי, אי לאחר זמן ליחוש שמא נשרו. ופרקינן דכי חיישינן שמא נשרו הני מילי בשקידש ובעל לאחר זמן, דאיכא ספיקא דאורייתא, דאיכא למימר שמא לשם קידושין בעל, והיא אסורה מן התורה אם יש לה שתי שערות. אבל בקידש ולא בעל כשהיא גדולה דאפילו אית לה שתי שערות אינה אסורה אלא מדרבנן, אם אין לה שתי שערות לא חיישינן שמא נשרו ושריא, אבל אם יש לה ב' שערות אינה ממאנת.
וכיון דבדקיניה לקידושין בשעת גירושין למה לי למיבדקיה. דאי לא אייתי שתי שערות בקידושין שוב א"צ גט. ואי אייתי שתי שערות בשעת קידושין, פשיטא דאית ליה שתי שערות בשעת גירושין, ואפילו נשרו אין חוששין להם כיון שהיו שם בזמנן. ומשני, אין משכחת לה גירושין בלא בדיקת קידושין, כגון ביבם בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, ואם בא על יבמתו קנאה, ושוב אינה יוצאה בחליצה אלא בגט גמור, ואינו רשאי ליתן גט עד שיהא גדול. דלא אלים גט דידיה למיעקר קדושי אחיו שהיה גדול כשקידשה. על כן צריך למתני דבודקין לגירושין אם הביא שתי שערות בשעה שרוצה לגרשה. איש כתיב בפרשה. אם לא יחפוץ האיש. אבל אשה בין גדולה בין קטנה ראויה לחליצה. קמ"ל דלא כר' יוסי. דאשה נמי צריכה בדיקה, דאין חולצין אלא לגדולה. למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה. דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן. בתחלה כשמתחיל השער לגדל הוי מלובן. ולבסוף משחיר. וקאמר רבי יהודה שאינה חשובה גדולה עד שירבה שחרורית על הלובן. וקמ"ל הכא דמכי אייתי שתי שערות סגי. ואע"ג דעדיין לבנים הם אינה יכולה למאן. ואין נראה מה שפירש (רב חננאל) [רבינו תם] בגמרא גבי סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה [קנ"ד ע"א], דפירש שמא השערות היו לבנות בחייו והיו שומא ועכשיו הושחרו לאחר מיתה ונראות כסימנין. ואין נראה, דהא לא אשכחן בשום דוכתא לרבנן שיש חילוק בשערות שהם סימן בין לבנות לשחורות. ואומר רבינו, שמא מחיים לא היו שם גומות ומחמת מיתה היו שם גומות, ואע"פ שאין שם שערות הוי סימן. מיהו בזה"ז לא בקיאינן בהכרת גומות. כתב הגאון ר' יצחק ז"ל, חזינן בין רבוותא פלוגתא בהני מילי דכתבינן וכו'. וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה דקידושיו קידושין קאמר אם בא הבעל וגרשה ומסר גיטה בידה. כיון שיש לה דעת לברור בין צרור לאגוז זכתה בגיטה ומתגרשת בו. אבל בפחות מכן לא. דחשבינן לה כשוטה, וכתיב ושלחה מביתו והלכה, שמשלחה ואינה חוזרת, יצאה שוטה שמשלחה וחוזרת. וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון. כלומר שצריכה למאן בקידושי אמה ואחיה. אבל בפחות מכן אפילו מיאון אינה צריכה. הגיעו לעונת נדרים. דהיינו שלש עשרה שנה ויום אחד. נדריהן נדר. אע"פ שאין יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו, אפילו הכי חל הקדש על [ידי] הקדשם. שלפני הזמן הזה לא הוי נדריהם נדר אלא אם ידעי לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו.
ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. ולאו אבודקין קאי, דאע"ג דאית ליה שתי שערות אינו מוכר בקרקעות נכסי אביו עד שיהא בן עשרים עם שתי שערות. וה"נ אמרינן [גיטין ס"ה ע"ב] בשלש מדות בקטן דאפילו הגיע לעונת נדרים ויש לו שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן אינו מוכר עד שיהא בן עשרים. ואע"ג דרבא הוא דאמר הכא בן י"ח, והתם שלש מדות רבא קתני להו. י"ל דלמכור בנכסי אביו תלמודא תני לה ולא משלש מדות הוא, שהרי תני שלש מדות לבד מדידיה. א"נ הא משמיה דידיה והא משמיה דרביה. והרב בעל התוספות ז"ל כתב, דההיא דגיטין רבה חבירו של רב יוסף, שהוא רגיל לעשות מדות, כמו ההיא דהמצניע [שבת צ"ה ע"ב] דחמש מדות בכלי חרס, דגרסינן התם רבה, מדאמר ליה רב אסי אתה אומר כן. דאילו רבא לא עלה לא"י כמו רבה. מיהו אין זו ראיה כ"כ, כי גם רבא מצינו שהיה עושה מדות, כדאמר רבא פרק הזורק [גיטין ע"ט ע"א] שלש מדות בגיטין, ואמר רבא בפ"ק דחולין [י"ז ע"ב] שלש מדות בסכין. אך לכאורה משמע דגרסינן התם רבא מכח הך קושיא דכתבינן. ואי גרסינן התם רבה אתי שפיר טפי הא דקאמר התם שלש מדות בקטן הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר והקדשן הקדש וכנגדו בקטנה חולצת. ומשמע דאית ליה לרבא קטנה חולצת. ואילו בפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין. ומסיק התם דוקא קאמר רבא לענין מיאון אבל לענין חליצה בעיא בדיקה. ואי גרסינן התם רבה ובנדה רבא אתי שפיר. ורבינו שמואל תירץ שם, וכנגדו בקטנה חולצת, דהיינו בת י"ב שנה ויום א' שהקטנה אז גדולה. ולא נהיר, דא"כ לא הול"ל וכנגדו בקטנה, אלא וכנגדו חולצת. אלא משמע כנגדו בקטנה, שהגיעה לעונת נדרים, שהיא בת י"א שנה ויום אחד.
מתניתין. המחלק נכסיו על פיו וכו' נקנין בכסף וכו'. דאפילו ש"מ לא מצי לאקנויי בדיבורא אלא בקנין או במשיכה. כלומר הכל כדין בריא.
<h2>דף קנו:</h2>
כבנתי. הרדיד [ישעי' ג'] מתרגמינן וכבינתא, שמהדק בה את צוארה. והוא לשון כבונות ומכבנין אותו למילת [שבת נ"ד ע"א]. וקיימו חכמים את דבריה. אע"פ שהיו לה בנים. אלמא בצואה גרידא קנה המקבל מתנה. אמר להם בני רוכל תקברם אמם. שרשעים היו ואמם גמרה בדעתה להעבירה מהם וליתנה לבתה, [ורצו חכמים להעביר מהם הנחלה בהקנאה מועטת]. אבל שאר בני אדם שלא הקנו כדרך בריא אמרינן לא גמרו בדעתם במתנה גמורה. גמרא. מעשה במירוני אחד. בפ"ק דקדושין [כ"ז ע"ב] מפרשינן לה דליתיה למקבל מתנה דליקני לא במשיכה ולא בחליפין. מרוני בריא היה. ולכך הצריכו לו קנין, אבל ש"מ לא בעינן קנין.
קונים משכיב מרע ואפילו בשבת וכו'. שאם אמר הש"מ אני רוצה שתקנו ממני, קונין ממנו, להפיס דעתו שלא תטרף דעתו עליו. ובמצוה מחמת מיתה או בכותב כל נכסיו אתי שפיר, ושייך התם טירוף הדעת שאע"פ שהקנין אינו מעלה ואינו מוריד מ"מ מצטער על זה הדבר. והוא הדין נמי בכותב מקצת נכסיו אע"ג שסבור הוא עדיין לחיות, שהרי אינו יכול לחזור בו. מ"מ שייך בו טירוף הדעת אע"פ שמשייר לעצמו. ואפילו בשבת נמי יכול ומותר להקנות, כדאמרינן בגיטין פרק הזורק [ע"ז ע"ב], ההוא ש"מ דכתב לה גיטא לדביתהו למחר תקף ליה עלמא טובא ואמר רבא [אי איכא] דוכתא דמנח ביה גיטא תיזיל איהי תיחוד ותפתח וכו'. וה[י]כי קניא ליה. והא אקנויי רשותא בשבתא אסיר. אלא ש"מ דבש"מ הקילו. דהא תיקשי היכי הוה מצי לגרש, והא תניא בתוספתא דביצה אין מקדשין ואין מגרשין בשבת. אלא ש"מ דבש"מ הקילו.
שלא לחוש לדברי ר' אלעזר. כלומר מה ש(אין)קונין ממנו, לא מפני שאנו חוששין לדברי ר"א דמצריך קנין בש"מ, אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו. ואית דמפרשי שלא לחוש לדברי ר"א, דיצטרך קנין אפילו לש"מ, שאילו היינו חוששין לדברי ר"א נמצא שהקנין מועיל, שא"א בלא קנין, ואסור לקנות ממנו בשבת לפי שהוא דרך מקח וממכר, אבל עכשיו שאפשר בלא קנין נמצא הקנין כמי שאינו ומותר בשבת. וצריך לעיוני שהרי במתניתין אמר רבי אליעזר בשבת דבריו קיימים, ואין הקנין מועיל כלום. ולמה לא יקנו ממנו, שהרי קנה באמירה בלא קנין. וכתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל שאם היינו חוששין לדברי ר' אליעזר, ודאי היינו חוששין לדברי ר' מאיר דמפרש טעמא דר' אליעזר בחול דבריו קימין אבל לא בשבת. וכיון דצריך לר' מאיר אליבא דר' אליעזר, היאך קונין בשבת, הרי נראה כמקח וממכר. והראב"ד כתב דאפילו לר' יהודה אליבא דר' אליעזר דאמר בשבת דבריו קיימין אבל לא בחול, כיון דקנין מועיל בחול ודרך מקח וממכר הוא בחול, אין קונין ממנו בשבת. אבל אין חוששין לדברי רבי אליעזר, וקנין אינו מועיל כלום לא בחול ולא בשבת. ולפיכך אם אמר קנו ממני קונין ואפילו בשבת. ורבינו תם גריס בראש המשנה רבי אלעזר. והוא ר' אלעזר בן שמוע. דאי גרסינן ר' אליעזר קשה מדתנן בתר הך בבא פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע גבי קנין דשכיב מרע בבבא אחריתי. ואי גרסינן ר' אליעזר בתרוייהו, א"כ ליערבינהו וליתנינהו המחלק נכסיו על פיו ר' אליעזר אומר אחד בריא וכו' בד"א בחול אבל בשבת דבריו קיימין ר' יהושע אומר וכו'. אלא מדפלגינהו לתרי בבי ש"מ כי הראשון הוא רבי אלעזר בן שמוע. ועוד ראיה מדקאמרינן א"ר לוי קונין מש"מ ואפילו בשבת שלא לחוש לדברי ר' אלעזר וכו'. ואי גרסינן ר' אליעזר הא אית ליה דבשבת דבריו קיימין בלא קנין. ועוד מאי האי דקאמר אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל וכו'. לימא להו דבשבת הוה. ולפי גירסא זו אפריק קושיין כהוגן.
<h2>דף קנז.</h2>
מתניתין. נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו. דהיינו אחי אביו. והיתה עליו. על הבן. כתובת אשה ובעל חוב. יורשי האב אומרים. דהיינו בני הבן. אבינו מת ראשון. ולא נפלה לפניו הירושה של אביו. ואי אתם יכולים לגבות חובכם מאותו ממון שאנו יורשים אבי אבינו שמת לאחר מכן. ויורשי הבן. דהיינו בעלי החוב, אומרים האב מת ראשון, ונפלו כל נכסיו לבנו ואח"כ מת הבן, וירשתם אותו. ועכשיו אנו באים לגבות חובנו מנכסים שירשתם. ב"ש אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן. בחזקת יורשי האב. דס"ל לב"ה כיון דמחוסר גוביינא אפילו מת האב תחלה הוו בחזקת יורשין. הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה. וב"ש לטעמייהו, דאית להו כל העומד ליגבות כגבוי דמי, ולכך הוי כאילו הוא מוחזק בכך.
גמרא. תנן התם. בפרק גט פשוט [קע"ה ע"א]. המלוה את חבירו וכו' ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין. ממקרקעי שביד הלוה ולא שביד הלקוחות. דמלוה ע"פ [לא] טרפה ממשעבדי. בעי שמואל דאקנה מהו. כלומר, אם הלוה כתב למלוה בשטר, שקניתי ושאני עתיד לקנות, מי משעבד ליה למלוה מה שקנה אחר ההלואה. אליבא דר"מ לא תיבעי לך. דאפילו במתנה ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכל שכן בשעבודא דבע"ח. כי תבעי לך אליבא דרבנן. מי אמרינן ה"מ דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם במתנה, אבל בשיעבוד דבע"ח לא, דאלים שעבוד דחל ממילא. אע"פ שלגבי קנין לא היה מועיל, שאין זו הקנאה ממש אלא שעבודא בעלמא. וממילא חל השעבוד בכל נכסיו ובכל מאי דקנה, דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה. אלא דלא טריף ממשעבדי כל היכא דליכא קלא לשעבודא. ולהכי מיבעיא לן כי כתב ליה דאקנה, אם משעבדים לו נכסיו שיקנה לטרוף אותם מן הלקוחות. אי איכא קלא לשעבוד או לא. ומיניה. לא אבעיא ליה. דאפילו מגלימא דעל כתפיה כי קא מיבעיא לן דאקנה קנה ומכר דאקנה קנה והוריש. אי אמרינן מההיא שעתא דאתא לידיה אשתעבד ואית ליה קלא, או לית ליה קלא.
<h2>דף קנז:</h2>
ואמרינן בגמרא, את"ל דאקנה קנה ומכר דאקנה קנה והוריש לא משתעבד. כלומר ליכא למיבעי מידי. ואת"ל משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה לקמא משתעבד וכו'. וא"ת אפילו את"ל דאקנה קנה ומכר לא משתעבד, אכתי אמאי לא קא מיבעיא לן לוה ולוה ואח"כ חזר וקנה לענין מיניה, למאן פרע והי מינייהו קדים. י"ל הא פשיטא ליה דלכל מי שירצה יפרע, כיון דחייב לפרוע לשניהם. ולוה וקנה ואח"כ לוה פשיטא דבתרא קדים, דלבתרא הו"ל הני מקרקעי שקנה ומשועבדין למלוה בשטר, ומשתעבדי ליה אפילו אם מכרן. ולקמא הו"ל מלוה על פה כיון דלא משתעבדי ליה אלא כמטלטלי בעלמא מתורת פירעון. ואיתנהו לדינין הללו אף לדידן דקיי"ל דאקנה קנה, בדלא כתב ליה דאקנה. ואסיקנא את"ל משתעבד ליה ולוה ואחר כך קנה לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד. מי אמרינן כי קני להו לנכסי הוי כמאן דמשתעבדי ליה משעה ראשונה, ולקמא בלבד משתעבד. או דילמא כיון דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא חייל שעבודא מזמן ראשון, אלא מכי קני לנכסי, דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה. וקלא נמי איכא, כיון דכתיב בשטרא דאקנה. וכיון דשעבודא לא חייל אלא מכי קנינהו, ובההיא שעתא כבר לוה מבתרא, דין הוא שיחלוקו, ששעבוד שניהם היה כאחד על הנכסים. וזהו טעם [דאמרינן והלכתא] יחלוקו. אך הרב ר' משה ז"ל [מלוה פ"כ ה"ד] פירש הטעם משום דמספקא לן מילתא. ונ"מ דאי תפס לא מפקינן מיניה. ונראה דודאי פשיטא לן דלבתרא בלחוד לא משתעבד. אלא מספקא לן אי לבתרא נמי משתעבד ויחלוקו, או לקמא בלחוד משתעבד. ואי תפס בתרא ודאי מפקינן מיניה פלגא, אבל אי תפס קמא לא מפקינן מיניה מידי. והיינו דמקשינן ואם איתא חצי שבח מיבעיא ליה, ולא משנינן דתפס בתרא. ואע"פ שאתה יכול לתרץ דמספקא לן נמי אם הכל לאחרון ואי תפס בתרא לא מפקינן מיניה ואפילו הכי מקשינן חצי שבח מיבעיא ליה, שאינה תפיסה כיון שהקרקע לבע"ח והשבח בתוכו. במהדורא קמא אמר לן רב אשי ראשון קנה ובמהדורא בתרא אמר לן יחלוקו והלכתא יחלוקו. כתב רבינו חננאל ז"ל מהדורא, שמשלימין כל התלמוד וחוזרין עוד להתחיל ולהשלים. ושמענו כי כשהיו מתעסקים בו שני חדשים בכל שנה, (ו)משלימין התלמוד כולו בשלשים שנה. ורב אשי האריך בישיבה ששים שנה והיו לו שני מהדורות.
ומדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב פרק הכותב [כתובות מ"ה ע"ב מדפי הרי"ף] נראה דלא מהני ביה תפיסה, דמשוה ליה ללוה ולוה ואח"כ קנה לשני שטרות היוצאין ביום אחד. והתם ודאי לא מהני תפיסה. וכ"כ הרב ר' זרחיה ז"ל בתשובה דלא מהני תפיסה, ששאל הרב ר' משה בר' יהודה מלפני הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, הא דאמרינן אם תמצי לומר משתעבד ליה לוה ולוה וחזר וקנה ומכר [והוריש] מהו וכו'. האי בעיא אפילו בדלא כתב ליה דאקני יכיל למיבעא היכא דלא מכר ולא הוריש. דלא צריך למיכתב דאקנה, כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. וזאת התשובה אשר השיבו, אנו אומרים כל היכא דלא כתב ליה דאקנה אפילו מיניה דידיה כמלוה על פה הוא ולא משתעבד לא לקמא ולא לבתרא, אלא כל הקודם גובה וזוכה, כדין מלוה על פה במטלטלי וכגלימא דעל כתפיה. ומאתקפתא דרב שמעיה שמעינן דהכי הוא דיניה. לאו מי אמר רב שמעיה אע"ג דמצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם, כיון דלא משתעבדי ליה מחמת כתיבתו דאקנה, הויא ליה מלוה על פה. אף אנו נאמר באבוהון של יתומים דהוא הלוה עצמו אם לא כתב ליה דאקנה כך הוא דינו. אע"ג דפריעת בע"ח מצוה, כיון דלא כתב ליה דאקנה הו"ל לגבי מה שחזר וקנה כמלוה על פה. שאף במלוה על פה אנו אומרים מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. וכבר כתבו הגאונים ז"ל במלוה על פה, שאם קדם בעל חוב מאוחר וגבה, מה שגבה גבה. ולא שייך ביה דינא דקדימה. הילכך אין דרך לשאלה הזאת ששאלו בגמרא לשאול אותה בדלא כתב לו דאקנה. והאי דנקט בגמרא לוה ולוה וחזר וקנה ומכר מהו, שטפיה נקט ואתא. דה"ה בלוה גופיה אם לא מכר ולא הוריש, דאי משתעבד לקמא הוא הקודם קדימה גמורה. ואי משתעבד לבתרא נמי יחלוקו. ולא דיינינן ביה דין כל הקודם זכה כדין מלוה על פה.
ועוד השיב לו הרב ר' אשר זלה"ה, מאי דקשיא ליה למר, בענין את"ל משתעבד וכו', דבלא דאקנה ולא מכר ולא הוריש יכול למיבעי גבי דידיה, דהא אמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. דמה שהשיב הרב רבינו זרחיה די, ודבריו מספיקין, ומזן אל זן מפיקין. ולפי דבריו לא מיבעיא היכא שקדם הלוה והגבהו לבע"ח מאוחר דמה שעשה עשוי, דלא גרע בע"ח מאוחר מאחר שאינו בע"ח, שאם מכר או נתן מה שעשה עשוי, כיון דלא כתיב ביה דאקנה. אלא אפילו גבי בע"ח מאוחר מעצמו מה שגבה גבה. ואם לא קדם אחד מהם וגבה ובאו שניהם לב"ד, יחלוקו. והא דמשנינן הכא גובה את השבח, רוצה לומר גובה חצי שבח, ה"ה דהוה מצי לשנויי דבשוייה ניהליה אפותיקי מיירי וגובה כל השבח, דארעא דידיה אשבח. לפי מה שפירש הרב בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ י"ד ע"ב] דאי שוייה ניהלי' אפותיקי גבי שבח מלקוחות, דאמר ארעא דידי אשבח. ולדברי הכל הוה מצי לשנויי בגזלן שמכר שדה לחבירו. ופי' כשהוא גובה, כשהנגזל גובה, גובה כל השבח, דארעא דידיה אשבח. ותימה אמאי לא משנינן הכי גבי הא דאמר שמואל [ב"ק צ"ה ע"ב] בעל חוב גובה את השבח. דמאי גובה דקתני חצי שבח. ולא תיקשי אהא דתנן שלשה שמין להם את השבח, שמעלין אותן בדמים בעל חוב ללקוחות. ויש מתרצים שאותה סוגיא בסתמה למהדורא קמא דרב אשי, דהוה ס"ל דלקמא בלחוד משעבד, ומשום הכי איצטריך לתרוצה לדשמואל בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. ומהדורא תנינא לא חשש לשיטת אותה סוגיא.
והא דתניא לשבח קרקעות. הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא בע"ח וטרפה ממנו כשהוא גובה את הקרן גובה מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. חצי שבח הוא גובה, משום דלא טריף בע"ח ממנו אלא חצי שבח. דהאי שבח דאקנה הוא, והוי ליה בע"ח ולוקח לגבי האי שבח כלוה ולוה וחזר וקנה, דקיי"ל יחלוקו. וא"ת היאך תני בהך ברייתא דבע"ח גובה מן הלוקח זה שהיה ראשון, הלא היו אחריו לוקחים אחרים, כדתניא כשהוא גובה אותו לוקח את הקרן מנכסים משועבדים, דהיינו לקוחות אחריני שלקחו אחריו. וא"כ אמאי לא אמר זה הלוקח הראשון לבע"ח הנחתי לך מקום לגבות ממנו ולא תטרוף ממני אלא מאותן לקוחות שלקחו באחרונה. וי"ל כגון שהיה אותו קרקע של לוקח ראשון אפותיקי לבע"ח וא"ל מכאן יהא לך פרעון. וא"ת מדקאמר ואת השבח מבני חרי, מכלל דאית ליה בני חרי ללוה, וא"כ למה לא יקח הבע"ח ממנו לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ויש לומר דהכי קאמר אם אין לו ללוה אלא נכסים משועבדים אינו גובה אלא את הקרן ואם יש לו בני חורין גובה את הקרן ואת השבח.
<h2>דף קנח.</h2>
מתניתין. נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים אשה מתה ראשונה יורשי אשה אומרים הבעל מת ראשון. ואין בעל יורש את אשתו בקבר. בש"א יחלוקו. בכל הנכסים. דכל ספיקא לב"ש חלוקה עדיפא. וב"ה סברי כל ספיקא אוקמיה בחזקתיה עדיף. נכסים בחזקתן. בגמרא מפרש בחזקת מי. כתובת. מנה מאתים בחזקת יורשי הבעל, דיורשי האשה הם כבעל חוב לגבי כתובה. נכסים הנכנסים והיוצאים עמה. הם נכסי מלוג שנפלו לה בירושה או שלא נכנסו בכלל כתובתה ואין לבעל בהם אלא אכילת פירות ואם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה. הילכך בחזקת האשה ויורשיה קיימים. ושלשה נכסים הם במתניתין, נכסי צאן ברזל, מנה מאתים, ונכסי מלוג. ונכסי צאן ברזל בעי בגמרא בחזקת מי. ואפליגו בהו ר' אלעא ור' יוחנן ובר קפרא. דר' אלעא סבר כיון שהכניסתם לו משלה בחזקתה קיימי. ור' יוחנן סבר כיון דהוא עשאן על עצמו כצאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כדידיה דמו ובחזקתו קיימי. ובר קפרא סבר, כיון שהיא הכניסה משלה והוא נמי עשאן על עצמו צאן ברזל, הו"ל הללו באים לירש והללו באים לירש, ויחלוקו. דבחזקת תרוייהו קיימי. והלכתא כבר קפרא. ומתניתין נמי דייקא, דקתני הנכסים בחזקתן סתמא. וקשיא לן, הלא היא צריכה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, ואמאי יטלו יורשיה כלום בנכסי צאן ברזל. י"ל דמיירי כגון שפטרה מנכסי צאן ברזל. אי נמי כגון שיחד לה קרקע בארבע מצרנהא או בחד מצרא דפטורה כדאיתא בריש אע"פ [כתובות נ"ה ע"א].
<h2>דף קנח:</h2>
מתניתין. נפל הבית עליו ועל אמו. על ראובן ועל אמו לאה. ולראובן אין לו בנים אלא אחין מן האב. ולאה יש לה נכסים ויש לה בן אחד מאיש אחר. ועכשיו חולקין על זאת הנחלה בן לאה זה החי והאחין מן האב של ראובן המת, אחיו של ראובן אומרין האם מתה ראשונה וירש ראובן אחינו מחצית הירושה, ואנו יורשין אחינו, ובן לאה החי אומר לא כי, אלא ראובן מת תחילה ואחר כך מתה לאה אמו שהיא אמי, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. שאילו היה בן לראובן היה עומד במקומו. עכשיו שאין לו בן אלא אחים, אינו יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. שאלו לרבינו שמואל, למה יחלוקו. הוה ליה למימר שיורשי האם הם ודאי בחלק האחד, ויורשי הבן שמת במפולת הם ספק, כי שמא מת קודם אמו. והוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. כדאמרינן ביבמות פרק החולץ [ל"ח ע"א], ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ספק אמר ההוא גברא בר מיתנא הוא ופלגא דידי, ויבם אמר את בראי דידי את ולית לך ולא מידי. הוי יבם ודאי, וספק ספק, ואין ספק מוציא (מיש) מידי ודאי. ופירש רבינו שלמה ז"ל דלהכי קרי ליבם ודאי לפי שהוא ודאי בפלגא יש לו להיות ודאי בכל הנכסים. ואם כן הכא נמי אמאי לא אמרינן הכי. ותירץ רבינו שמואל דהכא מיירי שאין לה בנים אחרים, אלא יורשי דאם היינו (אחוה) [אחיה], שאם מת הבן אחריה אין להם כלום, ולכך הם ספיקא אלו כמו אלו. ר"ע אומר הנכסים בחזקתן. גמרא. בחזקת מי ר' אלעזר אומר בחזקת יורשי האם. הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט, שעד היום הנכסים בחזקתה היו עומדים, ועומדים בחזקת שבטה. ור' זירא אמר בחזקת יורשי הבן. שאילו היה הבן חי היה קודם לכל יורשים אחרים, נעמיד הירושה בחזקתו. והילכתא כמ"ד בחזקת יורשי האם, הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט. הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל הביא סוגיא זו כמות שהיא בגמרא, שהיא לפרש דברי רבי עקיבא. נראה מדבריו דהילכתא כותיה ואפילו מחביריו. והרב בעל המאור ז"ל פסק כת"ק דמתניתין משום דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דשייך פלוגתייהו בדלעיל, דאמרינן הלכתא כבר קפרא דיחלוקו. ונראין דברי הרי"ף ז"ל, דכיון דרבי זירא ורבי אלעא פליגי אליבא דר"ע, ואביי מפרש הטעם, שמע מינה דהלכתא כותיה.
<h2>דף קנט.</h2>
שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו מת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות. אבוה מזבין ואיהו מפיק. ולא מיבעיא שאין המכר כלום, דמה שאירש מאבא הוא [ב"מ ט"ז ע"א]. אלא המעות נמי אינו גובה מן הקרקעות, דאמר ליה אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא. וכשם שהוא יכול להוציא כל מה שמכר אבא בלא מעות, כך אני יכול להוציא. ואפילו בחלק בכורה נמי לא מצו למיהדר עליה, דא"ל מכח אבוה דאבא קא אתינא ובמקום אב קאימנא. כדאשכחן [קט"ז ע"ב] בבנות צלפחד שנטלו חלק בכורת אביהן. ונראה לי דה"ה נמי אם לוה מאביו ומכר מנכסי עצמו בחיי אביו, שיבא בן הבן ויטרוף מלקוחות אביו בשביל חוב אביו, ויאמר מאבי אבי אני יורש השעבוד הזה ומכחו אני בא. י"א דלא אמרינן מכח אבי אבא קא אתינא אלא במי שיצא מיוצאי יריכו, כגון בן הבן. אבל בן אחיו אינו יכול לומר [מכח] אחי אבי יריתנא דהא לאו מזרעיה קא אתי אלא ודאי מכח אביו קא ירית. וקשיא עלייהו הא דאמרינן בגמרא, שרצה לפשוט ממתניתין דנפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו וכו', דמצי למימר אבי אבי קא יריתנא. ואמר הכי, מאי לאו יורשי האב בני מורישו אחי. פירוש בני ראובן אתו מכח שמעון דודם, ובאין לסלק בעל חוב דראובן [מעליהם] מפני כן ואע"פ שאינם באים מזרע שמעון אלא מכח ראובן אביהם.
<h2>דף קנט:</h2>
אב שנשבה. ומת יעקב שנשבה, ומת ראובן בנו במדינה. או ראובן נשבה ומת יעקב במדינה. יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. פירוש אם לא נודע איזה מהם מת ראשון יחלוקו בנכסי האב. הי נינהו יורשי הבן הי נינהו יורשי האב. כלומר מה לנו אם מת יעקב תחילה או מת ראובן תחילה, כיון דלראובן אין בנים ודאי אחיו יורשין הכל והם יורשי יעקב והם יורשי הבן. ואי בעו מיניה לירתו, ואי בעו מאבוה ירתי. אלא לאו ה"ק האב שנשבה, יעקב. ומת בן בתו במדינה. בנה של דינה, ולבנה של דינה יש לו אחים מן האב, שבעלה של דינה שהיה אביו של זה הבן נשא אשה אחרת, והיו לו בנים ממנה, והם אחים מן האב לזה בן דינה. ומתה דינה, ומת יעקב ויורשה של דינה אחריה. ואילו היה ברור לנו שיעקב מת תחלה קודם בן דינה, היה בן דינה עומד במקום אמו ויורש את יעקב, כי לא היו לו בנים ליעקב אלא דינה, ובנה עומד במקומה. ואם מת לאחר כן היה מנחיל לאחיו מאביו. אלא שמא בן דינה מת תחלה, ואין יורש יעקב זקינו בקבר להנחיל לאחין מאביו, והירושה של יעקב תהיה לאחיו. הילכך יורשי האב, דהיינו אחיו של יעקב, ויורשי הבן, דהיינו אחיו של בן דינה, יחלוקו. כמתניתין דקתני נפל הבית עליו על אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו. וש"מ אין הבן יורש את אמו בקבר. שלא נראה הבן כאילו הוא חי וירש זקינו להנחיל לאחיו מן האב. ומ"מ לית הלכתא כהא מתניתא, דכר"ע קי"ל, וכמאן דפריש בחזקת יורשי האב, הואיל והוחזקה נחלה באותו שבט. כך כתב הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל. ויש תימה בדברי הרב רבינו משה ז"ל [נחלות פ"ה ה"ו, ז'] שפסק במתניתין כר"ע, ובברייתא תנינא פסק כת"ק. וי"ל דאיהו מפרש מתניתין באשה שיש לה בנים אחרים. ולא כמו שפירש רבינו שמואל ז"ל. ואתיא ההיא דיבמות [ל"ח ע"א], ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא אליבא דר"ע, דנכסים בחזקת יורשי האם, משום דהוי ודאי וספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל אב שנשבה ומת בן בתו במדינה, או בן שנשבה ומת אבי אמו במדינה, דהללו והללו ספיקא נינהו, דשמא זה יורש ואין האחר יורש, או שמא האחר יורש ואין זה יורש, הדין בהם שיחלוקו. והוא הדין נמי לדעת הרב הזה אם אין לאשה בנים אחרים אלא יורשי האם היינו אחיה, ואם מת הבן אחריה אין להם כלום, דהוו ספיקא אלו כמו אלו ויחלוקו. נאמרה סיבה בבן. תרי קראי כתיבי בהסבת נחלה, כדאיתא ביש נוחלין [לעיל קי"ד ע"ב]. מה סיבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו בקבר. שלא נראה אשתו כאילו היא קיימת ותירש את אביה להנחיל לבעלה. ובפרק יש נוחלין [קי"ג ע"א] נפקא לן מקרא דאין הבעל יורש את אשתו בקבר. אף סיבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו בקבר. שלא נראה הבן כאילו הוא קיים ויירש את אמו להנחיל לאחין מן האב.
<h2>דף קס.</h2>
גט פשוט עידיו מתוכו. איידי דתנא לעיל בפרק מי שמת [קמ"ו ע"ב] ויש נוחלין [קל"ה ע"ב] בדיני שטר, נקט נמי הכא גט פשוט. ובגיטין תנא הניזקין [מ"ח ע"ב], משום דאיירי לעיל בפרק השולח [מ"ז ע"א] מפני תיקון העולם, תנא נמי הניזקין שמין להן בעידית מפני תיקון העולם. מקושר עדיו מאחריו. ענין מקושר כך הוא, כותבין שיטה אחת ומניחין שיעור שיטה אחת חלק, ואחר כך כותבין אחרת. כן עושין בשלש שיטות ראשונות והניח [חלק] אחר כן מאחר החלק ההוא, ואח"כ כורכין את החלק בעצמו. וכל השיטין סדורות, ונקראת כל אחת עם חברתה. והא דאמרינן בגמרא [ע"ב] ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי אמר רבי אין זמן בזה א"ל ר' שמעון ברבי שמא בין קשריו מובלע פלייה וחזייה, אע"פ שהשיטין מכוסות, שהחלק בעצמו הוא נכרך. פירושו, שמא בשיטה חלק הנכרכת בעצמה נכתב הזמן. והיינו דאמרינן עלה [לקמן קס"ד ע"ב], יהודה חייטא כתביה, שלא עשאו אדם בקי בשטרות שאין ראוי לכתוב כלום בשיעור שיטה חלק. [שניהם פסולין] פשוט שכתבו עדיו מאחוריו פסול. משום דמימר אמרי מקושר הוא, ומלך שנה מונין לו שתים והוי מוקדם ופסול. מקושר שכתבו עדיו מתוכו [פסול]. דאתי לאחוריה, וקסבר ת"ק כותבין שובר, ואם לוה ממנו שנת עשר כותבין במקושר אחת עשרה, ושמא יפרענו בשנת עשר עצמה ויכתוב לו שובר, והלה מוציא שטר שלוה בשנת אחת עשרה, ויאמר לא על העליונה נעשית השובר, שהרי השובר נכתב בשנת עשר והלואה זו בשנת אחת עשרה מפני שעדיו מתוכו יאמרו שהוא פשוט ונכתב בשנה שכתובה בשטר, והיינו באחת עשרה. ור' חנינא סבר אין כותבין שובר, והאי דאיצטריך לומר "מפני שיכול לעשותו פשוט", שלא תאמר אתי לזיופי בחלק שבין שיטה לשיטה. לפיכך אמר שיש תקנה בכך קודם שיבוא ליד המלוה ואין צריך לפוסלו, כיון שכותבין באותו חלק תוספת לשון מענין השטר. וכל השטרות קרויין גט, כדאמרינן [ב"ק צ"ה ע"א] גט חוב שאין בו אחריות. ובין בגיטין ובין בשטרות מיירי, שלא תחלוק בין גיטין לשטרות.
<h2>דף קס:</h2>
גמרא. ומגרשי נשייהו. ומתוך שהגט פשוט נכתב במהרה וכשנוחין מרוגזן אין יכולין להחזיר נשותיהן כדכתיב [ויקרא כ"א] ואשה גרושה מאישה לא יקחו. כתב הרב בעל התוספות ז"ל, א"צ עכשיו לכהנים שמגרשין נשותיהן גט מקושר, שהרי חכמים לא תיקנוהו אלא לטובתם, דאדהכי והכי מייתבא דעתייהו. וכיון שאין נוהגין עתה גט מקושר אין לחוש בכך. וגם עכשיו אין אנו בקיאין בגט מקושר, שהרי בימי חכמים לא מצינו שהיו בקיאין כל כך, כדאמרינן בגמרא [קס"ד ע"ב] ומי בקי רבי במקושר.
בגמרא אמרינן היכן היו העדים חותמין. בשטר, במקושר. רב הונא אמר בין קשר לקשר. ופריך וליחוש דילמא כתיב מאי דבעי והא חתימי סהדי. ומשני דכתבינן ביה שריר וקיים. והדר פריך וליחוש דילמא כתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים. ומשני חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן. וניחוש דילמא מחיק ליה לשריר וקיים וכתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים. ומשני האמר ר' יוחנן תלויה מקוימת כשרה מחק פסול אע"פ שהוא מקוים. פירוש תלויה, תיבה או אות שהיא תלויה ביני חטי, אם קיימה בסוף השטר ואמר "תיבה פלונית דביני חטי עם כל מה שכתוב בשטר זה שריר וקיים [כשרה]. ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים. לאו דוקא בסוף השטר, אלא במקום שיש לחוש ששם יש סיום דבר, וכתב שם שריר וקיים. וכשיעור שריר וקיים. וכל שכן יותר מכשיעור שהוא פסול, דילמא איערומי קא מערים ומחק יותר כדי שלא יהא ניכר. אבל בציר מהכי ליכא למיחש למידי.
<h2>דף קסא.</h2>
ורב ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד הכתב. פירוש כנגד סוף הכתב. ופריך וליחוש דילמא כתיב מאי דבעי וחתימי סהדי ואמר אנא להרבות בעדים הוא דעבדי. פירוש זייף עדים מאחוריו כנגד מה שהוסיף בסוף השטר, ויאמר רציתי להרבות בעדים, או ילך אצל קרובים לחתום שם וכשיבוא לפנינו לא נצריך אותו לקיים אלא שלשה עדים ראשונים. והיה יכול לתרץ ד[בכי האי גוונא] אין מקיימין אותו אלא משלשה עדים אחרונים. וכן היה יכול לתרץ דכתבינן חד שריר וקיים תרי שריר וקיים לא כתבינן, כמו שתירצנו לדברי רב הונא. אלא לר' ירמיה בר אבא לא הוצרכנו לאותן תקנות, דבתיקון חתימת העדים בלבד מתוקן כוליה שטרא. אבל רב הונא הוצרך לאותן תקנות.
<h2>דף קסא:</h2>
ומסיק בגמרא, למה ליה למימר כולי האי שאני אומר כל גט מקושר שאין עדיו כלין בשטה אחת פסול. פירוש לעולם עדים כסדרן חתימה אחורי הכתב. ואם השטר כתוב לאורך חותמין מאחוריו ובאורך, ואם ברוחב חותמין ברוחב, וליכא למיחש שמא יוסיף עדים בשיטה אחרת כנגד החלק ויזייף אותו חלק. שאם אינן כלין בשיטה אחת פסול. הכי אסיקנא דלרב ירמיה בר אבא א"צ לכתוב שריר וקיים אף במקושר, לפי שהעדים חותמין מאחוריו כנגד שיטה אחרונה. אבל לרב הונא שחותמין מאחריו בראש השטר בין קשר לקשר, צריך לכתוב במקושר שריר וקיים. כתב רבינו שמואל ז"ל בשם רבינו חננאל ז"ל, דפשטה דמתניתין דגיטין סברה דרב הונא. דתנן [גיטין ס"א ע"ב] איזהו גט קרח כל שקשריו מרובין מעדיו פסול. ולרב ירמיה בר אבא שהקשרים בתחילת השטר והעדים בסופו מה ענין קשרים אצל עדים.
ה"ג בפירושי רבינו חננאל ז"ל, כל המחקין כולן צריך שיכתוב קיומיהן. ולא גרסי' ודין. והגאון רבינו יצחק אלפסי ז"ל לא כתב ודין, אלא צריך שיכתוב קיומיהן. כלומר כל המחקים שאינן במקום שריר וקיים, כדאמרן לעיל דכשרין, צריך לקיימן בסוף השטר לפני שריר וקיים. שאם אינן מקוימין איכא למימר זייף ומחק והגיה כרצונו לאחר שנכתב השטר ולאחר שחתמו העדים. וצריך שיחזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה. כמו שאנו כותבים בסוף השטר אחר "וקנינא מפלוני ופלוני כל מאי דכתיב ומפרש לעיל", אנו חוזרין "ומה שהיה בפנינו וקנינו מפלוני ופלוני על כל התנאים הנזכרים למעלה וכו"'. נמצא שכפל ומפרש ענין הכתוב למעלה. ומשום הכי צריך שיכתוב בשיטה אחרונה דבר שהוא שלא לצורך, דהא קיימא לן אין למידין משיטה אחרונה, כדאמרינן בסמוך. הילכך צריך שלא יהא כתוב בסוף השטר בשיטה אחרונה שום דבר ושום תנאי שאינו כתוב למעלה שהשטר תלוי בו, לפי שלא נלמוד משיטה אחרונה. אלא יסיים שטרו בדברים שאין לנו צורך בהם ללמוד מהם, כגון מענינו של שטר, ועתה לא נפסיד כלום אם לא נלמוד משיטה אחרונה. אומר הרב ר' אברהם בר' דוד זלה"ה, שאם לא החזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה לא תאמר משיטה אחרונה אין למידין ושאר השטר כשר, אלא שטרא כוליה פסול, מאחר שתיקנו חכמים לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה. ושטר זה לא נעשה כתיקון חכמים, ומדלא בקיאי בהא שמא לא בקיאי בדיני תיקון שטרות ולא [נתקיימה] חתימתם. ומביא ראיה על זה מהא דאמרינן במסכת גיטין [י"ב ע"א], האי שטרא פרסאי גובין ביה ממשעבדי, ומקשינן עלה והא בעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה, ופריק במהדר. אלמא אי לא מהדר מענינו של שטר בשיטה אחרונה כל השטר פסול ולא גבינן ביה ממשעבדי. ואע"פ שאפשר לדחות ולפרש דמשיטה אחרונה בלחוד מקשינן דאי לא מהדר אין למידין כלל משיטה אחרונה, לכאורה מפסולא דכוליה שטרא, דומיא דשאר קושיות דמקשינן התם והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף וכו'. ודוקא במקום שמתברר שהעדים טעו בתיקון חכמים, אבל אם יש בשטר תלויות ולא נתקיימו, למידין מכל השטר חוץ מן התלויות. שיש לתלות התלויות בזיוף בעל השטר, אבל העדים לא חתמו אלא על מה שבפנים וכהוגן חתמו. וכה"ג אמרינן במחקין שלא נתקיימו, שלמידין משאר השטר חוץ מן המחקין, שמא הוא מחק. ויש מחק שפוסל כל השטר, כגון שתלוי בו סך הממון שהוא עיקר השטר, וכדתנן כתוב למעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון, ואם נמחק התחתון פסול כל השטר, שמא פחות ממנה היה שם. ואי קשיא במילתיה דר' יוחנן דאמר כל המחקים כולן צריך שיכתוב קיומן, איך למידין מן הקיום שהוא בשיטה אחרונה, והלא אין למידין משיטה אחרונה. כבר תירצה הגאון ר' יצחק אלפסי ז"ל, שפירש דכתבינן קיומיהון קודם שנכתוב "ומה שהיה לפנינו".
<h2>דף קסב.</h2>
אמר רב עמרם לפי שאין למידין משיטה אחרונה. מפני שאין העדים מקרבין חתימתן כ"כ סמוך לסוף השטר ומניחין ריוח בין השטר לחתימתן, ויכול אדם לזייף ולהוסיף בינתיים שיטה אחת. הילכך תקון רבנן להחזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה לבלתי הַכְתֵב בה דבר הצריך, שלא נפסיד כלום אם לא נלמוד ממנה, שהרי כבר כתוב למעלה. וגם אם יזייפו ויוסיפו בשיטת החלק שאחר ענינו של שטר שבשיטה אחרונה בין השטר לעדים לא מעלה ולא מוריד, שהרי אין למידין משיטה אחרונה. וא"ת יאמרו שאם הרחיק שיטה אחת שיהא פסול, ונלמוד משיטה אחרונה, דאחזוקי סהדי בריעותא לא מחזקינן. וכיון דחתימי סהדי אמאי דכתיב בשיטה אחרונה אמרינן בודאי האי חידוש מקמי דחתימי סהדי הוה ביה. הא מילתא פירשה רבינו האיי גאון ז"ל, לפי שא"א בלא הרחקת שיטה אחת, משום דסהדא קמא שביק רווחא למאן דקשיש מיניה וחתם לתתאי, וכי חתים חבריה נמי פליג ליה יקרא וחתים ליה לתתאי מיניה. משום הכי אמרינן הרחיק שיטה אחת כשרה. מיהו קשה לרבינו, כל שטר שבא לפנינו ועדיו רחוקין שיטה אחת, למה אין אנו למידין משיטה אחרונה. הלא אין העדים מרחיקין שני שיטין [מהכתב], ואם כן ודאי לא זייף כלום, כי ודאי שני שיטין לא יניחו חלק. וי"ל דאין ה"נ שהיה כשר ולא אמרינן דאין למידין ממנה אלא היכא דאין חלק שיטה אחת בין עדים לכתב. והא דקאמר תלמודא בפ"ב דגיטין [י"ט ע"ב], האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי, ופריך והא בעינן שיחזור מעינינו של שטר בשיטה אחרונה, ומשני בדמהדר. דהוה מצי לשנויי דאיכא שיטה חלק בין העדים לכתב, דליכא למיחש למידי. אלא חד מתרי טעמי נקט. אך לרבינו נראה דאפי' הרחיק העדים שיטה אחת מן הכתב צריך שיחזור מענינו של שטר, דלא פלוג רבנן.
וכי אמרו דאין למידין משיטה אחרונה, פירש רבינו (שלמה) [שמואל] ז"ל, דוקא בשאין כתוב בו שריר וקיים, וכן הרחיק שני שיטין מן הכתב פסול אם אין כתוב בו שריר וקיים ואפילו אם יש עדים שלא נוסף בו דבר זיוף, מ"מ האי שטרא חספא בעלמא הוא, שלא עשה כתיקון חכמים, וכמלוה על פה דמיא. כל זה פירשו רבינו שמואל והרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל. ומשמע מדבריהם דאפילו בשני שיטין אם יש בו שריר וקיים כשר, שהרי אין יכול להוסיף עליה כלום. ונראה מדבריהם דכי אמרינן [ק"ס ע"ב] חד שריר וקיים אמרינן תרי שריר וקיים לא אמרינן, בין בפשוט בין במקושר אמרינן. ושוב אין יכול להוסיף כיון שיש בו שריר וקיים, ולא למחוק במקום שריר וקיים. ודילמא גייז ליה לכוליה שטרא דלעיל וכתיב מאי דבעי בשני שיטין ונלמוד משיטה ראשונה, לא חיישינן. כיון דאיכא סהדי דלא שינה בו כלום במה שכתב לעיל, וגם אינו יכול לעשות בו שום פסול במה שנכתב, לא פסלינן האי שטרא בחששא דדילמא גייז, דמ"מ במה שנכתב אין יכול לעשות שום פסול. ואעפ"כ צריך עיון. ובמה שכתבו גם כן דכי אמרינן אין למידין משיטה אחרונה, דוקא שאין בו שריר וקיים אבל אם כתוב בו שריר וקיים למידין, קשיא לי שהרי יש לחוש דשמא נכתב האי שטר בלא שריר וקיים, וכל מה שכתוב בשיטה אחרונה הוא עצמו עשה שמחק והגיה וקיים בשריר וקיים. ושמא יש לדחות כי היה בדעתם דבמקום שיש מנהג שריר וקיים הרי (הוא) פשוט כמקושר. דלעולם לא כתבינן ליה בלא שריר וקיים. וכי קא אמרי אבל אם כתב שריר וקיים למידין, במקום שיש מנהג לכתוב שריר וקיים קאמרי, (דהיינו) [דדינו] כמקושר לכל דיניו. דאי לא נכתב בו שריר וקיים פסול. וחד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן. ולהכי למידין משיטה אחרונה, דאין אנו חוששין שמא נעשה השטר בלא שריר וקיים.
כתב הרב ר' יהודה בר' ברזילי ז"ל בתשובת שאלות שהעתיק הרב ר' אברהם ז"ל מספר הדינין, תדע דמה שאנו אומרים חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן, לא נאמר דבר זה אלא במקושר, מחמת שיתכן בו זיוף לפי שאין עדים חתומין מתוכו. אבל בהני שטרות שחותמין מתוכו, אפילו יהיה בו אלף שריר וקיים אין עלינו בכך. ואפילו יש בו מחק כשיעור שריר וקיים או יותר מכשיעור הזה, שהוא פסול במקושר, אין דנין כן בפשוט. והוצרכתי לדבר זה מפני שראיתי שדנין באלו [השטרות] שאנו כותבין היום, שאם יש בהם שתי פעמים שריר וקיים שהוא פסול, שלא ידעו סוד הדבר מהו. וכתב הרב הזה וצריך שיכתוב קיומיהון קודם שיטה אחרונה, ולכתוב המחקין ושריר וקיים, ואחר כך צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה, ויכתבו ב"ד דברים שאינם צריכין אחר שריר וקיים שיטה אחת ומחצה. דכיון שיכולים העדים להרחיק חתימתם מן הכתב שיטה ומחצה יש לומר כי רוב העדים היו מתרחקין שיטה ומחצה כדי שיזדמן להם לכתוב חתימתן בריוח או שמא חתמו זה שלא בפני זה ושביק חד לחבריה רווחא מאותה שיטה. וגם הוא הרחיק שיטה אחת מן הכתב, ובא חבירו וחתם אחריו. ולכך שיטה ומחצה נמי אין למידין והכל דין אחד להם. וצ"ע אם מוסיפין כל שני שיטין נמי שאין למידין, או נימא שיטה ומחצה דוקא. ונהגו האידנא ספרי דייקני לכתוב בשטרות שיש בהם מחקין לאחר שכותבין לראיה ולזכות כותבין "אות פלונית דעל המחק שריר וקיים". ואחר כך כותבין, ולפי שהוצרכנו לאחר כתיבת כל השטר זה לקיים כל התיבות והאותיות הללו כתבנו שני שיטין אלו כדין שיטה אחרונה. ועושין שני שיטין דברי הבאי לרווחא דמילתא. ואחר כך חותמין העדים.
וכבר שאל הרב ר' אשר בן הרב ר' משולם ז"ל לפני הרב ר' יצחק בר' שמואל ז"ל על מנהג אנשי ארצנו שהם כותבין כל קיומיהם בשיטה אחרונה ואין מי שיפקפק בדבר. וגם אם עושין שני שריר וקיים אם לא. והשיב, כי כבר נתקשה בזה זה שלשים יום, ונשאל לפני הרב ר' יעקב היאך אנו מקיימין המחקים ותלויות בשיטה אחרונה כיון שאין אנו למידין משיטה אחרונה. ואי משום שריר וקיים, הלא לפי ההלכה נראה שכותבין שטר פשוט בלא שריר וקיים, שאם היה בו שריר וקיים למה לא יהיו למידין משיטה אחרונה. והואיל וכן בכל גט פשוט יש לחוש שמא בלא שריר וקיים נכתב וניתן לבעליו, שכך הוא כשר וכך דינו להיות, ובעל השטר מחק והגיה וכתב בו שריר וקיים. ולא השיב לי בפעם ההיא. ואחר כך שאלתי לו פנים בפנים, וענני רבינו על פה, כי כיון שאנו כותבין עכשיו בכתובות ובשטרות שריר וקיים, אם היה נעשה בלא שריר וקיים פסול. ועל כן יש ללמוד מקיום מחקין משיטה אחרונה קודם שריר וקיים. וכן נמי בסוף הגט שכותבין אנו כדת משה וישראל, הוי כמו שריר וקיים, וליכא למיחש למידי. ויכולין לכתוב ספר תירוכין ואגרת שיבוקין וגט פטורין בשיטה אחרונה, כי אין לחוש עוד לזיוף. והיה קשה לי, כי גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כותבין כדת משה וישראל, כדתנן במסכת ידים [פ"ד מ"ח] קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין המושל עם משה בגט, ואפילו הכי לא היו למידין משיטה אחרונה. ומיהו יש לדחות שלא היה קבוע לכתוב בסוף הגט אלא כל מקום שהיו רוצים. ונראה שלא החזיק רבינו יעקב ז"ל בטעם זה לסמוך עליו, שמצאתי שכתב בספרו שהיה מנהג שלו שאין לעשות [קיום] מחקין ותלויות בשיטה אחרונה, כי אם לפני וקנינא מיניה. ומדבריו יש ללמוד שאע"פ שהורגלו עכשיו לכתוב שריר וקיים בכתובות ושאר שטרות, יש לחוש... אם יהיה קיום המחקין בשיטה אחרונה, כי שמא השטר היה נגמר בלא שריר וקיים כשבא ליד בעליו, והוא הוסיף שיטה אחרונה וסיימה בשריר וקיים, שמחק למעלה וכתב על המחק מה שרצה וקיימו בשיטה אחרונה. והואיל וכן, גבי "ודין" דגיטא נמי יש לחוש אם יהיה בשיטה אחרונה שמא הגט נסתיים בלא "ודין" כשבא ליד האשה, והיא הוסיפה שיטה אחרונה. ואם נתן לה כשלא נכתב "ודין" פסול לר' יהודה. ושמא הלכה כר' יהודה. ובין אביי ורבא דפליגי בידים שאינן מוכיחות [נדרים ה' ע"ב] מצו סברי דבעינן ודין, דלא ליהוי משמע דבדיבורא מגרש, כדמפרש טעמא דר' יהודה בהמגרש [גיטין פ"ה ע"ב]. ומ"מ מטעם שפירשתי מתוך דברי רבינו יעקב ז"ל, אני כותב ודין ספר תירוכין קודם שיטה אחרונה. ואעפ"כ לא הייתי אוסר אשה בכך לבעלה. ועל מעשים שעושים אחרים אין דרכי לדקדק אחריו אם אינו בא לפני ממילא. אבל זה הגט בא לפני ממילא. וגם אחי' שלח לפני האשה שינתן הגט בפני העדים. על כן אני מחזר לעשות כמו שפירשתי, ואני ממלא כל השיטה האחרונה באותיות רחבות, שאם לא היה באחרונה אלא חצי שיטה, כיון שנחוש לשמא יוסיף בעל השטר שיטה אחרונה, אם יחתמו עדים בחלק בחצי השני משיטה אחרונה שוב לא נלמוד משיטה שלפני אחרונה. שכיון שהיא סמוכה לעדים שחתומין למטה הימנה יש לה דין שיטה אחרונה, שיש לחוש שהוסיפה בעל השטר בין עדים לכתב, ונמצא שניטלת "ודין" הכתוב באותה שיטה. ואם יחתמו העדים תחת הכתב של שיטה אחרונה, דהיינו חציה הראשון, יש לחוש שמא תמלא האשה חצי השיטה החלק ותוסיף עוד שיטה אחרונה בין עדים לכתב, וילמדו מחצי השיטה שהוסיפה, שהיא קודם אחרונה. ומה שיש לפסול כשכתוב "ודין ספר תירוכין" בשיטה אחרונה, דוקא בגט שהאשה מביאה לב"ד כדי להתירה לינשא על ידו, שאין להתירה, לפי שמא היא מעצמה הוסיפה שיטה אחרונה שכתוב בה "ודין ספר תירוכין", לפי ששגרתו האשה. אבל בגט שהבעל נותן לה בפנינו או לשלוחה, ואינה שומרתו לראיה, שבמקומה ידוע לכל כי היא מגורשת, ואינה זזה ממקומה, אפילו אין עליו עדים מגורשת בעידי מסירה כר' אלעזר. והואיל וכך, מה לי שיטה ראשונה ומה לי שיטה אחרונה, ואפילו יש מחקים ותלויות בלא קיום כשר בדיעבד, ומתירין אותה לינשא בעידי מסירה. ולכך מותרת בו, אפילו עיקר התורף בשיטה אחרונה. ומיהו לכתחלה, כיון שמדקדקין לעשותו כשר גמור בלא מחקין ותלויות שאינן מקויימין, לפי שתיקנו שיהיו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, יש להזהר גם בו לעשותו לכתחילה כשר גמור לר' אלעזר כמו לר' מאיר. עד כאן כתב הרב ר' יצחק ז"ל.
<h2>דף קסב:</h2>
ומדברי הרב ברצלוני ומדברי הרב רבינו יצחק אלפסי נראה, דשיטה ומחצה כשר כמשמעה, דאם סיים השטר בחצי שיטה והרחיקו העדים כל החצי שיטה ושיטה [אחרונה] כשר. ואע"ג דמצי מזייף וכתב באותה חצי שיטה והדר בשיטה אחרונה מענינו של שטר, לא חיישינן להא. דכל חצי שיטה למעלה משיטה אחרונה דינה כדין שיטה אחרונה ואין למידין הימנה. והאי שיטה ומחצה, מחצה ושיטה קאמר. אבל משיטה ומחצה היכי כשר. נהי דליכא למיחש לתוספת זיוף, הא איכא למיחש לדילמא גייז לכוליה שטרא וכתב באותה חצי שיטה מאי דבעי, והוי שטר הבא ועדיו בשיטה אחת דכשר. אלא שמע מינה דשיטה ומחצה פסול, אבל מחצה ושיטה כשר. וליכא למיחש דילמא גייז וכתיב באותה חצי שיטה ובשיטה אחרת מאי דבעי, דכל כה"ג אין אומרים שטר הבא בשני שיטין כשר, והוי כשטר הבא הוא בשיטה אחת ועידיו בשיטה אחרת דפסול. ויש דוחקין לפרש האי שיטה ומחצה, באויר הרחקת העדים, שהרחיקו העדים רוחב שיטה אחת ומחצה, כגון אליבא דמ"ד שתי שיטין וד' אוירין. והם הרחיקו שיטה אחת ושני אוירין ואויר חצי שיטה ואויר אחת. ואין אנו צריכין לכל הדחק הזה אלא כמו שפירשנו.
הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מכאן כשר. דהיינו שיטה ומחצה. היו ארבעה וחמשה עדים חתומים על השטר. ואע"ג דקיי"ל [מכות ה' ע"ב] מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, התם בעדות על פה, דאי קרוב או פסול לאסהודי אתא עדותן בטלה, כדאמרינן התם [ו' ע"א] למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו. אבל בעדות בשטר תתקיים העדות בשאר, דקיימא לן עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ומחזיקינן להו לפסולי עדות דלכבוד בעלמא חתמו. כל שכן אם האחרונים קרובים או פסולים שהשטר כשר, ואומרין הראשונים חתמו לעדות ואלו האחרונים לכבוד בעלמא, דלרבויי באינשי בעי לפרסומי למילתא, כדרך שנהגו בחיתום כתובה. ואין לחוש שמא יקיימו אותו מאותן העדים של מטה, דכיון שהן פסולין או קרובים מיגליא מילתא, ולא אתי למיסמך עלייהו. שאם אין אתה אומר כן, אף בשנים הראשונים יש לחוש שמא יקיימו את השטר מחתימתן של פסולין. ואין לומר אין מקיימין מן העדים של מעלה אלא מן העדים של מטה, שהרי אמרו לקמן מקיימין מן העדים של מעלה. ובשאר שטרות מכל תרי מינייהו מקיימין. ולא הוזכר אין מקיימין אלא בשטר הבא הוא ועדיו הראשונים בשיטה אחת ושנים אחרים בשיטה אחרת, ומשום החששא דאיתמר בגמרא. אבל בשאר כל השטרות שיש שם ארבעה וחמשה עדים, מכל תרי מקיימין. ופשוט הוא זה וא"צ ליכתב. והיינו דאמרינן בפרק המביא תניין במסכת גיטין [י"ח ע"ב] לחתום בתחילה קרוב או פסול, אמרי לה כשר ואמרי לה פסול, אמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, ולבסוף כשר לד"ה כדמפורש התם. ושמעת מינה שאין לחוש בה כשאר שטרות דעלמא שאפילו בשאר כל השטרות רשאין קרובים לחתום בסוף, שהדבר ידוע שמשום תנאי הם חתומים. ואם תשאל, בתחילה נמי כי מחליף בשאר שטרות דעלמא מאי נפקא לן מיניה, דהא תניא הכא תתקיים עדותן בשאר. כבר פירש רש"י ז"ל דה"ק הרואה אותו חותם בתחילה במקום שאמר כולכם אומר משום עד הוא חותם, ואתי לאכשורי קרובים בשאר השטרות, בגיטי חוב ובגיטי נשים שלא אמר כולכם, ולהחתימן משום עדים. ובגט קרח נמי הכשירו קרובים בין באמצע בין בסוף, כדאיתא בפרק הזורק [גיטין פ"ב ע"א] ואע"פ שהם צריכים שם כדי להשלים קרחתו, כל שכן בשאר השטרות. ואע"פ שלא הכשירו בו אלא אחד משום דילמא אתי לקיומי בשני קרובים וחד כשר, הכא שאני, משום דכיון דלא הוו צריכי למחתם, ולאו אורחא דאינשי לרבויי בעדים בגט פשוט, בודאי אמרי בי דינא מאי דקמן, ומיגליא מילתא דקרובים נינהו, ומשום תנאי או למלוי ריוח חתמו. ואפשר נמי דהני מילי לכתחילה, ומשום טעמא דפרישית דאתי לקיומי בהו כיון שהוחתמו שם בודאי כדי להשלים קרחתו של גט. אבל דיעבד כשר, כשם שהוכשרו בתחלה, ואע"פ שיש לחוש שמא יקיימו בהם. ולא הארכתי לכתוב זה אלא מפני שיש מקצת מפרשים אומרים דדוקא בשנים הראשונים אבל באחרונים לא, וסומכין על מה שנכתב כן בהלכות מר רב יהודאי גאון ז"ל. וטעות היא, אלא כל שכן בסוף שכשרין, דאיכא למימר בתר דחתימי כשרים אתי פסולים וחתימי. כן כתב רבינו האיי גאון ז"ל. אבל מצינו לו בתשובה שאם היו מסורגין, כגון כשר ופסול, וכשר ופסול, דילמא לאסהודי אתו ולאיצטרופי בהדדי. וצריך עיון דילמא סהדא בתרא שבק רווחא למאן דקשיש מיניה ואתא פסול וחתם. ודילמא כיון דמעיקרא חתם חד כשר וא"צ אלא לעד אחד, למה הניח זה השני החלק. מסתמא החתימו לזה הפסול לפניו ולאסהודי אתא. ולא דמי לגט קרח דאמרינן ביה מכל תלתא מקיימין ולא בעינן רצופין. דהתם לאו רווחא הוא, שהרי בקשרים הם חותמים ואיכא למימר דלרבויי בעדים בעי ולאו לאסהודי אתי. ואין זה מחוור, אבל מי יחלוק על הגאון ז"ל.
מילאהו בקרובים דאמר חזקיה מלאהו בקרובים כשר. פירוש כגון שמילאהו בקרובים קודם שנתנו ליד המלוה או הלוקח. אי נמי אחר שנתנו ליד המלוה והלוקח, וכגון שמילאהו בקרובים במצות המוכר או הלוה, או שנטלו הלוה מיד המלוה ומילאהו בקרובים וחזר ונתנו. אבל אם המלוה מילאהו בקרובים מדעתו לא מתכשר בהכי, דכיון דפסלוהו רבנן להאי שטרא בהרחקת שנים שיטין, נמצא שהלוה שטר פסול נתן לו, וכי משוי ליה מלוה שטר כשר ולא במצות הלוה לא נשתעבד ליה באותו שטר. ודווקא כשמילאהו בקרובים ביום שנכתב ונחתם, אבל אם מילאהו בקרובים למחר וליומא אחרי אפילו במצות הלוה ואפילו אם נטלו וחזר ונתנו לו פסול, דהא לא מתכשר להשתעבד בו אלא מהשעה שמילאהו בקרובים ואילך. הילכך כיון שלא נתמלא בקרובים ביום שנכתב ונחתם ולא נעשה שטר כשר ביום ראשון, הוי ליה מוקדם, ותנן שטרי חוב המוקדמין פסולין, והטעם גזרה שמא יגבה מזמן הראשון. דאי לא תימא הכי, אלא תבוא להכשירו למפרע מיום ראשון כל זמן שיתמלא בקרובים ויסתלק משום חשש זיוף, וממילא תכשירהו גם כן אע"פ שמלאו בלא מצות [הלוה], דהא למפרע קא מכשרת ליה, אם כן היכי משכחת להא דתניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול, הרי כשיבוא לב"ד יאמרו לו למלאו בקרובים ולהכשירו לשעבר. כך נראה לי בירור דברים אלו. ויש שהיו אומרים, הרחיק שני שיטין פסול, אם הביאו לב"ד קודם שמלאהו בקרובים. ולאו מילתא היא. והיינו יכולין לפרש מילאהו בקרובים כשר, כגון שני שיטין בקרובים קודם שחתמו העדים, וחתמו עדים כשרים תחתיהם. מהו דתימא כיון דפסלו רבנן אויר בשני שיטין משום חשש זיוף, לא פלוג רבנן ופסלו גם כן אם מילא שני שיטין בקרובים, דכאויר דמי. והיינו דקאמר "ואל תתמה שהרי אויר וכו"'. והכי מוכח בפרק המגרש [גיטין פ"ז ע"ב] דהא נמי איצטריכא ליה לחזקיה לאשמועינן. ובשמעתין נמי מסייע ליה לחזקיה מהא דקתני נמצאו שנים הראשונים קרובים (זו באו להם) [זה לזה]. פירוש ואין עדות הכשרים מתבטלת בצירוף הקרובים בשטר אחד, דהא נמי אתא חזקיה לאשמועינן. מ"מ לישנא דהאי מימרא דחזקיה משמע דאפילו מלאהו בקרובים אחר חתימת העדים כשר. דמשמע דקאי אהא דקתני הרחיק שני שיטין פסול, דהיינו הרחיקו וחתמו. וקאמר עלה מדאמרינן מלאהו בקרובים כשר. ואי לאו הכי הוה לן למימר מילא שני שיטין בקרובים. וכן פירש רבינו יעקב. ורבותי ז"ל ג"כ כתבו שאם חתמו הקרובים קודם איכא למאן דפסיל בגיטין. ונראה לי דהא דתניא הרחיק שני שיטין פסול, דוקא למיגבי ממשעבדי אי נמי מבני חרי היכא דקא טעין פרעתי. דלאו שטרא הוא כדי שיוכל מלוה לטעון שטרך בידי מאי בעי. אבל ודאי אינו יכול לטעון להד"ם כיון שנתנה עדות זו להכשר אילו מילאוהו בקרובים בו ביום אע"פ שנחתם כבר. ואפילו בשטרי חוב המוקדמין נראה לי לידון כיון דלא פסלינן ליה לשטרא אלא גזרה שמא יגבה מזמן הראשון [ב"מ ע"ב ע"א]. דדוקא כוליה זמן פסלינן ולא גבי אפילו מזמן שני, דגזרינן. אבל גזרת בני חרי שהיא אפילו בשטר שאין בו זמן, לא בטלה מהאי שטרא, שהרי עדים כשרים הם אלא שטרא הוא דפסלינן. משום הכי לא מצי טעין להד"ם. ואל תתמה. מהחלק, כי בהיותו חלק השטר פסול, ואם מילאוהו בפסולים לעדות כשר. שהרי סוכה. בהיות בה. אויר שלשה טפחים פסולה. ואם מלאהו בסכך פסול. כגון בדבר המקבל טומאה. כשרה. הסוכה, שאין סכך פסול פוסלה אלא בארבעה טפחים.
<h2>דף קסג.</h2>
מסתברא הן ואוירן דאי ס"ד הן ולא אוירן שיטה אחת למאי חזיא. כגון לך לך זה ע"ג זה. אלמא קסבר שני שיטין וארבעה אוירין. דילמא מהנדזי למ"ד משיטה התחתונה וכ"ף משיטה העליונה. ר' אבהו אמר כגון בן לוי בשיטה אחת קסבר שיטה אחת ושני אוירין רבי יצחק בר' אלעזר משמיה דחזקיה אמר כגון לך לך זה ע"ג זה אלמא קסבר שני שיטין וארבעה אוירין. נראה לי דהא דר' יצחק בר' אלעזר משמיה דחזקיה על אורחא דהאיך דר' שבתאי אזלא ודמיא לה לצד אחד, דלהכי קא משער בארבעה אוירין ושני שיטין בכתב ידי סופר. משום דבהאי שיעורא מצי לזיופי שני שיטין בכתב ידי עדים, ולא יצטרך למיזל לגבי ספרא ולזיופי, כיון דרויחא ליה אוירא. ורב חייא בר אמי משמיה דעולא דאמר שני שיטין ושלשה אוירין, מפקא מהא דר' שבתאי משמיה דחזקיה. כי היאך דעולא לא סבירא ליה. דודאי בארבעה אוירין איצטריך לשער, כיון שהוא משער השיטין בכתב ידי עדים. אע"פ שיש לדחות שהזייפנים אינם בקיאים לצמצם האוירין, ומרויחין בהם. והא דר' אבהו דאמר שיטה אחת ושני אוירין, ודאי מפקא מהא דא"ר שבתאי משמיה דחזקיה, דהא אית ליה דבשיטה אחת ושני אוירין יזייף שני שיטין, ואם כן אין השיעור הזה בכתב יד העדים. ונראה לי דהלכתא כעולא שני שיטין ושלשה אוירין. דהא דאסיקנא לעיל, מסתברא הן ואוירן דלא כר' אבהו דאמר שיטה אחת ושני אוירין, דהן ואוירן שני שיטין ואויריהן משמע. ודלא כר' יצחק בר' אלעזר משמיה דחזקיה דאמר שני שיטין וארבעה אוירין. ואוירן לא משמע טפי משלשה אוירין, האחד בין שיטה ראשונה והשני בין שיטה לשיטה והשלישי בין שיטה לחתימת העדים. אבל הרב ר' משה ז"ל [מלוה פכ"ז ה"ד] פסק כרב חייא בר אמי, דאמר כגון למ"ד וכ"ף בשני שיטין, שהם שני שיטין ושני אוירין.
אמר רב לא שנו. דהרחיק שני שיטין פסול אלא בין העדים לשטר. אבל בין העדים. לקיום ב"ד, הנקרא אשרתא על שם אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי הכתוב בו, אפילו הרחיק יותר משני שיטין כשר. ובגמרא מוקים לה במטיט ליה בדיו בין עדים לאשרתא. אבל בין עדים לשטר אפילו במטיט ליה פסול, דאמרי סהדי אדיוטא הוא דחתימי אבל בי דינא אדיוטא לא חתימי. כתב רבינו יעקב דהאי טיוט היינו נקודות נקודות, שיהיה ניכר אם היה כתוב שם כלום. שאם אתה אומר דמטיט ליה ומלכלכו כולו בדיו עד שלא יהא ניכר שם שום דבר, אם כן שטר הבא לפנינו ויש בו דיוטא למעלה מן האשרתא למה אין לחוש שהיה שטר למעלה מן האשרתא ומחקו בדיו וכתב שטר למעלה ממנו, דהאי אשרתא קאי עלה. אלא שמע מינה שלא יעשה שם כי אם נקודות, שאז לא יוכל לזייף כלום. והדר פריך בגמרא, וליחוש דילמא גייז ליה לעילאי ומחיק ליה לדיוטא וכתיב מאי דבעי ומחתים סהדי ואמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. ומשני מאן דאית ליה האי סברא בשטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, קסבר כל כה"ג אין מקיימין אותו מן האשרתא שבו אלא מן העדים שבו. ועל כרחיה אית ליה למימר הכי, דאי שמקיימין אותו מן האשרתא שבו, כל שטרי דעלמא דאית בהו הנפק ליחוש דילמא מחיק לשטרא ולסהדי ומזייף וכתיב מאי דבעי ומחתים סהדי, והוי ליה שטר הבא הוא ועדיו על המחק. אלא ודאי מאן דס"ל שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, קסבר דאי כתוב באותו שטר הנפק אין מקיימין אותו מן האשרתא שבו אלא מן העדים שבו.
<h2>דף קסג:</h2>
ור' יוחנן דאמר לא שנו וכו' אבל בין עדים לאשרתא אפילו שיטה אחת פסול, מיירי בדלא מטיט ליה. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דלרב בלא דיוט שיטה אחת נמי פסולה ולר' יוחנן בדיוט אפילו בשני שיטין מכשר, ומר אמר דלא טיוט ולא פליגי. ולא נראה לנו פירוש רבינו שמואל ז"ל, שכתב דלרבי יוחנן בין העדים לאשרתא אפילו שיטה אחת פסול ואע"ג דמטיט ליה. דבמטיט ליה אפילו טובא נמי ליכא למיחש למידי כדפרישית. הלכך קיימא לן כרב בדוכתיה וכר' יוחנן בדוכתיה. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דרב מיירי במטיט ליה ור' יוחנן מיירי בדלא מטיט ליה. וזהו שהזכיר הרב ז"ל למימריה דרב ולמימריה דר' יוחנן. אלמא קיי"ל כתרוייהו. מיהא תמיהא לן מילתא, על מה לא הביא סוגיית הגמרא לפרש דברי רב, כמו שהביא סוגיית הגמרא לפרש דברי ר' יוחנן. והרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל והראב"ד ז"ל פסקו כר' יוחנן, למימרא דפליגי רב ור' יוחנן אהדדי, דרב מכשיר בשיטה אחת בלא טיוט, שלא הוצרך טיוט אלא לשני שיטין, ולא חייש דילמא גייז ליה לקמא וכתיב הוא ועדיו בשיטה אחת, דקסבר שטר הבא [הוא] ועדיו בשיטה אחת פסול. ור' יוחנן פסיל לעולם בין עדים לאשרתא ואפילו בטיוט, משום דאמרינן בי דינא אטיוטא חתימי. וקסבר שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר.
מכאן יש ללמוד שהעדים החתומים בין בשטר בין בגט בין בכתובה צריכין כל כך לחתום ארישא דמגילתא שלא יוכל לכתוב מן הצד שטר, דהוי ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת, וכשר אותו שטר. ובזה יש לחוש לזיוף. ובשמעתין משמע שאם יש לחוש לשום זיוף פסול. ואם אירע כן שלא חתמו בראש הקלף יחתמו זה תחת זה. דהכא ליכא הוא ועדיו בשיטה אחת. וכן פירש רבינו תם בגליון ספרו. מיהו מ"מ יש למנוע מלחתום באמצע הקלף אפילו כשיחתמו זה תחת זה, שהרי יכול לכתוב שטר על אותו עד, ותנן [לקמן קע"ה ע"ב] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו [וכו']. מיהו לא ידענא אי מיפסיל שטרא בהכי כיון דלא שייך מידי בעדות השטר. אך טוב ונכון הדבר לחתום ארישא דמגילתא. כך כתבו חכמי הצרפתים ז"ל. וכך נראה, דכיון דליכא למיחש משום עדות לא מיפסיל שטרא, מהא דאמרינן לקמן, וכתבינן בין סהדא לסהדא ולא חיישינן דילמא גייז סהדא בתרא וגייז ליה להאי מילתא בתרא והדר מחיק ליה לשטרא וכתיב עליה שהוא חייב לו. אלא ש"מ שאין השטר נפסל משום כך, והוא יחוש לעצמו. ושמא י"ל כתב ידו הבא הוא ועדיו וחתימתו על המחק פסול, שאין הכל בקיאין להשמר שלא יהו מראין החתימה על המחק אלא כשנמחק לפניהם. וצריך עיון.
ולמדנו מכאן שלמידין מחצי שיטה אחרונה, דכיון דאין העדים רשאין לחתום באמצע שיטה של ריוח, בידוע שכתובה היתה שיטה זו עד חציה, וחתמו העדים סמוך לכתב. ובזה למידין בכל שטר. ולא אמרו אין למידין אלא בשיטה אחרונה שלימה, שיש לחוש לאוירה מפני שהעדים רשאין להרחיק שיטה אחת שלימה. אבל חצי שיטה לא. וזה סמך גדול למקצת סופרים שנשתבש בהם, כמו שכתבנו למעלה. ומה שנהגו לחתום בכתובות קרובים ושושבינים ומרחיקים מחתימת העדים או מכתיבת השטר הרבה, טועים הם, וראוי לגעור בהם ולמחות בידם. אבל השטר משמע שאינו נפסל בכך, שהרי לא לעדות הם באים כדי שיפסל בחתימתם. אבל העדים יזהרו בה יותר, שמא יפסל השטר, כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן צריכין ליזהר שלא להניח גיליון בראשו של שטר, שמא יוסיף בה דברים ויחברם לאלו. שהרי אפשר אם עשוי כן נראה שפסלו את השטר. כמו שאמר בהרחקת שני שיטין בין עדים לכתב ושיטה אחת בין עדים לאשרתא. וא"ת ליחוש דילמא מתרמיא ריעותא, כגון דאיכא תנאה בתרי ותלתא שיטי קמאי וגייז להו. איכא למימר לעולם שם המלוה והלוה בראשו של שטר הם מקמי דניכתוב תנאי ושאר מילי דשטרא, ואי הדר מהדר להו בדיבוריה הכי כתיב פלוני מלוה הנזכר למעלה וכן בלוה, ואי גייז מינכרא מילתא. הילכך ליכא למיחש. שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת פסול. משום דאמרינן לעיל, הרחיק את העדים מן השטר שיטה אחת כשר. ואם אתה אומר שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת כשר, גייז ליה לעילאי וכתיב בההיא שיטה חלק מאי דבעי, והרי חתימי סהדי. אינו דומה חתימת העדים שכתוב על מחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים, ויהא ניכר בו הזיוף אא"כ נמחק בפניהם, ואם יראו מקום חתימתם משונה במחיקה מן העליון, לא יחתומו.
<h2>דף קסד.</h2>
הוא על הנייר. כלומר גוף השטר. ועדיו על המחק כשר. אם מכירים לחתימתם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר. וכתבי ליה בין סהדא לסהדא. דאי תתאי גייז ליה, ואי עילאי מחיק ליה. הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול. ואע"ג דכתבי סהדי אנחנא סהדי חתימנא אניירא ושטרא אמחקא, דסוף סוף הדר מחיק ליה לשטרא ומזייף ליה וכתיב מאי דבעי. ואע"ג דאמרינן אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים, הני מילי היכא דאיכא בחד שטרא נמחק פעם אחת ונמחק שתי פעמים דמדמינן האי מחקא להאי מחקא ולא דמי. אבל היכא דליכא בהאי שטרא אלא חד מחקא כגון הכא לא ידיע. וכי תימא ליתי מגילתא אחריתי ולימחוק ולדמי, אינו דומה מחקא דהאי מגילתא למחקא דמגילתא אחריתי. וכי תימא ליקבלו לחתימות ידא דסהדי ולימחוק ולידמי. ומשני רב אושעיא אינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים. ותו פריך בגמרא, ונשהייה, כלומר נשהייה תרין יומין, שאפילו תאמר אין אנו יודעין מחק של שטר מתי היה ונוכל לומר אינו דומה נמחק בן שני ימים לנמחק בן שלשה ימים או בן ארבעה. בהא ליכא למיחש, דהא אין חילוק בין נמחק בן שני ימים לנמחק בן שלשה ימים. אבל נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים איכא למימר אינו דומה. ומשני א"ר ירמיה חיישינן לב"ד טועין, כלומר שלא ידעו לדקדק כל כך ולשהותו ויכשירו שטר פסול. הילכך פסקו רבנן למילתייהו, ופסלו כל שטר שעל המחק ועדיו על הנייר. ואית (דגרסי) [דלא גרסי] "ונשהייה". וגרסי "רבי ירמיה אומר חוששין לב"ד טועין" ולא יתנו לב למחוק. ובמקום "תירץ ר' הושעיא" [גרסי] "תירץ ר' ירמיה".
<h2>דף קסה.</h2>
פיסקא. רשב"ג אומר ת"ק סבר קפידא ר' חנינא בן גמליאל ורשב"ג סברי מראה מקום הוא לו. איכא בינייהו, דר' חנינא מיירי במקום שנהגו בשניהם והוא אמר לסופר כתוב לי גט סתם, וכתב לו מקושר, והעדים חתמו מתוכו. אפילו הכי כשר, כיון דנהיגי בתרוייהו. ואיהו אמר ליה סתם. הרי יכול לעשותו פשוט, שהוא מאוחר וכשר. אבל א"ל כתוב לי פשוט ועשאו מקושר, או מקושר ועשאו פשוט, אע"פ שנהגו בשניהם פסול. ואפילו א"ל עביד לי פשוט ואזל ועבד ליה מקושר. וכל שכן היכא דא"ל עביד לי מקושר ועבד ליה פשוט, דעקר שליחותיה. ורשב"ג סבר כיון דנהיגי בתרוייהו אע"ג דשני בשליחותיה כשר, דמראה מקום הוא לו, ולא משום קפידא. וזהו כמנהג המדינה, שהרי נהגו בני המדינה בשניהם. והילכתא כת"ק אפילו באתרא דנהיגי כחד מינייהו. אם הטעה לשבח. כגון האומר התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב שמראה מקום, דמתרצה לו בשל כסף וכל שכן בשל זהב. ובמתקדשת ע"י שלוחה מוקמינן לה התם [קידושין מ"ח ע"ב]. פסול. שאינה רוצה להתבייש במקום אחר. ורבי אלעזר מכשיר מראה מקום היא לו. טרח ללכת בשבילי עד אותו מקום ואם תחפוץ ללכת יותר תבא עליך ברכה.
מתניתין פשוט שכתב בו עד אחד מקושר שכתב בו שני עדים שניהם פסולים. ואם גט הוא אינה מגורשת. ואם שטר מלוה הוא אינו טורף ממשעבדי. ובגמרא פריך, בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים פסול איצטריך סד"א הואיל ובעלמא כשר ה"נ [כשר] קמ"ל דפסול אלא פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא דפסול אמר אביי לא נצרכה אלא אפילו בעד אחד בכתב ועד אחד על פה. ופירש רבינו שמואל ז"ל דפסול למיגבי ביה ממשעבדי. אבל מבני חרי גבי, שאינו יכול לומר לא לויתי. אבל ודאי פרעתי יכול לומר, דלפריעה קאי כיון דליכא שטרא מעליא. ואמימר הכשיר עד אחד בכתב ועד אחד על פה, למיגבי ממשעבדי דקלא אית ליה. ולא מחוור כלל. אלא משמע דפסול דקאמר אביי, לומר שאין מצטרפין, אלא כעד אחד הם. וכשר דאמר אמימר, למיגבי מבני חרי דמצטרפי.
<h2>דף קסה:</h2>
ובגמרא פריך לאמימר, אלא קשיא מתניתין. ומשני אמימר הא קמ"ל דשנים במקושר כעד אחד בפשוט דמי מה התם פסול דאורייתא אף הכא נמי פסול דאורייתא. דאורייתא ל"ד, דגט מקושר אינו אלא מדרבנן. אלא שויוה כעין פסולא דאורייתא וכתב רב אחא ז"ל בשאילתות [פ' יתרו שאילתא נ"ה], דאפילו תפס מפקינן מיניה. ויש ששואלין כאן, למימרא דאמימר דאכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה, עד אחד בשטר היאך כשר, והרי אמרו מפיהם ולא מפי כתבם, כדאיתא פרק מי שאחזו [גיטין ע"א ע"א]. ומפרש רבינו שלמה ז"ל בפירוש התורה [דברים י"ט] שלא ישלחו אגרותיהם לב"ד. והשיבו, כבר מפורש בירושלמי בפרק האשה שנתארמלה [כתובות פ"ב ה"ד] כך, ר' חגי אמר רבי זעירא בעי, ע"א בפה וע"א בכתב מהו שיצטרפו עד אחד בכתב כלום הוא, לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של (שום) [ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני]. ר' מונא בעי עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה, וע"א בכתב כלום הוא, לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של זה, ולא מצאו לקיים כתב ידו של זה. אוייבה כהדא וכו'. זהו גירסת ירושלמי. ויש לסמוך על הירושלמי אע"פ שפירוש אחר יש למה שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם. ואין דעת רבינו שמואל עצמו ז"ל כדבריהם.
ותמהני כיון שלא מצאו לקיים כתב ידו, הרי עד אחד הוא, ולמה יועיל כלום. ואע"פ שקיום שטרות דרבנן מ"מ כל זמן שלא נתקיימו כמי שלא נחתמו. ולא מצאתי לגאונים שכתבו דבר זה שבירושלמי. ושמא כך פירושו, מהו שיצטרפו, אם מעיד אני ראיתי אותה הלואה ביום פלוני כמו שנכתב בשטר. מי אמרינן כיון שזה עושה מעשה שטר, ומשעת חתימה הוי ליה שעבוד קרקעות, ועד על פה לא עביד שעבוד, אינן מצטרפין. ולפיכך הקשו, וכי כלום הוא לגבות בו ממשועבדין, ולמה לא יצטרף. ומפרק, לכן צריכה לישאל בשהיו שנים חתומין, שהוא שעבוד קרקעות משעת חתימה. וכן הבעיא השניה בזה הדרך היא. ואמרי עלה התם אוייבא בהדא, ואין מקבלין מן העדים אא"כ ראו כאחד וכו', כלומר או לעולם אימא לך בעד אחד חתום בלבד, והא מיבעיא לן אם מצטרפין אע"פ שלא ראו שניהם כאחד ולא העידו שניהם כאחד אליבא דר' יהושע בן קרחה, כי הא דגמרא דילן. וצ"ע. עוד מצינו בירושלמי [גיטין פ"ט ה"ה] אהא דתנן שלשה גיטין פסולין ואם נישאת הולד כשר, תני שלשה שטרות הללו גובה מנכסים בני חורין ואינה גובה מנכסים משועבדים. אלא שיש לומר שבכתב ידו ועד שנינו, דהכי נמי מתוקמא מתניתין בגמרא דילן ובגמרא דידהו בפרק המגרש. ובהלכות גדולות ראיתי, קאמרי רבנן בשטרא דחתימי עליה סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול, נהי דממונא לא מפקינן מיניה אבל שבועה משבעינן ליה אפומיה דהאי עד כשר. נראה מדבריו שעד אחד בכתב זוקק לשבועה, וקרוב או פסול לא פסלי ליה, דאמרינן רווחא שבק לדקשיש ואתא פסול וחתם.
ורבינו שמואל ז"ל פירש מימרא דאמימר, דגבי ממשעבדי. ולא פירש הרב האי ע"א בכתב וע"א על פה, אי מיירי בשמעידין בזמן אחד או בשמעידין בשני זמנים. ואי בשמעידין בשני זמנים איירי, קשיא היכי תיסיק אדעתין דגבי מלקוחות, דהא אפילו למיגבי מבני חרי מיבעיא לחבריה דר' ירמיה. דלת"ק דר' יהושע בן קרחה פשיטא דלא יצטרפו, דהא בעינן שיבואו שניהם כאחד. ואליבא דר' יהושע בן קרחה מיבעיא [להו]. ואע"ג דמצטרפין לר' יהושע בן קרחה אפילו בשני זמנים. והני מילי שניהם בכתב, זה מעיד בכתב ביום אחד וזה מעיד בכתב ביום אחד, או שניהם על פה נמי בשני זמנים. אבל עד אחד בכתב ועד אחד על פה לא מצטרפי כלל, דאינו עדות כלל. אלא או כולו בעדות על פה כדאורייתא, או כולו בעדות בכתב כתקנת חכמים, ולא יצטרפו כלל אפילו לעדות על פה. או דילמא לא שנא. ושלח להו דמצטרפין, דעדות בכתב כעדות על פה, ואין חילוק בעדותן כלל ומצטרפי. והתם ודאי למיגבי מבני חרי קאמר, אבל ממשעבדי לא גבי אפילו שניהם בכתב, כיון שהם בשני זמנים, דאין להם קול אלא כשהוא בשני עדים מזמן אחד ובשטר. ומדמייתי ראיה בגמרא אמימר דמכשר מדשלחו ליה חברייא לר' ירמיה, ש"מ דלהתם מדמינן לה, מה התם למיגבי מבני חרי מכשרינן הכא נמי לא מכשרינן כי אם למיגבי מבני חרי. ואי בשמעידין מזמן אחד קאמר אמימר דמכשר, אמאי קאמר תדע דשלחו חבריה לר' ירמיה, דהא התם לא קא מיבעיא להו אלא משום שהם בשני זמנים ולמיגבי מבני חרי, אבל מזמן אחד לא קא מיבעיא להו. והא לא דמיא כלל לפלוגתא דר' יהושע בן קרחה ורבנן. ופלוגתא דר' נתן ורבנן הוה ליה לאיתויי, דהראיה (כאחד) וההגדה אינה כאחד, דעד שבכתב מעיד מזמן הכתב ועד על פה מעיד עכשיו. הילכך מדמדמי ליה להתם משמע דמבני חרי קא מכשר אמימר, שלא כדברי ר"ש ז"ל. אבל בעל התוספות ז"ל פירש אפילו ממשעבדי, דפירוש עד אחד בכתב ועד אחד על פה, שהאחד מעיד שראה ההלואה וחתום בשטר, ואותו שבעל פה מעיד שראה מסירת השטר. והעד החתום בו נמי ראה שמסר לו השטר, דהוו להו אז שני עידי מסירה. דקיימא לן [גיטין כ"ב ע"ב] כר' אלעזר דאכשר בעידי מסירה.
ושנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד אחר. שניהם מצטרפין כמו שהעידו בב"ד אחד, ושני הב"ד מעידין עליהם וגומרין הדין לפי העדות. ושנים שהעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד אחר וחזרו והעידו בב"ד אחר. אחד מכל ב"ד וב"ד מעידין על עדות העדים ומצטרפין. וכן לענין קיום, אם העידו עדים על חתימת ידי עדים בב"ד זה ואח"כ בב"ד זה ואח"כ בב"ד זה, ולא הספיקה שום כת מהם לקיים, בא אחד מכל ב"ד וב"ד, ויהיו שלשה ויקיימוהו. מיהו פשיטא ליה מילתא שאם העידו לפני אחד בלבד ואח"כ לפני שני ואח"כ לפני שלישי אינן מצטרפין להיות דיינין ולקיים, דכל אחד הוי ליה עד מפי עד, שאינו יכול לבא בתורת דיין שמקבל עדות, שהרי יחיד היה כשהעידו לפניו. אבל אנן עסקינן בשהעידו לפני ב"ד של שלשה שלשה. אבל עד ודיין אין מצטרפין. פירש רבינו שלמה ז"ל [כתובות כ"א ע"א] כגון מלוה שהוציא שטר שכתוב בו הנפק, ולוה אומר מזוייף הוא, ואחד מן העדים אומר זה כתב ידי, ואחד מן הדיינין אומר זה כתב ידי, אין מצטרפין. דאמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ואמאי דמסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא. שהעד העיד על מנה שבשטר, והדיין אומר בפני נתקיים. ומת אחד מהם. לאחר שהעידו העדים על חתימת ידם בפני שלשה, דאין קיום שטרות אלא בשלשה, דבעינן ב"ד לקבל עדות העדים. צריכי למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. כי היכי דלא ליתחזי כשיקרא מה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא ולבסוף לא חתימו בו אלא שנים. וצריך למכתב נמי במותב תלתא כחדא הוינא, דהא קיימא לן דאפילו למ"ד דשנים שדנו דיניהם דין, לענין קיום שטרות בעינן תלתא.
מתניתין. כתוב בו זוזין מאה דאינון סילעין עשרים אין לו אלא עשרים. אע"פ שמאה זוזים הם כ"ה סלעים, אין לו אלא עשרים, דידו על התחתונה. ושמא כך אמר מאה זוזים גרועים שאינן שוים אלא עשרים סלעים. זוזין מאה דאינון סילעין תלתין אין לו אלא מנה. ושמא כך אמר דאינון תלתין סילעין קלין שאינן שוין אלא כ"ה סלעים. כסף דאינון ונמחקו. נמחק המנין שכתוב אחר דאינון. אין פחות משנים. אבל יותר אין יכול לגבות הימנו, משום דיד בעל השטר על התחתונה, ויכול הלוה לטעון לא היו אלא שני כספים. דרכונות דאינון ונמחקו. וכן הדין לדרכונות שהם סלעים גדולים של זהב, והם דרכונות שבספר עזרא [ב' ס"ט]. מכאן למדנו שאין מחק פוסל בדבר שאין עיקר השטר תלוי בו. ואע"פ שאין המחק מקוים, כגון דודאי זוזין דאינון אין פחות משנים. ואין לומר דבההוא מחק הדר ביה משנים וכתוב בו זוז. דהא אינון אינו לשון נגמר, ובאותו מחק היה ודאי לשון הנקשר עם דאינון שהוא פירוש כסף זוזין. ואי אפשר לומר שיהא פחות משנים.
מתני'. כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה. כשכופל דבריו בשטר. הכל הולך אחר התחתון. והוא שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה. א"כ למה כותבין את העליון. דבשלמא אם צריך שיכתבו המעות ושם הלוה ושם המלוה בשני מקומות קודם שיטה אחרונה, שאין ללמוד מן השטר עד שיכתוב ב' פעמים, אתי שפיר מה שכותבין אותן למעלה ולמטה. אבל מאחר שלמידין מתחתון לבדו אע"פ שהעליון מכחישו, כל שכן שאם אין העליון מכחישו שלמידין ממנו, למה כתב את העליון. שאם לא כתב אות אחת מן התחתון ילמוד מן העליון. פירוש באחד מהם ודאי היה די. אלא לכך הורגלו לכותבם ולכופלם בשני ענינים, שאם לא כתב אות אחת מן התחתון ילמוד מן העליון. וה"ה שלכך כותבים שאם יטעה בעליון יתקן בתחתון, כי בשניהם לא יארע שיטעה. אבל בזה לא הוצרך ליתן טעם למה כותבין, שהרי בכל טעות ש[נמצא] בעליון יתקן בתחתון, אפילו בדבר שאין ללמוד מן התחתון, כגון שאין דומין זה לזה כלל, למעלה מנה ולמטה מאתים. ואם נמחק התחתון פוסלין את השטר, שאין אנו יודעין מה היה בתחתון. ואין למידין מן העליון אלא כשלא נמחק מן התחתון כי אם אות אחת בלבד. הילכך פוסלים את השטר באותו מחק שעיקר השטר תלוי בו. דאי לא תימא הכי, אם כתוב מלמטה מנה ומלמעלה מאתים ימחוק את התחתון כדי שנלמוד מן העליון. ואיכא לעיוני הכא, דהא קיימא לן [ק"ה ע"א] בענין מדה בחבל הן חסר הן יתר ואסתירא מאה מעי, דהלך אחר פחות שבלשונות. ולא נקטינן לשון אחרון אלא פחות שבלשונות דלוקמו נכסי בחזקתן, והכא אמרינן אזלינן בתר התחתון. ותו הכא בהך מתניתין גופא אמרינן זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מנה דיד בעל השטר על התחתונה ואוקי ממונא בחזקת מריה. ומסתברא לן דהתם במדה בחבל והן חסר והן יתר ובאסתירא מאה מעי ובשכירות מרחץ, דבתוך כדי דיבור הם, ומספקא לן הי מינייהו נקטינן ואזלינן אחר פחות שבלשונות. אבל הכא דמלמעלה מנה ומלמטה מאתים, שיש הפרש ביניהם יותר מכדי דיבור, משמע דעשו חשבון אחר שכתב בשטר מנה, ומצאו בחשבונם שטעו כאשר כתבו מנה, כי מאתים דינרים חייב לו. או שמא אחר שכתב בשטר מנה הלוה לו מנה אחר והיה בין הכל מאתים. וכן נמי מלמעלה מאתים ומלמטה מנה איכא למימר שמא עשו חשבון אחר שכתבו מאתים ונמצאו שאינם מאתים אלא מנה. או שמא אחר שכתבו מאתים פרע לו מהם מנה ונשאר מנה.
גמרא. כסף אין פחות מדינר כסף. אם כתוב בו פלוני לוה מפלוני כסף. כסף דינרין או דינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף. כסף בדינרי. בלא נו"ן. אין פחות משני דינרין זהב כסף. גירסא זו מצאתי בהלכות הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל. ונראה שהוא מפרש האי דמקשינן בגמרא לקמן גבי דהב בדינרין אין פחות משני דינרין כסף דהב, אי הכי רישא נמי, ומשני רב אשי רישא דכתיב דינרי בלא נו"ן, סיפא דכתיב דינרין בנו"ן. דמהאי בריית' קאמר. וכ"פ ר"ח ז"ל. וכי פריך אי הכי רישא נמי, מברייתא קמייתא קא פריך דקא תני בה כסף בדינרין. ואע"פ שהתלמוד מחלק לשתי הברייתות, מ"מ גבי הדדי מיתנו, דברייתא חדא היא. ואע"ג דבתוספתא שנויה ההיא דהזהב [מקמי] מההיא ברייתא דכסף, מ"מ לפי הגמרא שלנו הויא רישא דההיא דכסף ששנויה כאן תחילה. ולפום האי סברא, אם כתב כסף בדינרין אין לו אלא שני דינרין של כסף, ורישא דברייתא בתרייתא, אע"פ שיש שם דינרין, דמשמע של כסף, וסתם דינרין של כסף הם, כל כמה דלא אמר דינרי אין לומר שם שיהיו של כסף. דזהב דינרין ודינרין זהב מוכח בהדיא שהדינרין של זהב. כך נראה מפירוש רבינו חננאל ז"ל. אבל הרב ר' אברהם (בר' דוד) [אב"ד] זלה"ה גריס כסף בדינרין אין פחות משני דינרין זהב כסף. שאם היה רוצה לומר שני דינרין של כסף, היה לו לומר כסף דינרין. וכיון דכתב בדינרין משמע דהכי קאמר כסף ששוה שני דינרי זהב. ואימא נסכא א"ר אלעזר וכו'. תימה למה לנו לומר נסכא שהיא גדולה, והא יד בעל השטר על התחתונה, ותפסת מועט תפסת. וכן יש להקשות דאמרינן בכתובות פרק בתרא [ק"ו ע"ב] כתוב בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו, ואימא נסכא, א"ר אלעזר וכו'. [ואמאי] לא אמרינן התם נמי יד בעל השטר על התחתונה. ומפרש רבינו יעקב ז"ל דנסכא פחות מדינר. מיהו א"צ לפרש כפירוש רבינו תם, אלא י"ל דנסכא היא גדולה יותר. ומ"מ פריך שפיר, דכיון שהזכיר כסף ולא הזכיר מטבע, א"כ ר"ל דבר שהוא גדול יותר ממטבע.
ואימא פריטי באתרא דלא סגי פריטי דכספא. וה"ה דמצי למקשי ואימא מעה, דהוא מטבע דכספא ומצי לשנויי באתרא דלא סגי הני מטבעות קטנים. אלא אף פריטי קאמר דהוא מטבע פחות, ומשני ליה באתרא דלא סגי מטבעות קטנים. ת"ר דהב אין פחות מדינר זהב דהב דינרי ודינרי דהב אין פחות משני דינרין זהב דהב בדינרין אין פחות משני דינרין כסף זהב. כלומר שהיה חייב לו זהב ששוה שני דינרין של כסף, דאי שני דינרין זהב רצה לומר, היה לו לומר דהב דינרי. וכיון דאמר "בדינר" משמע דה"ק דחייב לו זהב שישוה שני דינרין של כסף. ומקשינן ודילמא להכי אמר דהב בדינרין שהיה חייב לו דהבא פריכא שוה שני דינרין זהב. ומשני יד בעל השטר על התחתונה. ובגמרא פריך אי הכי רישא נמי דקתני זהב דינרי ודינרי זהב אין פחות משני דינרין דהב, ומשני רב אשי רישא דכתיב דינרי בלא נו"ן סיפא דכתיב דינרין בנו"ן.
<h2>דף קסו:</h2>
גמרא. ילמוד התחתון מן העליון אות אחת. שחסר מן התחתון, כגון חנן מן חנני וענן מענני. אבל לא בשתים. כגון חן מחנני וען מענני. פירוש, אלא ינתן למי ששמו כך. דשתי אותיות לא חיסר הסופר. מיהו אתי שפיר לגירסא דגרסי שאם לא כתב אות אחת וכו'. אבל לספרים דגרסי שאם נמחק אות אחת וכו' אין לפרש כן. ומשמע דאמתניתין קאי. ולפי גירסא זו צריך [לומר] דבנמחקו שתי אותיות מיירי. וכיון שנמחקו כ"כ תו לא מגבינן מיניה. ואע"ג דאי לא אהדריה לדיבוריה לא פסלינן ליה, מ"מ היכא דנמחק גרע טפי. דכיון דשתי אותיות אין ניכרות בו, שמא לא החזיר דבריו אלא לשנות את השם. ומפרש טעמא בגמרא, דשתי אותיות משום הכי לא ילפינן, דילמא מתרמי שם בן שלש אותיות, והוי ליה שתי אותיות רובא דשמא. וכולי האי ודאי לא ילפינן מעליון, וגזרינן אפילו באחרים דליכא רובא, דשמא לא פלוג רבנן. ספ"ל סאה ופלגא קפ"ל קב ופלגא. מי חיישינן לזבוב. שחיסר רגלה של קו"ף, לפי שאין דרך הזבוב להאריך ולמשוך הדיו למטה. ורבינו שמואל ז"ל פי' בע"א ספל, לשון ספלים וה"ה לשאר כלים. קפל, בגדים שדרכן לקפל. ורבינו תם פירש ספל ס' פלגי. קפל ק' פלגי וכן מצינו לעיל פרק מי שמת [קמ"ה ע"א] שלשים חצאין עשרים חצאין. כי רגילים היו בזה החשבון. וגם יש ספרים שנקוד על ספל קפל, משמע שחשבון מעות הוא. תיקו. וכל תיקו דממונא לקולא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ולא מפקינן מיניה, כלומר מן הנתבע, ואם תפש תובע לא מפקינן מיניה, דכל אחד ואחד יודע בבירור הדבר. וכשלא תפש אנו מאמינים הנתבע, וכשתפש אנו מאמינים התובע. דל פריטי מהכא. דלא כתבי פריטי בשטרא. דאסוכי מסכי להו. עושין מהן סך, ומשוו להו זוזי.
<h2>דף קסז.</h2>
מאי אמרת שית מאה איסתירי וזוזא. פירש רב חננאל ז"ל אסתירא פלגא דזוזא. מיהו לישנא לא אתי שפיר, דמאי אמרת אינו ראוי להתקיים, כמו מאי אמרת ליסטים מזויין או מוכתב למלכות דפ"ק דקידושין [י"א ע"א]. מיהו לספרים דגרסי מאי אמרת שית מאה זוזי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה אתי שפיר, דאסתירא הוי פלגא דזוזא. מיהו רבינו חננאל ז"ל ל"ג ליה. ולי נראה דזוזי מדינה יטול, דזוזי סתם הוו סלעי צורי, ויש בכל אחד ארבעה דינרין. אבל איסתירי פשיטי ודאי אינהו הוו פלגא דזוזא דצורי, דהיינו סלע מדינה, כדאמרינן בב"ק [ל"ז ע"א] גבי התוקע לחבירו בעובדא דחנן בישא. וכשם דמפקי מאסתירי צורי מטעם יד בעל השטר על התחתונה, ה"נ מפקינן ליה מאסתרי מדינה. הילכך לית ליה אלא שית מאה זוזי מדינה וזוזא.
האי מאן דמחוי חתימת ידיה בבי דינא. כלומר אדם שצריך לכתוב חתימת ידו בקלף ולהשליך לב"ד כדי שיכירו ב"ד חתימתו מאליהן ולא יצטרכו לשמוע ממנו זה כתב ידי, כי ההיא דאמרינן במסכת כתובות פ"ב [כ"א ע"א], אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם צריכים שנים מן השוק להעיד עליו וכו' ואי ליכא אלא חד סהדא מן השוק וזה העד החי החתום מאי אמר אביי ניכתוב חתימות ידיה אחספא ונישדייה בבי דינא וכו'. ביזבנא. מוכס היה, וישראל היה. ומחוי לי חתימתך. אמחול להם המכס. הוה נגיד לה. מושך הקלף כדי שיחתום אביי למטה. מתלת ועד עשר לא ליכתוב בסוף שיטה. דמזייף וכתב לתלת תלתין ומארבע ארבעין ומחמש חמשין ומשית שיתין ומשבע שבעין ומתמני תמנין ומתשע תשעין ומעשר עשרין. אבל אחד עשר לא יכיל לזיופי, דצריך לכתוב אחד ועשרין, ואם יכתוב בו וי"ו נראה דחוק ומינכר. וה"ה נמי שלא יכתוב אדם אותיות שיוכל להזדייף, כגון ב' דמצי משוי ליה כ"ף. וכן ד' דמצי משוי ליה חי"ת. או ה' קו"ף, וכיוצא בהם, ולא מינכר זיופא אפילו כי הדר טובא. מיהו לא ידענא אי מיפסיל שטרא בהכי או לא. ואי איתרמי ליה בסוף שיטה ליהדר. ולדכריה להאי סכומא עד דמתרמי ליה באמצע שיטה, דאפילו זייף וכתב למעלה עשרין אין למידין אלא מן התחתון. ההוא דהוה כתיב ביה תלתא בפרדיסא. כך היה כתוב בשטר "זבינית לפלוני בגינתא דאית לי תילתא בפרדיסא". ואזל הלוקח ומחקיה לגגיה דבית מכאן ומכאן ושוייה "ופרדיסא" וא"ל מכרת לי תילתא בגינתא וכל הפרדס. ההוא דהוה כתיב ביה. קנה פלוני מנת ראובן ושמעון אחי דאית להו באתרא. מנת חלק. דרייתא ידיה. ואותיות חתימתו פורחות. אנחי ידאי אמצרא. על החבל הנטוי משפת הנהר ועד שפתו השני, והעוברים גשר קצר נשענים בו בעוברם והוא נע ונד כל שעה, ועלה עליה וחתם. אזרנוקא. סיגוניא בלעז. ועלה עליה וחתם, וכל גופו נע ונד וידיו רותתות.
מתניתין. כותבין גט לאיש. כותבין וחותמין ונותנין לו והוא יגרש בו אשתו כשירצה. אע"פ שאין אשתו עמו. בשעה שנותנין לו הגט כתוב וחתום, דהא לא בעי דעתה, שהרי היא מתגרשת בעל כרחה. וא"ת ליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וטרפא מן הלקוחות שלקחו מן הבעל מניסן ועד תשרי למ"ד בפרק שני דגיטין [י"ח ע"א] דלאחר שנתן עיניו לגרשה יש לו פירות עד שעת נתינה. דהכי פריך בפרק קמא דב"מ [י"ט ע"א] גבי מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, ומשנינן התם, דאמרינן לה זיל אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. ואומר רבינו דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. מיהו היכא דאיכא ריעותא, כגון ההיא דב"מ דנפל, איכא למיחש כדאמרן. וגיטין הבאין ממדינת הים קלא אית להו. ושובר לאשה. שיהא מזומן בידה שכשיתן לה הבעל כתובתה תתן לו השובר. אע"פ שאין בעלה עמה. דלדידה הוי חוב ולבעלה הוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו. והיא צריכה להזהר בו שלא יבא לידי בעלה עד שתקבל כסף כתובתה. ובלבד שיהא מכירן. לקמן מפרש לה. והבעל נותן שכר. הגט. ומפרש בגמרא מאי טעמא, אמר קרא וכתב ונתן. והאידנא שדיוה רבנן אאיתתא כי היכי דלא לשהייה. ושכר השובר נמי נותן הבעל, דזכותו הוא שלא תחזור ותגבה כתובתה זימנא אחרינא. י"מ דוקא במקום שאין כותבין כתובה, שגובה בגט ובעידי מיתה, א"נ במקום שכותבין (ואיתיה) [ואייתי] ראיה שלא כתב להאי. א"נ אליבא דר' יוחנן שאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין, וכפי פירוש רש"י ז"ל המורגל שם בפי הכל. אבל במקום שכותבין אליבא דמ"ד כותבין שובר א"נ בשאר שטרות שאם היה השטר קיים לא היה צריך הלוה או הבעל לשובר, היא או המלוה נותנין שכר השובר. דמשום שאבדה כתובתה לא הפסיד הבעל, אלא היא שאבדה הפסידה ונותנת שכר השובר. וזאת הסברא אינה מחוורת לי במסכת שבת פרק המוציא [ע"ט ע"א].
<h2>דף קסז:</h2>
כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו. כבר אוקמוה בגמרא בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ג ע"א] בשטרי הקנאה. ואי לא חיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי וכו' כדאיתא התם. ושמעינן מינה דהך מתניתין כשלא העיד על עצמו שקבל המעות מידו. שלא כדברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל. והטעם, שאין הפסד ללוקח ולמלוה בכתיבה זו, שאין השטר ראיה בכך עד שיגיע לידם, שהדין כבר ידוע שכותבין שטר למוכר וללוה. ואם בא להוציא מהן דמים צריך להביא ראיה [שאנו] אומרין "שמא מעצמך כתבו לך", כדאמרינן לקמן בפרקין בשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת. ומסתברא לי שאם העיד על עצמו שקבל דמים מן הלוקח וקנה בכסף או בחזקה, כותבין אפילו בלא שטרי הקנאה. שאין שטר זה אלא לראיה. שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. ולקנוניא ליכא למיחש, שהרי נכסים שלו [מה שירצה עושה בהן] מיום זה ואילך. והיינו שטרי הודאות. ולא שייך בהו קנין כלל. והא דקתני אין כותבין ללוקח או למלוה, בשבאו הם לבדם לכתוב שלא לצורך נשנית, שאם נכתב להם עדות שקר היא. אלא אגב רישא קתני לה. ויש לפרש דארישא קאי, לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני לוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו, בא לוקח לכתוב אין כותבין לו. דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד בשלא בפניו. ומיהו זכה זה במקחו מחמת קנין. לשון רבינו ז"ל.
ולוקח נותן שכר. תקנת חכמים היא, שכך הדין שמי שנשכר יתן השכר. ומיהו נעשה כאומר לו הילך זוז והקנה שטר למוכר. דספר מקנה בעינן, כדמוכח בפרק המביא תניין [גיטין כ' ע"ב]. והשתא דתקינו רבנן שהאשה תתן שכר הגט, ה"נ אמרו שתהא כאומרת לו הילך זוז והקנה הגט לבעל. לפיכך א"צ להיות הקסת והדיו והקולמוס והקלף אלא של סופר, והוא מוכר הכל באותו זוז.
אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם. פירוש שטרי אירוסין אינון שטרי אירוסין ממש, הרי את מקודשת לי. וקמ"ל שאם כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת. ופלוגתא דאמוראי היא בפ"ק דקידושין [ט' ע"א]. ומאן דמפרש התם בשטרי פסיקתא קמ"ל שאע"פ שראו שאמרו כמה אתה נותן לבנך כך [וכך] ולבתך כך וכך עמדו וקדשו שהם הם הדברים הנקנין באמירה, אם ירצה אחד מהם שיכתבו לו אין רשאין לכתוב אלא מדעת שניהם, משום דהשתא הו"ל כמלוה על פה, ואי כתבי משוו ליה כמלוה בשטר, דדברים הללו לא ניתנו ליכתב. ולא כדברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שהוא מפרש שאין כותבין אא"כ הסכימו שניהם להזדווג, משום דהויא עדות שקר. דקשיא ליה הא דאיתמר עלה בפ"ק דקידושין [ט' ע"ב] ובפרק הנושא [כתובות ק"ב ע"ב]. ולא מיתפרשא ליה כלל, אלא הכי פירושה כדאמרן דאע"ג דחזו פסיקתא לא כתבי ליה, משום דדברים הללו לא ניתנו ליכתב. והו"ל כהודאה בפני שנים דצריך למימר ליה כתובו כדמפורש בגמרא התם. ונישואין נמי כה"ג הוא, לומר שאין כותבין כתובה לאשה, עיקר ותוספת ושעבוד נכסים, אלא מדעת הבעל, ודעת אשה נמי בעינן. שאם קבלה עליה להכניס לו כלום ולשעבד עצמה בכלום לו וליורשיו, אין רצונה שיהא להם עליה כמלוה בשטר. והחתן נותן שכר. אי בשטרי פסיקתא, איהו הוא דקני מהשתא, ומה שקנתה אשה קנה בעלה. ולמ"ד שטר קידושין ממש, הא קמ"ל דאפילו צורבא מרבנן נמי ס"ד היא תתן שכר, ונימא שהשכר כדי שיקנה הסופר השטר לבעל, כדאמרינן השתא בגיטין, קמ"ל. אבל ודאי בעינן שיהא שטר הקידושין שלו, ואפילו בצורבא מרבנן, דאיתקש ליציאה. שטרי אריסות וקבלנות. כיון שיש בידם שטר אין אחד מהם יכול לחזור בו, אלא כופין את המקבל לעובדה כראוי לה, ואת בעל הבית ליתן לו שדהו, ומה שקבל עליו בזריעה ועבודת השדה למחצה לשליש ולרביע. לפיכך אע"פ שקבל עליו בפניהם לקבל שדה אין כותבין, שהרי הם יכולים לחזור בהם עד שלא כתבו, ומשכתבו קנו. ואי קביל נמי לשלומי כלום וכתבו הו"ל כמלוה בשטר. ושטרי בירורין. למ"ד שטרי טענתא אין כותבין אע"פ ששמעו מהם טענות בב"ד, שמא הוא רוצה לחזור ולטעון. ומשכתבו על פיהם אינם יכולים לחזור ולטעון, ואע"ג דקא יהיב אמתלא, ואע"ג דלא אתו עדים, דמשעת כתיבה הוה ליה לברורי טענתיה. ולמ"ד שיטרי בירורין נמי חדא טעמא הוא, שאע"פ שבירר לו אחד יכול לחזור בו עד שעת ישיבתן בדין ושיטענו בפניהם, או עד לאחר גמר דין. ומשכתבו אין יכולים לחזור בהם, וכ"פ רש"י ז"ל בפרק שנים אוחזין [ב"מ כ' ע"א] שלכך כותבין שלא יוכלו לחזור בהם. ומעשה ב"ד. כגון שיטרי חליטתא ואדרכתא או דכותהון. שכיון שנכתבו קנו ואין אחד מהם יכול לחזור. ואחריותא נמי רמיא עלייהו. וכן נראה לי לענין בירורין של ב"ד שאמרתי שיכול להוסיף על שלשה עד שיכתובו, כדאיתמר בספרי, טרחכם מלמד שהיו טרחנים היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר לו יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוספני עליכם דיינים. ואע"פ ששנינו דיני ממונות בשלשה, לומר שכופין אותן לברור להם זה אחד וזה אחד, הא אילו אמר לפני רבים אני רוצה לדון מוסיפין שנים זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. והדבר צריך הכרע. ומיהו ודאי שאם קנו מהם או כתבו בירורין אין להוסיף ואין לגרוע.
גמרא. אמר רב יהודה ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט. וה"ה לשם האשה. ושם האשה בשובר. וה"ה לשם האיש, שלא תרמה ליתנו לאיש שגירש את אשתו ותפסיד כתובתה על ידה. ואם תאמר מה בא רב יהודה ללמדנו, והלא המשנה מפורשת כך ובלבד שיהא מכירן, ומשמע שיהא מכיר את שניהם. יש לומר שם האיש ושם האשה אתא לאשמועינן, שיש בני אדם מכירין את האיש ואינן יודעין שמו, ופירש רב יהודה שההיכר שאמרה המשנה הוא בהכרת השם. אבל במוכר ולוה א"צ שיכיר אלא המוכר והלוה, שיהיה הוא מוכר והוא לוה. דכיון שאנו מכירין אותו דאינו מחזיק עצמו בשם הלוקח ולא בשם המלוה, מה לנו אם ישנה שם הלוקח ושם המלוה. וניחוש לשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת דילמא כתיב גיטא וכו' אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. שהאשה ובעלה יהיו שם לפני העדים והסופר, וימסרו גט לאשה עצמה.
והראב"ד ז"ל פירש שאין מגרשין נשותיהם אלא במעמד שניהם. ולפיכך יכולים העדים לכתוב ליוסף בן שמעון זה ולמסור גיטו לידו, וכשתבוא אשתו בגט שבידה לינשא יאמרו לה ב"ד הביאי ראיה שבפני שניהם נמסר לך. שהדבר ידוע שבעליך היה המוסר. שאין אדם עשוי שמגרשין אחרים אשתו בפניו ושותק ע"כ. וכל שכן אם הביאה האשה ראיה שבעלה הוא המוסרו לידה דעדיף טפי. ולא הצריכוה לכך. וליחוש דילמא אזיל למתא אחריתי. אדם אחר שאין שמו יוסף בן שמעון יתן עיניו באשת יוסף בן שמעון וילך למתא אחריתי ויחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון, וגם נכיר את אשתו ששמה כמו שהוא אומר ושם אשת יוסף בן שמעון שוין, ואנו נ[כתו]ב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה וממטו ליה לאיתתיה והן יוסף בן שמעון שהוא עיקר. ואם תאמר, והלא צריך לכתוב שם עירו ושם עירה. וכיון שכתוב בגט שם העיר שהלך שם, כשיחזור ויבוא כאן לא יכשירוהו, שהשכינים ידעו שלא יצא יוסף בן שמעון עם אשתו באותו מקום שלשים יום אלא בעירם. ויש לומר אין צורך לכתוב שם העיר שהלך שם אלא שם העיר שיצא משם. ואע"פ שכתוב בגט "כתבנו במקום פלוני", אפשר שהלך שם עם אשתו באקראי בעלמא ועמדו שם שעה אחת ונכתב שם הגט. כך כתב הראב"ד ז"ל.
כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. דכל כך לא היה מחליף שמו זמן מרובה פן יודע הדבר. ובגמרא אמרינן לא איתחזק מאי, אמר אביי דקרו ליה ועני, רב זביד אמר רמאה ברמאותיה ידע. והילכתא כרב זביד. הילכך אין כותבין אא"כ הוחזק שמו בעיר שלשים יום. כתב הר"א אב"ד ז"ל, מדלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון דעלמא, שלא היו דרין בעיר אחת, דילמא כתב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהיאך שמעינן מינה דצריך לכתוב שם עירו בגט. הילכך תו ליכא למיחש ע"כ. ותמיהא לי בשטרי הלואות נמי ליחוש דילמא כתיב שטר בשמא דידיה דהוא יוסף בן שמעון, ואזיל למתא אחריתי דאית בה יוסף בן שמעון, ויהיב ליה למלוה שבשטר, ועבדי קנוניא עליה דהאי שאין כאן שם עירו. ויש לומר אי אתית למיחש לכי האי קנוניא אין לדבר סוף, אפילו תאמר שאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו, שמא שניהם עושים קנוניא על יוסף בן שמעון שבעיר אחרת. אלא לכולי האי לא חיישינן. ההוא תברא דהוה חתים עלה רבה בר חנן לאחר זמן אתאי ההיא איתתא לקמיה לתבוע כתובתה ואמרה ליה לאו אנא הואי. אותה אשה שחתמת על שוברה. ושמא אשה אחרת היתה ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי אבל אני לא התקבלתי כתובתי עדיין. אמר לה אף אנא אמרי להו לסהדי. החתומים עמי על השובר שאינך אותה אשה שחתמנו על שוברה והם השיבו לי שטעיתי. דמיקש הוא דקשא לה. הזקינה ובגרה ונשתנית ונעשית קולה עבה. והדין עמהם וכבר התקבלת כתובתיך.
<h2>דף קסח.</h2>
כיון שהגיד [שוב אינו חוזר ומגיד]. נפקא לן במסכת שבועות [ל"ב ע"א] מלא יגיד. מדלא כתיב אם לא הגיד להם [ו]אמר בלשון עתיד, נלמד שאינו רשאי לחזור בו. צורבא מרבנן. כגון רבה בר חנן. לאו אורחיה למידק. ולהכיר בנשים כל כך. והגדה קמייתא שאמר דלאו איהי היא לאו כלום הוא. ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לסוף את היא אלא שנשתנה קולך. וכיון דאמר השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה ומהימנינן ליה. כך פירש ר"ש ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פירש בע"א, כגון דרבה בר חנן לא היה מכירה אלא לקולה, שהיתה שכינתו. ועכשיו שמע קולה ונדמה לו לקול הראשון שהיה שומע ממנה, אמר בודאי זו היא שכנתי. והראשונים הטעו אותו והביאו לו אשה אחרת במקומה ואמרו לו דבגר קוליך, וסמכתי עליהם. שמעינן מהכא דהאי שיהו מכירין דאמרינן במתניתין, אפילו אפומא דאיתתא ואפומא דקרובים, כדאמרינן לענין חליצה "ואשתמודעינהו דאחוה מאבוה הוא" אפילו מפי אשה וכו'. דאי מפי עדים בעינן, כיון דאמרי ליה סהדי איהי היא, היכי מצי מהדר ביה. ושמעינן מינה דהיכא דסמך אאיתתא או אקרובים וחתם ואשתכחו טעות ומהדר קא הדר ביה, דלצורבא מרבנן מקבלינן ואמרינן טעותא הוה. מגברא אחרינא לא מקבלינן, משום דגברא אחרינא בעי למידק בגופה, ובודאי דייק, והשתא הוא דקא הדר ביה משקר. ואע"ג דסמך על פסולי עדות מעיקרא. והיינו דאמר אביי צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ועדותו לענין אשה ספק, ע"כ.
והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא נשהייה. ובפרק המביא שני [גיטין כ' ע"א] אמרינן אקנויי אקנו ליה רבנן מדידה לדידיה וקרינא ביה וכתב ונתן. מפני רעתה. מום גדול שבה או רחוקה ממנו. וסד"א יתן הוא השכר, דהנאה דידיה היא, קמ"ל דלעולם לוקח נותן שכר, דהנאה דידיה היא, כדאמרי אינשי זבנת קנית זבין אוביד. כותבין שטר ללוה. ואוקימנא במסכת ב"מ [י"ג ע"א] בשטרי אקנייתא שמשעת קנין שעבד נפשיה. כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו וכו'. וא"ת אמאי לא קתני בהני "ובלבד שיהא מכירן". שאם אינו מכיר את שם הלוה, שמא קרא עצמו בשם אחר, ואזיל ויהיב שטרא לאדם אחר שיש לו שם המלוה הכתוב בשטר. י"ל אה"נ דודאי בעינן שיהא מכירן, אבל א"צ שיהא מכיר שם המלוה אלא שם הלוה. ודיו בכך, דמאי אמרת, דילמא איכא איניש אחרינא דשמיה כשמיה, ותבע ליה מלוה בהאי שטרא שיתן לו זה הלוה. הא תנן בשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת "ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב". ומשום דלא בעינן שיהא מכיר את שניהם, לא שם הלוה בלבד, לא תני ובלבד שיהא מכירן, כדקתני גבי גט דבעינן שיכיר את שניהם, שאם לא יכיר את שם האשה שמא יאמר לו שיכתוב בגט שם אשה אחרת ששם בעלה כשמו ומגרש לה בההוא גיטא, ולא חיישינן לשני יוסף בן שמעון ששמות נשותיהן שוות, שאין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. וא"ת תינח בגט, אלא בשובר ניחוש לשני יוסף בן שמעון ששמות נשותיהם שוות, ודילמא אזלא איתתא ויהבא ליה לשובר ליוסף בן שמעון האחר. י"ל בממונא לא חיישינן לכולי האי, כיון שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ששמות נשותיהם שוין בעיר זו. בעיסקא. מעות למחצית שכר.
מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני החזר לו את שטרו וכו'. פירשו כל המפרשים ז"ל, ויגבנו כולו. וכן משמע בגמרא בפרק הבית והעליה [ב"מ קי"ז ע"ב]. ותמהני לרבי יוסי במה גובה, כיון שנמחל שעבודו באותו חצי שפרעו. ונראה לי באומר החזר לו את שטרו ויגבנו, ופריעה זו שאני פורעו יהא מתנה. ואעפ"כ לרבי יהודה לא יחזיר דאסמכתא היא. ה"ג אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. וה"נ אמרינן בנדרים [כ"ז ע"ב] והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי. וכן גריס רבינו הגדול בהלכות. ואיכא נסחי דכתיב בהו הלכה כר' יוסי. ויש לפרש דרב ורבה בר אבוה מעיקרא ס"ל הלכה כר' יוסי, והדרי בהו, כדהדר ביה רב נחמן, דמפומיה אהדריה ואמר ליה דשמע מרבה בר אבוה בשם רב אסמכתא לא קניא, ומניומי הוה בחזרה, ורב נחמן לא הוה בחזרה, לפיכך הדר ביה, כדאיתא בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ו ע"א]. ודייקא נמי מדאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא. ושמעת מינה דמעיקרא לאו הכי ס"ל לרבותיו דאינון רבה בר אבוה ורב. וכך פירש רבינו סעדיה גאון ז"ל, ופירש אסמכתא כל דאי, אי גזים לא קני, אפילו היה בידו לקיים תנאו. אי לא גזים קני אם היה בידו לקיים תנאו מתחילה, כדאמרינן בפרק איזהו נשך [שם ע"ג ע"ב] התם בידו. אלא שתשובת רבינו הגדול ז"ל חלוקה בדבר, שהוא מפרש דאם אוביר ולא אעביד משום תנאי ב"ד והוא חייב, אבל מדינא אסמכתא הוי אע"ג דלא גזים ובידו. וכבר כתבתיה בפרק המקבל [שם ק"ד ע"א]. וכן נראה דעת ר"ח ז"ל.
וכל דאמרינן באסמכתא ה"מ במתנה על עצמו, כגון אם לא נתתי לך מכאן ועד ל' יום החזיר לו שטרו, א"נ אם אוביר ולא אעביד אשלם. וכן כל אסמכתא שבתלמוד בדרך זו תמצא אותם, וכן ההיא דנדרים [שם] אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן זכותאי. אבל האומר אם תעשה כך וכך או לא תעשה, או שאמר אם באת מכאן ועד יום פלוני או לא באת שדי מכורה לך או קנויה לך, אינה אסמכתא. אלא זהו תנאי בני גד ובני ראובן, שנאמר אם יעברו ונתתם. בין שהתנאי בקיום בין שהוא שוא"ת. וזהו דרך כל התנאים שבתלמוד שבדיני ממונות. והיינו פלוגתייהו דר"מ ורבנן בתנאי כפול [קדושין ס"א ע"א]. דלאו במעכשיו בלחוד פליגי. ועוד דאמור רבנן כל היכא דאמר מעכשיו או על מנת לא בעינן תנאי כפול ולא אחד מדיני התנאים. דהכי פרישו רבינו הגאון ורבנו הגדול ז"ל בפרק מי שאחזו [גיטין ע"ה ע"א]. אלמא אע"ג דלא אמר מעכשיו כל כה"ג לאו אסמכתא היא. וטעמא ברירא הוא, דמימר אמר איהו מקיים ואזיל תנאיה, דאיהו קים ליה בנפשיה טפי מינאי, הילכך גמר ומקני. ובההיא שייכא ההיא דאמרינן בסנהדרין [כ"ד ע"ב] גבי משחק בקוביא, ורב ששת אמר כל כה"ג לאו אסמכתא היא, פירוש לפי שאין הדבר תלוי בדעת עצמו אלא בדעת חבירו ובמעשה חבירו. וכן פירשו רש"י והרב אב בית דין ז"ל. וקיי"ל כרב ששת. ואפילו לרמי בר חמי דאמר אסמכתא הויא, הא בגמרא מפרש שטעמא משום דתולה בדעת עצמו ואמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אבל תולה תנאו בדעת מי שמתנה עליו לכו"ע לאו אסמכתא היא. ואפילו תולה בדעת אחרים כגון שאמר לחבירו שדי נתונה לך אם לא בא איש פלוני מכאן ועד י"ב חדש משמע דלאו אסמכתא היא, דהיינו תולה בדעתינו, דלא הויא אסמכתא לכו"ע אלא משום דבנקשא תליא מילתא ומימר אמר אנא ידענא נקשא טפי. הא לאו הכי תנאה הוי.
ואי קשיא לך, אי הכי היכי אמרינן לקמן [קע"ג ע"ב] לרבי יהודה דאמר אסמכתא לא קניא ערב לא משתעבד אלא משום ההיא הנאה דמהימן ליה. י"ל שאני התם משום דעביד איניש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמיך מעיקרא, וכתולה בדעת עצמו דמי. ועוד דמימר אמר אנא כפינא ליה ופרענא ליה מדידיה, ואי לא פרענא לך מדידי. דאי לאו דאמר קים לי בנפשאי לא הוה מתנה הכי. תדע דהא ערב דלאחר מתן מעות, דליכא הנאה דמהימן ליה ואעפ"כ קנו מידו משתעבד, ואילו אסמכתא גמורה שהתנה על עצמו לא קניא עד דקנו מיניה. בבית דין חשוב ובביטול זכואתיה, כדפריש רבינו הגדול ז"ל. ש"מ ערב לאו אסמכתא גמורה היא, לפי שאין הכל תלוי בדעת עצמו. ומה שאמרו בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב] האי מאן דיהיב ליה זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה, רב אשי אמר אפילו יין סתם נמי לא משלם מ"ט אסמכתא היא, והוינן בה מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ופריק הכא לאו בידו, כלומר לאו בידו לגמרי אלא שסבור הוא שבידו. שאף זה על עצמו התנה, אם לא לקחתי לך יין, ואע"פ שאין התנאי מתקיים בלא חבירו, כיון שלא תלה תנאו באחרים ותולה בדעת עצמו הוא, דאי אפשר שלא ימצא יין ליקח, אסמכתא היא. שבכל שבנוהג שבעולם והתנה על עצמו אינו תנאי אלא אסמכתא. תדע דהא לרב אחא ולרב זביד ביין סתם משלם, ואע"ג דלדידהו ודאי אסמכתא לא קניא. ואי קשיא ארבעה שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה, בשלמא שומר חנם ושומר שכר בידו, ודמיא לאם אוביר ולא אעביד, אלא שואל לאו בידו. וכי תימא התם רחמנא חיביה וכלוקח דמי עד שיחזירנו, אם כן היאך שומר חנם מתנה להיות כשואל. זו אינה קושיא, שכבר נתפרש הדבר מכלל מה שכתבנו, שכל תולה בדעת אחרים לאו אסמכתא היא, והוא אינו יכול לתלות בדעת עצמו שלא יבוא עליו אונס. ומיהו כל שומר שאמר אם לא אשמור כדיני אשלם אלפא זוזי, אסמכתא היא ולא קניא. והא דתניא [ב"מ מ"ח ע"ב] אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך, אע"פ שבידו הוי אסמכתא, דגוזמא הוא. (והאי) [והוי] יודע שלא הוזכרה אסמכתא בתלמוד אלא בדיני ממונות, אבל לא בגיטין וקידושין. שכמה פעמים שנינו [גיטין ע"ו ע"א] אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, אם אעבור מכנגד פניך שלשים יום וכיוצא בהן, ולא בטלו דבריו משום אסמכתא. ואע"פ שהוזכרה אסמכתא בנזירות במסכת סנהדרין [כ"ה ע"א], ההיא ר' יהודה היא משום ר' טרפון, כדדריש כי יפליא, לא ניתנה נזירות אלא להפלאה. וכל דברי רבינו הגאון ז"ל באסמכתא מוצאין מכלל מה שכתבנו, בין מה שכתב בתשובתו ובין מה שכתב בספר המקח. והאמת יראה דרכו. ויש להסתפק בתנאי שהוא בלא אעשה ועשה, אם יש בו משום אסמכתא. לפי שכל אסמכתא שבתלמוד ישנן בביטול מעשה. כגון אם לא נתתי אם לא באתי, וסבור לעשות ולא עשה. אבל מי שהתנה אם עשיתי כך וכך שדי נתונה לך ועשה, יש לומר הואיל ואם רצה היה מתקיים תנאו, ולא חשש ועשה מעשה, גמר ומקנה. אלא שלא מצאתי לראשונים ז"ל שחלקו בדבר. ורבנו משה ז"ל פירש [מכירה פי"א ה"ג], שכל האומר אם תעשה [אתן לך] שדה זו או טלית זו, היא אסמכתא. אבל אמר אם תעשה שדי נתונה לך, זהו תנאי בני גד ובני ראובן. ואינו נכון, שהאומר "אתן" קנין דברים הוא, כדכתב רבינו הגדול בתשובה. ועוד שהאומר שדי נתונה לך נמי משכחת לה באסמכתא, שהרי שנינו [ב"מ ס"ה ע"ב] הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלי היא שלו. ואמרינן עלה בגמרא דהויא אסמכתא. עוד יש לרבינו תם סברא אחרת, שכתובה בספרו, והוא ספר הישר [סימן תקצ"ג], דהיכא דהמרו זה את זה לאו אסמכתא היא, שמתוך שזה רוצה לקנות גמר ומקנה. וקשיא ליה הא דאמרינן בגמרא בבא מציעא [שם] אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך וכו' לא נתקיימו התנאים. וניחא ליה, דהתם שניהם רוצים בקיום המקח, ואסמכתא היא, דסברי לקיים המקח בשעת המקח. ואין סברא זו עולה כהוגן במסכת סנהדרין [שם].
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד והן עושין קיום וכו'. פירוש אם מתירא שמא ימחוק לגמרי קודם שיבוא לב"ד מעמיד עליו עדים שידעו מה היה כתוב בו, ויעידו לפני ב"ד, וב"ד יכתבו לו שטר אחר. וא"ת והלא עדים אלו שיעידו לפני ב"ד הו"ל עד מפי עד. י"ל עידי השטר עצמן שחתמו בו יעידו עליו ויבואו ויעידו בב"ד מה היה כתוב בשטר שחתמו עליו, וב"ד עושין לו קיום. וגם בקצת ספרים גרסינן מעמיד עליו עדיו. ויש מתרץ דכשהיה אותו שטר מקויים עסקינן, ויכולין עדים להעיד בפני ב"ד על מה שהיה כתוב באותו שטר שנתקיים, ולא הוי עד מפי עד. אלא דמי כמאן דמסהדי פלוני נתחייב בב"ד פלוני כך וכך, ויש מפרש דקודם שנמחק מייתי ליה לב"ד וחזו מאי דכתיב ביה. ופירוש מעמיד עליו עדים, עידי קיום שיקיימו השטר, וכלומר שיקיימו עידי השטר לפני ב"ד. וגרסינן בפרק הגוזל [ב"ק צ"ח ע"א], אמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מ"ט ניירא בעלמא קלא מיניה, מתקיף לה רמי בר חמא ה"ד אי דאיכא סהדי ליכתבו ליה שטרא אחרינא אי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן. וקושיין דקשיא לן הכא איכא לאקשויי נמי התם אי איכא סהדי היכי מצו למיכתב ליה שטרא אחרינא והא הוו עד מפי עד. והתם ליכא לתרוצי אלא כשני תירוצים הראשונים שכתבתי, אי איתנהו לסהדי דשטרא גופייהו א"נ דאיכא סהדי שנתקיים השטר. וי"א דאע"ג דעד מפי עד פסול, הכא והתם משום אונסא כשר.
והראב"ד ז"ל תירץ במשנתינו שאע"פ שהשטר נמחק כשבא לב"ד, העדים ניכרין, וכיון דחזו ב"ד את העדים יכולים עדים אחרים לגלות ולהעיד מה שהיה כתוב בשטר, ולא מיקרי עד מפי עד. וזה לשונו מי שנמחק שטר חובו, שנפל עליו מים, על הטופס ולא על החתימה, וניטשטש ואין שהות בדבר שיוכל להראותה לב"ד. מעמיד עליו עדים שיראו מה שכתוב בו, ויעידו בפני ב"ד. וצריך שתהא חתימת עדים ניכרת כשיבוא לפני ב"ד והם יקיימו אותה, כדי שלא יהא קיומו בשנים ושלא בפני ב"ד, שהרי קיום שטרות בשלשה. וכיון שב"ד קיימו החתימות והעדים שיעידו בפניהם מה שהיה כתוב בו יכולין לכתוב הב"ד שטר קיום. ויכתבו בו כל מה שכתוב באותו שטר ומאותו זמן שהיה כתוב בו. וזהו לשון שטר הקיום. אנו פלוני ופלוני. ב"ד: הוציא פלוני שטר מחוק לפנינו, ופלוני ופלוני עדיו. שידעו מה היה כתוב בו. וה"ה נמי שצריך להזכיר העדים החתומים בשטר, שאם ירצה לפסלן היום ומחר יכול לפוסלם. אם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים ונמצא עדותן מכוונת. כלומר שדקדקנו בחתימת העדים וקיימנוה. וכן הוזקקנו לעדותם של עדים שהעידו לפנינו על תורף השטר ונמצאת מכוונת, שבדקנו אותם זה שלא בפני זה. גובה. מלוה מזמנו של שטר ממשועבדין. ואינו צריך להביא ראיה אחרת. וכמאן דנקיט שטרא קמא דמי. ואינו יכול לטעון פרעתי כמו במלוה על פה. כדאמרינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ז ע"א] הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"ט כל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי. ואם לאו צריך להביא ראיה. שלא נפרע, וגובה מנכסים בני חורין, לפי שאין בידו לא שטר ולא קיום. והטעם מפני שחוששין לבית דין טועין שמא לא בדקו העדים יפה. הראב"ד ז"ל.
<h2>דף קסח:</h2>
נקרע. ע"י אדם. היכי דמי קרע של ב"ד אמר רב יהודה מקום העדים וכו' אמר אביי שתי וערב. ולא פליגי מר אמר חדא ומר אמר חדא. מי שבא ואמר אבד שטרי וכו'. לא מיבעיא אם הלוה [אינו] בפנינו דאין נותנין שמא פרע. אלא אפילו הלוה בפנינו ומודה שלוה בפנינו סך החוב ויש עדים בדבר שכתבו שטר עליו, אין כותבין ונותנין אפילו חוץ מן האחריות שבו. ת"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי וכו' אין כותבין לו. ולא מיבעיא שאין כותבין מזימנא דא, משום דשמא מפיק (לוה) [להו] לתרוייהו ושני זמנים יהיו רגלים לדבר ששתי הלואות היו. אלא אפילו מזמן ראשון אין כותבין, דילמא מפיק להו תרוייהו ואמר שתי פעמים לוה ממני ביום אחד. אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו. וליכא למיחש דילמא הדר זבניה מוכר מיניה ואהדר ליה ללוקח שטריה ובהחזרת השטר קנה, והשתא לינקוט האי בי דינא שטר זה שאנו רוצין לכתוב לו, דקא סברי רבנן אין אותיות נקנות במסירה. ואם איתא דהדר זבנה מיניה, אפסיד אנפשיה כשלא עשה שטר מכר. ורשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה, ושמא יש ביד המוכר שטרו של לוקח, דהדר זבנה מיניה וקנאה באותו השטר. ובדליתא למוכר הכא עסיקינן. ולכך אמר רשב"ג אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין, שיש לחוש שמא החזיר הלוקח השטר למוכר וחזר המכר, ועתה כשלא נכתוב ללוקח שטר שני יוציא המוכר בטוב את הקרקע מיד הלוקח ע"י שטר שהחזיר לו. אבל אם נכתוב שטר שני ללוקח, אפילו יוציא המוכר על הלוקח השטר שהחזיר לו לא יועיל כלום. כי יאמר הלוקח שני שטרות היו לי ממך ולא החזרתי לך אלא אחד. וכיון שהאחד עדיין בידי לא חזר המכר. אי נמי יכול הלוקח לומר קודם שמכר לו השדה עשית שנים או שלשה כמו שרצית, שכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, ולא נתת לי אלא האחד. ורבנן דפליגי עליה דרשב"ג סברי דאין אותיות נקנות במסירה כדמפרש לקמן, וצריך לכתוב לו קני לך האי שטרא וכל שעבודיה. וכיון שכתב לו שמקנה לו השטר הזה אין לחוש אם יהיה השטר השני ביד הלוקח. שאפילו יש בידו אלף שטרי מכר קנה המוכר בחזרת האחד כיון שכתב לו הלוקח שחוזר ומקנה לו. כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, הא דרשב"ג דאמר הנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו. נראין הדברים דלאו בשטר שיש בו קנין קאמר אלא בשטר שאין בו קנין כגון שכתב לו שדי נתונה לך, דהו"ל קנייתו לאותה מתנה בגוף השטר. ולפיכך אמר רשב"ג שאם החזיר לו את השטר חזרה מתנתו. והוא הדין במכירה, הואיל ובגוף השטר הוא שקנאו הלוקח מעיקרא. אבל שטר שיש בו קנין, כיון שבאותו קנין הוא שקנאה לאותה מתנה או לאותה מכירה מעיקרא, והשטר לראיה בעלמא הוא, ליכא למימר בכי הא שאם החזיר לו השטר חזרה מתנתו. שהרי לא קנאה מעיקרא בגוף השטר כדי שתחזור לבעליה בחזרת השטר. ואע"ג דהא דרשב"ג ליתה, דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה, מדרשב"ג נשמע לרבנן דהיכא דהחזיר את השטר והקנה אותו לו בכתיבה ומסירה, שלא חזרה המתנה והמכירה לבעליה בכך אלא כשיהיה השטר שטר שאין בו קנין, שנמצאת קנייתו לאותה מתנה ולאותה מכירה מעיקרא בגוף השטר. אבל שטר שיש בו קנין, שהקנייה באותו קנין היתה, והשטר לראיה בעלמא הוא, אע"פ שהחזיר לו את השטר והקנה אותו לו בכתיבה ומסירה, לא חזרה המתנה והמכירה בכך. והדבר צריך תלמוד ועיון. כל זה לשון הרב ז"ל ואין דבר זה מחוור אצלי, אלא עדיין הדבר צריך תלמוד ועיון כמו שכתב, דהא (תלמוד) שטר חוב שנקנה בכתיבה ובמסירה, ושטר החוב אינו אלא לראיה בעלמא, ואע"פ כן אם כתב לו מוכר ללוקח קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה נקנה בכתיבה ומסירה וזוכה הלוקח באותו ממון. הכא נמי אע"פ ששטר המתנה או המכירה לראיה בעלמא, אם כתב לו קני לך הוא וכל זכות ושעבוד שבו, נקנה בכתיבה ומסירה, וחזרה המתנה או המכירה לבעליה.
<h2>דף קסט.</h2>
אמר מר חוץ מן האחריות שבו. מ"ט אין כותבין לו אחריות, לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת. שוף לי בארעא פורתא דאקום בה. שמא יעשו קנוניא, ויאמר לבע"ח שוף לי, כמו בשופי. ולא תערער, כדאמרינן בכתובות [כ' ע"א] "והוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי". ולא תערער עלי עד שיתישן הדבר. והדר תא טרפה מינאי, והדר אזיל וטריף לקוחות. בשטרא אחרינא שבידו. וא"ת היכי אתי בע"ח מעיקרא וטריף ליה, נימא ליה הניח לך מקום לגבות הימנו. בשלמא למ"ד [לעיל מ"ד ע"ב] דבאפותיקי מפורש לא מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו, וה"נ מצית לאוקומה דשווייה ניהליה אפותיקי מפורש דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו. אלא למ"ד באפותיקי מפורש נמי מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו הכא נמי היכי אתי בע"ח מעיקרא וטריף ליה, לימרו ליה ב"ד הניח לך מקום לגבות הימנו. ויש לתרץ דבשטרו דבעל חוב לית בה דאקנה, ולא שעבד אלא נכסים שקנה. וההיא שעתא לא הוה ליה שום קרקע אלא האי דטריף ליה. הילכך לא מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו, דהא לא מצי למיהדר עלייהו. וכיון דקרעיניה לשטרא דמלוה. בזימנא קמייתא דטריף. במאי טריף ליה. השתא, דהא אמר רב נחמן כל טירפא דלא כתיב בה קרעיניה לשטרא דמלוה לא טירפא היא וכו'.
סידרא דגאון, לבעל חוב הטורף צריך שיחזור אחר נכסי הלוה. ואם ימצא בהן בני חורין גובה אותן בב"ד אחר שלשה זמנים שנתנו חכמים ללוה, כדאמרינן בהגוזל [ב"ק קי"ב ע"ב]. וקורעין לו שטר החוב שלו ונותנין לו שטר אדרכתא שיהיה מוחזק באותן נכסים, שלא יבא בע"ח אחר אפילו הוא מאותו זמן עצמו ויטרפם. ואח"כ מכריזין בב"ד על שומת הקרקע. ואחר ימי ההכרזה נותנין לו שטר שומא שיהא הקרקע מוחלט לו בסך אלו הדמים. ויחזיר לו המותר, או יגבה לו המותר אם לא יספיק. וזהו דין בני חרי. אבל אם אין לו בני חורין, ומצא משועבדין שלקחו אחר הלואתו וגבי ממשעבדי, בההיא גרסינן כל טירפא וכל האי סידורא דרב נחמן. ולכתחלה משביעין הלוה שאין לו נכסים, שבועה דרבנן כעין דאורייתא. ואח"כ משביעין המלוה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים [כתובות פ"ז ע"א]. ואח"כ קורעין לו שטר חובו וכותבין לו טירפא על אותו קרקע. ואי בעי הלוקח למפרק כדין קרקע מפלוני זה המלוה צריך שיפדנה ממנו בכך וכך דינרין [כדכתיב] בשטר החוב. ואם לא יפדנה הלוקח החזקנו זה המלוה שיהא אותו הקרקע שלו ולהחזיר לו את המותר. ואם לא ימכור אותה נעביד בה כתיקון חכמים באדרכתא. כלומר שאם לא ירצה הלוקח לפדותה לזמן שיתנו לו ב"ד קורעין לו שטר טירפא, ונותנין לו שטר אדרכתא, שיהיה מוחזק באותה קרקע לגבותה בחובו כמו שיגבנה מהמלוה, ומכריזין עליה. ואחר שישלמו ימי ההכרזה קורעים שטר אדרכתא, וכותבין לו שטר שומא שיהא שלו בכך וכך דינרין. ולפי הסדר הכתוב בשמועה זו הטירפא על בני חורין. ואם אין שם בני חורין כותבין לו אדרכתא על המשועבדין, וקורעין הטירפא. וכשטורף מן הלקוחות עושין לו שומא וקורעין האדרכתא. ומכריזין על אותה שומא אם יהיה מי שיוסיף עליה, והלוקח שיקח אותה באותה שומא או שיקח אותה הוא לעצמו, קורעין את שטר השומא וכותבין לו שטר חליטה. וכל זה שלא יחזור ויטרוף. אבל קריעת השומא אינה מעכבת, לפי שאין לה צורך, שאם לא קרעוה אין בה שום הפסד. דקא אתי מכח אבהתיה. שיש לו עדים שזה המוכר גזלה מאבותיו וא"צ להוציא שטר, אלא כ"ז שיביא עדים [כי] של אבותיו היתה וגזלה זה המוכר מהם יוכל לטרפה.
בגמרא פריך וליכתוב ליה להאי שטרא מעליא וליכתוב ליה להיאך כל שטרי דנפקין על ארעא דא פסולין לבר מאי דנפיק בזימנא דא ופריק, דילמא אזיל הוא וטריף מלקוחות ושובר גבי לקוחות ליכא סוף סוף לקוחות לאו גבי מרי דארעא הדרי אדהכי והכי שמיט ואכיל וכו'. מהא שמעינן שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל לקוחות, יכול הוא לכופם בדין לדון עמו וב"ד נזקקין לטענותיהם ומחייבין ללקוחות לפורעו. ואין לקוחות יכולין לומר לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהא בידך טירפא שכתבו לך על לקוחות שלו הרי אנו פורעין. אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבא לב"ד. דאי לא תימא הכי, היכי אמרינן שמיט ואכיל פירי, הרי אין ב"ד מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בדין ויתחייב. ש"מ לקוחות כמוכר. וכן הלקוחות כלוה, כדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי, ומהדרינן אמרי פייסיה בעה"ב בזוזי והם מחזרין אחריו. ומיהו היכא דאיתיה ודאי מודעינן ליה, כגון דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בחמשה בבי דינא. כדעבדי בבני חרי מקמי אדרכתא, כדאיתא בפרק הגוזל [ב"ק קי"ב ע"ב]. ואי מצטרכי לקוחות זמן לאהדורי אבתריה, יהבינן להו עד שלשים יום, שהוא זמן ב"ד. ובלבד להוציא הדין לאמיתו. ולא לבא בעקיפין. שכל זמן ב"ד אינו מן הדין. אלא מדת הרחמים נהגו עם בעלי דינין שלא לדחוק יותר מדאי. לא למגבא ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי. דחיישינן דשטרו הראשון עדיין הוא בידו.
<h2>דף קסט:</h2>
ההיא איתתא וכו' (אזלא) [זיל זבנא] מיניה שלא באחריות [וכו']. פירוש השליח קנה הקרקע לצורך האשה שלא באחריות. ואמר לו רב נחמן אתה תקנה אותה שלא באחריות כמו שעשית, ותחזור ותמכור לאשה באחריות. ואע"ג דאמרינן התם במסכת כתובות [צ"ט ע"ב] טעה שליח לא קאמינא, דאפילו טעה מכדי אונאה המקח בטל לגמרי, לא דמי. דהתם מיירי דאמר בפירוש כי הוא שליח פלוני ומידע ידע מאן דזבין מיניה דאדעתיה דבעל הבית עבד. אבל הכא מיירי דלא פירש כלל השליח למי הוא, ושמא לקחה לעצמו. ולכך המכר קיים ואחריות המכר עליו. ואיתמר משמיה דרבינו האיי גאון זלה"ה אע"פ שלא פירש משלח לשליח הזהר שלא תקנה אלא באחריות, אלא ששלחו סתם, חייב השליח למכרה באחריות לאשה. כדגרסינן בפרק הכותב [שם פ"ה ע"א] לענין שלומי שליח דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי בין דא"ל הב זוזי ושקול שטרא בין דאמר שקול שטרא והב זוזי. וכתב הרב אבן מגש ז"ל, כי אמרינן הדר זבנה ניהלה באחריות, דוקא דקביל עליה לוקח מעצמו, דלית ליה אחריות על המוכר. אבל אי אתני מוכר עליה דלוקח בעידן זביני דבלא אחריות הוא דמזבין ליה ניהליה, מצי שליח למימר לה "אנא בהדין תנאה הוא דזבנה לי מוכר, אי ניחא לך לקבולי הדין זביני בהאי תנאה לחיי, ואי לא שקול זוזך ותסתלק מהאי ארעא, ואנא מקבילנא לנפשאי בהדין תנאה".
הבא לידון בשטר ובחזקה. פירוש חזקת שלש שנים, שכך משמע הלשון. וקא שקיל וטרי בגמרא דקא מיפלגי באותיות נקנות במסירה, דר' סבר אותיות נקנות במסירה, פירוש ומאי בשטר, בשטר ראובן שמכר שדהו לשמעון, וחזר שמעון ומסר לו השטר לשום מכר, נדון באותו שטר וא"צ דבר אחר. ורשב"ג סבר אינו קונה במסירתו אלא אם יש בה חזקת שלש שנים והוא טוען לקחתיה בכך וכך, נאמן וקנה. ודחינן לה, ומפרשינן לה כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, כלומר מאותן העדים החתומים על שטר המכר הראשון. מ"מ קנה הראשון, שיש עדים על מכירתו שקנה בכסף או בחזקת נעל וגדר ופרץ כל שהו. ועכשיו השני, שהוא לוקח ראשון, בא לערער על המוכר, שטוען חזרתי ולקחתיו ממך וקניתי בשטר זה. דר' סבר כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי. נמצא השטר כשר אע"פ שעדיו פסולים, וכשאמר לו שני לראשון קני לך הוא וכל שעבודיה קנה הקרקע וא"צ לחזקה. ורשב"ג סבר השטר פסול ואין בו שעבוד נכסים, והראשון לא קנה אלא בכסף או בחזקת נעל וגדר. וכיון שכן צריך זה השני לחזקת שלש שנים כדי שיהא נאמן לומר חזרתי ולקחתיה בכסף, ולא בשטר זה, אלא שהחזרת לי את השטר כדי להחזיק השדה בידי ולא יהא לך ראיה על מכירה ראשונה שמכרתיה. והוצרכתי לפרש זה שלא יטעה אדם לומר שראובן שאוכל שדה שמעון וטוען לקחתיה ממך ונמצא לו שטר פסול שתועיל חזקתו כלום. אלא לדברי כולם אין חזקתו חזקה. והכי תניא בתוספתא דפרק חזקת הבתים [פ"ב ה"א]. אבל בירושלמי במסכת שבועות [פ"ו ה"ב] מצאתי דמייתי היאך פלוגתא דר' ורשב"ג המחזיק מחמת אונו ונמצאת פסולה אינה חזקה ר' ירמיה אמר כמחלוקת. שמואל א"ר ירמיה א"ר יעקב בר אחא בשם רבי אבינא דברי הכל א"ר יוסי תמן בבא בשטר ובחזקה הכא בשטר. א"ר יודן תמן בבא בשתי כיתי עדים והכא בכופר בראיותיו. פירוש ההיא פלוגתא דר' ורשב"ג בטוען שיש לו שטר וחזקה. אבל ברייתא שלא טען מתחלה שיש לו שטר. וכיון שנמצאת פסולה הוא חוזר לידון בחזקה. ולפיכך אינה חזקה. ורבי יודן מתרץ, דהתם בבא בשתי כיתי עדים. אבל ברייתא שהוא עצמו כופר בראיותיו, שמתחילה קודם ששלמה לו חזקתו היה אומר שיש לו שטר, ועכשיו כפר ואמר שאין לו שטר, והוברר הדבר בב"ד ששטר פסול היה לו. ולפיכך אין חזקתו כלום, דכיון דמהדר אזיופא ומשקר, נפשיה בשיקרא הוא דאחזיק. ובשער מ' מספר מקח וממכר נמי כך פירשה הגאון ז"ל לתוספתא זו, משום שצריך לברר ואליבא דר', ואתיא כר' ירמיה.
<h2>דף קע.</h2>
ואסיקנא בלברר קא מיפלגי. וה"ק הבא לידון כנגד המערער על שדה שבידו בשטר ובחזקה, שטוען קרקע זה קניתי ממך ועדיין השטר בידי וגם יש לי עדים שאכלתיה שני חזקה, נידון בשטר דברי ר' וכו'. ובלברר קא מיפלגי, דר' סבר אע"פ שיש עמו חזקה צריך לברר טענתו ויביא שטרו. ואע"ג דחזקה הוי ראיה בלא שטר. התם משום דלא מיזדהר איניש בשטריה ואמרינן דלא משכח ליה וסמכינן אחזקה. אבל הכא כיון שטען שיש לו שטר ממנו, כשאינו מוציאו, ודאי מזוייף הוא או פסול. והוי כחזקה שאין עמה טענה. ורשב"ג סבר הואיל ויש עמו חזקה א"צ לברר שטרו כלל. והלכה כר'. ואף ר' לא אמר אלא לברר, שצריך להביא השטר ורואין העדים, ואם יהיו בכאן העדים ואומרים מעולם לא חתמנו בשטר זה ומזוייף הוא אין חזקתו חזקה. והוי כחזקה שאין עמה טענה. אבל אם מתו העדים או הלכו להם למדינת הים לא אמרינן שיפסיד בטענתו, שהרי בירר דבריו שיש לו שטר ממנו.
ובגמרא אמרינן וכי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי בר' אבא א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל יבואו פלוני ופלוני ויעידוני א"ל ואי לא אתו לא מהימנינא והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים א"ל אנא כשמעתיך סבירא לי דאמר רבי אבא אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו א"ל והאמר רב גדל אמר רב הלכה כר' יוסי ואף ר' לא אמר אלא לברר א"ל אנא נמי לברר קאמינא. שאם אמרו הכי מוטב, ואם אמרו מעולם לא העדנו בדבר זה הוחזקת כפרן וחייב אתה לשלם. ואם הלכו למדינת הים נחזור לעיקר הדין ותשבע ותיפטר. וק"ל דהכא משמע דצריך לברר דבריו, ואם יביא העדים ויאמרו כי לא פרעו בפניהם הוחזק כפרן. והתם בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"א ע"ב] אמרינן ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ליה ולאו אדעתיה ולא הוחזק כפרן והילכתא כרבא. ויש מתרץ דהתם מיירי דא"ל "ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני", כאדם שאינו זכור בדבר מי היו העדים או אינו זכור אם פרעו בפני עדים אם לא אבל זכור הוא שפרעו, ולכך אמרינן כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ליה ולאו אדעתיה, ועדיין יכול לומר אם לא פרעתיך בפני אלו פרעתיך בפני אחרים או ביני לבינך. אבל הכא דא"ל בודאי "פרעתיך בפני פלוני ופלוני" כיון דטען בבריא צריך לברר דבריו, ואם יאמרו להד"ם הוחזק כפרן. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב, אין נראה זה הפירוק, כי בהרבה מקומות מצינו "ולאו מי אתמר עלה וכו"' שנאמר ע"ד הבירור, ואין להפריש ביניהם. ונראה תירוץ דהא מילתא, דהתם לא אמר הוו עלי סהדי, ולא רמיא עלייהו דעדים ואמרי הכי, דלאו אדעתייהו ואשתלו. אבל הכא מיירי דאמר ודאי פרעתיך, ורמיא עלייהו דסהדי. ולעולם אם איתה דהוה באנפייהו לא אשתלו. ולהכי הוחזק כפרן. אבל במאי דטעין הלוה לא אמרינן דאמר ולאו אדעתיה, דודאי כיון דהלכה כרבי דאמר צריך לברר דבריו אע"ג דטען ללא צורך התם נמי צריך לברר ולהביא עדים. ואי מכחיש ליה הוחזק כפרן. והראב"ד זלה"ה כתב, דמעולם לא מפלגינן בין דאמר פרעתיך לאמר לא פרעתיך, ולא בין היכא דאמר הוו עלי סהדי בין דלא אמר. ולעולם צריך לברר. ואי אתו ואמרי דלא פרעו בפניהם חייב לשלם הממון. דהלכה כרבי דאמר צריך לברר. וכי אמר רבא התם כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ליה ולאו אדעתיה, לאו למימרא למיפטריה לגמרי, אלא לפלוגי עליה דאביי דאמר הוחזק כפרן ואמר פרעתיך אחר כן אינו נאמן דהוחזק כפרן לאותו ממון. ואתא רבא לאפלוגי דלעולם לא הוחזק כפרן, דכיון דלא רמיא עליה להביא עדים לפרעון, דהמלוה חברו בעדים א"צ לפרעו בעדים אמר ולאו אדעתיה. ושמא עדים אחרים היו ושכח. מיהו כיון דטען שיש לו עדים והם בעיר צריך לברר דבריו, ואם יאמרו להד"ם חייב לשלם. מיהו אם אמר בתר הכי פרעתי נאמן, דלא הוחזק כפרן. ולי הכותב קשיא על הדין פירושא ההיא דאמרינן התם בפרק שבועת הדיינין [שם], ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל ולא פרעתיך מאה קבי עפצי וכו' אתא לקמיה דרבא חייביה. ודאי משמע דחייביה לאלתר. ופריך ליה רמי בר חמא והא אמרת כל מילתא וכו'. ולפירוש הראב"ד ז"ל קשיא מאי פריך ליה, הא רבא גופיה מחייב אותו כל זמן שלא יצא מב"ד ואמר חזרתי ופרעתי לאחר זמן. ושמעתי מפי רבינו ז"ל דהתם כגון שבאו עדים והעידו על הפריעה. ואילו אמרו לא פרעו מעולם בפנינו, שכיון שפרעו בפני עדים, שהרי הם לפניך, לפיכך בידוע שלא היה זכור בפני מי פרעו. שאין אדם זוכר לעולם באיזה ענין פורע חובותיו. אבל לא באו אחרים, אינו נאמן והוחזק כפרן.
<h2>דף קע:</h2>
מתניתין. מי שפרע מקצת חובו. במלוה בשטר מיירי, ואיכא למיחש פן יחזור המלוה ויתבע כל חובו. רבי יהודה אומר יחליף. ומפרש בגמרא קורעין העדים אותו שטר, וכותבין לו שטר אחר כפי חשבון הנשאר מזמן ראשון. ר' יוסי אומר יכתוב שובר. כדי שיהא כפוף לפורעו, שדואג פן יפסיד שוברו, וזה יוציא שטרו ויתבע כל חובו. כן יפה לו. למלוה שיהא הלוה בטורח שימור שוברו, דעבד לוה לאיש מלוה. ואל ירע כחו של מלוה. להחליף שטרו, כדי שיכוף לפורעו. ולא מיבעיא עדים דלא מצו להחליף השטר, דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן. אלא אפילו בי דינא דאלימי לאפקועי ממונא לא כתבי ליה שטר אחר, כדי שיכוף לפורעו. בגמרא אמרינן, אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כרבי יהודה. דאמר דעדים יכתבו מזמן הראשון. ולא כר' יוסי. דאמר כותבין שובר. אלא ב"ד מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. דבי דינא אלימי לאפקועי ממונא אבל עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן. והגאון ר' יצחק ז"ל השמיט הא דרב הונא. משמע לדבריו שאין כח לבית דין לעשות שטר מזמן ראשון. ואי קשיא לך, והלא במי שנמחק שטר חובו [קס"ח ע"א] מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין שטר מזמן ראשון. י"ל התם משום אונסא, הכא איכא תקנתא אחרינא. ויש לי לומר לא מפני שאין כח בב"ד לעשות שטר מזמן ראשון, אלא משום הכי כתבי שובר כדי שיכוף לפרעו שיהא צריך לשמרו מן העכברים.
<h2>דף קעא.</h2>
והא דאמר רב יהודה אמר רב כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת, אוקמה רב יוסף בשטר מתנה. רבה אמר בשטר [ש]אין בו אחריות. דכיון דאין בו שעבוד ואינו אלא לראיה בעלמא כותבין אפילו עשר פעמים בלא רשותו. שכיון שנתן להם רשות לכתוב, אפילו מאה כותבין. אבל בשטרי הלואה או בשטרי מקח וממכר שיש בהם אחריות אין כותבין שני שטרות. דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן. דהיאך ישתעבדו נכסיו בשטרם של אלו שעושין עכשיו מעצמם. אע"פ שהוא אומר להם, לא כל הימנו לשעבד עכשיו נכסים למפרע. ואם מפני השטר הראשון, כיון שאתה מחליפו נמחל שעבודו, והרי הוא כמי שאינו.
בגמרא אמרינן, תנו רבנן שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי מאוחר הוא וכשר. פירוש ולא חיישינן דילמא קדמו וכתבו. דבכדי לא פסלינן שטרא, כדתניא בסנהדרין [ל"ב ע"א] שטר שזמנו באחד בניסן בשמיטה, ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים על שטר זה, והלא ביום פלוני עמנו הייתם, שטר כשר ועדים כשרים, חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. ש"מ שהטוען פסלות בשטר או בעדים עליו להביא ראיה, רבינו חננאל ז"ל. וכ"כ רבינו שמואל. וגדולה מזו מצינו כיוצא בה במסכת ע"ז בפ"ק [ט' ע"ב] דההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שני יתירתא וסבור רבנן קמיה דרב נחמן למימר האי שטרא מאוחר הוא ועד דמטי זימניה לא טריף וא"ל רב נחמן ספרא דווקנא כתביה. ש"מ דאין אומרין יד בעל השטר על התחתונה לפסול השטר. אלא לעולם בחזקת כשר מעמידין אותו. ואם יש שני פנים בלשונו גובין המועט. והוא שיהא לו פנים. תדע דתנן [קס"ה ע"ב] סילעין ואינון ונמחקו אין פחות משנים. ואמאי נימא דאינון שבע דינרין קאמר ואין לו אלא שבע דינרין. אלא ש"מ שאין תולין במחק דבר שהוא סותר עיקר מה שכתוב בשטר. אבל במה שאינו סותר, ודאי כל מה שאתה יכול לתלות במחק תולה.
<h2>דף קעא:</h2>
גמרא. ומסקנא דכותבין שובר בין אפלגא בין אכולה דעבד לוה לאיש מלוה. אמר רב הונא וכו' הני מילי אפלגא. פן יחזור מלוה ויתבע כל חובו. אבל אכוליה חובו לא. דמלוה אפסיד אנפשיה שלא נזהר לשמור שטרו. ולא היא אפילו אכולה נמי כתבינן. היכא דאירכס שטרא. יאכל הלה וחדי. בתמיה. ישמח באכילת [ממון] אחרים חנם. עבד לוה לאיש מלוה. מוטב שיהא טורח ודאגת שמירת השטר מוטל על הלוה יותר מן המלוה. תנן התם. בסדר זרעים במסכת שביעית פרק בתרא [פ"י מ"ה]. שטרי חוב המוקדמין פסולין. דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין. דקנסוה רבנן דאפילו מזמן שני לא גבי, דכמלוה על פה היא. המאוחרין כשרין. בשטרי הלואה. אבל לא בשטרי מקח וממכר כדמפרש לקמן. ובשטרי הלואה נמי דוקא דכתב בו דאקנה, אבל לא כתב לו דאקנה לא, דטריף בו לקוחות שלא כדין, דכל מאי דזבין מזמן ההלואה עד זמן השטר אינו משתעבד לו מן הדין, ועכשיו טריף לה כאילו קנה קודם הלואה. אלא בדכתב בה דאקנה מיירי. אמר רב המנונא לא שנו וכו'. אי הכי שטרי הלואה וכו'. וק"ל דלרב המנונא (מהכא) תיקשי לן מתניתין שטרי חוב המאוחרין אמאי כשרין, ליחוש דילמא זימנין (דיליף) [דיזיף] מיניה בניסן וכו'. וי"ל רב המנונא מתניתין לא קשיא, דאיכא לאוקומא בדכתיב בשטרא "שטרא דין לא בזמניה כתבוהו". וכיון דכתב ביה הכי לא שנא שטרי הלואה לא שנא שטרי מקח וממכר כשרין, דליכא למיחש בהו למידי. אבל רב המנונא דקא מפליג בין שטרי הלואה לשטרי מקח וממכר, למימרא דסבירא ליה דמתניתין בדלא כתיב בשטרא "שטרא דין לאו בזמניה כתבוהו". ולדיוקיה ולטעמיה איכא למיפרך אי הכי שטרי הלואה נמי זימנין דיזיף וכו'. ומהדרינן קסבר. רב המנונא אין כותבין שובר. והאידנא דלא עבדינן הכי דהא כתבינן שטר מאוחר וכתבינן שובר. והיכי עבדינן, הא אתי לידי פסידא. א"ל. ליכא פסידא, דהא כתבי בשטרי מאוחרי "שטרא דין דכתבוהו לאו בזמניה כתבוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו". והוי דבר ידוע ששטר מאוחר היה ולא יכיל למימר השתא הוא דיזפת מינאי. אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו הכי. שטר שיש לפלוני על פלוני שהוא מזמן כך וכך שבור הוא ופרוע. ואי לא. ידעיתו זמן השטר, כתבו השובר סתם, שלא יכתב בו שום זמן אלא סכום הממון שהיה כתוב בשטר יכתב בשובר. וכתבו הכי, שטר שיש לפלוני על פלוני מסכום ממון כך וכך פרוע הוא ושבור. ויזהר המלוה שלא ילוה לו עוד מאותו סך הממון.
<h2>דף קעב.</h2>
והא דאמרינן, שטרי אקנייתא כתבו יומא דקניתו ביה. מוסכם וידוע הוא בדברי הגאונים ורבני ספרד ז"ל, שבכל שטר שיש בו קנין אם כותבין יום הקנין אין חוששין בכך להקדמה, שמשעת קנין יצא הקול ונשתעבדו הנכסים. ודמיא הא מילתא לההיא דבפרק שנים אוחזין [ב"מ ט"ז ע"ב] בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה אלא שנכתב ביומו. וכי תנן [גיטין י"ז ע"א] נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, בגיטי נשים ובשטר שאין בו קנין. אע"פ שרבינו שמואל תמה בזה על ר"ח ז"ל אין בו בית מיחוש. וכך פירוש שטרי אקנייתא בכל מקום, שטר שיש בו קנין בין של מלוה בין של מקח וממכר ומתנות. ולא שטרי מתנה בלא אחריות. והוי יודע דכי כתבי יומא דקנו כתבי דוכתא דקנו ביה, דאי כתבי דוכתא דקיימי ביה ביומא דכתיבא מיחזי כשיקרא. וכשאמרו כתובו בשילי, ואע"ג דמסירן לנו מילי בהיני, בכותבין יום הכתיבה אמרו.
כי כתביתו שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ההוא יומא. כי מאחר שיש בו קנין, מיום הקנין הוא טורף. ואי לא כתובו יומא דקיימיתו. דלא תימרו ברור לנו דמקמי יום פלוני הוה ונכתב ביה ההוא יומא, אפילו הכי לא, משום דמחזי כשקרא. אבל בשטרי דלאו אקנייתא, אפילו ידעי ההוא יומא דיזיף ביה, אין כותבין אלא מאותו יום שעומדין בו. לפי שאינו טורף אלא משעה שנכתב השטר, ואם כותבין בו עכשיו ויכתבו בו זמן ההלואה הרי הוא מוקדם. כך נראה פירוש שמועה זו. אבל רבינו שמואל ז"ל פירש בע"א, וזה לשונו, הא מילתא בשטרי מתנה שאין בו אחריות מיירי, ולא אתי למיטרף לקוחות. הילכך אמר להו אי ידעיתו ההוא יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא, כדי שלא יוכל למכרה וליתנה לאדם אחר כן [שלא כדין], שיהא הוא קודם. ואי לא, כתובו ההוא יומא דקיימיתו ביה, ודוקא שטרי אקנייתא דמתנה או דמקח וממכר שאין בו אחריות. אבל בשטרי הלואה או בשטרי מקח שיש בהם אחריות לא יכתוב אלא אותו יום שעומד בו עכשיו. דאע"ג דקנו מיניה באותו זמן שנעשה ההלואה, אין קול בדבר עד שעת כתיבה, והו"ל מוקדם ופסול. דעדים החתומים על השטר אינהו דמפקי לקלא, וכל מאי דזבין קודם כתיבת השטר שפיר זבין ואין לטרוף מהם. ואפילו נכתב ביום ונחתם בלילה, חשבינן ליה מוקדם ופסול. דלא משתעבד עד שעת חתימה. כדאמרינן בגיטין [י"ז ע"א] שהיה ר' שמעון אומר כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולים חוץ מגיטי נשים. מפרש התם טעמא. אבל בשאר שטרות כו"ע מודו דפסולין ע"כ.
ומה שהביא רבינו שמואל ז"ל מדתנן בגיטין [שם] ר' שמעון אומר וכו', אינו ראיה, דהתם לא מיירי אלא בשטרות שאין בהם קנין דומיא דגט דלא שייך ביה קנין, הילכך אין שעבוד חל אלא משעת כתיבת השטר. וגם ר"ח פירש כדפרישית, וזה לשון רבינו חננאל ז"ל, שמעינן מינה דשטרא דכתיב בההוא יומא דקנו מיניה, ובתר כמה יומי אסהידו עליה סהדי קמאי, שפיר דמי. מדקאמר אי ידעיתו וכו' כתובו ההוא יומא. ואע"ג דחתימי עליה האידנא שפיר דמי. דלא אשכחן דבעי חתימה ההוא יומא אלא בגט אשה בלבד, דתנן [שם] גבי אשה נכתב ביום ונחתם בלילה פסול. וכ"כ רבינו אלפסי ז"ל דמלוה בקנין בעדים אית ליה קול וטריף ממשעבדי, ואע"ג דלא כתבי שטרא. האי מאן דאית ליה שטרא בר מאה זוזי ואתא לבי דינא ואמר להו כתובו לי תרין בני חמשין. דאי מיתביד חד קאי אידך לא כתבינן. מאי טעמא. משום דאית ליה פסידא כדמפרש ואזיל. ואי נקיט תרין ואמר לב"ד כתובו לי חד בר מאה. דטריחא לי מילתא לנטורי תרי שטרי, לא כתבינן. כי היכי דליפגום שטרא. כלומר כשיפרע חמשין זוזי מיד נמצא שטר שביד מלוה פגום. ואי טעין הלוה שפרעו אחר כן או שפרע כולו, ואיהו אינו מודה לו אלא בחמשין, אמרינן דינא הוא דלא ליגבי אלא בשבועה. כדתנן [כתובות פ"ז ע"א] הפוגמת כתובתה לא יפרע אלא בשבועה וה"ה לכל פוגם שטרו. ואי הוי בר חמשין יגבה ממנו בלא שבועה. ואם הלוה היה רוצה לכתוב לו שני שטרות של חמשין חמשין בשעת הלואה, אם המלוה אינו רוצה לקבל הדין עמו, ואין בו משום מדת סדום. משום דניחא ליה למלוה בשובר וכתוב בשטר אחד, דכשיפרע לו מקצת, יותר יהיה זריז לפרוע הנשאר, שהוא דואג שמא יאבד ממנו שוברו שנכתב לו ויחזור המלוה ויתבע ממנו כל החוב משלם. ואם יהיה החוב בשני שטרות והחזיר לו האחד לא יהיה זריז לפורעו ואין יכול להפחידו מכלום, שהרי אין בידו שטר חוב אלא מחמשין לחודיהו. האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי וכו'. האי אחרינא הוא, כלומר חוב אחר הוא זה שהלויתי לך פעם אחרת.
כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי ואע"ג דמסר להו מילי בהיני. שצריך שיכתבו בשטר במקום פלוני כתבנו מה שראינו במקום אחר. כך כתב רבינו שמואל ז"ל. ומפרש בעל התוספות, כדי שידע לחקור אחר עידי חתימה. שאם שינה ולא יכתוב באמת המקום שנכתב [בו] לא יוכל למצוא. ולא גריס "משום דמיחזי כשיקרא" בקמייתא אלא באחריתי. וא"ד משום דמיחזי כשיקרא. ואע"ג דאמרינן בעלמא למחזי כשיקרא לא חיישינן כדאמרינן במסכת גיטין [כ"ו ע"ב]. הכא שאני דאי לא כתיבי דוכתא דקיימי ביה שיקרא הוא, ואין כל השקרים דומין זה לזה.
מתניתין. שני אחין אחד עשיר וכו'. וא"ת לימא ליה עני לעשיר השתמש בו יום אחד ואני אשכירנו יום אחר. י"ל העשיר רוצה לרחוץ בו בכל יום. וא"ת ישתמש בו חצי היום והעני ישכירנו חצי יום האחר, י"ל היינו [אם] מוצא מי שירחוץ בו ולהחם מרחץ לחצי יום, אבל אם רוצה להביא אדם במקומו ולמכור לו חלקו וירחץ עם העשיר בכל יום, ודאי יכול הוא לעשות כן. וצ"ע אם יוכל העשיר הנכנס תחת העני לומר גוד או אגוד. ונראה שאינו יכול לומר גוד, כיון דליכא אגוד. ובסוף פ"ק [י"ג ע"א] מתפרשת משנה זו יפה. ולפי שהמשנה שלמעלה מזו פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי היא אם טענה דאכל הלה וחדי ואין למחות בידו. וכן משנה שסמוך לזו דשני יוסף בן שמעון גם היא בענין דאכל הלה וחדי, שאע"פ שהלוה לא יוכל לכופו שיפרעהו לפי שיוכל לדחותו בטענותיו. שנים שהיו בעיר וכו' אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. ומפרש בגמרא [קע"ג ע"א] דס"ל לתנא דידן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ולא בעינן שיהא מכיר שניהם כיון שהוא מכיר שהוא שמו, ואפילו בשני יוסף בן שמעון. ולהכי אין מוציאין זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב, דכל חד וחד מצי מדחי ליה אצל חבירו, אא"כ יש עדים בדבר שמעידים על זה שהוא הלוה. אבל אם מתו העדים או הלכו להם למדינת הים, מכח השטר אין להוכיח מי הוא. אבל הם על אחרים מוציאים, דמה יוכל לטעון הנתבע לא לויתי ממך אלא מחברך ונפל השטר מידו ואתה מצאתו, להא ליכא למיחש, דלנפילה לא חיישינן, ולפקדון נמי ליכא למיחש, דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה.
נמצא לאחד בין שטרותיו וכו'. לקמן מפרש לה. כיצד יעשו ישלשו. כלומר כיצד יעשו אם רוצים ללוות זה מזה או מאיש אחר כדי שירצה להלוותן או לקנות קרקע. ישלשו שם אביהם. זה יכתוב יוסף בן שמעון בן יעקב, וזה יוסף בן שמעון בן נפתלי, ושוב לא יטעו בהם. ואם היו משולשין. כלומר ששמותיהם ושמות אביהם ושמות אבי אביהם שוין. יכתבו סימן. יוסף בן שמעון [ש]הוא גוץ או גיחור לוה מיוסף בן שמעון שהוא ארוך או שחור. ואם היו מסומנין. וצורותיהן שוות במראה ובקומה. יכתבו כהן, והשני ישראל. כלומר אם אחד מהם כהן והשני ישראל, יאמרו יוסף בן שמעון כהן לוה מיוסף בן שמעון ישראל. וברייתא תני, אם היו שניהם כהנים ומשולשים יכתבו דורות. כלומר עד חמשה או שבעה דורות או יותר. וא"א שיזדמן שיהיו כולם שוין לכמה דורות. והא דאמרינן ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב. אפילו לקח אחד מהם כל נכסי חבירו או שנתנם לו חבירו במתנה, לא מצי אמר ליה בעל חוב פרען ממה נפשך, ואפילו כתוב בשטר החוב שעבוד נכסים שיגבה מהם בין ברשותו בין שלא ברשותו, כדאמרינן בבכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ח ע"ב], א"ר ירמיה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו, דאמר ליה אי בדידך מסיקנא משעבדא לי מקמי דידך. אמר רב מרי ניכסי דבר איניש אינון ערבין ביה מי איכא מידי דלדידיה לא מצו תבעי ליה ולערב מצו תבעי ליה והא תנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב. וקיימא לן לא יתבע את הערב תחילה וכו'. משמע מהכא דכל היכא דלא מצי גבי מבעל חוב גופיה לא מצי גבי מנכסיו אע"ג דאתי עלייהו ממה נפשך.
<h2>דף קעב:</h2>
ההוא שטרא דנפק בבי דינא דרב הונא. והיה מחזיק בו אדם אחד שהיה טוען פלוני ופלוני הכתובים בזה השטר כתבו וחתמו ונתנו לי שהלויתיו כך וכך ממון. וכדתנן במתניתין בפרקין [קע"ה ע"ב], הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ואת שמי לא הוצרך לכתוב, שהרי מסרו לי. מינך אפילו מריש גלותא מינך אפילו משבור מלכא. פירש רבינו שמואל דרב הונא חייש לנפילה. וקשה לי א"כ מה ענין משנת אבא שאול בכאן. לעולם מההוא יומא דנפק ביה משמע. והכא נמי מההוא גברא משמע, אלא דאיכא למיחש לנפילה. אבל גבי גט ליכא למיחש למידי כיון דאמר היום גרשתיה ומהאי יומא משמע. ותו קשה לי מעיקרא נמי ליפשוט ליה ממתניתין דקתני הן מוציאין על אחרים, דלנפילה לא חיישינן. אלא ה"ק מעיקרא מינך אפילו מריש גלותא, וכיון דלא פירש לא שעבד עצמו לשום אדם בעולם, ושטרא כמאן דליתיה דמי. והדר פשט רבה ואמר, מדאמרינן גבי גיטין היום גרשתיה כשר, אלמא מההוא יומא דנפיק ביה משמע, ולא אמרינן לכולהו יומי משמע, ולאו כרות גיטא הוא. והכא נמי מההוא גברא דנפק מתותי ידיה בבי דינא משמע. וכיון דעיקר חיוביה אההיא שעתא רמא ליה, ליכא למיחש לנפילה. דהא הימניה מעיקרא למאן דנפיק מתותי ידיה.
ואמרינן בגמרא, א"ל אביי ודילמא אבא שאול וכו'. פירוש לעולם גבי גט לאו מההוא [יומא] דנפק ביה משמע, אלא מההוא יומא דמסריה לידה ודאי משמע. ואם תאמר אם כן אין זה כריתות שהרי אין מוכיח מתוכו אימתי הגיע הגט לידה. אבא שאול כרבי אלעזר ס"ל, ועידי מסירה יבואו ויעידו. ולא בעי ר' אלעזר מוכיח מתוכו, כמו שמוכח במסכת גיטין [ט' ע"ב]. הילכך גט חוב נהי דתפשוט דכשר הוא דמההוא גברא דמסריה ליה משמע, וכל אימת דמפיק ליה מוכיח הוא מתוכו דמיניה לוה ולדידיה משתעבד, מ"מ ליחוש לנפילה. ופשיט ליה רבא ממתניתין דלנפילה לא חיישינן. אפילו לנפילה דרבים ומציאה דרבים, כגון לויתי ממך מנה, שיש לחוש מאיש אחד בעולם נפל ואדם אחד בעולם מצאו. וכל שכן לנפילה דיחיד ומציאה דיחיד, כגון שטר שבידי יוסף בן שמעון שיש לו על אחד מן השוק דהיינו נפילה דחד ומציאה דחד. דהיכי איתרמי מילתא דמיוסף בן שמעון נפל ויוסף בן שמעון מצאו. הילכך לא חיישינן. כדתנן ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב. הא הם על אחרים מוציאין, דלא חיישינן לנפילה.
<h2>דף קעג.</h2>
כך הוא נוסח הגמרא אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין הם על אחרים במאי קא מיפלגי. לכו"ע מקשי, כיון דכו"ע בין לאביי בין לרבא לא חיישינן לנפילה דיחיד ומציאה דיחיד. באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי תנא דידן סבר אותיות נקנות במסירה. דלנפילה ודאי לא חיישינן. ולפקדון נמי ליכא למיחש, דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה. אלא ודאי במתנה יהב ניהליה ואותיות נקנות במסירה. ותנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה. וחיישינן שמא האחר הלוה הלואה זו ומסר לזה ולא קנה. ואי בעית אימא דכו"ע אותיות נקנות במסירה והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגי. דאפילו בשני יוסף בן שמעון קאמר תנא ברא דצריך להביא ראיה. דאי לא מייתי ראיה, אע"ג דליכא למיחש לנפילה איכא למיחש לפקדון או לדילמא שמיט לה מיניה. דאיתמר אותיות נקנות במסירה. אליבא דאביי [הוא] דקאמר. דאליבא דרבא אין אותיות נקנות במסירה כלל. וקא מיפלגי אביי ורבא הכא כשיש בעיר שני יוסף בן שמעון ומוציא אחד מהם שטר חוב על אחרים. אמר אביי צריך להביא ראיה. שהוא המלוה או שהאחר מסרו לו לשום מכר. דאי לא מייתי ראיה טעין ליה אידך נפלה מיניה או שמיט לה מיניה. ורבא אמר א"צ להביא ראיה. דלא חיישינן לנפילה, דמזהר זהיר ביה. ולפקדון נמי לא חיישינן, כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה. ולא חיישינן נמי שמא האחד הלוה הלואה זו ומכר ומסר לזה ולא קנה. אלא אמרינן האי דמוחזק ביה דידיה הוא, והוא ניהו מלוה. וראיה לדבר הא דגרסינן בפרק האשה שלום [יבמות קט"ו ע"א], מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא, אביי אמר חיישינן, רבא אמר לא חיישינן, אמר רבא מנא אמינא לה, דהנהו שטרי דנפקי בנהרדעא וכתיב בהו הכי, ננו בר חבו וחבו בר ננו, ומגבי בהו רבה בר אבוה זוזי. והא חבו בר נאני ונאני בר חבו בנהרדעא שכיחי טובא. אלמא לא חיישינן. ואביי, התם למאי ניחוש לה, אי לנפילה מזהר זהיר ביה. אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה, אותיות נקנות במסירה. אלמא לרבא לא צריך האי טעמא אלא לעולם מגבי בהו למאן דמוחזק בשטרא ואע"ג דשכיחי טובא דשמייהו כשמיה. כ(ר)י היכי דלא חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא התם נמי. דגמרא מדמי להו אהדדי. ואי קשיא לך, היכי אמר אביי הכא צריך להביא ראיה והא התם אמר גבי בלא ראיה. איכא למימר אביי לאו אותיות דשמיה כשמיה קאמר, אלא אשאר אותיות. ודקא אמרי דאתמר לומר כי היכי דפליגי אמוראי בשאר אותיות פליגי תנאי הכא. אי נמי לאו סברא דנפשיה קאמר, אלא טעמיה דרבה בר אבוה מפרש, לומר דלא פליגא עליה בהא דאמר איהו חיישינן לתרי יצחק. דהתם טעמא אחרינא אית ליה לרבה במילתא, משום דלנפילה דחד ולפקדון לא חייש. וס"ל כתנא דמתניתין דאמר שני יוסף בן שמעון במוציאין על אחרין. אבל אביי כתנא ברא ס"ל. ובפרק כל הגט [גיטין כ"ד ע"א] נמי אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים. ואביי דחי ליה מינה, אפשר משום דלא ס"ל הכי. מ"מ לפי דרכנו למדנו דאע"ג דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה אלא בכתיבה ומסירה, שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת לרבא מוציאין על אחרין, ולא חיישינן שמא מסר זה לזה ולא קנה, אלא אמרינן הוא המלוה. וכ"פ רבינו הגדול ז"ל. ושמא זה הזקיקו לרב ר' יוסף תלמידו ז"ל לומר דמהימן איניש למימר שטר מכר היה לי ואבד ואינו צריך ראיה ואפילו אליבא דרבנן דאמרי אין אותיות נקנות במסירה. ואינו כן כדמפורש בזה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] דההיא איתתא דמפקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא היא, והימנה רב נחמן, א"ל רבא כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה, א"ל לא אפילו תימא רבנן, שאני הכא דאי בעיא קלתה. אלמא לרבנן לא מהימנא למימר שלי היא. ושמעתין נמי מוכחא דקאמרינן ומר סבר אין אותיות נקנות במסירה, ואמאי אעפ"כ יהיו מוציאין שטר חוב על אחרים מתוך שיכולין לומר שטר מכר היה לי ואבד, דהא סבירא לן השתא להאי פירוקא אינו צריך להביא ראיה. ועוד נמי מוכחא הא מילתא מההיא דבפרק האשה שלום [יבמות קט"ו ע"א], דאי לאו דאותיות נקנות במסירה, חיישינן ולא מצי למימר שטר היה לי ואבד ולא לומר במתנת שכיב מרע או באגב נתתו לי. וכל שכן במקום שצריך לשטר. שלא מצינו טענה זו אלא לאחר שלש שני חזקה. וכן דעת רבינו הגדול ז"ל מפורש בהלכות בפרק הכותב.
ונראה לי, מי שנתן שדה שקנה לחבירו צריך שיקנה לו שטר המכירה הראשון בכתיבה ומסירה או אגב קרקע. ואם לא עשה כן ונמצאת שדה שלא היתה שלו של מוכר הראשון לא מצי המקבל מתנה לתבוע ממנו, דא"ל לאו בעל דברים [דידי] את שהרי לא הקנה לך השעבוד שיש לו עלי בכתיבה ומסירה. וכן נראה מן הירושלמי [גיטין פ"ה ה"ג] ראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולוי נתנה במתנה ליהודה, בא שמעון וטרפה מיהודה, [יהודה] לא אזיל ללוי, דהיא מתנה ואין שעבוד למתנה. לוי אזיל לראובן א"ל ולא מתנה יהבתיה, א"ל בעי תתן כמה וישלם לי טיבו ע"כ. ואילו יהודה אזיל לראובן לא קתני. שאע"פ שלוי נתן לו במתנה גוף הקרקע, כיון שלא הקנה לו שטר המכר בכתיבה ומסירה לא מצי תבע מראובן, דא"ל לאו בעל דברים דידי את. ורבינו שמואל ז"ל כתב, מדחזינן דאביי ורבא פליגי אליבא דמ"ד אותיות נקנות במסירה ש"מ דהכי הילכתא. והתם נמי בפרק המוכר את הספינה [לעיל ע"ז ע"א] גריס הרב ז"ל אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה. ורב אשי מסייע ליה משום דאותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקניין. וודאי אין כתיבה חשיבא כלל, ועיקר הדבר מסירה.
והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל כתב, דגרסינן התם הלכתא אין אותיות נקנות במסירה. ולק"מ דרבא ה"ק אותיות נקנות במסירה, כלומר אותיות נקנות במסירה חשובה, כגון אגב קרקע. וה"ק אותיות נקנות במסירה, כגון שהקנה אגב קרקע או במתנת ש"מ. ולא שהמסירה צריכה, דאגב קרקע אינו צריך מסירה, א"נ במתנת שכ"מ אפילו מסירה נמי לא צריכה. אלא משום דאפליגו בה אביי ורבא [על הקנאה שטען זה ואמר אגב קרקע הקנה אותם לי. אביי סבר צריך להביא ראיה על המסירה היאך היתה ואז נדע אם היתה ההקנאה כראוי]. ורבא סבר א"צ להביא ראיה אחרת, כי המסירה היא העדות להקנאה. נמצאו האותיות הללו במסירה הן נקנות, שאין לו ראיה אלא מסירת השטר. והכי קאמר אותיות הנקנות במסירה, שאין לו ראיה כי אם המסירה לבדה, וטוען כי אגב קרקעות הקנו לו או במתנת שכיב מרע. אביי אמר צריך להביא ראיה. דחייש לפקדון. דהא בכל אדם מיירי ולאו שמיה כשמיה, או דילמא שמיט ליה מיניה. ורבא אמר א"צ להביא ראיה. דכיון דשטר יוצא מתחת ידו נאמן לומר הקנה אותן לי בכל דיני הקנאה. וכי היכי דפליגי אביי ורבא באותיות הנקנות אגב קרקע אם צריך להביא ראיה, ה"נ פליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא. דס"ל אותיות נקנות במסירה לחודה ופליגי אם צריך להביא ראיה. והא כדאיתא והא כדאיתא. דמתניתין ליכא למימר דמסירה אגב קרקע איכא, דהא טוען כי שלו היה ובשמו נכתב והלה טוען לאחר כתבתיה ולא היה שלך ומסרה לך ולא קנית. ויכול לטעון שטר אמנה, כיון דאינה ביד בעל השטר. ואמרינן דקנה. דאפילו יהיה כדבריו, דלאחר כתבה, כיון דליכא למיחש לפקדון ולא לנפילה, ודאי מסריה ניהליה במתנה. ואפילו לא עבד לה כי אם מסירה לחודה קני. ולהכי הם על אחרים מוציאין. והא דאמרינן התם ביבמות [קט"ו ע"א] מאי אמרת דילמא מסר לה אותיות נקנות במסירה לחודה ומודה לה רבא, לרווחא דמילתא הוא דתריץ הכי, דלעולם למסירה לא חיישינן.
פיסקא. נמצא לאחד בין שטרותיו. וקס"ד השתא באדם שיש לו שני שטרות של חוב על אלו שני יוסף בן שמעון. וקאמר שאם נמצא בין שטרותיו של זה המלוה שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועין, דאין אנו יודעין על איזה מהם נכתב ונחתם השובר. ומקשינן טעמא דנמצא. זה השובר. הא לא נמצא מצי מפיק. שטרי חובותיו עליהם. והא אנן תנן ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב. דכל חד וחד מצי מדחי ליה. ומתרץ ר' ירמיה בגמרא במשולשין. אלו השטרות שיש לו עליהם, וכל אחד מהם ידוע מי הוא דחייב. ומקשי ולחזי תברא בשמא דמאן. ומשני במשולשין בגט ואין משולשין בשובר. ומוקמינן לה בסוף שנים אוחזין [ב"מ כ' ע"א] כגון שנמצא בין שטרות קרועים, דהא קי"ל סמפון היוצא מתחת ידי המלוה אינו כלום, כדאיתא התם. וההיא אוקימתא אליבא דר' ירמיה. אבל לא אליבא דאביי, דהא איהו מוקי לה בסימפון היוצא מתחת ידי לוה. אמר אביי ה"ק נמצא לאחד שובר בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות של שני יוסף בן שמעון עליו פרועין. דידן על התחתונה. דלכל חד וחד מאלו שני יוסף בן שמעון המלוין מפיק ליה האי תברא. וכתב רבינו שמואל ז"ל ומיהו נראה בעיני שאם שניהם באים בכח הרשאה זה מזה על הלוה יכול לגבות אחד מן השטרות מן הלוה, שהרי הוא מודה בעל כרחו בשני השטרות. אלא שפרע אחד מהם. ומיהו אי טעין לשניהם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניכם, נראה בעיני דטענתא מעלייתא היא. אבל היכא דמודה באחד מהם יכולים לגבותו ממנו בהרשאה שיכתבו זה לזה. תנא אם היו משולשין וכהנים יכתבו דורות. מרובעין, יצחק בן אברהם בן משה בן יצחק, יצחק בן אברהם בן משה בן אברהם, דכולי האי לא יהיו שמות אבותיהם שוין.
האומר לבנו. מצוה מחמת מיתה. שטר שיש ביד[י] פרוע הוא ואיני יודע איזהו. והלוה האמינני ולא החזרתי לו שטרו, ואיני רוצה ליענש. שטרות כולן פרועין. נמצא ללוה אחד שם. בבית המת, שני שטרות. הקטן אינו פרוע. דשטר בין שטרותיו קאמר, דמשמע אחד ולא שנים. חוב לך בידי. דמשמע כל שאתה חייב לי ואפילו כתוב החוב בהלואות דקות בשטרות הרבה. וה"ה שטרות לך בידי פרועות, כיון דשטרות הוא לשון כלל בין לשנים בין לרבים, כל שטרות שיש (לי) [לו] בידו פרועות. כמו שאנו מכניסין במשמעות חוב כל חובות שבעולם. יד בעל השטר על התחתונה. והמוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו לוקח. ומילתיה דרבא דלעיל נמי משום האי טעמא הוא דיד בעל השטר על התחתונה דהיינו מלוה. הילכך חוב לך בידי פרוע כל השטרות שיש לו עליו פרועין.
מתניתין. לא יפרע מן הערב. תחלה עד שיתבע את הלוה לדין ויחייבוהו ב"ד. ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב. הכי מפרש לה במסקנא דגמרא. ואם א"ל ע"מ שאפרע. לקמן מפרש לה. הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים. והיה בעלה מגרשה. וצריך הערב לפרעה כתובתה משלו. ידירנה הנאה. על דעת רבים שאין לו הפרה, שלא יוכל להחזירה. דחיישינן שמא דעתו לגרשה ולהחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתיפרע מן הערב, וקינוניא בעלמא הוא דעבדי בעל ואשתו על נכסיו של ערב. והאי ערב ערב קבלן הוא, דהא אמרינן לקמן ערב דכתובה לא משתעבד. אי נמי בערב לכתובת בנו.
<h2>דף קעג:</h2>
גמרא. מאי טעמא. לא יפרע מן הערב. דקס"ד השתא לא יפרע כלל, ולא מהני ערבות אלא להכי שאם מת לוה או ברח אז יפרע מן הערב, אך אם הלוה בפנינו בשעה שתובע מלוה את חובו כיון שהעמידו ערב ללוה בפניו פטור. גברא אשלמת לי. הפקדתני הלוה ע"מ שאם ימות או יברח שאפרעך אני, והריני מחזירו לך ותבעהו בדין, ואני פטור. דלא יהבי טעמא למילתייהו. שגם זה דבר שאינו הגון הוא. לא יתבע ערב תחלה. לא יהא נפרע מן הערב עד שישבע הלה בב"ד שאין לו כלום. ואם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב. לא שנו אלא שאין נכסים ללוה. כלומר שאין לו נכסים ידועים. דהיכא דלא אמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה לא יפרע מן הערב תחלה עד שיכוף הלוה וידין עמו וישביענו בבית דין בנקיטת חפץ שאין לו נכסים ואח"כ יגבה מן הערב. ובזמן שאמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה שלא יחזור ויחפש אחר ממון הלוה ולא ידון עמו וישביענו. אלא כיון שלא מצא ממון ידוע ללוה יפרע מן הערב. אבל אם יש לו נכסים ידועים, אפילו א"ל ע"מ, לא יפרע מן הערב כי אם מן הלוה, כיון שיש לו נכסים ידועים. והא מדקתני סיפא רשב"ג אומר מכלל דת"ק סבר ל"ש הכי ול"ש הכי. דודאי רשב"ג נכסים ידועים קאמר, דאי בנכסים שאינם ידועים קאמר דלא מהני ע"מ כלל לרשב"ג א"כ לא אמר בהאי לישנא, אלא בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב. דלא שני ליה בין אמר ע"מ ללא אמר ע"מ, אמאי [קאמר] אם יש לו נכסים, דהא בדידיה קיימינן דיש לו נכסים שאינן ידועין, וקאמר דיפרע מן הערב, ואתא איהו לאפלוגי ואמר לא יפרע. וודאי כיון דאמר בהאי לישנא משמע דת"ק בשני ענינים איירי בין שיש לו נכסים ידועים בין שאין לו, דיפרע מן הערב בעל מנת. וקאמר רשב"ג אם יש לו נכסים, בהא ודאי פליגנא עלך דלא יפרע מן הערב אפילו בעל מנת. ומשני חסורי מחסרא והכי קתני המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב. תחילה אפילו אין לו נכסים ידועים דהיינו קרקעות עד שישביע הלוה בבית דין בנקיטת חפץ שאין בידו לפרעו.
בד"א בשאין נכסים ללוה אבל יש לו נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. פירוש יש לו נכסים ידועים לא יתבע מן הערב תחלה אע"פ שא"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה. אלא תובעו ללוה בדין כדין מי שאין לו ערב, וכותבין אדרכתא על נכסיו של לוה, ומורידין אותו לתוכם. ואם אין לו נכסים ידועים (ו)מיד יתבע הערב. אבל אם לא א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה, אפילו לא היו לו נכסים ידועים תובעו ללוה בדין, ואם אינו כאן מודיעין אותו ומאריכין עליו בדין, כדמפורש בפרק הגוזל [ב"ק קי"ב ע"א]. ואם אינו פורע נכנס לביתו של ערב. וכן אם אין לו נכסים והוא במדינת הים שאי אפשר להודיעו, גובה מן הערב. וה"ה אם הוא גברא אלמא ולא ציית דינא וא"א להוריד לנכסיו שגובה מן הערב. וי"א אפילו מת ויש לו נכסים אלא שיתומיו קטנים שגובה מן הערב ולא ימתין עד שיגדלו. ולא מסתברא, דאטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל כדאמרינן בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"ב]. ולפי דברי הגאונים ז"ל שאמרו משביעין את הלוה שאין לו כלום לפרעו אינו גובה מן הערב סתם עד שישביעוהו ללוה שאין לו כלום לפרעו. וכ"פ רבינו יצחק בר' ראובן אל ברגלוני ז"ל ומיהו אם הלך למדה"י ואין לו נכסים כאן, אין ממתינים אותו לעולם. וזהו גמרו של דבר, נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה כאילו אמר ע"מ שאפרע מן הנכסים אם ארצה. ואעפ"כ מודיעין אותו, כדפריש בפרק הגוזל. ולפיכך אע"פ שאמר ע"מ שאפרע ממי שארצה תחילה גובה מן הנכסים אם מצא, שהם ערבים לו יותר מזה. לא מצא נכסים גובה מזה. ומיהו אם אמר בפירוש ע"מ שאפרע ממי שארצה תחילה ה"ז גובה ממי שירצה.
וקבלן אפילו יש לו נכסים ידועים ללוה יפרע מן הקבלן. יש לפרשה בשאמר לו על מנת שאפרע מי שארצה, אבל לא אמר ע"מ שאפרע וכו' אם יש לו נכסים ללוה לא יפרע מן הערב אא"כ לא הוחזקו נכסים ללוה. ואין בקבלן אלא מדרגה אחת על ערב בכל דינו. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש, דלעולם יפרע מן הקבלן תחילה. ואע"ג דלא א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה, אלא תן לו ואני נותן, [הוא] במקום הלוה לכל דבר. ורשב"ג אומר אם יש לו נכסים ידועים בין כך ובין כך. אפילו (מן ה)קבלן לא יפרע מן הקבלן, דלעולם לא מהני ליה תנאה לא על מנת ולא לשון קבלנות, כיון שיש ללוה נכסים ידועים. ולית הילכתא כרשב"ג בהא, כדאמרינן בכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב. פירוש קבלן, דבקבלן הלכה כרבנן, דאפילו יש לו נכסים ידועים ללוה יפרע מן הקבלן.
וחמש מדות בערבות. א) המלוה ע"י ערב ולא אתני ממי שארצה, [אפרע], תובע הלוה תחילה וכופהו בב"ד, בין יש לו נכסים ידועים ללוה בין אין לו. ואם לא יכול לכופו ללוה, דלא ציית דינא, נכנס לביתו של ערב. ב) ואי אתני ממי שארצה [אפרע] תחלה, ואין קרקעות ללוה, יפרע מן הערב תחילה, דברצון המלוה תליא מילתא. ג) ואם יש לו נכסים ללוה, אפילו אתני נפרע מן הלוה תחילה. ד) קבלן, דהיינו תן לו ואני נותן [לך], בין יש לו בין אין לו, נפרע מן הערב תחילה. ה) הנושא והנותן ביד, נפרע מן הערב ולא מן הלוה, שאין למלוה על הלוה כלום. ואם אין לו במה ליפרע מן הערב, חוזר ליפרע מן הלוה, מדרבי נתן [שאמר] מנין לנושה בחבירו מנה וכו' דקיי"ל כותיה בבע"ח דעלמא וכל שכן הכא. וכולהו ערבים בעו קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות. וקבלן היינו תן לו ואני נותן לך. וקנין בכלי של קונה, וכגון דנקיט ביה שלש על שלש, דבציר מהכי לא מהני אם אינו כלי. ואין חלוק [בין בגד] לעור ומפץ ושק, כדאמרינן בשנים אוחזין [ב"מ ז' ע"א] אם יש בו שלש על שלש. כל זה לשון רבינו יעקב ז"ל.
וי"מ דהא דאמרינן בד"א בשאין נכסים ללוה ארישא קאי, כלומר הא דאמרינן דהיכא דלא א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה (לו) [לא] יתבע ערב תחילה, דאלמא לאחר שתובע את הלוה אם אינו נותן לו כלום יחזור ויתבע את הערב, בד"א בשאין נכסים ללוה אבל אם יש נכסים ללוה לא יתבע את הערב כלל, ואפילו לאחר שיתבע את הלוה. לפי שאם לא נתן לו הלוה כלום הרי יש לו נכסים ליפרע מהם. ולעולם הני מילי היכא דלא א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה. אבל אם א"ל ע"מ יתבע ערב תחילה. ואע"פ שיש לו נכסים ידועים ללוה יפרע מן הערב. דכיון דאתני אתני. כדקיימא לן [ב"מ נ"א ע"א] כל תנאי שבממון תנאו קיים. וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה ולא א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הקבלן. ורשב"ג אומר אחד זה ואחד זה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מהם. אם לא א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה. דאם א"ל הכי, כיון דאתני אתני. ואין פירוש זה נכון. דהא מימרא דר' יוחנן אפיסקא דסיפא דמתניתין קאי ולא ארישא. ומה שאמר דכל דבר שבממון תנאו קיים, יש לנו לומר שלא עלה על דעת המלוה להתנות כך אלא שאם אין נכסים ידועים ללוה שלא יטרח להביאו לפני ב"ד ולהשביעו. אבל אם יש לו נכסים ידועים לא עלה על דעתו לומר שיניח נכסי הלוה ויפרע מנכסי הערב.
<h2>דף קעד.</h2>
עפח"ן סימן. קפח"ן סימן. אמר רב הונא הלוהו ואני ערב וכו'. כתב הגאון ר' יצחק ז"ל מסתברא הלכתא כרבא דכולן לשון ערבות חוץ מתן לו ואני נותן. אבל כל קפח"ן דרב הונא לשון ערבות הן, דמשמע [א]דרב הונא פליגי. וזה דבר פלא, דהא רבא ורב חסדא ור' יצחק לא קיימי כלל אתרתי דאיבעיא להו. ובספרי ספרד ובספרים של ישיבה כתוב בהדיא "כולן לשון ערבות הן חוץ מתן לו ואני קבלן". לפיכך נראה לפסוק כדפסקו קמאי רבינו שרירא ורבנו האיי ז"ל, דהלכתא כרב הונא. וכ"פ רב אחא משבחא ז"ל בשאלתא דויגש אליו כרב הונא, וקא פרשי רבוותא דלעולם ל"פ רב חסדא ורבא אדרב הונא. אלא ה"ק רב חסדא כולן לשון קבלנות הן, הני תרתי דאיבעיא להו חוץ מהלוהו ואני ערב וכל עפח"ן דרב הונא. דרב (הונא) [חסדא] בחד לישנא מעליא סגי, והלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב, בכל חד וחד איכא חד לישנא דקבלנות. אבל הלוהו ואני ערב תרוייהו לישני דערבות הם. וכל עפח"ן דרב הונא דכותיה. וקמא נקט וכולהו גרירי בתריה, דכל פח"ן לאו לישנא דערבות הוא ולא לישנא דקבלנות, אלא עם לשון ערבות ערבות ועם לשון קבלנות קבלנות. ורבא אמר כולן לשון ערבות הן. כל הני תרתי דאיבעיא לן, חוץ מתן לו ואני קבלן וכל קפח"ן דרב הונא. דרבא תרוייהו לישני מעלייתא בעי, שלא יהיה באחד מהם לשון ערבות, דכולהו עם תן לו לשון קבלנות הם. אבל הלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב, כיון שיש באחד מן הלשונות לשון ערבות הוו ערבות. והלכה בעפח"ן וקפח"ן כרב הונא, והלכה כרבא בהני תרתי. ואיכא קבלן דלא מצי מלוה למיגבא מלוה כלל אלא מן הקבלן. כגון שנשא ונתן ביד, דלגמרי פטור הלוה, שהקבלן הוא החייב לגמרי. ואע"ג דמיפטר לוה, לא מיפטר לגמרי, דאם אין לו נכסים לקבלן גובה מן הלוה מדר' נתן, כדכתבינן לעיל.
ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה. וזה הדיין הורידו לנכסי הלוה ועשה לו שומא מהם ואכל הפירות. בא רב חנן בר רבא וסלקיה. שזו השומא שעשה לו לאו כלום היא מאחר שלא תבע הלוה תחלה. ואם אכל הפירות יחזירם ללוה. ואע"פ שאח"כ יתבע הלוה בב"ד ולא יפרענו מעות, שאין לו מעות. ויאמר הלוה לב"ד תנו לו מקרקעותי(ו), ועשה לו שומא, אעפ"כ השומא שעשה לו הדיין קודם שיתבענו ללוה לאו כלום היא, ואם אכל ממנו פירות מחמת אותה השומא יחזירם ללוה, כי שלא כדין נעשית אותה השומא.
ההוא ערבא דיתמי דפרעיה לבע"ח למקמי דלודעינהו ליתמי. כתב רבינו ז"ל נ"ל דה"ק רב פפא, פריעת בע"ח מצוה היא, והך מצוה רמיא אערב. וכיון דיתמי קטנים פטורין השתא מכל מצות, והאי קדם ופרע, רצה הוא לזכות במצוה, ולא משלמי לעולם כאילו תבעם ליתומים. דודאי על דעת ליטול מהם עשה כן, וכשיגדלו גובה מהם. ודמיא הא מילתא למעשה דקטינא דאביי [כתובות צ"א ע"א] דאמר הנך קמאי מצוה קא עבדי ואי אמר דמי קטינא סלוקי סלקוה. הכא נמי אי פרע אדעתא למשקל מיתמי, כגון דאודעינהו, שליחותא דאבוהון עבד. וכי לא אודעינהו מצוה דרמיא עליה ולא רמיא איתמי מהשתא עבד, הילכך פטורין לעולם ואע"פ שהיתה מלוה בשטר. ורב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה, משום דלית ליה פריעת בע"ח מצוה, אלא שעבודא דאורייתא ס"ל. וליכא למימר משום [דלא ס"ל] טעמא דרב פפא (נמי), דהא טעמא רבה הוא [דיתומים לאו בני מעבד מצוה נינהו]. ועוד דאמרינן בכתובות [פ"ו ע"א] לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה וכו'. אלמא לרב הונא לית ליה, ואותבינן עליה דרב פפא מהא דתניא בתוספתא [פי"א ה"ח] ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה. פירשו ראשונים דהאי אינו גובה ודאי מן היתומים קאמר. וקתני ואם כתוב בו התקבלתי, כלומר שכתב בעל חוב לערב התקבלתי ממך גובה. וכן שנויה בתוספתא [שם]. אלמא אע"ג דקדים ופרעיה כיון דמנפשיה פרעיה ולאו צררי אתפסיה גובה. ופריק להכי טרח ערב וכתיב ליה בעל חוב התקבלתי למיתבעינהו ליתמי. וכיון דאדעתא דידהו פרע, כי גדלי משלמי. וסליקא שמעתא שפיר. אבל מה שכתב רבינו ז"ל לרב הונא דסבר מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, אינו מחוור, שלא נאמר אלא [בגדולים] כשירשו מטלטלין, ולא שכופין אותן. והכי מוכח במסכת גיטין [מ"ט ע"ב]. והכי נמי משמע בשלהי פרק מי שמת [לעיל קנ"ז ע"א] שלא נאמר אלא כשירשו ואין חייבין לפרוע מן הדין, דאע"ג דליכא שעבודא איכא מצוה ואין כופין ע"כ. אבל הרב ר' אברהם אב בית דין והראב"ד ז"ל פירשו שמועה זו ביתומים גדולים. ופירשו מקמי דלודעינהו ליתמי, דאי אודעינהו ולא רצו לפרוע ופרע הערב, מפני כן היה הערב נפרע מהם. דכמו ששעבוד המלוה על הלוה כך שעבוד הערב עליו, וכמאן דכתיב שעבודא בשטר דמי, שהרי נפרע הוא מנכסים משועבדים. ודוקא כשהערב פורע כהלכה, דהיינו אחר שתבע המלוה את הלוה. אבל אם קדם לפרעו אין לו דיני ערב, ואינו נפרע מנכסים משועבדים, ואין לו שעבוד על הלוה מתורת שטר אלא מתורת מלוה על פה. ולכך דן רב פפא פריעת בעל חוב מצוה, דקסבר רב פפא שעבודא לאו דאורייתא ומדינא אין היתומים חייבים לפרוע. מיהו היכא דאיכא שטרא תקינו משום נעילת דלת, אבל בעל פה לא. וא"ת והלא רב פפא עצמו פסק לקמן [קע"ו ע"א] מלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת. י"ל ה"מ בטירפא דמלוה, אבל בטירפא דערב ודאי במלוה בשטר מתקנינן שיגבה מן היורשין, אבל לא במלוה על פה. דלא תקינו אלא במילתא דשכיחא, ולא שכיח ערבות במלוה על פה. כל שכן הכא דאיהו דאפסיד אנפשיה דפרע מקמי דאודעינהו ליתמי. ופירוש יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, במקום זה. והראב"ד ז"ל תיקן ופירש פריעת הלוה לבעל חוב מצוה על הלוה, אבל לא שעבוד על נכסיו, דשעבודא לאו דאורייתא. וכדכתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו', וטעם מצוה זו שעליו מפני שלוה ממנו, ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, שלא לוו הם. ותקנתא נמי ליכא לתקוני כמו שאנו מתקנים במלוה על פה דעלמא, משום דערבות במלוה על פה לא שכיחא כדפרישית. רב הונא אמר אימר צררי אתפסיה. ואין לומר שיפרע בשבועה כמו שאנו אומרים בשבועת טרפא ממשעבדי, דחיישינן לצררי ובשבועה נפרע. שאין שבועה מועילה להוציא מידי חששא דצררי אלא במאן דאית ליה שטרא, אבל לא במלוה על פה.
<h2>דף קעד:</h2>
איכא בינייהו בשחייב מודה. דלרב הונא נפרע הערב מן היתומים ואע"פ שהיא מלוה על פה. דקסבר רב הונא שעבודא דאורייתא. אי נמי משום נעילת דלת. והגאונים ז"ל הוסיפו שאם מת בתוך זמן. והא דגרסינן בערכין [כ"ב ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם אמר תנו נזקקין. ה"ה לחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה. וסוגיא דערכין בההיא דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם מ"ט פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר משום צררי, ביתומים קטנים היא דלרב פפא אפילו במלוה בשטר אין נזקקין לנכסיהם, דשעבודא לאו דאורייתא ופריעה דיורשין לבע"ח אינה אלא מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כיון דקטנים הם. ורב הונא סבר אי לאו משום צררי, כגון בחייב מודה, היתומים פורעין אע"פ שהם קטנים, בודאי נראה דרב הונא סבר שעבודא דאורייתא. ובגמרא פריך מיתיבי ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה ואם כתוב בו התקבלתי גובה. בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע. ניחא דמוקמינן לה בשחייב מודה, ובלא התקבלתי אינו גובה, דמי יימר שפרע הערב את המלוה, ואע"פ ששטר חוב יוצא מתחת ידו דילמא אפקדיה מלוה גביה. וכל כי היאך חששא יש לנו לחוש לפי שאין דרך הערב לפרוע תחילה. אבל אם כתב המלוה לערב התקבלתי כך וכך גובה הערב. ולאו דוקא כתב כן התקבלתי אלא ה"ה אם המלוה כאן ואומר נפרעתי. שאין לומר מן הלוה נפרע, שהרי מודה הלוה שלא פרע. אלא לרב פפא קשיא, היכי משכחת לה דגובה מן היתומים אע"פ שהם גדולים. והא איכא למימר דילמא לא אודעיה ערב לאב, והויא לה מלוה על פה. ופרקינן להכי טרח וכתב ליה התקבלתי. פירוש כיון דכתב ליה מלוה התקבלתי הרי נתן כל זכותו לערב וכחו שיש לו בשטר, והו"ל חיוב היתומים לערב כמלוה בשטר. והשתא דפרקינן הכי לרב הונא בריה דרב יהושע נמי אין אנו צריכים לאוקומא בחייב מודה. דכיון דכתב ליה התקבלתי הויא לה מלוה בשטר, ושקיל ערב בשבועה. וא"ת לפירוש זה דמפרש דהשתא לא אודעינהו חיוב היתומים לערב הוא כמלוה על פה, תיפוק לי משום דטעני יתמי דנפרע. דהא אילו הוה אבוהון קיים הוה טעין במלוה על פה פרעתי. יש לומר דהכא ליכא למימר דפרעיה אבוהון, שהרי בעודו קיים היתה מלוה בשטר, דלאחר מותו הוא שפרע את המלוה מקמי דלודעינהו. ורשב"מ ז"ל פירש שמועתנו ביתומים קטנים. ואתי שפיר מאי דאמר רב פפא פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, לפי שהם קטנים. ואפילו במלוה בשטר. וכן לרב הונא בריה דרב יהושע אפילו בשטר חיישינן לצררי, ואין שבועה מועלת, דיתומים קטנים לאו בני קבולי שבועה נינהו. ומקמי דלודעינהו לאו דוקא, אלא מעשה שהיה כך היה.
והחכם ר' שלמה בר' אברהם מן ההר פירש, דאי אודעינהו ומפני שלא רצו היתומים לפרוע פרע איהו לא היינו חוששים לצררי לערב אלא למלוה. אבל הכא משום דפרע מקמי דלודעינהו ליתמי, רגלים לדבר דצררי אתפסיה, כיון שמיהר והקדים לפרעם. וכן פירש רבינו משה ז"ל [מלוה פכ"ו ה"ו] גבי ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמי דנתבעיה ליתמי, דאי תבעינהו ולא רצו לפרוע ואחר כך פרע הערב, נפרע מהם, שאין לחוש גבי ערב אלא מפני שהקדים ופרע. ולא ידענו בההוא תירוץ אחר. ועל דרך סברא זו קבלנו מפי רבינו בערב כשהיתומים קטנים והמלוה תובע את הערב ונפרע ממנו בשבועה, שהערב נפרע מן היתומים לכי גדלי בלא שבועה. דליכא למיחש דילמא צררי אתפסיה לוה לערב, דאין דרך להתפיס צררי לערב. ואין אנו חוששין לצררי גבי ערב אלא כשפורע בלא הודעת היתומים. ולצררי דמלוה אין לחוש, שהרי נשבע לערב. אבל כשהיתומים קטנים אין הערב נפרע מהם, כיון שהמלוה לא היה ראוי ליפרע מהם. וסוגיא זו וסוגיא דערכין שתיהן ביתומים קטנים. ואין חידוש בזו שאין בזו. ואין להקשות הא אפליגו בה חדא זימנא, דבההיא דאין נזקקין לנכסי יתומים וכו' אפליגו תחלה. וכשבא מעשה לידם נחלקו עליו ופסקו כרב הונא. מיתיבי ערב וכו' ואם כתוב בו התקבלתי. פירוש אם כתב הלוה לערב התקבלתי ממך מנה, כלומר פרעת במקומי ואני מתחייב לך, גובה. בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע ניחא, שאין לחוש לצררי, דהא לוה מודה. אלא לרב פפא. הא יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ומפרקינן להכי טרח וכתב ליה התקבלתי. דהו"ל כאילו מצוה לפרעו. וכאומר תנו, דאמרינן [ערכין שם] גבי אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נותנין. וממאי דאמר רב הונא בריה דרב יהושע ביתומים קטנים דהיכא דליכא למיחש לצררי נפרעין מהן והלכתא כותיה שמעינן מינה דשעבודא (לאו) דאורייתא. דאי לאו דאורייתא הרי יתומים קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו. והפוסקים שעבודא לאו דאורייתא, מתרצים דאלמוה רבנן לשעבודיה דבע"ח להפרע מיתומים קטנים.
פיסקא. כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובה. גרסינן במסכת ערכין [כ"ג ע"א], ההוא גברא וכו' שלחה רב יוסף קמיה דרב פפא ערב תנן הקדש תנן לוקח מהו, ואסיקנא דתנן תנן דלא תנן לא תנן. בגמרא אמרינן משה בר עצראי ערבא דכתובה דכלתיה הוה רב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא אמר אביי ליכא דליזיל וליסביה עצה לרב הונא ליגרשה לדביתהו ותיזיל ותגבה כתובתה מאבוה והדר ליהדרה א"ל רבא והא ידירנה הנאה תנן א"ל אטו כל דמגרש בי דינא מגרש לסוף איגלאי מילתא דכהן הוה. איכא דמוכח מהכא דאי גרשה לדביתהו וברח או איניש אלמא הוא ואין ב"ד יכולין לכופו לא מדרינן לאשה. והיינו דאמר הכא אטו כל דמגרש בי דינא מגרש. והא ליתא, דה"ק אטו כל דמגרש וכו' כלומר כל מאן דפרע בי דינא פרע דלימרו ליה שידירנה הנאה.
ואי אית ליה נכסי משתעבד. פירוש בשעת הערבות. ואי לא לא משתעבד. דלא גמר ומשעבד נפשיה בההיא שעתא. והלכתא. בין ערב דבע"ח וקבלן דכתובה בין דאית ליה ניכסי בין דלית ליה ניכסי משתעבד. דבבעל חוב דליכא מצוה, ודאי לא בכדי מקבל נפשיה בערבות. וקבלנות דכתובה, אע"ג דאיכא מצוה, כיון דמקבל נפשיה בקבלנות שעבודי משעבד נפשיה. אבל ערב דכתובה אע"ג דאית ליה לא משתעבד משום דמצוה הוא דקעביד ולאו מידי חסריה. וה"ה למי שנעשה ערב לחתן בשליחות האשה או בשליחות אביה להביא נדוניא לבעל. דהא לאו מידי חסריה, שהרי לא בא לעולם זה הממון לידו. ואי ערב דכתובה דבריה הוא, משתעבד. דאבא לגבי ברא שעבודי שעבד נפשיה.
אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על נכסי הקדש. פירוש בשהקדיש כשהוא בריא ואחר כך כשהוא שכיב מרע בשעת צואה אמר מנה לפלוני בידי. אבל אי אקדיש כשהוא שכיב מרע, בעיא ולא איפשיטא [קמ"ח ע"ב], שמא אם עמד חוזר. וקיי"ל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו. וכיון שחוזר הודאתו הודאה, אפילו בהדיוט דליכא חזקה. ודוקא דאמר כשהוא שכיב מרע, לפי שאין אדם חוטא ולא לו. אבל בריא חיישינן. והכי איתא בערכין [כ"ג ע"א]. וה"מ היכא דאיכא בידא דבע"ח שטרא דמקויים וכו'. וקשיא להו אי במקויים למה לי הודאה אפילו בהדיוט. והשיב הרב אב בית דין ז"ל דאי לאו דאודי הוא אע"ג דמקויים שטריה הוה ליה בא ליפרע מנכסים משועבדים, ולא יפרע אלא בשבועה. והשתא דקיימיה איהו שקיל בלא שבועה. כך הוא נוסח הגמרא, אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על נכסי הקדש א"ל רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא אמר תנו נותנין והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא אידי ואידי דנקיט שטרא ול"ק הא במקויים הא בשאינו מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה. פירוש הא דרב הונא בשטר מקויים, ומהניא נאמנותו לפי שהיה צריך שבועה משום חששת צררי. וכי אמר מנה לפלוני בידי נאמן, דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ולהשבעה אין לחוש כיון דנקיט שטר מקויים בידיה. ומה שכתב הרב ז"ל דבהא דרב הונא נמי כשהקדיש כל נכסיו אי הוי בידיה שטרא ולא מקויים אמר תנו נותנין, יפה אמר. דאע"ג דאמרינן בעלמא [שבועות מ"ב ע"ב] מה לי משעבדי לגבוה מה לי משעבדי להדיוט, הכא דמודה ואמר דשטר זה אמת הוא ויכול לקיימו בחותמיו, ואין אדם משטה בשעת מיתה, ואינו עושה קנוניא על נכסי הקדש לפי שאין אדם חוטא ולא לו, וכי קאמר תנו נותנין דקיימיה לשטריה. תדע דהא כי איכא בידיה שטר מקויים לא גבי מהקדש אלא בשבועה. והשתא דאמר תנו קיימיה לגמרי ושקיל בלא שבועה, משא"כ בשאר לקוחות, משום שאין אדם עושה קנוניא על נכסי הקדש כלל. וחד טעמא הוא. אבל תמיהני על מה שכתב וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין, והא מלוה על פה היא ואינה גובה מן המשועבדין. ונראה שכך הוא אומר, דאע"ג דלא נקיט שטרא בידיה, אלא שכיב מרע הוא שצוה ואמר יש לפלוני עלי מנה בשטר תנו אותו לו, נותנין. דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר. והרי הוא כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים, דהא אמרת שכיב מרע לא משקר.
והרב ר' זרחיה ז"ל חולק על רבינו הגאון ז"ל בזה, ואומר דלא אמרינן אין אדם עושה קנוניא על ההקדש אלא לסלק חיוב שבועה בעלמא, אבל במלוה על פה שיש לחוש לפריעה אינו נאמן להפקיע מיד ההקדש. מיהו מיורשין גבי, דמלוה על פה גובה מן היורשין בשחייב מודה או תוך זמן. אבל הקדש דינו במשעבדי שאין מלוה על פה גובה מהם. וכן אי נקיט שטרא ואמר תנו אינו נאמן בקיומו לגבי הקדש ולא לגבי משעבדי, אלא לגבי יורשין מיגו דאי בעי יהיב ליה מתנה בתחלה משלו. ורב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין. דכיון דאמר תנו ליכא למימר דמשום שלא להשביע את בניו הוא דקאמר הכי. לא אמר תנו אין נותנין מאי טעמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו. ואע"ג דהא דרב ושמואל אוקימנא בגמרא בדאיכא בידיה דבעל חוב שטרא דליתיה מקויים ואם אמר תנו קיימיה לשטריה, ורב ושמואל לטעמייהו דאמרי מלוה על פה אינה גובה מן היורשין, ולא קיימא לן כותייהו, מדרב ושמואל בשטר נשמע אליבא דהלכתא בלא שטר דהיכא דאמר תנו נותנין. דכיון דאמר תנו ליכא למימר דמשום שלא להשביע את בניו הוא דקאמר. והויא מלוה על פה ומלוה על פה גובה מן היורשין. והיכא דלא אמר תנו אין נותנין, לפי שאין על הודאתו דין מלוה כלל, דשלא להשביע את בניו הוא דקאמר.
<h2>דף קעה.</h2>
אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים וכו' אם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו. אע"ג דאיכא מיגו דאי בעו אמרו פרענו, טענה ריעא טענו. [לשון הרי"ף] ושמעינן מהא דרבא וכו' התם דלא אמר בתורת הודאה, ואיכא למיחש דילמא משום שלא להשביע את בניו הוא דאמר. הכא דאמר בתורת הודאה. במוסר דבריו לצאת ידי חובתו. וכיון שכן אין חוששין לשלא להשביע את בניו, והרי הוא כאילו אמר תנו. ודמיא לההיא דאמרינן בפרק דיני ממונות הרי שראו את אביהן וכו'. והראב"ד ז"ל תירץ, דהא דרב ושמואל מיירי שהודה שלא בפני בעל דין ושלא ע"י תביעה. הלכך אמרינן דשלא להשביע את בניו קאמר. אבל הכא ע"י תביעת בעל דין והודה בפניו. דכה"ג בודאי ליכא למימר שלא להשביע, שלא יהיה מודה לבעל דינו. והר"ם ז"ל כתב [ערכין פ"ז הי"ט], שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן דאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים. שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר תנו נוטל בלא שבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין אא"כ היה בידו שטר מקויים. אבל אם היה בידו שטר מקויים ה"ז נוטל מן ההקדש מפני הצואה. ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין נותנין ואין שומעין לו, אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה, לא מן ההקדש.
בעי רבא שכיב מרע שהודה. בפני בעל דינו וע"י תביעה. צריך לומר אתם עידי או לא צריך לומר אתם עידי צריך לומר כתובו או לא. פירוש דקיימא לן הודאתו כמתנת בריא ואינו יכול לחזור בו, ממעשה דאיסור ורב מרי [קמ"ט ע"א]. וצריכה שטר לגבות ממשעבדי. אי נמי לגבות מבני חרי, שלא יוכל היורש לטעון פרעתי כל זמן שהשטר יוצא מתחת ידי המקבל, שלא תהא כמלוה על פה. [וצוואת שכ"מ אע"פ שכתבוהו העדים מדעתם כמלוה ע"פ הוא] ויכול לומר פרעתי. וכן הודאת שכיב מרע כל זמן שלא נכתבה. לפיכך הוצרכנו לדעת אם העדים רשאין לכתוב שלא במצותו. ופשט רבא שא"צ לומר אתם עידי שאין אדם משטה בשעת מיתה. ואצ"ל כתובו דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. ואע"ג דהודאת שכיב מרע כהודאת בריא לענין חזרה, לגבי כתיבת השטר מיהא כשכיב מרע הוא שאצ"ל כתובו. מ"ט משום דלא אטרחוה רבנן לא להודאת בריא ולא לשום דבר מפני כובד חליו שמא תטרף דעתו עליו. וכן לענין גט אמרו [גיטין ס"ה ע"ב] שאם אמר כתבו גט לאשתי אע"פ שלא אמר תנו כותבין ונותנין, דאומדן דעתא הוא דמשום דטריחא ליה מילתא לא אמר תנו. הראב"ד ז"ל. ומדמסיק דאצ"ל כתובו דדבריו כקנין שעומד לכתיבה, דהא ככתובין וכמסורין הם. כותבים העדים, פלוני שכיב מרע הודה כך וכך. ומגבינן בההוא שטרא ממשעבדי, ואע"פ שאין כתוב בו "ואמר לן כתובו".
מתניתין. המלוה את חבירו בשטר. אפילו אין כתוב בו אחריות נכסים, דהא פסקינן הלכתא בפרק שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב] אחריות טעות סופר הוא. וכמו שכתוב בו אחריות דמי. וגובה מנכסים משועבדים. ואפילו לוה מן הלוה משועבד לבע"ח מדרבי נתן דתניא [פסחים ל"א ע"א] ר"נ אומר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו. וה"מ מחיים אבל לאחר מיתה מטלטלי נינהו ולא משתעבדי אלא בתקנתא דבתראי. ומר רב כהן צדק ז"ל כתב, ואפילו חתים בע"ח בשטר זביני לא אבד זכותיה ומשתבע ושקיל. וכי אמרינן דבע"ח גובה מנכסים משועבדים לא מצו לקוחות לומר לו לא תטרוף ממנו עד שתזקק הלוה וישבע שאין לו כלום. כי מאחר שאין לו נכסים ידועים הבעל חוב יתבע הלקוחות תחלה. אלא שאם רצו לקוחות לחזר אחר לוה מחזרין אחריו ומביאין אותו לב"ד. וב"ד משביעין אותו שאין לו. ואח"כ מחליטין נכסי לקוחות למלוה. וכך השמועה מוכחת לעיל [קס"ט ע"ב] דאמרינן אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי וכו', וא"ת אין ב"ד מחייבין ללקוחות עד שיעמיד מוכר בדין ויתחייב היכי שמיט ואכיל פירי, אלא ש"מ לקוחות דינן כלוה, והמלוה תובע אותם לכתחלה (ומביאין) [ומביאן] לב"ד וגובין לו מהם. אלא שאם היה לו מצוי ב"ד מודיעין אותו, כגון דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתא בארבעה וקאי בחמשא בב"ד, כדעבדינן בבני חרי מקמי אדרכתא. וכדאיתא פרק הגוזל [ב"ק קי"ב ע"ב]. ואחד נכסים בני חורין ואחד משועבדין דיניהן שוין בכך. ומ"מ אם היה הלוה רחוק ושאלו לקוחות זמן לחזר אחריו נותנין להם זמן ב"ד כדרך שעושין בשאר הדינין שצריכין זמן. וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה, דשבועה זו שתיקנו הגאונים על הלוה שישבע שאין לו כלום, על הלוה הוא דתיקנו אותה. אבל על היורשין לא תיקנו, ואם אין להם נכסים ידועים מאביהם לא משבעינן להו שאין להם מאביהם כלום. וזה דבר נכון וברור.
<h2>דף קעה:</h2>
הוציא עליו כתב ידו. כתב הרב בעל העיטור ז"ל, מסתברא כגון שכתב אני פלוני בן פלוני לויתי מנה מפלוני בשנת כך וכך. אע"פ שלא חתם, אלא שכתב אני החתום לויתי מפלוני, וחתם לבסוף. והא דפליגי בהנושא [כתובות ק"ב ע"א], חייב אני לך מנה בשטר, לא כתב לויתי, אלא בלשון הודאה כתב בשטר "אני פלוני חייב לפלוני מנה". או שכתב "אני (פלוני) חייב לפלוני מנה" וחתם. ובהא הוא דפליגי ר' יוחנן ור"ל לקמן, דמחייב נפשיה במידי [דלא] (ד)מיחייב, ולא דמי להוציא עליו כתב ידו. אבל רבינו שלמה פירש הוציא עליו כתב ידו שאמר חייב אני לך מנה, שחתם לבסוף ומסר לו בעדים. ופלוגתא דרבי יוחנן ור"ל לקמן שלא חתם לבסוף ומסר לו בעדים. ולא דייק לן מה לי בתחלה מה לי בסוף. ועוד דהו"ל לאקשויי מיהא מתני' לר' יוחנן ולתרוצה. ומיהו דווקא שכתב שם שמו בין בתחילה בין בסוף. אבל אם כתב אני לויתי ממך, מההיא לא כתב שֵם כלל אע"פ שאנו מכירין שהיא כתיבת ראובן לא מגבינן ביה, דאיכא למימר מחתימת אחר כתב, כמו שכותבים הסופרים. אע"ג דהוחזק כתב ידו בב"ד, שהביא המלוה לפני ב"ד אותו חתם ידו שקיימוהו לו, ובא הלוה לפניהם והעיד על כתב ידו, ועשו לו ב"ד הנפק שכתב ידו הוא, לא אמרינן דלהוי כמלוה בשטר דאית ליה קלא מזמן ההנפק ואילך. אלא אע"פ שהוחזק חתם ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. וכתב הגאון כמלוה בעדים דמי, הילכך אי קא מודה דלא פרע ליה גובה מנכסים בני חורין. ואי קא טעין פרעתי משתבע שבועת היסת ומיפטר. ואע"ג דאמר רב פפא [שבועות מ"א ע"א] האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל שטרא פריעא לאו כל כמיניה. התם חתימי סהדי, כיון דאית ליה קלא דגבי ממשעבדי לא הוה משהי ליה, אבל הכא לא חש ביה. ואי אית ביה נאמנות גובה בלא שבועה אפילו מיתמי. ואיכא מ"ד כיון דליכא קנין בנאמנות לא מהני. והיכא דלא הוחזק כתב ידו בב"ד ואית ביה נאמנות, איכא מ"ד מיגו דאי בעי אמר לאו חתימת ידי היא ולא כתבתי פטור בשבועה, השתא נמי דאמר אין חתימת ידי היא ופטרתיך משבועה מיהו פרעתי מישתבע ומיפטר. ומסתברא לא מיבעיא למ"ד [לעיל ק"ע ע"א] מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, דליכא למימר מיגו, דהא קא מודה בנאמנות. אלא אפילו למ"ד צריך לקיימו, לא מיבעיא אי כתוב מהימנת לי כבי תרי דמלוה גופיה כתרי סהדי הוי וליכא למימר מיגו. ואפילו למ"ד מה לי לשקר כעדים דמי, תרי ותרי נינהו, וסמכינן אתרי, דהא פסליה לכו"ע. אלא אפילו כתוב ביה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא, המלוה נאמן. דלא אמרינן מיגו. חדא דטענה דידיה סתרה הודאה דידיה, דהא קא מודה בנאמנות ופטריה משבועה כל זמן שהשטר בידו. ועוד כיון דכתיב ביה כל זמן ששטר זה בידך, מזהר זהיר ביה ולא פרע עד דמהדר ליה שטרא. וכל היכא דאיכא למימר מזהר זהיר ביה לא אמרינן מיגו. כדאמרינן [ב"מ ק"י ע"א] גבי מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש. כדאמרינן התם רב יהודה ורב עוירא לא ס"ל הא דרב יהודה מ"ט שטרא כיון דלגובייאנא קאי מזהר זהיר ביה. וה"ה שטר חתום בעדים ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא מהימנינן ליה וכן הלכתא. כל זה כתב הרב בעל העיטור.
ועוד כתב הרי"ף ז"ל דאי קא כפר ואמר להד"ם אי הוחזק כתב ידו בב"ד א"נ איכא סהדי דכתב ידו הוא, הוחזק כפרן ומשלם. דקיי"ל [לעיל ו' ע"א] כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ורבינו שמואל ז"ל כתב דלעולם כל זמן דשטרא בידיה הוא לא מצי למימר פרעתי, דמצי אמר ליה אידך שטרא בידי מאי בעי. וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל. ורב שרירא ז"ל כתב כי אמרינן פרעתי דנאמן דמשתבע, דוקא דלא מסר ליה שטרא בסהדי. אבל מסריה ניהליה בסהדי, עידי מסירה כרתי, ואי אמר פרעתי לא מהימן. ולי נראה דלא עדיף מהוחזק כתב ידו בב"ד דנאמן. ועוד דלית הלכתא כר' אלעזר בשאר שטרות. ואפשר [דס"ל] לרבינו שרירא דשמואל דאמר אף בשטר. והיכא דאמר לאו חתימת ידאי היא ולא איתחזק בבי דינא איכא מ"ד מחוי חתימת ידיה בבי דינא ומדמינן ליה. ואיכא מ"ד כיון דמצי לאערומי בעינן כתב ידו יוצא ממקום אחר. ואי לאו, מיגו דאי אמר פרעתי מיפטר בשבועה, השתא נמי משתבע ומיפטר.
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות. שלאחר חתימת העדים כתב וחתם בכתב ידו "ואני פלוני ערב". ונראה לרבינו דערב לאחר חיתום שטרות לא בעי קנין, מדגרסינן פרק הנושא [כתובות ק"א ע"ב] גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בחייב אני לך מנה בשטר, דר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור, ואמרינן עלה כתנאי, ר' יוחנן דאמר כר' ישמעאל ור"ל דאמר כבן ננס. ומהדרינן אליבא דבן ננס כו"ע ל"פ כי פליגי אליבא דר' ישמעאל. ואנן קי"ל כר' יוחנן, וממילא שמעינן דערב היוצא לאחר חתום שטרות מחמת חתומו חייב. דהיינו חייב אני לך מנה בשטר וקיי"ל דחייב כר' יוחנן. ואע"ג דגריס רבינו הגדול אינך כולהו בעו קנין, פירושו כל ערב דלאחר מתן מעות וערב דכתובה. אבל לא ערב דאחר חתום שטרות, כדמוכח התם. ודברים פשוטים הם למבין.
הוציא עליו. מלוה. כתב ידו. של לוה. שהוא חייב לו. ממון, ואין כאן עדות אחרת. גובה מנכסים בני חורין. דלא גבי ממשועבדין אלא מלוה הכתובה בשטר שיש בו עדים, דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי ליה לקלא ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו. אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים מ"ט שעבודא דאורייתא. ופירשו הראב"ד ז"ל ורבינו שמואל, דטעמיה דמ"ד דשעבודא דאורייתא משום דכתיב [דברים כ"ד] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ומ"ד שעבודא לאו דאורייתא מוקי טעמיה דקרא משום דלוה קיים ועליה דידיה רמיא מילתא למיפרע. דמיניה ליכא מ"ד דשעבודא עליה לאו דאורייתא. וכיון דהוא משתעבד מדאורייתא, יכופו אותו ב"ד לפרוע מכל מאי דאית ליה. אבל אם מת הלוה ונפלו הנכסים ביד היורשים או ביד הלקוחות אמרינן שעבודא לאו דאורייתא, ואינה גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, בין מלוה בשטר בין מלוה על פה. אלא משום תקנתא דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין אמרו דמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים. וכן מלוה על פה נמי משום תקנתא דרבנן גובה מן היורשין. וקשיא לן על הדין פירושא היכי ס"ד דשעבודא דאורייתא חזינן מקרא דיוציא אליך את העבוט, אפילו מטלטלין נמי ליהוו שעבודא דאורייתא, דהא קרא במטלטלין מיירי, ואנן בקרקעות אמרינן דמשעבדי, אבל במטלטלי ליכא מ"ד. ש"מ דקרא לאו ראיה הוא כלל. ושעבודא דאורייתא דקרא אשעבודא דלוה גופיה קאי. ומיניה פשיטא, אפילו מגלימא דעל כתפיה. אבל בזמן שהנכסים ביד יורשים או ברשות לוקח לא חזינן שעבודא על הנכסים כלל. ופלוגתייהו בשעבודא אנכסים ביד יורשים או אמשעבדי [אי הוי] דאורייתא אם לאו. ורבינו שלמה ז"ל פירש טעמיה דמ"ד שעבודא דאורייתא על הנכסים מדין ערב, בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב] גבי משכנתא באתרא דמסלקי ואין בעל חוב גובה מהם מפני שהם מטלטלין. ושעבודא דאורייתא על הקרקעות מדין ערב דניכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה. וה"מ מקרקעי דאסמכתייהו עלייהו כמו שאדם סומך על ערב. אבל מטלטלין, שאדם יכול להבריחן ולהפסידן אין אדם סומך עליהם, לא דמו לערב. אבל שעבוד אמקרקעי מדין ערב וערב משתעבד מדאורייתא והם הכי נמי הנכסים משתעבדי מדאורייתא. וכל היכא דאזלי ברשותיה נינהו. ואפילו מכר והוריש שעבודא עלייהו בין מלוה על פה בין מלוה בשטר בין בסתם בין במפרש. דלא שדי איניש זוזי בכדי, והרי הוא כמפרש על כל נכסים דמשעבדי מדין ערב בין מיורשין בין מלקוחות. ומה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, משום פסידא דלקוחות, דלית ליה קלא. ולא הוה להו לאסוקי אדעתייהו דאוזפי ליה בלא שטרא. וכיון דלית ליה קלא חיישי רבנן לפסידא דלקוחות. אבל כי איכא שטרא לא חיישי לפסידא דלקוחות, דאינהו דאפסידו אנפשייהו, דהא אית ליה קלא ואי משיילי מודעי להו. דכל מילתא דשטרא בעדים קלא אית ליה למילתא.
וקיימא לן כעולא, אע"ג דפליג עליה רבה, דאמר רבה דבר תורה אחד מלוה בעל פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה אלא מנכסים בני חורין מ"ט שיעבודא לאו דאורייתא ומ"ט אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. אי הכי מלוה על פה נמי לית לה קלא. וא"ת מאי בינייהו. בין למ"ד שעבודא דאורייתא בין למ"ד שעבודא לאו דאורייתא. איכא בינייהו מלוה על פה אם גובה מן היורשין, דלמ"ד שעבודא דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין, דליכא למיחש לפסידא דיורשין כדחיישינן ללקוחות. ומ"ד שעבודא לאו דאורייתא אינה גובה מן היורשין, דכיון דלית לה קלא לא עבדו בה רבנן תקנתא כלל, דמילתא דלא שכיחא היא. ואפילו תימא דעבדינן תקנתא לכל מלוה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, מ"מ למלוה בשטר אוקמוה רבנן לשעבודא דאורייתא דגובה אפילו מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת, אבל מלוה על פה כשגובה מן היורשין לאו משום דליהוי שעבודא דאורייתא. אלא משום מצוה על היתומים לשלם חובת אביהם. וכיון דהכין הוא, אם מלוה בשטר ומלוה על פה יוצאין ביום אחד, למ"ד שעבודא דאורייתא חולקין שניהם כאחד. ואם זמן מלוה על פה קודם למלוה בשטר, מלוה על פה קודם. ולמ"ד לאו דאורייתא מלוה בשטר קודם, דאוקמוה אדאורייתא אפילו גבי לקוחות. וכיון דאוקמוה אדאורייתא. לכל מילי משוינן ליה דאורייתא, דקודם למלוה על פה, אפילו מלוה על פה קודם לו בזמן. וכן נראה מפסק הרי"ף.
<h2>דף קעו.</h2>
אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. איכא דמקשו הכא דרב פפא אדרב פפא. דהכא משמע דס"ל שעבודא לאו דאורייתא, דהא יהיב טעמא לגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת. וכן עיקר, שהרי הוא אמר פריעת בעל חוב מצוה במסכת כתובות [פ"ו ע"א] נמי בעי לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לי' לא ניחא לי למעבד מצוה מאי א"ל כדתניא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון לולב איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. אלמא שעבוד נכסים לאו דאורייתא. והתם בפ"ק דקידושין [י"ג ע"ב] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. ויש לתרץ דהתם ה"ק, אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין כדינה. והלכתא שעבודא דאורייתא. דרב הונא בריה דר' יהושע משמע דהכי ס"ל. ור' יוחנן ור"ל נמי. וע"כ כותייהו קיי"ל. והרי"ף ז"ל כתב, וקיימא לן כעולא, דשעבודא דאורייתא. וכדפסק רב פפא התם. והאי דפסק הכא משום כדי שלא תנעול, לאו דפליגא דידיה אדידיה, אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וקשיא לן בלישנא דגאון ז"ל, דפתח בדאורייתא כדקאמר עולא וסיים בדרבנן דקאמר דאוקמוה רבנן אדאורייתא משום כדי שלא תנעול דלת. ותירץ הרב ר' אשר ז"ל דה"ק, קיימא לן כעולא גבי בע"ח דשעבודא דאורייתא, ואע"ג דשעבודא דאורייתא לא אוקמוה אדאורייתא במקום פסידא דלקוחות, דלית ליה קלא. אבל גבי יורשין לא עבדו רבנן תקנתא, דמשום כדי שלא תנעול דלת לא חיישי רבנן לפסידא דיורשין ואוקמוה אדאורייתא. אבל גבי לקוחות לא אוקמוה אדאורייתא כלל, כיון דלית לה קלא. וכיון דלית לה קלא, מלוה על פה עם מלוה בשטר נמי אפילו מלוה על פה קודם לא אוקמוה אדאורייתא שיהא קודם למלוה בשטר, כיון לית לה קלא חששי רבנן לפסידא דלקוחות ולפסידא דמלוה הבא אחריו.
ורבינו תם [ספר הישר סימן ס"ח] (פירש) תירץ כדאיכא דאמרי ופליגי לישני אהדדי. ואי הוו מתמרן בדוכתא חדא, הוה אמר איכא דאמרי. אבל משום שהם בשני מקומות לא חש לומר איכא דאמרי. מיהו קיי"ל כפסק שפסק הכא במסכת ב"ב שהיא עיקר. והתם אגב גררא נסבה. והרב אבן מגש ז"ל נמי הולך על דרך זה, אלא שנסתפק בדברי רב פפא אם אמורים בין במלוה על פה בין במלוה בשטר. ומצינו שכתב רבינו האיי ז"ל בתשובת שאלה שמלוה על פה קודמת למלוה בשטר. ורב האיי לטעמיה, דאמר שעבודא דאורייתא בין במלוה בשטר בין במלוה על פה. והיא כתובה במסכת כתובות לרב יצחק בן מרן ראובן פרק הכותב וכתב דאם זמן של שטר המוקדם נמשך אחר זמן השטר המאוחר שאין לו לתבוע עד זמן ידוע, לא הפסיד בכך כלום וגם משועבדים לו הנכסים משעת הלואה. וכתב נמי דכל המוקדם נשבע לשני.
ומצינו בתשובה לרי"ף ז"ל שנשאל כך, מה שפירש רבינו שמלוה על פה אינה גובה מן הקרקעות עם מלוה בשטר, אם דבר בשזמנם אחד, או אפילו קודם זמן מלוה על פה. וכן שני מלוין על פה במקרקעי, וקדם אחד מהם, מי [יש] דין קדימה או לא. והשיב, בשאלה זו אנו תמיהין, כי כבר פירשנו לשם פירוש יפה. וביררנו שמלוה על פה אין בה דין קדימה כלל. אלא אם ראית אותה תשובה שהשיב הגאון, שמלוה על פה שקדם יש לו דין קדימה והביא ראיה מדברי רבותינו שאמרו מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. אותה תשובה אינה נכונה, דאע"ג דשעבודא דאורייתא לא אוקמוה אדאורייתא משום פסידא דלקוחות משום דלית לה קלא. וה"ה למלוין, שאין קודמין זה לזה, משום דלית ליה קלא ואיכא עלייהו פסידא. הילכך אין לו דין קדימה עם מלוה בשטר ולא עם מלוה בעדים, בין במקרקעי בין במטלטלי. וכיון שהמטלטלין נמי אין להם דין קדימה, אין בהם הפרש בין מלוה בשטר בין מלוה בעדים. והא דאמרינן מלוה בשטר גובה מן היורשים, אוקמוה רבוותא בשחייב מודה בשעת מיתה. אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. אי נמי דמית תוך זמן דקיי"ל [לעיל ה' ע"ב] חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ואפילו מיתמי לא גבי בלא שבועה. אבל מלוה על פה בעלמא לא גבי מיורשים, דהא קיי"ל [לעיל ק"ע ע"א] המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים. וכיון דאבוהון הוה יכיל למיטעון פרעתי טענינן להו ליורשים. ואע"ג דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות מל' יום, כדאיתא במסכת מכות [ג' ע"ב], היכא דמית תוך שלשים יום לא מדמינן ליה למת תוך זמן דליגבי מיורשים, אלא אמרינן דילמא פרעיה. והכי פסקו רבנן קשישי.
הא דכתיב ביה פלוני ערב הא דכתיב ביה ופלוני ערב. פירש הרב אבן מגש ז"ל אי כתיב ביה פלוני ערב אין הערב גובה מנכסים משועבדים לפי שאינו מעורב עם האחריות והחיזוקים הכתובים למעלה בשטר. וגם המלוה אינו גובה מנכסים משועבדים, שמא לא חתמו העדים אלא על הערב, כדאמר שאילו פסול. והא דכתיב ביה ופלוני ערב. ובין מלוה בין ערב, שמעורב עם אחריות וחזוקין שבשטר, גובה מנכסים משועבדים. ורשב"מ ז"ל פירש דכי כתיב ביה פלוני ערב איכא למימר, דלא קיימי סהדי אערבות אלא אשטרא. ואע"ג דגבי גט אמרינן שאילו פסול, אלמא אמרינן דעדים אתחתון קאי ולא אעליון, התם משום דאפשר דעדים קיימי אתחתון ולא אעליון, לפי שאין טופסו של גט מתחיל "יודעים אנו עדים" אלא "בכך וכך בשבת וכו"'. אבל בשטר חוב לא סגי דלא חתמי סהדי אעליון, שהרי תחלת השטר "יודעים אנו עדים חתומי מטה". הלכה כר' ישמעאל. דגובה מנכסים בני חורין. חנוק וקנו מידו משתעבד וכו'. והלכתא ערב דשעת מתן מעות לא בעי קנין דלאחר מתן מעות בעי קנין וערב דב"ד לא בעי קנין. כגון שהיו ב"ד רוצין לגבות מן הלוה ואמר להם הניחוהו ואני ערב לכם, חייב ואע"פ שלא קנו מידו. דבההיא הנאה דמהימני [ליה] ב"ד גמר ומשעבד נפשיה. והנך כולהו בעו קנין [לשון הרי"ף]. פירוש חנוק וערב דכתובה בעו קנין. ורבינו האיי ז"ל כתב בספר מקח וממכר, דחנוק וקנו מידו דאמרינן דמשתעבד, לא גבי אלא מבני חרי. דהא אמרינן הלכה כר' ישמעאל אף בחנוק. ובודאי חנוק לא משתעבד אלא בקנין וא"ר ישמעאל גובה מנכסים ב"ח. וכי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא אמ', דהא דאמר דחנוק וקנו מידו משתעבד מבני חרי. והא דאמר רב נחמן ערב דלאחר מתן מעות בלא קנין לא משתעבד כלל דוקא בערב שלא חתם עצמו בשטר, אבל חתם בשטר החוב משתעבד לבני חרי כפשטא דמתניתין ערב היוצא ל[אחר] חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין. ועוד דלא גרע ממי שכתב לחבירו חייב אני לך מנה בשטר, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר חייב, במסכת כתובות [ק"א ע"ב]. ואפילו לר"ל דפטר, הכא מודה משום דשעבד נפשיה בשעבודא דאורייתא, כדאיתא התם.
